לחם משנה על משנה תורה, הלכות אבל· רבי אברהם די בוטון
פרק יד · הלכה כא
חוץ משערו וכו'. הרב"י תמה דבסוף פ"ק דערכין (דף ז':) משמע דשער אסור והטור בסימן שמ"ט כתב כדבריו ומ"מ דעת רבינו נכון בעיני דשם הקשו על מתני' דהאשה שנהרגה נהנין בשערה ואמאי איסורי הנאה הוו ותירצו באומרת תנו שערי לבתי והקשו אילו אמרה תנו ידי לבתי מי יהבינן לה ותירצו אמר רב בפאה נכרית והקשו טעמא דאמרה תנו הא לא אמרה תנו גופה היא ומתסר והא מבעיא ליה לר' יוסי בר חנינא דבעי ר"י בר חנינא שער נשים צדקניות מהו ואמר רבא בפאה נכרית לא קא מבעיא ליה כי קא מבעיא ליה לר' יוסי בר חנינא דתלי בסכתא והכא דמחבר בה טעמא דאמרה תנו הא לא אמרה תנו גופה היא ומתסר והקשה רב נחמן בר יצחק והא דומיא דבהמה קתני וכו' אלא אמר רב נחמן בר יצחק זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה ואמרו שם תני לוי כוותיה דרב נחמן ופירש"י ז"ל אלא אמר רב נחמן בר יצחק לעולם שערה ממש ודקשיא לך איסורי הנאה נינהו לאו קושיא דשער המת לא מתסר בהנאה דלא דמי לשער בהמה שנהרגה דאשה מיתתה אוסרתה ושער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי להשתנות אבל בהמה גמר דינה אוסרתה. זו היא סוגית הגמרא ואם נאמר דרבינו פסק כרב ושערו אסור ומוקמינן להא דכתב רבינו כאן בפאה נכרית דתלי בסיכתא כדכתב הרב בכ"מ קשה טובא חדא דהיה לו לפרש וכמו שהקשה הוא עצמו ועוד קשיא לי דבהלכות ע"א פרק ד' גבי עיר הנדחת כתב אבל פאה של נכרית הרי הוא מכלל שללה ואסור וכתב שם הרב כ"מ הטעם דהוי בעיא דר' יוסי בר' חנינא שהבאתי למעלה וסליקה בתיקו ותיקו דאיסורא לחומרא וא"כ כיון דפסק שם לחומרא גם כאן היה לו לפסוק לחומרא ולומר דפאה של נכרית אפילו דתלי בסיכתא אסורה משום דספיקא הוא דילמא כגופה דמי או לא ואי כגופה דמי מתסר בהנאה מן התורה ובאמת אסור בהנאה מן התורה דגמר שם שם מעגלה ערופה בפרק אין מעמידין (דף כ"ט:) וכיון דהוי ספק איסור של תורה לחומרא דהכי קי"ל בכל דוכתא ומה גם בהך בעיא דהרב עצמו פסקא הכי בהלכות ע"א כדכתיבנא. ותו קשיא כיון דבסוף פ"ק דערכין ובפרק חלק (דף קי"ב.) ג"כ אמרו בהדיא דהיכא דמחובר בגופה הפאה נכרית לא קא מבעיא ליה לר' יוסי בר חנינא דודאי כגופה הוי ולא הוי מכלל שללה ומותר א"כ אמאי לא פירש שם רבינו בהל' ע"א דהא דאסור פאה של נכרית היינו דוקא דתלי בסיכתא אבל מחובר בגופה מותר ולא הוי מכלל שללה ועוד קשה דבפרק י"ב מהל' סנהדרין בסופו כתב רבינו וכל אשה שתהרג מותר ליהנות בשערה ואי איתא דרבינו פסק כרב היה לו לומר שם דדוקא כשאמרה תנו שערי לבתי כדאמר רב בפ"ק דערכין לכך נראה לי ודאי דרבינו פסק כרב נחמן בר יצחק דלתירוצו שער המת אסור בהנאה וכדפירש"י ז"ל ופסק כוותיה משום דאיהו הקשה לרב ואסיק בההוא תירוצא וכיון שכן ההיא בעיא דר' יוסי ב"ר חנינא הוי אפילו בפאה נכרית מחוברת בגופה דלא מוקמינן לה בגמ' בפאה דתלי בסיכתא אלא לאוקמי תירוצא כרב דקאמר דמתניתין איירי בפאה נכרית אבל לרב נחמן בר' יצחק דמתניתין איירי בשער המת ממש בעיא דר' יוסי כפשטא בכל גוונא אפי' במחובר בגופה וכיון דאסקינן לה לחומרא ובכל גוונא פאה של נכרית אסורה גבי עיר הנדחת בין שמחובר בה בין דתלי בסכתא ולהכי סתם רבינו בהל' ע"א וכתב פאה של נכרית אסור דמשמע בכל גוונא והא דאוקמינא בפרק חלק הך בעיא דתלי בסיכתא היינו אליבא דרבא דתירץ התם בפאה נכרית בגמ' אקשי ליה ה"ד אי דמחובר בגופה כגופה דמים משום דרבא גופיה אית ליה בפ"ק דערכין כרב אבל לרב נחמן בר יצחק ליתא להך קושיא דבעי בכל גוונא ורבינו פסק כרב נחמן כדכתיבנא אבל הטור נראה דפסק כרב ולכך כתב דשערו אסור אלא א"כ אמר תנו וטעמו משום דרבא סבר כרב ועוד דבפ' חלק אמר בסתמא היכי דמי אי דמחובר לגופה כגופה הוי משמע דסברא זו פשוטה וכל דברי הטור באו על נכון אליבא דרב. ומ"מ מ"ש שם הרב ב"י דלהכי כתב נויי גופו כמחוברים בגופו לומר דאם לא היו מחוברים בגופו אלא בשעת מיתה תלי בסיכתא אפשר דשרי קשה דאמאי שרי כיון דהוי בעיא ואסיק בתיקו אית לן למפסק לחומרא דהוי תיקו של איסור תורה ולחומרא כדכתיבנא. ומ"ש הטור שם האשה שנגמר דינה מותר ליהנות בשערה מחיים אע"ג דפסק כרב כדכתיבנא מ"מ מודה רב ודאי דמחיים לא נאסר אלא לאחר מיתה ורב נחמן אית ליה דאפילו לאחר מיתה לא נאסר ובהא פליגי:
שאין הזמנה אוסרת וכו'. רבינו פסק כרבא דאמר בפרק נגמר הדין (דף מ"ו:) דאין הזמנה אוסרת ואמרו שם בגמרא דאביי ורבא פליגי בפלוגתא דרשב"ג ורבנן דפליגי גבי עור חפוי בתים של תפילין (דף מ"ח:) דרשב"ג בעי לשמה ורבנן לא בעי לשמה ואיפליגו רש"י ותוס' ז"ל בפירושה דשמעתא דלרש"י אביי כרשב"ג ורבא כרבנן והתוספות דחו ופירשו איפכא דרבא כרשב"ג ואביי כרבנן ורבינו כתב בפ"ג מהל' תפילין ועור הרצועה צריך עיבוד לשמה אבל בעור שמחפין אינו צריך עיבוד כלל אפילו עשהו מצוה כשר וכו' ולכאורה נראה דפסק כת"ק וכן פירש שם הרב כ"מ ואם כוונתו כן צריכים אנו לומר דהוא מפרש כפירוש רש"י ז"ל דרבא כרבנן אע"ג דהתוספות דחו פירושו כדי שלא יקשו דברי רבינו אהדדי דהוא פסק כרבא ואי איתא דס"ל כפירוש התוספות דלא כרשב"ג היה לו לפסוק שם כרשב"ג אלא ודאי דמפרש כפירוש רש"י ותפול עליו קושיית התוספות. כך היו נראים הדברים בעיני לכאורה אבל אחר העיון נ"ל דאי אפשר לומר דרבינו פסק כת"ק דהא בפרק התכלת (דף מ"ב:) אמרינן דשמואל דבעי בציצית טויה לשמה אתי כרשב"ג והוא פסק בפ"א מהלכות ציצית כשמואל וכמ"ש הרב"י בטור א"ח בסי' י"א ועוד דא"כ לכ"ע עיבוד מיהא בעי אע"פ שלא יהיה לשמה ורבינו כתב דלא בעי עיבוד כלל אלא עושהו מצוה לכך נראה ודאי דרבינו פסק כרשב"ג ומפרש מילתיה ברצועות ולא בחפוי הבתים וכמ"ש הרב"י בטור או"ח סימן ל"ב עיין שם ויש קצת סיוע לפירוש זה דבפרק התכלת מדמי ליה לטוית ציצית דהיינו עיקר המצוה ואי הכא איירי בקלף או ברצועות הוי כי התם דהם עיקר המצוה אף על גב דרצועות לאו כל כך עיקר המצוה מ"מ הוי טפי מחפוי הבתים דחפוי הבתים לא הוי כל כך עיקר והשתא ניחא דכתב דעור הרצועה בעי עיבוד לשמה כרשב"ג דלפירוש הראשון דפסק כת"ק מנין לו עיבוד לשמה ברצועות ומ"מ פירוש אחרון ג"כ דחוק דרישא דברייתא איירי בחפוי הבתים וכמו שהרגיש הרב"י בסי' ל"ב ועדיין צ"ע: