לחם דמעה על איכה· רבי שמואל די אוזידא
פרק א
פסוק א
יאמר בשנדייק כי בתחל' קראה עיר ואח"כ קרא' מדינה והכונה כי לא' מג' סבות אפ' שלא תכבש העיר אם לסבת היות בתוכה עם רב. או לסבת היות האנשים אשר בתוכ' אנשי' חכמים ונבונים אפילו שיהיו מעטים כי עצה וגבורה למלחמ'. או לסבת היות המדינה מוקפ' חומה גבוהה דלתי' ובריח ובירושלם היו כל השלשה הנז'. ולכן קא מתמה המקונן איכה נחרבה. וז"ש איכה ישבה בדד העיר רבתי עם כלומר כי אפילו אם היתה עיר פרוצה אין חומה יש לתמו' איכה ישבה בדד בהיות שהיתה רבתי עם. ועוד יש לתמוה איכה היתה כאלמנה בהיות שהיה בה ג"כ עצה וחכמה למלחמה וזה יובן במשז"ל וז"ל רבתי בגוים והלא כבר נאמר רבתי עם ומה ת"ל רבתי בגוים רבתי בדעות ע"כ. ומכפל לשונם נראה כי ראשונה הוקשה להם והלא כבר נאמר רבתי עם ואם כן רבתי בגוים הוא מיותר ועוד הוקשה להם כי רבתי עם הוא יותר חידוש מרבתי בגוים כי רבתי עם נראה כי היתה רבה באוכלוסא וכולהו מעם אחד ורבתי בגוים נראה שהיתה רבה באוכלוסא מצד עממין סגיאין שהיו בתוכה ולכן חזרו ואמרו ומה ת"ל כי יותר חידוש השמיענו במה שכבר אמר רבתי עם וא"כ מה ת"ל רבתי בגוים אלא בודאי הכונה רבתי בדעות. ועוד בה שלישיה שהיתה שרתי במדינות כלומר שהיתה שרתי בכל המדינות הגבוהות חומה דלתים ובריח וא"כ איכה היתה למס:
ורז"ל אמרו איכה ישבה בדד איה כה האמור לאברה' כה יהיה זרעך ואיה כה האמו' לישראל כה תאמר לבית יעקב ע"כ. כיוון המקונן בפותחו בתיבת איכה לפי דבריהם שאלה ותשובת'. השאלה היא איה כה האמו' לאברהם כה יהיה זרעך כי עכשיו נשארו מעט מהרבה וישבה בדד העיר רבתי עם ובמלת איכה עצמה רמוזה התשובה והיא כי באה עליהם הרעה על עזבם תורת אלהים וזהו איה כה תאמר האמור להם בנתינת התורה באופן כי בתיבת איכה רמז השאלה והתשובה:
ובפשט הכתוב אפשר לומר עוד כי בכה ויקונן ירמיה הנביא על ירושלם בשתי בחינות אם בבחינת שישבה בדד והכונה כי מבלי בניה היא יושבת כאשה עקרה שלא ילדה. ובאומרו רבתי עם אפשר שרמז למ"ש ז"ל. שפעם אחת רצה המלך אגריפ' לידע כמה אוכלוסין היו בירושלם צוה לכהנים ליקח כוליא אחת מכל כבש וכבש שהיו שוחטין לפסחיה' ואח"כ מצא כליו' כפלי' כיוצאי מצרי' ועל ריבוי גדול כזה אמר רבתי עם. ומאי דנקט רבתי ביו"ד יתירא אפשר שרמז לנו גודל ועוצם הריבוי והוא משז"ל דגמירי שלא היו נמנים על כל כבש וכבש פחות מעשרה אנשים באופן כי מלבד היותה רבת עם כדאמרן עכ"ז לפי האמת היו עשרה פעמים באותו הריבוי לפי שאין לך כבש שלא היה בו עשרה אנשים באופן שלזה כיון רבתי ב"יוד להורות שהיה עשר פעמים רבת כדאמרן, ועוד שנית מפני שהיתה כאלמנה כי היא אלמנה בחיי בעלה ע"כ כאלמנה ב"כף הדמיון וכמ"ש הנביא כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו והניח' ואין האיש בביתו הלך בדרך מרחוק באופן כי היתה ירושלים כאלמנה מבלי בעלה היא יושבת. גם אפשר שכיוון במאי דנקט כאלמנה ב"כף למה שאמרו ז"ל כי לא זזה שכינה מכותל מערבי על כן כאלמנה ולא אלמנה ממש.
ואומרו רבתי בגוים שרתי במדינות היתה למס אפשר כי בהיות שהיא היתה רבתי בגוים ופירושו כמו רביהמלך כלומר רבתי ואדונית ושלטנית בכל הגוי' וגם היתה שרתי בכל המדינות ושולטת עליהם כי לא היתה קריה אשר שגבה ממנה ועתה היתה למס ונהפוך הוא אשר ישלטו המה ביהודים כדאמרן:
ומה שאמר שישבה בדד ולמטה אמר היתה למס דנראה דקשו אהדדי עכ"ז מ"ש שישבה בדד אין הכונה שישבה בדד לגמרי אבל גם אם נשארו בה מדלת העם קראה בדד בערך שעד עתה היתה רבתי עם והוא רבתי עם ועל אותם המעטים שנשארו בה עליה' אמר היתה למס שהיו פורעי' מסים וארנוניות: גם אפשר לומר שמ"ש ישבה בדד שנראה פשוטו שהיתה בדד לגמרי היינו על אותם השנים שנשארה ירושל' חרבה ושממה כי גם מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו ועל שאר השנים שהיו בה יהודים א' מעיר ושנים ממשפחה על אותו הזמן יאמר היתה למס.
ואפשר גם כן שרמז מ"ש היתה למס אל מה שראינו אנחנו בזמנינו זה כי בכל מקום אשר תחת ממשלת המלך יר"ה אין לך מדינה שיהיה בה ריבוי מסים וארנוניות על היהודים כארץ ישראל ופרט מן הפרט ירושלם ואלמלא כי מכל גלילות ישראל שולחים שם מעות לפרוע המסים וארנוניות שלהם לא היו יכולים יהודים לדור בה מרוב המסים ועל כן היה מקונן הנביא עליה שרתי במדינות היתה למס.
ובמדרש איכה ישבה שלשה נתנבאו בלשון איכה משה ישעיה וירמיה משה אמר איכה אשא לבדי ישעיה אמר איכה היתה לזונה. ירמיה אמר איכה ישבה בדד ע"כ. כונתם ז"ל להודיע שאין יסורין בלי עון וראיה משלשה נביאי' אשר נבאו בלשון איכה. להודיענו כי אף אם ממאמר משה שאמר איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וגו' נודע מעלת ישראל וחשיבותן לפניו ית' וכשאז"ל במ"ש הכתוב ואומר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל אדם שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים והוריד את המן והגיז השלו לא היה יכול לדונם אלא כך אמר להם ה' אלהיכם הרבה אתכם הגדיל והרים אתכם על דייניכם נטל את העונש מכם ונתנו על הדיינים וכן אמר שלמה כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה אפשר מי שכתוב בו ויחכם מכל האדם אומר מי יוכל לשפוט אלא כך אמר שלמה אם אני חייבתי ממון שלא כדין נפשות אני נתבע שנא' וקבע את קובעיהם נפש. עד כאן. והנה מזה יודע כי ישראל הם בחשיבות גדול בעיני השם יתברך כיון שאמר משה איכא אשא לבדי וכו'. לפי שהרבה אתכם על דייניכם ומזה איכה של משה יתגדל התמיה' של ירמיה שיתמה איכה ישבה בדד העיר רבתי עם כיון שראה ראינו חשיבותם לפניו ית' וכמ"ש על כן בא הכתוב השלישי והוא ישעיה וניבא ג"כ בלשון איכה לתרץ הקושיא המתיילדת מהאיכה של משה והיא האיכה שאמר ירמיה וניבא בלשון איכה לתרץ הקושיא הזאת והוא אומרו תדע איכה היתה לזונה קריה נאמנה וכו' לפי שעד עתה צדק ילין בה ועתה מרצחים ומהכתוב השלישי שהכריע ביניהם יודעו דיניו ומשפטיו לישראל כי צדיק וישר הוא ולא נשא פנים אפילו לבנו אהובו ועל כן שלשתן נבאו בלשון איכה לרמוז על האמור:
ובמדרש אמרו ז"ל אמר הקב"ה לירושלים מי הושיבך בדד אמרה לפניו מי יכול להושיבני בדד אלא אתה בלבד נגעה בי יד פרעה ולא ישבתי בדד נגעה בי ידו של סנחריב ולא ישבתי בדד וכיון שנגע' בי ידך בדד ישבתי איכה ישבה בדד ע"כ:
הנה מה"רר משה אלמושנינו ז"ל נראה מתוך דבריו שמה שאמר נגע בי יד פרעה היינו גלות מצרים ואינו כן כי כאן מדבר עם ירושלים עצמה כי יד פרעה לא הושיבה בדד ובגלות מצרים עדיין לא עלו לירושלים ומאי קאמר ולא הושיבני בדד אבל הענין הוא דבר פרעה נכה שהרג את יאשיהו כשעלה לירושלים ויאשיהו לא רצה להניחו מפני שאמר לו לירמיהו משה רבך אמר וחרב לא תעבור בארצכם ואפילו חרב של שלום ונהרג יאשיהו על ידו אבל עם כל זה ירושלים עדיין עמדה על תילה ולא הושיבה בדד פרעה נכה וכן כשגלו עשרת השבטים ע"י סנחריב נשארו שבט יהודה ובנימין באופן שלא הושיבני בדד וכיון שנגעה בי ידך בדד ישבתי כי לא בא נבוכדנצר על ירושלים רק אחר שכמה שנים היתה בת קול יוצאת בהיכלו ומכריז ואומר עלה והחריב את ביתי והחרבן הזה היה על ידו ית' כי שלוחו של אדם כמותו באופן כי כאשר נגעה בי ידך בדד ישבתי:
עוד אז"ל דבר אחר בדד מעמה בדד מנבואה בדד מכהונה ע"כ. נראה דשלשתם רמוזות בכתו' איכה ישבה בדד העיר רבתי עם הרי בדד מעמה באומרו היתה כאלמנה רבתי בגוים היינו בדד מנבואה כי בהיות השכינה שוכנת בתוך ירושלים מבין שני הכרובים היה שפע הנבואה יוצא ומדבר אל עבדיו הנביאים אבל עתה שנסתלקה השכינה היתה העיר כאלמנה מנבואה אשר בענין הנבואה היתה רבתי בגוים וחשובה בעיניהם ונעמן מצרעתו יוכיח באופן שהיתה רבתי בגוים בענין זה ועתה היתה כאלמנה בדד מנבואה. וכנגד מעלת הכהונה אמר שרתי במדינות שהרי משנאסרו הבמות אין עבודת הכהונה כי אם בירושלים באופן שבזה היה לה יתר שאת מכל שאר המדינות ועתה איכה ישבה בדד מכהונה מה שעד עתה היתה ושרתי במדינות לענין זה ועתה היתה למס ועל כן בכה תבכה וכו':
ובפשט הכתוב כתב הר"מ אלמושנינו ז"ל זה לשונו אפשר לדקדק מלת רבתי ושרתי בכינוי היו"ד עם שלדעת המפרשים היא כיו"ד המגביהי לשבת המשפילי לראות וכו' שהיו"ד נוספת עם כל זה כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ואומר אני שכונת הנביא בזה כאלו מדבר בשם השי"ת ואומר שאיך יתכן שהעיר שהיתה רבתי עם שאני הרבתי אותה בהשגחתי תהיה בדד כאלמנה וכמו כן איך יתכן שהעיר שהיא רבה מצד שהשי"ת הרבה אותה ושהוא ית' עשה אותה שתשתרר על שאר המדינות בהשגחתו הנפלאה תהיה למס וכאילו אמר בשמו ית' העיר אשר אני הרביתי אותה בגוים ועשיתי אותה שרה במדינות איך יתכן שהיתה למס כי אם היתה רוממותה על צד הקרי וההזדמן או מפאת המערכה אינו מן התימה כי גלגל הוא שחוזר בעולם אמנם בהיות הטוב מפאת השגחתו ית' איך יתכן שיעדר עד שבכה תבכה בלילה כו' וגלתה מעוני כו' ודרכי ציון אבלות וכו' עד פסוק חטא חטאה ירושלים שהיא התשובה אל השאלה הזאת שאמר שבעבור שחטאה חטא גדול כי על כן נכפל על כן לנידה היתה שחטאתה גרמה שהשי"ת אשר נתן לה את כל הטוב הנז' הוא הסתיר פניו ממנה והיתה לאכול עכ"ל:
ואני אומר כי אפשר למדרש מאי דנקט ביו"ד לרמוז כי עם היות דפשטיה דקרא מדבר על ירושלים התחתונה גם רמז ביו"ד שמדבר על ירושלים העליונה ואמר בשם השי"ת שגם כן מקונן על ירושלים העליונה שהיא רבתי ביו"ד של מדבר בעדו שהוא בכינוי אל השי"ת כלומר אותה העיר שהוא רבתי עם כי לעולם היתה מתמלאת מנשמות על ידי הזווג העליון וזהו שאמר רבתי עם ועתה ישבה בדד והסיבה שישבה בדד היתה שאין זווג לחדש נשמות עם רב מפני שהיתה כאלמנה ומדודה נפקדה ונקט כאלמנה ולא אלמנה ממש מפני כי בשבתות וימים טובים יש זווג למעלה בעלייתה לבא עם דודה לחדש נשמות חדשות ועל כן עונתן של תלמידי חכמים מלילי שבת ללילי שבת וג"כ רבתי בגוים שהיא ירושלים העליונה שהיא רבה וגדולה בעיני שרי הגוים אשר הם שבעים שרים של מעלה והיא שרה במדינות ולרמוז שגם כונתו לקונן עליה נקט ביו"ד של המדבר בעדו וכאילו השי"ת מדבר על העיר שהיא שלו והיא ירושלים העליונה וקא מתמה איכה היתה למס כי היא פורעת מס לכל שאר המדינות ולכל שאר השרי' של מעלה כי כלם יונקים ממנה ואינ' יכולה לרעות ולהניק את גדיותי' אבל היא פורעת מס לשבעי' שרים וכל היניקה יונקים הם לעצמם ולזה רמז אומרו היתה למס ודי למבי':
עוד כתב הר"מ אלמושנינו ז"ל זה לשונו ואפשר שהפסוק הזה יהיה בו שאלה ותשוב' והשאלה היא איך ישבה בדד העיר רבתי עם והתשובה היא היתה כאלמנה ירצה איך יתכן שתקרא ירושלים יושבת בדד בהיות' ברבוי עם שהרי היא מלאה גוים שבאו גוים רבים אליה והיא ראש ממלכה לכל גוים ואם כן איך יאמר שישבה בדד בהיותה גם עתה רבתי עם רב בכמות אשר בקרבה. והתשובה היא שיקרה לה כמו שיקרה לאלמנה אשר בהיות לה בנים ובנות ועבדים ושפחו' לרוב הנה במות בעלה תשב בדד אעפ"י שתשאר בחברת כל שפחותיה ועבדיה כי בהעדר בעלה הוא כאלו נעדרו כולם כך קרה לירושלים כי בהרחיק השי"ת שכינתו מתוכה אעפ"י שתהיה רבתי בגוים ושרתי בכל המדינות עכ"ז היתה למס והוא אומרו היתה כאלמנה ר"ל קרה לה כמו שיקרה לאלמנה בהעדר בעלה ממנה ועל כן אעפ"י שירושלים תהיה עתה רבתי בגוים ושרתי במדינות כולם שתהיה ראש לכל מדינות המלכות עם כל זה היתה למס כאמור עכ"ל:
ואני אומר שאם נרצה לפרש על פי דרך זה יותר טוב לומר שכל הכתוב הוא שאלה ואמר איכה ישבה בדד וכו' כלומר איך יתכן שתקרא שישבה בדד העיר שעתה היא רבתי עם וגם כן איך יתכן שתקרא שהיתה כאלמנה בהיות שהיא כעת רבתי בגוים ומלאה גוים שרים רבים ונכבדים וגם כן היא בעצמה עתה אחר החרבן היא שרתי במדינות והיתה חשובה מכל שאר המדינות וגם לעולם היתה למס כי כל העולם נותנים אליה מסים וכיון שעדיין יש לה אלו השלשה שהיא רבתי בגוים ושרתי במדינות וגם היתה למס לקבל מס משאר המדינות ואיך יצדק עליה לומר שהיתה כאלמנה. והשיב הנביא ואמר בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה והטעם מפני שאין לה מנחם מכל אוהביה שהם היהודים ואדרבה כל רעיה שהם ישראל בגדו בה והיו לה לאויבים באופן שאין לה נחמה אלא כאשר היא מיושבת מכל אוהביה לא כעת אשר הי' מיושבת מאויביה כי אז תקנתה קלקלתה ועל כן כיון שגלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה וגלתה יהודה שהם אוהביה אעפ"י שהיא ישבה בגוים כלומר שירושלים ישבה בגוים אשר בתוכה כלומר עם הגוים אשר בה לא מצאה מנוח בהם ודוייק עם דרך זה מלת היא מיותרת דלישתוק מניה ולימא הכי גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה וישבה בגוים לא מצאה מנוח ובודאי שמה שאמר ישבה בגוים אמלת יהודה שהזכיר קאי אבל לפי פירוש זה שב אל עצמות העיר שהזכיר למעלה והכונה שהעיר שהזכיר אעפ"י שהיא ישבה בגוים כלומר שהיא מלאתי גוים רבים לא מצאה בזה מנוח ועל כן דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד אעפ"י שהיא מלאה גוים הם אבילות לפי שאין באי מועד והם עולי רגלים שהיו באים לה בכל מועד וגם כל שעריה שוממין מפני שעד עתה היו שערים מצויינין בהלכה ועתה חלפו למו על כן ציון במרר תבכה וירושלים תתן קולה:
ומצאתי כתוב איכה ישבה בדד הנה הדברים שהם גדולי הערך והכמות אעפ"י שיאבדו לעולם ישאר מהם שארית נמצאה ותמה הנביא איך ירושלים נאבדה מן הקצה אל הקצה שלא נשארה ממנה כלל וזהו שאמר איכה וכו' ואמר ישבה בדד מדה כנגד מדה כי ישראל הובטחו שכל זמן שיהיו דבקים וקרובי' אל הש"ית שישכנו לבטח כמו שאמר אשריך ישראל וכו' וישכון ישראל בטח בדד וכו' אמנם אחר שפנו אליו עורף ולא פנים השיב השי"ת השגחתו מהם והסיר מהם מלת בטח ונשארו בדד ואמר רבתי עם כלומר הם הם עם שיש להם תרי"ג מצות בגימט' של רבתי עם התיבה שלה. ואמר היתה כאלמנה ולא אמר אלמנה לומר שהיא כאלמנות חיות שלא תוכל להנשא כן היא לא תוכל לעזוב תורת אלהיה ומה שאמר רבתי בגוים אינו כפל שהכונה על אומות העולם שהיו הולכים ובאים אליה היתה למס משועבדת למס כל המלכיות או ירצה היתה לתסיסות או המלה הפוכה ואמר היתה לסמל כלומר העיר הקדושה היה עתה בה סמל הקנאה ע"כ:
ועוד מצאתי כתוב ישבה בדד יש בתורה שהוא לשון טובת העם ששוכנין בטח בדד שאין אומה ולשון מתערב בהן להזיקן וכתוב בהם לשון שכונה ולא לשון ישיבה כמו הן עם לבדד ישכון. וישכון ישראל בטח בדד אבל אותו שכתוב בו לשון ישיבה הוא פורענות כאדם שיושב יחידי ומצטער בדד יחידה חילוף של רבתי עם וכן בירמיה בדד ישבתי ישב בדד. ובכמה מקומות מצינו לשון ישיבה אצל אבלות שבי אלמנה בית אביך ישבו לארץ ידמו וישבו אתו לארץ. רבתי עם יו"ד יתירה כמו היושבי בשמים ולשון הזה הוא הייתי מרבת עם רבתי דבר שהוא תדיר וכן היושבי בשמים תדיר הוא יושב בשמים וכן מקימי מעפר דל תדיר אחת שתים ושלש בכל יום כאלמנה שמת בעלה ונתמעטו אוכלי שולחנה ואלמנה יושבת שוממה כדכתיב ותשב תמר שוממה ור"ל איכה ישבה כאלמנה כדאמרן ע"כ:
פסוק ב
בכו תבכה בלילה. ראוי לדקדק שכפי דקדוק הלשון היה ראוי שיאמר בכה בה"א שהוא מקור כי בכו בוא"ו הוא לשון עבר והנה המפ' פי' כן אותיות אהו"י מתחלפות כמו הסכלת עשו. והרשב"א הלוי ז"ל פיר' כי מטבע החולה שיכבד חוליו מתחלת הלילה עד חצות ולכן בוכה ומתמרמ' גנוחי גנח ויילולי ייליל ומחצי הלילה והלאה יקל החולי וצערותיו ולא דמוע ידמעו עיניו לא כן היה בצרות החרבן שהיו הולכות ומתגברו' ומכבידו' כמז"ל בבקר תאמר מי יתן ערב וגו' כתבו רש"י ז"ל בפ' ולז"א כי בכתה כל הלילה בין כו' שעות של לי' וזהו בכו וכן בו' שעות של לילה וזהו תבכה בלילה. ולי יג"ר בכו ב"ך ו' כי בכייתה היתה שעברה על ב"ך בתורתך שבכתב וכן על ו' שיתא סדרי תורה שבע"פ שניתנה בו' סיון. וכן תבכה בלילה כמד"א והלילה אמר והיינו עון זנות. ודמעת' על לחיה כמד"א בשבט יכו על הלחי וזהו ש"ד. אין לה מנחם מכל אוהביה שרי מעלה שאליהם היתה עובדת למה שהן הם בורות כשברי הכח וזהו ע"ג. כל רעיה בגדו בה פי' בסבתה כי מה בה בתוכה לא כברא ושנאת חנם גוברת כן כמדתה כל רעיה בגדו בה. היו לה קרוביה ובני מעיה לאויבים כמעשיה עם אביה ואמה שבשמים עכ"ד דכתיב שבתך בתוך מרמה לדעת הרי"ט ז"ל זו עבודת ע"ג כל ימות השנה ואפי' ברמיות לתת יום א' לה' כשאר השרים מאנו דעת אותי ביום שאין השטן שולט זה י"ה וכן מנין השט"ן מאנו דעת אותי עכ"ל וזהו לדעתי ימים יוצרו כל ימות השנה בבחינת שליטת היצרים טוב ורע ולו יתב' א' בהם זה י"ה שאין שטן ויצה"ר שולט בו כי כלו לה' והללו לא ייחדוהו לה' לכן גם הב"ה השיב לה לאויבים אכשי ביתה וגדוליה עכ"ל. ואני או' שאפשר שיובן עם מ"ש בפ' ויהי העם בוכה למשפחותיו אמר הקב"ה חייכם אכי קובע אותה לכם בכיה לדורות. ואפשר שלזה כיוון מ"ש בכו בוא"ו שהוא לשון עבר כלו' כיון שהם בכו לשעבר באותה הלילה על כן נגזר עליהם שתבכ' לעתיד באותה הלילה וקבעה בכיה לדורות א"כ יתפר' עם מה שאמרו ז"ל לתרץ כפל בכה תבכ' ואמרו שהית' בוכה ומבכה. בוכה ומבכ' להב"ה בוכה ומבכ' למה"ש וכו' והנה מנו שם ששה דברים שהיתה בוכה ומבכה ואפשר שלזה רמז באומרו בכו בוי"ו לרמוז כי לו' דברים היתה בוכה ומבכה. ודמעתה על לחיה אפשר שבא לתרץ איך ולמה לא עלתה ארוכה ומרפא לישראל בהיות כי קי"ל שערי דמעה לא ננעלו על כן השיב ואמר ודמעתה על לחיה כלומר כיון שלא היו שופכים לבם כמים על כן לא נענו כי אפילו בעת שהיו בוכים לא היה אלא מעט מזער לא כביר כי מעולם לא הרבו בבכיה עד שירדו מהדמעות עד לארץ אבל גם בעת שהיו מעוררי' הבכיה היה כ"כ מועטת עד שלא היה בה כשיעור שתרד דמעתה לארץ אבל לעולם נשארה דמעתה על לחיה כ"כ היתה מועטת:
וגם אפשר שבא לתרץ למה לא נענו כיון דקי"ל שערי דמעה לא ננעלו וזה עם מ"ש ז"ל ודמעתה על לחיה אלו גבוריה והנה לזאת הסבה לא הצילם כי מן הראוי שיבכו על הגור' מיתת גבוריה שהם העונות והם לא בכו מהעונות שגרמו המיתה כ"א על מיתת גבוריה וז"א ודמעתה על לחיה:
אין לה מנחם מכל אוהביה וכו' כפי הנראה אוהב הוא יותר כאמן מריע ולכן אותם שהיו אוהביה לא היו מנחמים אותה וגם לא מצערים אותה רק היו בשב ואל תעשה אבל אותם שהיו רעיה לבד שלא היה ביניהם כ"כ אהבה מקודם עתה בגידתם היה בקום עשה שהיו מצערים אותה בקום עשה והיו לה לאויבים:
א"נ מ"ש אין לה מכחם אין נחם אותה אבל הכונה שעם היות שהיו לה נביאים ואוהבים מנחמים לה לא היתה מקבלת נחמה מהם וז"ש אין לה מכחם מכל אוהבי' וזה יובן עם מ"ש ז"ל כל רעיה בגדו בה אלו מיכאל וגבריאל שהם ירדו לשרוף את ההיכל והנה הנביאים היו מנחמים אותה וכמ"ש ישעיהו ע"ה נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם כו' ותאמר ציון עזבני ה' כו' כלומר אמרה ציון כיון שהוא אין מנחם אותי כ"א ע"י שלוחים הם הנביאים א"כ נמצא שעזבני ה' וה' שכחכי כי לא רצה הוא בעצמו לנחמני ולא רצתה להנחם ועל כן חזר הנביא ואמר לשי"ת עכיה סוערה לא נוחמה עד שאמר השי"ת אנכי אנכי הוא מנחמכם בשתים אחד רני עקרה מעונות ב' קומי אורי כי בא אורך תורה אור ואור זכות ואז משיבה כנ"י שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי כמ"ש שובה ישראל בתשובה ולב נשבר אז הנביא א"ל הנה כי כן שהב"ה נמצא פנים בפנים אליכם דרשוהו ואל תרפו אותו עתה בהמצאו זהו קשור ז' דנחמתא ותרי דתשובתא. נמצא שעד עתה לא היתה היא מקבלת התנחומין ע"י הנביאים והטעם לפי שמיכאל וגבריאל שהם רוחניים שרפו את היכלה ואיך יקבל תנחומין מבשר ודם על כן כיון שרוחניים שרפו את היכלה אין לה מנחם מכל אוהביה כלומר לא רצתה לקבל תנחומין מכל אוהביה והם הנביאים והסבה מפני שכל רעיה שהם מיכאל וגבריאל בגדו בה והיו לה לאויבי' על כן לא רצתה לקבל נחמה מאנשי' שהם חומריים עד שתגלה עליהם ממ"ה הקב"ה ויראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר כאמור ואז תקבל תנחומין. ואפשר כי מה שאמר לאויבים בלמ"ד שהכונה כי מיכאל וגבריאל היו לה לעזרה בהלחם ישראל עם האויבים כי היו מיכאל וגבריאל כגד האויבים וכמו שראינו שהלך גבריאל במחנה סנחריב והרג ק"פ אלף והם היו לה לעזרה כגד האויבים ועתה בגדו בה אותם שהיו לה בעזרתה להלחם עם האויבים על כן אין לה מנחם:
ובמדרש אין לה מנחם וכו' כל מקום שנאמר אין לה היה לה ע"כ. יצא להם ממאי דנקט מלת אין ולא אמר לא היה לה מנחם מכל אוהביה וכיון שאמר אין שיש במשמעו אין ולא שאם יהיה נקוד בצר"י תחת האל"ף משמעו לאו ואם יהיה נקוד בחי"רק תחת האל"ף משמעו הין על כן אמרו כי היה לה ולהורות זה נקט אין דמשמע תרוייהו כי אין לה עכשו אבל היה לה וכדאמרן:
ואמר שאין לה עכשו לפי שעה מנחם מכל אוהביה וכל רעיה בגדו בה ואמר היו לה לאויבים כלומר אלו אוהביה ורעיה לא שהיו אוהבים באמת ועכשו נהפכו לאויבים אלא אף בתחלה היו לה לאויבים והיו נראין כאוהבין בשעת הנאתן ועכשיו גילו מצפוני לבם וקרא אותם אוהבים ורעים בערך מה שהיו מראים להם קודם.
אי נמי אמר בכו תבכה וכו' בכו על חרבן בית ראשון ותבכה לעתיד על חרבן בית שכי והכל בלילה א' והיא ליל ט' באב ובזאת הלילה מדי שנה בשנה היא קבועה בכיה לדורות וכל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה' ועל כן בלילה בפת"ח להורות על הלילה הידועה ושאר כל ימות השנה גם אם לא תבכה ותוריד כנחל דמעה לפחות הא מיהא בזוכרה את בת ציון יזלו עיניה דמעה ותרד דמעתה על לחיה אף אם היא דמעה יחידה באופן שתשאר על לחיה דבוקה כי אין כח בבכיה לעשות טיף טיף כנגד טיף טיף לירד על הארץ עם כל זה בזוכרה את בת ציון יזלו עיניה דמעה ודמעתה על לחיה ואמר אין לה מנחם מכל אוהבי' הודיענו כי נפשה מרה לה על אובדן אוהביה והם החסידים ואנשי מעשה שהיו בתוכה ויהרגו בזדון חסידי עליון בי' הרוגי מלוכה וכיוצא בהן ע"כ ציון במרר תבכה לבי לבי על חלליהם מעי מעי על הרוגיהם ואין לה מנחם מכל אוהביה כלו' א"א לה לקבל תנחומין ממה שנעשה לכל אוהביה אבל על כל רעיה שהם שאר כל ישראל שהם היו בראשונה רעיה אח"כ בגדו בה וחטאו עוו ופשעו ואדרבא הם היו לה לאויבים כי הם בעונותיהם החריבוה ועל אלו כיון שבגדו בה והיו לה לאויבים אפשר שתקבל נחמה עליהם:
ובמדרש בלילה למה בלילה לפי שאין קול הולך אלא בלילה לכך נאמר בלילה אמר רבי איבו לילה מושך עמה קינה מעשה באשה א' שהיתה בשכינתו של ר"ג והיה לה בן תשחורת ומת והיתה בוכה עליו בלילה והיה ר"ג שומע את קולה והיה נזכר חרבן בית המקדש והיה בוכה עמה עד שנשרו ריסי עיניו וכיון שהרגישו בו תלמידיו עמדו ופינו אותה משכונתו. ע"כ:
ראוי להבין אם ר' איבו פליג אתנא קמא או לא. ועוד כי כפי הנראה המעשה שמביא הוא ראיה לת"ק וא"כ אמאי הפסיק בסברת ר' איבו באמצע. על כן נ"ל דר' איבו ות"ק לא פליגי ומר אמ' חדא ומא"ח ולא פליגי ועל כן נקט א"ר איבו ולא קאמר ר' איבו אמר כדרך מאן דפליג. ואמר למה בלילה כלומר למה היתה בוכה בלילה יותר מביום ותירץ לפי שאין קול הולך אלא בלילה והיא בכונה מכוונת היתה כיונה בלילה כדי שישמע קולה וכשישמעו קולה בוכה בתמידו' גם השומעים קולה יבכו עמה ועם זה אפשר שניישב באופן אחר אומרו בכו בוא"ו לרמוז כי רבים בכו עמה לפי שהיא תבכה בלילה אשר הקול הולך ונשמע ובשמעם את קולה בכו אחרים עמה וחזר ואמר לכך נאמר בלילה לרמוז כי במ"ש יתורץ גם קושיא אחרת כי לו הוכח שהוא אמת שהיתה בוכה בלילה לבד הכתוב לא היה ראוי שיאמר שהיה בלילה כי מאי איכפת לן אם היה הבכיה בלילה או ביום ומה בא ללמדנו וכך הל"ל בכו תבכה ודמעתה על לחיה כו' ובמ"ש מתורץ למה נאמר וז"ש לכך נאמר בלילה כו' והביא עוד מימרת ר' איבו שהוא סייעתא למ"ש והביא מעשה רב וז"ש א"ר איבו לילה מושך עמה קינה כלומר שמושך עמה קינה כי ע"י שישמע קול הבכיה מושך לאחרים שיבכו עמה ויקוננו גם הם וז"ש מושך עמה קינה והביא המעשה של ר"ג באותה אשה שהיתה בשכונתו והיה ר"ג שומע את קולה והיה בוכה עמה וכו'.
והרב מורי זלה"ה כתב בביאור דברי רז"ל וז"ל הכונה שהרגיש בפסוק אומרו שהיתה בוכה בלילה וכי בלילה ולא ביום ואם הכונה אף בלילה הל"ל כן בפי' ואם נאמר דלעולם היו מכווכים לבכות בלילה ולא ביום והטעם בשביל שביום לא היה מועיל להם ובלילה אשר הקול נשמ' חשבו שיועיל להם אין זו טענה כי היאך יוכלו להתאפק מגודל צרותיהם ומכותיהם ולא יבכו וז"ש למה בלילה ותירץ הטעם הוא בשביל הליכת הקול ולא משום זה נאמר שלא היו בוכים ביום אלא לפי שאינו נרגש ביום אלא בלילה לכך הזכיר בלילה. ועם זה ידוקדק אומרו לכך נאמר בלילה ולא אמר לכך בכו בלילה דהוה משמע שלא בכו ביום אלא לכך נאמר וכדאמרן. ור' איבו אמר לילה מושך עמה קינה כלומר לא תדייק שאומרו בלילה ר"ל ולא ביום או אם היו בוכי' שלא היה נרגש אלא ודאי היו בוכים ובכייתם רבה היתה שהיתה כרגשת אפי' ביום אלא שמ"ש בלילה הכונה היא שהוא כמשך עם בכו תבכה שהוא הכפלת ריבוי ותמידות הבניה וזה אינו כי אם בלילה שמושך עמה קינה ולדעת האומר הראשון יהיה בכה תבכה בוכה ומבכה שזה כמשך מהליכת הקול. עכ"ל
עוד כתב בפשט הכתוב בכה תבכה וכו' ספר מגודל הבכי וההספד הנעשה על זה שאף בלילה שדרך העולם לישן ואף אותם שסיבבו' כתרום ילדי הזמן והמוכים בצרות רבות ורעות ינוחו על משכבותם א"ה במקרה הרע כחורבן הזה כ"א מרוב הפלגת הבכי גם תבכה בלילה ולא תתן שינה לעיניה ומרוב התמדת הבכי לעולם לא תוסר הדמעה מעל לחייה כי אין מקום לנגב הדמעה מעל פניה לרוב התמדתם ועבדי טיף טיף כנגד טיף טיף ולכך לעולם הדמע' על לחייה. עכ"ל:
והרי"ע ז"ל כתב כבר נזכר בדברי המדינו' כי אחר שיחוייב אל איש החיל כללות המעלו' והטיבות בענייני' חזקים קשה ההסרה ממנה ולא יתהפך מהם בשום צד. ואף אם יגיעהו רוע מקרהו לשיעור מהרע שא"א להתאפק לא יתנוול בשוקים וברחובות לעין כל אך במסתרים תבכה נפשו מפני גובה לבו ותוקפו וכמ"ש ויבקש לבכות ויבא החדרה ולא יכול יוסף להתאפק ויקרא וכו' ואז"ל כאן בבתי גואי כאן בבתי בראי ולז"א המקונן כי אחר שהגיעו אליה הרעות שתשש כחה להתאפק עליהם הנה היא היתה מסולסלת במעלותי' עד שלא תבכה לרוב תלאותיה כ"א בלילה מקום חשך וצלמו' ואין רואה ועכ"ז לא תוכל להתעלם כי דמעתה היתה רשומה על לחיה וכל רואיה יכירו בה ונפלו קצת אוהביה לנחמה עם שהיא אינה מתכחמת מהם ואמר זה על האומות הקרובים אליה הנראין כאוהבין עמון ומואב פלשתי' ומצרים ונתן טעם ואמר כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבי' גמורים ע"ד ביום עמדך מנגד והרי אין האדם מתנחם כ"א מדברי אוהבו כנפשו כמ"ש כאיש אשר אמו תנחמנו כ"ש שלא יתנחם מאויבו והנה נשארה בצערה עכ"ל:
והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב בכה תבכה וכו' אפשר שיאמר בכפל כי להיות שהכונה הראשונה והעצמית בבכיה היא כדי להפסיק הבכי כי בבכיה ובאנחה ובקינות יוציא האדם הרוח החוצה אשר זה יהיה סבת העדר הדאגה יען העצבון והדאגה הם סבת התקבצות הרוחות אל הלב ובהעדר הדאגה יעדר הבכי על כן אמר שהבכי הוא אשר בכתה ירושלים היתה סבת בכיה אחרת יען עצבונה היתה כ"כ גדולה ורעתה כ"כ רבה עד שהבכי היה מרבה את הבכי למה שהיה זכרון הרע וסבת הבכי מתפשט לבב"ת הפך מה שיקרה בכל הצרות שהבכי סבת הפסקו כאמו' וה"א בכה תבכה וכו' ירצה הבכי יגרום לה בכי אחר ולא יפסק הבכי ולא תחלש הצרה והדאגה בו כאמו':
ולהיות שהבכי בכל הרעות ימצא הבוכה נחת רוח בבכייתו בא' מג' צדדין אם מצד שיראו העולם את הבוכה איך מרגיש צרתו כמו שיקרה לנשים כאשר יבכו מיתת בעליהן בפכי הבאים אליהן כי הכוכה הא' בהם היא שיכירו וידעו כל העולם שהיא מרגש' העדר בעלה ומספדת אותו כראוי על כן אמר הנביא שבבכיה הזאת לא היה בה נחת רוח מהצד הזה שהרי בכייתה הייתה בלילה בזמן בלתי כראה לכל בלתי מפורסם והצד הב' כדי להחליש הצער הדאגה כי בצאת הבכיה החוצה לא יתקבצו הרוחות אל הלב כאמור וימצ' הבוכה נחת רוח בצערו ככגד זה אמר שדמעת' על לחיה וכמו שדרז"ל שהדמעו' היוצאות ממנה היו שורפי' ועושות אבעבועות בלחייה אשר זה בלי ספק היה מוסיף צרה על צרתה והצד הג' הוא כדי שיצטערו השומעים בצערה וינחמו אותה ככגד ז"א אין לה מנחם מכל אוהביה שאף אוהביה שהיו עמה והיו רואים צערה והיות' בוכה לא היו מנחמי' לה ורעיה בגדו בה והיו לה לאויבים באופן שלא היה לה נחת רוח כלל בבכייתה:
עוד כתב ואפשר שאומרו בגדו בה ולא אמר בגדו לה כמ"ש היו לה תהיה הכונה שבגדו בשי"ת והבגיד' היתה בתוך העיר הנז' ובמה שעשו זה בתוכה היו לה לאויבי' כי לפיכך נסתלקה השכינה ממנה כנז' והוא דקדוק אמיתי עכ"ל:
ואני אומר כי אינו אמיתי כי טבע הלשון כך היא באויב אמ' לו וכמ"ש והוא לא אויב לו וכמו שבענין האויב אינו יכול ליאמר אלא במלת לו או לה כן מלת בגידה לא יצדק במלת לו או לה אלא במלת בו או בה וכן טבע הלשון בה' בגדו או בגדו בו כי א"א לפרשו בתוכו כמ"ש הר"ם כאן מ"ש בגדו בה אלא הדקדוק האמתי הוא מאי דאמרן כי כפי המשמעו' האמיתי של בגידה לא יצדק אלא במלת בו או בה אחריו:
א"נ מ"ש אין לה מנחם מכל אוהביה הכונה כי כל אותם העבודו' כותיים שעבדו כי חשבום לאוהבים וכמ"ש אלכה אחרי מאהבי ובעת צרתה לא יועילו ולא יצילו כי הבל המה מעשה תעתועים ועל כן אפשר דמלת אוהביה היא חסרה בלא וא"ו להורות כי גם אהבתם גם שנאתם חסרה היא ומהבל ימעט ונראין כאוהבין ואינם אוהבים כי בעת צרתם יקומו אם יושיעוך ועל כן אמר אין לה מנחם מכל אוהביה ואדרבא כל אותם אשר עבדה אותם והיו לה לרעים אהובים הם בגדו בה ולא די שלא הושיעוה אבל הם החריבוה והיו לה לאויבים כי אלמלא לא עבדו ישראל אותם לא היתה נחרבת ירושלים באופן כי כפי האמ' העבודו' שעבדו הם היו לה לאויבי' והוא קרוב לפ' המת"ר:
פסוק ג
עתה אמר לנו המקונן על מה ועל מה גלו וז"ש גלתה יהודה מעוני כלומר מסבת מה שהיו עושי' לעניים ולאביונים אשר היו מבקשים לחם ואין גם א' עושה צדקה בארץ זו היתה סיבה ראשונה לגלותה וע"כ נגזר עליה שלא תפדה אלא ע"י רוב הצדקה אשר יעשו וכמש"ה ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה ואומר שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. ועוד שנית גלו מסבת רוב עבודה והוא רומז למ"ש ז"ל כי לא נחרבה ירושלים עד שי' בתי דינין עבדו ע"ג וזה"ש ומרוב עבודה כלומר מרוב עובדי ע"ג שעבדו גלו. ועוד בה שלישיה עון אחר שהיה בידם והוא כי כשנכנסו לא"י לא הורישו את כל הכנעניים אשר בה ועברו על לא תחיה כל נשמה וכמש"ה פלו' לא הוריש את יושבי מקום פלו' וכבר הזהיר להם השי"ת והיו לשכים בעיניכם וגו' ולז"א היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח על מה שהי' ישבה בתוך הגוים ולא הוריש את כלם זאת היתה סבה כי לא מצאה מנוח ולזה כל רודפיה השיגוה בין המצרים כלו' כי ג' אלו העונות היו נעשים מצרים וגדרי' גדר מזה וגדר מזה א' מימינו וא' משמאלו וא' מלפניו באופן כי כאשר היה הישראל בטוח מהרודף הבא אחריו היה משיג אותו הרודף מפני שאותם הג' עונות היו נעשים מצרים לפניו ולב' צדדיו ולא היו מניחים לאדם לברוח והרודף הבא מאחריו היה משיג אותו בין המצרים האלה כי לברוח לאחוריהם לא היו יכולים כי הרודף נוסע אחריהם וע"כ השיגוה.
א"נ אמר גלתה יהודה וגו' הכונה כי עתה זכר המקונן כל הגליות שגלו ישראל עד הגלות הזה שאנו בו כאשר הוא מנהג העולם כשבא לאדם איזו צרה אז זוכר כל הצרות הראשונות שבאו עליו וכמו שמפורש אצלי בבאורי למגלת רות בפ' ותשאר האשה משני ילדיה ומאיש' כי לא חזר וזכר עתה אישה אלא לפי שהצרות האחרונות מזכירות את הראשונות. וע"כ אמר גלתה יהודה מעוני וגו' והוא על גלות מצרים כמ"ש ויענונו וגו' וז"ש מעוני ומרוב עבודה היינו ויתנו עלינו עבודה קשה היא ישבה בגוים זכר לנו גלות בבל כי כמעט שם ישבו ישראל לבטח ביישוב כי לא היו מענים אותם וזה מצד דניאל וחברוהי וגם מרדכי ואסתר בשושן הבירה ואמר ישבה בגוים כלו' אעפ"י שישבה ונחה ושקטה בגוים שהוא גלות בבל ששם היה בשלוה אפ"ה לא מצאה מנוח ועל הגלו' הזה אשר אנו בו אמר כל רדפיה השיגוה בין המצרי' ודייק כי רדפיה הוא חסר וא"ו וכתיב רדפיה לרמוז כי אפי' מי שלא היה רודף מלא כי לא היה גבור ואיש מלחמה אבל היה רודף חסר איש עור או פסח והיה רודף את ישראל משיגם וז"ש כל רודפיה השיגוה בין המצרים ורדף אותם קול עלה נדף:
א"נ אמר כי כשגלו כבר הגיעו לתכלית העניות והדלות שאם בעת גלותם היו עשירי' כבראשונה האויב היה חומל עליהם שם בארצו באמור די לנו כי כל העושר אשר הציל אלהי' מהם לנו הוא ולבנינו ודי שהגלינו אותם מארצם והם כבושים תחת ידינו לעבדינו ונאכל גם אכול את כספם ולא נכביד העבוד' עליהם אבל בהיות כי גלו מעוני ומרוב עבודה ולא לקח האויב ביזה ושלל מהם שכבר ירדו מנכסיהם קודם הכנס האויב בארך על כן כשהיא ישבה בגוים לא מצאה מנוח ולא היקלו עולם מעליהם כלל בעבור כי כל רדפיה כשהשיגוה כבר היתה היא בין המצרים במצור ובמצוק ברעב ובעירום ובחסר כל ולא נהנו מנכסיהם כלל ועל כן לא חסו עליהם ולא רחמו כלל:
א"נ אמר כי כשגלו כבר תשש כחם מרוב עונם וענים ורעבונם שהיו רעבים גם צמאים ואם (לא) היו בריאים וטובים כבראשונה אם לא ימצאו מנוח להם שמה בארצות אויביהם יוכלו לברוח ולנוס מבית אדוניה' ולהמלט על נפשותם אבל בהיות שגלתה יהודה מרוב עוני ועבודה וכבר תשש כחם כשהיא ישבה בגוים ואז לא מצאה מנוח שמה ורצת' לברוח מבית האדוני' כל רודפיה יהיה מי שיהיה אפי' הפסח והקטע שירדוף אחריה וזהו כל דקאמר וגם רודפיה חסר וא"ו כדאמרן להורות כי אפי' אם יהיה הרודף איש עור או פסח ישיגוה בין מצרי כרמי העיר הקרובים וסמוך מאד אל העיר וזהו בין המצרים של הכרמים שלא היה צריך לרדוף מאד אחריהם כי אם ישיגום מיד מרוב חולשתם.
א"נ אמר גלתה שבט יהודה אחרי עוני ומרוב עבודה של י' השבטים שגלו קודם לכן והגוים אשר סביבותיהם אשר צוה ה' עליהם לא תחיה כל נשמה וישראל הטיבו עמהם ולא הרגום אלא היו להם למס והחיום לא בעבור הטובה ההוא גמלו לישראל טובה עתה בעת גלותם ולא מצאו מהם מנוח כלל כי אם בעת בא הצר האויב מרוח זה ורצו ישראל לברוח מרוח אחר אותם הגוים אשר ישבו סביבותיהם עמדו כנגדם ולא הניחום לעבור ולהמלט על נפשם אלא עכבום עד כי השיגום רודפיהם בין אותם בעלי המיצר שלו העומדים סביב לארצו וז"ש היא ישבה בגוים מה שישבה בגוים ולא הרג את כולם כאשר נצטוו שלא להחיות מהם כל נשמה לא בעבור זאת הטובה שהטיבה עמהם מצאה מנוח כי גמלו לה רעה תחת טובה ועמדו בפניהם על הדרך ולא נתנו' לעבור וכל רודפיה השיגוה בין המצרים בין אותם המצרנ' שלהם מלשון בני המצר שעמדו המצרני' ולא הניחום כדי שישיגום רודפיהם:
א"נ אפשר שבא ליתן טוב טעם ודעת מה נשתנה גלות יהודה מגלות י' השבטים ומדוע י' השבטים הם שוכנים לבטח בדד ואין אומה ולשון שולטת עליהם לא יחסר כל להם כ"א שהם יושבים בח"ל ונתרחקו מעל אדמתם לא כן אנו גלות יהודה כי הא והא אית בנו כי גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו ואנו משועבדים בידי אדונים ונתן טעם לדבר ואמר גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה הכונה שגלתה יהודה מסבת העוני שהיו מענין ליתום ולאלמנה וזהו מעוני דקאמר ועל כן נגזרה עליה גלות וגם גלתה מסבת רוב עבודה שהיו מעבידים לאחיהם בני ישראל והכתוב אמר לא תרדה בו בפרך והם מרבים העבודה ומכבידים העבודה על האנשים והכתוב צווח ככרוכייא ובשביעית יצא לחפשי חנם ועל שתים אלה קוראותיה וכיון שעל אלה נגזר גלות עליה ע"כ לא גלתה אל מקום שתשב בטח בדד כאשר גלו י' השבטים אבל היא ישבה בגוים כלומר גלתה בין הגוים ועל כן חזר יאמר מלת היא כלומר היא ולא אחרת לרמוז אל גלות י' השבטים כי היא לבדה נגזרה עליה שישבה בגוים ולא מצאה מנוח כאשר מצאו י' השבטים בארצם אמר עוד כל רודפיה השיגוה בין המצרים הכונה כאלו מאותו היום שגלינו ועד עתה היינו תחת הרודף הא' אשר השיגנו היה אז טוב לנו מאשר אירע לנו עתה כי לא יש אומה ולשון שלא שלטה עלינו באופן כי כל מלך ושר שרדף אחרינו והשתדל לכבוש אותנו תחת ידו השיגנו ונתמלא' תאותו וז"ש כל רודפיה השיגוה בין המצרים ולא רדף אחרינו מלך ושר שלא כבש אותנו באופן שלא יש אומה ולשון שלא השתעבדו בנו והשיגונו וכל זה מכ"מ על העינוי והעבודה שנשתעבדנו באחינו בני ישראל גם אנחנו עינו בכבל רגלינו ברזל באה נפשינו ולא עביד דינא בלא דינא.
ועדיין יש לדייק כי הכי ה"לל הוגלתה יהודה מעוני אבל הכונה כי היא גלתה את עצמה ע"י עינוי הדין ועינוי יתום ואלמנה שבידה ורוב העבודה באחיהם בית ישראל בזה שעשתה היא גלתה את עצמה וזהו מעוני ומרוב עבודה דקאמר ובזה ג"כ ידייק מלת היא יתירא דקאמר כלומר היא מעצמה הלכה לשבת בין הגוים כי לא הושיבה אחר בין הגוים רק היא הלכה וישבה בגוים ע"י המעשים רעים שבידה וע"דז יפורש מ"שה גם כי אלך בגיא צלמות ולא אמר גם כי מוליכין אותי בגיא צלמות לפי שאין מי שמוליך אותי בגיא צלמות אבל אני הולך מאלי לשום את עצמי בגיא צלמות ע"י עבירות שבידי ואין נושך בשרי בשינו:
ובמדרש גלתה יהודה אומות העולם אינם גולים אלא אעפ"י שגולים אין גלותם גלות וא"ה שאוכלים מפתם ושותים מיינם אין גלותם גלות אבל ישראל שאין אוכלים מפתם ואין שותים עמהם גלותם גלות:
ע"כ דרשו זה לפי שהיה אפשר שיאמר הכתוב כך ישבה יהודה בגוים מעוני ומרוב עבודה ולא מצאה מנוח וכו' שהרי סוף סוף אומר היא ישבה בגוים ובודאי כי יושבה בגוים הכונה בגלות קאמר אמאי קאמר גלתה יהודה אלא לרמוז שא"ה גלותם אינו גלות ויהודה גלתה כלומר גלותה גלות. וע"פ דרכם אפשר לפרש הכתוב באופן אחר כי רצה המקונן להגדיל ענין גלות יהודה כאלו גלותה יקרא גלות ואין גלות אחרת נקרא גלות וזהו שאמר גלתה יהודה כי שאר הגולים שם בגלות' אפשר כי גם שהם בגלות ירויחו ממון ויתעשרו אמנם בגלות יהודה לא היה כן אבל גלתה מעוני כי לעולם בגלות' תכל עינם מרוב העוני שיש להם כי בעונות כלתה פרוטה מן הכיס ונתרבה העוני בישראל. וג"כ משתעבדי' בהם א"ה לעבוד בהם עבודת עבוד' ועבודת משא וז"ש ומרוב עבודה ולכן לזו תקרא שגלתה ולא זו בלבד אירע לה אלא כל שאר הגולי' שם בארך אויביהם ימצאו מנוח לכף רגליהם לפי שאוכלים מפתם ושותי' מיינם אמנם יהודה היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח לפי שכיון שר"זל החמירו עלינו לאסור לנו את פתם ולשתות עמהם באופן כי בין אלו הב' מצרים אשר עשו לנו רז"ל כדי להרחיק אותנו שלא ליגע באיסור של תורה ולא נבא להתחתן עמהם על כן עשו לנו המצרים האלו לעשות משמרת למשמרתה של תורה וכל רודפיה השיגוה ולעולם מקשים עליה קושיות והשגות על אלו המצרים אשר למה יהיה פת בגם לחם מגואל בעינינו כאילו לחמם טמא ועל זה השיגוה רודפיה בין ב' אלו המצרים וגדלה שנאתם אותנו וכאשר ישבה בגוים לא מצאה מנוח לסבה שאמרנו:
עוד במדרש א"ה שהם מהלכין באסקפטיות שלהם אין גלותם גלות אבל ישראל שהם מהלכין ויחפים גלותם גלות. ע"כ. ואפשר שזאת הדרשה וגם הראשונה שתיהם אסורות ורמוזות במלת מעוני דקאמר כי מהדברים שיש בהם עינוי נפש ואסורים בי"ה א' היא נעילת הסנדל לפי שעינוי הוא לילך יחף ועל כן ישראל שהולכים יחפים אין לך עוני גדול מזה ועל זה רמז אומרו גלתה יהודה מעוני כי שאר הגולים אין להם עינוי זה אבל הם מהלכים באסקפטיות שלהם לא כן עם ה' כי בארך פי"ס אינם מניחים לישראל שילך במנעלו ובסנדלו וכן בענין הדרשא הראשונה שלא לאכול מפתם ושלא לשתות עמהם אין לך תענית גדול מזה ראות מאכלם ומשתיהם ומעדניהם וע"י שנאסרו להם אין לאל ידם לאכול מהם אבל מאכלם פת סובין יבש היה נקודים אין לך עוני גדול מזה ועל זה אמר גלתה יהודה מעוני:
ואמרו גלתה לשון נקבה ושם נאמר ויגל יהודה מעל אדמתו אפשר שכאן רמז אל גלות חרבן בית שני המר והנמה' אשר מרוב אריכותו תשש כחן כנקבה:
עוד במדרש גלתה יהודה מעוני על שחבלו משכוני עני בתוך בתיהם כד"א ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו ע"כ:
והנה ראה ראינו עונש החובל משכונו של עני ואינו מחזיר לו כסות של יום ביום וכסות לילה בלילה עליו נאמר אם חבול תחבול שלמת רעיך עד בא השמש תשיבנו לו ולפי שבפסוק רצה לבאר דין השתי חבלות אם הוא כסות יום או אם היא כסות לילה על כן כפל אם חבול תחבול ואם היא כסות יום עליו נאמר עד בא השמש תשיבנו לו כי היא כסותה לבדה וחזר ואמר היא שמלתו לעורו אפשר שרמז טעם נכון לדין שיש לנו בדין שאם משכנו חלוק א' שוה ה' פרחים או יותר לא יאמר אמכור אותה ואתפרע מחובי ואקנה לו חלוק בת י' חתיכות רק אותה חלוק החשובה תהיה במשכון ויחזיר אותה לו שילבשנה ונתן טעם לדבר למה ישיבנה לו ולא ימכרנה כדאמרן ואמר היא שמלתו לעורו כלומר עור בשרו של זה העני אשר כעת העני עורו כ"כ רך וחשוב כי זאת השמלה החשובה היא שמלתו לפי ערך עורו הרך והחשוב ואיך תמכו' את זאת ותלבישהו אחרת שיצטער בה מה שלא לומד עורו לכך וז"ש היא שמלתו לעורו כלומר לפי עורו. ועל כסות של לילה אמר במה ישכב ועל כן צריך שתחזירנה לו לשכב עליה אמר עוד והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני וראוי לדייק כי כפי הנראה להפך הל"ל ושמעתי כי דיין אני כי היותו חנון הוא סבה שלא יפקוד עליו חטאתו אשר חטא על כן אפשר שיפורש עם המעשה המובא בגמרא כי פגע אליהו באותו שהיה לובש סרבלא שהוא פטור מציצית ואמר לו אליהו כי למה היה לובש טלית שפטורה מן הציצית אמר לו וכי ענשיתו אעשה א"ל בעידן ריתח' ענשי' נראה דבעידן דליכא ריתח' לא ענשו עליה על כן אמר בפסוק הזה להורות גודל עונש מי שאינו משיב את העבוט כי אפילו בעידן דליכא ריתחא יענש וז"ש ושמעתי כי חנון אני כלומר אפילו בעידן שחנון אני שמוע אשמע צעקתו ולא אמחול ולא אהיה וותרן ופירוש כי כמו כאשר וכיוצא בו כי תצא למלחמה כי תבא אל הארץ והעד חרב הבית וכמש"ה גלתה יהודה מעוני וכמ"ש ז"ל על שמשכנו משכונו של עני בתוך בתיהם כד"א ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו:
ובמדרש היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח ר' יודן ברבי נחמיה בשם רשב"ל אמר אילו מצאה מנוח לא היתה חוזרת ודכוותה ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ודכוותה ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך ע"כ.
וכפי דרך רז"ל אפשר שיתפרש הכתוב כך גלתה יהודה מעוני כלומר לא דיין להם מה שגלו ונתרחקו מעל אדמתם אלא גם שם בגלותם בגוים ההם לא תרגיע אבל גלתה יהודה מעוני כי שם בגלותם הנה הנם בדלי דלות ובעוני רב וגם משתעבדים בהם ברוב עבודה וזהו מרוב עבודה דקאמר והטעם הוא כדי שתחזור שאילו מצאה מנוח לא היתה חוזרת וז"ש היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח כלומר היא היתה יושבת בין הגוים ולא היתה חוזרת אלא שלא מצאה מנוח ועל כן חזרה ולכן נגזר עליה שכל רודפיה השיגוה בין המצרים כדי שתחזור ודכוות' ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה שאילו מצאה לא היתה חוזרת והעד כי אחר ז' ימים אחרים שילח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד. והנה כ"י היא נמשלת ליונה כד"א יונתי בחגוי הסלע כי על כ"י נאמר ומ"ש ולא מצאה היונה מנוח ותשב אליו אל התיבה הוא רמז אל גלות היונה שהם כ"י כי ע"י שלא מצאה מנוח לכף רגלה על כן היא חוזרת ותשב אליו אל התיבה והיא ב"ה שיב"ב. אמר עוד ודכוותה ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך והוא כתוב בקללות שבמשנה תורה והכוונה לפי שבפסוק דלעיל מיניה כתיב ועבדת שם אלהים אחרים וגו' ע"כ הוכרח לומר עתה בסוף כל הקללות ובגוים ההם לא תרגיע שכיון שתרצה לעבוד עבודתם נכריה עבודתם אם תרגיע אחר כל זה ותהיה להם לעם א' בודאי שלא תרצה עוד לחזור לירושלם עכ"א שאפילו אחר שחזרת לדתם לעבוד עבודתם אפ"ה ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגליך כדי שתהיה חוזרת:
ובמדרש כל רודפיה השיגוה בין המצרים בין י"ז בתמוז לט' באב. וכתב הרב מורי ז"ל הדבר גדול הנביא דבר בחוזק ותוקף מעלת ישראל וחשיבות' לפני הש"י עם היות שעוו ופשעו כמו שהקדים הפ' במיני עונות גדולי הערך עכ"ז הוצרר לסיוע העת והזמן המוכן לפורעניות כדי שיוכלו האויבים להשיג ולכבוש אותם שהוא בין י"ז בתמוז לט' באב דאלו בשאר ימות השנה לא יכלו למו עכ"ל.
פסוק ד
דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד. קרא אותן אבילות כי דרך האבל לגדל שער ראשו לפי שהוא אסור לגלח, וכן דרכי ציון היו מגדלות עשבים כאבל המגדל שער וזה כי דרך הוא שהד' אינם מגדלים עשבים כאשר יש הולכים ובאים באותו הדרך כי ברגלים תרמסנה העשבים אבל כשאין יוצא ואין בא באותו הדרך אז הדרך מגדלת עשבים ועל כן קראן אבלות לפי שגדלו עשבים על כי כלתה רגל מן השוק מהם ואין עובר ושב עליה' וז"ש מבלי באי מועד וכיון שאינם עולים בג' מועדים עולי רגלים כי ספו תמו באי מועד ע"כ הם אבילות מבלי באי מועד וכדאמרן. אח"כ מצאתי כתוב בשם מהר"י נתן ז"ל:
גם אפשר שרמז שדרכי ציון היו אבילות לסבה שבטלו מ"ש שמעון הצדיק על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמלות חסדים וז"ש מבלי באי מועד והם עולי רגלים ג' פעמים בשנה ושם בירושלים היו עושים עולי רגלים ג"ח ע"י מתנות עניים שהיו נותנים לעניים והיו העניים שמחים עמהם ג' פעמים בשנה כל שעריה שוממין הוא ביטול תורה והם השערים המצויינין בהלכה כהניה נאנחים הוא ביטול העבודה והקרבנות וע"י שלא היו עושים עבודה וקרבנות ולא היו נותנים להם מתנות כהונה ע"כ כהניה נאנחים וגם בתולותיה נוגות שהיו בועלים אותם ועל כל אלה היא מר לה ועל אלה היא בוכיה:
א"נ עתה מקונן ירמיה על כל מה שעבר על ישראל ואמר דרכי עיר ציון אבילות והיתה ציון אבילה ובוכה על ישראל ועל הלויים ועל הכהנים וז"ש מבלי באי מועד והם עולי רגלים שבעונות נתבטלו ע"י החרבן כל שעריה שוממין הלא הם הלויים שהיו שוערים וג"כ על הכהנים בכתה ואמר. כהניה נאנחים וגם כן בתולות' נוגו' אם מפני שכשהיו עולי רגלים אז בירושלים היו מזווגים זווגים בחורים עם בתולות אלו עם אלו כי שם היו נמצאים כל ישראל ועתה שנחרב הבית ואין עולים לירושלים בתולותיה נוגות כי הבתולות הם מונחו' בקרן זוית ואין דורש ואין מבקש אותן וגם אפשר שרמז מ"ש בתולותיה נוגות אל הגזירה שגזרו הגוים על ישראל כי כל בתולה תבעל להגמון תחלה ועל כן בתולותיה נוגות וכו' והנה דרכי ציון אבילות על כל אלה שזכרנו והיא אבילה ובוכה ומתאבלת על כולם ואין שום אחד מישראל בוכה ומתאבל על מה שאירע לציון עצמה שנחרבה ונצתה מבלי איש עובר והיא מר לה כלומר היא לבדה מר לה עליה ואין שום אחד בוכה עליה באופן שהיא בוכה על כולם וגם על עצמה ואחרים אינם בוכים עליה וז"ש והיא מר לה היא לבדה מר לה בשבילה:
א"נ אמר כי אף שהיו רבים מצטערים ומתאבלים באבל ההוא ודרך העולם הוא כי בהיות רבים המצטערים בצער א' זה מתנחם בראות את חבירו מצטער כמוהו וכן כולם וכאן אף כי היו מרובים המצטערים כי שעריה שוממין כהניה נאנחים ובתולותיה נוגות ועכ"ז היא עומדת בתוקף מרירותה ולא בעבור זה נתמעט צערה אלא והיא מר לה כבראשונה וכמו אם לא היה שום אחר שיצטער עמה בצערה:
א"נ מ"ש דרכי ציון אבילות אין הכונה על האנשים הבאים בדרכי ציון שהיו אבלים אבל על העצים והאבנים של הדרכים עצמם עליהם קאמר שהם ממש היו בוכות ומתאבלות כי להם קדושה ורוחניות לבכות ולהתאבל ואמר ג"כ כל שעריה שוממין כי בהיותה בבניינה עליהם אמר הכתוב עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים והכונה כי כ"כ היו שערי ירושלים יפות ומרוקמות באבנים טובות ובאבני שיש או מרמ"רי עד שכאשר היינו עולים עולי רגלים לירושלים כאשר היינו מגיעים לשערי ירושלים לא היינו נכנסים תכף ומיד אל תוך ירושלים אבל היו עומדות רגלינו ומתעכבים היינו בשעריך ירושלים כי היינו תמהים מראות בנין שעריך ירושלים מה יפו ומה נעמו ועתה היו אותם השערים לשמה ולשאיה וז"ש כל שעריה שוממין וכהניה ג"כ נאנחים על ביטול הקרבנות כדאמרן וגם בתולותיה נוגות וכמ"ש המתרגם על שפסקו מלצאת בט"ו באב ובי"ה בתופים ובמחולות כמנהגן ואמר והיא מר לה כ"א אחר שהחריבו עמה היתה ציון בעין הגוים בעין החשיבות והיו משימים בה כסא מלכותם ולהחשיבה בעיניהם לשרתי במדינות לא היו מצירים כ"כ כי כבוד גדול עשו לה אמנם לא עשו כן אבל היתה כאלמנה והניחוה שכולה וגלמודה גולה וסורה וז"ש והיא מר לה בשביל עצמה כי גם לה סורו טמא קראו לה:
פסוק ה
ואמר היו צריה לראש וכו'. עם משז"ל כי כל המיצר לישראל נעשה ראש וכו' הודיענו הכתוב כי כפי שיעור הצרות שהיו עושין לישראל כך היתה שיעור מעלתן על שאר הגוים כי אותם שהיו צרים לישראל נעשו ראשים וניתן להם מעלה על כל הגוים שיהיו כל הגוים תחתיו והיתה כ"כ מעלתם לפי שהיו מצרים לישראל בעצם אבל אותם שלא היו לישראל לצרים אבל היו אויבים בלב אבל במעשה לא היו מצירים לישראל אלו כפי מיעוט שנאתם לישראל ג"כ נתמעטה מעלתם כי לא זכו להיות לראש ולמשול על אחרים אבל זכו כי שלו מלשון שלוה כי לא היה שום אדם מריע להם אבל הם גם הם לא היו יכולים להריע לאחרים ולהיות ראש עליהם ועל כן נקט באויביה שלו ובצר שהיה לראש כי כל מי שהיה מצר לישראל נעשה ראש וכדאמרן:
או יאמר באופן אחר והוא עם מז"ל שאמרנו כל המיצר לישראל נעשה ראש ויהיה פירוש שלו מלשון שגגה כמו ויכהו על השל והכונה היו צריה לראש כי אותם שהיו צרים נעשו ראשים א"כ אויביה שנשארו במדרגת אויב ולא רצו להצר להם במדרגת צרים בודאי ששגו וטעו האויבים במה שלא נעשו כולם צרים לישראל כדי שמתוך כך היו עולים במעלה רמה וכדאמרן דכל המיצר נעשה ראש:
א"נ היו צריה לראש אויביה שלו הכונה כ"א היו צריה לראש לא בצדקתם וביושר לבבם כי אויבים ג"כ טעו ושגו וזהו שלו מלשון שגגה כי גם המה הרשיעו ועכ"ז היו לראש בעבור כי ה' הוגה לפי גודל רעתה בכמות ובאיכות וזהו על רוב בכמות וגם שהיו פשעים הגדולים באיכות יודעת את הבורא ומכוונת למרוד בו:
א"נ בהיות כי היו בירושלים פריצים ונלחמים אלו עם אלו והורגים אלו את אלו ובבא עליהם האויב עשו שלום ביניהם ונעשו יחד כולם ועכ"ז לא הועילו כלל וז"ש היו צריה לראש וכבשו את העיר אף כי אויביה שלו הפריצים שהיו אויבים אלו לאלו עשו שלום ביניהם ועם כל זה היו צריה לראש ולא הועיל להא חכמתא כי ה' הוגה על רוב פשעיה.
א"נ אמר כי הראוי כפי דרך העולם היה כי בהיות צריה לראש וכבשו את ירושלים ג"כ כל הערים הקרובות אותם שלא הורישו בני ישראל יצורו הצרים גם עליהם ויכבשום אבל זו רעה חולה כי היו צריה לראש זה נ"נ ואע"פכ אויביה שהם היושבים סביב להם שלו וישקטו ולא בא נ"נ גם עליהם לכבש' כי היתה להם זאת מאת ה' על רוב פשעיהם להוסיף צער על צערם ולהרבות ביגונם וז"ש כי ה' הוגה:
אי נמי יאמר בשנדקדק כי ה"לל היו צריה לראשים כי צריה דקאמר לשון רבים הוא אלא הכונה השמיענו כי האומות אותם שהיו צרים לישראל עם היות שעד עתה היה לאומה א' עם אחרת מחלוקת ומלחמה ביניהם עתה כאשר רצו להלחם עם ישראל ולהצר להם עשו שלום ביניהם ונעשו כולם לראש א' וכמו שנעשו מדין ומואב בעצה אחת נגד ישראל וכמז"ל משל לב' וכו' ועל כן אמר היו צריה לראש כי כלם שמו עליהם ראש א' כדי להצר להם לישראל ולהלחם בם והאומות שהיו אויביה שלו כלו' עשו שלום ביניהם אלו עם אלו כדי להלחם עם ישראל והטעם כי ה' הוגה על רוב פשעיה ואמר עולליה הלכו שבי לפני צר כי שבי הוא המכה היותר קשה מכולם וכמ"ש ז"ל בפסוק אשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי כי המאוחר בכתוב קשה מכולם והוא השבי ולפעמים האדם אשר יהיה בשבי יהיה לו כח לעבוד עבודת השבי גם כי נכריה עבודתו אבל כאן לא היה בהם כח בודאי כי עוללים קטנים היו ואמר לפני צר לפי שלפעמים יהיה השבאי רחמן וירחם על השבוי לבלתי הטיל עליו עבודה קשה ע"כ אמר כי בנדון דידן לא היה כן כי לא היה רחמן כלל אבל היה צר מצורר וזהו לפני צר דקאמר באופן דבשביה הזאת תרתי לריעותא אתנהו בה:
ובמדרש ארז"ל כי ה' הוגה יכול על מגן ת"ל על רוב פשעיה ע"כ. וקשה שאיך יעלה על הדעת כי בחנם היתה זאת לה' השופט כל הארץ לא יעשה משפט ועל דרך הפשט נוכל לישב עם מ"ש ז"ל גבי היו צריה לראש שכל המיצר לישראל נעשה ראש והיה אפשר לומר כי אמת שבחינת הרעה הבאה על ישראל היה על רוע מעללם אבל בחינת טובת צריהם שנעשו ראשים אפשר כי בחסדו כי חפץ חסד הוא הואיל לעשות אותם ראש וז"ל יכול על מגן היתה טובת הצרים ושררותם לא בעונ' של ישראל ת"ל על רוב פשעיה כי גם זאת היתה לצריה' על רוב פשעי ישראל להוסיף יגון על יגונם שכל המיצר אותם יהיה לראש באופן כי רעתם ושררת אויביהם הכל היה לצערם על רוב פשעיהם.
אי נמי לפי שאף שישראל ע"פ הדין היו חייבין כל הרעה ההיא הנעשתה להם זה היה אם יתנהג הקדוש ברוך הוא עמהם במדת הדין אבל מדת רחמים מרחמת אף על החייבים כפי הדין וכאן אמר כי ה' הוגה ושם זה הוא המורה על מדת רחמים ועל כן אמרו יכול על מגן כי בערך שם זה היה רעתם בחנם שהיה לו לרחם עליהם כפי הוראתו וכפי דרכו ת"ל על רוב פשעיה כי היו ריבוי הפשעים כ"כ שנהפך להם מד"ר למד"ה. ועל דרך הסוד פירוש דבריהם ז"ל פשוטים כי מלכות העליונה היא ירושלים והיא ציון ועתה בזמן הגלות מדודה נפרדה והוא שם ההויה שהוא ת"ת ועתה כי מדודה נפרדה אין לה שום הארה מת"ת וז"ש כי ה' הוגה ואומרו על רוב פשעיה נראה דאינו צודק כי ח"ו לא שייך בה כלל באופן כי אני הייתי אומר כי ה' הוגה ונפרד על מגן כ"א ישראל פשעו היא מה פשעה וז"ש יכול על מגן כי על חנם הוגה אותה תלמוד לומ' על רוב פשעיה כי כביכול פשעי ישראל פשעיה מתקרו כי ידוע כי נשמות ישראל ממנה חוצבו והיא אם לכל נשמות ישראל והנפש החוטאת כביכול כאלו היא גם היא חטאה כי הנשמה היא חלק ממנה ועל כן ה' הוגה ושכינה נסתלקה וזה על רוב פשעיה ואלמלא מקרא כתוב אין הפה יכולה לאומרו ועל כן נאמר ובפשעיכם שולחה אמכם כי היא סובלת ייסורי פשעינו כאילו היו פשעיה:
והרב מורי זלה"ה כתב על זה המאמר ז"ל קשה כדבריו וכי היה עולה בדעת שהשי"ת הביא עליהם צרות רבות ורעות על חנם. ואפשר לומר שבעל המאמר הרגיש בפסוק קושיא זו בעצמה ואמר מאי אשמועינן קרא כי ה' הוגה על רוב פשעיה וכי היה עולה בדעתי שעל מגן ותירץ ת"ל על רוב פשעיה כלומר תדייק הפסוק היטב שלא אמר על פשעיה אלא על רוב כלומר אפילו אם באו עליה צרות רבות ומשונות ג"כ רצה להאדיב' בפרטי זה לפי שהיו הפשעים רבים בכמות ובאיכות ולא הספיקו הצרות לפרעון עד כאן לשונו. (ולי יג"ר הרבה פי' בו אך כי היכי דלהוי זנב לאריות אכתוב שתים מהם הן אלה א' מעין הרב שהפסוק גופיה הרגיש אטו מימרא בעי כי ה' הוגה על רוב פשעיה לומר שלא היה על חנם והלא נביאי' מליאי' בספור זדונם ומרדם ולמה נכתב ומשני משום עוללים שאם האבות חטאו יאמרו כי עוללים הלכו של"צ על חנם לז"א שאינו אלא שנתמלא סאתם אף מעוללים חבקו ע"ג כדאיתא במדרש ונעשה באומרו על רוב פשעיה נתוסף עולליה ועולליה תרוצה דקושיא ונחלקת עולה לשם י"ה וחריף הוא. הב' אמת ויציב שה"בה מכה לפעמים בחמת קרי כענין אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו ואומר שצרותיה' על חנם וכדכתב הרמב"ן ז"ל באו' בחמת קרי ולא כתיב בקרי. ולפעמים מכה בהם על העון ממש ולז"א אי לא כתיב על רוב פשעיה הייתי אומר שהיה מכה בהם על עון אומרם שלוקים במגן ובחנם ת"ל על רוב פשעיה שרבו כ"כ פשעיה שלא הכם לא על מגן ולא ע"כ פשעיה שאם היה כן לא היתה בהוגה ואנחה לבד רק בכליה וכרת ולעוצם רחמנות שם ה' שהוגה ולא כלה כתב על רוב והתנצל שהכם בפשעיהם דלא לימרו על מגן וחנם עכ"ד):
ואם לא קאמר היו צריה ראש אלא לראש בלמ"ד אפשר שהכונה היא שהיו מתחדשים ומתהוים להצר לה וז"ש היו צריה כלומר היו ונתהוו ונתחדשו צריה כדי לזכות לראש כלומר ליעשות לראש כי ראו כי כל המיצר לישראל נעשה ראש ומלת היו שב אל צריה כלומר שהיו ונתהוו לצרים כדי לזכות ליעשות לראש ואינו שב אל מלת לראש כלומר היו לראש דא"כ הי"לל היו צריה ראש וכדאמרן.
ובמדרש היו צריה לראש אמר ר' הלל ב' ברכיה כל מי שבא להצר לישראל נעשה ראש מה טעם היו צריה לראש את מוצא עד שלא חרבה ירושלים לא היתה מדינה חשובה כלום משחרבה ירושלים נעשית קיסרין וטריפולין ותנופילין ע"כ.
וראוי לדעת רבי הלל מאי אתא לאשמועינן דפשטיה דקרא הוא כן. ועוד מ"ש מה טעם וכו' אין בו טעם כ"א שואל מה טעם כל המיצר לישראל נעשה ראש הרי הטעם מפורש בכתוב באומרו כי ה' הוגה על רוב פשעיה ובזה הרבה יגונה כי בהיות כל המיצר לישראל נעשה ראש בזה יתרבו צריה וא"כ מה שאל מה טעם. ועוד קשה דבמאי דקאמר את מוצא עד שלא חרבה ירושלים וכו' לא נתן טעם כלל ועדיין הקושיא במקומה עומדת ואם היה שואל היכן מצינו שנעשה ראש הנה הוה מתרץ שפיר את מוצא וכו' אבל לשאלת מה טעם לא מתרץ כלל במאי דקאמר את מוצא:
על כן אני אומר כי ר' הלל רצה להודיענו כי בכל הגלות הזה נגזר על ישראל כי כל המיצר לישראל יעשה ראש וז"ש כל מי שבא להצר לישראל נעשה ראש כלומר כל מי שבא מחדש להצר לישראל נעשה ראש ולא על אותם שהחריבו בית המקדש קאמר קרא רק על כל מתחדשים להבא להצר לישראל ופירש שנים הכרחיות לזה האחד הוא אומרו מה טעם היו צריה לראש כלומר במה שדרשתי יש טעם למה שלמד הכתוב היו צריה שהשמיענו חידוש גדול לכל המיצר לישראל אמנם אם הכתוב כפשוטו שאינו מדבר אלא על אותם הצרים שהחריבו הבית א"כ מה טעם יש במ"ש היו צריה לראש כי דבר פשוט הוא שכיון שכבר אמר לנו שהיתה כאלמנה ושגלתה יהודה וכבש הצר הצורר את ירושלים א"כ ממילא ידעינן שהוא היה לראש ולמושל ומה טעם אומרו היו צריה לראש וכו' כי דבר פשוט הוא ועוד הכרח ב' כי הנך רואה בעיניך שכן הוא כי את מוצא עד שלא חרבה ירושלים לא היתה מדינה חשובה כלום משחרבה ירושלים נעשית קיסרין וטריפולין וכו' הרי מעשים בכל יום שאחר שחרבה נעשית קיסרין וכו' נראה בבירור כי מ"ש היו צריה לראש לאו על אותם שהחריבו ב"ה לחוד קאמר אבל על כל העתיד קאמר כי בכל דור ודור כל מי שבא להצר את ישראל נעשה ראש.
והרמ"ע ז"ל כתב דרכי ציון וכו' אמר כי כשהיו דרכי ציון אבילות מבלי באי מועד מכל ערי יהודה שכבר נתפשו היו אז כל שעריה שוממין כי אין העם יוצא ובא בהנה גם כהניה נאנחים כי חדלו מתנותיהם אמנם העם אשר בקרבה עדיין לא הרגישו לפי שלא הגיע להם עדיין הרבה אבל לסוף לא לאלו בלבד השיגו יגון ואנחה כ"א גם בתולותיה נוגות והיא מר לה:
היו צריה לראש אמר כי מצד שהצרים המפורסמים היו ראשים ורודים בה בפרך אויביה שלו ירצה שאויביה הבלתי צרים נחשבו לה כמו הם שלוים עמה והיה זה כי ה' הוגה על רוב פשעיה לבלתי השאיר לה זרע ומפני זה עולליה מעצמם הלכו שבי לפני צר כי היא בטחה באלו האויבים השלוים עמה והפקירה בידם עולליה להבריח מהשבי והאויבים מנהיגים אותם לפני צר וילכו מבלי דעתם כסבורים שהולכים לנפשם כי על זה הדרך אמר בכתוב הסמוך ויצא מן בת ציון כל הדרה ופשוטו של מקרא על הכהנים והזקנים והחכמים והשרים ואמר כי היו צריה כאילים לא מצאו מרעה הנה והנה כי הציידים הסירו המזונות מכל עבר כדי שלא ימצאו מרעה עד אשר יבאו לתומם למקום הרשתות והמכמרו' אשר הכינו להם ויתפשו בם וכן היו שרי ישראל הגבורים הולכים לתומם עם אנשי שלומם מהאומות כסבורין שהם הולכים בטח והם אח"כ לוקחים אותם לשבי ולהרג לא בחיל ולא בכח וה"א וילכו בלא כח לפני רודף כי לא בכח יגברו עליהם רק מנפשם הלכו בטח לפני רודף עכ"ל.
פסוק ו
ויצא מן בת ציון. רז"ל על פסוק זה אמרו מן בת כתי' א"ר אחא יש לנו מנ' א' יפה זה הב"ה שכתו' בו ה' מנת חלקי וכוסי כל הדרה זה הב"ה שנאמר הוד והדר לבשת וכו' ד"א כל הדרה אלו התינוקו' א"ר יהודה בא ורא' כמה חביבי' תינוקו' לפני הב"ה גלו סנהדרין ולא היתה שכינה עמהם גלו משמרו' ולא היתה שכינ' עמהן וכיון שגלו תינוקו' היתה שכינה עמהם הלא הוא דכתיב עולליה הלכו שבי לפני צר מיד ויצ' מן בת ציון כל הדר' ע"כ:
והנה עיניך תחזינה אהבת השי"ת את בת ציון כי הסתלקות השכינה ממנ' לא רצה לפרסמ' ולפרשה בפירוש רק רמזה בלשון סתום באומרו ויצא מן שהו' מלשון יי' מנת חלקי וכו' ואפ"ה הוסיף עוד לסתום הדברים כי מלת מן כתיב ולא קרי אבל קרינן ויצא מבת ציון והכל להודיע אהבתו ית' אותנו כי לא רצה לכתו' בפי' שסילק השי"ת שכינתו מציון אלא רצה ללמדנו עוד כי לא יצא' לגמרי כי נקטינן שלא זזה שכינה מכותל מערבי ולעול' עיני יי' בה מראשי' השנה ועד אחרי' שנה ולכן מזכיר יציאתו ברמז ואפי' אותו הרמז כתיב ולא קרי:
ואמר היו שריה כאילים לא מצאו מרעה כי כשהיתה השכינה עמהם אז היו כצאן שנ' ואתנה צאני צאן מרעיתי והקב"ה הרועה כמ"ש יי' רועי לא אחסר ואז לא הייתי חסר כלו' כי היה בעל הצאן עומד על צאנו אבל עתה שנסתלקה השכינה מביניהם הי' כאילים שהם הפקר מבלי בעלים וכל הרוצה ליטול בא ונוטל ועל כן וילכו בלא כח לפני רודף:
אי נמי אמר וילכו בלא כח וכו' כי בהיות שהיו שריה רעבים גם צמאים כאותם אילים אשר לא מצאו מרעה ולא נשאר בהם כח כלל אפ"ה וילכו בלא כח כלומר עם היות שלא היה להם כח אפ"ה הלכו לפני רודף הכונה היה הולך יותר מהרה מן הרודף ואפי' מרודף מלא. ועם זה הדרך אפשר לומר שזו היא כונת היו שריה כאילים לא מצאו מרעה כלומר היו שריה רצים כאילים ירוצו ולא יגעו ילכו ולא יעפו ואף גם זאת בהיותם רעבים ונפשם בהם תתעטף כי לא מצאו מרעה ואוכל להשיב נפש ואעפ"כ וילכו לפני כל רודף אף שיהיה רודף קל כצבי הם היו הולכי' לפניו ועל כן נכת' רודף מלא בוא"ו וילכו עם היות בלי כח הלכו לפני כל רודף:
אי נמי אמר על החרש והמסגר שיצאו בראשונה ויצא מן בת ציון כל הדרה כי שמה נשארו דלת העם עם גדליה בן אחיק' וא' כי סבת יציאת' משם היה על כי כולם אוהבי שוחד היו ורודפי שלמונים וכו' וז"ש היו שריה כאילי' לא מצאו מרעה שהיו השרי' והשופטים כרעבי' וכאילי' שלא מצאו מרעה כן היו גם המה והיו אומרי' הב הב ועל כן גלו ויצאו ממקומ':
ועל דרך זה אפשר ג"כ לסיי' פסוק דקאמ' וילכו בלא כח לפני רודף הכונ' לפי שהזכיר שהשרים היו אוהבי שוחד ורודפי שלמונים אמר ג"כ כי גם בכל שאר ענייני המצות לא היה בהם כח לכבוש את יצרם הרודף אותם על כן הלכו לפני היצה"ר הרודף אותם כי בדרך שהוא היה מוליך אותם בה היו הולכין כי לא היה בהם כח לעמוד כנגדו להלחם בי ועל כן רודף מלא בוא"ו לרמוז אל היצה"ר כי הוא הרודף אמיתי:
אי נמי על שאר העם שנשארו עם גדליה בן אחיקם אמר ויצא מן בת ציון כל הדרה כי אחר שהרגו השרים את גדליה ברחו כל העם מצרים לעזרה כי יראו לשבת בארץ מפני הכשדים ועל אותה שעה שלא נשאר אחד מהם בירושלם נאמר ויצא מן בת ציון כל הדרה ואע"פי שהיו הכשדים עדיין רחוקי' מאד מהם עכ"ז בלכת' מצרימה היו שריה רצים כאילים שלא מצאו מרעה להם וממהרים לרדוף למצא מרעה לאכול וילכו בלא כח ולא נותר בהם נשמה כדרך הממהר ורץ בלכתו שנפשו ורוחו קצרה ונשאר בלא כח כן אלו היו ממהרי' לילך ואף שלא היה להם לירא כל כך כדי לנוס בחפזה שהאויב עדיין רחוק הוא מאד מהם וז"ש לפני רודף שקודם שיבא הרודף עליהם היו ממהרים הליכתם והולכים בלי כח מרוב פחדם ויראתם לקיים ונסתם ואין רודף אתכם:
אי נמי וילכו למצרים בעבור שלא היה להם כח וזהו בלא כח בשביל שראו עצמם בלי כח לעמוד לפני רודף ראו שאין כח בהם לעמוד כנגד הרודף ועל כן ברחו למצרים לעזרה.
ורז"ל אמרו בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח וכו' ובזמן שעוברין על רצונו כביכול מתישין כח של מעלה שנאמר וילכו בלא כח ע"כ. וקשה כי זה הכתוב נאמר על שרי העם ולא עליו ית'. ואפשר עם משז"ל שלא נסתלקה השכינה עד שגלו עולליה וכשעולליה הלכו שבי לפני צר אז ויצא מן בת ציון כל הדרה שהיא השכינה כי אז נסתלקה ואם כן פשט הכתוב כך הוא ויצא מן בת ציון כל הדרה שהיא השכינה וגם היו שריה הולכים בהרים כאילים לא מצאו מרעה וילכו השכינה כביכול והשרים בלא כח לפני רודף כי בזמן שישראל עוברין על רצונו עוברין ומתישין כח של מעלה ומלת וילכו דקאמר קאי אשניהם ואכל מאי דקאמר בראשית המקרא שהיא השכינה והשרים:
פסוק ז
זכרה ירושלם וגו'. יובן עם משז"ל על ראוה צרים שחקו על משבתיה שראו את ישראל שומרים דיני שמטה ויובל חוץ לארצם ושחקו על שבתותיה' שהיו שומרים כי אמרו בתוך ארצכם לא אביתם לשמוע ולשמור שבתותיה ועכשיו חוצה לה אתם שומרים. ועל פי דרכם אפשר שגם את זה היתה ירושלם בוכה וזה זכרה ירושלם ימי עניה הימים שהיו ישראל מענים אותה אשר לא שבתה בהיות' עליה וגם זכרה מרודיה שהיו מכניעים אותה בשנת השמטה כי הדבר הזה היתה כל מחמדיה וכל תאותה כספה וחשקה ומאויה בהיותה בידי הכנעניים מימי קדם קודם שיהיה תחת יד ישראל היתה מתאוה וחומדת להיות ביד' לפי שישראל ישמרו את שבתותיה ויניחוה לשבות בשנת השמטה כי מנוחה היא לארץ שיניחו אות' לשבות ולרצות את שבתותיה ואחר היותה תחת ידיהם עינו אותה את זה זכרה בפה ומתרעמת בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה ושם בהיותם בארצות אויביהם היו שומרים והיו מניחים לשבות כל שדותיהם שהיו להם בחוצה לארץ עד כי הצרים שהיו רואים כן היו שוחקים עליהם ואומרים בארצכם לא אביתם לשמו' ועכשו חוצ' לה אתם שומרים גם את זה היתה זוכר' בפה:
אי נמי בהיות כי מדרך העולם כי כאשר בא לו לאדם איזה צרה אז נזכר מן הימים הראשוני' ימי עידון ותענוגי' ימי מחמדי' ואם גם אחר הצר' הזא' באה לו אחר' קשה מן הראשונ' אז זוכר גם את הצר' הראשונ' כי גם בה היה חפץ יותר מזו האחרונ' שהי' קשה וכן אירע לירושלים כי בחרבן בית שני הגלות הארוך המר והנמה' הזה אלף ותקל"ב שנה שהי' בחרבנה ואין עוזר לה עתה זכרה ימי עניה ומרודיה שאירע לה בחרבן בית ראשון ודייק מלת ימי כי כלם ימי מספר שבעים שנה לבד והיתה זוכרת עתה אותם ימי עניה כי הלואי היתה לוקה עתה כאשר בראשונה לקתה ולא יותר וזכרה ג"כ כל מחמודיה אשר היו לה בימי קדם גם קודם החרבן הראשון כי היתה לבנה במילואה את כל זה זכרה עתה בחרבן הבית השני בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה כי בחרבן ראשון נמצא לה עוזר מהרה ובזה הגלות אין עוזר לה וגם הצרים ראוה כ"כ זמן שנשבתה ונתבטלה מלכותה ושחקו על משבתיה:
אי נמי אפשר שהוא וידוי דברים שהאומ' ישראלית מתודה וזוכרת עונותיה בפה וז"ש זכרה ירושלם כלומר האומה ישראלית שהיא יושבת ירושלם זכרה בפיה ימי עניה הימים שהיתה מענה גר יתום ואלמנה וגם שאר מרודיה הם המרדים והפשעים שפשעה ושחטאה וגם זכרה כל מחמודיה והיא התורה כד"א הנחמדים מזהב ומפז רב אשר היו מימי קדם כלומר שהתורה והמצות נבראו קודם בריאת העולם תתקע"ד דורות ועתה בעת תשובתה זכרה ענין התור' והמצות כדי לשום אותם על לבה באופן כי נתחרטה על העבר ושמה וזכרה על לבה התורה והמצות:
או כונת אשר היו מימי קדם לתת טוב טעם ודעת מאחר שהתורה והמצות היו מחמודיה אם כן למה לא נגאלו לכן אמר אם אני קורא אותם שהם מחמודיה כן הוא אבל מחמודיה היו מימי קדם וז"ש אשר היו מימי קדם כלומר מחמודיה היו מימי קדם אמנם אחר כך מאסו בה:
אי נמי זכרה גם כל מחמודיה אשר היו מימי קדם הלא הם חמדות העולם ומאויו ותענוגיו את כל זה זכרה והתודית עליהם ולא הועיל לה הטעם לפי שזכרה את כל זה בנפול עמה ביד צר כלומר אחר שבאה עליה את כל הצרה הזאת ועל כן אין עוזר לה כי אמר הב"ה ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם וכמש"ה היערוך שועך לא בצר ואמר ראוה צרים שחקו על משבתיה הכונה לפי דק"ל מה שאמר הכתו' בנפול אויבך אל תשמח ובהכשלו אל יגל לבך וגו' ועתה הודיענו הכתוב גודל רעת ירושלם כי ראוה צרים בנפילתה ובנוולה ושחקו ושמחו על משבתיה ועם כל זה אין עוזר לה ועדיין בנפילת' הי' עומד' אין עוזר לה עם היות שראוה צרים ושחקו ושמחו על משבתיה:
אי נמי אחרי היות בני ירושלם בארצות אויביהם היו זוכרים בפיהם בפני האויב מה היה להם בארצות אויביהם מה היה להם בימים הראשונים שהיו טובים מאלה כי תחת אשר הם עתה מעונים וכבושים תחת יד אחרים היו הם מענים וכובשים את אחרים וז"ש ימי עניה הימים שהיו מענים לאחרים אשר היו כבושים תחת ידם וגם היו זוכרים כל מחמודיה ואושרם ועושרם אשר היו להם בימי קדם בזמן שעבר את כל זה היו זוכרים בפיהם ואומרים בנפול עמה ביד צר בפני הצר אולי יכמרו רחמי הצר עליהם באמור אנשי' חשובים כאלה שהיה להם ממשלה על אחרים ועשירים מלאי די להם שהם כבושים תחת ידינו ויקלו עולם מעליהם ולא הועיל למו ולא נכמרו רחמי הצר עליהם כלל ואין עוזר למו אלא אדרבא ראוה צרים שחקו על משבתיה כלומר על כל אותם הדברים ששבתו ונתבטלו ממנה ובמקום שהיה להם לרחם על שביתת מעוזם ותפארתם אדרבא שחקו ושמחו על משבתיה ואין זה כי אם מאת ה' היתה זא' להם כי השם הוגה על רוב פשעיה:
ואמר זכרה ירושלם ימי עניה ומרודיה פי' הר"אבע שהוא כמו כי ששת ימים עשה ה' וכונת הר"אבע שתחסר בי"ת כמו כי ששת ימים שהכוונה לומר כי בששת ימים וכו' וכן בכאן זכרה ירושלם בימי עניה ומרודיה כל מחמודיה אשר היו מימי קדם לה ואפשר לומר כי מ"ש כל מחמודיה הכונה שזכרה כל מחמודיה שהיו חומדים אותה כל מלכי הארץ מיתי קדם כי כל המלכי' היו חפצים בה שיקרא שמה עליהם ובנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה ראוה צרים מלשון אל תראוני שאני שחרחורת וכו' ביזו אותה הצרים ולא עשו אותה עיר המלוכה כאשר יאות לעיר כמוה אלא אדרבה שחקו ושמחו על משבתיה על כי שבת עובר אורח ממנה ונשארה חריבה ושממה מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו:
אי נמי אומרו ויצא מן בת ציון כל הדרה אמר על הצדיקים ואנשי מעשה שהם הודה זיוה והדרה של העיר הוציא אותם הש"י מתוכה שהמית אותם קודם בא הרעה ואין מבין כי מפני הרעה העתידה לבא נאסף הצדיק ואחר שהוציא מן בת ציון כל הדרה ויאספו אל עמם את"כ היו שריה כאילים לא מצאו מרעה וכן כל זמן שהיה ירמיה הנביא ע"ה בתוך ירושלם לא נחרבה ולא היתה יכולה יד א"ה לשלוט בה אבל הוציאו השי"ת בערמה מתוך העי' ושלחו לקנות השדה מיד חנמאל ואחר שהוא יצא מתוכה והעיר נתנה ביד הכשדים ועל זה ג"כ אמר ויצא מן בת ציון כל הדרה ואח"כ היו שריה כאילים לא מצאו מרעה כי עד עתה בזכות הצדיקים שבה היה להם מרעה ואוכלים בזכותם ועתה לא מצאו מרעה: גם אמר כל הדרה על השכינה כי גם אם נקטינן שהצדיקים הם הודה והדרה אמנם לא כל הודה ולא יצדק כל הדרה אלא על השכינה שהיא היתה בודאי כל הדרה וכשיצאה היא יצא כל הדרה לגמרי ואז היו שריה כאילים לא מצאו מרעה שהרי דה"עה אמר ה' רועי לא אחסר והכונה כי כאשר השי"ת רועה ישראל לא יחסר כל בו ובנאות דשא ירביצהו ועל מי מנוחות ינהלהו אבל כיון שסילק שכינתו מביניהם היו כאילים לא מצאו מרעה ולכן הלכו בלא כח לפני רודף וקרוב לזה פי' הר"מ אלמושנינו ז"ל.
זכרה ירושלם. כתב הר"מ אלמושנינו ז"ל. ע"ד מ"ש הר"אבע שתחסר אות הבי"ת כאלו אמר זכרה ירושלם בימי עניה ומרודיה כל מחמודיה וכו' יקשה בי"ת בנפול עמה ביד צר כי אחר שאמר שהזכירה היתה בימי עניה ומרודיה מה צריך לחזור ולומר בנפול עמה ביד צר. אמנם לדעתי לפי דרכו ז"ל יאמר כי ירושלם בזמן הגלות אח' החרבן והם הנקראים ימי עניה ומרודיה הנה אז זכרה כל הטוב המופלג שהיה לה בעת ובעונ' שנפלה עמה ביד צר כאלו אמר בימי עניה ומרודיה זכרה כל מחמודיה אשר היו לה בנפול עמה ביד צר והיו בידה מימי קדם ובכל זאת לא נמצא שום עוזר לה כ"א היו נעדרות כל מחמדיה בעת שנפלה ביד צריה מזמן התימא שלא ימצא עוז' לה כי כשיעדר הטוב הנחמד לפני בני אדם יעדרו האוהבים אמנם התימא הוא כי בזמן שנפלה ביד צר היו לה מחמדים רבים שהיו בידה מזמן רב ובכל זאת אין עוזר לה עד שראוה צרי' ושחקו על משבתיה כלומר שלעגו על שביתת מחמודיה להעדר מי שיעזור לה כי כל זה הוראה על שהכל מסודר מפאת ההשגח' שלא כדרך העולם כי לא בכח יגבר איש כאשר יגרום החטא ועל כן גזר ואמר שחטא חטאה ירושלם ועל כן לנדה היתה עכ"ל:
ובמדרש וילכו בלא כח לפני רודף רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימון אמר בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה כד"א באלהים נעשה חיל ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כביכול מתישין כח גדול של מעלה דכתיב צור ילדך תשי: רבי יהודה בר סימון בשם רבי לוי בר טרפא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הם מוסיפין כח בגבורה כמה דאת אמר ועתה יגדל נא כח ה' ובזמן שאין עושים רצונו של מקום כביכול מתישין כח גדול של מעלה והולכין גם הם בלא כח לפני רודף. עד כאן לשונו. וראוי לדקדק מאי איכא בין ר' יהודה לר"ל בר טרפא כי לומר משמעות דורשין איכא בינייהו הוא דוחק: ומה גם כי אין הכרח במשמעות הכתובים בזה יותר מבזה. ועוד כי ר"ל מייתי קרא לחלוקת כשעושין רצונו ולא מייתי קרא לחלוקת כשאין עושין רצונו של מקום ואם נאמר דבחלוקה האחרונה לא פליג כלל וסמיך אראיה דמייתי ר"י א"כ קשה אמאי הזכיר כלל החלוקה השנית ודי בשיאמר החלוקה דפליג עליה לבד. על כן אפשר לומר דבהא פליגי כי ר"י סבר שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום הם מוסיפין כח בגבורה ואפילו מד"ה מתהפכת להם למ"דר ומוסיפין בה כח לרחם עליהם ולהשבי' אויב ומתנקם וז"ש באלהים נעשה חיל ומוסיפין כח וחיל במדת אלהים עצמו והוא יבוס צרינו. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כביכול מתישין כח גדול של מעלה דכתיב צור ילדך תשי הכונה כי כביכול אתה מתיש כח אביך זה ילדך והוא מדת תפארת ישראל וכביכול עד שם מגיע התשות כח. ור"ל סבר כי לעולם תוספת הכח או התשת הכח לעולם לא יעלה רק עד השכינה לבד כי היא אמנו ובה נוכל לעשות תוספת או מגרעת בכחה לא במקום אחר למעלה וז"ש בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כביכול מוסיפין כח בגבורה כמ"דא ועתה יגדל נא כח אד"ני שהוא שם אדנות והיא המדה האחרונה ובזמן שאין עושין רצונו של מקום כביכול מתישין כח גדול של מעלה והולכין גם הם בלא כח לפני רודף והיינו כח השכינה ולא הביא קרא כי סמך למה שדרשו ז"ל לעיל בזה הפסוק ויצא מן בת ציון כל הדרה היינו השכינה וביא' דכאשר אמר בסיפיה דקרא וילכו בלא כח לפני רודף אתרוייהו קאי אשריה ואהדרה שהזכיר דהיינו השכינה וז"ש בעל המאמר והולכין גם הם בלא כח לפני רודף וגם הם דקאמר הכונה השכינה וגם השרי' דאלת"ה מלת גם מאי ר' ולפי שלמעלה הזכיר במדר' כי מ"ש ויצא מן בת ציון כל הדרה על השכינה קאמר ע"כ לא הוצרך עתה לחזור לפרשו אבל הזכיר בסיפא דקרא וילכו גם הם בלא כח לפני רודף להודיע כי לשניהם קאי מאי דקאמר וילכו בלא כח השכינה והשרים ובזה כבר מובן הדבר.