אור ברסלב

לחם דמעה על איכה· רבי שמואל די אוזידא

פרק ג

פרק ב

פסוק א

אני הגבר ראה עני וגומר. היה בוכה ומקונן כי היו לישראל עתה צרו' רבות ורעות בהפך ובחילוף כל הטובות אשר היה להם בצאתם ממצרים ע"ד הקינה שיסד הפייטן אש תוקד בקרבי בהעלותי על לבי וגו' והתחי' תחלה בחלוף המטה שהי' ביד משה בצאת' ממצרים אשר בה היה עושה את האותות ועתה נתחלף המט' ההיא בשבט עברתו וז"ש אני הגבר ראה עני וגומר במקום המטה דמשה שהיה שבט רחמי' לישראל ראיתי עתה עני בשבט עברה וחרון אף שבט האויב ובמקום אשר היה הוא יתברך הולך לפניהם יומם לנחותם הדרך ולילה וגו' בצאתם ממצרים עתה בצאתם מירושלים אותי נהג וגו' וביציאתם ממצרים נאמר עליהם שמלתך לא בלתה מעליך וגומר ובצאתם מירושלים לא מבעיא השמלה אלא אף העור והבשר בלו וז"ש בלה בשרי ועורי שבר עצמותי כי שם ביציאת מצרים אף השמלה אשר עליהם לא בלתה וכאן אף העור והבשר בלו ואז בצאתם ממצרים היו מוקפים בענני כבוד וכאן בצאתם מירושלים היו מוקפים באויבים וז"ש בנה עלי ויקף ראש שהוא נ"נ ותלאה שהוא נבוזראדן כמשז"ל היו מקיפי' עליהם ובנו עליהם דייק ומצודות לכבשם וא"ת שהית' לי מרגוע בתוך העיר כיון שלא היה יכול האויב ליכנס שם לא כן הוא כ"א במחשכים הושיבני כמתי עולם מרוב הפריצים שהיו בתוך ירושלים ואותם הפריצי' המה היו בעוכרינו יותר מן האויבים כענין מהרסיך ומחריביך ממך יצאו באופן שמחוץ תשכל חרב האויב ומחדרים אימת הפריצים וז"ש גדר בעדי ולא אצא מירא' האויב היושב חוץ לעיר ולא הייתי יכול לצאת מן העיר חוצה והכביד נחשתי בתוך ירוש' מיראת הפריצים ובמקום שהיה להם בצאתם ממצרים טובה גדולה כי טרם יקראו הוא ית' היה עונה אותם כענין ויצעקו בני ישראל אל ה' וגו' מה תצעק אלי וגו' הרי שלא היו צריכים לצעוק כלל וכמ"ש מה תצעק אין צריך לצעוק אלא דבר אליהם ויסעו ועתה בצאתם מירושלם אמר גם כי אזעק וגו' דייק מלת גם כלומ' לא מבעיא שאינו עונה אותם טרם נקרא אלא גם אחר שנזעק עונותינו הם מבדילים בינינו לבינו ושתם תפלתי:

אי נמי לפי שלא היה אדם בעולם שסבל ייסורין כאיוב ואז"ל ששאל ממנו הוא ית' שהיה בוחר בא' מב' או עוני או יסורין ולא אבה הוא ית' להביא עליו שתיהם יחד והוא בחר ביסורין יותר מהעוני כמש"ה כי ע"ז בחרת מעוני ואמר המקונן בשם כל ישראל אשר בדור ההוא אני הגבר שבאו עלי שתיהם יחד מה שלא בא אפי' על איוב שהוא האיש שסבל יסורין בעה"ז יותר מכל אדם שבעולם וז"ש אני הגבר שראיתי עוני ודלות מצורף עם שבט עברתו ית' שהכני ביסורין קשי' בגופי הרי שתיהם יחד עוני ויסורין ובהיות כי שכינה עמנו בגלות וכמשז"ל וכענין עמו אנכי בצרה אמר אותי נהג וגו' אעפ"י שהש"י הוא המנהיג אותי בגלות המר הזה וכענין המנהיג שהולך עם המתנחמים והמתנהגים עמו כן הוא יתבר' עמי בצרה ואותי נהג והיה ראוי לפי זה שירחם עלי מעט ויאיר מאורו עלי ולא עשה כן אלא אף שאותי נהג מ"מ אינו מאיר אלי כלל מאור אלא וילך אותי חשך ולא אור וא"ת שהיה לי כן לפי שנסתלקה השכינה מעלי והלכה מאתי אין הדבר כן כי אך בי ישוב היא עתידה לשוב מהגלו' עמי וכענין שארז"ל והשיב לא נאמר אלא ושב ה' אלהיך את שבותך הוא עצמו ישוב עם שבותך וז"ש אך בי ועמי ישוב מן הגלו' ואעפ"י כן יהפוך ידו ומכתו עלי כל היום שהיה ראוי כיון שהוא עמי שיקל ידו מעלי מעט ולא עשה כן:

א"נ אמר אני הגבר וגו' אמר המקונן בשם כל ישראל כאלו המה המתאוננים ובוכים אני הגבר כלומר אני אני הוא הגבר שראה עני ולא נמצא אחר בעולם זולתי שיראה עני וידמה לי וזה ע"ד מ"ש ז"ל איוב מי גבר כאיוב ישתה לעג כמים שהרצון בו שאין דומה לו מי שקבל יסורין בזה העולם כמוהו ועדז"א המקונן אני הוא הגבר שראה עני ואל מי תדמיוני ואשוה כי אין מי שישוה לי שראה עני כאשר ראיתי אני ביען כי אני ראיתי העני בשבט עברתו שהאויבים היו מכים בישראל שילכו וירוצו לפניהם ערומים רעבים יחפים קטנים וגדולים נערים וזקנים וילכו בלא כח לפני רודף וכמשז"ל וז"ש בשבט עברתו אותי נהג ויולך והיה מכה בי בשבט כדי שארוץ לפניו במרוצה והאויבים לא היו מהלכי' ביום כדי שלא יכם שרב ושמש אלא בלילה ואז מתנגפים באבנים רגלי וז"ש חשך ולא אור הייתי הולך בלילה שהוא חשך ולא אור לאור היום וגם ביום אשר האויב היה חונה ואני גם כן חונה עמו גם אז לא ינוח לי אך בי ישוב וגו' כל היום היתה יד האויב נטויה עלי כדרך המכה שמהפך ידו ומנועה על המוכה באופן שביום בלה בשרי ועורי מרוב המכות שיהפוך ידו כל היום להכותני ובלילה שבר עצמותי מטורח הדרך וממהירות ההליכה בחשך שהייתי נופל וקם בעבור המכשולות שבדרכים ועצמותי היו נשברים על האבנים והטעם שהיו מתאכזרים עלינו בתכלי' האכזריות מבלי חמלה כלל לפי שבנה עלי ויקף שהוצרך האויב לבנות עלי דיק ולשפוך סוללה ולהקיף את ירושלים ימים רבים ולא כבש אותנו אלא אחר עמל וטורח גדול וראש ותלאה לכך היו מתאכזרים עלינו כי חרה אפם בנו ולכן כשתפס את המלך צדקיה ומיד עור את עיניו וז"ש במחשכי' הושיבני על המלך צדקיה אמר כן שסמא את עיניו לפי שהסומ' חשוב כמת אמר כמתי עולם ואע"פ שסימא את עיניו וסומא לא היה יכול לברוח אסר אותו בנחושתים וכמש"ה ויאסרהו בנחושתים וז"ש גדר בעדי ולא אצא כלו' אחר שסמא את עיני ובזה גדר בעדי שאיני יכול לצא' עוד ולברוח ולא נסתפק האויב בזה אלא ג"כ הכביד נחשתי ויאסרני:

פסוק ד

ארז"ל בלה בשרי אלו המון העם ועורי אלו הצדיקים שחופפין על העם כמו העור על הבשר שבר עצמותי אלו הגבורים. יצא להם זה להוציא הכתוב מידי פשוטו משום דשינה ולא נקט אותם כסדרם בו מלמט' למעלה עצמו' ובשר ועור או מלמעלה למטה עור ובשר ועצמות אמנם התחיל מן הבשר שהיא באמצע ואח"כ העור ואחר הכל העצמות לכן דרשו שלא על הבשר והעצמות ממש כפשוטו של מקרא דבר הכתוב אלא הבש' המון העם והעור הצדיקים וגו':

פסוק ה

ואומרו בנה עלי ויקף ראש ותלאה. הכונה כי אחר שהגלה אותי נ"נ חזר עוד הוא ית' ובנה לי ב"ה פעם שנית וז"ש בנה עלי בית שני וגם בנה חומת ירושלים וז"ש ויקף מוקפת חומה וכל זה בטורח גדול כי היו מעיקים רבים ומונעים הבנין ההוא כמובא בספר ד"ה וז"ש ראש ותלאה כי בתלאה רבה ובטורח גדול נבנה הבנין ההוא ואחר כך חזר עוד והגלני והחריב גם בית שני וז"ש במחשכים הושיבני כי כבר זה היו לי ב' חרבנות וב' גליות וב' מחשכים כי החרבן והגלות הראשון היה חשך א' והחרבן והגלות הב' הוא חשך אחר הרי מחשכים ל"ר ובעונותי נתארך כ"כ הגלות עד שנשכחתי כמת מלב והושיבני במחשכים כמתי עולם:

ואפשר לומר עוד כי הקדים בתחלה גודל הצרות אשר באו עליו והוא אומרו אני הגבר ראה עני בשבט עברתו ובאכזריות גדול' וסבת כ"ז היה מפני כי אותי נהג ויולך וגו' כלומר כי הרשעתי במעשי והלכתי אחרי החשך והוא היצר הרע אשר במחשך כל מעשיו הוא נהג אותי והוליכני אחריו וז"ש אותי נהג ויולך אותו שהוא נקרא חשך והוא היצ"הר ולא נהג אותי האור שהיא התורה כד"א ותורה אור וזהו ולא אור דקאמר כלומר לא נהג אותי אור התורה כי לא רציתי ללכת אחרי אור התורה וזה החשך שנהג והוליך אותי והוא היצה"ר לא הניחני אפילו שעה שלא היה מפתה אותי וז"א אך בי ישוב וכל עסקיו ועצתו אינם אלא בי ואם לפעמים היה רואה היצה"ר כי אותה העצה שהיה יועץ אותי לא הייתי חפץ בה יהפך ידו כל היום והיה הופך ידו כל היום לראות מאיזה צד יכול לפתות אותי אם מצד זה או מצד זה הופ' ידו כל היום וכל כך רב חילו וכביר מצאה ידו עד שבלה בשרי והוא המון העם שהם כוללות המון העם כמז"ל לעיל שהבשר הוא דמיון להמון העם ויאמר כפי דרכנו זה כי הראשונים שנתפתו אחר עצת היצה"ר היו המון העם שהם דמיון הבשר ולכן נקט בשר בתחלה לפי שהיו מתפתים תחלה והיו רבים עם הארץ וז"ש בלה בשרי שעשאם כבלויי הסחבו' ולא נתפייס היצה"ר בזה אבל גם יש צדיקים שפתה אותם עד שתהו על הראשונות וזהו ועורי דקאמר שהוא משל אל הצדיקים כמ"ש ז"ל לעיל וכפי דרכם וכפי דרכנו אמר כי גם אותם בלה ועשאם כבלויי הסחבות אמנם כת אחרת של צדיקים גמורים שעמדו על עמדם וירא היצה"ר כי לא יכול להם מה עשה היצה"ר קטרג עליהם מיני קטרוגים עד ששבר וסלק אותם מן העולם וזהו שבר עצמותי דקאמר והם העצומים והגבורים שבי כי איזהו גבור הכובש את יצרו כאשר ראה היצה"ר כי לא יכול להם שבר אותם והמית אותם במיני קטרוגים וסלקם מן העולם:

ואמר בנה עלי וגו'. הודיענו כי לא נתפייס היצה"ר בהחטיא אותי חטא אחד או ב' אבל בנה עלי בניינים של עבירות עד כי עונותי עברו ראשי וזהו עלי דקאמר וגם הקיפני מכל ד' רוחותי ראש ותלאה אשר הוא כינוי אל העבירות אשר הם מרים כמו ראש ולענה באופן כי במחשכים רבים הושיבני כי הרשעים במחשך מעשיה' ודרך רשעים כאפילה ובמחשכים ועבירות רבות הושיבני כמתי עולם כי הרשעים בחייהם קרוים מתים וגם אחר מות במחשכים מושכם אל שאול יורד אל ירכתי בור מקום חושך וצלמות:

א"נ אפשר כי הא"לפא בית"א זאת שהיא מג' פסוקים האחד רמז לגלות מצרים והב' לגלות בבל והאח' לגלותינו זה אשר הוא גלות שלישי והתחיל לספר הגלות הראשון והוא גלות מצרים ואמר אני הגבר ראה עני והענין על העינוי שהיו מענין אותם כד"א ויענונו כמו שנאמר וכו' וכל זה העינוי היה בשבט עברתו כי הנוגשים היו עומדים בשבטם עליהם אצים לאמר כלו מעשיכם דבר יום ביומו ויכו שוטרי בני ישראל זהו בשבט עברתו דקאמר כי הוא רמז אל ההכאות ההמה אבל ענין הליכתם למצרים הם מעצמם ובבחירתם ירדו כד"א בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה אמנם בגלות בבל השבאים הוליכו ונהגו אותנו לשם אשר הוא מקום חשך ולא אור וז"ש אותי נהג וגו' ואומרו חשך ולא אור דקשה שכיון שקראו חשך פשיטא שלא היה אור כי החשך הוא יותר רע משלילת האור אמנם הכונה כי בתחלת גלותם היה חושך כי א"ה היו מצרים לישראל אמנם אחר כך אחר שעלו במעלה חנניה מישאל ועזריה ודניאל בתרע מלכא כולם היו מכבדים ומנשאים את היהודים וכן בזמן מרדכי היו מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם וזהו ולא אור דקאמר כי האמת שלא היה חשך בסוף הגלות אבל מה שהיה הוא שלא היה אור כאשר בזמן שהיו ישראל יושבים על אדמתם כי אז אור השכינה נגה עליהם כד"א ואור פניך כי רציתם וכנגד הגלות הג' אשר אנו עתה בו ואמר אך בי ישוב להורות כי כל יום קללתו מרובה משל חבירו וכי הוא נושא ונותן להגדיל ולהכפיל צרותי צרה אחר צרה וזהו אך בי ישוב דקאמר וכן יהפוך ידו ומכתו עלי כל היום והנה כנגד הגלות הא' גלות מצרים אמר בלע בשרי וגו' כי כל אותו הגלות לא היה אלא בבילוי והכנעה מבשרו ועורו ועצמותיו ע"י החומר והלבנים וכל עבודה בשדה ועל זה אמר בלה בשרי ועורי וגו' וכנגד גלות בבל אמר בנה עליו ויקף וגומר דהיינו נבוכדנצר ונבוזראדן וכנגד הגלות הג' הזה אמר במחשכים הושיבני כי בגלות בבל הושיבני במקום חשך אחד דהיינו בבל וז"א אותי נהג וגו' אמנם בגלות הזה כי כלם הלכו בפיזור מפוזר ומפורד בין העמים נמצא שבמקומו של מחשכים רבים הושיבני והלואי שלא היה אלא שבעים שנה לבד כאשר היה גלות בבל אבל ה' שכחני כמתי עולם:

והרב מורי זלה"ה כתב אפשר שהנביא מקונן בצרת ישראל ורעת החרבן ג' הדרגות אחד מציאות הצרות רבות ורעות אשר הביא השי"ת עליהם באף וחימה וקצף גדול וז"ש אני הגבר ראה וגו'. ב' כי לא שככה החרון והחימה בזה אלא שג"כ לקו בעול הגלות ונתרחקו מעל אדמתם כי הנה זו רעה חולה כי בהיותם בגלות בארץ בבל הדבר קשה להאיר להם מחושכם וצרתם ואם היו נשארים באדמתם ובארצם הקדושה היתה הארץ ביישובה וב"ה על מכונו ובלי ספק יהיה להם אור במושבותם וישובו לקדמותם וז"ש אותי נהג ויולך ר"ל בגלות היה זה סבת חשך ולא אור כי עולם חשך בעדי ואקוה לאור ואין. שלישית רעה עוד מאלה כי גם שם בארצות הגוים לא הונח להם שם ובכל יום ויום היו עומדים עליהם לכלותם ומחדשים עליהם גזירות קשות וז"ש אך בי ישוב וגומר.

ואפשר עוד שכונת יהפוך ידו כל היום הוא דמיון האדם אשר רצונו להכות פעם אחר פעם בגודל חרונו וכשנלאה ידו הא' מחליף ידו כדי שלא ייעף ויגע והכונה לומר שהכה בהם באכזריות עכ"ל.

והר"ם אלמושנינו ז"ל כתב אפשר שרצה להגדיל צרתו ורעתו כ"כ עד שקרה בו הפך מה שיקרה בכל הרעות שבמציאות שבכל הרעות יקרה כמו שיקרה בחלאים שיש ג' אופני מיני זמנים שונים יש זמן מוגבל לעליה ויש זמן העמדה וזמן ירידה כי א"א שיהיה עולה לעולם בלתי העמדה או ירידה כלל ואמר הנביא שרעתו גדלה כ"כ עד שלעולם היתה בעליה ולא היה בה העמדה ולא ירידה והוא אומרו אני הגבר ראה וגומר ר"ל שראה העוני במצב אחד קיימים לעולם עולה תמיד וזהו הנרמז בשבט עברתו שהעברה בוערת בו תמיד ואמר אותי נהג וגו' ירצה נהג אותם ויולך אותו בדרך עליה אל תכלית הרע שהוא חשך בלתי עירוב אור כלל ואמר שכאשר הגיע אל תכלית הרע שב לתחלתו לעלות וז"א אך בי ישוב וגומר ירצה אחר שנהג אותי אל תכלית הרע שב להפוך בי ידו מכתו כבתחלה בשבט עברתו באופן שאני תמיד בעליה ואין שם ירידה כלל:

ואפשר שיאמר שראה את העני ומקלו בידו כדמות רועה וז"א אני הגבר וגומר ירצה אני הוא הגבר אשר ראיתי את העני ושבטו בידו כדמות רועה ואמר שהעני הנזכר היה רואה אותו הפך כל הרועים כי הרועה מקלו בידו להנהיג את הצאן אל מקום טוב בנאות דשא ונחלי מים ונאספו שמה העדרים אמנם זה במקלו נהג אותי אל מקום חשך אשר לא יקוה אחריו אור ירצה כי הרועים גם כשמנהיג את הצאן לעת ערב בבית אחד או באיזה מקום מיוחד ללינת' הנה זה הוא לתקו' אור הבקר וכמו השחר עלה ישוב להנחותם אל כר נרחב אמנם העני נהג אותי אל מקום חשך אשר לא יקוה אחריו אור כלל וז"א חשך ולא אור וכו' ואמר שעוד יעשה דבר אחר הפך הרועים והוא כי הרועה מנהיג את הצאן בדרך ישר כי אם יבא איש נגד הצאן וישיב אותם אחור יהיה נקל לשוב אל הדרך ואמר שהרועה הזה והוא העני אין הנהגתו בדרך ישרה רק ישוב יהפוך ידו כל היום פנים ואחור בארחות עקלקלות וז"א אך בי ישוב וכו' עכ"ל:

ואומרו בלה בשרי וכו'. כי נראה כי אין סדר למקרא הזה שלא התחיל מהעו' דהיינו מלמעלה למטה או היה לו להתחיל מלמטה למעלה דהיינו מהעצמות. אמנם אפשר שלקח הסדר הטבעי כי בכל המורסות והחלאים ראשונה תתעפש הבשר מבפנים לסבת רכותו והעור שעל המורסא עדיין הוא קיים אמנם אחר שכבר נתעפש הבשר באיכות גדול אז תתבקע המורסא ויפסד גם העור ואם המורסא הזאת יתארך זמן רב מלהתרפות מגיע העיפוש אחר כך גם אל העצמות וז"ש אחר הכל שבר עצמותי ונקט לשון שבירה בעצמות לפי שהם קשים ושייך בהו שבירה והעור והבשר שהם רכים שייך בהו בילוי ולכן אמר בלה בשרי וכו'. אח"כ מצאתי להר"מ אלמושנינו ז"ל שכתב בזה כדברי.

ובמדרש במחשכים הושיבני כמתי עולם א"ר שמואל ד' חשובים כמתים סומא דכתיב במחשכים הושיבני כמתי עולם מצורע שנאמר אל נא תהי כמת ומי שאין לו בנים דכתיב בה ברחל הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי ומי שירד מנכסיו שנ' כי מתו כל האנשים המבקשים וכי מתים היו אלא שירדו מנכסיהם עכ"ל:

הנה הראיה שמביא לסומא ומצורע הנה הנם ברורות ובראיה שמביא למי שאין לו בנים דקדק בעל המאמר דקאמר דכתיב בה ברחל והיה די שיאמר דכתיב הבה לי בנים וכו' אמנם כונתו להביא הדבר בק"ו שאם האשה שאינה מצווה על פריה ורביה כתיב בה מתה אנכי וז"א דכתיב בה ברחל כלומר בה ברחל שאינה מצווה על הבנים כתיב בה הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי כ"ש לאיש שהוא מצווה שאם אין לו בנים חשוב כמת:

ולהבין כי כפי הנראה לא נפקא דרשא זו כלל ממעשה דרחל דשאני רחל שהיתה מקנא באחותה דכתיב ותקנא רחל באחותה וגו' ואמרה ליעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי כלומר שתצא נפשי מצער הקנאה שיש בי ואפשר דדייק זה מדקאמר מתה לשון הווה ולא אמרה אמות כי הבנת אמות כלומר תצא נפשי ואמות מצער הקנאה שיש בי אבל מדקאמר מתה אנכי כלומר מעתה ומעכשיו אני קרויה מתה וגם אם עתה אני בחיים אני קרויה מתה מכאן שכל ישראלי שאין לו בנים חשוב כמת:

ולראיית מי שירד מנכסיו שהביא ראיה שנאמר כי מתו כל האנשים וגו' וקשה על ראיה זאת דמאן לימא לן שהיו עניים דלמא היו סומים או חשוכי בנים או מצורעים שכל אלו חשובים כמתים כדאמרן ומנ"ל שירדו מנכסיהם:

הנה בזה כבר קדמני החזקוני ז"ל שכתב בפרשת שמות ז"ל כי מתו כל האנשים וגו' פירש"י מי הם דתן ואבירם חיים היו אלא שירדו מנכסיהם והעני חשוב כמת ע"כ. כלומר סומין היו אין לומר שהרי כתוב בפרשת קרח העיני האנשים ההם תנקר אין להם בנים אין לומר שהרי כתוב ונשיהם ובניהם וטפם מצורעים היו אין לומר שהרי במחנה ישראל היו כדכתיב העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם על כן עניים היו עכ"ל:

ואפשר לפרש דברי המקונן על ישראל שלקו בד' דברים אשר חשובים כמתים וכל ארבעתם נתקיימו בהם הא' הוא העוני כי עני חשוב כמת עכ"א אני הגבר ראה עני בשבט עברתו כי כל ישראל הם עניים אביונים מבקשים לחם ואין וידל ישראל וכן דימה את עצמו כסומא אשר הוא חשוב כמת ועז"א אותי נהג וגו' כסומא אשר לא ראה מאורות מימיו וגם בפועל עשה הדבר הזה במלך צדקיהו אשר עור נ"נ את עיניו ונוסף על כל זה כי אך בי ישוב וגו' בייסורין קשים ומחודשים כל יום קללתו מרובה משל חבירו וכנגד הלוקה בגופו בצרעת שגם הוא חשוב כמת אמר בלה בשרי ועורי בנגעים עצומים שבר עצמותי אשר לא יוכל להרפא. ולענין הבנים כי מי שאין לו בנים חשוב כמת אמר בנה עלי וגו' כלומר כי בתחלה הרבני והפרני אלהים בבנים ובנות וז"ש בנה עלי מלשון ואבנה גם אנכי ממנה שהוא מלשון בנים ואחר כך ביום חרון אפו הכרית את כולם בהכרית עולל מחוץ בחורים מרחובות ועז"א ויקף ראש ותלאה כי הקיפני במיתתם מי ראש ולענה באופן כי בכל ד' מיני מחשכים וצרות אשר חשובים כמתים בכולם הושיבני כמתי עולם וז"ש כמתי לשון רבים כלומר ככל אותם אשר הם חשובים כמתים מן העולם וכדאמרן ועל כל זה היה הנביא מקונן כי אנוש שבר ישראל נחלה מכתם:

פסוק ז

הנה עתה נתרע' על אורך הגלות הזה כי עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו וז"ש גדר בעדי ולא אצא איני יוצא מן הגלות הזה לעולם כאלו גדר לפני שלא אצא הרי כמות אורך הגלות וגם באיכותו הכביד נחשתי כי הכביד עול הגלות והצרות עלי ולא זה בלבד עשה לנו אלא כדי שלא יעלה בדעתינו להתאסף ראשי עם יחד עם בני ישראל כל העם מקצהו להתפלל אליו שיושיענו מן הגלות הזה השביענו הוא יתברך שלא נעשה כן וכמרז"ל על קרא דהשבעתי אתכם בנות ירושלים וגו' שהשביע הוא ית' את בני ישראל לאמר כי מעולם לא יתפללו על הישועה שתבא קודם זמנה עד שתחפץ וז"ש גם כי אזעק ואשוע אף אם אומ' לזעוק על הישועה שת' תפילתי והשביעני שלא יעלה על לבי לעורר את האהבה עד שתחפץ ואמר גדר וגו' כי בהיות האויב צר על ירושלים לא היו יכולים ישראל צאת חוץ לעיר בדרך שערי ירושלים כי היו כל השערים נסגרים כדי שלא יכנס האויב ולא היו יכולים לצאת אלא דרך השערים הקטנים הנחבאים במקום שאין יד האויב שולטת שם וז"ש גדר דרכי בגזית הדרכים שהם דרך המלך שהוא הדרך המפורסם שהוא דרך שערי ירושלים גדר אותם כאלו הם גדורים בגזית שנסגרו השערים כולם מפני פחד אויב והוצרכתי לעות נתיבותי אם באתי לצאת מן העיר הייתי צריך ללכת באורחות עקלקלות נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה ואמר על האויב דוב אורב הוא לי ובהיות כי בני ישראל ומלכם נמשלו לארי כענין גור אריה יהודה וגו' ואמר כי היה לי שלא כדרך העולם כי דרך העולם שהארי רודף ואור' אל הדוב והדוב בורח ומסתיר עצמו במסתרים מפחד הארי וכאן אף על פי שאני נמשל לארי והאויב נמשל לדוב הדוב אורב הוא לי ואני שאני הארי מסתיר את עצמי במסתרים מפחד הדוב ומי ראה כזאת מי שמע כאלה שיהיה הדוב אורב אל הארי והארי יפחד ויברח מן הדוב וישים עצמו הארי במסתרים ואמר דרכי סורר כענין דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד כי עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים כמו הדרך שאין עובר ושב בה וז"ש דרכי סורר כי עלה כלו קמשונים וגם ויפשחני הרג והשמיד את כלנו וביען כי נאמר בתורה חצי אכלה בם ואז"ל חצי כלים והם אינם כלים אמר פה כי כן היה דרך קשתו ויציבני כמטרה לחץ והביא בכליותי כל בני אשפתו עד שלא נשאר באשפתו אפילו חץ א' ועדיין לא כלה אותנו כמ"ש רז"ל חצי כלים והם אינם כלים.

א"נ אמר גדר בעדי ולא אצא הכונה שהודיענו הטובות ניסים ונפלאות שהיה עושה עמנו ועם אבותינו בימים שחלפו למו כי בימי חזקיה המלך עליו השלים מצינו שלא הוצרכו הם לצאת להלחם עם מחנה אשור רק כל ישראל היו אוכלים ושותים ומסובים בבני ברק ליל ראשון של פסח וישלח ה' מלאך ויך במחנה אשור ולז"א גדר בעדי כלומר לשעבר הוא ית' היה גודר גדר בעדי כדי שלא יזיקני סנחריב מלך אשור ולא אצא כלומר לא הוצרכתי אני לצאת להלחם כי ה' נלחם לי ועתה כעת לקח הוא ית' הקצה האח' והכביד נחשתי זה אשר אנחנו אסירי עני וברזל ולא זה לבד אלא גם כי אזעק ואשוע אם נאמר לצעוק ולהתפלל לאל שתם האל תפילתי ע"י האויבים כי שלוחי דרחמנא נינהו והם סותמים בית תפילתינו וכאלו יאמר שתם בית תפלתי כי גוזרים גזרות לסתום בתי התפלות ואינם מסתפקים בסגירת בית התפלה לבד כי אם גם גוזרים עלינו שמדות שלא נקיים מצות אלהינו וז"ש גדר דרכי בגזית שהם מצות אלהים כענין והלכת בדרכיו וגומר הם גודרים אותם בגזרה שגוזרים עלי גזרות רעות כדי שלא אקיים אותם ולא זו בלבד אלא גם מכריחים ואונסים אותי להמיר דתי וז"ש נתיבותי עוה שעונשים אותם לעקש ולעות את דרכי הישרה ובכל זאת עדיין לא שב אפם ממני אלא כדוב אורב הוא לי האויב לראות אם אני מקיים שום מצוה מהמצות להפיל אותי בכבשן האש וכל זה בא אלי לפי שהוא ית' שהוא הארי כענין אריה שאג מי לא ירא הוא בהסתר פנים ממני ולא בהסתר א' לבד אלא בב' מסתרים כענין ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא ההסתר כפול כי הארי הוא ית' הסתיר פניו ממני וע"כ יש יכולת ביד האויב להצר לי כל השיעור הזה.

א"נ אפשר שהכתובים הללו מדברים על היצה"ר כאשר פירשנו הכתובים דלעיל אשר הוא יצר הרע להחטיא את האדם ובהיותו מחטיא לאדם בזה מבקש להמיתו ואחר שהחטא בעצמו נקום ינקם ממנו ועל היצר הרע כי הוא האויב האמתי עליו אמר וסיפר מה מעשה היצר הרע אל האדם וה"א גדר בעדי ולא אצא ע"ד מש"ה לפתח חטאת רובץ וכמעט שעדיין לא גמר לצאת הולד מרחם אמו אלא שהוציא ראשו לאויר העולם תכף נכנס היצה"ר בתוכו וז"ש גדר בעדי והקיפני היצר הרע כלומר כמעט שעדיין לא גמרתי לצאת מרחם אמי וז"ש ולא אצא ותכף הוא גדר בעדי ותכף הכביד נחשתי בשלשלאות נחשת על צוארי והכביד את עולו עלי ואמר גם כי אזעק וגומר הכונה כי ביודעו היצה"ר כי הקול קול יעקב לכן הוא עושה באופן כי גם כי אזעק ואשוע הוא שתם את תפילתי מעבור תפילה ובמה סתמה במה שגדר דרכי בגזית נתיבותי עוה והכונה כי המצות הם ב' חלקים מצות עשה עליהם אמר גדר דרכי שהייתי רוצה להלוך ללכת לקיים מצו' אלהי והיצה"ר הוא גדר דרכי בגזית ואינו מניח אותי לקיים אותס וגם המצוות לא תעשה פתני ואפת עד שנתיבותי עוה והכונה שהעותי והרשעתי ועוד דוב אורב הוא לי ארי במסתרים הכונה על היצה"ר כי הוא כדוב אורב יושב לו בחדר וכן הוא כארי יושב במסתרים לטרוף טרף לנפשי כן היצה"ר הוא אורב לו לאדם ומקומו המושכר לו הוא בחדרי חדרים משכיות לב האדם כי שם ביתו וז"ש ארי במסתרים ואפשר גם כן שקראו ארי במסתרים לפי שכל עצות היצה"ר אינם בפי' שאומר לאדם שיחטא שאם כך היה לא יאבה לו האדם ולא ישמע אליו כלל אבל מורה לו לאדם היתר ותחתיה תעמוד הבהרת ומראה לאדם סימני טהרה אבל לפי האמת הוא כארי נחבא ויושב במסתרים לארוב לאדם ואמר דרכי סורר ויפשחני הכונה כי הוא ממלא כל דרכי בקוצים וברקונים אחר כך ויפשחני כי היצה"ר הוא המחטיא והוא גם כן נקום ינקם מן האדם כמז"ל הוא שטן וכו' באופן כי שמני שומם כי הוא המשומם אותי ולעולם דרך קשתו הוא קשת העבירות והוא לוחם ילחמני בהם כי הם חציו לירות במסתרים תם ודרך קשתו ויציבני כמטר' לחץ כדי להחטיאני וכאשר רואה כי אין בו כח להחטיאני במעשה אז לפחות משתדל להחטיא אותי במחשבתי וז"ש הביא בכליותי בני אשפתו כי הכליות שם מושב המחשבה כי כליות יועצות וזה שאמר הביא בכליותי וגו' כי החטיא אותי במחשבות רעות אשר הוא דבר נקל לחטא בהנה:

וכפי הדרך אשר פירשנו לעיל גם כן כי סודר כל ג' פסוקים על הג' גליות שגלו ישראל וכן גם עתה כנגד גלות מצרים אמר גדר בעדי ולא אצא והוא ע"ד מז"ל כי מעולם לא היה עבד יכול לצאת ממצרים ועל זה אמר הכתוב אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים כלומר שהיה בית מוכן לעבדים כי עבד שהיה נכנס למצרים לא היה יוצא ועכ"א גדר בעדי ולא אצא שלא הייתי יכול לצאת משם ושם הכביד נחשתי כי היינו שם אסירי עני וברזל אבל היה קרוב ה' אליהם כאשר יקראוהו באמת כי ויזעקו בני ישראל אל ה' ותכף וישמע אלהים את נאקתם כו' אמנם בגלות הב' גלות בבל גם כי אזעק ואשוע סתם תפילתי עד בא הזמן המוגבל למלאת שבעים שנה ובאותו הגלות הב' מהרה ספו תמו הע' שנה אמנם בגלות הזה האחרון גדר דרכי בגזית כאלו גדר לפני באבני גזית שא"א להורסם ולצאת מהגלות ונתיבותי עוה באופן שאין לי מקום לצאת מן הגלות הזה והמשיל הדבר כאלו הוא גדור באבני גזית להורות על אורך הגלות. ובאות הדל"ת הפסוק הא' הוא רמז על פרעה מלך מצרים שהיה בחצרותיו ובטירותיו והיה אורב משם לישראל וכמו שמצינו שהזמינם בביתו להתייעץ עליהם וכמש"ה ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו וגו' הוא התחיל בעצה תחלה ועליו אמר דוב אורב וגו' שם בחצרותיו ובטירותיו ועל גלות בבל אמר דרכי סורר כי השבאין היו מוליכין אותם יחפים על הדרכים אשר עלו כולם קמשונים וילכו בלא כח לפני רודף וז"ש דרכי סורר בקוצים וברקנים ויפשחני שמני שומם וכנגד הגלות הג' אשר אנו בו אמר דרך קשתו וגו' כי בכל עת ובכל רגע אני מוצב לקראתם כמטרה לחץ:

פסוק ח

ובמדרש גם כי אזעק ואשוע. ר' אחא אמר כל המתפלל עם הצבור למה הוא דומה לבני אדם שעשו עטרה למלך בא עני א' ונתן חלקו בתוכה מה המלך אומר בשביל זה עני איני (זז) (ה"ג בעלי י"ע) מקבלה מיד מקבל המלך ונותנה בראשו כך אם היו י' צדיקי' עומדי' בתפלה ורשע עומד ביניהם מה הקב"ה אומר בשביל רשע זה איני מקבל תפלתם בתמי'. ורבנין אמרי בא אחר הצבור מעשיו נפרטין למה הוא דומה למלך שנכנסו אריסיו ובני ביתו לכבדו בא אחד באחרונה אמר חסת' חביתו מי גרם לו הרי שבא באחרונ' כך כל המתפלל לאחר הצבור מעשיו נפרטין לכך נאמ' גם כי אזעק ואשוע סתם תפלתי שתם כתיב לפי שתמו הצבור תפלתהון עכל"ה:

והרב מורי זלה"ה כתב בפירוש המאמר הזה ז"ל הנה ר' אחא קרא כפשטיה דמיירי בלשון יחיד ללמד על המתפלל ביחיד שאין תפלתו מקובלת אלא אם כן יהיה כשר וצדיק וראוי מצד עצמו מה שאם יתפלל בצבו' אינו כן אלא תפלת הרשע מקובלת בכלל שאר הצדיקים כי לא לבד שאינו מזיק לתפלת שארית הצבור אלא גם תפלתו מקובלת והביא משל בני אדם שעשו עטרה למלך ובא עני ונתן חלקו כו' ללמד לנו שכשאנו אומרים שגם תפלת הרשע מקובלת עם תפלת הצדיקים היינו כאשר התפלה היא כתקנ' ואין בה פיסול מחמת עצמה כלל אז לא תזכרנה מעשיו הרעים של אותו הרשע בעת ההיא אמנם אם התפלה אינה כתקנה בודאי לא תתקבל בשיתוף האחרים ולא תתערב עמהן להיות בכלל העטר' וזה נלמד מהמשל שאותו העני שנתן חלקו אין פחיתותו וגרעונו בשביל החלק שנתן שהיה גרוע שהשאר נתנו זהב או כסף והוא נתן נחשת וברזל או כסף סיגים כי בודאי יחשבו לפושעים המקבלים ממנו לערב אותו בעטרה ולזייף אותה וא"כ אין הפחיתות רק מצד היותו עני ובלתי חשו' שאפילו שיהיה חלקו שוה לשאר בני האדם אין זה כבוד המלך ללבוש עטר' שאדם עני נתן בה חלקו ומ"מ אינו חושש לחלק אותו העני בשביל שאר האנשים החשובים שעשאוה כן יהיה דמיון הרשע שהוא מתפלל עם צדיקים אינו חושש להיותו רשע והתפלה מקובלת ונעשית עטרה בראש חי העולמים ואינה נדחית וכמ"ש ז"ל בפסוק שומע תפלה וכו' אמנם אם תהיה מחשבת פיגול בתפל' או באופן אחר שהתפלה לא תהיה כתקנ'. בודאי שהיא פגם גדול בעטרה שיהיה בה זיוף ועירוב כסף סיגים או בדיל ונחשת ובודאי שאז נפסלת התפלה ולא תתקבל זו היא סברת ר' אחא ואמנם סברת רבנין דלא מבעיא רשע אלא אפילו שיהיה צדיק או בינוני צריך שיתפלל עם הצבור ואם לא התפלל עמהם אפי' שיהיה תכף אחריהם שלא עבר זמן כלל אפשר שיבא לו היזק רב שמעשיו נפרטין ולזה הביא המשל למלך שנכנסו אריסיו וכו' להורות דבשוין משתעי כי אין ריעותא לאותו שנסתם חביתו אלא שבא באחרונה וכן הנמשל אין רעותא לאותו שמעשיו נפרטין אלא שהתפלל אחר הצבור וזש"ה גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי ולמה לפי שתם תפלת הצבור כי דרשינן שתם כפי המכתב שכתוב בשי"ן ותרתי שמעינן מיניה לשון סתימה ולשון השלמה מדכתיב בשי"ן ולא בסמ"ך ואמר לכך נאמר גם כי אזעק וכו' לומר שאין כונתם להכחיש את סברת רבי אחא אלא לומר שמהפסוק הזה אין ראיה כי הפסוק הזה לכך נאמר וכו' נמצא תורף הענין דרבי אחא פריש קרא במעלת המתפלל עם הצבור ורבנן פרשי קרא בגריעות המתפלל ביחיד ורב אחא אפשר דלא סבר כרבנן אמנם רבנין כר' אחא עכ"ל.

ואפשר לי להוסיף עוד בזה המאמר כי גם אם ענין תפלת הצבור בודאי שהעשרה צדיקים היו מכוונים בתפלה בכוונה שלימ' לא כן הרשע אשר בתוכם כי בודאי שלא כיון באותה תפלה ככונת הצדיקים והלואי שתהיה תפלה בלא כונה כלל לא כונה טובה ולא מחשבת פיגול רק תפלה פשוטה ותפלה זו נמשלת לחלק העני אשר נתן בעטרה כי בודאי שלא נתן בחלק אשר נתנו כל אחד מהי' עשירים ודייק זה מ"ש בא עני א' ונתן חלקו בתוכה כלו' חלקו כפי הראוי לו שאם כל אחד ואחד נתן ח' או י' ליטרין כסף והוא נתן מעה כסף חלקו כפי עונייו וכן הוא בענין תפלת הרשע שנתן חלקו כפי עונייו וכפי מיעוט מעשיו נמצא שהחלק שנתן הרשע מאפס ותוהו נחשב ואילו היתה לבד' לא היתה נחשבת כלל ולא היתה מקובלת ועתה שנתערב' תפלתו הוה סלקא דעתין שיעשה היזק גם לשאר תפלות הצדיקים כי עירב פסולת באוכל אלא שהקב"ה אומר וכי בשביל רשע זה איני מקבל תפלתם ומקבל אותם יחד וגם תפלת הרשע תקובל כי כבר נתן חלקו בעטרה שעשו הצדיקים לראש הצדיק הוא השי"ת כדמיון העני שנתן חלקו בעטרת המלך ודייק עוד בלשון המאמר דקאמר כך אם היו י' צדיקים עומדים בתפלה ורשע עומד ביניהם נראה דדווקא כאשר יש י' צדיקים מלבד הרשע והרשע הוא י"א אז הוא ראוי שתקובל תפלת' ואומר השי"ת וכי בשביל רשע זה איני מקבל תפלתם לפי שכבר יש י' שהם מנין של עשרה צדיקים כדי שיעור עשיית העטרה כי בפחות מי' אין בה שיעור לעשיית עטרה שלימה וחשובה כי בי' אומרים קדיש וקדוש' לא כן בט' ולכן כאשר יש י' צדיקים מלבד הרשע הנה אז הרשע הוא כיתר לצורך עשיית העטר' ומבלתו תעשה העטרה וכל היתר כנטול דמי ולכן אינו מעכב לקבלת תפלות הצדיקים והוא דמיון לאותם בני אדם שעשו עטרה למלך שכבר הם נתנו כשיעור הצריך לעטרה אלא שבא גם העני הוסיף בה מדיליה חלקו אמנם אם לא יהיו אלא ט' צדיקים ורשע א' שהתפללו יחד אפשר שבשביל אותו רשע לא תקובל תפלתם ודריש ר' אחא דרשא זו מקרא דכתיב גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי נראה כיון שמדבר בלשון יחיד אזעק אשוע שתם תפלתי נראה כי מפני שהתפללתי תפלה ביחיד ע"כ שתם תפלתי הא' אם הייתי מתפלל בצבור לא היה סותם תפלתי וכל עוד שלא יש אלא ט' צדיקים תפלת יחיד מתקרי כי חד ט' וט' כחד ואפי' שיהיה רשע משלים לי' הרשע כמאן דליתיה דמי וכתפלת יחיד חשיבא ואינה נעשי' העטרה הראויה ליעשו' מתפל' שהיא במנין של י' ואיכא בינייהו בין ר' אחא לרבנין כי לר' אחא אם האדם התפלל ביחיד אפי' שיתפלל קודם שהתפללו הצבור אפשר שלא תקובל כיון שהתפלל ביחיד ולא נאמר שתהי' אותה התפלה מזומנת ביד המלאך עד שיתפללו הצבור ואז מערבה עם תפלת הצבור כי לא תתערב עם תפלות הצבור רק כאשר התפלל עם הצבור ממש ושם חלקו עמה' ודייק קרא דנקט בלשון יחיד כי כיון שנאמרה ביחי' ע"כ שתם תפלתי אמנם רבנין סברי כי אם האדם הקדים והשכים כמו השחר עלה והתפלל קודם שתמו הצבור תפלת' אפי' שהוא אמרה ביחיד המלאך המקבל התפלות מערב גם אותה התפלה של אותו יחיד שקדם והתפלל כי עדיין זמן תפל' לכל היא אמנם אם הדלת תסוב על צירה והוא על מטתו ואחר שתמו הצבור תפלתהון בא באחרונ' והתפלל אז מעשיו נפרטין וז"ש בא אחר הצבור מעשיו נפרטין למה הוא דומה למלך שנכנסו אריסיו בני ביתו לכבדו בא א' באחרונה אמר תסתם חביתו מי גרם לו הרי שבא באחרונה כך כל המתפלל לאחר הצבור מעשיו נפרטין לכך נאמר גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי שתם כתיב לפי שתמו הצבור תפלתהון הנה מדבריהם משתמע כי מאי דאמרן איכא בינייהו:

עוד כתב הרב מורי זלה"ה גדר בעדי ולא אצא ועכ"ז שלא הייתי יכול לצאת הכביד נחשתי ובכבלי ברזל הביאני אע"פ שלא הייתי צרי' וזאת אומר' שאין זה רק גודל חרונו ית' והוא רמז אל הגליו' אשר גדר השי"ת בעדם וחק וזמן נתן להם וגדר בעדי שלא לצאת מהם אם לחרבן ראשון ע' שנה אם לשני עד קץ הימין ועכ"ז הכביד נחשתי והם צרותי שרבו כמו רבו עכ"ל:

והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב הנה העומד בבית האסורים אפשר שינצל וימלט בא' מב' דרכים כי אם הוא אסור בנחושתים ובכבלי ברזל כדרך רוב האסורים אפשר שיהיה הכבל חלוש ונקל לישבר הכבל וינצל:

ואפשר שינצל עוד מצד אחר אף שיהיה אסור בנחושתי' כבדים והוא אם יצעק וישמעו קולו ויבואו אוהביו וישברו הכבלים:

וספר הנביא שהיה אסור בבי' האסורים וז"א גדר בעדי ולא אצא וגומר ואמר שהיה אסור באופן שמכל השתי אופנים שאפשר שתבא ההצלה לא היתה אפשרית כנגד הראשון אמר הכביד נחשתי שהיו הנחושתים כבדים שלא היה יכול להנצל מהם בשום צד כמו שעושים היום הכבלים משני עצים כבדים שאי אפשר להמלט מהם כי המסגר הוא רחוק מהאיש האסור שם ולא יוכל לפותחו:

וכנגד הדבר השני והוא שאף בהיות הכבלים כבדים ובלתי אפשר לשבר אות' הנה אי אפשר שיבואו מחוץ לרוחתו לשועתו באופן שאין מקום להצלתו:

ולהיות שלכל ב' דרכי ההצלה צריך תנאי ג' והוא שיהיה בקי בדברים אשר ינוס בהם ויהיו הדרכים מפותחים ומרווחים שיוכל לנוס במרוצה באופן שאף אם ירגישו בדבר וירדפו אחריו לא ישיגוהו:

פסוק ט

הנה כנגד התנאי הזה אמר גדר דרכי וגו' והוא כאלו אמר שאף אם היה אפשר שישמעו צעקתו ויצאו וישברו הכבל וימלט משם ואפילו היה אסור בלתי נחושתים עדיין אין לו הצלה כלל מצד הדרכי' שאינו יכול לצאת משם יען גדר הדרכים כולם בבנין גזית שאי אפשר לעבור בשום צד ולא עוד אלא אף אם לא היו הדרכים בנויי' בגזית שאי אפשר לעבור והיה אפשר שיצא הנה הנתיבות הם מעוותות שאין יוצא ואין בא בהם ולא יוכל לברוח כי הבורח צריך שיהיה בקי מאד שאם לא כן יתפשוהו מיד וזהו אומרו נתיבותי עוה וגומר. עוד כתב שעל הדרכים והם הדרכים הידועים לכל ומרווחי' אלו גדר אות' בגזית וסת' אות' לגמרי כדי שלא יוכל ללכת בהם אף כי הכל היו בקיאים ללכת בהם עתה הם גדורים בגזית וסתומים אמנם הנתיבות והם דרכים צרים אורחות עקלקלות בלתי ידועים לכל רק לבקיאים אלו עוה אותם באופן שאם היה הולך בהם היה חושב שהוא הולך לפנים והוא שב לאחור באופן שהיה נתפש מיד וז"א נתיבותי עוה:

או יאמר גדר בעדי וכו' הכונה שגד' בעדי עם היות שהוא לא היה יוצא אף אם לא היה גדר בעדו יען תשש כחו והוא כאלו אמר שלא נתפייס באפיס' כחי המחייב לי שלא אצא מצד עצמי אלא שרצה לגדור בעדי וז"א גדר בעדי ולא אצא ר"ל גדר בעדי ללא צורך כי אני לא אצא כי אין בי כח לצאת אף אם לא היה גודר בעדי וכן עם היותו מצד חולשתי ואפיס' כחי כאלו היו לי נחושתי' לא נתפייס בנחושתי הטבעי רק שרצ' להכביד אותו עוד וזהו הכביד נחשתי ר"ל יותר על מה שהיה נחשתי המחייב אותי שלא לזוז ממקומי הוא הכביד אותו עוד כי חושש לחששו' רחוקות. ובזה יתיישב לשון הכתוב על נכון שלכל הפירושי' ה"לל גדר בעדי שלא אצא והי"לל הכביד נחשתי עלי או שם אותי בנחושתים כבדי' כי אומרו הכביד נחשתי נראה שהוא כבד בנחושתים והכביד אותם ובמה שאמרנו מתיישב הכל:

ולהיות כי מי שהוא על האופן אחר זכר שלא יוכל לזוז ממקומו בשום צד לא יתכן בעולם שיאמר עליו שיהיה לו ריוח והצלה מצד עצמו רק מצד אחר שיבא שם להצילו וזה יהיה בא' מב' פנים אם שהוא יקרא מי שיעזור לו וקולו ישמע למרחוק ויבאו לקבל צעקתו לרוחתו לשועתו ויוציאוהו משם כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים ומה גם בהיותו על האופן אשר זכר ועל אופן ההצלה הזאת אמר גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי ירצה אני מעצמי איני יכול ליזעוק ולשוע כי תשש כחי רוחי ושיחי על הדרך שזכרנו אף גם שהייתי יכול לזעוק ולשוע אין מי שישמע שהוא התכלי' המכוון בזעקה פה וז"א גם כי אזעק ואשוע וכו' כי מלת גם יורה על הכונה שזכרנו כאלו אמר גם אם הייתי יכול לזעוק אינו מועיל לי בהיות הכונה בזעקתי שישמעני שומע ויבא להצילני וזה לא יתכן כי שתם תפלתי כ"ש שאיני יכול לזעוק כנזכר והוא דקדוק נכון מסכים אל הכונה הנכונה הנז' והאופן הב' מההצלה תהיה שאף שהוא לא יוכל לזעוק ואף אם יהיה צועק אין מי שישמע אפשר שיבאו אנשים שם ע"צ הקרי וההזדמן או לאיזו כונה ויצילוהו משם אף אם היה כאלם לא יפתח פיו לז"א שגם זה לא היה אפשר בו יען כל המעברים סתומים וסגורים שהדרכים גדר בגזית וז"א גדר דרכי בגזית והנתיבות והם הארחות הבלתי ידועות לכל הם מעוותות וז"א נתיבותי עוה באופן שאין יוצא ואין בא ואין מקום להצלה כלל:

פסוק י

ותזנח משלום נפשי. ידוע כי שלום הוא שמו של הקב"ה כענין ויקרא לו ה' שלום אמר לפי ששכחתי שם אלהי ע"כ באה אלי הצרה הזאת וז"ש ותזנח משלום נפשי ושכחתי תורתו ובחוקותיו לא הלכתי ומאסתי מצותיו ועל כן נשיתי הטובה שהיתה לי עד עתה ובאה עלי הרעה ביען שכל חוזק ותוקף בר ישראל הוא קיום מצותיו ית' ואני שעזבתי פקודיו אמרתי אבד נצחי ותוקפי ומעוזי כיון שלא שמרתי המצות אין לי שום חוזק ז"ש ואומר אבד נצחי ואין לי עוזר וסומך אלא רחמיו ית' וז"ש ותוחלתי מה' אין לי תוחלת ותקוה רק משם זה דיי' שהוא המורה על רחמים. ועוד אפשר שנתן סיבה עצומה לרעה הבאה עליה' והוא מש"ה על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי וז"ש ותזנח משלום נפשי ואין שלום בעצמי והכל מפני חטאתי כי נשיתי טובה שהיא התורה וכמ"ש ז"ל אין טוב אלא תורה כי היא הטובייות האמיתי ולפי שנשיתי ושכחתי ועזבתי את התורה על כן ותזנח משלום נפשי לפי שנשיתי טובה:

א"נ אמר ותזנח משלום נפשי וגומר הכונה הודיענו כי סבת הגלות היה על שנאת חנם שהיה מהם בהם וכמש"ה חבור עצבים אפרים הנח לו חלק לבם עתה יאשמו ח"ו וז"ש ותזנח משלום נפשי כלומר בהיות כי ותזנח משלום נפשי וכל כך שנאה היה לי עם חברי עד כי לא הייתי נותן לו אפי' שלום ושכחה נפשי מלשאול בשלום כל אדם. או הכונה שלא היה שלום בינינו אלא חילוק הלבבו' ועל כן באה עלי הרעה ונשיתי טובה ומרעה אל רעה יצאנו כי כל יום קללתו מרובה מחבירו וכמז"ל שאין לך כלי מחזיק טובה אלא שלום ובהפסד הכלי תפסד מה שבתוכו:

אי נמי אמר ותזנח משלום נפשי לפי שלפעמים הרעה הבאה על האדם לא היתה נחשבת לכלום בערך הרעה עצמה אם היתה נערכ' בפני עצמ' והיא רעה גדולה כשמעריכין אותה בערך הטובה שהיתה לאיש ההוא קודם לכן לכ"א כאן כי רעתם וצרתם היתה גדולה עד מאד היא בעצמה ולא בערך הטובה שהיתה להם קודם לכן וז"ש ותזנח משלום נפשי אחר ששכחתי השלום שהיה לי מקודם לכן ונשיתי הטובה הרעה שבאה עלי היתה כל כך גדולה כי נתיאשתי מן הרחמים ואומר אבד נצחי ואבד תוחלתי מה' ומלת אבד מושכת עצמה ואחרת עמה ובודאי שלא ייטיב עוד עמדי כיון שהביא עלי רעה גדולה כזאת כי זה מורה על רוב כעסו עמדי כיון שזכירת עניי ומרודי הוא לשון מרירות כלומר כיון שכשאזכור עניי ושברי וצרתי לבד מבלי פנייה אל הטובה הקודמת אלא הרעה נערכת בפני עצמה הוא לענה וראש:

והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב הביא בכליותי וגו' השבעני במרורים וגומר הפליג ברעתו מב' צדדין אם מצד הרע בעצמו שהיה גדול מאד ואם מצד הנחמה שלא היה לו מקום וצד בעולם להתנחם והנה על הרע מצד עצמו אמר הביא בכליותי בני אשפתו ירצה שהחצים והם בני האשפה אשר לקשת אשר דרך האויב לירות לו הביא אותם בכליותיו ולא בקרב לבו כדי שימות מעט מעט כי אם היה מביא אותם בקרב לבו היה מת פתאום ולא היה מרגיש עוד כאב כלל אך הביא אותם בכליותיו כדי שירגיש המיתה והצער מעט מעט ולא ימצא שום צד לנחמה:

ועל העדר הנחמה אמר הייתי שחוק וגו' והוא כי כאשר יראה המצטער שאחרים מרגישים צערו הוא חצי נחמה לו אך כשאינם מרגישים צערו אין לו צד להתנחם אמנם כשיהיה להפך שלא די שאינם מצטערים בצערו אלא שהם שמחי' בצערו אז צערו יתוסף ונעשהו כפול ומכופל וע"כ להפליג על היות צער נוסף על צערו מצד הרואים אמר הייתי שחוק לכל עמי וגומר ועל שתיהן אמר השביעני במרורים ירצה מצד הרע בעצמו שהיה בהפלגה אמר השביעני במרורים ועל הצער אשר היה מצטער בשמחת הרואים אמר הרוני לענה וזה כי הנחמה מהרע המגיע לאדם הוא כמו שיקוי טוב שנותנים לנר שהשביעוהו מרורים להסיר מעליו המרירות ולהמתיק חכו אך כשאין שם נחמה וכ"ש בהיות תוספת צער ודאגה נמצא שהשקוי שנותנים לתקן רוע המרורים המכונים ברע המגיע לו הם לענה והם מרירות:

והרב מורי זלה"ה כתב ובמדרש השביעני במרורים זה י"ט הראשון של פסח דכתיב על מצות וגומר הנה הרגישו אומרו במרורים דהל"ל ממרורים ולכן פירשו דמיירי בי"ט הראשון של פסח ר"ל בעת אכילת המרורים והכונה כי ידוע שביום שחל י"ט של פסח בו ביום חל ט' באב ובסימן המסור א"ת ב"ש וגומר וא"כ היה מקונן שבלילה כזו השביעה השי"ת שמחה וגיל לאין תכלית ועתה בלילה כמוה הרוה אותה לענה וראש בליל ט' באב וזהו להגדיל הכאב מאד על דרך מאמר הכתוב זכרה ירושלים וגומר ומה גם בהיות שיום הששון והשמחה נהפך לאבל ויגון כדאמרן. ועוד יאמר כי ידוע שהאדם שהוא מורגל ברב טוב וישע וששון ושמחה יתירה כאשר יחסר מהנהו ירגיש ביותר ויגדל יגונו מאדם אחר אשר לא ראה מאורות הטוב מימיו ביתרון וכ"ש אם נחלה השעה לחול עליו רעות רבות וצרות נמצא שהטוב העבר יהיה סבת הרגשת הרע לאין תכלית יותר ממה שהוא מצד עצמו וז"ש מה שהשביעני בלילי י"ט של פסח הרוני לענה בליל ט' באב נמצא שכיון שהטוב הוא סבת הגדלת הרע ראוי לכנות הטוב בשם רע וזהו שאמר הוי ליל י"ט הראשון של פסח הוא ליל ט' באב ומאי דנקט ליל י"ט הא' של פסח משום שמעולם לא היו ישראל במדרגה עליונה והצלחה יתירה מפורסמת וגלויה לכל העמים כי אם בצאתם ממצרים כנודע:

עוד כתב מורי הרב זלה"ה הביא בכליותי וגומר דבר על מלך אשור ואמר הביא בכליותי והם מבחר ארצות ארץ ישראל אנשים נבזים ופחותים והם השומרונים ודומיהם וכמו שמבואר בספר מלכים ויהיה אשפתו מלשון אשפה וזבל וכמ"ש במדרש משמיה דשמואל בני אדם שאוכלין הרבה ומוצאין אשפות הביאן עלי וז"ש בני אשפתו.

פסוק יא

וביאר הדבר עוד באופן הרע שעושה עמו בפועל וה"א דרכי סורר ירצ' בגלוי מה שהוא עושה אינו עושה רק שסורר דרכי שלא אוכל לצאת ולבא שם בדרכי קוצי' וסירי' וברקני' אמנם בסתר קודם זה ויפשחני ושמני שומם בהחלט וז"א ויפשחני שמני שומם ירצה מה שעושה עתה בהווה הוא שסורר דרכי אמנם כבר פשחני ושמני שומם בשעבר בסתר ואחר ששמני שומם הוא סורר דרכי ובזה יתיישב למה לא אמר כלו לשון עבר וה"לל דרכי סרר או כולו פעל הווה ואמר שכמו כן ראשונה דרך קשתו כאויב לבלעני חנם ואח"כ הציבני כמטרה לחץ שלא כדרך המורי' החיצים כי ראשונה משימי' המטרה ואח"כ דורכים קשתם לירות החצים אל המטרה אמנם זה האוייב ומתנקם כדי שלא יהיה מקום לחרטה ראשונה דרך קשתו שיהיה מוכן לירות לי ואח"כ ויציבני כמטרה לחץ עכ"ל:

כפי הדרך שפירשנו כי כל פסוק מדבר על גלות א' מהג' גליות כנגד גלות מצרים אמר הביא בכליותי בני אשפתו והכונה על הגזירה שנגזרה אם בשחיטת הילדים שהיה שוחט פרעה הרשע אם על גזירת כל הבן הילוד כי בניו של האדם הם הם כליותיו ממש ועז"א הביא בכליותי וגומר ועל גלו' בבל אמר הייתי שחוק לכל עמי כי כל האומות היו משחקו' עלינו והיינו ללעג וקלס לסביבותינו ואומרו לכל עמי הכונה כי לכל עם אשר אני הייתי שרוי עמו ועל כן קראו עמי בכינוי לרמוז אל העם השרוי עמי הייתי שחוק אליהם ולא די זה אבל היו אומרים לנו שננגן להם באומרם שירו לנו משיר ציון וז"ש נגינתם כל היום לרמוז כי השחו' שהיו משחקים עלינו היה להם במקום ניגון וז"ש נגינתם כל היום. אמנם הגלות האחרון הכביד וע"כ המשיל כי אכילתו היה מרורים וז"א השביעני במרורים וגם שתייתי היתה לענה וז"ש הרוני לענה כי רוייה שייך בשתיה. ועל גלות מצרים אמר ויגרס בחצץ שני' וגומר כי כל היום היה נתון בעפר ואפר בחמר ובלבנים וכנגד גלות בבל אמר ותזנח משלום נפשי והטעם על אשר נשיתי טובה והיא התורה כי אין טוב אלא תורה ועל מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי וכנגד הגלות הג' הזה אמר ואומר אבד נצחי ותוחלתי מה' כי היאוש פרח בלבותם של ישראל לא כן היה בגלות בבל כי למלאת ע' שנה נגאלו:

הנה כפי הדרך אשר פירשנו לעיל שאר הפסוקים שהיה מקונן לאותם האנוסים אשר אנסום להמיר את דתם ואחר שהמרו את דתם היו מעלילים עליהם עלילות והיו שורפים אותם בכל עת ובכל שעה וכאש' לא היו מוצאים בהם הגוים שום עילה מפורסמ' אז היו אומרים כי בכליותי ובתוך לבי אני מואס בדתם ואוהב את דתי וז"ש הביא בכליותי וגו' הוא אומר כי בכליותי אני אוהב תורת אלהי וע"כ ממיתים אותי באופן שהייתי שחוק לכל עמי שהם אותם אשר קדשו ש"ש ולא המירו את דתם הם שוחקים עלי שם בג"ע שרואים שלא נתקיימה עצתי שחשבתי לחיותי ולהארי' ימים בעולם הזה והרי הם הורגי' אותי אחר שהמרתי את דתי ועל כן הייתי שחוק להם ונגינתם כל היום כי עשו לי הגוים הללו שתים רעות א' שהשבעני במרורים והם כל העונות אשר העבירני עליהם בהמיר את דתי כי הם מרים כלענה ועוד עשו לי כי אחר שהמרתי דתי והלכתי אחר עצת' הרגו אותי וז"ש ויגרס בחצץ שני וגו' ובזה נטרד אני מן העה"ז ומן הע"ה וז"ש ותזנח משלום נפשי שהוא הע"ה שהוא השלום הבא על מנוחת הצדיקים וכמ"ש ז"ל כתובות פרק הנושא א"ר חייא בר גמדא א"ר יוסי בן שאול בשעה שהצדיק נפטר מן העולם אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה רש"ע צדיק בא כו' ויש לדקדק בדבריה' כי למה צריך הודעה זו והלא הכל גלוי וצפוי לפניו ית' ומה להם למלאכי השרת להודיעו צדיק בא. ועוד מה היא כונתם אמר עוד בהודעה זו. אמר הקב"ה יבאו צדיקים ויצאו לקראתו וקשה כי היה די שיאמר יצאו צדיקים לקראתו מאי יבאו צדיקים דקאמר מהיכן יבאו ועוד מנ"ל לר' יוסי כל זה ואם יצא לו מקרא דיבא שלום בכתוב אין דבר מזה:

אלא אפשר כי ר' יוסי סבירא ליה מאי דקאמר ר"א במאמ' המובא אחר זה כי כשהצדיק נפטר ג' כתות של מלאכי השרת יוצאים לקראתו א' אומרת יבא שלום וגו' ולכן באים מלאכי השרת להודיע אליו ית' שהצדיק בא כדי שיתן להם רשות לצאת לקראתו וז"ש רבש"ע צדיק בא כלומר שלחנו ונלכה לקראתו:

ועוד אפשר כי בהיות שמכל מצוה ומצוה שאדם עושה הוא בורא מלאך א' מצד הקדושה ועליהם אמר אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע צדיק בא והם מלאכיו של צדיק זה הנפטר ובאים לפניו ית' לאמר הרי הצדיק שבראנו בא וראוי לכבוד ולשכר כי הוא עשאנו וראוי לשכר אומר הקב"ה יבאו צדיקים וגו' להיות כי כל צדיק וצדיק יש לו מדור לפי כבודו ואינו חפץ הוא יתברך שיראו הצדיקים לקראתו וילך כל א' ממקומו הוא לבדו כי אין זה כבוד הצדיק אלא יבאו צדיקים כל א' ממדור שלו ויתאספו במקום א' ואח"כ כלם כא' יצאו לקראתו כי זה הוא כבודו של צדיק שיצאו מרובים ביחד לקראתו ואומר הוא ית' להם איני חפץ שמיד אחר שתבואו עמו שתלכו כל א' וא' לבית מנוחתו אלא יבא בשלום הוא תחלה וינוח הוא במדור שלו ואח"כ ינוחו כל הצדיקים על מנוחת':

וז"ש רש"י ז"ל ויבא בשלו' ואח"כ ינוחו הצדיקים שיצאו לקראתו על משכבות' כי אומר הוא ית' שימתינו הצדיקים אשר יצאו לקראתו עד שיכנס הצדיק שנפטר עתה במעונו ובמדור שלו ואח"כ ילכו הם וינוחו על משכבותם ולא קודם ויצא לו לר"י כל זה מן הכתוב הקודם לזה דיבא שלום שם בישעיה אומר הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואין איש מאנשי העולם הזה שם על לב ואנשי חסד שהם הצדיקים שכבר מתו נאספים כולם למקום א' לצאת לקראת הצדיק הנפטר הזה בעבור שבאנשי העה"ז אין בהם מבין כי מפני הרעה העתידה לבא נאסף הצדיק ואינם מכירים בכבודו ולכן הם שהם מכירים בכבודו נאספים לצאת לקראתו לכבודו ואומר להם הוא ית' שימתינו לו עד שיבא בשלום הנפטר הזה ויבוא במנוחתו ואח"כ ינוחו המה על משכבותם. נמצא שיש שלום לצדיקים בע"ה ולכ"א המקונן על אנשי הגלות ותזנח משלום נפשי כיון שהמרתי את דתי וגם נשיתי טובה בעולם הזה כי נטרדתי משני העולמות מן העה"ז ומן הע"ה ואומר אבד נצחי ותוחלתי מיי' אבד כי מה אדבר ומה אצטדק לפניו אחר שפניתי אליו עורף ולא פנים והמרתי את דתי:

אי נמי לפי שבזמן החרבן כל עיקר שהיו מצרים לישראל היו הפריצים יותר מן האויבים עכ"א הביא בכליותי בני אשפתו והכל ע"י הפריצים וז"ש על הפריצים הייתי שחוק לכל עמי ונגינתם כל היום והשביעני השי"ת במרורים והרוני לענה ויגרס בחצץ שני וגו' הכונה שדרך העולם שלא לטחון החטים עד שיברו וינקו אותם אבנים קטנים שיש בתוכה וכאשר הביא השי"ת באותו הזמן רעב לעול' לא היו מנקים את החטים אבל היו טוחנים אותו כך ואותם הרגבים והאבנים קטנים שבו היו נטחנין עמו והיו מעורבות עם הסלת וכאשר היו אוכלין אותו הפת היו האבנים נרגשים בשניו וז"ש ויגרס וגו' וההנכון כאלו שבר בחצץ שני והם אותם האבנים שבתוך הסולת ועוד הכביד הרעב והרעב כבר בארץ עד שמוכרי הפת היו הם מערבים אפר עם הקמח ולשים אותו ביחד כדי להשתכר ועכ"א הכפישני באפר:

פסוק יט

הכונה שלא תאמר שאם חטאתי כבר סבלתי עוני וייסורין כנגד חטאתי לז"א זכר עניי ומרודי ולשון זכר דקאמר הוא מקור כלומר זכירת העוני והיסורין שסבלתי וגם המרד שמרדתי הוא לענה וראש כי כשאזכור שניהם ואשקול זה לעומת זה המרד והפשע שמרדתי לפניו ית' הוא יותר ויותר וז"ש זכור תזכור נשמתי זוכרת שתי הזכירות הייסורין שסבלתי והמרד שמרדתי ותשוח עלי נפשי כי טומאתה יותר מן הייסורין שסבלה ועל כן היא נשברת ונכנע' ומתעטפת על רוב פשעיה וכיון שאני רואה כן כי עונותי רבו למעלה ראש ולא כחטאתי עשה לי ולא כעונותי גמל עלי זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל לרחמיו כי ידעתי שאיני ראויה לטובה כלל רק ברחמיו וברוב חסדיו וכמ"ש לעיל ותוחלתי מה' אין לי תוחלת רק מזה השם על צד הרחמים וז"ש חסדי ה' כי לא תמנו זאת אשיב אל לבי כי המרד שמרדתי הוא יותר מן הייסורין שבאו עלי על כן אוחיל חסדי ה' אוחיל לחסדיו ולרחמיו הרבים.

אי נמי אמר זכר עניי וכו' הכונה כי כשאזכור הרעה והצרות אשר עברו על ראשי הוא לענה וראש ולא לבד כשאזכור הרעה הבאה עלי ממש והצרות אשר עברו על ראשי אלא בנותני אל לבי בלבד לזכור הצרות אשר עברו עלי וז"ש זכור תזכור אפי' כשאני נותן אל לבי לזכור מני אז ותשוח עלי נעשה בשרי חידודין חידודין ולבי כדונג המס ימס ונפשי נשברת ונכנעת מגודל ותוקף צרותי אבל מ"מ לא נתייאשתי מכל וכל אלא אדרבא זאת אשיב אל לבי אני משיב תשובה אל לבי ואומר כי אדרבה על כן אוחיל לו כיון שהביא עלי מן הרעה כל אשר אמר עלי ע"י עבדיו הנביאים כן יצמיח צדקה ותהלה ויקים גם הנבואות שאמרו עלי מן הטובה שעתיד להביא עלי כי מדה טובה מרובה.

אי נמי אמר זאת אשיב אל לבי אעפ"י שגודל ותוקף הצרות גורמין לי להתייאש מן הרחמים ותשוח עלי נפשי מ"מ תשובה אל לבי אשיב כדי שלא יתייאש אלא שייחל ויבטח והתשובה היא זאת חסדי ה' כי לא תמנו והכונה כי לפי מה שעבר על נפשנו שאנחנו כטלה ולולי ה' שהיה לנו אזי חיים בלעונו היה ראוי שלא ישאר בעולם שארית מישראל הלא הם מ"ה באורך גלות כזה וכיון שאני רואה כי לא תמנו ולא היתה בנו כליון חרוץ זהו בודאי חסדי ה' אלינו ואם כן אין לנו להתייאש ולומר שכיון שהביא עלינו כל הרעה הגדולה הזאת בודאי כי נפשו געלה אותנו ומאוס מאס בנו וכי כלו רחמיו מעלינו ולא ירחס עוד עלינו אלא בודאי כיון שהחיינו וקיימנו והעמידנו זמן רב כזה ולא הכריתו את שמינו מן הארץ זו היא הורא' כי לא כלו רחמיו שאם לא רצה בנו למה לא עשה עמנו כלה וז"ש זאת התשובה אשיב אל לבי ועל כן על פי התשובה הזאת אוחיל לרחמיו ית' ודבר זה שהוא עושה עמנו שמציל אותנו מיד א"ה מ"ה שלא יכריתו את שמנו מן הארץ לא יום אחד ולא יומים כי בכל יום ויום היו עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם וז"ש חדשים לבקרים בכל בק' ובקר ובכל יום ויום הוא עושה עמנו חדשים ונסים ונפלאות להצילנו מידם ומכל זה שאנו רואים שהוא ית' עושה עמנו צריך לנו להאמין בו ית' ולבטוח בו שיושיענו מצרתינו וז"ש רבה אמונתך הרי תשובה אחת ועל כן אוחיל על התשובה הזאת אוחיל ועוד תשובה אחרת שגם היא לי פתח תקוה והיא זאת כי חלקי ה' אמרה נפשי כי ידוע כי הוא ית' חלק ע' אומות לע' שרים ולעם בני ישראל בחר לו יה לחבל נחלתו ומאותם הע' אומות לא נמצאו עתה בכל העולם רק ב' או ג' אומות וכל השאר תמו נכרתו ונתבלבלו כי בא סנחריב ובלבל את העולם באופן שהשר של אותם האומות שנאבדו אינו יודע ומכיר את חלק' ולא האומה אשר בארץ המה מכירים את השר שלהם ויודעים איזהו השר שהוא חלקו ולא כן אנחנו עם בני ישראל כי עדיין אנו מכירי' את חלקנו שהוא השי"ת ואנחנו מובדלי' מבין כל שאר האומות אני לדודי ודודי לי וז"ש חלקי ה' אמרה נפשי וע"כ אוחיל לו כי זאת היא תשובה שנית ופתח תקוה אחרת מלבד התשובה הראשונ' וז"ש ע"כ אוחיל לו תרי זימני:

אי נמי אמר זכר עניי וגו' הכונה שמדב' עם השי"ת ואומר לו זכר אדני לכל מעני שמעני' אותי וזהו עניי ומרודי דקאמר וכן ראה גם ראה כי לעולם השקוני מי רוש ולענה וזהו לענה וראש אמר עוד זכור תזכור ובהכרח עתיד אתה לזכור את עניי אבל מה אעשה כי בין דא לדא תשוח עלי נפשי ובכל יום ויום מכלי' האויבים בני כמכלה קוצים מן הכרם וז"ש ותשוח עלי נפשי:

אמר עוד זאת אשיב אל לבי וגו' כלומר כדי שלא יתייאש לבי מרוב הצרות שרואה שבאו עלי זאת התשובה אשיב לו שעל התשובה הזאת אוחיל ויהיה לי לפתח תקוה והתשובה היא זאת חסדי ה' כי לא תמנו כיון שאנו יודעים שהוא ית' הבדילנו מן האחרים כי השאיר לנו אחר המות ברכה ושם נפשנו בחיים ויש לנו השארות הנפש וזה ברחמיו וברוב חסדיו וז"ש חסדי ה' אלינו הוא כי לא תמנו כשאנו מתים מחיי העה"ז ונפטרים אין אנחנו כלים ואובדים ונפסדים כבהמות כי עדיין נפשנו הולכת אל החיים האמתיים ויש לה השארות וזה מורה כי לא כלו רחמיו מעלינו ועל כן נקוה לו לעם זה יהיה מקושר היטב הכתוב הסמוך לזה במ"ש עליו רז"ל כי ארז"ל על קרא דחדשים לבקרים כי ממה שרואה האדם שהולך בליל' לישן על מטתו יגע מטורח עמל מלאכתו ובבק' כשהוא קם ממטתו נתחדש' כחו עליו' כאלו מעולם לא עסק במלאכה כלל וז"ש חדשים לבקרים ממה שרואה האדם שנתחדש כנשר נעוריו בכל בקר ובקר מזה הוא מאמין בתחיית המתים וז"ש רבה אמונתך כי כשם שהוא ית' חדש כנשר נעוריו בכל בקר כן יחדשהו שם בתחיית המתים ועם מה שפירשנו כי יש לאדם השארות הנפש אמר כי גם ממה שאנו רואים חדשים לבקרים כפי' ז"ל מזה יש לנו להאמין כי יש השארות לנפשנו אף לזו שיחזרו בתוך הפגרים המתים ונאמין בתחיית המתים הרי שהוא ית' מטיב עמנו בחלק הנפש וגם בחלק הגוף טוב ה' לקוו וגומר ולכל הפירושים שכתבתי דייק דלא קאמר קרא חסדי ה' כי לא תמו חבל קאמר בנו"ן כי לא תמנו דוק:

א"נ אמר זכר עניי ומרודי וגו' זכר הוא מקור כלומר זכירת עניי והוא עניות המצות עשה שאין בנו מצות ומעשים טובים כי אין עני כעני מן המצות וגם זכירת מרודי והם המרדים שעברתי על מצות לא תעשה שתים אלה הם לי לענה וראש לענה כנגד הא' וראש כנגד השני' החלוקה האחרת ודייק לפירוש זה מאי דקאמר עניי ומרודי בכינוי המדבר בעדו לפי שזדון לבי השיאני למרוד ואלו השתי זכירות זכור תזכור נפשי אותן העוני שיש לנו ממיעוט מצות עשה שבנו וגם תזכור המררים וז"ש זכור תזכור נפשי אלו השתי' זכיר' הנז' ותשוח עלי נפשי הכונה כי שחה לעפר נפשנו בסבת החטא שחטא הגוף וז"ש ותשוח עלי נפשי כלומר עלי ובשבילי ובסבתי תשוח ותדכא נפשי ויאמרו הייסורין לנפשי שחי ונעבורה וזש"ה כי שחה לעפ' נפשנו והסבה היתה לפי שדבקה לארץ בטננו והבטן והוא הגוף נתדבק לארץ ולחומריות ולתאוה הגופנית והנפש תשא את עון הגוף וכשאני רואה שלבי ונפשי ויצרי תמיד ירדפני ופוגע בי מנוול זה אני מושך אותו לבית המדרש ואם אבן הוא נימוח וז"ש זאת אשיב אל לבי כלומר זאת שהיא התורה כד"א וזאת התורה אשיב אל לבי ואל יצרי הרע על כן אוחיל שיש תקו' לאחריתי וע"כ אלחם עמו ואוכל לו ואגרשנו מקרבי ועוד כי ידוע ידעתי כי הבא ליטה' מסייעין אותו וחסדי ה' כי לא תמנו כלומר לא תמו חסדיו כי לא כלו רחמיו והשי"ת יגמור בעדי ולא יעזבני בידו ואמר חדשים לבקרים כו' כלומר זמן הנסי' והנפלאות אשר אתה ה' מחדש לבקרים בכל בקר ובקר בזה נתרבתה האמונ' שיש לי בך וזהו רבה אמונתך כלומר רבה האמונה שאאמין בך שתרחם עלי להצילני מיד יצרי הרע ועוד כי אני אומר כי אם לא ית' יעשה בגיני ובגין גופי יעשה בגין נפשי שהוא חלק אלוה ממעל ויציל את נפשי מדינה של גהינם וז"ש חלקי ה' אמרה נפשי ובאומרי ובחשבי שנפשי היא חלק שלו על כן אוחיל לו.

אי נמי אמרו ישראל לשי"ת זכר עניי והוא גלות מצרים שהיו ישראל שם מעונים וכמ"ש ויענונו כמו שנאמר וכו' וכן זכר מרודי שהוא כנגד גלות בבל וגם הגלות הג' הזה אשר הוא לענה וראש וכל אלו הגליות זכור תזכור נפשי ותשוח עלי בזוכרה כל אלו הג' גליות שעברו עלי ובמה אתנחם ואוחיל לז"א זאת אשיב וגו' כלומר אשיב אל לבי כי הנה זאת שהיא השכינה הנקרא' זאת והיא גם היא כנ"י עמי בגלות על כן אוחיל כי כשיוציא את עצמה יוציא את עצמי ע"ד ושב ה' אלהיך והשיב לא נאמר אלא ושב כמז"ל ומה גם כי גם מדת תפארת גם אם אינו בגלות עמנו עכ"ז חסדיו הם רבים וז"ש חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו זמן כלל הנסים והנפלאות אשר הקב"ה מחדש בכל יום תמיד כי בכל יום ויום היו עומדים עלינו לכלותינו וזה שאמר חדשים לבקרים כלומר מן הנסים שמתחדשים לנו לבקרים בכל בקר ובקר מזה יודע כי רבה אמונתך וגדול כח שכינתך אשר היא נקראת אמונתך שאלמלא היא לא היה נשאר לנו שארי' בארץ טענה אחרת לשאוחיל כי נפשי ג"כ ועוד היא חלק מהת"ת וזה שאמר חלקי ה' שהוא שם ההויה שהוא תפאר' אמרה נפשי שג"כ היא חלק ממנו וע"כ אוחיל לו כלומר אוחיל גם למדת ההויה שהיא מדה דדכורא ואע"פ שאינו בגלות עמי עכ"ז אוחיל לו כי בודאי יוציא את נפשי מן הגלות ודייק עם זה הדרך כי בכאן נקט מלת לו ואמר אוחיל לו ולעיל אמר ע"כ אוחיל ולא אמר לו כי שם דבר על השכינ'.

ובאופן אחר הייתי רוצה לפרש אלו הפסוקים אלא שמצאתי רובו ככולו בהר"ם אלמושנינו ז"ל על כן אעתיק את לשונו וז"ל הנה הפליג המקונן על רעתו וצרתו כי רבה היא עד שהזכיר' ממנה במה שעבר היא כמו מציאו' הרעה בהווה כי מטבע הרעו' והצרות הוא שבהווה הם מרות כלענה וכאשר יעבורו הנה זכירתם הם מעציבות אך לא ימררו בפועל רק שמעוררים עצבון מה מצד היותם זוכרי' אותם ועכ"א שזכיר' עני במה שכבר עבר היה לו לענה וראש ממש ולא עצבון רק לענה וראש כמו שהוא מציאות הצרה בהווה וז"א זכור עניי וגומר.

וביאר הטעם למה זה תהיה רעתו וצרתו משונה מכל הצרות והרעות שבעולם והוא כי רוב הצרות העוברו' להיותם נמשכות מפאת המערכה אינם עומדות בקיום כי ישתנה הגלגל בכל חלק מרגעיו בעלות וברדת שנויים אין מספר על כן כשיזכור האדם הרעות והצרות שעברו עליו ישוב יזכור גם כן הפכם כי הזכירה תקיף על כל מה שעבר ובהיות מטבע המערכה לעשות רע וטוב מעורבים זה עם זה הנה כשיזכור האדם הרעות שעברו עליו לא יתעצב בהם מאד למה שיזכו' עמו הטובות שעברו וע"כ לא ימרר לו זכיר' הרע כמו שימררו לו מציאותו בהווה להיות שזוכר הרע מעורב עם הטוב שעב' אך בשכל מה שעבר עליו היה רע וצרה כמבכיר' בלתי עירוב טוב כלל יהיה זכירתו ממרר כמו בהווה ועכ"א כי היה זכירת עניו לענה וראש יען זכור תזכור נפשי כל הדברים העוברים כמו שרמז בכפל מלת זכירה וז"א זכור תזכור וגו' כאלו אמר שכל מה שתזכור נפשו תשוח לארץ כי כולם הם זכירות של צרות תכופות זו לזו וחוברות אשה אל אחותה ובלתי עירוב טוב כלל כנזכר.

ואחר שזכר הפלגת צרתו ורעתו כי רבה היא אמר שבהיות צרתו כ"כ הפלגה יש לו נחמה בבחינה נאמנה לשלימות הנפש כי הפלגת ייסורי החומר והצרות הבאות עליו הם סבת שלמות הנפש להיותם סבת הכנעת החומר כנודע וז"א זאת אשיב אל לבי וגומר ירצה זאת שזכרתי שבאו עלי מהצרות עד שזכירתם הם לי ללענה וראש הנה כל זאת אשיב אני אל לבי ויכנע בה ועל כן יהיה לי תקוה לשלימות הנפש וז"א על כן אוחיל כי התקוה סתם היא תקוה על שלימות הנפשיי ורמז באומר זאת אשיב אל לבי ולא אמר זאת לבי אומר לי שתלה הדבור בו שהוא מדבר אל לבו לרמוז למשרז"ל שהצדיקים לבם ברשותם והרשעים הם ברשות לבם עכ"ל.

ולכאורה נראה שיש לדייק בזה והוא שידוע שהחסדים הם יותר גדולים מן הרחמים ואם כן כיון שבחסדים כבר התחיל לנהוג בהם אם כן היאך או' שלא כלו הרחמים שאם עדיין נשארו מן הרחמים לא היה צריך להתחיל מהחסדים אמנם הכונה לפי שרחמים יקראו שאעפ"י שרובם עונות עכ"ז הב"ה מרחם ברחמיו לעמו ועיניו תחזנה מישרים מקצת מישרים שבהם ומרחם עליהם אמנם חסדים יקראו חסד פשוט שאין שום צד זכות לרחם עליהם ועכ"ז בחסדו הפשוט מטיב עמהם על כן יאמר הדור האחרון אשר יראו שאין בהם זכות כלל ועקר וצריך שיתנהג עמהם בחסדים פשוטים ואם לאו היו מחוייבים כליה ח"ו אומ' הדור ההוא חסדי ה' הם כי לא תמנו והטעם שנשארו חסדים לנו ולא תמנו לפי שהדורות הראשונים לא כלו רחמיו כי היה בהם צד מה של זכות באופן שהיה מתנהג עמהם ברחמים ולא הוצרכו להנהגת החסדים פשוטים לפי שהיה בהם קצת מעשים טובים והיה מתנהג עמהם ברחמים ולא כלו רחמיו באופן שנשארו החסדים שמורים לנו שאין בנו מעשים כלל שאילו היו כלים הרחמים מן הדור הקודם כי לא היה בהם זכיות כלל באופן שהוצרכו לחסדים אפשר היה שיתמו החסדים ולא ישארו לדור האחרון שלא יתמו ויעש' בהם כליה אבל חסדי ה' הם כי לא תמנו והטע' לפי שלא כלו רחמיו בדורות הקודמים והתנהג עמהם ברחמים באופן שנשארו החסדים שמורים לנו.

והרב מורי זלה"ה כתב חסדי ה' וגומר כי רחמיו וחסדיו הם רבים וגדולים ואמר חדשים לבקרים וגו' אמר שאעפ"י שנראה שהחסדים הם צריכים למה שעושה עמנו בכל יום שמחדשנו וכמ"ש ז"ל אפי' הכי לא נתנכו החסדים בזה לפי שמה שאתה עושה כן שאתה מחדשנו בכל בקר ובקר הוא לפי שטבעך אמונתך ר"ל גדולה היא אמונתך ואתה נאמן בפקדונך לטובים ולרעים:

או ירצה רבה אמונתך גדול' היא זכות האמונה שאנו מאמינים בך שיספיק לזה וא"כ החסדים במקומם עומדים:

עוד כתב חלקי ה' אמרה נפשי אפשר לפרש לומר חלקי על הנפש אשר היא חלק אלוה ממעל כנודע והכונה לומר כי מה שמגביה ומדומם את עצמו לומר שהוא חלק אלוה ממעל לא היה זה כדי להתנשאות ולהתגדל בזה העולם כי הגאוה תחתיה יעמדו כל העבירות כלם ויפסיד את עצמו אלא כונתו באומרו זה הוא לעבודתו ית' שלא יאמר מה אני ומה חיי ומה יחשב יתוש כמוני לפני אלהי השמים ויבא להתרחק מן המצות לכך אני אומר שאני חלק אלהי לסבב שעל כן אוחיל לו.

ואני המחב' פירשתי קרוב לזה במש"ה בלבי צפנתי אמרתך וגומר והכונה כי מן הראוי שהאדם לא יתגאה בחושבו כי צדיק וישר הוא והוא מן הגנאי שיתגאה בתוך לבו וקרבו בחושבו כי חסיד הוא לכ"א דהע"ה האמ' כי אני בתוך לבי מחזיק את עצמי כי צפנתי אמרתך וחסיד אני אבל אין כונתי בזה להתייהר ולהתגאו' ח"ו אבל כונתי בזה הוא למען לא אחטא לך והכונה כי במה שמחזיק אני את עצמי שצפנתי אמרתך הוא כמתג ורסן לי שלא אחטא לך כי אמור אומר כשיבא חטא לידי איך אעשה הרע' הגדולה הזאת וחטאתי לאלהי' כיון שעד עתה צפנתי אמרתו וז"ש למען לא אחטא לך:

אי נמי אמר זאת התשובה אשיב אל לבי ועל כן אוחיל לגאולתנו ומה שאשיב אל לבי ואומר לו הם שתי טענות שבשביל' אוחילה לאל וטענ' האחת היא חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו ובודאי שירחם עלינו ועוד טענה שנית כמדבר עם השי"ת כי בודאי שהוא יהיה מוכרח להביא גאולותיו העתידות אם גאולת בבל ואם גאולתנו העתידה וז"ש חדשים לבקרים כלו' לזמן השתי גאולות הנמשלו' לבקר כי כאור בקר יזרח שמש הגאול' כי הגלות דומה ללילה והגאול' לבקר ולכ"א בנסים החדשי' שאתה עתיד לעשות לבקרים לזמן הב' גאולות בזה רבה אמונתך כלומר בזה מתרבה אמונתך וכל העולם כלו יאמינו בך כי ה' א' ושמו א' באופן שאם לא תעשה בגיני תעשה בגין אמונתך כי גם בך יאמינו לעול'. ועוד טענה ג' כי אני כבר פרסמתי לכל העולם ואמרה נפשי לכל העולם כי חלקי הוא ה' וכל הע' אומות חלקם הם הע' שרים ואני חבלים נפלו לי בהשי"ת והוא נפל בחלקי וכיון שפרסמתי זה לכל העולם ולעולם אמרה נפשי שהוא חלקי ה' על כן אוחיל לו שודאי יוציאני מהגלות הזה לפי שהוא חילול שם כבודו שאהיה בגלות כיון שאני חלקו והוא חלקי ובעת גאולתנו כתיב והתגדלתי והתקדשתי:

פסוק כה

אמר טוב ה' לקוו לנפש תדרשנו. לפי שאפשר לאדם שיקוה אליו ית' שיושיענו לא' משני תועלות או לתועל גופו שיכבוש הוא את אחרים תחת ידו והוא לא יהי' כבוש תחת יד אחרי' שירב' טובתו והצלחתו בעה"ז אחר ביא' משיחנו וישב בטח תחת גפנו ותחת תאנתו מה שאין לו כן עתה בעודו בגלו' או יקוה לתועל' נפשו כי עתה אין לו יכול' להשלי' את נפשו ולעסוק בתורה ולקיים המצות כי המעיקים והמונעים מרובים ואחר ביאת גואלנו ישב בטח ויוכל להשלים את נפשו אין שטן ואין פגע רע ועכ"א שאין ראוי לאדם שיקוה לתועלת הגוף אלא לתועלת הנפש וז"ש טוב ה' לקוו ולא שחלק הגוף יהיה המקוה לו לתועלתו אלא לנפש שתדרשנו הוא טוב שהנפש היא הדורשת אותו לתועלת' ובזה גם כן יוכלל שכל תקות האדם יהיה לתועלת נפשו שאם יאווה ויקוה לממון יהיה כונתו תקותו כדי שיהיו מזונותיו בריוח ויוכל לעסוק בתורה ולקיים את התורה מעושר ואם יקוה וידרוש מה' שיתן לו בריאות בגופו כונתו יהיה כדי שבהיות לו בריאות יוכל לעסוק בתורה וכן בכל שאר תאוותיו ותקותיו יהיו לתועלת נפשו ע"ד בכל דרכיך דעהו אבל עדיין המקוה לתועל' הנפש הוא מקוה אל הנוגע אליו ואין ראוי לאדם שיקו' רק אל הנוגע לכבוד שמו ית' המחולל וכענין עמו אנכי בצרה וז"ש טוב ויחיל ודומם לתשוע' ה' כי הטוב טוב יותר הוא זה שמקוה לתשוע' ה' לא לתועלתו ואף שיהיה לתועלת הנפש וזה ע"ד לישועתך קויתי ה' איני מקוה רק לישועתך שתושיע את עצמך ויתקדש שמך בעולם לא לישועתי ולתועלתי ועד"ז מפו' אצלי מש"ה ואני בחסדך בטחתי וכו' כלומר בחסדך בטחתי שתביא גאולתנו אמנם מה שאני שש ושמח בגאולה אינו בשביל מה שנוגע אלי ולישועתי רק יגל לבי בישועתך כלומר במה שתושיע מן הגלו' אשר שמך מחולל ז"א בישועתך ואמר אשירה לה' כי גמל עלי כלומ' אף אם בשמח' ובגילה איני שש ושמח על ישועתי כי אם על ישועתך בענין חיוב השירות ותושבחות שאהיה מחויב שאשיר לך על גאולתנו אשירה ואודה את שמך כאילו טובת גמול הישועה היה לי ולא לך וז"א אשירה לה' כאלו גמל עלי לבד כל טוב הישועה ובשבילי עשאה וחיוב ההודאה מוטלת עלי ועל כן אשירה לה' כי גמל עלי באופן כי בענין הגילה והשמחה אשמח בישועתך על דבר כבוד שמך ובענין השירה אשירה לה' כאילו כל הגמול היה עלי. אמר עוד טוב לגבר וגומר כלומר אם תראה שהגלות הולך ומתארך יותר מדאי והצרות הולכות ומתחזקות לא למען זאת תתייאש ותהיה בועט רק אם יתמהמ' חכה לו כי בא יבא וז"ש טוב לגבר כי ישא עול הגלות בנעוריו שהוא בעודו בעה"ז שעול יסבול ולא יבול ולא יקוץ בתוכחת וישב בדד וידום כי כבר נטל עליו עול הגלו' וסבר וקביל מזמן אברהם אבינו וכמ"ש ז"ל בפסוק אם לא כי צורם מכרם זה אברהם כשאמר לו השי"ת לאברהם בחר לבניך אחת משתים או גלות בעה"ז או גהינם כי בהכרח צריכים עונש למירוק עונותיהם ובחר בגלות ועכ"א ישב בדד וידום כי כבר נטל עליו וסבר וקביל ואעפ"כ אם ירצה להקל המשא הכבד הזה דהיינו עול הגלות יבעי רחמי ויתפלל לפני אלהיו וישתטח לפניו על הקרקע שיתמו שונאיו וז"ש יתן בעפ' פיהו ישתטח על הקרקע ויתן בעפר פיו כדרך הצועקים חמס על אחרים אולי יש תקוה וירחמהו הוא ית' ויכניע קמיו תחתיו באופן יתן למכהו כלומר לאויבו שהיה מכה בו עד עתה הוא יתן לו בלתי ויכה אותו וגם יחרף אותו עד שישבע וימל' תאות לבו ויתנקם היטב וז"ש ישבע בחרפה ישבע מן החרפה שיחרף הוא את אויבו ואינו דבר זר ורחוק שיהיה לו כן כי לא יזנח לעולם ה' וכו'.

אי נמי טוב ה' לקויו. הכונה כי כאשר ששים ושמחים המקוים והמתפללים לאל הם רבים והם מובטחים כי ישמע אל ויענם וייטיב עמהם ויושיעם לפי שהן אל כביר לא ימאס ולא בזה את תפלתם וז"א לקוו לשון רבים וגם ליחיד המתפלל ולנפש א' שתדרשנו הוא ית' טוב לו וישמע תפלתו אבל ההפרש שבין רבים ליחיד הוא כי כאשר הם צבור אפילו שלא יקראו וידרשו אל ה' מלב ומנפש רק בפיהם כבדוהו ולבם ונפשם רחוק ממנו עכ"ז הוא עונה אותם והוא טוב להם כדאמ' ושהן אל כביר לא ימאס אמנם ליחיד המקווה ומתפלל צריך שידרשנו בלב ובנפש ואז יעננו ויהיה ה' טוב לו ולכן נקט ביחיד אמר לנפש תדרשנו כלומר שידרשנו מלב ומנפש והוא ע"ד מ"ש בספר הזוהר בפסוק פנה אל תפלת הערער וגומר וכפי דרך זה גם כן אפשר לומר כי מ"ש תדרשנו אין הכונה על דרישת השאלה אשר מקוה ושואל הוא מאתו ית' אבל הכונה כי לנפש אשר אותה הנפש תדרשנו לשי"ת ודורשת לעולם לעשות חפצו ית' ולעובדו בלבב שלם לנפש כזו גם כן השי"ת הוא טוב לה להטיב עמה.

אי נמי אמר טוב ה' לקוו כלומר שיקוו אותו ויבטחו בישועתו ויעמדו בנסיון מבלי שידרשו מקודם לשי"ת אם יעשה להם נס אם לאו כי אם ידרשו מקודם לשי"ת אם יעשה להם נס אולי לא יעשה להם נס לפי שלא בטחו בישועתו ויאמר להם הלדרוש אותי אתם באים חי אני אם אדרש לכם וז"א טוב ה' לקויו סתם כלומר מקוים לו על הסתם מבלי דרישה ולאלו בודאי שהש"ית הוא טוב להם ויעשה להם נס ולפעמי' יהיה טוב אף לנפש תדרשנו וזה כי ידוע מאז"ל בענין חנניה מישאל ועזריה כשהפילו עצמן לכבשן האש כי היה הוא ית' חפץ לעשו' עמה' נס ולהצילם מן האש אבל היה חפץ שהם לא ידרשו אל הנבי' וישאלו ממנו אם יצילם ה' אם לאו אלא שיפילו עצמ' ע"מ להשרף ויבטחו בישועתו ולכן כשבאו אל הנביא לדרוש מאתו חרה אף ה' ואמר להם הלדרוש אתי אתם באים חי אני אם אדרש לכם ואעפ"י כן הצילם ז"ש טוב ה' לקוו ולא לבד למקוי' ובוטחים בו בתכלית הבטחון אלא אף לדורשים מאתו וז"ש לנפש תדרשנו אף למי שידרשנו הוא טוב לו וכמו שעשה עם חנניה מישאל ועזריה כי אף שדרשו הצילם ולפי כי לאו לכל הדורשים אתרחיש ניסא רק לפרט מן הפרט כחנניה מישאל ועזריה וכדי שיתקדש ש"ש על כן נקט לה בלשון יחיד לנפש תדרשנו כי על הסתם לדורשים אותו מקודם אם יעשה להם נס אם לאו לאו בכל שעתא ושעתא אתרחיש להו ניסא כ"א לפרטי א'.

אי נמי לפי שאנו מקוים להיותנו נושעים מן הגלות הארוך הזה בא' מב' פנים או בזכותינו ויקרא תשועה זאת תשועתינו כי מידינו תבא אלינו ועל זאת אז"ל זכו אחישנה או ברחמיו ית' וזאת יקרא תשועת ה' כי ברחמיו הוא מושיע אותנו מבלי שנהיה ראויים אל הישוע' ועל זאת אז"ל לא זכו בעתה וז"ש טוב ה' לקוו כי מקוים אותו שיושיעם חיש מהר לפי שהם ראויים אל הישועה על פי יושר מעללם וז"ש לנפש תדרשנו הם מקוים אליו לפי שהנפש שלהם דורשת אליו ית' לעובדו ומתאמצת היא בדרכיו ית' ואם לא יקוו לישועה זו כי אין הנפש דורשת אליו ית' ולא זכו אז טוב ויחיל ודומם לתשועת ה' יקוו לישועתו שיהי' בעתה ואם יתמהמה חכה לו כי בא יבא ולא יקוץ בתוכחת וז"ש טוב לגבר כי ישא עול הגלות בנעוריו שהוא בעודו בעולם הזה בגלות הזה ואם רואה עצמו בדד כי הוא לבדו נשאר לערך אשר השמידו את כל שאר ישראל אע"פי כן לא יתייאש מן הרחמים אלא יקוה וז"ש ישב בדד וידום אם רואה שנשאר הוא לבדו בדד יקוה לו ית' וז"ש וידום מלשון דומי נפשי שהוא לשון תקוה ותוחלת. או יהיה ידום מלשון שתיקה ולא יטיח דברים כלל כי נטל עליו כלומר כי נטל שכרו על הדימום והשתיקה הזאת ונתן לו עצה טובה ואמר יתן בעפר פיהו וישים ידו לפיו ויסתום פיו כעפר ולא יטיח דברים ח"ו אלא ישמור לפיו מחסום אולי בזה יהיה לו תקוה ואחרית טוב שישקיף ויראה ה' משמים ואם האויב יכה אותו על הלחי יכין לו הלחי האחר שיכהו גם עליו ז"ש יתן למכהו לחי יתן למכהו ויזמין לו הלחי שלו כדי שיכהו עוד וגם ישבע בחרפ' אם יחרפוהו אויביו ישמע חרפתו וישבע ולא ישיב כי הוא ית' ישלם להם שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך כי לא יזנח ה' לעולם אל עמו וחבל נחלתו.

ורז"ל אמרו טוב לגבר כי ישא עול וגו'. שישא ג' עולים עול תורה ועול אש' ועול מלאכה ולפי זה אפשר שיתפרשו הכתובים כך כי בהיות הגבר מורה על שהוא גובר על יצרו אמר כי טוב הוא למי שרוצה להיות גבר גובר על יצרו שישא עליו עול תורה בנעוריו כי בלמוד התורה יוכל לכבוש את יצרו כענין שאמרו רז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וגם טוב לו לכבוש את יצרו ולהתגבר עליו שישא עליו עול אשה שהיא תציל אותו מן החטא כשישא אותה בנעוריו וכמ"ש אנא נסיבנא בשיתסר אי הוה נסיבנא בארביס' הוה אמינא גירא בעיניה דשטנא כי כל מה שנושא אותה בנעוריו יות' טוב הוא לו וגם בעול המלאכ' יהיה טרוד במלאכתו ולא יוכל לחטוא אבל אם לא אבה לקבל עליו ג' עולים הללו אלא רוצה לישב בדד בלא אשה וז"ש ישב בדד וגם אינו רוצה לעסוק בתורה אלא יושב ודומם וז"ש וידום וגם אינו רוצה לעסוק במלאכה כי אומר שמוטל על הבור' לזון ולפרנס לכל ברואיו וז"ש כי נטל עליו איש כזה ימות ברעב כי לא ימצא אוכל לנפשו אלא יתן בעפר פיהו ויהיה עפר לחמו שהוא דבר מצוי הרבה בלי טורח ואם יקוה לומ' אולי יש תקוה שיהיה לו תקו' ואחרית טוב אדרבא יגדל ויוכפל שברו וצרתו כי תחת אשר לא עסק בתור' עם הפה והלחיי' יכו אותו אויביו על הלחי וז"ש יתן למכהו לחי יכין הלחי שלו למכי' ולחייו למורטי' ואם בשום זמן ישבע לחם לא בכבוד אלא בבושת וחרפה כי יחזר על הפתחי' ואז ישבע ממה שיתנו לו וז"ש ישבע בחרפ' ואפש' לומר גם כן כפי דרך זה על דרך הלצה כי בזמנינו זה ראה ראינו כי יש אנשים משחקים שרוצים להכות על הלחי ועל כל הכאה שמכים על לחיו נותנים לו פרוטה על כל הכאה ואמר שכל כך יהיה עונייו כי כדי לשבוע מפת לחם יתן למכהו לחי ויכין לחייו למכה כדי שיכהו ויתן לו פרוטה על כל הכאה כדי שיקח בחותם הפרוטות פת לחם וישבע באופן שהוא שבע ע"י חרפה וז"ש ישבע בחרפה וכל זה יהיה לו אם לא ישוב שאם ישוב אף כי בנעוריו לא קבל עליו העולים הללו לא למען זאת ימשך עונשו ורעתו כי אף שבנעוריו לא קבלם ובזקנותו שב מדרכו הרעה ידו ית' פשוטה לקבל שבים כי לא יזנח לעולם ה' שאם יתן בלבו עתה להגות בתורה יומם ולילה וז"ש כי אם הוגה שאם יהגה בתורה יברכהו אלהים וירחם עליו כרוב חסדיו:

תוכן העניינים

לחם דמעה על איכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה