לחם אבירים· רבי יעקב משה
הלכה יב
עיר שיש בה כו"ם והיו בה חנויות מעוטרות ושאין מעוטרות המעוטרות אסור ליהנות בהן בכל מה שבתוכן מפני שחזקתן שבגלל כו"ם נתעטרו ושאין מעוטרות מותרות בהנאה עכ"ל, המקור מזה בע"ז (דף י"ב) ונראה דרבינו מפרש כפירוש התוס' דהמשנה מיירי ביריד שעשו להניח בו מכס ושלא ביום אידם מיירי דאי ביום אידם הלא פסק רבינו לעיל דאסור ליקח מהםוכן למכור, לכן לפ"ז יפה פסק הכא שאין מעוטרות מותרות דלא מהני לעכו"ם כיון דאינו נותן מכס ומשום מו"מ ליכא כיון דמיירי ביריד דעלמא בלא יום אידם א"כ לפ"ז משמע מדברי רבינו היכא דיניחו לו המכס מותר וכן משמע מהי"ד שכתב אבל הלוקח מן התגר אסור מפני שהוא נותן מכס ונמצא מהני לעכו"ם וכו' ולא כתב אף אם יניחו לו המכס אסור כדכתב הטור בסימן קמ"ט אלא ודאי משמע דמותר, הגם דאמרינן (דף י"ג ע"א) מה יעשה יניח נמצא נהנה והכוונה דבזה שיניחו לו המכס נמצא נהנה ואסור, אך י"ל דרבינו סבירא ליה כפירוש הראשון של הר"ן דהפירוש בגמ' נמצא נהנה היינו דנהנה מן הריח, וכן פירש רש"י וז"ל נהנה מן הריח ומה שמניחין לו את המכס לא מיקרי נהנה מעכו"ם כיון שהמעות שלו וק"ל: הלכה טו עכו"ם שעשה משתה לבנו וכו'.
ואפילו לאכול ולשתות הישראל משלו שם אסור הואיל ובמסבת עכו"ם אכלו עכ"ל, ועיין בלח"מ שכתב בשם הב"י דמדכתב רבינו ובמסבת עכו"ם א"כ משמע דאם אכלו במסבה בפ"ע מותר יעו"ש, אבל באמת הב"י בעצמו לא סבירא ליה כן דכתב הב"י על הטור דאין להקל כיון דבבית משתה הכותי הם אוכלים א"כ מקרי זה מסבת הכותים לכן לא העתיק המחבר בשו"ע (סי' קנ"ב סעיף א') מסבת הכותים מחמת דס"ל דבכל גוונא אסור, ומ"ש רבינו דלאחר יב"ח מותר ולא חילק בין אדם שאינו חשוב לאדם חשוב וכדאמרינן בש"ס שאני ריב"ח דאדם חשוב הוא לכן אפילו לאחר יב"ח אסור, וכן גם הרי"ף השמיט הגמ' הנ"ל וכתב הב"י על הטור דטעמם משום דסבירא להו דר"י מדת חסידות עשה כן והפ"ח כתב על הרא"ש דבאמת לשון הגמ' לא משמע כן דאם כן היה להש"ס לומר דממדת חסידות עשה כן וסיים הפ"ח וז"ל, ונראה לומר דלא היה כתוב זאת בגרסתם, ועיין ברא"ש שלא העתיק זאת כמו הרמב"ם רק בפסקי הרא"ש כתוב דאדם חשוב אפילו אחר י"ב חודש אסור וכן העתיק הטור גם כן דאסור, ובאמת יש לומר דלכן לא העתיקו הרי"ף והרמב"ם הגמרא הנ"ל מחמת דשם היה המעשה כן דשמע דאודי לכן לדינא לא העתיקו כן להחמיר באדם חשוב אבל דעת הטור והב"י דאפילו בעלמא נמי הדין כן מדאקשי הש"ס מדר"י ולא מתרץ דשאני התם דשם היה המעשה דשמע מהעכו"ם דאודי אלא ודאי סבירא ליה להש"ס דל"ד התם אסור אלא ה"ה בסתם בכל מקום נמי אסור.
וק"ל: הלכה טז בת ישראל לא תניק את בנה של עכו"ם מפני שמגדלת בן לעכו"ם עכ"ל, ור"ל אפילו בשכר נמי אסור כמבואר בש"ס, עוד כתב רבינו והנכרית מילדת את בת ישראל ומניקה את בנה ברשותה כדי שלא תהרגנו ע"כ, ור"ל ברשות הישראל. ונראה דרבינו פסק כחכמים דאי כר"מ א"כ אפילו אחרים עע"ג נמי אסור ולחכמים המתירים נמי הוא דוקא בעע"ג, וז"ל הברייתא (כ"ו ע"א) וחכמים אומרים עכו"ם מילדת את בת ישראל בזמן שאחרות עע"ג וכן גם לענין הנקה ג"כ אמרו וחכמים אומרים מניקה את בנה של בת ישראל בזמן שאחרות עע"ג, אבל לא בינו לבינה ע"כ, ומתניתין דקתני מילדת באחרות עע"ג מיירי לחכמים ואפילו עע"ג לא שרי אלא בבית ישראל וכן העתיק הרי"ף הברייתא הנ"ל וכתב הרא"ש דבין במילדת ובין להנקה בעינן דוקא עומדים על גבה ודוקא בבית ישראל, אבל בבית העכו"ם אפילו עומדים על גבה נמי אסור וכ"כ התוס' דכמו במילדת דמיירי בבית ישראל דע"כ מילדת ברשות ישראל היא ואפילו הכי בעינן עומדים על גבה ה"ה להנקה אפילו בבית ישראל בעינן נמי להיות עומדים על גבה, ואך בזה הם מחולקים התוס' עם הרא"ם היינו דמהתוס', משמע דאפילו ברשות העכו"ם נמי מותר בעומדים על גבה והראי' דכתבו התוס' הלשון ואפילו בבית ישראל, ועוד כתבו התוס' בפירוש שם כנ"ל.
וכמו שהביא הט"ז לשון התוס' יעו"ש. א"כ ע"כצ"ל דמה שכתב רבינו והנכרית מילדת ומניקה וכו' בעומדים על גבה מיירי וכן כתב הטור בסימן קנ"ד ורבינו מדסיים בלשונו וכתב ברשותה ור"ל ברשות הישראל ופסק כחכמים כמ"ש א"כ ס"ל בפירוש הברייתא כהרא"ש דבעינן תרתי דוקא בבית ישראל ועומדים על גבה, אבל בבית העכו"ם אפילו עומדים על גבה נמי אסור, ותמיה לי על מרן הב"י שלא הביא דעת הרמב"ם דסבירא ליה נ"כ כהרא"ש והמחבר בשו"ע נמי פסק כהרא"ש דבעינן תרתי רק כתב דה"ה יוצא ונכנס נמי שרי כדעת התוס' והרא"ש, ואפשר לומר דרבינו נמי ס"ל דיוצא ונכנס נמי שרי דזה הכלל בכל מקום דיוצא ונכנס שוה לעומדים ע"ג כדאמרינן בחולין (דף ג') יעו"ש, ומה שכתבתי דדעת רבינו מה שכתב ומניקה את בנה ברשותה וכנ"ל סבירא ליה דוקא בעומדים ע"ג דא"ל אפילו אין עע"ג בבית ישראל נמי שרי דהלא הן לדברי התוס' והן להרא"ש ס"ל דגם בבית ישראל בעינן להיות עע"ג אלא ע"כ בעומד על גבה קאמר א"כ מוכת דס"ל בפירוש הגמ' כהרא"ש, ומה שלא הזכיר עע"ג זה מובן מעצמו כיון דפסק כחכמים וחכמים בהדיא סבירא להו דבעינן עע"ג ומאי דנקט ברשותה לשון המשנה נקיט, אך אין להוכיח מלשון רבינו דכתב ומניקה את בנה ברשותה דס"ל דוקא בבית ישראל מהני עע"ג דהלא להתוס' כתבתי דס"ל דמהני עע"ג בבית העכו"ם א"כ ע"כ צ"ל דמאי דקאמרה המשנה ברשותה ע"כ צ"ל אפילו ברשותה היינו בבית ישראל נמי בעינן להיות עע"ג א"כ אין לדייק מדברי רבינו דס"ל כהרא"ש דיש לומר דס"ל כהתוס', עוד יש לומר דמשום הכי לא כתב הרמב"ם דבעינן עע"ג משום דקאמר רבינו ברשותה ר"ל ברשות ישראל ומסתמא ברשותה אחרות עע"ג א"כ יוצא ונכנס כעומד ע"ג דמי וסבירא ליה לרבינו דמה דאיתא בברייתא אחרות עע"ג היינו הפירוש על זה דקאמרה המשנה ברשותה א"כ משו"ה לא כתב רבינו בפירוש עע"ג כמו בגמ', אחר זה מצאתי בתוי"ט דכתב להדיא דרבינו סבירא ליה דצריך עע"ג כמ"ש.
ודע מדכתב רבינו עכו"ם מילדת את בת ישראל ומניקה את בנה ברשותה וכו' וכתב ברשותה אצל הנקה ואצל מילדת לא כתב ברשותה מחמת שהעתיק כלשון המשנה וכדכתבו התוס' על המשנה דיולדת מסתמא ברשותה דידה יולדת ולכן לא צריך התנא למיתני ברשותה גבי מילדת, אבל בסיפא לענין מניקת הוצרך התנא לכתוב ברשותה.
ובאמת לא אבין מדוע לא פסקו הטור והרא"ש כהתוס' היינו בעע"ג מותר אפילו בבית העכו"ם. אך י"ל דהרא"ש דייק ממתניתין היינו ברישא אמר התנא עכו"ם מילדת בת ישראל וצ"ל ברשותה כדכתבו התוס' מילדת סתמא ברשות ישראל היא ובסיפא קתני התנא עכו"ם מניקה בנה של ישראל ברשותה ור"ל דה"א דאפילו בבית העכו"ם מותר לכן קאמר ברשותה דוקא א"כ מוכח מהמשנה דבעינן תרתי, דאי תימא דאפילו בבית העכו"ם נמי מהני עע"ג אך דאשמעינן התנא דאפילו בבית ישראל צריך להיות עע"ג א"כ שמעינן זה מרישא דבעינן עע"ג בבית ישראל דמסתמא מילדת בבית ישראל היא ושם יש עע"ג כדכתבתי לעיל א"כ סיפא למה לי דכתב ברשותה והלא מה ברישא צריך להיות עע"ג וזה דמניקה חמיר יותר כדאמרינן בגמר הצריכותא לא כ"ש דבעינן עע"ג אלא ע"כ נקיט התנא ברשותה ור"ל דוקא בבית ישראל מהני עע"ג דיש תרתי לטיבותא אבל בבית העכו"ם לא מהני עע"ג ומשו"ה פסק הרא"ש דלא כהתוס' ואתי שפיר דלא הביא הב"י דעת התוס' ולק"מ קושית הט"ז בסימן קנ"ד סק"א.
ומה שכתב רבינו ומניקה את בנה של ישראל ברשותה א"כ משמע מדבריו דחלב עכו"ם דינו כחלב ישראלית וכן מוכח בירושלמי, והר"ן הביא מחלוקת הפוסקים בזה היינו הר"ת ס"ל דוקא במקום סכנה מותר חלב נכרית דבירושלמי מסיים שם תני תינוק יונק מן העכו"ם ומבהמה טמאה ואינו חושש משום יונק שקץ וכו' אלמא דחלב נכרית דומיא דבהמה טמאה.
וכן משמע בתוספתא דשבת דתני התם אין מן הכותית ומן הבהמה הטמאה וכו' יעו"ש, אבל הרשב"א כתב דמדת חסידות היא לפי שחלב מגדל הטבע כיוצא בו לכן נקיט בהדי בהמה טמאה, וה"נ מוכח במדרש פ' שמות על הפסוק וקראתי לך אשה מפרש המדרש כי אסור היה למשהלינוק מחלב עכו"ם לא כן תניא אבל עכו"ם מניקה בנה של ישראל ברשותה אלא אמר הקב"ה פה שעתיד לדבר עמי וכו' יעו"ש, ועיין מ"ש הרמ"א בסימן פ"א סעיף י"ז דמ"מ לא יניקו מן העכו"ם: הלכה יז ההולכין לתרפות עכו"ם אסור לשאת ולתת עמהם והבאים מותרים וכו' ישראל ההולך לתרפות עכו"ם בהליכה מותר לשאת ולתת עמו שמא יחזור בו ובחזרה אסור עכ"ל ובהלכה י"ת כתב רבינו דביריד גם כן אסור לשאת ולתת עם ישראל בחזרה עכ"ל.
וקשה לי על רבינו מדוע לא הביא גם הרישא מהברייתא דאיתא שם עכו"ם ההולך ליריד בין בהליכה ובין בחזרה מותר, ואין לומר דרבינו ס"ל כהרי"ף דגם ביריד אסור לשאת ולתת עם העכו"ם בהליכה וסובר דבין בתרפות ובין ביריד בהליכה אסור ובחזרה מותר ודין אחד להם, א"כ כיון דס"ל כזה לכן סמך על הלכה הנ"ל מה שכתב בתרפות ומעצמנו נדע איך הדין ביריד, א"כ לא היה לרבינו להביא גם הסיפא בישראל וגם בזה היה לרבינו לסמוך על הדין הקודם בזה שכתב דבתרפות אסור לשאת ולתת עם ישראל בחזרה כי בישראל הלא גם רש"י מודה דאין חילוק בין יריד לתרפות ודוקא בעכו"ם פליג רש"י וסובר דיש חילוק מתרפות ליריד אבל בישראל גם רש"י ז"ל מודה דדין אחד להם ומדכתב דין זה לגבי ישראל א"כ היה לו להביא גם לגבי עכו"ם ביריד וצ"ע ועיין בלח"מ וק"ל: פרק י הלכה ג אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל ובסוריא מוכרין להם בתים אבל לא שדות ושוכרין להם בתים בארץ ישראל ובלבד שלא יעשו שכונה ואין שכונה פחות מג' עכ"ל, וכבר כתב המרדכי טעם לזה דחיישינן דלמא מיעצי עצה על ישראל הדר בשכונה וקטלי או מזקי ליה, ולפי זה אם אין ברחוב ההוא ישראלים מותר להשכיר לג' עכו"ם כמו שכתב המרדכי וכמו שכתב הד"מ על הטור.
ותמיה לי למה לא רמז זה הרמ"א, אולם באמת המחבר בעצמו כבר רמז לזה שכתב לא ימכור ולא ישכור לג' עכו"ם ביחד בשכונת היהודים אם כן מבואר דוקא בשכונת הישראלים אסור. וקשה לי על רבינו הרמב"ם דמשמע מדבריו דדוקא בארץ ישראל אסור להשכיר לג' עכו"ם אבל בחוץ לארץ מותר כמובן מסידור רבינו דמתחלה כתב ומשכירין להם בתים בארץ ישראל וכתב ובלבד וכו', משמע דזה קאי על ארץ ישראל דוקא וכן משמע מדכתב רבינו אחר כך ומותר למכור להם בתים ושדות בחוץ לארץ ולא כתב דין זה ובלבד שלא יעשו שכונה וכו' אם כן משמע דמה שכתב ברישא ובלבד וכו' זה קאי על ארץ ישראל דוקא אבל בחוץ לארץ סבירא לו לרבינו דמותר, ובתחלה רציתי לומר דרבינו ס"ל אפילו בחוץ לארץ ג"כ אסור להשכיר לג' עכו"ם מדכתב הדין בסוריא ואחר כך כתב דא"י ואח"ז כתב ובלבד וכו' ואפשר לומר דקאי על סוריא והלא סוריא לר"י הוה כחוץ לארץ דסבירא ליה כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש, אם כן יש להוכיח לכאורה דאפילו בחו"ל ג"כ אסור להשכיר לשלשה עכו"ם כמו בסוריא, אך באמת יש לדחות דמ"ש רבינו ובלבד וכו' לא קאי על הרישא דסוריא דא"כ היה לרבינו לומר תיכף ומיד אתר הדין דבסוריא ובלבד וכו' ומדכתב הדין דארץ ישראל ואחר כך כתב ובלבד משמע דקאי רק על ארץ ישראל וכן ראיתי בפירוש המשניות לרבינו שכתב והלכה כר"י ובלבד שישכור וכו' אבל ג' או יותר לא ישכור להם שלא יעשו שכונת ג'.
אם כן מדכתב ובלבד שישכור וכו' משמע דקאי דוקא על ארץ ישראל דאי על חוץ לארץ הוי ליה גם כן להזכיר מכירה אלא משמע מזה דרבינו סבירא ליה דדוקא בארץ ישראל אסור לעשות שכונה מג' עכו"ם אבל בחוץ לארץ מותר. ובאמת לפי הטעם הנ"ל שכתב המרדכי לא אבין איזה חילוק יש בין ארץ ישראל לחוץ לארץוכן מוכת מהש"ס דאין חילוק, דאמרינן בגמרא אר"י אמר שמואל הלכה כר"י אמר רב יוסף ובלבד שלא יעשו שכונה וכו' אחר כך פריך הש"ס וניחוש דלמא אזיל ומזבין וכו'.
אם כן משמע דקאי על חוץ לארץ דשם מותר למכור דאי בארץ ישראל אפילו לעכו"ם אחד נמי אסור למכור ובאמת מהטור והמחבר משמע דבחוץ לארץ גם כן אסור כמו שכתב הש"ך בס"ק ט"ו מדכתב המחבר לא ימכור ולא ישכור לג' עכו"ם משמע דקאי על חוץ לארץ גם כן. אך יש ליישב דעת הרמב"ם כן דלכאורה קשה למה סידר הש"ס המימרא דר"י שאמר ובלבד שלא יעשו שכונה אחר מימרא דשמואל דאמר הלכה כר"י הלא אפילו ר' מאיר סבירא ליה דבחוץ לארץ מוכרין בתים ואם כן אפילו לר' מאיר יכול להיות הדין דר"י, אלא מוכח מזה דהמימרא דר"י קאי דוקא על ארץ ישראל והכי פירושא הלכה כר"י דאף בארץ ישראל משכירין בתים ק זה אמר ר"י ובלבד שלא יעשה שכונה ור"ל שלא ישכיר לג' עכו"ם שזה נקרא שכונה אם כן קאי דין זה דוקא לר"י דלר' מאיר אפילו לחד נמי אסור לשכור בארץ ישראל ומשום הכי קבע הש"ס המימרא דרב יוסף אחר מימרא דשמואל דהלכה כר"י.
אחר כתבי כל זה מצאתי בשלטי הגבורים שמפרש כן לפי דעת הרמב"ם. אולם לפי זה לא יתכן קושית הש"ס דפריך וליחוש דלמא אזיל האי ישראל ומזבין וכו' משמע מזה דקאי על חוץ לארץ דבארץ ישראל הלא אסור למכור אפילו לאחד, ונ"ל ליישב בזה והכי פירושו אר"י אמר שמואל הלכה כר"י דבארץ ישראל מותר להשכיר בתים וכן בסוריא מותר למכור בתים וכן בחוץ לארץ מותר למכור שדות גם כן, ועל זה דאמרינן הלכה כר"י דבארץ ישראל מותר להשכיר וכן בסוריא מותר למכור בתים על זה אמר רב יוסף ובלבד שלא יעשה שכונה וכו' והיינו הן לשכור לג' עכו"ם בארץ ישראל והן למכור לג' עכו"ם בסוריא אסור, ועל זה פריך הש"ס וליחוש דלמא אזיל ומזבין וכו' ויהיה שכונה וכו', ומשו"ה העתיק הרמב"ם מתחלה ובסוריא מוכרין להם בתים ולא שדות ואחר כך כתב ומשכירין להם בתים בארץ ישראל ובלבד שלא יעשו שכונה ור"ל הן להשכיר בארץ ישראל והן למכור בסוריא הכל אסור לג' עכו"ם אבל בחוץ לארץ ממש מותר אפילו לג' עכו"ם, ומה שדחקו להרמב"ם לומר דבחו"ל מותר להשכיר לג' עכו"ם זה הוא מדסידר הש"ס מימרא דר"י אחר מימרא דשמואל דהלכה כר"י וכמ"ש.
וראיתי בשה"ג שכתב דמה שפסק הטור דבחוץ לארץ אסור גם כן לעשות שכונה מחמת דהיה כתוב לפניו הגירסא בגמרא דהלכה כר' מאיר וקאי בחוץ לארץ ועלה קאמר ובלבד שלא יעשה שכונה, ומהכא נפקא להטור דבחוץ לארץ גם כן אסור למכור ולהשכיר לג' עכו"ם. אבל באמת אינו צריך לזה ורק הטור דייק מפירכת הש"ס כמו שביארתי לדעת הרמב"ם וק"ל: הלכות מזוזה פרק ה' הלכה א' המשכיר בית לחבירו על השוכר להביא המזוזה והחיוב המוטל על השוכר אינו מדאורייתא רק מדרבנן וכמו שכתבו התוספות במס' ע"ז (דף כ"א ע"א) דמדכתיב ביתך ממעטינן בית של אחרים וכל חיובו הוא רק מדרבנן יעו"ש והיכא דהבית היתה של שני שותפים ישראל עם עכו"ם יש בזה מחלוקת הפוסקים אם הישראל חייב במזוזה, הרשב"א פוסק דחייב כדמוכח מחולין דפריך שם הש"ס ואלא ביתך למעוטי מאי היינו כיון דמרבינן שותפות דחייבים במזוזה א"כ ביתך למעוטי מאי ולא קא מתרץ הש"ס למעוטי שותפות עכו"ם ש"מ דחייב הישראל במזוזה גםבשותפות עכו"ם והמרדכי פוסק דפטור, ונראה לי לפענ"ד לתרץ דלא יהיה קשה על המרדכי מחולין כהוכחה הנ"ל של הרשב"א דהנה כל החיוב של שותפות הוא מטעם דכתיב למען ירבו ימיכם ובעכו"ם הלא לא שייך לרבות מזה לכן למעוטי עכו"ם לא צריך קרא דמן סברא החיצונה עלינו לפטור כל השותפות אפילו של ישראלים ממזוזה ורק גילה הכתוב למען ירבו ימיכם וכיון דמריבוי זה לא נוכל לחייב שותפות עכו"ם לכן ממילא פטור שותפות עכו"ם ממזוזה לכן פריך הש"ס היטב ואלא ביתך למעוטי מאי דעל שותפות עכו"ם הלא לא צריך קרא למעט דזה ידעינן ממילא כנ"ל ויהיה מתורץ בזה קושית התוספות בחולין בד"ה "ואלא ביתך" ונוכל לומר דגם דעת רבינו כהמרדכי וכן פסק הטור, והרמ"א ועיין בד"ח על הרא"ש הלכות מזוזה סימן ט"ז דמגיה דברי המרדכי ועיין תוס' במנחות (דף מ"ד ע"א): הלכות ברכות פרק ו' הלכה ט' וכל מים שנפסלו משתית כלב וכו' או עכורים וכו'.
עיין בלח"מ שהקשה על רבינו מזבחים דאמרינן שם דאי אין פרה שותה ושוחה מהן אפילו במקוה פסולים ומתרץ כי דוקא לטבילת טומאה החמירו אבל לטבילת ידים הקילו יעו"ש. ובאמת כשתעיין הסוגיא בחולין תראה כי מבואר שם להדיא דגם לטבילת כל גופו כשר מים עכורים.
לכן נראה לי דע"כ צריכים אנו לתירוצו של הגמרא לחלק דשם בזבחים מיירי דעבה מחמת טיט לכן פסול משא"כ הכא יעו"ש. ועוד מסיים רבינו חמי טבריא וכו' אין נוטלין מהן לא ראשונים ולא אחרונים מפני שאינן ראוין לשתית בהמה וכו' ועיין ברי"ף דנותן טעם אחר לזה דמחמת זה אין נוטלין מהן לידים לא מפני שאינן ראוים לשתית בהמה וכו' רק הטעם מפני שאין להם שעת הכושר לכן הגם דפסקינן במים חמים שהי"ס בהם דכשר לנטילה אבל בחמי טבריא אסור מפני שמעולם לא היה להם שעת הכושר יעו"ש.
ולכאורה קשה מדוע לא נקיט הרמב"ם טעמו של הרי"ף ונ"ל דלפי טעם של הרי"ף גם שאר מעינות שנובעות מים חמים אסור ולאו דוקא חמי טבריא ובש"ס מפורש חמי טבריא אלא ע"כ צריכים אנו לומר דהטעם הוא, מפני שאינם ראוים לשתיה לכן בדיוק נאמר בש"ס חמי טבריא. ובזה נסתר דברי מלא הרועים שמתרץ על מה שהקשה רבינו יונה על זה דאנו פסקינן בחמי טבריא דאסור מההיא דמים חמים שהי"ס דמותר יעו"ש, ומפרש המלא הרועים דלפי טעמו של הרי"ף הנ"ל הלא לא קשה כלל, ולפי מ"ש לא יתכן לומר הטעם הזה דבגמ' אמרו חמי טבריא דוקא לכן מפרש ר"י הטעם דמרים הם לכן אינו דומה מפני זה חמי טבריא למים שהיד סולדת בהם, ולפי מ"ש דלהרמב"ם ולרבינו יונה בדיוק נאמר בש"ס חמי טבריא יהיה הדין בשאר מעינות הנובעות חמים אף שלא היה להם שעת הכושר בכ"ז הם כשרים לראשונים יען דמ"מ ראוים הם לשתיה לכן חמי האור כשרים לראשונים וק"ל: