לחם משנה על משנה תורה, הלכות אבל· רבי אברהם די בוטון
פרק ו · הלכה ה
בנשואין כיצד וכו'. התוס' בפרק החולץ (דף מ"ג:) הקשו דשם אסרו ליארס תוך שלשים יום ובפרק בתרא דמ"ק (דף כ"ג.) תני כל שלשים יום לנישואין משמע דליארס שרי ותירצו שני תירוצים דההיא כר' יהודה דשרי אי נמי נישואין נקט לאשמועינן דאפילו נישואין שרו מיד לאחר שלשים יום וכו'. ורבינו אית ליה כתירוצא קמא של תוספות ולכך פסק כר' יהודה דההיא ברייתא אתיא כר' יהודה ולכך התיר ליארס מיד ועוד דהלכה כדברי המקל באבל ואע"פ שהוא יחיד. ואני תמה על הרמב"ן והרא"ש ז"ל שהשיגו על רבינו על כך דבכמה דברים פסקינן כיחידאה באבל כ"ש כר' יהודה לגבי ר' יוסי והרי הם עצמם פסקו בההיא דמתה אשתו כר' יהודה דרגל שלישי מותר משום דהלכה כדברי המקל באבל וא"כ למה תמהו על רבינו וכי תימא דלא פליג ר' יהודה אר' יוסי בהא ודאי פליג כדכתב רש"י ז"ל בפירוש המשנה דלאו בהבחנה פליגי דבפרק ארבעה אחין (דף ל"ה.) מוכח דמקל ר' יוסי טפי בהבחנה אלא באבלות אתי לפלוגי עליה, לכך נראה עיקר כדברי רבינו וכדפרישית. אבל מ"ש הרכ"מ אי נמי דאף ר' יוסי לא אסר ליארס אלא בסעודה לא ידעתי איך כתב כן דהא בפרק החולץ הקשו מקום שאסור לכבס מותר ליארס מקום שמותר לכבס אינו דין שמותר ליארס ומייתי הא דמותר ליארס מברייתא דאמר קודם הזמן הזה וכו' ומארסין אבל לא כונסין וכו' ואין עושין סעודת אירוסין ואי ר' יוסי לא אסר אלא לעשות סעודת אירוסין לבד א"כ מאי קושיא הא אירוסין בלא סעודה מותר כי התם אלא ודאי דאירוסין בלחוד אסר ר' יוסי ומאי דמייתי מתשעה באב אינו כלום דהא אסיק רב אשי התם בגמרא דשאני אבילות חדשה מישנה וכו' וכמו שכתבו התוספות התם דיש דברים שיש טעם להחמיר בחדשה מבישנה ויש דברים שראוי להחמיר בישנה מבחדשה:
וכן האשה שהיתה אבלה וכו'. הרב כ"מ כתב דהיינו באשה שהיא אבלה על בעלה ודחק עצמו לומר דמאי דקאמר עד שלשים יום היינו מטעם אבלות אבל מטעם הבחנה בעינן שלשה חדשים וקשה הוא דעד שלשים יום משמע דאחר שלשים תבעל. לכך נראה לי דרבינו לא איירי אלא באשה אבלה על אחד מקרוביה ולא על בעלה והיא אסורה לינשא עד שלשים יום וכמ"ש לנישואין שלשים יום אבל מ"מ התירה לאשה זאת לינשא תוך שלשים יום מפני צורך האיש שאין לו בנים או יש לו בנים קטנים ואע"פ שהתירו לו הנישואין לא התירו הבעילה משום דהיא שמחה יתירה כי היכי דהתירו לו לישא אשה תוך ל' יום ואסרו לו לבעול עד אחר שלשים יום משמע דטעמא משום דהוי שמחה בבעלה יתירה ולכך אסרו לו תוך שלשים הבעילה אבל הנישואין התירו לו מפני הצורך והכי משמע מההיא דיוסף הכהן דאמרו שם דלא בא עליה עד לזמן מרובה דהיינו שלשים יום משמע דטעמא דאיסור נשואין עד ל' יום והבעילה הוי שמחה טפי ולכך אסרו עד שלשים אבל לא הוי טעמא משום דהוא אבל מאשתו ולכך אסרו עד שלשים יום וכדסבור הרב כ"מ דאם כן עד שלשה רגלים היה להם לאסור לו הבעילה אלא איסור הבעילה הוא משום דדל מהכא שלשה רגלים הא קי"ל דלנישואין שלשים יום אפי' שיהיה אבל משום אחד משאר קרובים ולכך באשה אבלה משום אחד מקרוביה אסרו הבעילה עד שלשה רגלים אבל הרמב"ן ז"ל סבור דאין עיקר השמחה אלא הנישואין ואסר לישא עד שלשים יום גבי מתה אשתו והא דאמר גבי יוסף הכהן לא בא עליה ר"ל נישואין ולהכי מקרי בא עליה ולאו דוקא וכן פירש הר"ן בפירוש ההלכות ורבינו אזיל לטעמיה דסובר דעיקר השמחה הוי הבעילה ולכך אסרו הבעילה עד שלשים ומינה נלמוד לאשה אבלה משאר קרובים וכדכתיבנא: