לחם משנה על משנה תורה, הלכות אבל· רבי אברהם די בוטון
פרק ט · הלכה ג
כל אלו הקרעים קורע וכו'. בסוף הלכות תענית כתב רבינו כל הקרעים האלו כולם קורע בידו מעומד וקורע כל כסות שעליו עד שיגלה את לבו כו' והשיג שם עליו הר"א ז"ל דלא כן נראה מן הגמ' שהרי שנו בתוספתא לא הושוו לאביו ולאמו אלא לאיחוי בלבד אבל בכלי כל בגדים שעליו עד שיגלה את לבו לא הושוו אבל שיקרע בחוץ לעיני העם גם לזה הושוה הנשיא בלבד ע"כ וכתב שם ה"ה שדעת הר"א ז"ל כדעת הרמב"ן שהשיג כאן על רבינו וכמ"ש הרכ"מ והר"א ז"ל מפני שסמך על מ"ש שם לא חזר והשיגו כאן והטור בהלכות תעניות סי' תקס"א כתב וצריך לקרוע מעומד וכל בגדים שעליו עד שמגלה את לבו ע"כ משמע דהלך שם לשיטת הרמב"ם ותימה עליו איך סתם ביו"ד סימן שי"ו דלא כהרמב"ם ז"ל שכתב גבי נשיא וז"ל ונשיא דומה לאב שצריך לחלוץ עליו כתף ולקרוע מבחוץ ולא לשאר דבר ע"כ וזהו כדעת הרמב"ן ז"ל ובסימן רמ"ב בהלכות כיבוד רבו ותלמיד חכם כתב וכשימות רבו יש אומרים שקורע כל בגדיו והרמב"ן ז"ל כתב שאינו קורע אלא טפח וכו' וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל הרי דשם כתב דהסכים אביו הרא"ש ז"ל דלא כהרמב"ם ואיך סתם בסימן ש"י הפך דעת אביו והפך מה שסתם הוא עצמו בא"ח סימן תקס"א. ולענין מה שהקשה הרמב"ן ז"ל על רבינו ודאי דצ"ע ליישב קושיותיו ומה שתירץ הרב כ"מ כאן וביו"ד סי' רמ"ב דסובר דגלוי הלב בכלל שאינו מתאחה דקתני בברייתא הוי א"א לומר כן דהרי לא השוה הרמב"ן לענין זה לבד לנשיא ולכל השנויים בברייתא עם אביו ואמו אלא לענין שאר דברים ג"כ דהכי כתב בהלכות תעניות שצריך שיהיה בידו וכל הבגדים שעליו ועוד אני תמה על רבינו דכיון דהוא סבור דרבו הוי כאביו לשאר דברים זולת איחוי א"כ מאי מייתי ר' יהודה ראיה בגמ' דקרע שאינו מבדיל קמי שפה אינו אלא קרע של תפלות מקרא דאלישע דכתיב ויקרעם לשנים דמשמע דנראה קרועים כשנים דילמא שאני התם דקרע על רבו וכי היכי דרבו הושוה לאביו לענין שאר דברים הושוה נמי לענין שצריך שיהא מבדיל קמי שפה. ומיהו לפירוש הרמב"ן ז"ל ג"כ קשה קצת הך קושיא דמאי מייתי ראיה מהתם דילמא רבו שאני כי היכי דהושוה לאיחוי הושוה ג"כ לענין שיהא מבדיל קמי שפה מיהו אינו קשה כל כך דכיון דלשאר דברים לא הושוה אלא לענין איחוי בלבד א"כ יש לנו לומר דבזה דשוה רבו לכל המתים בכל שאר הדברים וכיון דאשכחן ביה דמבדיל קמי שפה ילפינן מיניה לשאר מתים אבל לרבינו קשה כדכתיבנא. ועוד יש לתמוה עליו שכתב לקמיה ומנין שקורע על רבו וכו' ויקרעם לשנים קרעים מכאן שחייב להבדיל השפה ע"כ ואיך למד מכאן שיבדיל קמי שפה הא לא אמרו כן בגמ' אלא לר' יהודה דלית הילכתא כוותיה דאית ליה דבכל קרע צריך שיבדיל קמי שפה אבל רבנן נראה ודאי דלא דרשי קרא להכי אלא לומר שקרועים ועומדים לשנים לעולם וכמו שאמרו שם ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע שלשנים אלא מלמד שקרועים ועומדים לשנים לעולם כלומר דאין מתאחים לעולם וכיון דקי"ל כרבנן איך כתב דרשא דר' יהודה ועוד איך נלמד מהאי קרא תרי דרשות חדא שיבדיל קמי שפה וחדא שאינו מאחה לעולם נימא דקרא אתא דיבדיל קמי שפה ויהיו נראים קרועים כשנים או שיהיו קרועים לשנים לעולם אבל תרוייהו היכי שמעת מהאי קרא מיהו אפשר לומר לזה דמשמע ליה ממשמעותא דקרא תרוייהו ולקושיא ראשונה נראה לומר דקרא דקרעים מיותר דהיה די שיאמר ויקרעם לשנים מאי קרעים ודאי דאתא לומר כל קריעה שהיא לשנים הוי קרעים ומיקרי קרע הא מי שאינה כן אינו קרע ומכאן למד ר' יהודה דבעלמא כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה לא הוי קרע משום דהכא קאמר קרא קרעים מיותר ודאי דאתא לומר דכשהם לשנים דוקא הם קרעים ואי לא לא מיקרי קרעים ומ"מ קושיות הרמב"ן ז"ל שהקשה על רבינו עצומות הן ולא מצאתי תירוץ לרבינו אלא שאפשר שגירסא אחרת יש לו בגמ'. ומה שהקשה הרב כ"מ מחכם שמת דמנין לו לרבינו דצריך לקרוע עד שיגלה את לבו ונתן טעם לזה משום ההיא דר"א דאורג אין טעמו מספיק בעיני. ול"נ טעם רבינו משום דהוקשה לו בההיא עובדא דפרק ואלו מגלחין (דף כ"ה.) דלא קרעו רבנן עליה דרב ספרא מאי דהקשה הראב"ד ז"ל דאמאי לא היו קורעים עליו תיפוק ליה משום אדם כשר והוצרך לחלק בין עומד בשעת קבורה לאינו עומד בשעת קבורה והרמב"ן בת"ה הקשה עליו והאריך וכמו שהעתיק לשונו הרב בית יוסף בסימן ש"מ ומפני כך סובר רבינו דעל חכם קורע עד שמגלה את לבו והנהו רבנן לא קרעו על רב ספרא הלא טפח לבד מפני דהיו סבורים דלקרוע עד שיגלה את לבו צריך שיהיה רבו ואמר להם אביי דאפילו חכם שמת צריך שיקרעו עד שיגלו את לבם והיינו דקאמר להו מי קתני הרב שמת חכם שמת קתני כלומר אתם סבורים דקריעה דברייתא הוא משום שהוא רבו אינו כן אלא אפי' שהוא חכם בעלמא נמי וזה הלשון של אביי הוא מוכיח דינו של רבינו דכיון דהם היו סבורים דדין הברייתא הוי ברב א"כ ודאי משמע דהוה ס"ל דקריעה דברייתא הוי עד שמגלה את לבו דכן הוא דין רבו לדעת רבינו דצריך שיקרע עד שיגלה את לבו ואביי לא גילה להם אלא דרב לאו דוקא אלא הוא הדין חכם אבל פירוש דין הקריעה דהוא עד שמגלה את לבו כדקאי קאי כמו שהיו סבורים לומר הנהו רבנן:
ולא אסרו אלא באיחוי אלכסנדרי כו'. הטור בסוף סימן ש"מ סתם ואמר אינן רשאין לאחותן לעולם וקשה עליו דהיה לו לכתוב כלשון רבינו דהיינו איחוי אלכסנדרי דוקא וכמו שאמרו בגמ' ולא הזכיר הטור איחוי אלכסנדרי שם אלא בקורע דכתב שם באותו הסימן דקורע מתוכו הוי קורע וראוי היה להזהירו במה שאמר אינו רשאי לאחותן לעולם אלא שיש לומר דסמך על מ"ש באורח חיים סימן תקס"א ואסור לאחותן פירוש תפירה מבפנים ואחרת עליה מבחוץ והיינו איחוי אלכסנדרי לפי פירוש הראב"ד והסכים בו הרא"ש ז"ל בפרק ואלו מגלחין דהיינו שוברי קושטורא וכמו שהאריך הרב ב"י סי' ש"מ. גם רבינו בהלכות תעניות לא פירש דין האיחוי שהוא אלכסנדרי שסמך על מה שכתב כאן: