לחם אבירים· רבי יעקב משה
הלכה טז
דגים ועופות שמלחן זה עם זה אפילו בכלי מנוקב הדגים אסורים שהדג רפה ובולע דם היוצא מן העוף ע"כ. ומה שלא נאסור העופות מחמת דבולעים מהדגים הוא מטעם דכתב רש"י ז"ל דלא אמרינן תנ"נ בשארי איסורים לכן אפילו שהו אחר שיעור מליחה ופליטת ציר מכל מקום העופות מותרין, והרשב"ם אוסר גם העופות יעו"ש ועיין בהגהות "מטה יהונתן" שהקשה על הטור שהעתיק דברי הרשב"ם להלכה והלא כיון דדינא של הרשב"ם לא יתכן אם לא נימא דחנ"נ בשארי איסורים והטור בעצמו ס"ל כשיטת רבינו אפרים דלא אמרינן חנ"נ בשארי איסורים א"כ איך פוסק כהרשב"ם, ועיין תירוצו דטעם האיסור הוא משום דאפשר לסוחטו אסור יעו"ש.
ובעניות דעתי לא זכיתי להבין דבריו הקדושים הלא אפשר לסוחטו מותר באיסור דרבנן וכיון דדם שמלחו הוא רק מדרבנן מדוע נאסור העופות, ובאמת הלא הטור בעצמו חולק על הרשב"א וס"ל דגם אפשר לסוחטו מותר בשארי איסורים אפילו באיסור דאורייתא ומכ"ש באיסור דרבנן וכמו שהובא ביו"ד סימן צ"ב דאף אותה חתיכה מותרת יעו"ש, ועוד הלא בעינן שיהא דמיא לבב"ח היינו דוקא בישול ולא ע"י מליחה ולפ"ז הלא ישאר קושיתו על הטור בתקפה.
ועיין במ"מ שכתב וז"ל וי"מ שלמדו שאסור למלוח בשר על בשר ששהה במלחו עד אחר שיעור פליטת צירו, וכתב המ"מ על זה דמדברי רבינו לא מוכח כן עכ"ל. ולפענ"ד לא אבין מאין מוכח מדברי רבינו דלא כהי"מ דהלא אפשר לפרש בדברי רבינו כזה "שהדג רפה" היינו דפולט דמו וצירו קודם פליטת דם העוף א"כ בלעי הדגים דם העופות ולגבי בשר הגם דלא רפו בכ"ז אם כבר שהו במלחן גם כן אסור כמו הדגים, דמה דאסרינן הדגים מהטעם דרפו אין הכוונה דמטעם זה הם בלעי יותר רק הכוונה דמכח זה הם פולטים מהר לכן לפ"ז ה"ה אם ידעינן בבירור שכבר פלטו כל דמן וצירן הלא הוא שוה בדינו לדגים, ומשמע לדינא מהלכה זו כי דוקא נמלחו שניהם אז אסור אבל אם היה הדג מליח והעוף תפל מותר אפילו נוגעים זה בזה וכמו שפסק רבינו בפט"ו ה"ד דאם היה דג טמא תפל וטהור מליח מותר וכ"ש הכא דשניהם היתר וכל האיסור הוא רק משום דם הבלוע בהם בוודאי מותר, ואפילו להר"ן דאוסר בההיא דג טמא מכל מקום מודה הכא דמותר יען דהכא שניהם בעצמם היתר והאיסור הוא רק בלוע, ומה שכתב רבינו דהדגים אסורין היינו כדי קליפה ואפילו יש בהם שומן אינו אוסר יותר מכדי קליפתו, ועיין מה שכתב הש"ך סימן ע' סק"ד ובפ"מ שם וכמ"ש הרא"ש בפגה"נ סימן כ"ד ובפרט לפי מה שסובר רבינו דאפילו צלי ממש אינו אוסר רק כדי קליפה בדבר שאינו מפעפע, ומה דאמרו בגמרא מליח הרי הוא כרותח היינו כרותח דצלי, ומ"ש רבינו בפ"ז הלכה י"ט "ואם נעשו לא נאסר הבשר" היינו משום דהתם מיירי בכחוש דאינו מפעפע כלל וגם שם רק איסור דרבנן אבל בפרק ט"ו ה"ד דמיירי התם בחלב דמפעפע אסור עד ס', ומאי דמסיים רבינו שם דמשליך הגיד ואינו אוסר מחמת דאין בגידין בנו"ט הגם דשומן הגיד נו"ט מ"מ אינו אוסר יען שהאיסור הוא רק מדרבנן ובפ"ז הי"ט התם מיירי בדבר שאינו מפעפע לכן אפילו באיסור דאורייתא מותר, ומאי דכתב רבינו בפט"ו בהלכה ל"ד דאם בשר דג טמא מליחשנבלל עמו דג תפל טהור נאסר מפני צירו וכו' עיין במס' עירובין דציר דגים טמאים אית בו שמנונית ומפעפע ועיין רש"י במס' חולין (דף ק"כ ע"א) ד"ה הטמאים ועיין תוס' חולין (דף צ"ט ע"ב) ד"ה שאני ובמס' בכורות (דף י' ע"ב) ובמס' ע"ז ודף מ'.
ע"א) ועיין מה שכתב הפמ"ג. ומה שכתב הכ"מ בהלכה ל"ד פרק ט"ו דכוונת רבינו דאפילו בס' אינו נבלל אינו מוכרח לענ"ד דהכי קאמר רבינו, ואי אפשר לעמוד על טעמו ר"ל דמין במינו הוא, ומ"ש ולא על השיעור ר"ל שיעור קליפה או נטילה מחמת דנבלע בכל גופן לכן צריך ס' כמין במינו דצריך ס', ואין לומר דדוקא בקדרה מתבטל בששים דהרוטב מוליך הטעם בכולו משא"כ במליחה או בצלי לא סגי בששים דאפשר שהרבה ממנו מתכנס במקום אחד.
דזה דוחק לומר כן וכדמשמע מההיא כזיתא דתרבא דנפל בדיקולא לדברי המפרשים דיקולא הוא סל יעו"ש, ועוד דרבינו פוסק להדיא פט"ו הל"ב דבצלי מהני ס' ומליח הרי הוא כרותח דצלי, ועי' בס' מלוא הרועים שכתב דרש"י ס"ל דחלב ובשר מין במינו הוא לכן מפרש רש"י דיקולא קדרה, ומיושב היטב דבטל בס' יען דנמצא שם מין ואינו מינו.
דאי לא תימא הכי האיך שיערו בששים הלא לדעת רש"י מין במינו לא מהני ס' אלא ע"כ צריך לומר לקדרה וכיון דיש שם אינו מינו גם כן אמרינן סלק את מינו כמו שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו לכן שיערו יפה בששים, וק"ל: פרק ז הלכה ד הושיט ידו למעי בהמה וחתך מחלב העובר שכלו לו חדשיו והוציאו הרי זה חייב עליו וכו' עכ"ל, מוכח מזה דלא חל איסור חלב עד שיצא לאור העולם, וכן פירשו התוס' ד"ה הכא יעו"ש: הלכה ז חלב שהבשר חופה אותו מותר וכו' ואעפ"כ נוטל אדם לובן שבתוך הכוליא ואח"כ אוכל אותה ואינו צריך לחטט אחריו עכ"ל.
נראה מדברי רבינו שפוסק כר"א ולפי שיטת הרי"ף דמפרש בר"א דלא היה מחטט ועל זה כתב רבינו ואעפ"כ צריך קצת נטילה אך אינו צריך לשרש, וכן מוכח מלשון הגמ' לא היה מדקדק בנטילתו, משמע דמקצת נטילה צריך, ובזה סרה קושית הלח"מ יעו"ש: הלכה י יש בגוף הבהמה וכו' ע"כ, יש בהלכה זו ג' תיבות "אינו צריך לנטלו" המוקפין, ועיין במ"מ דגריס אותם והביא הה"מ ראיה לזה מפרק ו' הלכה י"ג דמשמע שם דלצלי אינו צריך חתיכה, אבל לדעת הרשב"א יש חילוק גדול מהתם להכא, כי התם החוטין מונחים על גבי האש אבל הכא החוטין מובלעים בבשר, והראיה שהר"ן לא הביא דעת הרמב"ם שגם הוא סובר כדעתו שסובר דלצלי א"צ חתיכה, וכן ראיתי בש"ג בפגה"נ וז"ל וכן דעת מיימוני דכל חוט וקרום שאסור משום דם דינו לצלי כמו לקדרה עכ"ל.
ונלענ"ד דלולא דברי הה"מ נוכל לומר דאינו צריך לגרוס הג' תיבות המוקפין ובמקומם צריך לכתוב "וכן לצלי" וראיתי ביו"ד סימן ס"ה דכתב המחבר ואם לצלי א"צ לא חתיכה ומליחה. ונראה לי דזה הוא דעת עצמו של מרן הב"י ולא דעת רבינו הרמב"ם כי לא מצינו בכ"מ שסובר רבינו דלצלי א"צ מליחה.
וכן נראה מפ"ו הי"ג שכתב שם "אם חתכו וצלאו מותר" משמע מזה אבל מליחה בעי **(דאם נימא דלא צריך כלל מליחה לצלי א"כ מאי אשמעינן רבינו בזה דמותר. אלא ע"כ דלכתחילה צריך חתיכה ומליחה לצלי ואשמעינן בזה רבינו היכא דקרה דלא היה מליחה אך כיון דהיה חתיכה מותר המחבר)** ואין לומר דהמחבר מיירי בדיעבד דהלא המחבר כתב א"צ משמעדגם לכתחלה א"צ מליחה.
ועוד נוכל ליישב דלא יהיה סתירה מפ"ו הלכה י"ג לפי מה שכתבתי לבאר בדעת רבינו דשם מיירי בדיעבד לכן אף בלא חתיכה ג"כ מותר משא"כ הכא דמיירי לכתחלה לכן צריך חתיכה לצלי כמו לקדרה וכמו שמחלק הרמ"א בין לכתחלה לדיעבד, אבל אי אפשר לומר כן דבפ"ז ה"ד דכתב שם ולא יבשל וכו' דמשמע אבל לצלי אף לכתחלה מותר, רק צ"ל כמו שכתבתי לעיל לתרץ וק"ל: הלכה יד ביצי גדי או טלה שלא השלים שלשים יום מותר לבשלן בלא קליפה.
עיין במ"מ שכתב דרש"י ורבינו סברי דגדי לאו דוקא כדמפרש רבינו גדי או טלה ע"כ, ובאמת לפענ"ד מוכח מרש"י דאפילו בבהמה גסה נמי הדין כן ומדברי רבינו משמע דבבהמה גסה לא אמרינן כבגדי אלא דאפילו בתוך ל' יום אסור וביו"ד מבואר להלכה כדעת רש"י ז"ל דבהמה גסה ודקה שווין בזה ועיין בלח"מ, ומ"ש רבינו ולא יבשל וכו' עיין מזה בהלכה י' מה שכתבתי לבאר דברי רבינו האמורים בהלכה זה יעו"ש, ומזה משמע דמה שכתב רבינו בפ"ו הי"ג "ואם צלאו" הוא לאו דוקא דיעבד אלא אף לכתחילה מותר, וק"ל: הלכה כא וטבח שדרכו לנקות וכו' ע"כ.
עיין בלח"מ דנתקשה בדברי רבינו ועיין תירוצו ובאמת מניין לנו לומר דר"פ מודה למר זוטרא דכזית בב' או בג' מקומות חייב מלקות דילמא דוקא מר זוטרא דמוקי דר"י ור"י מיירי בלהלקותו לכן הוכרח לפרש דבכזית אפילו בב' או בג' מקומות חייב דאם לא כן למה אמר ר"י בכזית אבל לר"פ דמפרש כאן להלקותו כאן להעבירו אפשר דלדידיה בעינן דוקא כזית במקום אחד להלקותו.
וראיתי בפירוש רבינו גרשום דמפרש כאן להלקותו ר"ל בזה בעינן כשעורה וכאן להעבירו בזה בעינן דוקא כזית ומר זוטרא אמר דלהלקותו יותר חמור מלהעבירו לכן להלקותו בעינן כזית ולא בעינן שיהא דוקא במקום אחד דאפילו בב' מקומות גם כן חייב מלקות ואפסקא בגמרא והלכתא להלקותו בכזית וזה כמר זוטרא, ולפירוש זה תסור קושית הלח"מ מעל רבינו ומיושבים היטב דברי רבינו לפי פירוש זה ומאי דמפרש הלח"מ הפשט בהגמ' עיין ברש"י אשר על הרי"ף יעו"ש: פרק ח הלכה א גיד הנשה נוהג בבהמה וכו' ונוהג בשליל ובמוקדשין בין קדשים הנאכלים ובין קדשים שאינם נאכלים.
עיין במ"מ שכתב דרבינו פוסק כר"י. ולכאורה הלא בגמרא איתא דלא פליגי ר"י ור"ח וכו"ע ס"ל דלהלקותו נוהג איסור גיד הנשה ורבינו הלא מיירי הכא לענין מלקות א"כ אפשר לומר דרבינו פוסק גם כר"ח ומהיכן מוכח דפוסק דוקא כר' יוחנן, וכבר הקשה קושיא זו הלחם משנה בהלכות מעשה הקרבנות פ"ו ה"ד.
ועוד הקשה על רבינו איך הוא מזכה שטרא לבי תרי דהכא פסק כר"י ובה"כ פסק כרבי והלא בגמרא מוכח להדיא דבמחלוקת רבי ורבנן פליגי ר"ח ור"י ור"י סובר כרבנן ופליג על רבי ע"כ. ונראה לי לפענ"ד ליישב קושיתו דהנה הרש"א פירש (דף צ' ע"ב) דר"ח סבירא לו דלא פליגי רבי ורבנן בזה כלל יעו"ש, ולפ"ז אפשר לומר דרבינו ג"כ הכי מפרש ולא ס"ל להלכה מה דאמר רנב"י דפליגי בזה, לכן לפ"ז יפה פסק רבינו הכא כר"י ובה"כ פסק כרבי, ולדעת רבינו יהיה מחלקותן בגידין המותרין.
ומה דמסיים רבינו הסמוך לעצם וכו' עיין מה שכתב בזה הטור סימן ס"ה וכ"כ התוס' (דף צ' ע"ב) ד"ה כוותיה, ועיין מה שכתב הר"ן יעו"ש: הלכה ה האוכל גיד הנשה מבהמה וחיה טמאים פטור לפי שאינו נוהג בטמאה אלא בבהמהשכולה מותרת ואינו כאוכל משאר גופה שאין הגידין מכלל הבשר כמו שביארנו עכ"ל.
המקור מזה בחולין דף ק' ע"ב) האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה ר"י מחייב שתים ור"ש פוטר ור"ל דפטור לגמרי ופסק רבינו כר"ש דפטור לגמרי הן מאיסור טומאה והן מאיסור גיד הנשה, ולכן כתב רבינו ואינו נאכל משאר גופה דאין הגידין מכלל הבשר, ור"ל דאין בגידין בנותן טעם ולכן פטור משום טומאה, וכי תימא לחייב משום גיד הנשה הגם דאין איסור חל על איסור וכמו שפסק רבינו בהלכות מאכלות אסורות פרק ט"ו הלכה ו' בכ"ז הכא ליכא למיפטרה מטעם זה כיון דליכא טומאה וכנ"ל לכן כתב רבינו דמשום גיד נמי ליכא לחייבו לפי שאינו נוהג בטמאה וכדאמרינן בגמרא א"ק על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה מי שגידו אסור ובשרו מותר יצאה זו שגידה אסור ובשרה אסור יעו"ש: הלכה ו האוכל גיד הנשה של נבלה או של טרפה או של עולה חייב שתים מתוך שנכלל באיסור שאר גופה שהיה מותר נכלל גם הגיד ונוסף עליו איסור אחר ע"כ.
עיין בכ"מ שהקשה בשם הרשב"א על רבינו למה מחייב שתים באוכל גיד הנשה של עולה כיון דהרמב"ם פסק דאין בגידין בנותן טעם ומאן דמחייב שתים ע"כ אית ליה דיש בגידין בנותן טעם יעו"ש, ובאמת גם על מה שכתב רבינו דעל גיד הנשה של נבלה חייב שתים ג"כ יקשה קושיא זו ועיין בתוס' תולין (דף פ"ט ע"ב) ד"ה איסור גיד ועיין רש"י שם (דף ק"א ע"ב) ד"ה ור"י וז"ל ואע"ג דלר"ש נמי שמעינן וכו'.
ובאמת גם על רש"י ז"ל קשה הלא ר"ש ס"ל דאין בגידין בנותן טעם א"כ למה מחייב שתים באוכל גיד הנשה של עולה ועיין בשעה"מ שכתב ליישב דברי רש"י הנ"ל יעו"ש: הלכה יד גיד הנשה מותר בהנאה לפיכך מותר לאדם לשלוח לעכו"ם ירך שגיד הנשה בתוכה ונותן לו הירך שלמה בפני ישראל ואין חוששין שמא יאכל ממנה ישראל זה קודם שינטל גידו שהרי מקומו ניכר לפיכך אם היתה הירך חתוכה לא יתננה להעכו"ם בפני ישראל עד שיטול הגיד שמא יאכל ממנה ישראל עכ"ל.
המקור מזה בחולין (דף צ"ג ע"ב) שולח אדם ירך לעכו"ם שגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר ופריך הש"ס שלמה אין חתוכה לא עד דמסיק הש"ס אבע"א במקום שמכריזין חתוכה דעכו"ם מידע ידע ואבע"א במקום שאין מכריזין גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, ואמרינן עוד בברייתא ת"ר השולח ירך לחברו שלמה אין צריך ליטול גיד הנשה חתוכה צריך ליטול ובעכו"ם בין חתוכה ובין שלמה אין צריך ליטול ומוקי אביי במקום שאין מכריזין ורבא מוקי במקום שמכריזין אך דמיירי שהכריזו יעו"ש.
ויש בזה ג' שיטות, רש"י כתב דתנא דמתניתין פליג אתנא דברייתא וגזר בה שמא יתננה בפני ישראל, ושיטת ר"ת דתנא דמתניתין לא פליג אתנא דברייתא מחמת דהמשנה מיירי באומר הישראל לעכו"ם שהיא כשרה ולכן חיישינן אף במקום שאין מכריזין שמא יתננה לו בפני ישראל ויקנה הישראל מן העכו"ם, אבל הברייתא מיירי שנתן לו סתם ש אמר לו שהיא כשרה לכן לא חיישינן שמא יתן לו בפני ישראל כיון דמיירי במקום שאין מכריזין, ושיטת הרשב"א כן דס"ל דשנויא קמא שבש"ס עיקר דתירץ דהמשנה מיירי במקום שמכריזין אך חתוכה דעכו"ם מידע ידעי, אבל מה דתירץ הש"ס גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל לא קיימא הכי א"כ אינו מחולק המתניתין עם הברייתא דהברייתא מיירי במקום שאין מכריזין לכן אפילו חתוכה ג"כ מותר.
ולפענ"ד נראה דרבינו קאי בשיטת ר"ת דס"ל דהמשנה מיירי במקום שאין מכריזין והטעם דחתוכה אסורה כמו שמתרץ הש"ס גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל וכנ"ל ומיירי דאמר לו שהיא כשרה והברייתא מיירי ג"כ במקום שאין מכריזין רק בסתם ולכן אפילו חתוכה מותר וכנ"ל וכן נראה מהה"מ דרבינו הולך בשיטת הרי"ף רבו שהעתיק הרי"ף את התירוץ דהגמרא גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, ומאי דהקשה הלח"מ עלהה"מ דאם נימא דס"ל לרבינו דשינויא בתרא עיקר א"כ למה כתב אם היתה הירך חתוכה לא יתננה לעכו"ם בפני ישראל.
הא אפילו שלא בפני ישראל נמי אסור מחמת גזרה שמא יתננה וכו' כמבואר בש"ס. לפענ"ד יש לומר איידי דברישא כתב רבינו בפני ישראל דקמ"ל רבותא דנותן לו ירך שלמה בפני ישראל, לכן כתב אח"כ אם הירך חתוכה לא יתננה לעכו"ם בפני ישראל ועוד י"ל דאשמעינן הא בסתם אפילו בפני ישראל מותר.
ורבינו איירי הכא במפרש שהיא כשרה אבל בסתם אפילו בפני ישראל מותר כיון דס"ל לרבינו דבשר הנמצא ביד עכו"ם אסור, א"כ לא חיישינן שמא יקנה הישראל, וכמו שמבואר לפי שיטת ר"ת. ולכאורה יש לדייק מרבינו דס"ל כהרשב"א וכמ"ש הלח"מ דשינויא קמא עיקר מדכתב הדין הזה בעכו"ם ולא כתב בישראל דשלמה מותרת וחתוכה אסורה, וכמבואר בברייתא דאם נימא דסבירא ליה כר"ת א"כ צ"ל במפרש דהיא כשרה אז חתוכה אסורה, א"כ קשה למה תנא הדין בעכו"ם הלא בישראל נמי הדין כן, א"ו צ"ל דסבירא ליה כהרשב"א ולכן אשמעינן רבינו רבותא שבעכו"ם חתוכה נמי מותרת אפילו במפרש שהיא כשרה ודוקא בפני ישראל אסור וכנ"ל.
אך דבאמת יש לומר דס"ל כר"ת ומכל מקום לא קשה כנ"ל די"ל דאשמעינן דחתיכה אסורה אפילו בעכו"ם דחיישינן שמא ימכור לישראל וכ"ש בשולת לישראל בודאי הדין דחתוכה אסורה, ועיין בר"ן במשנה פגה"נ ודו"ק: פרק ט הלכה ו המעושן והמבושל בחמי טבריא וכיוצא בהן אין לוקין עליו וכו' ע"כ, משמע מדברי רבינו דדוקא מעושן אינו לוקה עליו אבל נצלה באש חייב מלקות מה"ת ומה דאמרו בגמרא דאינו חייב אלא דרך בישול הוא לאו דוקא דה"ה צלי בכלל בישול וכ"כ הפר"ח דצלי נאסר מה"ת כמו בישול יעו"ש, עוד כתב רבינו המבשל בשר במי חלב או בחלב מתה או בחלב זכר או שבישל דם בחלב פטור ואינו לוקה משום בב"ח ע"כ.
מה שכתב רבינו במי חלב מבואר בחולין (דקי"ד ע"א) דאמרו שם המבשל במי חלב פטור וכן אמרו שם דם שבישל בחלב פטור אבל הדין דחלב זכר או חלב מתה זה אינו מבואר בברייתא דפטור וזה הוא מימרא דשמואל (דף קי"ג ע"ב) בחלב אמו ולא בחלב זכר בחלב אמו ולא בחלב שחוטה ורבינו כלל כולהו בבבא אחד א"כ משמע דאפילו בחלב זכר או בחלב שחוטה ג"כ פטור אבל אסור וזהו כוונת המ"מ שם.
ולפלא לי על הה"מ שלא הביא מקור על הדין דחלב זכר מן תוספתא מפורשת פ"ת דמבואר שם להדיא המבשל בחלב זכר פטור, ובזה יהיה מתורץ קושית הלח"מ שהקשה כיון דחלב זכר וכן חלב שחוטה ס"ל לרבנן דפטור אבל אסור א"כ ה"ה נמי בחלב טמאה היה ג"כ לפסוק לרבינו דפטור אבל אסור עכ"ל, ולפי הנ"ל לק"מ דחלב זכר מפורש בתוספתא דפטור א"כ הפשט דפטור אבל אסור וחלב שחוטה הלא אמרו בגמ' דאסור מדרבנן ולכן פסק רבינו בזה דפטור אבל אסור וכן בדם נמי דאמרו שם בברייתא דפטור הפשט נמי דפטור אבל אסור ועוד מדקתני הש"ס המבשל משמע דיעבד אבל לכתחילה אסור וכן כתבו התוס' שם בד"ה המבשל במי חלב פטור וכתבו דאיסורא מיהא איכא ור"ל דאסור מדרבנן והוכחת התוס' ג"כ כנ"ל אבל בחלב טמאה אין שום הוכחה לאיסור, ועיין בחידושי רעק"א ליו"ד שהקשה מנין להתוס' דאסור לכתחילה לבשל בשר במי חלב וז"ל שם ואדרבה בזה מרווח הסוגיא יותר במה דפרכינן מהך ברייתא על מ"ד דהמבשל חלב בחלב אינו לוקה דהא בהך ברייתא פיגול ונותר וטמא שבשלו בחלב חייב דקשה דלמא הברייתא מיירי רק לענין בישול וכן הקשה הרש"א ותירוצו דפירכת הש"ס ללישנא דכיון דאאכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי דחוק קצת ולפי הנ"ל דכיון דקתני בהך ברייתא המבשל במי חלב פטור דע"כ מיירי מאכילה דבישול אפילו לכתחילהמותר ה"נ סיפא נותר ופיגול מיירי מאכילה עכ"ל.
ולפע"ד נראה לדחות הוכחה זו מן הגמ' הנ"ל. כי פירכת הגמ' הוא מתוספתא דאיתא שם בזה"ל הפיגול והנותר והטמא שבישלו בחלב חייב משום בשר בחלב ומשום פיגול ונותר וטמא ע"כ.
א"כ מבואר מזה להדיא דקאי על אכילה דבבישול איזה איסור יש בפיגול ומדוע חייב עליו משום פיגול אלא ע"כ צ"ל דמיירי באכילה לכן פריך הש"ס היטב. אבל הברייתא יוכל להיות דמיירי בבישול וכנ"ל ועיין בלח"מ דהקשה על הה"מ מנין לו דבדם יש איסור לבשל היינו דהלח"מ מפרש טעם האיסור בכולם יען דמפורש בקרא איסורם לכן הקשה הלא על דם אין שום איסור מפורש בקרא.
ובאמת הטעם של כולם לאיסור היינו מדאיתא בש"ס על כל אלו בלשון פטור ולא קתני מותר שמעינן מזה דיש איסור מדרבנן ולשון פטור נאמר גם על דם בש"ס א"כ גם בדם יש לאסור לכתחילה וק"ל: הלכה יב הכחל אסור וכו' לפיכך אם קרעו ומירק החלב שבו מותר לצלותו ולאכלו ואם קרעו ש"ו וטחו בכותל וכו' מותר לבשלו עם הבשר וכחל שלא קרעו וכו' אסור לבשלו ואם עבר ובישלו בפ"ע מותר לאכלו ואם בישל עם בשר אחר משערין אותו בס' וכחל מן המנין ע"כ.
עיין בלח"מ דאינו רוצה לפרש בדברי רבינו כמו הה"מ ומפרש כי רבינו סובר כשיטת ר"ת דבישול בפ"ע דומה ממש לצלי ומותר בקריעה מעט עיין שם באריכות, ולפענ"ד נראה דרבינו פליג על שיטת ר"ת ומקודם נחזי איך הוא שיטת הרי"ף וז"ל של הרי"ף בפכה"ב והלכתא היכא דקרעוהו ש"ו וטחו בכותל שרי לבשלו בקדרה והיכא דלא עביד הכי שרי למטווינהו לכתחילה אבל לבשלו לא עכ"ל, א"כ מוכח מדבריו דבישול בפ"ע תמיר יותר מצלי והראיה מדכתב בלשונו "והיכא דלא עביד הכי" משמע דקריעה ש"ו וט"ב לא היה אבל קריעה מועטת היה ובכ"ז אינו מתיר רק דוקא לצלי אבל לא לבישול וכן מוכח מזה דס"ל להרי"ף דלצלי בעינן קריעה הגם דהר"ן כתב דהרי"ף ס"ל דלא בעינן קריעה לצלי, אולם בפשוטו נראה מלשון הנ"ל דהיה קריעה מעט ורק ש"ו וט"ב לא היה ואז מתיר הרי"ף לצלי אבל בלא קריעה כלל לא מצינו דמתיר, ולפי מ"ש יפה עשה הרי"ף שלא העתיק דברי ר"נ דסבירא ליה בגמרא דלצלי לא בעינן קריעה כלל.
וכן נראה ממה דמפרש הב"י בדברי הרי"ף ד"ה "א"נ לקדרה" היינו דר"י מיירי לקדרה לכן סבירא ליה דבעינן קריעה ש"ו ור"א מיירי בצלי לכן ס"ל דבקריעה כל דהו סגי. א"כ מוכח בפירוש כמ"ש לעיל והלא ידוע כי רבינו הולך על פי רוב בשיטת הרי"ף ולענין דיעבד משמע מהרי"ף הים דבשלו עם בשר בלא קריעה ש"ו וט"ב אע"פ דהיה קריעה קצת בכ"ז אסור, דלר"י דסבירא ליה דבעינן קריעה ש"ו וט"ב הפשט במתניתין לא קרעו אינו עובר עליו ומותר היינו דלא עשה קריעה של ש"ו.
אבל קריעה במקצת היתה ומ"מ אמרינן שם וה"מ לבשלו בפ"ע אבל לבשלו עם בשר אסור הרי חזינן דאף אם היה קריעה קצת בכ"ז עם בשר אסור, ובישול בלא בשר גם כן אסור היכא דלא היה קריעה כלל, וזה מוכח מפירכת הש"ס על ר"נ דמתיר צלי בלא קריעה הא מדקתני "שבשלו" משמע דוקא בדיעבד, אבל לכתחילה לא ע"כ.
ובאמת הלא בקל נוכל לתרץ דהברייתא מיירי בבישול לכן בעינן לכתחילה קריעה אבל בצלי לא בעינן קריעה כלל אף לכתחילה אלא ע"כ צ"ל דבבישול אין שום סברא לומר דמותר בלא קריעה כלל ואפילו דיעבד גם כן אסור א"כ ע"כ מיירי הברייתא בצלי, לכן שפיר הקשה הש"ס על ר"נ דמתיר לכתחלה בלא קריעה כן עוד מוכח מזה דקריעה מועטת סגי בבישול ולא בעינן ש"ו וט"ב.
אח"כ ראיתי במהר"ם שי"ף שמפרש כן בסוגית הש"ס, וכזה דעת הרי"ף ורבינו כמ"ש. ומה שכתוב בדברי רבינו לא קרעו.
פירוש דקריעה של ש"ו וט"ב לא היה, אבל קריעה מועטת היתה, ורבינו סמיך ארישא שכתב דבעינן ש"ו וט"ב לכן כתב אח"כ "שלא קרעו" ור"ל שלא קרעו כדין הראוי דבעינן שיהא ש"ו וט"באך בקריעה מועטת אזי מותר היינו בפ"ע אבל עם בשר אסור. ובענ"ד לא זכיתי להבין דברי מרן הגר"א דכתב המקור להדין דלא בעינן קריעה לצלי היינו "מהא" וכגירסת הספרים הא קמ"ל וכו' יעו"ש, ולפי מה שכתבתי לבאר א"כ אפילו לדידן דגרסינן א"נ לקדרה גם כן מוכת דבעינן קריעה לצלי וק"ל: הלכה טז אבל המעמיד בעור קיבת נבלה וטרפה ובהמה טמאה הואיל והמעמיד דבר האסור בפ"ע נאסרה הגבינה משום נבלה לא משום בב"ת ומפני חשש זה אסרו גבינות עכו"ם כמו שביארנו עכ"ל.
ועיין בכ"מ מה שכתב בשם הר"ן בע"ז ובחולין פכה"ב ועיין תוס' בע"ז וכן בחולין (קט"ז ע"א) ד"ה המעמיד שהקשו ג"כ כמו הר"י מיגאש דמאי איריא בעור בשר נבלה אפילו בעור בשר שחוטה נמי אסורה משום בב"ח, ותירצו דדוקא נקיט נבלה דאיכא בה איסורא דאורייתא אבל בשחוטה משום בב"ח ליכא איסורא דאורייתא דצונן בצונן הוא, אבל רבינו הרמב"ם מתרץ בשם הר"י מיגאש דאי משום בב"ח היה בטיל בס', והתוס' דלא כתבו תירוץ זה יש לומר דס"ל כהראב"ד שכתב דבמידי של עכו"ם אף בדליכא טעמא ג"כ אסור לכן אפילו יטעום עכו"ם ויאמר שאין בו טעם חלב מ"מ אסור ולכן תירצו כנ"ל כן ס"ל להתוס' כר"ת דס"ל דדבר המעמיד בטיל בס' אפילו אם מעמיד בעור קיבת נבלה דהיה אסור מקודם מ"מ בטיל בס' א"כ לפ"ז לא מספיק תירוץ הר"ן הנ"ל ועיין ברש"א במס' חולין (קט"ז ע"ב) ד"ה והלכתא שהקשה על זה דקאמר הש"ס והלכתא דאין מעמידין בעור קיבת נבלה ולא קאמר אפילו בכשרה וכמו שהקשו התוס' הנ"ל, דלדברי רבינו י"ל דנ"מ בדיעבד אם העמיד ויש ס' דבכשרה מותר אבל בנבלה אסור ומשו"ה לא ניחא למהר"י מיגאש וכן לרבינו התירוץ של התוס' מדגרסינן בגמרא והלכתא כנ"ל ולא קאמר אפילו בכשרה וכן מוכח מהגירסא הזאת דלא כר"ת דס"ל דבדבר המעמיד בטיל אפילו במידי דהיה האיסור מקודם דאלת"ה קשה קושית הרש"א כנ"ל.
הגם דמהרש"א תירץ דנקיט משום סיפא "אבל מעמידין בקיבת נבלה" יעו"ש אבל באמת תירוץ זה דוחק וכמ"ש המהרש"א בעצמו עיי"ש אחר כך מצאתי קצת מזה במטה יהונתן ליו"ד וק"ל: