לחם אבירים· רבי יעקב משה
הלכה יד
גבינה שמעמידין אותה העכו"ם בעשבים וכו' אסורה ע"כ.
עיין בתוס' חולין (דף לה ע"א) ד"ה חדא וז"ל וגם בהרבה מקומות יש שאוכלים אותם מפני שמעמידין אותה בפרחים אבל דעת רבינו אינו כן אלא בכ"מ אסור ואפילו היכא דליכא טעם הגזרה:הלכה יז ישראל שישב בצד העדר של עכו"ם ובא העכו"ם והביא לו חלב מן העדר אע"פ שיש בהעדר בהמה טמאה ה"ז מותר ואע"פ שלא ראה אותו חולב והוא שיוכל לראותו כשהוא חולב כשיעמוד שהעכו"ם מתירא לחלוב מן הטמאה שמא יעמוד ויראה אותו ע"כ.
מדכתב רבינו אע"פ וכו' משמע דאפילו ידעינן בודאי דאין בעדרו דבר טמא בכ"ז בעינן יושב וכמו שנפסק ביו"ד וכן דעת המרדכי ועיין בתוס' במס' ע"ז דכתבו דאי משום ארס נחש וכו' יעו"ש וכדבריהם מבואר בירושלמי ועיין בט"ז וק"ל: הלכה כ ביצי דגים סימניהם כסימני ביצי העוף וכו' ע"כ.
הנה רבינו פוסק כר"ז דדג טמא יש לו ביצים והרי"ף פוסק כר"ד דאמר דדג טמא לית לו ביצים כלל לכן פסק דמותר ליקח ביצי דגים מכל אדם וכן כתב הרשב"א, והנה רבינו לא כתב שום סימן בקרבי דגים דאליבא דר"ז לא מיתני שום סימן בגמ' כלל אבל הרי"ף והרשב"א דפסקו כר"ד הביאו סימני קרבי דגים, ומאי דכתב המ"מ דרבינו והרי"ף סוברים דאף בשלמים אין סומכין על הסימנים מבואר זה בר"ן בפא"מ ובפא"ט ועיין ברש"י דס"ד ד"ה "דג" דכתבו סימני ביצים לאו דאורייתא ומשמע הא סימני עוברין דאורייתא וכן כתב הרשב"א ורבינו חולק על זה וס"ל דסימני עוברין לאו דאורייתא ומה שכתב רבינו אם אמר לו טהורין הן אינו נאמן עיין בש"ך מה שכתב על זה בסימן פ"ג סקכ"ד ולפי דברי הש"ך יתורץ קושית המ"מ והלח"מ שהקשו מדוע בביצי העוף מהני כשאומר של עוף פלוני וטהור והכא בדג דוקא באומר אני מלחתים מותר ובזה שאומר של עוף פלוני הוא לא סגי להכשיר, ולדברי הש"ך ניחא דהכא מיירי אפילו כשהן נימוחו אבל בביצי העוף דלעיל מיירי כשלא נימוחו לכן באומר של עוף פלוני לבד סגי להכשיר, ומה דמסיים רבינו וכתב מאדם המוחזק בכשרות פליג בזה על רש"י ז"ל דמפרש פירוש של מומחה היינו שיהא מומחה בקי בהן ועיין בר"ן דמביא דבירושלמי מבואר כדעת רבינו יעו"ש: הלכה כב לפיכך אין לוקחין ציר מן העכו"ם אא"כ היה דג טהור משוטט בו אפילו דג אחד.
ונראה דרבינו מפרש דכלבית דמתניתין היינו כפירוש הרשב"א והר"ן דכתבו דכיון שיש בציר דג אחד טהור אף כל הציר אני מחזיק בטהור א"כ מה דאמרו במתניתין וציר שיש בו דגה הפשט דג טהור ורש"י לא פירש כן ועיין ש"ך סימן פ"ג: הלכה כג עכו"ם שהביא עריבה מלאה חביות פתוחות של ציר ודג אחד טהור באחת מהן כולן מותרות היו סתומות פתח אחת ונמצא בה דג טהור שניה ונמצא בה דג טהור כולן מותרות והוא שיהיה ראשו של דג ושדרו קיים כדי שיהא ניכר שהוא דג טהור ע"כ.
ופסק רבינו בדין זה כר"ה דאמר דבעינן תרווייהו שיהא ראש ושדרה ניכר ועיין בתוס' במס' ע"ז (דף מ' ע"א) שהקשו על הגמ' דמשני באותם דדמי רישייהו לטמאים פירוש ובאותם צריך סנפיר וקשקשת, זה אתי שפיר שלא תקשה על המ"ד דסבירא לו דבעינן תרווייהו ראשו ושדרו, אולם על המ"ד דס"ל דבחדא סגי א"כ לבדוק בשדרה דכל דג טמא אין לו חוט השדרה ולמה לן שיהא סנפיר וקשקשת ע"כ קושית התוס', ונלפענ"ד לתרץ דסמוך לשינויא דגמ' איתא כזה אר"י משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירן אבל בגופן דברי הכל אסור עד שיהא ראש ושדרה ניכר, א"כ לא קשה כלום על ר"נ דסובר דבחדא סגי דכיון לאכול גופן גם ר"נ מודה דבעינן שיהא ראש ושדרה יחדיו לכן באותם דגים שאין בהם שני הסימנים יחדיו כגון ארא ופלמודא בעינן שיהא סנפיר וקשקשת, ומאי דהקשה הר"ןכיון דדגים ניכרים בראש ושדרה מהאי עובדא דמייתי בגמ' דבדקו ואשכחו קלפי ולמה לא סמכו על הסימנים ראש ושדרה, ונראה לי דע"פ דברי הרמ"א ליו"ד סימן פ"ג סעיף ד' יתורץ קושית הר"ן, אחר זמן רב מצאתי כן בביאורי הגר"א והנאני מאד כי ת"ל כוונתי לדעת הגדולים: הלכה כד עכו"ם שהביא גרב של חתיכות דג שחיתוכן שוה וכו' ע"כ.
נראה דפסק רבינו כר"פ בגמ' והוא תוספתא פ"ה ומעשה בעכו"ם אחד שהביא גרב של חתיכות ונמצא סימן באחת מהן והתיר רשב"ג את הגרב כולו תרגמה רב פפא כשהחתיכות שוות וכתב רש"י כשמחברין אותם יחד מתחברות ונכרות ונראות שהוא כולו מדג אחד וס"ל לרש"י ז"ל כיון דמתחברות יפה הגם דאינו נראה מתוך חתוכו שהכל מדג אחד אך כיון דמתחברות יפה מותר, אבל דעת רבינו הרמב"ם נראה דמפרש דמאי דאמרו בש"ס בשחתיכות שוות ר"ל דמתוך חיתוכן נראה שהוא מין דג אחד דהיינו מראה מקום חיתוך שוה אע"פ שאין החתיכות מתחברות מותר ועיין בר"ן ועיין ש"ך סימן פ"ג סק"ד יעו"ש: פרק ה הלכה ד חלקו לאבר זה.
ואכלו מעט מעט וכו' לקח כזית מן האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות ואכלו אע"פ שנחלק בפיו בפנים קודם שיבלענו חייב ע"כ. הנה בש"ס איתא כזה אמר רבין חלקו מבחוץ פטור מבפנים ר"י אמר חייב והטעם דהרי נהנה גרונו בכזית ור"א אמר חלקו מבחוץ נמי חייב וכו', עוד איתא שם אר"א אר"י אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל חצי זית אחר חייב ומסיק הש"ס דר"א דס"ל בדר"י דאפילו חזר ואכל אותו חצי זית עצמו נמי חייב מ"ט הרי נהנה גרונו בכזית ע"כ, וכתב רש"י ז"ל בד"ה הרי וז"ל והא דר"א פליג אדר"ז ורבין דאמרי משמיה דר"י דחלקו מבחוץ פטור ולר"א חייב ולפ"ז כיון דרבינו פסק הכא דחלקו מבחוץ פטור א"כ ע"כ ליתא לדר"א א"כ האיך פסק בהמ"א פי"ד ה"ג דאכל חצי זית וחזר ואכל לאותו חצי זית עצמו חייב הלא דוקא לדר"א הדין כן, וע"כ צ"ל דרבינו לא ס"ל כדעת רש"י ורק מפרש דר"א ס"ל לדרבין ובחלקו מבחוץ מיירי דלא היה על האבר כזית בשר רק עם הגידין והעצמות היה כזית ולכן כיון דחלקו מבחוץ לשנים ס"ל לר"י דפטור **(היינו כיון דחידוש הוא דהא גידין ועצמות דעלמא לא מחייב עלייהו והכא מחייב אימא אין לך בו אלא חידושו וכי אכיל בבת אחת מחייב, אבל לחצאין לא וכפירוש רש"י בד"ה "מהו".
)** כיון דלא היה בגרונו כזית אבל באמת אם בזה שאכל האבר כזית בשר חיוב ועיין מ"ש הרש"א על רש"י ז"ל ועיין מ"מ ולח"מ ודוק: הלכה ה תלש חלב מן הטרפה ואכלו לוקה שלש ע"כ. ור"ל דחייב משום אבר מן החי משום לב ומשום טרפה וכן כתב הרשב"א לפרש בש"ס דאין לפרש דחייב משום בשר מן החי דהרי אמרינן בדק"ב דעל בשר מן החי ובשר מן הטרפה אינו לוקה לר' יוחנן ואיך קאמר ר"י בעצמו דחייב שלש אלא ע"כ צריך לומר דהחיוב הוא משום אבר מן החי וק"ל: הלכה ח עצם שנשבר אם היה הבשר או העור חופה רוב עוביו של עצם הנשבר ורוב היקף השבר הרי זה מותר ע"כ.
עיין במ"מ ובלח"מ שהקשה על רבינו וז"ל יש תימה בדברי רבינו דכיון דהוא סובר דעור לבדו מציל א"כ איך פסק גבי בעיא שנטל שליש התחתון דהוי ספיקא האכיון דעור לבדו מציל אע"פ שלא יהא בשר תחתיו א"כ הרי ניטל יותר משליש התחתון, וכ"ת הרי תירצו בגמ' דהא דעור מציל מיירי בקנא משכא דידו היינו סמוך לארכובה דאין שם בשר תחתיו, ומ"ש רבינו דהעור מציל ג"כ מיירי בסמוך לארכובה, באמת זה דוחק דא"כ היה לו לפרש וכו' וע"ק דאם כוונת רבינו כן א"כ היכן ראה הרה"מ פלוגתא בין רבינו להרשב"א הא רבינו לא איירי אלא בק"מ ובהא הרשב"א עצמו מודה וכו' עכ"ל, ונלפענ"ד להסיר קושיות הלח"מ היינו רבינו ס"ל דהא דעור לבדו מגין הוא דוקא היכא דלא היה בשר מעולם אבל היכא דאיכא בשר צריך מחצה בשר ומחצה עור, וכ"ת א"כ במה פליגי הרשב"א עם רבינו נוכל לפרש דפליגי בזה היינו רבינו סובר דמחצה עור ומחצה בשר מהני גם בבהמה דרבינו פוסק כלישנא קמא דבגמרא והרשב"א פסק כל"ב וכר"נ דצריך רוב החופה אבל מחצה עור ומחצה בשר לא מהני רק בעוף, והל"ק עם הל"ב בזה הם מחולקים.
היינו היכא דליכא בשר כלל בסמוך לארכובה בזה שניהם מודים דמהני עור לחודא וכי פליגי רק היכא דאיכא בשר אי מצטרף מחצה עור ומחצה בשר או אם משלים היינו דצריך רוב החופה מן בשרו. וכ"כ הב"י דפליגי בזה התרי לישני, ובזה פליגי הרמב"ם והרשב"א ולפ"ז יהיה הפירוש בדברי רבינו בזה שכתב אם היה הבשר או העור ר"ל במקום שיש בשר צריך בשר ג"כ היינו עור ובשר ומ"ש או העור וכו' היינו במקום דאין בשר כמו בסמוך לארכובה כמ"ש רש"י בגמ' דמוקי הש"ס ל"ק דר"י בק"מ ורבינו פסק כל"ק דר"י ולכן יפה כתב רבינו נשבר העצם והבשר חופה את רובו אבל היה אותו בשר מרוסס וכו' או שנתעכל הבשר וכו' ר"ל הגם דיש עור דמגין מ"מ כיון דמיירי שם דהיה בשר באותו מקום א"כ עור לחודא לא מהני כנ"ל, ומאי דלא פירש רבינו דמיירי סמוך לארכובה י"ל דרבינו לשון המשנה נקיט ומה דאמרו שם בברייתא עור ובשר חופין את רובו ולדברי ר"י הפירוש או עור או בשר, ומאי דכתב הלח"מ דאי נימא בדעת הרמב"ם כנ"ל א"כ קשה מאי דכתב המ"מ ואין מקום לכל זה לדעת רבינו.
והלא יש מקום לפי הנ"ל נוכל לתרץ כזה דמה שכתב הרשב"א דהיו רירין בין העור להעצם דמציל אע"פ שאין שם בשר זה המקור מהגמ' דקאמר שם דילמא דק"מ דידו ורש"י ז"ל גרים דידיו. אבל הרשב"א גריס כהתוס' דגריס רירי.
א"כ להרמב"ם דגרים כרש"י ז"ל דידיו לא מוכח מידי הדין שכתב הרשב"א וזה כוונת המ"מ דלדעת רבינו ר"ל דגריס בהש"ס דידיו א"כ אין מקום לכל הדין שכתב הרשב"א, ומ"ש לבאר בדעת הרמב"ם משמע כן מפסקי הרא"ש שכתב וז"ל ובלבד שיהיה רוב החיפוי מן הבשר ומיעוט מן העור ואח"כ כתב ובעוף העור מצטרף לבשר שאם החיפוי חצי מן העור וחצי מן הבשר כשר.
והרמב"ם פסק ג"כ בבהמה. ר"ל דמחצה עור ומחצה בשר מהני.
א"כ מוכח להדיא דהרמב"ם ס"ל כמו שכתבתי. ומה שכתב הלח"מ דאע"פ שלא פירש רבינו סמך על המבין במאי דכתב דהעור חופה דהכי משמע דאינו עומד באויר יעו"ש, ובאמת אין זה מובן דהלא רבינו כתב לקמן או שנתעכל הבשר וכו' עד שנמצא הבשר החופה אינו נוגע בעצם א"כ חזינן דאין ראיה מלשון חופה כלום.
ועוד קשה דאי נימא דהלשון חופה משמע דדבוק להעצם א"כ מאי קאמר הש"ס על האיבעיא נקלף מהו וכו' וקאמר הגמ' ת"ש מלישנא קמא דר"י דאמר עור הרי הוא כבשר ובאמת הלא ר"י מיירי דהעור היה חופה כמו דקאמר או עור או בשר תנינן בברייתא א"כ קאי על הברייתא ובברייתא קאמר חופה א"כ כיון דהלשון חופה משמע דהיה דבוק להעצם א"כ היאך רצה הש"ס למפשט האיבעיא מהתם לנקלף וכו' וכן מוכח מלשון הש"ס דילמא בקנא משכא דידו א"כ חזינן דרק לאוקימתא בעלמא יתרץ הש"ס דילמא בק"מ אולם הש"ס לא יתפוס זה לוודאי.
וק"ל: הלכה י ואם חתך היוצא מן האבר אחר שהחזירו ונשחטה אותו שיצא בלבד אסור ושאר האבר מותר עכ"ל, ור"ל דהחזירו קודם, השחיטהוגם נחתך קודם השחיטה ודוקא בכהאי גוונא דהיה תרתי למעליותא מותר מקום החתך אבל אם חסר חדא מהני אסור מקום החתך ובזה סרה קושית הלח"מ יעו"ש, ומה שתמה הלח"מ על ההלכות דלא הזכיר מאומה מהחזרה כתב זה לפי גרסת הרי"ף שהיה לפניו אולם לפנינו איתא בפירוש והחזירו.
ועל הקושיא השניה שהקשה המ"מ מדוע לא רבינו האיבעיא השניה בגמ' נלפענ"ד דיש לומר דסמך רבינו על מה שכתב בה' בכורות פרק הי"ד דאם חתך אבר עד שהשלים לרובו פטור מן הבכורה הרי מבואר מזה דאע"פ דלא יצא רובו בבת אחת מ"מ נחשב לרוב ועיין בכ"מ שכתב דפליג רבינו על רש"י ז"ל דסובר דארישא נמי קאי יעו"ש, וראיתי בס' יד אברהם שמקשה אמאי לא פשיט הגמ' האיבעיא אם בעינן רובו בבת אחת מהמשנה מבכרת במס' חולין (דף סט ע"ב) ועיין תירוצו ובאמת לא יספיק תירוצו על הרמב"ם דס"ל דאסיפא דווקא קאי אבל ברישא באמת חייב בבכורה א"כ ע"כ ס"ל דלא בפטר רחם תלוי זאת והעיקר תלוי אם נחשב לרוב או לא וזה כל הספק, ולפ"ז הלא היטב מוכח מהמשנה הנ"ל דלא בעינן רובו בב"א, אולם בפשוטו יש לתרץ דמהמשנה לא מוכח כלום דלרבה הפשט במתניתין דיצא רובו בב"א וכן פסק הרא"ש כרבה ולא צריכים אנו לדחוק מתניתין כמו לר"ה אך הפירוש במתניתין דיצא רובו בב"א, היוצא מזה דלהרמב"ם ניחא דלא הביא האיבעיא יען שהוא סומך על האמור בה' בכורות וכמ"ש דשם עיקר.
הטעם יען דנחשב לרוב דאפילו אינו בב"א מ"מ נחשב לרוב והטור דס"ל כרש"י דבפטר רחם תלוי נמצא דאין ראיה מבכור לדין זה וכמ"ש הי"א לכן הביא השני דינים. ועיין ברע"ב פ"ד דחולין משנה ב' דכתב וז"ל יצא רובו כאחת וכו' ותמה ע"ז הגאון רעק"א זצ"ל הלא בסוגיא מוכח דאפי' חתכו ומניח עד רובו הוי כרובו ולא בעינן שיהא דוקא בב"א, ולפי מ"ש ניחא כי רק אליבא דר"ה מסיק הש"ס הכי אבל לרבה הפירוש במתניתין דיצא רובו בבת אחת, ונוכל לומר דהרע"ב פוסק כרבה וכדעת הרא"ש והטור לכן מפרש היטב במתניתין דיצא רובו בבת אחת, אחר זמן רב מצאתי בס' תפארת ירושלים שמתרץ כן והנאני מאד שכוונתי ת"ל לדעת הגדולים: