אור ברסלב

לחם משנה על משנה תורה, הלכות אבל· רבי אברהם די בוטון

פרק ט · הלכה יא

הלכה ו

והכל קורעין עד שמגלים את לבם כו'. הטור כתב בסימן ש"מ וז"ל ועל רבו שלמדו חכמה אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת ועל חבירים שלומדים שמועות זה מזה קורע ואינו מאחה כקרע של אביו ואמו והרמב"ן ז"ל כתב שדומה לאביו ולאמו שקורע לעולם כשישמעו אבל הוא מתאחה והרמב"ם ז"ל דימה אותו עוד לאביו ואמו שקורע עד שמגלה את לבו ולא נהירא להרמב"ן וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל כהרמב"ן אלא שכתב שאינו מאחה לעולם ע"כ. נראה שהבין מדברי רבינו במ"ש כאן דעל חכם קורע עד שמגלה את לבו דהוא הדין לרבו מובהק ואפי' לא האיר עיניו אלא במשנה אחת וזה תימה דבהדיא כתב רבינו בפ"ה מהל' תלמוד תורה בד"א ברבו מובהק אבל אם למד ממנו חכמתו ה"ז תלמיד חבר וכו' אבל עומד מלפניו וקורע עליו כשהוא קורע על המתים משמע דאינו צריך לקרוע עד שיגלה את לבו וע"כ צריך לומר לדעת רבינו דשאני חכם דהכא הוי מפורסם ומוחזק אע"פ שלא יהיה רבו קורעים עליו עד שמגלים את לבם אבל כשאינו חכם מפורסם ומוחזק בהוראה אז ודאי כיון שאינו רבו מובהק אינו קורע עליו אלא כשאר מתים וא"כ איך כתב הטור דלדעת רבינו אפי' שלא האיר עיניו אלא במשנה אחת קורע עד שמגלה את לבו דהרי על החלוקות שהזכיר ראשונה ועל רבו שלמדו חכמה אפי' לא האיר עיניו וכו' כתב שהרמב"ם ז"ל דימה אותו לאביו ולאמו עד שמגלה את לבו וזה אינו כדכתיבנא. גם יש לתמוה עליו מה שתמה הרב"י בהל' כבוד רבו ותלמיד חכם סימן רמ"ב דנראה דלכ"ע היכא דלא האיר עיניו אלא במשנה אחת הקרע מתאחה ודוקא בתלמידי חכמים שבבבל שקורעים זה על זה הוא דפליגי הפוסקים אי מתאחה הקרע משום דהוי כרבו מובהק כדפירש הר"ן ז"ל והרב הנמוקי הטעם או דילמא לא הוי כרבו מובהק אבל היכא דלא האיר עיניו אלא במשנה אחת לכ"ע הקרע מתאחה ומזה נמשך תימה על תימה בדברי הטור שכתב שמסקנת אביו הרא"ש ז"ל דאפי' שלא האיר עיניו אלא במשנה אחת דהקרע אינו מתאחה דאינו כן וכבר הרגיש בקושיא זאת הרב"י בסימן רמ"ב ולי נראה לתרץ דהטור סובר דלא כדברי הר"ן והרב הנמוקי ז"ל שכתבו דטעמא דת"ח שבבבל דהקריעה שלהם לא מתאחה הוא משום דהוי כרבו מובהק דכל יומא גמיר כל חד מחבריה אלא ס"ל דאין הקרע מתאחה אפי' שלא למד אלא דבר אחד וכן נראה מדברי רש"י שכתב על שמואל שקרע מאניה עליה דההוא מרבנן דאסבריה וכו' קרע שאין מתאחה כדין תלמיד על הרב ולמה פירש דאין הקרע מתאחה כיון דלא האיר עיניו אלא בדבר אחד ודוחק לומר כדכתב הרב מהר"י קולון ז"ל דבהא פליגי ר' יהודה ור' יוסי ולר' יוסי אין הקרע מתאחה ברבו שאינו מובהק ורש"י ז"ל פירש כר' יוסי דאכתי קשה מי דחקו לרש"י לפרש כן ולמה לא פירש דהקרע מתאחה וכר' יהודה דכן פסקו רוב הפוסקים או לישתוק רש"י ולא לימא מידי אלא ודאי דדעתו ז"ל דלכ"ע בין לר' יהודה בין לר' יוסי אפי' ברבו שאין מובהק אין הקרע מתאחה ולא פליגי בהכי אלא הוי רבו לשאר דברים ודלא כהרב מוהרר"י קולון ז"ל דסובר דבהא פליגי ולפי שהטור הבין כדברי רש"י ז"ל משמע ליה ג"כ דטעמא דת"ח דאין הקרע מתאחה מהאי טעמא הוא לא משום דהוי רבו מובהק כדפירש הר"ן והרב הנמוקי ז"ל ולכך כתב דכיון דאביו הרא"ש ז"ל אית ליה כההיא דת"ח דקורעין זה על זה דאין הקרע מתאחה הוא הדין במי שלא האיר עיניו אלא במשנה אחת דדא ודא אחת היא זה נ"ל. אחרי כן ראיתי להרא"ש ז"ל שכתב כן בהדיא בפ' אלו מגלחין (דף מ"ב) בפסקיו וז"ל על רבו שלמדו חכמה או שהאיר עיניו במשנה אחת כגון חברים שלומדים וכו' חייב לקרוע ואינו מאחה הרי בהדיא כמו שפירשתי בדבריו וכ"נ מדברי התוספות בפרק ר' אליעזר דאע"ג שכתבו שם הכל חולצין עליו וכו' אומר רשב"א דאפי' אינו רבו חייב וכו' והא דאמר בשלהי פרק אלו מציאות רבא קרע עליה דר"ס דאסבריה זוהמא ליסטרון היינו קרע שאינו מתאחה כדין תלמיד לרב כדתניא בפרק אלו מגלחין ע"כ משמע דאית להו כדברי הטור וכמו שפירשתי ומפני שהרב"י דרך על דרך הר"ן והרב הנמוקי ז"ל והרב מוהר"י קולון ז"ל הוקשה לו בדברי הטור וכתב שאין דבריו מכוונים אבל במ"ש נתיישבו דבריו אך קשה מה שהקשיתי שהבין בדברי רבינו דאפילו ברבו שאינו מובהק קורע עד שמגלה את לבו וצ"ע:

וחולצין מימין וכו'. כתב הטור בסימן ש"מ ת"ר על חכם חולץ מימין ועל אב ב"ד משמאל ועל נשיא מכאן ומכאן ומדלא פירשו באב היכן חולץ ש"מ רצה מכאן רצה מכאן ואם רצה חולץ את שתיהן וכן רבו שלמדו חכמה רצה חולץ את שתיהן ע"כ. ומפני כן לא פירש רבינו דבר בחליצת האב שרשאי לעשות מה שירצה:

וכבר נהגו תלמידי חכמים בכל מקום וכו' אע"פ שהם שוים ואין אחד מלמד את חבירו. כלומר דאם אחד מלמד את חבירו קורע טפח מדינא וכמ"ש רבינו בפ"ו מהל' ת"ת דרבו שאינו מובהק קורע עליו טפח ואם הם אחד גדול ואחד קטן חייב הקטן לקרוע על הגדול אע"פ שאינו מלמדו כלל אבל שוים סובר רבינו דאינו חייב לקרוע אחד על חבירו דומה למ"ש גבי קימה הר"ן בפ"ק דקידושין וז"ל ואפשר שאפי' בשוין פטור שאינו חייב לעמוד מפני חכם אלא בגדול ממנו הכי נמי אית ליה לרבינו לענין קריעה דמן הדין הוא פטור כשהם שוים ולכך תלה רבינו הדבר במנהג שנהגו כן כלומר ולא מדינא וכבר הוזכר כן בתירוץ ראשון שתירץ הרכ"מ במה שהקשה כאן על רבינו והוא הנכון וכל שאר התירוצים דחוקים:

תוכן העניינים

לחם משנה על משנה תורה, הלכות אבל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה