לחם אבירים· רבי יעקב משה
הלכה ב
מים שעקרן הגל והשתחוה להן לא אסרן וכו' שהרי אין בהם תפיסת יד אדם עכ"ל.
עיין בלח"מ דהקשה על רבינו שנותן טעם לההיתר מפני שאין בהם תפיסת יד אדם ומהגמ' מוכת להדיא דמים של רבים אפילו עשה בהם מעשה גם כן מותר, והיד אברהם ליו"ד מתרץ בזה בארוכה דבעל המימרא דמים של רבים הוא ר"י ור"י לשיטתו דסובר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו עשה מעשה אם לא דעשה שינוי הגוף בהדבר אז אוסר, וכדמוכח מדר"י אומר בשם ריב"ב המפקיד יינו אצל עכו"ם אסור בשתיה ומותר בהנאה ומוכת מזה דסובר דאפילו עכו"ם אינו אוסר אלא היכא דעשה שינוי הגוף אבל אנן דקי"ל כת"ק דיין שנסכו העכו"ם אפילו בהנאה אסור לכן קיי"ל לאסור במים של רבים כשעבדן עובד כוכבים ותלשן בידים עכ"ל, ובמים של רבים היכא דטפחינהו אסור, ותמה אני על דבריו דהאיך כתב דר"י סבירא ליה כריב"ב ולא כת"ק הלא בחולין (דף מ"א ע"א) בעי הש"ס לאוקמי פלוגתייהו דר"י ודר"ה דסבירא להו דאם עשה מעשה אסרה בזה דאדם אוסר דשא"ש ור"נ ור"י ור"ע סבירא להו דאין אדם אוסר דשא"ש אפילו על ידי מעשה ועל זה אמרינן שם לימא כתנאי ומסיק הש"ס דמילתייהו דר"נ ור"ע ור"י אתי אפילו כת"ק דדוקא עכו"ם אוסר דשא"ש אבל ישראל אינו אוסר יעו"ש, ולפי דבריו קשה הלא היה להש"ס למימר דר"ה ור"י אתי אפילו כריב"ב כיון דר"י סבירא ליה דעכו"ם אינו אוסר דשא"ש בנגיעה בעלמא אם לא שיעשה שינוי הגוף וכנ"ל, אע"כ צ"ל דר"י סובר דעכו"ם אוסר היין בניסוך ופליג על ריב"ב, ומה דהביא הי"א ראיה לדבריו מהמפקיד יינו וכו' י"ל דאפילו אם נימא דר"י אית ליה דריב"ב בהמפקיד יינו וכו' אפילו הכי יכול לסבור דאדם אוסר דשא"ש וכמו שכתב הלח"מ בפי"א מהמ"א ה"ח דמטעם זה מותר בהנאה בהמפקיד יין יען שס"ס יש בזה אבל לגבי שתיה אין רק ספק אחד יעו"ש היטב לכן לפי זה אזלא ראיית הי"א דשאני התם שס"ס יש בזה לכן סובר ר"י כריב"ב דמותר בהנאה, אולם היכא דידעינן בבירור שהעכו"ם נסך אוסר אפילו בשתיה דאדם אוסר דשא"ש וכיון דדחינן התירוץ של הי"אישאר קושית הלח"מ על רבינו דכיון דחזינן דר"י סבירא ליה אפילו כת"ק דסבירא ליה דאסור בהנאה ומ"מ אמר במעינות של רבים דמותר אפילו טפחינהו בידים אם כן קשה למה כתב רבינו הטעם דאין בהם תפיסת ידי אדם וכנ"ל.
ובאמת על ר"י לא קשה מחמת דסבירא ליה דדוקא היכא דעשה בה מעשה אסרה כגון ששחט הבהמה אבל במעינות של רבים אפילו היכא דטפחינהו בידו לא מיקרי מעשה כלל, לכן סבירא ליה לר"י דמותר, ומאי דסבירא ליה לר"י כת"ק שאני יין נסך דחמירא ומאי דכתב הי"א דאי משום חומרא דיין נסך היה די לאסור בשתיה ולא בהנאה לא נראה כן מהגמרא ודף נ"ו ע"א) דאמרינן אלא מתניתין דקתני כו' ומתרץ הש"ס לא שאני יין נסך דחמירא לכן אמרו דמשירד לבור ונגע העכו"ם אסור בהנאה אם כן חזינן דמשום חומרא דיין נסך אסרינן אף בהנאה וכן מה דהביא הי"א ראיה מפרק ב' הלכות שחיטה דסבירא ליה לרבינו דעכו"ם אוסר דשא"ש מיירי התם דעשה בה מעשה אבל הכא לא מיקרי מעשה כלל, לכן הנראה לי דבאמת סבירא ליה לרבינו במעינות של רבים אפילו איכא תפיסת ידי אדם מכל מקום מותר, והטעם שכתב רבינו קאי על ההרים וכו' ורבינו לשון הגמרא נקיט לפי שאין בו תפיסת יד אדם, ובאבני הר שנדלדלו דמתיר רבינו עיין בכ"מ שכתב דלא נעקרו לגמרי ויש לומר דדייק הכ"מ מלשון שנדלדלו שמוזכר בש"ס דלשון זה משמע דמחובר קצת ולא נתפרקו לגמרי כמו אבר מדולדל וכן כתב הר"ח, אבל באמת יש לומר בדעת רבינו אפילו נעקרו לגמרי מכל מקום מותר כיון דאין בו תפיסת ידי אדם וכן כתב הט"ז, ובאמת כן מוכח מהירושלמי דיש שם מחלוקת בהשתחוה לביצה דלחזקיה שרי ולר"י אסור, ובש"ס מדמי דין זה דאבני הר שנדלדלו בפלוגתא דר"י וחזקיה אם כן משמע דלחזקיה שרי אפילו בנעקרו לגמרי כמו בביצה וכן מוכת לשון הש"ס (דף משו ע"א) דקאמר מה להר שכן מחובר אם כן מיירי הכא שאינם מחוברים כלל וכמ"ש הט"ז.
ומ"ש רבינו בה"א דחליפי חליפין אסור, הטור פליג ע"ז וס"ל דמותרים מחמת דחליפין שאסורים הוא רק מדרבנן וספק דרבנן לקולא, אבל רבינו דפסק דאסור הוא מחמת דסבירא ליה כהירושלמי פ"ה דאיתא שם כזה פליגי בה ר"י ורבנן דר"י מתיר וחכמים אוסרים מאי טעמייהו דרבנן משום שנאמר והיית חרם כמוהו כל שאתה מהוה וכו' וכיון דמבואר מזה דאיסור חליפין הוא דאורייתא לכן מחמרינן בספיקא ומ"ש רבינו עשאם חליפין לעכו"ם אסור וכן חליפי חליפין מפני שנעשה דמיו עכו"ם עכ"ל.
המקור מזה בע"ז (דף נ"ד ע"ב) פליגי בה ר"י ורבנן חד אמר חליפין אמורים וחליפי חליפין מותרים וח"א אפילו חליפי חליפין נמי אסורים. וכתב הכ"מ וז"ל, ומכל מקום קשה דהא אמרינן התם מאי טעמא דמאן דאמר אסורין דאמר קרא והיית חרם וכו' ותלי הגמרא דין זה אליבא דמ"ד דסבירא ליה שני כתובים הבאים כאחד מלמדין אם כן לדידן דקיימא לן דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין לכן חליפי חליפין מותרים ומ"ט פוסק רבינו דאסור ויש ליישב לענ"ד על פי דברי התוספות בע"ז (ודף נ"ד ע"ב) ד"ה משום ועיין במהר"ם דמפרש קושית התוספות דאין זה שני כתובים הבאים כאחד יעו"ש, א"כ הגם דפסקינן דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין בכל זה יפה פסק רבינו דחליפי חליפין אסורים ועיין במ"ש הר"ן במסכת קידושין (דף כ"ג ע"א) וכן עיין ברמב"ם מה' נדרים פרק ה' הט"ז: