אור ברסלב

לחם משנה על משנה תורה, הלכות אישות· רבי אברהם די בוטון

פרק ב · הלכה ט

הלכה ז

הבת שילדה אחר י"ב שנה וכו'. כתב ה"ה ז"ל ויש לתרץ וכו'. לכאורה נראה דסותר מ"ש למעלה שאם ילדה קודם זמן שאינם סימנים שהרי כאן דאינה יכולה למאן אחר שילדה ומשמע דאפילו בתוך י"ב א"כ מצינו חמותו ממאנת אלא ודאי אינה יכולה למאן מ"מ דהרי הם כסימנים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי כתב רבינו ז"ל אחר י"ב. ואולי יש לומר דאע"ג דאינם סימנים מ"מ לענין שאינה יכולה למאן חשיבי כסימנים ותהא מקודשת דומה למ"ש התוספות בשם ר"י בפירקא קמא בד"ה שכבר ילדו דאע"ג דבקטנה איירי וכו' הכוונה שם דבמיאון היקלו. ואפשר לפרש לשונו ולומר דה"ק אי אפשר שמ"ש רבינו ז"ל אחר י"ב הוא מפני שגורס בפירקא קמא דיבמות תתעבר ותמות ולפי זה מ"ש הוא אליבא דכ"ע בין למ"ד תוך הזמן כלפני הזמן בין למ"ד כלאחר דזה ודאי אי אפשר שאיך יתרץ הגמרא הקושיא שהקשה איני והאמר שמואל וכו' אלא ודאי ע"כ צריך לגרוס שם שמא תתעבר ושמא תמות וצ"ל דסוגיא דהתם דסבירא לה דאפשר לעיבור קודם זמן אתיא כמ"ד תוך הזמן כלאחר הזמן ומפני כך בין קודם י"ב בין לאחר י"ב בנים הרי הן כסימנים ולא מצינו חמותו ממאנת אבל למ"ד תוך זמן כלפני זמן אין לומר דקודם י"ב בנים הרי כסימנים והכי מוכח בפרק י"ט דכתב בת הממאנת וכו' וא"ת א"כ למ"ד תוך זמן כלפני זמן מצינו חמותו ממאנת וכ"ת דס"ל דא"א להתעבר קודם י"ב זו אי אפשר שהרי כתב הרב בת הממאנת לכך נראה דודאי ס"ל דא"א להתעבר קודם שתים עשרה ומ"מ בת הממאנת הוא בין עיבור ללידה וזהו שכתב רבינו ז"ל אחר שתים עשרה מפני דס"ל כמ"ד תוך זמן כלפני הזמן דהכי קי"ל ולדידיה אי אפשר להתעבר קודם י"ב כן נראה לפרש לשון רבינו ז"ל:

(ובקונטרס אחר מצאתי כתוב זה):

הבת שילדה וכו'. לבאר עוד לשון זה אומר דמה שכתבתי ואולי י״ל הוא הנכון. והנה ה״ה ז״ל מפרש כפירוש התוספות ז״ל שכתבו שם דלמקשה הוה ניחא ליה דאע״ג דהיא קטנה מ״מ אינה ממאנת מפני שנראת גדולה ומה שמקשה הגמרא אינו אלא לרבא בר לואי ופירשו כל הסוגיא בדרך זה ואמר שמ״ש בנים הרי הם כסימנים הוא משעת העיבור כמ״ש ה״ה ז״ל בשם הר״א ז״ל ולזה כתב ה״ה ז״ל דסוגיא זו אינה אלא למ״ד תוך זמן כלאחר זמן אבל לדידן דקי״ל דהוי כלפני הזמן ס״ל כסברת המקשה מ״מ אינה ממאנת מפני שנראת גדולה זהו דעת הרמב״ם ז״ל. וכתב עוד ויש לתרץ וכו' כלומר אם תקשה לפי זה איך כתב רבינו בת הממאנת דמשמע דממאנת בקטנות והא לפי זה אינה ממאנת מפני שנראת גדולה כסוגיא דיבמות לזה תירץ דסובר רבינו ז״ל דכשמתעברת תוך י״ב ממאנת עד שתלד דלא שייך סברא זו דנראת גדולה אלא כשיולדת אבל בשעת העיבור אינה נראת גדולה וזהו הדרך הנכון והדרך האחר שכתבתי ואפשר לומר וכו' נראה שהוא דחוק. (ויש נוסחא אחרת בלשון זה שכתוב כן). אפשר שרבינו ז״ל גורס בפ״ק (דף י"ב) שמא תתעבר ותמות ואפשר ליישב הגירסא בגמרא כפי גירסא זו בכה״ג והכי פירושו ואלא קשיא הך כיון דאת אמרת תמות א״כ הך דכבר ילדו עכ״פ בגדלות אחר י״ב וא״כ היה לו לומר שכבר גדלו ותירץ רב ספרא שאמר שכבר ילדו לומר שאע״פ שלא הביאו שערות אחר י״ב מ״מ בנים הרי הם כסימנים. ולפי זה מ״ש רבינו בת הממאנת שהוא אחר שתים עשרה והוא בין עיבור ללידה וכמ״ש ה״ה ז״ל והשתא קאי ויש לתרץ על כל הפירושים בין למה שכתב אפשר וכו' יהיה פירוש רבינו ז״ל שם אחר י״ב ולמה שכתב או שהוא סובר. (עוד מצאתי לו קונטרס אחר וכ"כ שם). במ״ש ה״ה ז״ל גבי בת הממאנת כתבתי שיש בו שתי גירסאות. הגירסא הראשונה היא אי אפשר שהוא סובר שאי אפשר לה לילד קודם לכן וגורס בפ״ק דיבמות שמא תתעבר ותמות אלא שהוא סובר וכו' והטעם לגירסא זו לומר דע״כ אי אפשר שגורס במסקנא בפ״ק שמא תתעבר ותמות דא״כ איך תירץ לקושיית הגמרא שאומר שכבר ילדו ולא אמר גדלו אלא ודאי הוא סובר וכו' וגורס במסקנא אלא לעולם שמא תתעבר ותמות ואלא קשיא הך כו' כגירסתנו. והגירסא הב' היא אפשר שהוא סובר שא״א לילד וכו' וגורס בפ״ק וכו' או שהוא סובר וכו'. ופי' גירסא זאת דרבינו ז״ל אפשר שיגרוס שם בפ״ק לעולם שמא תתעבר ותמות ואלא קשיא הך. וכבר ישבתי במקום אחר גירסא זאת בגמרא. ונוסחא זאת בדברי ה״ה ז״ל בספר כ״מ. ולפי גירסא זו מ״ש ה״ה ז״ל וכתב הוא בפי״ט בת הממאנת כו' הוא סיוע לפירוש שכתב שהוא סובר ותיובתא לפירוש קמא שכתב אפשר שהוא סובר וכו' ומ״ש אח״כ והסוגיא שביבמות קשה לזה הפירוש הוא בהפך שהוא קשה לפירוש בתרא וסיוע לפירוש קמא ולכך כתב לזה הפירוש וכתב יש לתרץ וכו' שתירץ הכל תירוץ הקושיא של וכתב הוא בפי״ט לפירוש קמא דהתם היא שילדה אחר י״ב ונתעברה ומיאנה בין עיבור ללידה ומ״ש שמא תתעבר ותמות ר״ל כשילדה קודם י״ב ותירוץ הסוגיא שביבמות לפירוש בתרא דבין עיבור ללידה ממאנת ולא משכחת חמותו ממאנת כדכתב ואכתי קשיא לי לפירוש בתרא דקאמר דסוגיא דאמר בנים הרי הם כסימנים אתי כמ״ד תוך הזמן כלאחר הזמן וכו' א״כ כשאמר בגמרא אית דאמרי בנים עדיפי מסימנים למאי נפקא מינה לר' יהודה למה הוצרכו לומר דנפקא לן לר״י לימא נפקא מינה למ״ד תוך הזמן כלפני הזמן דבבנים מודה דעדיפי מסימנים ועדיף הך נפקותא מהך דאמר השתא דעל הא קשה מה שהקשו התוספות ז״ל למה הוצרכו לומר כן לאוקומי מתני' כר״י כו' בלאו הכי מוקמינן ליה כר״י כו' וכדהקשו שם התוס'. ונראה דה״ה דהוה מצי למימר כן אלא ר״ל מילתא דאית בה נפקותא לסברא דתנאי אבל הך נפקותא דלמ״ד תוך הזמן היא סברת אמורא יחידאה. עוד כתב בסוף הלשון וכן נראה מן הסוגיא בריש פרק נושאין על האנוסה (יבמות דף ק') טעמו דשם אמרו על מתני' דהוא אונן עליהם והם אוננים עליו דלא משכחת לה אלא בזנות ותיובתא דשמואל ותירצו משכחת לה בממאנת והקשו ממאנת מי קא ילדה והתני רב ביבי קמיה דרב נחמן וכו' שמא תתעבר ותמות וכו' ותירצו משכחת לה בקידושי טעות ואי איתא מאי דקאמר רבינו ז״ל דמשעת עיבורה אינה נחשבת גדולה א״כ עדיין משכחת לה דממאנת דמיאנה בין עיבור ללידה אלא ודאי שכדברי הראב״ד ז״ל עיקר. וקשה לזה דאם נאמר דרבינו ז״ל סובר כפירוש בתרא דפירש ה״ה ז״ל דגורס בפ״ק דיבמות שמא תתעבר ושמא תמות וסוגיא אתיא כמ״ד תוך זמן כלאחר הזמן אין מקום לקושיא זו כלל ואתי שפיר אותה סוגיא לדעת רבינו ז״ל דלא מצי לאוקומי התם במיאנה בין עיבור ללידה דכיון דההיא סוגיא סברה שמא תתעבר ותמות כדמשמע התם א״כ העיבור בקטנות גורם המיתה אע״פ שתלד בגדלות וכמ״ש התוספות בפ״ק דיבמות ואי אפשר שתתעבר בקטנות אבל אם נאמר כפירוש קמא דפירש ה״ה ז״ל דגורס רבינו ז״ל שמא תתעבר ותמות ודאי תפול קושיא זו דהוא סובר דאפשר לה להתעבר בקטנות אפילו שנאמר תתעבר ותמות ולילד בגדלות וממאנת בין עיבור ללידה וא״כ בכה״ג הוה מצי לתרוצי התם וא״כ נראה לכאורה דלא כתב ה״ה ז״ל וכן נראה מן הסוגיא וכו' אלא לפירוש קמא שפירש בדברי רבינו ז״ל והוא דוחק שהרי אפשר לפרש בדבריו כפירוש בתרא ואין כאן קושיא. ונראה לומר דאפילו לפירוש בתרא יש הכרח לדעתו של הר״א ז״ל דלדעת רבינו ז״ל מה מקשה התם מדרב ביבי לימא רב ביבי שמא תתעבר ושמא תמות וקאמר כדאמרו בפ״ק ואין כאן קושיא דממאנת בין עיבור ללידה ומשכחת לה שפיר ובשלמא לדעת הר״א ז״ל אתי שפיר דאפילו שנאמר שמא תתעבר ושמא תמות פריך שפיר התם משום דע״כ אתה צ״ל דבנים הרי הם כסימנים כדתירצו בפ״ק וא״כ משעת העיבור הוי גדולה ואינה יכולה למאן נמצא דקושיית הגמרא שייכא בין שנאמר שמא תמות בין שנאמר תמות ודאי. ורבינו ז״ל יתרץ דהסוגיא דבפרק נושאין סברה שמא תתעבר ותמות ודלא כסוגיא דפ״ק והם מתחלפות אבל לפירוש קמא שפירש ה״ה ז״ל בדברי רבינו ז״ל קשה ההיא סוגיא כדפרישית. ויש ליישב דע״כ לא קאמר ה״ה ז״ל דממאנת בין עיבור ללידה אפי' לפירוש קמא אלא לדידן דקי״ל תוך הזמן כלפני הזמן ולכך העיבור שהיה לפני הזמן לא חשיב סימן אלא הלידה שהיא אחר הזמן אבל למ״ד תוך הזמן כלאחר הזמן ודאי דהעיבור אפילו שיהיה בקטנה חשיב סימן ולכך לא תירץ בפרק נושאין דמשכחת לה בממאנת בין עיבור ללידה דאותה הסוגיא אתיא אפילו כמ״ד תוך הזמן כלאחר הזמן ותירץ תירוץ השוה לשניהם. וא״ת לפירוש קמא דאפשר להתעבר בקטנות ולילד בגדלות למה מיהדר הגמרא בפ״ק ממאי דאמר שמא תתעבר ושמא תמות הא יש לישבו כשנתעברה בקטנות ותלד בגדלות דפעמים חיה וכדהקשו שם התוספות ז״ל. וי״ל דסובר רבינו ז״ל דאז ודאי חיה ולא שייך לומר שם שמא תמות כיון שהלידה בגדלות דבתר לידה אזלינן. (ע"כ מצאתי בקונטריסים):

תוכן העניינים

לחם משנה על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה