לחם אבירים· רבי יעקב משה
הלכה י
כיצד מבטלה קוטע ראש חוטמה וכו' או שמכרה לצורף ישראל הרי זה בטלה אבל אם משכנה או מכרה לעכו"ם או לישראל שאינו צורף וכו' הרי זה אינה בטלה וכו' עכ"ל.
המקור מזה בע"ז (דף נ"ג ע"א) איתא שם במשנה מכרה או משכנה רבי אומר ביטל וחכמים אומרים לא ביטל ואמרינן שם בגמ' זעירא אמר ר"י וריב"א אמר רב חד אמר מחלוקת בצורף עכו"ם אבל בצורף ישראל ד"ה ביטל וחד אמר בצורף ישראל מחלוקת, ורצה לומר אף בצורף ישראל מחלוקת, ופסק הרא"ש לחומרא דאף בצורף ישראל מחלוקת ומדברי הר"ן נמי נראה כן דפסק לחומרא.
אבל רבינו פסק כמאן דאמר דבצורף עכו"ם מחלוקת וסבירא ליה לרבינו דלא בטיל והלכה כחכמים אבל בצורף ישראל כולי עלמא סבירא להו דבטיל ע"ש בכסף משנה ובר"ן, ונראה דמה שכתב רבינו או שמכרה לצורף ישראל הרי זה בטלה ה"ה משכנה נמי הדין כן דבטלה, וכן נראה מדבריו שכתב בסיפא אבל אם משכנה או מכרה לעכו"ם או ישראל שאינו צורף אינה בטלה א"כ נראה דברישא דכתב בצורף ישראל לאו דוקא מכרה והוא הדין משכנה **(דאם נימא דמה דנקט ברישא מכרה הוא דוקא אבל משכנה לא בטיל, א"כ למה נקט בסיפא משכנה הלא ידעינן מק"ו מה התם שמשכנה לצורף אינו בטל א"כ לשאינו צורף ודאי לא בטיל היכא דמשכנה.
המגיה.
)** ובאמת כן מוכח מגמרא דהלא המחלוקת בגמרא קאי על המשנה ובמשנה הלא מבואר מכרה או משכנה, אחר כך מצאתי כן בט"ז סימן קמ"ו סק"ט, וכן כתב הש"ך, ומה שכתב דהרמב"ם סבירא ליה דמשכנה מותר מיירי דוקא דהרהינה אצלו ואמר לו אם לא באתי ליקח לזמן פלוני הרי הוא שלך, דאם לא כן הא אמרינן בברייתא (דף נ"ד ע"ב) לוה עליה אינה בטלה ועיין תוספות ד"ה דאי יעו"ש.
וכן נראה מאי דכתב רבינו אבל אם משכנה או מכרה לגוי או לישראל שאינו צורך אינה בטלה, נראה מה שכתב או שמכרה לגוי, רצה לומר אפילו צורף עכו"ם. וכן מוכח בהדיא בגמרא שם דאמרינן מחלוקת בצורף עכו"ם וכתב רש"י שם שמכרה עכו"ם לצורף חבירו א"כ בהדיא חזינן דהמחלוקת רבי וחכמים בצורף עכו"ם וסבירא להו לרבנן דלא בטיל ובזה פסק רבינו כחכמים א"כ אפילו היה העכו"ם צורף מכל מקום לא בטיל, ומה דכתב רבינו או ישראל שאינו צורף בזה פסק אליבא דכולי עלמא דבין לרבי ובין לחכמיםאינה בטלה ועיין בר"ן שכתב דנראה מרבינו דצורף דוקא אמרו בגמרא וכן כתב הראב"ד והרמב"ן דלא כרש"י דכתב דצורף לאו דוקא ועיין בלח"מ שכתב דגם רש"י ז"ל סבירא ליה כדעת רבינו.
ובאמת כן משמע מדברי רש"י ז"ל שכתב בד"ה לוה אפילו מצורף ישראל ואם נאמר דחד דינא להו וצורף ואינו צורף שוים בישראל היה לרש"י ז"ל לפרש סתם אפילו מישראל ולמה הוסיף צורף ומוכח מזה דרש"י סבירא לו כדעת רבינו דדוקא לצורף ישראל בטיל ולא כן בשאינו צורף. ובזה שהוסיף רש"י למימר דאשמעינן אפילו מצורף ישראל סרה קושית התוספות בע"ז ודף נ"ג ע"ב) ד"ה דאי שהקשו דמסוגית הגמרא מוכח דלא אתי כרבנן מדהקשה הש"ס הא אם זבנה בטלה ולרבנן הלא אפילו זבנה ג"כ לא בטלה, ולפי מה שכתב רש"י כנ"ל אתי אפילו כרבנן וכאותו מאן דאמר דהמחלוקת של רבי וחכמים הוא בצורף עכו"ם דוקא מה שאין כן בצורף ישראל כולי עלמא מודים דמותר לכן מדייק הש"ס היטב הא אם זבנה מותר, ובאמת לא אבין מאין הוכיחו התוספות מהש"ס דלא אתי כרבנן הלא איכא מאן דאמר דסבירא ליה דכל מחלקותם בעכו"ם דוקא אבל בצורף ישראל כולי עלמא סבירא להו דמותר א"כ אתי אפילו כרבנן, ואין לומר דהברייתא מיירי באינו צורף כלל וסבירא ליה דצורף דוקא בעינן א"כ לפי זה אפילו כרבי נמי לא אתי דלרבי נמי אינו בטיל באינו צורף וכמ"ש הר"ן ועוד הלא התוספות כתבו בד"ה אבל דל"ד צורף וע"כ צריך לומר דמזה יהיה מוכח דהתוספות לא סבירא ליה כהרמב"ם דפסק כמאן דאמר דבצורף עכו"ם מחלוקת אבל בצורף ישראל ד"ה בטיל ולכאורה קשה לפי מה שכתבתי דהברייתא דלוה עליה מיירי בצורף ישראל א"כ תקשי ממתניתין דמבואר להדיא דמשכנו מותר בצורף ישראל להמאן דאמר דהמחלוקת של רבי וחכמים הוא דוקא בצורף עכו"ם, ונראה לתרץ דמה דאמרינן בברייתא לוה על מנת למשכנו הפשט דבאמת לא משכנו ורק ההלואה היתה על תנאי כזה דיתן לו משכון אבל בסוף לא נתקיים התנאי ולא משכנו וכדאיתא כזה במס' גיטין (דף מ"ג ע"א) אולם המתניתין מיירי באמת דמשכנו לכן פסקינן דמותר, וק"ל: פרק ט הלכה א ג' ימים לפני חגם של עכו"ם אסור ליקח מהם ולמכור להם דבר המתקיים עכ"ל, עיין בר"ן דכתב דמדסתם רבינו את דבריו ואוסר לשאת ולתת עמהם בכל גוונא ש"מ דאין חילוק בין דבר הראוי לתקרובת או לא וכן דעת הרי"ף ורש"י והגאונים.
ורק בזה מחולק רש"י ז"ל עם רבינו דרש"י סובר דליקח מהם דבר המתקיים שרי ולהרמב"ם אסור ועיין בלח"מ דכתב דרבינו פסק כר"י דביום אידם אסור הגם דר"ל חולק ע"ז ותניא כוותי' בכ"ז פסק כר"י מההיא דהחולץ יעו"ש, ולא זכיתי להבין דבריו שהם כנגד הש"ס דהלא (בדף ו' ע"ב) מוכח להדיא דביום אידם כ"ע מודים דאסור והמחלוקת של ר"י ור"ל הוא רק בלפני אידיהן.
ובתוספתא מבואר כדעת רבינו דגרסינן שם אע"פ שאסרו ג' ימים מקודם לשאת ולתת עמהם בכ"ז אם נשא ונתן מותר ע"כ, א"כ מבואר מזה דדוקא בלפני ג' ימים מותר בדיעבד אולם ביום אידם עצמו אפילו בדיעבד אסור וכמו שפסק רבינו כר"י דאסור: הלכה ה יום שמתכנסין בו עכו"ם להעמיד להם מלך וכו' הרי הוא כשאר חגיהם עכ"ל, ור"ל דאסור ג' ימים מקודם אבל עכו"ם וכו' ביום שנולד בו ויום תגלחת זקנו או בלוריתו ויום שעלה בו מן הים ושיצא מבית האסורים ויום שעשה בו משתה לבנו וכו', אינו אסור אלא יום ההוא ואותו האיש בלבד וכו' דין זה הוא מפורש במשנה ואלו אידיהן וכו' וחשיב המשנה יום קלנדא וסנטריא ויום הלידה ויום המיתה דר"מ וחכ"א כל מיתה שיש בה שרפה יש בהעכו"ם ושאין בה שרפה אין בה עכו"ם ע"כ ולרבינו הפשט בהמשנה כן.
ואלו אידיהן של. עכו"ם קלנדא וסנטריא וקרטיסים ויום גינוסיא של מלכים ובכאן נשלמו אידיהם של כלל עובדי כוכבים והשתא מתחיל למנות יום חג פרטי היינו יום הלידה וכו' לכן יפה פסק רבינו דיום הלידה אינו אסור אלא אותו היום בלבד, ולכאורה קשה על רבינו מדגרסינן בהמשנה אבל יום תגלחת משמע הא יום הלידה ויום המיתה קאי אלמעלה אאלו אידיהן שחשיב לעיל אשר בהם אסור לשאת ולתת ג' ימים מקודם, וצ"ל דרבינו לא גרים תיבת אבל בהמשנה וכן גם הרי"ף לא גריס אבל.
וכן מוכח כזה בירושלמי דאיתא שם יום הלידה ויום המיתה ע"כ לציבור מכאן ואילך ליחיד א"כ מוכת דמפרש דמיום הלידה מתחיל חגי יחידים וזה קאי אלמטה ר"ל דיום הלידה ויום המיתה קאי אלמטה עם תגלחת זקנו שבהן אסור רק אותו היום בלבד. ועיין מה שכתב בזה הכ"מ והלח"מ והגר"א יעו"ש, ומה שכתב רבינו אבל אותם ששמחים וכו' ואין מודים מותר משמע דאפילו עושים קלנדיא אך כיון דאין מודים מותר לשאת ולתת עמהם ודלא כשיטת רש"י ז"ל ועיין בתוספתא דמביא הר"ן דמבואר שם כדעת רבינו: הלכה ו בדין דתרנגול לבן פוסק רבינו כר"י דבין התרנגולים מותר ואע"ג דפשטא דמתניתין משמע דר"י לפלוגי אתא וא"כ ה"ל למיפסק כת"ק דס"ל דאפילו בין התרנגולים אסור מ"מ פסק כמותו מהטעמים שכתב הכ"מ וטעם השני שכתב הכ"מ דאימתי דר"י לפרש בא ולא לחלוק את"ק נסתר זה לדעת התוס' בחולין (דף פ"ת ע"א) וכן בעירובין (דף ז' ע"ב) וכ"כ הרא"ש בפכ"ה דתולין וכן כתב שם הר"ן דהכלל הזה לא נאמר רק במשנה אולם בברייתא אימתי דר"י בא לחלוק ומדייקים זה מתיבת "משנתנו" וכדאיתא לשון זה בעירובין אימתי דר"י "במשנתנו" בא לפרש וכפי הנראה מדעת רבינו מוכח דלא גריס כלל תיבת במשנתנו וגם הרי"ף לא גריס במשנתנו ולפ"ז ס"ל לרבינו דבין במשנה ובין בברייתא אימתי דר"י בא לפרש ולא לחלוק ועיין בפי"ד הלכה ת' מה' שחיטה ועיין שם בכ"מ ובהג"מ ועיין במלחמות בפכ"ה, ועיין בלח"מ שהקשה מדוע השמיט רבינו האיבעיא דרב אשי דאיתא בש"ס בעי ר"א אם אמר תרנגול לבן למי ויהבי לו שחור ושקיל וכו' מהו.
ונראה לי לפענ"ד דדין זה רמז רבינו בתיבת לעולם שכתב אסור למכור לעכו"ם שבאותו המקום לעולם ור"ל לעולם אסור בין בלוקח רק לבן ובין בלוקח גם שחורים רק כיון דהזכיר בתחילה לבן אסור למכור לו לבן והקושיא השניה של הלח"מ מדוע לא הביא רבינו הדין היכא דאמר תרנגול למי ולא פירש לבן דמותר למכור לו אפילו לבן נ"ל דזה מרומז בדין השני שהביא רבינו שכתב וז"ל ודברים שאין מיוחדין מוכרים אותם סתם ע"כ, ור"ל דברים שאינם מיוחדים היינו דהעכו"ם לא הזכיר דברים המיוחדים כגון דאמר תרנגול סתם מותר למכור לו אפילו לבן, ולא כמו שמשמע לכאורה הפירוש ודברים שאינם מיוחדים היינו דהקניה היה בדבר שאינו מיוחד וכמו שמפרש באמת הלח"מ ומחמת זה הקשה על רבינו כנ"ל, אולם לדידי הפירוש דבאמירתו לא הזכיר דברים המיוחדים ובהמכירה לא איכפת לן אם נמכר גם דברים המיוחדים ואך כיון דלא פירש לבן מותר למכור לו אפילו לבן כדאיתא בגמ' וק"ל: הלכה ט עיר שיש בה כו"ם מותר להלך חוצה לה ואסור להכנס בתוכה היה חוצה לה כו"ם מותר להלך בתוכה עכ"ל.
המקור מזה כמ"ש הכ"מ בע"ז (דף י"א ע"ב) משנה. ועיין ברא"ש סימן ט' וכן בסימן י"א דכתב דהמשנה מיירי ביריד של עכו"ם דוקא ועיין בתוס' ד"ה "עטלוזא" דג"כ פירשו כזה אבל רבינו מפרש דהמשנה מיירי ביום אידם כפירוש רש"י ז"ל ורק הנ"מ דרש"י מפרש דהרישא מיירי בלשאת ולתת עמהם וראיה מסיפא דקאמר מהו לילך לשם ואם נפרש כרבינו דהרישא מיירי לילך בה א"כ מאי קאמר בסיפא מהולילך וכו' אבל רבינו מפרש דהסיפא מיירי לעבור דרך שם והרישא מיירי לילך בה והראב"ד פליג על רבינו מהתוספתא יעו"ש.
ונ"ל דרבינו מדייק לפרש הרישא כנ"ל מהברייתא דאמרו שם דף י"ב ע"ב) ת"ר עיר שיש בה כו"ם אסור לכנוס לתוכה ולא מתוכה לעיר אחרת דר"מ וחכ"א כ"ז שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור אין הדרך מיוחדת לאותו מקום מותר ע"כ, א"כ מוכח מזה דאפילו לכנוס לתוכה ג"כ אסור ומה דאמרו בברייתא ולא מתוכה לעיר אחרת ר"ל לעבור דרך שם אסור וזה לר"מ אבל חכמים ס"ל דלעבור דרך שם אסור דוקא בזמן שהדרך מיוחדת לא"מ וכנ"ל אבל לכנוס לתוכה אסור בכל גוונא אפילו לחכמים, וכן הפשט בהמשנה אליבא דחכמים ורבינו פסק כחכמים ועיין בלח"מ דכתב ג"כ לפרש בהרמב"ם דמפרש הסיפא דמתניתין דמיירי לעבור דרך שם מחמת דברישא אמרו דאסור לילך לתוכה וכנ"ל, אבל באמת לא יספיק זה ליישב דברי רבינו דמי דחקו לרבינו לפרש הריש כנ"ל ומפני זה הוכרח לפרש הסיפא כנ"ל, אבל לפמ"ש אתי שפיר ויהיה הפירוש לרבינו מה שאמרו בהמשנה בזמן שהדרך מיוחדת ר"ל אם רוצה לילך למקום אחר דרך העיר שיש בה כו"ם תליא בזה אם הדרך מיוחדת ר"ל שאין לו דרך אחרת זולת דרך העיר שיש בה כו"ם אסור דנהנה מהכו"ם ואם אין הדרך מיוחדת ר"ל דיכול להלך לאותו מקום שרוצה דרך אחרת מותר כיון דלא נהנה מהכו"ם, ולפי שיטת הרמב"ם אף שיש באותה עיר דרך לילך לעיר אחרת מ"מ אסור לילך להעיר שיש בה כו"ם כיון שנהנה מכו"ם רק באם אינו מוכרח לילך דרך אותה העיר שיש בה כו"ם היינו שיש דרך אחרת אז מותר, וע"ז השיג הראב"ד וכתב דמשמע מהש"ס כיון דיש בה דרך באותה עיר שיש בה הכו"ם לילך לעיר אחרת מותר כיון דעיקר הטעם משום חשד שלא יחשדוהו שהולך לעבוד עכו"ם אבל היכא שיש בה דרך לילך לעיר אחרת א"כ אין חשדא.
ולא כמו שהבין הכ"מ בהשגות הראב"ד יעו"ש ועיין בש"ך סימן קמ"ט סק"ב ובלח"מ ובמק"ח יעו"ש ולפי מה שכתבתי דרבינו מדייק לפרש כן בהמשנה מהברייתא א"כ באמת קשה על רש"י ז"ל מהברייתא דמוכח בפירוש כדעת הרמב"ם, אולם נוכל לומר דמחלוקת רש"י עם רבינו היא בזה דרבינו מפרש דמה שאמרו בברייתא אסור לכנוס לתוכה זה אתי אליבא דכולי עלמא אפילו לחכמים ואך במה דס"ל לר"מ ולא מתוכה לעיר אחרת פליגי ע"ז חכמים וס"ל בזמן שהדרך מיוחדת לא"מ וכנ"ל אבל רש"י ז"ל ס"ל דחכמים פליגי הן על לכנוס לתוכה והן על מתוכה לעיר אחרת וגם בזה ס"ל לחכמים בזמן שהדרך וכו' לכן פירש רש"י ז"ל דמיירי לשאת ולתת יעו"ש וק"ל: