אור ברסלב
לוח ארז חלק ב לוח ארז על פרשת כי תצא

לוח ארז חלק ב· רבי יצחק קונשטאט

לוח ארז על פרשת כי תצא

לוח ארז על פרשת שופטים

פ' תצא כי את הבכור בן השנואה יכיר וגו'. אמרינן בש"ס יכיר יכירנו לאחרים. התוס' בקידושין דף ע"ד ע"א כתבו שרבינו אליהו מפרש דילפינן אליבא דר' יהודא דנאמן לומר בן גרושה מדכתיב את בן השנואה יכיר ודרשינן מאי שנואה בנשואיה. והק' ת"י א"כ מאי כשם שנאמן לומר בני בכור כך נאמן לומר ב"ג הלא מפורש בקרא. ונ"ל כי הרשב"ם הרגיש דנקט בן חלוצה דאינו אלא דרבנן. ונראה דתוס' הקשו דלמא דוקא לטובת הבן נאמן אבל לא לרעה וע"ז תירץ ר"א דילפינן מבן השנואה. והנה במקנה ובתשו' ח"ס פירשו דלר"א איירי קרא כגון שידעינן שבן השנואה הוא הבכור ובן האהובה הפשוט אלא שנתערבו והשתא אומר האב על אחד שהוא בן השנואה והוא הבכור אלמא דנאמן אתרוייהו. והנה מלישנא דכשם מוכח דהה"ד בכה"ג היכי דידעינן דבן חלוצה הוא הבכור ובנו האחר הוא הפשוט אלא שנתערבו. ג"כ האב נאמן לומר שהוא בן החלוצה והבכור. וק' דלמא שאני ב"ג כיון דמתחלה כשנתערבו ולא ידענו מי הוא הב"ג הוה כל א' ספק בן גרושה וכיון דספק דאורייתא לחומרא א"כ כל א' הי' מחמת ספק כחלל וא"כ השתא שמברר האב שהא' הוא בן גרושה א"כ לזה שאומר עליו שהוא ב"ג הבכור אינו עושה לו שום רעה דהא גם מתחלה קודם אמירת האב הי' אסור לכהונה מחמת ספק והשתא נמי אסור וגם טובה עושה לו שמתחלה הי' רק ספק בכור והשתא הוא בכור ודאי. ולהאחר שאומר עליו שאינו בכור נהי דמפסיד לו ספק בכורתו מ"מ נגד זה עושה לו טובה שמתירו לכהונה דהא עד עכשיו הי' אסור מספיקא. וא"כ נגד רעתו שעושה לו שמפסידו ספק בכורתו מטיב עמו שמתירו לכהונה. משא"כ בנתערב בן חלוצה בכור עם בן האחרת הפשוט. כיון דבן חליצה אינו אלא דרבנן הו"ל כל א' בספק דרבנן ולקולא והי' מותר לכהונה. ועיי' מל"מ ה' מגילה.

א"כ השתא שאומר האב על האחד שהוא בן חלוצה ובכור נהי' שמטיב לו לענין בכורה מ"מ עושה לו רעה לענין כהונה שעד עתה מותר הי' ועכשיו אסרו. ולהאחר עושה רעה לגמרי האחד שמפסידו הבכורה ואינו עושה לו שום טובה שאומר עליו שאינו בן חלוצה להתירו לכהונה ז"א דהא קודם אמירה האב הי' ג"כ מותר מכח סד"ר ולקולא. בשלמא בבן גרושה הי' אסור מחמת ספק דאורייתא משא"כ בבן חלוצה. א"כ קשה האיך אמר ר' יהודא דנאמן לומר בן חלוצה בכה"ג. וליישב זה צ"ל דמוכח מכאן דבאתחזק איסורא אף ספיקא דרבנן להחמיר. עיי' ש"ך ומנח"י סי' ק"י שנחלקו בזה. וכיון שכן אף בבן חלוצה עושה להפשוט טובה שעד עתה כיון שהי' בספק בן חלוצה ונתערבו דהוי אתחזק איסרא הי' אסור לכהונה ועכשיו האב מתירו והוי לגמרי כמו בבן גרושה. ולאינך שיטות צ"ל כמ"ש במל"מ שם עפ"ד הר"ן דהיכא דודאי יעבור אדרבנן לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא עיי"ש. עכ"פ מיושבת היטב קושיית תוס' דשפיר נקט ר"י כשם וכו' כלומר כמו דנאמן לומר שהוא בכור ואומר בן גרושה דהא קרא בהכי איירי בשנואה בנישואי' שהוא ב"ג חייבי לאוין כמו כן הוא נאמן לומר בן חלוצה אף דאינו אלא דרבנן וסד"א מחמת ספק דרבנן לקולא לא יהא נאמן. קמ"ל. ומטעמא דאמרן או משום דבאתחזק איסורא אף סד"ר להחמיר או כסברת הר"ן הנ"ל:

והנה רש"י בקידושין ע"ח פירש דרבנן לא פליגי על ר' יהודא אלא בבן גרושה אבל באומר זה בני בכור מודו. ותמה בתשו' שבות יעקב ח"ב סי' קל"ז דתקשי לי' סוגיא דב"ב דף קכ"ז שלחו לי' לשמואל היו מוחזקים וכו' ומסיק הש"ס מספקא לי' אי הלכה כר"י או כרבנן דמפורש להדיא דאליבא דרבנן אף בבכור אינו נאמן. עוד תמה עליו מברייתא דמייתי הש"ס ב"ב קכ"ח בהיו מוחזקים ומוקי לה כרבנן אלמא דאף בבכור אינו נאמן. ועוד בה שלישי' מר' יוסף בר אבא דשלח לקמן האומר על תינוק בין הבנים נאמן ור"י אומר אינו נאמן ומוקי דר"י כרבנן אלמא חזינן להדיא דלרבנן ה"ה בבכור אינו נאמן. והביא שגם בתשו' חות יאיר נתקשה בזה ובאמת הדבר תמוה. ונלע"ד דבשעה"מ ה' מכירה הקשה מאי משני הש"ס דלרבנן איצטרך יכיר להיכא דנפלו לו כשהוא גוסס דא"א ליתנו במתנה אפי' לר"מ הלא קיי"ל כר' יוחנן בן ברוקה דאם אמר על מי שראוי ליורשו יטול פי שנים דבריו קיימין א"כ אכתי יש לו מיגו כיון שהוא בנו וראוי ליורשו דיכול לומר יטול פ"ש אע"ג שאינו בכור. ותי' דל"ק דלמא רבנן דר"י לאו כריב"ב ס"ל. אלא אי קשיא הא קשיא כיון דשמואל פסק להדיא כריב"ב מאי מספקא לי' הכא אי כר"י או כרבנן. הא לא יכול לסבור כרבנן דא"כ תקשה לדידי' יכיר למ"ל ואי לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ז"א דהא לדידי' דפסק כריב"ב ל"א קרא להכי דאית לי' מיגו עייש"ה. ולי קשה קושיא אחריתי כעין קושיא הנ"ל והוא למה השיב דיכתבו הרשאה נהי דס"ל כרבנן מ"מ יהא נאמן לדידי' משום מיגו הנ"ל כריב"ב לפי רשב"ם דגרס דשאלת בני אקרא היתה על א' מן הבנים ולא כדמשמע מלישנא דגירסתנו ואמר על אחד שהוא בכור משמע אינש דעלמא שאינו מוחזק כלל לבנו ולק"מ. אבל רשב"ם דגריס על אחד מן הבנים ואזיל לשיטתו לקמן דעל אינש דעלמא לומר בנו לא תלי כלל בפלוגתת ר"י ורבנן עיי' לקמן גבי מתני' דהאומר זה בני וכיון דבמוחזק בבנו איירי הלא יש לו מיגו דריב"ב. וכי תימא כיון דמוחזקים באחר שהוא בכור הו"ל מיגו במקום חזקה וכיון דלא גלי לן קרא דנאמן מתורת יכיר אליבא דרבנן ממילא אף בתורת מיגו אינו נאמן כמ"ש רשב"ם לקמן בשמעתין מ"מ תקשי לפמ"ש הרמב"ן בקידושין הובאו דבריו בקצה"ח סי' רע"ט שאביא לקמן דדוקא במיגו שיכול לטעון ל"א במקום חזקה אבל מיגו שבידו לעשות אלימא דאף במקום חזקה אמרינן. א"כ תקשי אף אי שמואל סובר כרבנן מ"מ יהא נאמן מתורת מיגו. ונ"ל עפמ"ש בשב שמעתתא שמעתא ו' פלוגתת ראשונים דהא דאמרינן אשה שאמרה א"א ואח"כ אמרה פנוי' ונתנה אמתלא נאמנת היינו דוקא התם שאינה נאמנת מתחלה בתורת עד רק משום שויא אנפשה חתיכה דאיסורא אז מהני אמתלא משא"כ היכי שהאמינה התורה עד א' בתורת עד הו"ל כב' עדים וכמו דבב' אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אף ע"י אמתלא הה"ד בעד א'. וכתב עוד שם דה"ה אם נאמן מתורת מיגו ג"כ מהני אמתלא והכריח כן משמעתין מאמר בני וחזר ואמר עבדי דנאמן אם נתן אמתלא עייש"ה. ולפ"ז יש ליישב קושייתי דודאי פשיטא להו לבני אקרא ולשמואל דנאמן האב אף נגד חזקה כסברת הרמב"ן הנ"ל כיון דבידו לעשות אלא הא מספקא להו אי אמרינן כר"י דהתורה האמינתו בתורת עד דיכיר כתיב או דלמא כרבנן דאינו נאמן מתורת יכיר רק מתורת מיגו. ונ"מ אי האב רוצה אח"כ לחזור בו מדבורו הראשון ולתת אמתלא לדבריו אי אמרינן כר"י דנאמן מיכיר בתורת עד תו לא מהני אמתלא משא"כ אי אמדינן כרבנן שפיר מהני וע"ז השיב להם שמואל דיכתבו הרשאה אם יחזור בו משום דמספקא לי' כנ"ל. ועפ"ז מיושבת היטב קושיית שערי תורה (הובאו דבריו בס' פני שלמה על ב"ב) אמאי שלח שמואל שיכתבו הרשאה כיון דמספקא לן אם האב נאמן הוה לי' לאוקמי מילתא אחזקתו הראשונה כמו שהי' קודם דיבורו והמוחזק מתחלה יהי' הבכור כמו בכל ספיקא דממונא דאוקמי' אחזקתו. ולהנ"ל הדבר נכון מאוד דבשלמא אי אנו דנין על דיבורו הראשון של אב אי נאמן או לא שפיר הוה לי' לאוקמי אחזקה כיון דמספקא לן אי נאמן במאמרו. משא"כ לפמ"ש דבדיבורו הראשון נגד החזקה פשיטא דנאמן אף לשמואל משום מיגו רק הספק אי יכול לחזור מדיבורו ע"י אמתלא ועתה נולד לנו ספק אי הי' נאמן בתורת יכיר או רק מטעם מיגו הוצרך שמואל לומר יכתבו הרשאה מאי איכא למימר דנוקי אחזקה. זה אינו דלמי יש חזקה הלא לשניהם יש חזקת בכור דהלא בתחלה קודם אמירתו הראשונה היינו מחזיקים את ראובן לבכור ואמר האב ששמעון הוא הבכור וכיון שהאב הי' נאמן אליבא דכ"ע אף לרבנן עכ"פ משום מיגו שוב החזקנו את שמעון לבכור ע"פ דיבורו של אביו והשתא שרוצה לחזור רק שאנו מסופקים אי יכול לחזור אין כאן חזקה לשום אחד מהן דהא כבר החזקנו את שניהם מתחלה את ראובן ואח"כ על פי דיבור האב את שמעון והוצרך לומר שיכתבו הרשאה. כן נ"ל נכון מאוד בישוב קו' הנ"ל. ועפ"י הנ"ל יפורשו דברי רש"י היטב דלכאורה צריך להבין סברת רש"י מאי טעמא מודו רבנן בבכור שנאמן אף נגד חזקה כיון דקרא לא איירי בהכי לדידהו ולהנ"ל הדבר נכון דנהי דמתורת יכיר ס"ל לרבנן דאין נאמנות לאב מ"מ מה שכתב רש"י דאפ"ה נאמן היינו משום דקיי"ל כריב"ב הנ"ל דעל הראוי ליורשו דבריו קיימין. אם כן נהי דאינו נאמן מתורת יכיר מ"מ נאמן מטעם מיגו. ולפי זה אין כאן קושיא מדמספקא לי' לשמואל אי כר"י אי כרבנן משמע דלרבנן אף לענין בכור אינו נאמן. זה אינו דהא כבר הוכחתי דהכא לאו לענין אמירתו הראשונה קאי אדרבה פשיטא לשמואל דנאמן אף לרבנן כפירש"י ומשום מיגו אלא דמספקא לי' אם יוכל לחזור ע"י אמתלא דאי אמרינן כרבנן נהי דנאמן מ"מ יכול לחזור כיון דאין נאמנותו משום יכיר. כנ"ל ברור. ואדרבה מסוגיא זו סייעתא לרש"י דקשיא לי' קושיית שערי תורה הנ"ל וע"כ דלענין חזרה קאי כנ"ל משא"כ באמירתו הראשונה פשיטא דנאמן ודוק. וממילא מיושבים ג"כ קושיות האחרות על רש"י דהוא ז"ל לא כתב כן דאף לרבנן נאמן אלא לפי מה דקיי"ל כריב"ב משא"כ לרבנן דריב"ב פשיטא דאינו נאמן לא משום יכיר ומיגו הא ל"ש. ולפי זה מוקי הש"ס שפיר סיפא דברייתא דהיו מוחזקין כרבנן ונהי דאף לרבנן נאמן משום מיגו היינו אי ס"ל לרבנן דר"י כריב"ב אבל הש"ס ליישב סתירת הברייתא דאוקי סיפא כרבנן היינו כרבנן דר"י וכרבנן דריב"ב כנ"ל. ומיושב ג"כ הקושיא מר' יוחנן דאמר על תינוק בין הבנים אינו נאמן כרבנן אלמא דאף לענין בכור אינו נאמן. ולהנ"ל הדבר נכון דבש"ס שם רצה מתחלה לפרש האי דאר"י דעל תינוק בין הבנים אינו נאמן היינו דס"ל כרבנן דריב"ב אלא דדחי' לי' דלישנא לא משמע הכי. עכ"פ מזה לא הדר הש"ס דר' יוחנן ס"ל כרבנן דריב"ב וכיון שכן מודה רש"י אליבא דידי' דאף בבכור אינו נאמן דהא ליכא מיגו משא"כ אליבא דהלכתא דקיימא לן כריב"ב שפיר פירש רש"י דרבנן מודו בבכור דנאמן וכאמור. כנ"ל נכון בישוב דברי רש"י ז"ל:

מיהו קשה לי טובא לשיטת הראשונים הנ"ל דבעד לא מהניא אמתלא א"כ מאי פריך הש"ס לרבנן יכיר למה לי תיפוק לי' דנאמן משום מיגו ולהנ"ל אי משום מיגו הי' בידו לחזור ע"י אמתלא משא"כ השתא דכתבה התורה יכיר ונתנה לו התורה נאמנות בתורת עד א"כ הוה כב' ואינו חוזר ומגיד, אף ע"י אמתלא וצ"ע. ונראה מכאן ראיי' ברורה לשיטת הסוברים הובאו בקצוה"ח סי' פ' דדוקא באיסורא הוא דמהני אמתלא אבל לענין ממון אף דאינו נאמן רק בתורת מיגו מ"מ לא מהני אמתלא ועיי' תשובת נו"ב מהד"ק אהע"ז סי' י"א שהביא כן בשם ח"מ סי' קט"ו והוכיח כן מדברי הרא"ה בנתקדשתי לפלוני הובאו דבריו בר"ן לכתובות בסוגיא דאמתלא ולפ"ז א"ש כיון דקרא לענין ממון איירי פריך הש"ס שפיר דאף אי אין נאמנותן רק מתורת מיגו לא מהני אמתלא וק' למה לי קרא ומדוקדק בזה לישנא דש"ס למנ"מ למיתבי' לי' פ"ש לא יהא אלא אחר כלומר כיון דלדידהו ל"א קרא אלא לענין ממון תיפוק לי' אף אי אינו נאמן רק מטעם מיגו מ"מ לא מהני אמתלא. אלא דלפ"ז נסתרו דברינו האמורים למעלה לפרש מילתא דשמואל דספק שלו הי' אי כרבנן ואינו נאמן רק משום מיגו ומהני אמתלא ולהנ"ל הלא בממון בשום גווני לא מהני אמתלא וגם הוכחת ש"ש מבני וחזר ואמר עבדי דמהני, אמתלא וטעמא משום דאינו נאמן אלא משום מיגו כפירשב"ם וק' הלא בממון לא מהני אמתלא. ונראה דהא דאמרינן בממון לא מהני שום אמתלא אף דלא הי' נאמן מתורת עד היינו היכא דהי' נאמן עכ"פ בלי ריעותא כגון ע"י מיגו טובה משא"כ אי טען מתחלה נגד חזקה כגון בנדון דידן בהיו מוחזקים באחר ונהי דכתב הרמב"ן משום דבידו לעשות נאמן אף נגד חזקה מ"מ לא הי' דיבורו אלים כ"כ שלא תהני אמתלא דהא גופי' דבממון לא מהני אמתלא לאו מילתא דפסיקא הוא כמ"ש בקצוה"ח שם א"כ אף הסוברים דלא מהני היינו היכי דלא טען נגד החזקה מתחלה משא"כ בטען נגד חזקה. א"כ דברינו דלעיל הלא קיימינן נגד חזקה וגם באומר בני הלא טען נגד חזקה דהי' מוחזק שאינו בנו ושפיר מהני אמתלא כיון דאינו נאמן בתורת עד. וארווחנא ליישב בזה קושיית קצוה"ח סי' דע"ט דגם לר"י תקשה יכיר למה לי הא אית לי' מיגו ואי דהויא במקום חזקה כמ"ש רשב"ם מ"מ לסברת הרמב"ן הנ"ל כיון דבידו לעשות אף נגד חזקה אמרינן מינו עיי"ש. ולהנ"ל הדבר נכון דבשלמא לרבנן פריך הש"ס שפיר יכיר למה לי ואי דק' די"ל דאיצטריך קרא דנאמן בתורת עד ולא מהני אמתלא ז"א דהא לדידהו לא איירי קרא שטוען נגד חזקה וכיון דבממון איירי אף אי נאמן רק משום מיגו ג"כ לא מהני אמתלא וקשה למה לי קרא. משא"כ אליבא דר"י דאיירי במקום חזקה וא"כ אי נאמן רק בתורת מיגו מהני אמתלא כדמוכח מבני וחזר ואמר. עבדי כיון דטוען כנגד חזקה אף בממון מהני אמתלא ע"כ איצטריך יכיר דנאמן בתורת עד ולא מהני אמתלא ודוק. לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם. בברכות דף י"ט ע"ב בסוגיא דגדול כבוד הבריות. תא שמע והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם מהם ופעמים שאין אתה מתעלם מהם. הקשו תוספות שבועות ל' דהו"ל לש"ס לשנויי שב ואל תעשה שאני כמו דמשני לקמן גבי טומאה. ותמה בתומים סי' כ"ח הא תוס' גופייהו כתבו בשבועות לחלק דדוקא גבי גנאי גדול מהני שוא"ת אבל לא גבי גנאי קטן וכתבו ג"כ דהשבת אבדה באינה לפי כבודו אינו רק גנאי קטן וא"כ קשה טובא מאי הקשו דלישני שוא"ת הא בגנאי קטן לא מהני שוא"ת עיי"ש. ונ"ל דהנה באמת סברת התוס' לחלק בין גנאי לגנאי אינה מוסכמת אליבא דכ"ע. עיי' שא"ר הוכיח מדברי הרמב"ן בס' תה"א דלא ס"ל לחלק כן. ובאמת מהיכי תיתי לחלק אלא שהתוס' הכריחו כן מכח קושייתם בב"מ בסוגיא דוהתעלמת דהק' לכתוב קרא דולאחותו ולמה לי הך קרא דוהתעלמת דהא ידעינן במכ"ש מטומאה דהתם איסורא והכא רק ממונא ותירצו דהו"א התם דאיכא גבי מת מצוה גנאי גדול משא"כ בהשבת אבדה דליכא גנאי גדול אימא דלא. לכך איצטרך קרא והתעלמת עיי"ש ולפ"ז שפיר הכריחו מן הקרא גופי' דיש חילוק בין גנאי גדול לקטן. אבל באמת אם לא הי' להם הכרח זה בודאי גם הם ז"ל יודו דאין חילוק בין גנאי לגנאי. והנה כל קושיית התוס' בב"מ לא היתה אלא דנילוף ממונא מאיסורא מכ"ש משום דממונא קיל וע"כ דיש לחלק בין גנאי לגנאי אבל אי נימא אדרבה ממונא חמיר מאיסורא אין כאן התחלה לקושיית התוס' הנ"ל. דאי כ' ולאחותו הו"א התם דאיכא איסורא דקיל משא"כ ממון דחמיר לא וממילא דאין כאן הכרח לתירוץ התוס' לחלק בין גנאי לגנאי. והנה בבאר יעקב או"ח סוף ה' מגילה הקשה השואל הגאון בעל זכרון יוסף מחי משני הש"ס כאן ממונא קיל מאיסורא הלא התוס' בב"מ כ' הכריחו דממונא חמיר מאיסורא תדע דאין הולכין בממון אחר הרוב משא"כ באיסורא והכא ל"ש תירוץ תוס' דהתם עיי"ש תירוצו. עכ"פ י"ל דזה הי' סברת המקשה דפריך מוהתעלמת ולא אסיק אדעתי' דאיסור מממונא לא ילפינן היינו משום דסובר כסברת תוס' ב"מ הנ"ל דאדרבה ממונא חמיר באיסורא ונילוף מכ"ש וע"ז מתרץ לו דאדרבה איסורא חמיר מממונא. עכ"פ המקשה הי' סובר דממונא חמיר. וכבר כ' דאי אמרינן ממונא חמיר אין כאן הכרח לחלק בין גנאי לגנאי דבלא"ה לא קשה קושיית התוס' וכיון שאין כאן הכרח מנ"ל לחלק. והקשו תוס' שפיר דהו"ל לשנויי שוא"ת שאני ואי משום דלא הוי רק גנאי קטן ז"א דאי לא משני איסורא מממונא לא ילפינן אלא קיימינן בסברת המקשה דממונא חמור בודאי אין חילוק בין גנאי גדול לקטן והא דכתבו תוס' לחלק היינו לפי מה דמסקינן ממונא קיל וקשה קושיית תוס' הנ"ל ושפיר הוכרחנו לחלק בין גנאי לגנאי משא"כ לס"ד דש"ס מקשה הש"ס שפיר. כנלע"ד נכון בישוב קושיא הנ"ל. ובכ"ז נ"ל אעפ"כ ליישב קושיית תוס' הנ"ל עד"ז דצ"ל למה מייתי המקשה הכא הברייתא להקשות מינה ארב ולא מייתי מתני' דב"מ מצא שק או קופה וכו' ואי דניחא לי' לאתויי ברייתא דמייתא קראי דמיניה קא יליף הך דינא למה לא מייתי בשבועות ל' ג"כ הך ברייתא אלא מביאה המשנה וא"כ ה"נ הי' לו להביא מתני'. ונ"ל ע"פ מה שנחלקו הרמב"ם והרא"ש בזקן ואינו לפי כבודו אי רשאי למחול על כבודו ולהשיב דרמב"ם ס"ל דיכול ורא"ש ס"ל דאינו יכול למחול עיי"ש ברא"ש פ"ב דמציעא. והנה בתוספות חדשים פ"ב דב"מ כתב לישנא דמתני' מסייע להרא"ש מדקתני מצא שק וכו' ה"ז לא יטול הו"ל למימר אינו חייב ליטול דמשמע מיני' אינו חייב הא אם רוצה ליטול רשאי מאי לא יטול דקתני אע"כ דאינו רשאי ליטול כשיטת הרא"ש. א"ד ז"ל. ואני אומר אם לישנא דמתני' מסייע לרא"ש לישנא דברייתא מסייע לרמב"ם. דלישנא דברייתא בפשוטו קשה להלמו דנקט פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם כיצד כגון כהן בבה"ק וכו'. וקשה הא דנקט פעמים שמתעלם ניחא כיון דהתורה אמרה על הכלל דלא יוכל להתעלם ורק בהנך פרטים רשאי להתעלם שפיר שייך למימר בי' לישנא דפעמים. אבל הך ופעמים שאי אתה מתעלם קשה טובא מאי פעמים דקאמר הא בשום פעם אין רשאי להתעלם ופעמים משמע דרק לפעמים באיזה עתים אי אתה רשאי להתעלם. והוא דקדוק עצום. ועוד קשה דהוא מיותר לגמרי בברייתא דהא הבריתא אינה רוצה להשמיענו רק דבזקן ואינה לפי כבודו דרשאי להתעלם ולא הו"ל למנקט אלא הך דאתה רשאי להתעלם. ולמה לי להשמיענו פעמים שאי אתה מתעלם זיל קרי בי רב הוא. אבל לשיטת הרמב"ם הדברים נכונים מאוד דהא מסיק הש"ס בב"מ דלכהן והוא בבה"ק ולמלאכתו מרובה לא איצטריך קרא דק איצטרך לזקן ואינה לפי כבודו. ולפ"ז ה"פ דברייתא פעמים שאתה מתעלם כגון בזקן ואינה לפי כבודו ולפעמים שאף בהנך גווני גופייהו דרשאי להתעלם אעפ"כ אינו רשאי להתעלם כגון היכא דמוחל על כבודו אף זקן ואינה לפי כבודו אינו רשאי להתעלם. והשתא א"ש דנקטי' בהך ברייתא ונקט בלישנא דפעמים משום דלאו אדעלמא קאי דע"ז באמת ל"ש לישנא דפעמים דהא תמיד אינו רשאי להתעלם ועוד דל"ש הכא בברייתא אלא אזקן ואינה לפי כבודו קאי. כנ"ל ראי' נכונה מלישנא דברייתא לשיטת הרמב"ם. ולפ"ז י"ל דרמב"ם ורא"ש בהא פליגי דרא"ש סובר משמעותא דמתני' עדיפא וממתני' משמע דאינו רשאי למחול ורמב"ם סובר ברייתא דמייתא קרא עדיפא וברייתא משמע דיכול למחול. והנה כבר כתבתי דההכרח לחלק בין גנאי גדול לקטן הוא קו' תוס' דלמ"ל קרא והתעלמת נילף מלאחותו וע"כ דשא"ה דגנאי גדול. ואם אין לנו הכרח זה בודאי אין חילוק. והנה לשיטת הרא"ש אין התחלה לקו' התוס' כלל דאי כתב קרא דולאחותו לחודי' הו"א דרשאי למחול על כבודו והתם במת מצוה שאני דאין הכבוד שלו אלא של מת והאיך ימחול הוא על כבוד דאחרינא. ובסברא זו נתכוונתי עם התומים משא"כ בהשבת אבדה דככוד דידי' הוא הו"א דיכול למחול ואפשר דצריך למחול כסברת התומים הנ"ל קמ"ל קרא דוהתעלמת דמחוייב להתעלם ואינו יכול למחול. וע"כ דלשיטת הרא"ש אין חילוק בין גנאי לגנאי כיון דאין הכרח מכח קושיא הנ"ל משא"כ התוס' דהקשו כן סברי כשיטת הרמב"ם ושפיר קשה כנ"ל והוצרכו לחלק בין גנאי לגנאי. וממילא מיושב קושיית תוס' שבועות שהתחלנו דהו"ל לשנויי שוא"ת שאני.

ז"א כמ"ש בתומים דהוי רק גנאי קטן ובגנאי קטן ל"מ שוא"ת ומיושב דקדוקנו דלא מצי להקשות ממתני' ז"א דא"ל כקו' התוס' שוא"ת שאני ואי דהוי רק גנאי קטן מנ"ל לחלק בין גנאי לגנאי כיון דמק' ממתניתן וממתניתן מוכח דאינו יכול למחול כנ"ל וכיון דאינו יכול למחול בלא"ה ל"ק נילוף השבה מלאחותו. לכך מייתי המקשן הברייתא ומברייתא הלא מוכח כשיטת הרמב"ם דיכול למחול הדרא קו' תוס' לדוכתה למ"ל קרא דוהתעלמת וע"כ דיש חילוק בין גנאי לגנאי ולא מצית לתרוצי שוא"ת שאני כקו' תומים דאינו רק גנאי קטן כנ"ל פרפרת נאה:

כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או בצים והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים לא תקח האם על הבנים שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך. כי אז"ל המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ה"ז מתחייב בנפשו. וקשה הלא כתיב כי אראה שמיך וגו' מה אנוש כי תזכרנו וכתיב מלפנו מבהמות ארץ א"כ החיוב על האדם לחקור בידיעת חכמת הטבע לדבר מן האזוב אשר בקיר עד הארז אשר בלבנון למען מהם יבין ויתבונן מה גדלו מעשיך ה' א"כ האיך מתחייב בנפשו אם יתפלא על נאות אילן ודשא. והתשובה לזה כמ"ש לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות. ה"נ מתחלה טוב לאדם שיעסוק בכל החכמות למען הוציא יקר מזולל שילמד מהם להכיר גדולת הבורא ב"ה אבל אחרי שכבר למד ואכל תוכם מה שרצוף בהם אהבה לה' ולתה"ק וכבר הוציא טהור מטמא לא יתהלל עוד בידיעת חכמות הזרות החיצוניות כ"א יזרם הלאה וצא יאמר להם אחרי שכבר בא על שכרם. והנה צפור הוא כינוי למחשבות אשר ירימו עוף לשמי מרום. וז"ש כי יקרא קן צפור לפניך רעיונות המפיצים אור על דרכך בקודש. תמצאם בכל עץ נחמד להשכיל או על הארץ ויסודותי'. הם יושיטו לך או אפרוחים או בצים. הם הרעיונות אשר לא הבשילו עוד אשכלותיהם כל צרכם אבל גם האם הוא החכמה אשר ממנה תוציא תולדות לטובה היא רובצת על הבנים הרעיונים אשר יולדו על ברכי'. לזה אומר לך לא תקח האם על הבנים לא תתן באוצרותיך החכמה בעצמה עם רעיונות הטובות אשר נולדו לך ממנה כ"א שלח תשלח את האם אותה תשלח לנפשה מאתך ורק הבנים הטובים תקח לך. וע"פ הדברים האלה פי שנים ברוחי לפרש עוד הפעם את המדרש פליאה הבאתי לעיל פ' לך. אם קיימת מצות מילה ופריעה בדחילו ורחימו לא תקח האם על הבנים ואם לאו שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך. כי אף שאמרנו שזו הדרך ילכו בה לשבוע מצוף דבש שאר החכמות כל חלקה טובה כל דעה זכה וברורה נקח מהם והמותר נחרים תוכן נאכל וקליפתן נזרוק בכ"ז טוב לפני אלקים ימלט מהן ולא תגע בהן יד לנגוע בקצהן כי רוב פעמים מות הנפש בסורם כי יסירו את האדם מאחרי ה'. ובפרט אחרי שכבר נגה עלינו אור החמה שבעתים הוא אור תוה"ק אשר גלתה לנו כל תעלומות להורותנו דרך חכמה. מה לנו לחבוק אשה זרה. טוב שנתעלס באהבים ויעלת חן דדי' ודודי' ירוונו בכל עת הפוך בה דכולה בה והנה המילה היא להכניסנו בבריתו של הקב"ה ע"י שנסיר הערלה מבשרנו נסתרה המחיצה המפסקת בינינו לבין אבינו שבשמים ושלא נאמר שעדיין צריכים אנו למודעי לחקור ולהתפלסף למען דעת את ה'. ע"כ ניתנה לנו הפריעה להורות ולרמז שאחרי שהוסר המסך המבדיל כבר הכל גלוי וידוע ופרוע לפנינו אין מן הצורך לצלול בים החקירה או לעלות על מרומי הדרישה למען דעת את ה'.

כ"א מבשרי אחזה אלוק לא נפלאת היא ולא רחוקה כ"א הברית קודש נגלה ונראה לעין כל אם נשמור לעשות את כל דברי התורה. ע"כ לא נצטרך לא לאם ולא לבניה. רצוני לא לעסוק בחכמות חיצוניות להוליד מהם זרע קודש כי התורה לבדה באורה נראה אור בהיר בשחקים מינה לא נזוע. משא"כ אברהם אבינו ע"ה שלא הופיע עליו עדן אור התורה מסיני כ"א הוא בחכמתו ובחקירתו הוצרך לחפור באר אשר ממנו יצאו נוזלים מים קרים על נפש עיפה ורק רוח מבינתו אלפהו לעלות למדרגת ידיעת ה' ע"כ לא ניתנה פריעה לאברהם אבינו שאצלו לא הי' עדיין דבר ה' גלוי וידוע לעין כל כי הוצרך לשדד עמקים ולחקור ולדרוש עדי הסירו את הלוטה והמכסה. ע"כ הוא הי' מוכרח לדרוש ולחקור בחכמות למען יגיע על ידיהן ללקח טוב. אבל אנחנו שכבר הכל גלוי וידוע לפנינו בספר התורה ואני קיימנו כבר מילה ופריעה שהברית קודש כתוב מפורש באר היטב וראהו כל בשר יחדיו. ע"כ לא נקח האם על הבנים. לא נצטרך ליקח לא את האם היא החכמה הזרה כנ"ל ולא את תולדותי'. ואם לאו והוא בימי אברהם אבינו ע"ה שלא היתה עדיין פריעה בגלוי כ"א כספר החתום הי' דבר ה' והי' מן הצורך ליקח את שאר החכמות לרקחות ולטבחות כדי שמהם ומהמונם בן יולד לנו אשר זרע קודש מצבתו אז מזהירך שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך אחרי לצרכך אבל האם שלח מעל פניך:

לא תקח האם על הבנים וגו' למען ייטב לך והארכת ימים. במד"ר כי יקרא וגו' הה"ד כי לוית חן הם לראשך רבנן אמרי נעשה ד"ת חן לרשיותך. ופי' במ"כ לימי זיקנתיך כי אז נעשה אדם רש ותש כח. כיצד אדם בן תורה בשעה שהוא מזקין הכל באין ומסבבין אותו ושואלים אותו דברי תורה. וצריך להבין ההמשך לדרשא זו עם מצוות שילוח הקן. ונראה עפמ"ש לפרש הפ' בפ' חיי שרה ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל ויאמר אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי כי הזקנים לרוב אינם מרגישים עוד להשתתף א"ע עם הצבור להיטיב להם כ"א הם מתבודדים ולכבוד עצמם לבד הם דורשים ונקראים בשם עגאסיסטען. ע"כ אז"ל אין ממנין זקן בסנהדרין. ובצעירי ימים הוא להיפך שהם ברתיחות דמם ובהרחבת לבם ברצונם לתקן עולם ולהשתדל עבור כל איש ואיש עד שישכחו לעשות עבור עצמם ובשרם. ומי כהחכם יודע פשר לחבר את שתי המדות יחד לעשות טובות נצורות בשביל אחרים אבל גם לעצמו ידרוש טובתו ואשרו. ע"כ סיפר הכתוב אף שאברהם כבר הי' זקן בא בימים ומדרך הזקנים להיות משתדלים רק לטובת עצמם ולא לטובת אחרים. בכ"ז אאע"ה ברוח נדיבתו. ה' בירך אותו רק בכל אם הי' יכול לברך את כל אשר יקרב אליו רק אז הרגיש בעצמו הברכה האמתית אם בברכתו יתערבו זרים. אבל אליעזר הזקן הוא הי' כדרך הזקנים שהי' רק תמיד מושל בכל אשר לו. שרק מה שהי' קנין שלו זה הי' התל שהי' פונה אליו שאמר שלי שלי אבל לא פנה אל אחרים. ורצה אאע"ה שבנו יחידו יתערבו בו במזג השוה ב' המדות האלה. שלא יהי' רק כא"א שעושה הכל בשביל אחרים וישכח להשתדל לתועלת עצמו כ"א רוח נדיבה שלו יהי' ממוזג ברוח העגאיסמות של עבדו אליעזר. ע"כ אמר אחרי שיש לחוש שיוצאי ירכי וחלצי יהי' כמוני רק לחשוב מחשבות בעבור אחרים ואת עצמו לא יזכור ע"כ שים נא ידך וכחך זה אשר בו תחוש לעצמך גם תחת ירכי שיוצא חלצי ג"כ יהיה בו קצת ממדה זו. והנה הרמב"ן האריך כי מצות שילוח הקן תכליתה לנטוע בלבנו מדת הרחמנות ביתר שאת ויתר עז.

ולפי זה בימי נערותו של אדם שהוא בלא"ה רך הלבב ולבו יהמה וירגיש עם כל נכאה ונדכה אינו צריך כ"כ למצוה זו לחזק בו מדת רחמנות אבל בימי זקנותו בהגיע העת אשר אין לו חפץ להתערב עם הבריות אז נראה וניכר גודל תועלת מצוה זו. וז"ש למען ייטב לך בעת אשר תאריך ימים על האדמה ותגיע לגבורות אשר מדרך הטבע שיחלש בך מדת טובך ורחמנותך אבל ע"י מצות שילוח הקן תמצא קן בלבך אהבת הבריות עד שגם בימי זקנתך לא תחי' לך לבדך ואין לזרים אתך כ"א תבורך כאאע"ה בכל כנ"ל. וז"כ המדרש אחרי שבזקני ע"ה אשר לא יחיו חיי המוסר ואור תורה לא תאיר עליהם לעת יבואו בימים יבחרו ההתבודדות ולא ירצו להתערב עם הבריות ובדד ישבו מחוץ למחנה מושבם כטבע הזקן אשר נתקן חבלים אשר נפלו לו בנעימים להיות בלב ונפש אחד עם המון הבריות אבל לא כן הוא בזקני ת"ח אשר כל זמן שמזקינים תוסף רוחם ולהם הלויי' והחברה והצוותא עם בני אדם הוא להם לעונג ולמשיבת נפש כי יוכלו להאציל ולהשפיע מהודם. על הבאים לשמוע בלימודם. ע"כ אמר לוית חן הם לרשיותך. שלעת זקנה ד"ת הם הנותנים חן וחסד ללוי' וחיבור בעת אשר זקני ע"ה הם רשים ודלים וסגולת אהבת הבריות אשר ממנה ימלא לב אדם בימי נערותו כבר כלה ואבד מהם. אז לאדם בן תורה באים ומסבבין אותו לשמוע חכמתו אשר ימיו ידברו ורוב שניו ושינונו יודיעו. ואחרי שגם מצות שילוח הקן מסגולתה לחזק באדם את חבלי אהבת הבריות לא ינתקו לנצח כמ"ש הרמב"ן ז"ל ע"כ שפיר סמכו ז"ל מדרשם למצוה זו:

כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך במד"ת פ' וישלח. הבונה בית חדש כיצד מברך מברך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. כי דהע"ה אמר מזמור שיר חנוכת הבית לדוד ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי.

רמז בכפל הלשון מזמור ושיר כי כמה פעמים בעת יעשיר האיש וירבה כבוד ביתו ילך מעלה מעלה ברום ההצלחה יצא שכרו בהפסדו כי מה שמרויח בהון ועושר בביתו מפסיד בסגולת מלכים יראת ה' אוצרו כי רם לבבו באשר כל אשר לו ירבה ויפרוץ עי"כ גדר המוסר ויעזוב דרך הישר אשר בו הלך מן קדמת דנא בטרם זרחה עליו שמש ההצלחה. כאשר הנסיון יוכיח שכמה בנ"א אשר בעת עניים ומרודם היו תמימי דרך ההולכים בתורת ה' כאשר גדלו והצליחו ועשו חיל נזורו אחור.

וע"ז ישמח היצה"ר הוא האויב האמתי שהסיתו לאדם להחליף עולם עומד בעולם עובר ולהמיר טוב ברע. ע"כ אחרי שזכה דהע"ה לבנות בית לשמו במקום נאמן ואף שפרץ לרוב במקנה וקנין. בכ"ז לא הרס את הבנין. בית בנוי לתלפיות. זה הבית לה' צדיקים יבואו בו. ע"כ כפל בשירתו לתת שבח והלל לשמו ית"ש. ואמר מזמור שיר עלי להרבות בתשבחות ובשירות פי ארוממך ה' כי דליתני והגבהתני למעלה ראש בכל מקנה וקנין אבל לא נעשיתי עי"ז עני בדעת התורה ואביון ביראת ה' טהורה שישמח ע"ז אויבי הפנימי שע"י דרגא בא תביר. כ"א ולא שמחת אויבי לי. כי ברוב עשרי ותפארתי החזקתי במעוז לתום דרכי. והנה החילוק בין חי לקיים שחי נקרא כל עוד נשמת חיים באפיו אף שנשתנה ממה שהי' מאז ומקדם. אבל קיים יונח רק על דבר שהו בריא אולם על מצבו הראשון. כמ"ש המפ' ביו"ד סי' פ"ד. ע"כ מי שחננו ה' בעושר ונכסים עדי יזכה לבנות לו היכל שן בית מושב צריך לברך לא לבד שהחיינו כ"א גם וקיימנו שעודנו נצב לפני ה' ככחו אז כן כחו עתה. וז"ש כי תבנה בית חדש ועלית לרום המעלה הזהר שתעשה מעקה לגגך אחרי שעלית למרום שלא יפול הנופל ממעלתו המוסריית:

כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו. נראה שרומז עפמ"ש לעיל פ' שמיני ופ' פנחס ופ' שופטים שע"כ עשו חכמים גדרים וסייגים הוא בשביל שבעת הלחמו האדם עם יצרו הסכנה גדולה אולי הוא יגבור עליו ח"ו. ע"כ עשו משמרת למשמרת ואחרי שעל הגרר אינו מצווה כ"כ ועושה אין כאן יצה"ר ונוח אח"כ לעשות המצוה באין משטין ומפריע עיי"ש. ולפ"ז יאמר איזה אדם אחרי שמצות מילה ניתנה לנו להתיש כח התאוה אני אין ברצוני להחליש כחה כ"א אתגרה ביצרי בעודו בתקפו וגבורתו ע"כ לא ירצה למול כדי שיצה"ר יהי' לו יתר עוז ובכ"ז יכבשנו כדי שיהא שכרו גדול ורב. ושלא ליפול בפח מוקש הלזה אשר אחריתו דרכי מות כי גלוי וידוע לפני הקב"ה שאם לא ימול ולא יתיש כח היצר אז בודאי הוא ימשול באדם ביד חזקה ובזרוע נטיי'. ע"כ אמר כי תבנה בית חדש והוא הילד יולד לנו הנקרא בית כמ"ש ביום שיזועו שומרי הבית. השמר והזהר לעשות מעקה וגדר לו מסביב משמרת למשמרת כדי שלא תהא מלחמתו עם היצר סוכן כבידה יותר מדאי. והגדר הראשון בו תסובבנהו ותכוננהו הוא המילה. אבל לא תאמר שברצונך להשים הדמים בביתך כלומר שלא תבער מקרבו הדמים המותריים אשר יוסיפו כח בפרט לתאוות המשגל אשר בעבורו נצטוינו למול כנ"ל כי תאמר בלבבך שיוכל ללחום בו אף אם לא תבער הדם האי נקי מקרבו. לא תאמר כן כי הש"י יודע כי יפול הנופל ממנו ולא יוכל קום אם לא ע"י עשיית מעקה הנ"ל. ועיי' עוללות אפרים למילה בפ' זו שנתכוונתי לרוב דבריו ברמז מקרא זה:

לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע. אפשר לרמז עם מ"ש ז"ל שלא יאמר אדם אחר שלמדתי תוה"ק אלך ואלמוד חכמות חיצוניות וכו' והטעם שיש לירא אף שכבר מלא את ידיו בתורת ה' והיא שעמדה לו. בכ"ז אם יחבוק גם חיק נכרי' אז גם חכמת התורה לא תעמוד לו. כי סורי גפן נכרי' ישחיתו ויתעיבו גם את החלקה הטובה אשר כבר נפל בגורלו מקדם וישן מפני חדש יוציא כמו אחר ר"ל. והנה התוה"ק נקראת מלאה כי ע ידה מלא את ידיו לקדש וגם ע"ד אז"ל מא מחזיק ריקן אינו מחזיק. וז"ש לא תזרע כרמך כלאים אחרי שכבר נטעת בכרמך פרי קודש הלולים לה'. לא תאמר שברצונך עוד ליטע בתוכו ענבי רוש סורי גפן נכרי'. כי יש לחוש פן תקדש כפירש"י ות"א יסאב. הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם אשר תביא מן החדש המה יטמאו גם את המלאה מה שמלאת א"ע מתחלה בברכת ה' ויראתו הטהורה בא זה ואיבד את זה:

גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה. וסמיך לי' כי יקח איש אשה ובא אלי' ושנאה. ובמסורה הובאה בבעה"ט מייתי לזה ובא אלי' מלך גדול וגו'. כי קודם החטא נאמר ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו וכתבו המפרשים שבשביל שלא שלט בהם יצה"ר וכל מעשיהם היו רק לש"ש ע"כ חוש המישוש לא הי' חרפה להם כ"א קיימו מצות פרי' ורבי' כמו שאר המצות. וכתב הספורנו שם וז"ל ובכן הי' ענין האברים ההם אצלם כמו ענין הפה והידים והרגלים אצלנו ע"כ. ורק לאחר החטא שנכנס בהם רוח זימה נאמר וידעו כי ערומים הם וכתב בספורנו וז"ל ידעו שראוי לכסות מקום הערוה בהיות מעתה רוב פעולתו מכוונת לתענוג מאוס ומזיק ע"כ. וע"כ הוצרכו לבגד וכסות. וכבר נאמר במצות ציצית ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ולפ"ז אם לא הי' יצה"ר באדם ונשארו כקודם החטא שלא הוצרכו למלבוש לא היו מחוייבים ג"כ בציצית.

וז"ש ע"כ אמרתי גדילים תעשה לך על ד' כנפות כסותך. על אשר תכסה בה על אשר חטא אביך הראשון ומאז הוצרכת לכיסוי ובגד והבגד הוא סימן לבגידת האדם והלבוש לבושתן כי שמע לקול היצר. והנה אם אשותלה זוכין ואינם מתחברים רק לש"ש אז שכינה שורה ביניהם אבל כשלא זכו ורק חיברם היצר מתחלה אז השכינה מסולקת מהם ואש השנאה תבער כל חלקה טובה. ע"כ אחרי אומרו אשר תכסה בה שהוא סימן לשליטת היצר באדם סמך לו כי יקח איש אשה ובא אלי' שעיקר תכלית לקיחתו אותה הוא רק להשביע את הרעב ולעדן את בשרו אז סופו לשנוא אותה וסמכה המסורה הטעם ובא אלי' מלך גדול ודז"ל זה יצה"ר והכוונה גלוי' כנ"ל:

ומתו גם שניהם פרש"י לרבות את הולד שאם היתה מעוברת אין ממתינין לה לה עד שתלד. בערכין דף ז' במשנה האשה היוצאת ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד. פירש"י דגופה הויא. לכאורה צ"ע הא בגמרא פריך פשיטא דגופה ומשני הו"א ולדות ממונא דבעל ולא לפסדי' מיני' קמ"ל קרא דגם שניהם לרבות הולד. אלמא דאי לאו קרא אע"ג דגופה אפ"ה לא היו הורגים את הולד וא"כ למה פרש"י דלא כגמרא והו"ל טפי לפרושי טעמא דאין מתינין משום קרא דוגם שניהם וצע"ק. וליישב זה נראה עפמ"ש הר"ן בחולין ס"פ אלו טריפות די"א דטעמא דאין ממתינין הוא משום דאמרינן עובר ירך חמו עייש"ה. וצ"ל למ"ל קרא דוגם שניהם תיפוק לי' דעובר ירך אמו ודוחק לומר דמהכא ילפינן לעלמא דעובר ירך אמו. ונראה דבשמעתין איתא משמי' דר' יוחנן הך לימוד דגם שניהם ואיהו הלא ס"ל לפמ"ש תוס' ב"ק מ"ב דעובר לאו ירך אמו. לפ"ז א"ש דר"י לטעמי' הוצרך לאתויי מקרא משא"כ רש"י סובר אליבא דהלכתא דקיי"ל עובר ירך אמו וא"כ לא צריך קרא. ונ"ל ברוא שזהו ד' רש"י סוטה כ"ה שפי' הא דקתני בברייתא התם דמעוברת שותה היינו דאין ממתינין לה עד שתלד ותמהו בתוס' מנ"ל הא דהא הכא לענין להורגה איצטריך קרא וא"כ התם דליכא קרא נ"ל דאין ממתינין עיי"ש. ולהנ"ל דברי רש"י נכונים ואזיל לטעמי' דהא דאיצטרך קרא היינו הכא אליבא דר"י לשיטתו משא"כ התם קאי הברייתא למאי דקיי"ל עובר ירך אמו ובפרט דמשמעות סידור לשון הברייתא דהתם משמע דר' אליעזר הוא דקאמר להך דינא דמעוברת שותה ואיהו הלא סובר בהדיא בתמורה ובחולין דעובר ירך אמו ע"כ פי' רש"י שפיר אליבי' דאין ממתינין. והנה התוס' בב"ק כתבו אפילו למאן דאמר עובר לאו ירך אמו מ"מ הא דבהמה הנרבעת היא וולדה אסור כבש"ס דסנהדרין דאמרינן היא וולדה נרבעו דשאני התם דגם הולד נהנה מרביעה משא"כ בעלמא עייש"ה. ולפ"ז ק' לכאורה האיך יליף ר"י בשמעתין מקרא דומתו גם שניהם דהורגים את הולד בכל חייבי מיתות שהאשה נתחייבה מנ"ל הא דלמא שאני קרא דומתו גם שניהם דאיירי בנואף ונואפת דנהנה גם הולד ונהי דולד לאו בר עונשין מ"מ כיון דגם הוא נהנה לא חסה התורה עליו משא"כ במתני' דאשה יוצאת ליהרג דסתמא קתני משמע בכל מיתה שנתחייבה לאו דוקא ע"י זנות כ"א חילול שבת וכדומה דלא שייך בהו שהולד נהנה א"כ אכתי מנ"ל דבכה"ג הורגים גם את הולד. וליישב זה נ"ל כיון דקיי"ל אף בבא עלי' שלא כדרכה ג"כ חייבים מיתה דמשכבי אשה כתיב א"כ בבא עלי' מאחורי' שאין האבר מגיע כלל לרחם שבו הולד ואפ"ה גילתה תורה דמת גם שניהם א"כ מיני' שפיר מוכח דבכל מיתות אף שהולד לא נהנה מעבירה אפ"ה הורגים אותם. ובזה יפורש כמין חומר דברי רש"י ז"ל במקרא שלפנינו דמייתי תחלה על הך קרא דומתו גם שניהם לרבות הבא מאחורי' ותו מייתי דרשא דשמעתין לרבות הולד. ולהנ"ל הנך דרשות מישך שייכי להדדי כיון דמרבינן הבא מאחורי' היינו במקום שלא נהנה הולד שפיר דרשינן תו לרבות הולד בכל חייבי מיתות ב"ד כנ"ל: ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלקיך אח הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם. יל"ד כיון שהקב"ה רצה להפך קללה לברכה הי' לו לשמוע קללתו למען יוכל להפכה לטובה משא"כ אם לא ישמע אלי' אין כאן מה להפך. ונראה עפמ"ד במ"ק פ"ק דשלח רשב"י לברי' זיל לגבי' דליברכך. וא"ל יהא רעווא דתזרע ולא תחצד וכו'. וכתב רש"א בח"א דהיינו טעמא שא"ל בלשון הנראה קללה כדי שיחזור הדבר לרשב"י ויברכו בכפלים מפיו ומפי אביו עיי"ש. והנה במדרשים אמרו שהקב"ה מנע את בלעם מלקלל. עיי' פ' בלק. ולכאורה טוב הי' אם הי' מניח לבלעם לקללם ושוב יברכם הש"י ג"כ בהיפוך קללתו לברכה ויבורכו בכפלים כהך עובדא דברי' דרשב"י הנ"ל אלא דזה אינו דהתם כוונת התנא המברך היתה ג"כ לברכה אלא שאמרו בלישנא דחוכמתא דמשתמע לתרי אפין נמצא דנתברך פעמיים על ידיהם הברכה כפולה. משא"כ בלעם שבאמת שנאם ונתכוין לקללה א"כ מה לו לשמוע קללה ולהפכה לברכה. וז"ש ולא אבה ה' לשמוע אל בלעם שישמע קללתו כדי שיהפוך ה' לך את הקללה לברכה והטעם כי אהבך ה' אלקיך רק הוא אוהב אותך אבל בלעם שונאך א"כ אינו דומה לעובדא דהתם. והנה אם בלעם הי' מקללם והש"י הי' מהפך קללתו לברכה חף שהוא חשבה לרעה מ"מ כיון שעל ידו באה ברכה לישראל אף שהי' שלא ברצונו מ"מ כיון שהוא הגורם לזה אף דהוי פסיק רישי' דלא ניחא לי' מ"מ לא היתה השנאה כבושה כ"כ לנגדו כיון שעכ"פ נצמח טוב וברכה על ידו. אבל אחרי שהקדים שלא אבה ה' לשמוע לו כדי שיהפוך קללתו לברכה. ולא גרם לשום טובה. ע"כ סיים לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם. ורש"י פי' ע"ז שקשה המחטיאו יותר מן ההורגו שההורגו רק בעוה"ז והמחטיאו בעוה"ב. עיי"ש בפסוק ט'. ואפשר שע"ז רמז ע"כ לא תדרוש שלומם מפני שכל ימיך לעולם כלומר עיקר ימי חייך אינם אלא בעוה"ב ואחרי שכל ועיקר ימיך הם לעולם והם רצו להחטיאך ולהעבירך מכל ימיך לעולם ע"כ לא תדרוש שלומם:

לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו. כי כבר ארז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר וכו'. והיינו שלא ימית תאוותיו לגמרי עד שלא יהא לו נטיי' כלל אל הרע ולבו יהא חלל בקרבו. כ"א טוב לגבר כי ישא עליו עול היצר ובכ"ז כפעם בפעם הוא ימשול בו ביד חזקה וברוח נכונה עד רדתו ואל יאמר האדם אחרי שאז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו אין ביכולת האדם לכבוש את יצרו כפעם בפעם ורק בעזר משדי ירדה בו. א"כ אף אם ילחום תמיד מלחמת היצר בכ"ז לא לאדם התפארת כ"א רק לה' התשועה ועזר מצד הצורר. א"כ יאמר מה לי לצרה הזאת ללחום תמיד בכל יום על יצרו המתגבר ואם גם ינצח אותו לא לו יאתה התפארת. טוב לי כי אכנו בפעם אחת ואורישנו מן הארץ אפרוש לגמרי מן העוה"ז ואשב בדד מחוץ למחנה ולא יהי' לי מלחמת היצר במגורי בקרבי כ"א שלום ואמת יהי' בימי. אבל אחרי שזאת תעודת היצר על האדמה ולזה ממרום שלח אש התאוה בעצמותנו למען נזכה לנצחהו בפעם בפעם ובכל עת אשר אנו כובשים את יצרנו טובה גדולה אנו עושים עם היצה"ר כי דין הניין לי' וזה כל פרי מחשבותיו שהוא יסית אותנו לרע ואנו לא נשמע בקולו כי לכך נוצר לנסות את האדם כמו שפי' שזהו שאמר המלאך ליעקב בהאבקו עמו ולא יכול לו שהיום הגיע זמנו לומר שירה כוונתו אחרי שנוצח מיעקב איש תם היום מלא תעודתו להנצח מצדיק וע"י ימלא פיו שירה וזמרה כי חפצו בזה שיגבור הצדיק עליו ע"כ טוב לו אם לא נגרש מקרבינו בפעם אחת החל וכלה את היצר סוכן כי עי"ז נמנע הטוב הנ"ל מבעליו. ע"כ טוב ונוח לו אם לא נמית לגמרי את היצה"ר כ"א נלחום אתו לעתים ובכל פעם נכבשנו. כ"ד הרמב"ם ז"ל בשמונה פרקיו. שיותר טוב אם יתן אדם אלף כסף לצדקה באלף פעמים מתת כולו בפעם אחת. וזהו רמז הכתוב לא תסגיר עבד אל אדוניו. הוא היצה"ר ע"ד מפנק מנוער עבדו. לא תסגירנו לגמרי אל אדוניו מבלי היות לו שום דריסת הרגל אצלך. והטעם שתרצה להסגירו לגמרי ולגרשו כלה ולהפילו חלל פניך. כי תאמר אשר ינצל אליך. אחרי שא"א לך להנצל מפח יוקשו רק בעזרת אדוניו הוא הקב"ה. ורק מעם אדוניו אם הוא ית' מסייע לך אז תוכל לו. ע"כ תאמר אחרי שבלא"ה לך התפארת במלחמה התמידית הלזו ע"כ תרצה להשבית המלחמה בפעם אחת. בהסגירך את העבד הזה ליד אדוניו לא תעשה כן. כ"א עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר יעמד חי לפני ה'. והטעם לזה אחרי אשר ליצר בעצמו טוב לו שתלחום אתו ותכבשנו כנ"ל ע"כ בטוב לו תוננו לא תגזול אותו מטובה זו ואל תמנע טוב מבעליו:

כי תדור נדר וגו' לא תאחר לשלמו כי דרש ידרשנו ה' אלקיך מעמך והי' בך חטא. הכוונה כאז"ל בעוון נדרים בניו ואשתו מתים ח"ו וזהו כי דרש ידרשנו מעמך מאותם שהם עמך אם רק בך יהא חטא הם יענשו: מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה אשר דברת בפיך י"ל כי האיש הפחות אשר האנשים מורגלים שהוא ישנה מוצא שפתיו פעם לבלתי יכלתו לקיים את מאמרו אשר גזר ופעם לבלתי רצותו לקיימו. הוא אינו צריך לשמור כ"כ את לשונו מלהבטיח לחבירו דבר. אחרי שחבירו איננו מובטח כ"כ שיקיים דברו. בידעו שאין בכל פעם ביד חבירו לקיימו. לא כן האדם הגדול אשר ברשותו לקיים את כל אשר יגזור. א"כ אם הוא יבטיח איזה דבר. המובטח ההוא יבטח עליו כעל עמוד ברזל ואין לו התנצלות שלא הי' ביכלתו לקיים ע"כ הוא בודאי דברת פי מלך שמור צריך לשמור את דברו טרם יוציאהו מפיו. וזהו לדעתי כוונת איוב שרים עצרו במלין וכף ישימו לפיהם כלומר איש הפחות א"צ לשמור כ"א את לשונו אבל שרים עצרו במלין הם יעצרו ולא ידברו רק מה שברור להם שיקיימו. והטעם כי כף ישימו לפיהם כלומר למוצא פיהם אשר ידברו ישימו ג"כ הכף והוא כלי המעשה להוציא אמירתם לפועל ואין מונע אותם מלהוציא מחשבתם לפועל ע"כ סומכים על הבטחתם כעל עמוד חזק לא ירופף. וא"כ צריכים לשמור מוצא שפתיהם שלא יבטיחו רק את אשר בודאי יקיימו. ובאמת כל א' כשידור דבר מה לא יאמר מה בצע לי כי אדור הלא אם ארצה אקיים ולא ארצה לא אקיים.

אלא הדבר הנאמר מפיו יהי' לו כאלו כבר עשה את אשר אמר. והנה נדר הוא האומר הרי עלי ובנדבה הרי זו וכשמנדב כבר נתקיים כאשר אמר וז"ש מוצא שפתיך תשמור והטעם שיהא בעיניך נדבה אשר דברת בפיך כנזכר:

השב תשיב לו את העבוט וגו' ולך תהי' צדקה לפני ה' אלקיך. כי נאמר מי הקדימני ואשלם שבכל מצוה שאדם עושה כבר הקדים לו הקב"ה שכרו במה שנתן לו את הדבר שיוכל לעשות בו המצוה. כמ"ש כי ממך הכל ומידך נתנו לך. וכבר נתן לו הקב"ה בן בטרם קיים בו מצות מילה ובית בטרם עשה מזוזה לפתחו. אבל אז"ל כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. שעל ידי הברכה נעשה הדבר שלו. וכמו כן י"ל אם עשה כבר את המצוה פ"א בדבר אשר ניתן לו מן השמים כבר קנה את הדבר ע"י המצוה ונעשה שלו ואם עושה בו עד הפעם מצוה אז כבר עשה המצוה בשלו כי כבר קנה הדבר ע"י מצוה הראשונה שעשה בב והנה אם הלוה לעני בשעת דוחקו שקיים כיור מצות ג"ח היותר גדולה אם מחזיר לו אח"כ את המשכון עושה מצוה בשלו ולא שייך בו תו מי הקדימני ואשלם. כי כביכול הוא מקדים לפני ה'. וז"ש ולך תהי' צדקה לפני ה' אלקיך לא שהוא מקדים לך כ"א אתה מקדים לו כביכול ועושה צדקה קודם ולפני ה' אלקיך. וזהו ע"י שתשיב לו את העבוט שכבר עשית בו פ"א מצוה וקנית אותו ע"כ רק לך הצדקה:

לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו. ונ' עפמ"ד במד"ר ס"פ בראשית. מצינו לאחרונים בזכות ראשונים מנין לראשונים בזכות אחרונים שנאמר ונח מצא חן בעיני ה' באיזו זכות בזכות תולדותיו שנאמר אלה תולדות נח. ועוד אמרו במדרש כי אאע"ה ניצול מכבשן בזכות יעקב שנאמר כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם. נמצא שלפעמים זכות אבות מגין על הבנים ואם גם הם רעים במעלליהם לא יומתו כי ינוצלו בעבור תלדותיהם היוצאים מהם כאז"ל שני פרידות טובות עתידין לצאת. וזהו לא יומתו אבות ויחוס הש"י עליהם על ובעבור הבנים שיולדו להם. ופעמים להיפך בנים ע"כ לא יומתו אף שהי' מן הראוי שנפשם החטאת תמות הוא נושא עוונם בגלל אבות ועובר על פשעם. רק אם עוונותיהם ועוונות אבותיהם יחדיו יספו שאוחזים מעשה אבותיהם והם רשיעי בר רשיעי וזהו איש בחטאו כל אחד מהם הן האבות הן הבנים יחטאו רק אז ימותו:

כי יהי' ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והי' אם בן הכות הרשע והפילו השופט לפניו והכהו כדי רשעתו במספר ארבעים וגו' לא יוסיף וגו' ונקלה אחיך לעיניך. יל"ד דהול"ל ונגשו אל השופט כמו בסיפי' דקרא והפילו השופט מאי אל המשפט דקאמר וכי אל המשפט נגשים והלא אל השופט יבואו. ונ"ל עפמ"ש כי יהי' להם דבר בא אלי והודעתי את חוקי האלקים ואת תורותיו. כי לפעמים באים הבע"ד לא שהאחד רוצה להוציא ממון שלא כדין מחבירו ח"ו כ"א הם בעצמם בספק למי הכסף ובאים לשאול שאלה דעת תורה להיכן נוטה. והנה כשהדין הוא זיל קרי בי רב ומפורש בתורה אז שני הבע"ד יחדיו מסכימים לפסק הדין הזכאי והחייב שניהם כאחד עונים ואומרים יפה דן שגם החייב יודה לזה שחבירו זכאי ולהיפך הזכאי יודה שחבירו חייב. ע"כ אין הדיין צריך להזהר כולי האי שלא להעניש את החייב יותר מדאי אחרי שכולם רואים בפומבי שהוא ראוי לחייב. לא כן אם הדין איננו מפורש רק שצריך הדיין לחתוך את הדין ע"פ שיקול דעתו וסברתו והכרעתו ברוח מבינתו. אז אין החייב וסייעתו מסכימים לזה שחייב כי אומרים שהוא טעה. ע"כ צריך הדיין ליזהר ביותר שלא להכביד העונש יותר מדאי אחרי שהדבר תלוי רק בעיני שכלו. וזהו שרמז הכתוב כי יהי' ריב ונגשו אל המשפט שלא יהיו צריכים לשיקול דעת השופט כ"א שיגשו אל המשפט לראות את המפורש בכתוב. אז והצדיקו והרשיעו שני הצדדים יסכימו להצדיק את הצדיק אף הבע"ד המתחייב בע"כ יאמר אמן. וכ"ז אם הדין מפורש. אבל והי' אם בין הכות הרשע שצריך הדיין לסמוך על חכמתו ובינתו. וכ"פ בבעה"ט ובאוה"ח בין מלשון בינה וע"י הכרעתו מכים את הרשע והפילו השופט לפניו לפי דעתו ושכלו ואז אין המתחייב מסכים לזה. ע"כ צריך להשמר ולהזהר שלא יכנו יותר מדאי. והטעם כי ונקלה אחיך לעיניך. אחרי שרק עיניך הדיין הרואות ברוח בינתך שהוא חייב להלקות ולהקלות ע"כ לא יוסיף וגו'. ועפ"י האמור פירשתי המדרש בפ' משפטים. בא וראה כמה חיבב הקב"ה למשה שבשעה שחיסדו אותו ואמרו מי שמך לאיש שר ושופט עלינו אמר הקב"ה בזה שחיסדתם אותו אני נותן לו גדולה שנאמר ואלה המשפטים. כי דתן ואבירם חשדו את משה רבע"ה שלא ישפוט מישרים ע"פ דתה"ק כ"א לפי שכלו ותבונתו כפי מה שיגזור שכלו ע"כ הוא בגופו הוא השופט. סוביעקטיוו. ע"כ אמרו מי שמך לאיש דייקא. שר ושופט עלינו. שאתה באישיות שלך הוא השופט. וכדי להוציאו מידי חשד זה אמר הקב"ה לא שדייני ישראל ישפטו ע"פ שכלם עד שיקרא "איש" שופט כ"א ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם אתה דק תשים לפניהם המשפטים כשלחן ערוך כדרשתם ז"ל ואין לך שום דבר לעשות ע"פ שכלך שלא ע"פ התוה"ק. ובמכלתא הובא בילקוט פ' יתרו. שאל את ר"ג מה ראה משה לומר כי יבא אלי העם וגו' א"ל אם לאו מה יאמר כשהוא אומר לדרוש אלקים יפה אמר. והוא כולו מוקשה. ונראה אחרי ששאלת יתרו היתה מדוע הם עומדים והוא יושב כמלך על כסא כפרש"י וכ"א במכלתא. ולכאורה אין זה מהקושי אחרי שהם מחוייבים לעמוד לפניו מפני כבוד התורה. אלא כיון דאמרינן בקידושין ת"ח שמחל על כבודו כבודו מחול משום דבתחלה נקראת תורת ה' ולבסוף תורתו ועל דילי' יכול למחול. וכ"כ בתומים סי' כ"ח כיון דיכול למחול ממילא מחוייב למחול היכא דאיכא מילתא דאיסורא.

וכתבתי מזה בחידושי באורך. וא"כ ה"נ הקשה יתרו כיון דאיכא כבוד הצבור של כל ישראל ויכול מ"ר למחול על כבודו הי' יכול וגם מחוייב למחול. אבל באמת כיון דעיקר הטעם משום דהתורה שלו יכול למחול. השיב מ"ר שפיר. כי כל זה אם היו מבקשים ישראל לשמוע תורתו מה הוא מדעתו ע"י יגיעתו אז שפיר יכול למחול כיון דדילי' הוא. אכן הם אמרו רצוננו לשמוע ולראות מלכנו ית' ורק תורתו אבו שמוע ולא תורת משה. וכיון שכן שאין התורה שלו אינו יכול למחול כמו במלך שאין כבודו מחול. ע"כ שפיר השיב מ"ר כי יבא אלי העם לדרוש אלקים דייקא תורתו. והודעתי את חוקי האלקים ואת תורותיו דייקא ולא תורתי ע"כ אין בכחי למחול. ולפ"ז כוונת הילקוט מבוארת שהקשה שלא הי' לו לומר כי יבא וגו' לדרוש אלקים. רק ושפטתי בין איש וגו'. והשיב שאם לא יאמר כן לדרוש אלקים כ"א תורת משה עצמו מה הי' יכול לומר כנ"ל דהי' לו למחול על כבוד עצמו אם התורה שלו. ואמנם לכאורה יש להשיב ע"ז דהא בלא"ה צריכין לעמוד לא רק מפני כבוד התורה כ"א כדאיתא בשבועות ל' מצוה בבעלי דינין שיעמדו שנאמר ועמדו שני האנשים וגו' לפני ה'. אלא דזה אינו דהא קיי"ל כר"י שם דחמר אם רצו להושיב שניהם מושיבין. אבל בגמר דין איתא התם דאף ר"י מודה דבעי עמידה. ומה מאוד מדוקדק בזה לישנא דקרא דקאמר וכל העם נצב עליך מבקר עד ערב. והוא כלפי דאיתא בסנהדרין ל"ד ע"ב יום לתחלת דין ולילה לגמר דין. לפ"ז הכי קאמר ליה בשלמא מה שעומדים עליך בלילה שאז הוא גמר דין שפיר דבעי עמידה דכתיב ועמדו וגו' לפני ה'. ואוקמי' לי' אליבא דהלכתא בגמר דין. אבל מדוע נצבים עליך ביום מבוקר עד ערב שהוא זמן תחלת דין. ובע"כ רק משום כבודך והי' לך למחול כנ"ל. ויתיישב בזה קושיית תוס' שם דנימא איפכא לילה לתחלה ויום לגמר דין. ולהנ"ל ניחא דמקרא דיתרו מדשאל על עמידתם ביום מבקר עד ערב מוכח דיום הוא זמן תחלת דין. ועפ"ז י"ל מאמר שמעון בן שטח לינאי בסנהדרין י"ט. ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והי' העולם. וכבר דקדק ברש"א מאי שנא דנקט שאמר והי' העולם ולא תואר אחר משמותיו ית"ש. ולפי הנ"ל י"ל עפ"מ שפירשתי מדרש תמוה ברבה פ' נח בפסוק כי אותך ראיתי צדיק לפני מצינו שאומרים מקצת שבחו של מי שאמר והי' העולם בפניו שנאמר אמרו לאלקים מה נורא מעשך שלא בפניו אומר הודו לה' כי טוב לעולם חסדו והוא פלאי דאיך שייך גבי הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו לומר ולחלק בין בפניו או שלא בפניו הלא אין נסתר מפניו. ועוד לא ידענו מדוע השבח שנורא מעשיו הוא רק מקצתו וכי טוב הוא כולו. ועוד שאמר שבחו של מי שאמר והי' העולם הכי אין תואר אחר להקב"ה רק שאמר והי'. הול"ל שברא העולם כמו בשאר מקומות. ע"כ לולא דמסתפינא אמינא להסב כוונת הדרוש עפמ"ש בעשרה מאמרות נברא העולם וכו' כדי להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות ופירש"י שע"כ עונשין כפול שמאבדים דבר שטרח בו הקב"ה כביכול. ונראה דמה"ט ברא הקב"ה את העולם ע"י אמירה אף שהי' יכול לבראו במחשבתו ית"ש. אבל הטעם הוא ג"כ כנ"ל כדי שיענשו הרשעים שמאבדים את העולם שנברא עכ"פ כביכול בטירחא מועטת ע"י הדיבור אבל המחשבה אין בה טורח כלל וכלל. והנה לפמ"ש דכשבאה רעה ח"ו על האדם ג"כ צריך להודות אבל לא יוכל להודות בלב שלם ונפש חפיצה אחרי שהטוב הנצמח מהרעה הוא טמון ומכוסה ונעלם מעיני בשר. אמנם כשייטיב הקב"ה לנו אז נרחיב פינו ונמלאהו בשיר ותודה וקול זמרה. לפ"ז נפרש בפניו ושלא בפניו האמור במדרש על פנים של זעם כמ"ש פני ילכו והניחותי לך. וז"ש אומרים מקצת שבחו של מי שאמר והי' העולם ומאחר שברא את העולם באמירה נסתעף מזה עונש לרשעים כנזכר. ואם הוא ית' מעניש לחוטא ומראה לו פנים של זעם אז אומרים רק מצות שבחו ולא כולו באשר האדם עיני בשר לו לבו בל עמו בעת צרתו להודות לה' בכל שבחו. וע"ז מביא שפיר קרא אמרו לאלקים מה נורא מעשיך אם נוראים מעשיו להכות ולהעניש אז ג"כ האמרנו את ה'. אבל שלא בפניו והוא כשפניו של זעם ילכו וברב טובו משפיע לנו כל טוב אז כל הנשמה תהלל לאמוד הודו לה' כי טוב אם יריק חסדו ושפע ברכתו לעולם אז טוב עין הוא יבורך ברוב התשבחות כנ"ל. והנה ארז"ל כל דיין שדן דין אמת לאמתו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית והטעם כיון שעל ג' דברים העולם עומד על האמת ועל הדין ועל השלום נמצא הדיין הוא ממעמידי העולם כמ"ש בטור ח"מ סי' א'. ובודאי אין לו מעלה גבוהה ורמה כ"כ אלא בהיותו דן רק על פי חוקי האלקים ותורותיו אבל אם ישפוט ע"פ חוקי שכלו לבד לא יזכה למעלה זו. וכבר כתבנו שע"כ ברא הקב"ה את העולם ע"י אמירה ולא ע"י מחשבה גרידא כדי ליתן שכר לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בדיבור. והיינו הדיינים הדנים לאמתו כנ"ל. וזה דקאמר לא לפנינו אתה עומד. כי לא מלבנו אנו בודים את המשפט כ"א לפני מי שאמר והי' העולם ולא בראו ע"י מחשבה כדי ליתן שכד לצדיקים הדיינים שמקיימים את העולם. וכ"ז אם הם דנין ע"פ חוקי האלקים ולא רק עפ"י חוקי שכלם. ובזה יתבאר מחז"ל ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני כותים שכל הדן לפני כותים מייקר אלילים שנאמר כי לא כצורינו צורם ואויבנו פלילים. ונדחק ברמב"ן ז"ל שהוציאו דרשא זו מדלא כתיב תשים להם כמו שם שם לו חק ומשפט. ולהנ"ל א"ש בפשיטות שאם הי' השופט שופט כפי שכלו לא הי' כ"כ חילול השם אם יסמכו יותר על שכל שופט אינו יהודי אשר אולי הוא מלומד ביותר בחכמת הדינים שלמד מנעוריו מפי הורים ומורים ויודע היטיב בטיב משא ומתן וישוב העולם יותר משופט יהודי. אבל כיון שלא מדעתו הוא גוזר רק ע"פ התורה והמשפט לאלקים ית' ומודיעם חוקי אלקים ותורותיו. א"כ כשאינם הולכים לב"ד ישראל אף שהם דנין רק עפ"י חוקי התורה ולא ע"פ שכלם. בע"כ שנבזה ח"ו בעיניהם התורה עצמה. כמאמר הש"י לשמואל לא אותך מאסו כי אם אותי. וז"ש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כשלחן ערוך כנ"ל. ולא שהשופט יחוה דעתו. ע"כ לפניהם ולא לפני כותים כי אם הולכים ח"ו לערכאות הם מבזים את המשפטים כנ"ל:

זכור אשר עשה לך עמלק. בילקוט ר' לוי פתח גערת גוים זה עמלק שנאמר ראשית גוים עמלק אבדת רשע זה עשו שנאמר ורראו להם גבול רשעה אם יאמר לך אדם אף יעקב בכלל אמור לו רשעים אין כתיב כאן אלא רשע זה עשו הרשע שמם מחית לעולם ועד כי מחה אמחה את זכר עמלק (הך קרא דפ' בשלח מייתי בילקוט ושוח"ט תלים ט' ולא כגירסת ילקוט בפרשתנו דמייתי קרא דפרשתנו תמחה את זכר עמלק ובע"כ ט"ס הוא דהא דריש שמם מחית דקאי אקב"ה וע"ז שייך קרא דמחה אמחה דקאי ג"כ על הקב"ה.) והוא תמוה וכי ס"ד שיעקב יהי' ח"ו בכלל. עיי' זית רענן וזרע בירך בפרשתנו. ולחומר הנושא אפשר לומר. כי רבים מילידי זמננו אומרים שרק עי"כ שונאים אוה"ע לישראל על אשר נבדלים מהם במהלכם ונימוסם בשבתם ומנגינתם זהו המסך המבדיל בינינו ובינם והוא השורש ממנו פורה ראשו לענה והוא יכביד נחושת עול הגלות עלינו ע"כ רוצים להרוס הגדר ולפרוץ בו פרץ להיות לעם אחד וסוברים כי אז טוב יהי' לנו לא ירעו ולא ישחיתו אותנו. אבל בימים האלה בזמן הזה אנו רואים ששוא ושקר כל הטענות האלו כי הרבה מבני עמנו כבר השליכו מעליהם את כל הדברים המציינים אותנו לישראל. התערבו בגוים וילמדו מעשיהם הולכים בחקותיהם ונימוסיהם ולא יזכר עוד שם ונימוס הישראלי עליהם. ובכ"ז לא נמלטו משנאת האוה"ע וגם עליהם יעבור כוס התרעלה מהול במים המאררים ונהפוך הוא כל כמה שיוסיפו להשליך מעליהם נימוסי דת משה וישראל כן יוסיפו לשנוא אותם ולרדפם. ע"כ אין ביכלתנו לעשות מאומה למען גם שנאתם קנאתם תאבד לנצח. כי אין אנו אשמים בדבר הזה ולא בנו המעל רק הוא שנאה טבעית לא תסור עד שתגיע העת המקווה עלי' נאמר וגר זאב עם כבש אז יעשה מאויב אוהב. אבל אנו אין ביכלתנו להפך שנאתם לאהבה. וע"ז נוכל להמליץ מ"ש בפרשתנו לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם. אין אנו יכולין לדרוש (בעפערדערן) שיהא להם שלום עמנו ויהיו טובים לנו כי אין בנו מעשים המעוררים את שנאתם עד שנוכל לומר שכאשר נסיר המעשים והמעללים האלו יסורו שנאתם. כי באמת סיבת שנאתם בשביל שאנו ישראלים וכל זמן ששם זה נקרא עלינו אף שקצת משליכים מעליהם אחת לאחת עול תורה ומצוה בכ"ז השם ישראל לבדו כ"ז שנקרא עלינו הוא מעורר מדנים. ואפשר להעמיס זה בכוונת תנחומא פרשתנו כתיב מחה תמחה כתיב מחה אמחה עד שלא פשט יד בכסא מחה תמחה משפשט יד בכסא מחה אמחה כי אם היתה שנאתם רק עלינו באשר אנחנו אדם אז הי' ביכלתנו לכבות אש השנאה והיינו בעצמנו יכולם למחות זכר עמלק ושנאתו. אבל אחרי שהם לאויבים לנו על אשר אנו רגל לא ימוט לכסא כבודו ית' והמה פשטו ידם בכסא. ע"כ אין בידינו למחות את זכרו רק ה' אמר הוא בכחו ימחם מעל פניו. וראי' לזה שאין ביכולתנו לעשות חיל להמיר רע שנאתם בטוב אהבתם. שהרי כמה פעמים עשו ועושים ישראל גדולות ונצורות לעיני כל הגוים אשר על ידם גם הגוים לעומתם ברוך יאמרו ויהללו וישבחו את מעשיהם בשער בת רבים עד להפליא. ואם גם ע"י מעשים ישרים אלה אשר אין להכחיש בהם טובת ישראל מעלתם ומדתם. יחידים שבאוה"ע שבו מדרכם הרעה ולא רדפו עוד אחרינו לבלע ולהשחית אחרי רואם כי ישראל עושה חיל במדות טובות ובכל תושי' יתגלה. בכ"ז רק יחידים זעיר שם היו ששבו ונרפא להם נגע שנאתם אבל כרובם והמונם לא שתו לבם לזה ויוסיפו לגרות מדון עלינו. ומזה מוכח שרק בה' נעשה חיל ורק הוא יבוס צרינו ויסכור מעיינות תהום שנאתם הרבה עלינו על לא דבר. וזה כוונת המדרש רק אתה ה' גערת גוים ורק אתה תוכל לאבד רשע ולכלות זדון מן הארץ. ושמא תאמר אף יעקב בכלל. כלומר אף לנו לעשות דבר מה להיות כמסייע לחלק את הבערת שנאת הגוים. ת"ל אבדת רשע רשעים אין כתיב דמשמע שבפעם אחד יחזרו וישובו כל הגוים מרשעתם נגדנו בראותם שאנו נקיים וחפים מכל פשע אשר יגוללו עלינו כפעם בפעם. רק אבדת רשע. אם כבר בעיניהם יראו עין בעין שאתנו הצדק נגד עלילות רשע שעל ידיהם התעיבו אותנו. בכ"ז רק ביחידים שלהם אבדה שנאתם אבל לא ברובם ככולם. מזה נשפוט מישרים שאין יעקב בכלל. רצוני שאין יעקב יוכל לעשות מאומה בדבר הזה ורק הקב"ה לעצמו ולכבודו השאיר לבער את הגלל. וע"ז אמר רק אני מחה אמחה את זכר עמלק אני ביכלתי אבל לא אתם: ומעין זה פירשתי הפסוקים בפ' וישלח. עם בן גרתי ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמור צאן עבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך. כי רוב הטענות שטוענים בני בלי שם האנטיסעמיטען שונאי ישראל עלינו על שתים יסודתם. הא' שהם אומרים כי אנחנו שאנו רק גרים בארץ לא לנו והמה קוראים א"ע ווירטס פאלק בל"א ולנו קוראים רק גאסט פאלק. ואף שאנו באנו רק לגוור בכ"ז רצוננו להרים ראשינו ולהתנשא לכל לראש להיות ראש וראשון לכל דבר כאלו היינו אנו התושבים. והשנית באים בטענות שקר כי ישראל אינו עושה חיל להגדיל תוצאות הארץ פראדוצירען ואינו משתדל להעשיר את הארץ והמדינה אשר הוא גר בתוכה לעשות חדשות בעבודה קשה ובפרט עבודת האדמה אשר הוא יסוד חיזוק המדינה ירחק היהודי ממנה כמטחוי קשת ורק אוהב מלאכות נקיות וקלות לסחור בדברים אשר קדמו בעבודה הבן נכר. ולהראות כי שקר בימינם הוא כי מעשה אבות סימן לבנים וכ"כ הרמב"ן ז"ל שכל מעשה יעקב ועשו הוא סימן לדורות.

ע"כ שלח לו יעקב לעשו לבטל טענה הראשונה שישראל לא יזכור כי הוא גר בארץ לא לו ע"כ צוה לאמר לעשו עם לבן גרתי ואחר עד עתה. אף ששהה בבית לבן כל כך רבות בשנים ועמל וטרח ויגע בכל כחו לטובת הארץ בכ"ז לא חשבתי א"ע לתושב כי לא סר מנגד עיני שרק גר אנכי בארץ לא לי. ולבטל טענתו שאינו אוהב את עבודת האדמה אמר לו ויהי שור וחמור שהם כולם לעבודת האדמה כמ"ש רוב תבואת בכח שור ועי"כ אקוה למצוא חן בעיניך והשכותי את תלונתך מעלי כי אני גר וגם עובד אדמה. ופירשתי עוד הפסוק שם. ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב. לא אמר הגידה לי שמך כמו שאמר יעקב למלאך. ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי ויברך אותו שם. גם בזה נ"ל עפ"ד רמב"ן הנ"ל שהוא רמז לדורות כי באמת הם באים בטענה עלינו שאין אנו הולכים בדרך הישר בלי עקמומית כ"א כל תהלוכתנו היא בעקיפים ותחבולות וע"ז מורה שם יעקב שגם לעתיד רק ע"י עקיפין ותחבולות נעשה חיל. והנה הדורונות ששלח יעקב לעשו המה ג"כ סימן לעתיד שישראל צריכים לבוא אל בני נכר כשרוצים להגיע למחוז משפט צדק בדורונות ומתנות שוחד כמ"ש רמב"ן. ובתשו' חות יאיר סי' קל"ו נשאל ע"ז כיון שבני נח מצווים על הדינין האיך ישראל רשאין לתת שוחד והרי עוברים עי"ז על לפני עור לא תתן מכשול שעי"ז שנוטל שוחד נוטה לזכות ישראל שלא כדין. והשיב שאינו נותן השוחד לעוות הדין כ"א אדרבה לתקן הדין כי כשישראל יש לו משפט עם א"י השופט הא"י דעתו קרובה לגבי הא"י איש דתו ויש לחוש שיזכהו שלא כדין כי שווי אמונתם יעוור עיניו מלראות בזכותו של ישראל ע"כ נותן הישראל השוחד והממון שנותן הוא מכריע את הכף מאזנים אשר זולת זה הי' נוטה לצד הא"י וע"י השוחד נעשה הדבר שקול ויצא דין ישראל לאורה בלי עוות הדין עכ"ד ז"ל. והנה כמו ששם יעקב מורה על עקבה ורמי' כן שם ישראל מורה על ישרות ותמימות. וגם הנסיך נקרא ע"כ שר כי הוא יוכל לנהוג ביושר מבלי צורך לתחבולות אנשים פחותי המדרגה כי ממנו ייראו ולא יעשו לו עוול עד שיצטרך לבוא בעקיפים והנה המלאך אמר לו מה שמך על שראיתי שאתה מביא דורונות לשחד. והנה גם שמך מורה על כך שכל פעלך בעקבה ותחבולות. וע"ז א"ל לא שטבעך וחפצך נוטה לזה כ"א רק ההכרח יאלצך לבוא בתחבולות ורק עם עיקש תתפתל כסברת חו"י הנ"ל אבל עם חסיד תתחסד אם יש שופטים צדיקים אשר לא ירצו לעשוק את היהודי ואם יש להיהודי דבר עם אנשים חשובים אשר שנאת הדת לא תעוור עיני שכלם אז גם הישראל נוהג עמם כשר והולך מישרים בלי שום מרמה ותחבולות והנה אלקים נקראים דיינים השומעים לקול אלקים אשר בקרבם ולח לקול תאוה שנאה ותחרות ואנשים פירש"י בכל מקום צדיקים וחשובים. ע"כ אמר לו המלאך אחרי שבכל דבר שמו מורה על טבעו ותכונתו. לא יעקב יאמר עוד שמך שהוראתו שתכונתך וטבעך היא לבוא בעקב ותחבולה. כי אם ישראל ישר הולך. והראיי' לזה שאם דבריך הי' עם אלקים הם דיינים צדיקים ועם אנשים חשובים. ותוכל לבוא לזכותך בדרך הישר אז לא נהגת בעקבה כ"א הלכת עמהם כשר ההולך בדרך הישר. וזהו שרית היית נוהג כשר. ותוכל אם רק הי' ביכלתך לעשות כן והיינו כשהי' דברך עם אלקים ואנשים כנ"ל. ורק לעת ההכרח עם עקש תתפתל. והנה שונאי ישראל מתהפכים בטענותיהם עלינו כפעם בפעם. פעם יאמרו שהישראל אינו אוהב את ארצו כא"י וכשנביא להם ראיי' ששקר בימינם אז יקפצו לטענה אחרת פעם יאמרו שישראל אינו רוצה ללמוד החכמות וסגור הוא בבית והוא ממורדי אור ההשכלה. ופעם הם אומרים להיפך שכל בתי החכמה הגבוהים מלא מהם ויקוצו מפני בנ"י כידוע כ"ז לקורא בדבריהם. הכלל אין להם שום טענה לנגדנו המיוסדת על אדני היושר רק השנאה היא מקלקלת אותם לראות חסרונות בנו מה שלא נמצאו ע"פ האמת. עיי' לעיל ר"פ שמות. וכבר כתבתי לפרש הפ' ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך שזהו בעצמו שבאים עלינו רק במשאות שוא וכחש ואין להם שום טענת אמת נגדנו זהו כבר נצחון על אויבינו. וז"ש וישאל יעקב לשרו של עשו הגידה נא מה שמך כלומר מה הוא השם אשר עליו תתמוך יסודיך לבוא בשנאה על יעקב מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי. והשיב לו למה זה תשאל לשמי אין לי שום שם אשר יאמר עליו האמת כי הוא זה ראוי לשנאותך עבורו. לא אמת וצדק או פאטריאטיסמוס וכדומה המה השמות הקדושים אשר בעבורם אני יוצא לקראתך למלחמה. רק שנאה בלי שם וסיבה נכונה המה בעוכריך. ועי"ז שהודה שרו של עשו שאין לו שם בעבורו ירדוף את יעקב. זהו בעצמו היתה ברכה ליעקב אחרי ששונא ישראל הוכרח להודות שאין לו מענה נכונה להלחם בישראל. וזהו ע"י שאמר למה זה תשאל לשמי זהו בעצמו ויברך אותו שם. ע"ד ויכחשו אויביך לך. ופירשתי עוד מה שנאמר שם ויאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך. גם זה י"ל ע"ד רמז הנ"ל כי לאוה"ע יש להם לעבוד את האדמה ולתקנה בכל מילי דמיטב כי זהו תעודתם עלי ארץ עד שאז"ל ב"נ ששבת חייב מיתה כי יומם ולילה לא ישבותו מעבודתם עבודת הארץ כמ"ש בפ"ק דע"ז שיאמרו אוה"ע גשרים תקנו. וישראל תעודתו עלי ארץ רק לתקן עולם במלכות שדי להפיץ ידיעת ה' ואמונתו בכל כנפות הארץ ולהם העוה"ז רק כפרוזדור להתקין א"ע כדי שיכנסו לטרקלין לעוה"ב כמ"ש על קין והבל ויעקב ועשו שחלקו ביניהם עוה"ז ועוה"ב. והנה כ"ז שיעקב ועשו שומרים פקודתם זה להרחיב עניני עוה"ז וזהו בשלו בענייני עוה"ב אז שניהם יגיעו אל מחוז חפצם. אבל אם יתערבו ויעקב יתפוס לו לעיקר העוה"ז כמו בימינו אלה אז הוי קדירה דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא ושניהם לא יגיעו למטרת חפצם. וז"ש נסעה ונלכה רק נוכל ללכת בטח ולהגיע למקום מבוקשינו כ"ז שאל לכה לנגדך שאני מתנגד לך אני עוסק בענייני עוה"ז ואתה בענייני עוה"ב. אבל כשלא נהי' מתנגדים אז גם לי גם לך לא יהי':

תוכן העניינים

לוח ארז חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה