לחם משנה על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי אברהם די בוטון
פרק ד · הלכה ו
[שייך להלכה ה, ו]
הרובע והנרבע וכו' הנעבד וכו'. הרבה יש לתמוה בדברי רבינו ז"ל במה שכתב דהנעבד אפי' של חבירו אסור ועוד כתב בו דאפי' לאחר הקדש אסור ודברים אלו סותרות הסוגיות דזבחים דפרק בתרא (דף קי"ד) ובע"ז פרק רבי ישמעאל (דף נ"ד) דבמסכת ע"ז רמי ברייתא דקאמרה נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר אברייתא דקאמרה דנעבד באונס אסור ואמרו שם דע"כ האי הוי שאנס בהמת חבירו והשתחוה לה ואע"פ כן מותר היפך הברייתא האחרת ותירצו בתירוצא קמא דשל חבירו לעולם מותר והאי אונס הוי דאנסוהו והשתחוה לבהמה דידיה וכו' ובתירוץ בתרא תירץ חזקיה דברייתא דקאמרה דבאונס אסור לעולם דאיירי שאנס בהמת חבירו והשתחוה לה ואיירי דעבד מעשה שניסך לה בין קרניה וברייתא דקאמרה דנעבד של חבירו מותר איירי שלא עשה מעשה ואמרו שם וכי הא דאתא עולא אמר רבי יוחנן אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה וכו' ורבינו ז"ל כאן בנעבד ע"כ לא פסק כתירוצא קמא דלתירוצא קמא של חבירו בכל גוונא מותר אלא ודאי כתירוצא בתרא פסק וא"כ ע"כ צריך שיעשה מעשה וכמו שהשיג עליו הר"א בהשגות ומה שתירץ הרב בעל כסף משנה ז"ל דאיירי להדיוט אי אפשר לומר כן דלחזקיה הא דנעבד שלו אסור ושל חבירו מותר דאוקמוה בדלא עביד מעשה ע"כ לגבוה איירי דאי להדיוט א"כ היכי קאמר נעבד שלו אסור הא אפילו שלו מותר דמדאסריה רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וכן פסק רבינו ז"ל בפ' שמיני מהלכות ע"ז וגם קשה דשם פסק רבינו ז"ל דלא כעולא דאמר דהמשתחוה לבהמת חבירו ועשה בה מעשה אסרה אלא אפילו עשה מעשה כתב שם רבינו ז"ל דלא אסרה והיינו כרב נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאמרי בפרק השוחט דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' שעשה בה מעשה וכמבואר שם טעמו בספר כסף משנה ז"ל וא"כ כיון דבגמרא תלי הא דחזקיה בהא דעולא ולית הלכתא כעולא לא היה לו לרבינו ז"ל לפסוק כחזקיה ואפי' עשה מעשה דאין לו לאסור בהמת חבירו ובשלמא הר"א ז"ל שהשיג על רבינו ז"ל דבעשה מעשה אסרה קאמר שפיר משום דהוא אזיל לטעמיה דשם בהלכות ע"ז פ"ז השיג על רבינו ז"ל ופסק כמ"ד דבעשה מעשה אסרה אבל רבינו ז"ל בכל גוונא היל"ל דאינו אוסר של חבירו אפי' עשה בה מעשה מיהו לזה יש לומר דאי איפסיקא הלכתא דלא כעולא היינו דאינו אסור להדיוט אבל לגבוה מיהא אסור ומה שאמרו כי הא דעולא ר"ל כי היכי דאמר עולא להדיוט אומר חזקיה לגבוה ואע"ג דלית הלכתא כמאן דאסר להדיוט מ"מ שפיר פסקינן כמאן דאסר לגבוה אבל מ"מ קשה לי השגת הר"א ז"ל דהיה לו להזכיר עשיית מעשה. גם במה שכתב דאפי' לאחר הקדש אסור סוגיא דפרק פרת חטאת ופרק בתרא דזבחים הוי תיובתיה דשם אמרו על מתני' דהרובע והנרבע המוקצה והנעבד וכו' בשלמא רובע משכחת לה דאקדשינהו מעיקרא והדר רבע אלא מוקצה ונעבד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ופירש"י ז"ל אלא מוקצה ונעבד ע"כ מקמי דאקדשינהו הוה ליה מוקצה ונעבד דאי לבתר דאקדשינהו תו לא משתרי בהקצאה ועבודה וכו'. וא"כ משמע מההיא סוגיא דכי היכי דבמוקצה יש חילוק בין קודם הקדש לאחר הקדש הכי נמי בנעבד ורבינו ז"ל שחילק ביניהם הוא דלא כסוגיית הגמרא ואפי' נאמר דרבי' ז"ל איירי בעשה מעשה וכדברי הר"א ז"ל מנין לו לחלק בין מוקצה לנעבד בכך דודאי אי עשה מעשה אפי' במוקצה לאחר הקדש אסור. ומיהו לזה י"ל דרבינו ז"ל אזיל לטעמיה דאין איסור מוקצה בלא מעשה וכמ"ש לעיל שיגזוז בו וכיון דאמרו בגמרא דאין איסור מוקצה לאחר הקדש א"כ משמע דלא מהני איסור מעשה גבי מוקצה אחר הקדש אבל בנעבד אפשר דמהני מעשה. והשתא ניחא קושיא אחריתי דאמאי הוצרך לאוקומי מתניתין כרבי יוסי הגלילי ובקדשים קלים לוקמה אפי' כרבנן ואיירי דעביד מעשה ולכך אפי' דאקדשינהו מעיקרא חייל איסור מוקצה ונעבד ועם מה שכתבנו ניחא דכיון דלאיסור מוקצה לא מהני מעשה וכמו שכתבתי א"כ לא מצי לשנויי גמרא הכי משום חלוקה דמוקצה, וקושיא זו ג"כ איתא להר"א ז"ל דסובר דבשעשה מעשה סגי אמאי לא שני גמרא בכי האי גוונא וכדכתיבנא ונימא דבין למוקצה בין לנעבד מהני מעשה לאסור אחר הקדש דלדידיה כל מוקצה אסור בלא מעשה בגופו כמו שהשיג על רבינו ז"ל וא"כ נוכל לומר דהיכא דהקדיש ועשה מעשה בגופו מהני לאסור כיון דהוא מעשה גמור ובשלמא רבינו ז"ל אזיל לטעמיה כדכתיבנא דאית ליה דאין מוקצה בלא מעשה בגופו ומ"מ קאמר גמרא דלא מהני באיסור מוקצה מעשה אחר הקדש אבל להר"א ז"ל אין לומר כן, ואולי י"ל לדעתו ז"ל דלא משמע ליה לגמרא לאסור מוקצה אפי' במעשה דגופו אחר הקדש ומשום מוקצה לא שני גמרא הכי ועוד י"ל לדעתו ז"ל דאפי' בנעבד לא משמע ליה לגמרא לאסור במעשה אחר הקדש דאע"ג דבשל חבירו מהני מעשה לאסור בשל הקדש שהוא של גבוה לא מהני ולרבינו ז"ל ניחא טפי כדכתיבנא. אלא מה שנשאר לנו בקושי' הוא שרבינו ז"ל היה לו לבאר דבריו כאן דאיירי בשעשה מעשה וכמו שהשיג עליו הר"א ז"ל איברא דהתוספתא דתמורה פ"ד לשונה מבואר כדברי רבינו ז"ל דקאמרה דנעבד בין קודם הקדש בין לאחר הקדש אסור וכן אמרה דבשל חבירו אסור ולא הזכירה עשיית מעשה כלל ומ"מ כיון דבגמרא דידן לא משמע הכי (לא) היה לו לרבינו ז"ל לפסוק דלא כוותה דאולי התוספתא לא מתרצתא או אפשר דבנעבד לבד קאמרה התוספתא דמהני איסור אחר הקדש ואיירי בשעשה מעשה וגמרא דידן לא שני בפ"ב דזבחים דעשה מעשה משום מוקצה כדכתיבנא ובין כך ובין כך לא היה לו לפסוק נגד גמרא דידן וצ"ע: