אור ברסלב

להבת שלהבת קודש

יז'

טז'

דברי המערכת: הנה הקונטרס נכתב והוכן לדפוס ביום ה' אלול כנ"ל ומכח סיבות תקלות טכניות התעכב הדפוס עוד שבועיים ומכיון שביני לביני נאמרה עוד הוספה בענ"ז על כן הננו מכניסים כאן מה שמצינו נחוץ להוסיף להקונטרס.

הנה בענין שכבר דברנו עליו מקודם יש לי להוסיף דברים ממה שספרו לפני דברים שמזעזעים את השומע וא"א להתאפק מלהשמיע את כאב לבי ולב כל החרד לדבר ד' ואינו מובן בשו"פ איך שותקים ולא שומעים שום קול למחות ולעורר על הנעשה כי ה"ז מפחיד מאוד את לבי והנני מרגיש בזה פחד גדול ועצוב שהיה לא יהיה ח"ו דבר זה לפוקה לכל הכלל על השתיקה (שכהודאה דמיא) ומי יודע אם זה לא יגרום ח"ו כמו שגרמו הדברים לפני שבעים שנה שגרמו את השואה ר"ל, ואולי בזכות זה שעכ"פ יהיה לפחות השמעת קול א' לגלות דעת סתירת קול ענות המלחמה במחנה יהיה זה קצת זכות והצלה לכל הכלל בס"ד וזהו כונתי באלה הדברים לא ללמד חובה על הכלל יצאתי ח"ו אלא ללמד זכות לא על עצמי אלא על הכלל כולו בעזרת צורי וקוני אמן כן יהי רצון.

ומה ששמעתי הוא שהאנדרלמוסיא והמגיפה שהתפשטה שהיא המלחמה הזאת נגד הצניעות והקדושה היא מוסיפה והולכת וגודלת יום יום ומתרבה כל יום יותר אנשים מהחרידים שנתפסים בה וסיפר לפני אחד ששמע ממי שראה איך שעברה אשה עם רעלה באחד מהרחובות ששם נלחמים ומוחים תמיד נגד פירצה, ובחור אחד זרק אבן על ראש אותה האשה, והנה אחרי ששומעים דברים כאלה מה יש לנו לאמר ולדבר, הדברים הללו מדברים לעצמם וכי נשאר עוד מקום להסתפק למי האמת והצדק למי החותמת מאת ד' ית' ולמי הפסילות והשקר והרשעות, וידעתי גם ידעתי שיענו ויאמרו שזה היה רק מקרה אחד זר שעשה בחור פרוע על דעת עצמו ואין שום אחד אחראי על זה, ובאמת אין זה נכון א) מטעם שאחז"ל (סוכה נ"ו:) שותא דינוקא או דאבוה או דאמיה, ויותר מזה שישנם עוד סיפורים לא רחוקים מסיפור זה, אבל יש להבין עוד יותר מזה שכאן הענין הרבה יותר חמור וגרוע מענין שותא דינוקא וכו' כי כאן באמת נעשה ע"י המבוגרים ג"כ מעשה רציחה אלא שהוא לא כ"כ רציחה גסה כזה כנ"ל שמה שמבזים ומאנים אותן בצורה שפלה ומזולזלת (כמו שעשו להבדיל האומות העולם אלינו) זה נחשב בשמים ג"כ מעשה רציחה ממש, וממשמעות דברי חז"ל משמע שרוצח בצורה גסה בענין המדובר כאן הוא פחות חמור מרציחה של הלבנת פנים (*) , כי מכיון שענשו של רוצח בצורה גסה שהורג את השני בפועל הוא בידי בית דין של מטה לכן יש לו חלק לעוה"ב אבל המלבין פני חבירו אין לו חלק להעוה"ב (**) והרי עונש זה בודאי הרבה יותר חמור באין ערוך מעונש ומיתה גשמית.

(*) ועוד יש להוסיף שמעשה רציחה שנעשה ע"י זריקת אבן הוא פרי מעשיהן ונבע מתוך מעשה הלבנת פנים שעושים המבוגרים והוא ע"פ המבואר בספה"ק בספרי מוסר שכאשר יהודי יותר מעולה עושה עוול קטן ודק ה"ז משפיע וגורם ליהודי היותר שפל לעשות עוול ועבירה גדולה וגסה, ע"כ, ולכן ה"ה ג"כ על עבירה השני שנגרם באמת על ידו, ובזה מתפרש הטעם שמדקדקין על הצדיקים על כחוט השערה כי עוול החוט השערה שלו גורם עוול עב וגס אצל השני.

(**) ולפי המבואר בראשונים הרי זה נאמר דוקא למי שעושה יותר מפעם אחת ולא נאמרה חומרא זו לגבי מי שנכשל פ"א וכמו"כ מי שמתחרט ועושה תשובה על זה כראוי בודאי שהתשובה מכפרת כמו על שאר כל העבירות כמובן.

והנה נחזי אנן למה כשנעשה דבר כזה כנגד הכופרים שאנו נלחמים נגדם על מה שהם עוברים על דברי התוה"ק אנו מרגישים כאלו אנו אחראים ותומ"י משמיעים מחאה כנגד העושים כך ומשמיעים בשם הרבנים איסור לעשות כך, ולמה בדבר זה אין קול ואין קשב למה אין העסקנים מספרים את זה להרבנים לעוררם שחייבים להכריז נגדם כמו שהם עושים בענינים הנזכרים, מי התיר דמן של ישראל הגענו למצב שאם נשמע שרצחו ח"ו א' מהמתחסדות לא יהיה חידוש בעיני ואם המעוררים את המלחמה הזאת לא מרגישים אחריות למנוע דברים כאלה ולא משמיעים שום קול נגדה יש לומר כפי המבואר בחז"ל ופשוט להלכה מדשתקי ניחא להו בכך ושתיקה כהודאה דמיא, ודבר כעין זה ששתקו רבנן על מחלוקת ושנאת חנם גרם חרבן בית המקדש כמבואר בגמ' גיטין (נ"ז) וכמו"כ היום דבר זה גורם חרבן בתי מקדשות שהם בתי בני ובנות ישראל הכשרים והצנועים שהם מקדש מעט ושם שכינה שורה כבבית המקדש, ומי יודע איזה חרבן זה עלול לגרום אם ישתקו, עלול ח"ו לגרום הירוס את כל היהדות ולגרום הפקירות ופריקות עול שאין דוגמתה ולא יהיה שום דרך לשלוט ולעמוד בפרץ ולחזק בדק הרוחניות ויבזו בחוצות כל שומר תורה ומצוות והשלחן ערוך כפשוטו ומכש"כ שיתלוצצו מכל מתחסד בכל שאר הענינים ד"י וזה יהיה חרבן גדול הרבה יותר מחרבן בהמ"ק וימנע מרוב הכלל את הגאו"ש ח"ו וידעתי שמעטים המה שמסוגלים להבין מה שאמרתי עכשיו אבל יהי רצון שלא נגיע למצב שיבינו ח"ו.

ואחרי כל זאת כמו שהזכרתי לא נשאר מלים בפי מה לאמר אך מכיון שראה ראיתי שאין קול וקשב והמלחמה מתלקחת יותר יום יום במלחמה כזאת שלא ראינו מעולם כי בכל מלחמה שני צדדים נלחמים וע"י שהשני נלחם חזק נגד הראשון הרי הראשון מתגבר עוד יותר נגדו משא"כ מלחמה שאין השני חוזר ומכה להראשון לפי דרך הטבע אין הראשון מוסיף משא"כ כאן התלהבות המלחמה היא בצורה לא הגיונית ולא כפי טבע האנושי ונראה במוחש איך שיש כאן רוח רעה וקליפת עמלק שנלחם נגד הקדושה, ועל כן אמרתי מהחיוב וההכרח לקיים דברי חז"ל (במשנה אבות) שלמדונו וצוינו במקון שאין אנשים השתדל להיות איש.

ולכן אע"פ שאמרתי עד עתה שאיני יודע לקבוע ההתנהגות למעשה (אע"פ שברחוב יש אומרים שאני מנהל של התנועה הזאת של ההתחסדות המוגזמת אע"פ שאין זה ח"ו עבורי גנאי אלא שבח אבל הלא כולכם יודעים שלא כן היא) אבל עתה אחרי שמעי ורואי כל זאת כבר אינני צריך לקבוע כלל ולומר כזה ראה וקדש כי כבר קדשוהו משמים במה שהראונו את כל זה.

ולפ"ז יש להבין ברור שאלה הנשים הן הנה הצדקניות שעליהן אמחז"ל שבזכותן יבוא הגואל והגאולה, והן הנה הנשים שמצילים את הכלל ואת התוה"ק, וכמו שבימי היוונים לא בטלה גזירתם וקליפתם אלא ע"י נשים שעשו מסירת נפש אשר לא נצטוו עליה והיה זה ע"י מצוה שאין החיוב מוטל עליהן (שהיא מצות מילת הבנים שהאיש מצווה עליה ולא האשה) כמו"כ יש לדמות אלה הנשים הצדקניות שעוברים עתה מצב של מסנ"פ והן נלחמות בעד הקדושה ומקבלים מכות ועלבונות והן כמנודות מתוך הכלל כפי שמספרים שבעיר ב"ש מפחדות לצאת לחוץ ונחבאות בתוך בתיהן (*) , וה"ז דומה בדומה לזמן היוונים שהיו נחבאים בשעת גזירת השמד ואלה הנשים שיצאו וקדשו ש"ש בפרהסיא הן הצילו את העולם.

(*) ועי"כ הנלחמים משתמשים גם בזה להוכיח שמשוגעות הנה שה"ה כנזירות שלא יוצאות החוצה והרי ההורים מענים וסוגרים את בנותיהן וה"ז באמת במומו פוסל כי הרי הם העושים ומעשים בזה והם עוד באים לגבות חובם כאלו מגיע להם והרי זו אכזריות כפולה ומכופלת ד"י שאינה מתאימה לזרע אברהם יצחק ויעקב שהם בטבען רחמנים וכו', וכל זה מוסיף להוכיח באותיות גדול שכל מלחמתם מתחלה ועד סוף היא מקליפת עמלק והערב רב ד"י.

אבל כמו שאז בודאי שלא הגין זכותם עבור אלו שהיו נלחמים נגד הצדקניות ולא נגד המתיוונים כמו"כ היום שהמצב הוא שרובם ככולם התיוונו ונתפסו לקליפת יוון שהוא החכמה ההגיונית כידוע ואינם מאמינים במה שהוא מעל ההגיון וזה באמת פגם נורא באמונה בד' ובתורת משה (וע' רמב"ן הידוע בסוף פרשת בא) ולכן הם כועסים כ"כ נגד כל דבר שבקדושה שאיננו לפי הגיונם אלא לפי האמונה בד' ובמשה עבדו, ואלה הנשים המתחסדות כנראה שיש בהן נצוצות מנשמתן של בנות ישראל ההם ועושות גם כמעשיהן ועל ידן נוושע בס"ד.

והנה ידוע המאמר ששגור בפי הצדיקים (ומקורו מא' מאדמורי בעלזא) עמש"כ במסורה המובא בבעה"ט (שמות ...) עה"פ ושמתי פדות בין עמי ובין עמך וכתוב ע"ז במסורה (שמצינו) ג"פ פדות א' כאן, ב' (תהלים קי"א) פדות שלח לעמו וגו', ג' (תהלים ק"ל) והרבה עמו פדות, ופרשו בזה הכונה שיש ג' מיני גליות א') בנ"י אצל אומה"ע ועל זה המדובר בפסוק ושמתי פדות וגו', ב') בנ"י הצדיקים אצל הרשעים שביניהם ועל זה כתוב פדות שלח לעמו כלומר מתוך עמו בעצמו פדות, ג') גלות האדם אצל היצה"ר שלו ועל זה כתוב והרבה "עִמּוֹ" פדות כלומר האדם מתוך עצמו. וכמו שביציאת מצרים עשה ד' ית' פדות והבדלה בין בנ"י להבדיל המצריים, כמו"כ יהיה ביציאה מהגלות האחרון כעי"ז שיעשה ד' ית' ההבדלה וההפרשה בין בנ"י עצמו ויציאה והפדות והבדלה הזאת שבין בנ"י בין זל"ז הוא יותר קשה מהיציאה והפדות ממצרים והג') שהוא הגלות של יהודי בתוך לבו של עצמו שהוא בגלות בידי יצרו השורה בלבו עצמו, והקב"ה יעשה להאדם פדות והבדלה ממנו, וזה היותר קשה מכולם ולכן כתוב בה "והרבה" עמו פדות, וכל זה יהיה נעשה בהגאולה שלימה.

ונסביר קצת יותר ענ"ז במה שנוגע לנו והנה עד עתה היה מובן בענ"ז שמה שסבלו כלל ישראל מהמתבוללים ומשכילים והציונים וכדו' במשך קרוב לג' מאות שנה האחרונים וגם בשאר תקופות היה כזאת (כמו בזמן החרבן מהבריונים ובזמן היוונים מהמתיוונים וסבלו בנ"י על ידם הרבה צער וצרות וגזירות שגרמו הם לכל הכלל) הוא הגלות שבין יראי ד' אצל הרשעי ישראל אבל סוכ"ס לא היה חוסר ההבדל כ"כ גדול כי הרשעים האלה היו כמעט (*) תמיד ניכרים ונבדלים למי שדרש וחקר כראוי, אבל עתה בתקופתינו זה המר ועצוב נוכחנו לדעת שהפשט הוא לגמרי אחרת כפי שאנו רואים במוחש כפי שכבר הזכרנו שהנסיון הוא גדול וקשה מאוד מכיון ששני הצדדים שווים במראה וקומה, ובזה למרום צפיות עינינו שיגאלנו ויצילנו הקב"ה מידם ויבדילם מאתנו לנו ויכירם אלינו בכדי שנדע להבחין באיזה דרך נעלה ונגיע לעיר ד' שמה.

(*) אע"פ שבאמת גם בזה היה קצת בלבולים כי המשכילים והציונים הראשונים היו הרבה מהם נראים בחצוניותם כיראים וחרדים, אבל עם כל זאת היה זה פוגע בעיקר כלפי פשוטי עם ועמי הארץ ולהם היה בזה נסיון וגלות כי לא ידעו אחרי מי לילך ולהרוח נמשך אבל להמבינים ומלומדים לא היה כל כך נסיון בזה.

וכמו"כ יחד עם זה הגלות הג') ג"כ שונה ממה שהיה בדורות שלפנינו שהיה בערך ניכר מהו מצד היצה"ר שזה היה המשיכה לעבירה ולעוה"ז שכולם בדר"כ ידעו להבחין ולומר שזה מצד הרע והיצה"ר והנסיון היה רק להתגבר כנגד יצרו וזה ג"כ פגע בעיקר בפשוטי העם משא"כ המעולים שבעם היו תמיד מתגברים נגד יצרם ולא היו מתבלבלים ממנו, משא"כ בתקופתינו השתנה מאוד הענין שרובא דרובא אינם יודעים להבחין בין טוב לרע וכנ"ל שאומרים על טוב רע ועל רע טוב וכל א' בונה במה לעצמו ונהיה דורש טוב לעמו להרבות פעלים לתורה ומעש"ט, ומועטים המה מאוד אלה שיודעים להבחין מהו הטוב האמיתי, ובפרט ענין קליפת הערב רב ששורה ושולט בינינו מאוד שהיא קליפת ההגיון וחכמת היוונים שנהיה העבודה זרה של היום ורובא דרובא חושבים שזה הוא הטוב והחיים ושזה הישועה והגאולה ולא מבינים שאדרבה זה עומק הגלות והקליפה שמעכב ומונע את הגאולה האמיתית ח"ו וכמו"כ ישנו ענין הגלות וקליפה שנתפשט ונתקבל אצלינו (שונה מכל הדורות) והוא ענין קליפת דור הפלגה שחזר וניעור היום מאוד שרוב העדות והמוסדות תפוסים וטרודים לבנות לעצמם במה ומגדל ושם עד השמים, וענין זה לא נחשב היום כיצה"ר ודבר מופרך כמו שאר התאוות והכבוד המדומה אלא כדבר טוב וכאלו זה רצוי למעלה ואכמ"ל בענ"ז יותר.

אבל מה שכן יש להדגיש בענין זה הוא לגבי מה שדברנו עליו עתה לאחרונה, שאנו בזמן הבירור הקשה, והמלחמה עם קליפת היוונים והערב רב גודלת ומתגברת בצורה קשה מאוד כנזכר, והיותר קשה מהכל הוא הבלבולים שבלב האדם הבא להיות יר"ש ולהתקרב לד' שעליו חלה קושי והבלבול הנזכר וחושך גדול כמו שכבר הארכנו בזה במקום אחר והזכרנו גם מה שמבואר במדרשי חז"ל (וכבר נדפסו חלק מהדברים) שמש"כ בפ' בראשית שבתחלת הבריאה לפני התגלות האור היה שורה חושך ע"פ תהום וגו' שזה רמז על גלות וקליפת היוונים ושזה יהיה גם כך לפני התגלות האור חדש שעל ציון תאיר וע"ז כתוב בנביא (ישעי' ..) שלפני הגאו"ש יהיה מצב של חושך יכסה ארץ, עכ"פ עתה נתבאר לנו ששניהם קשורים יחד זה עם זה שע"י העירוב שיש בין העם ואינו ניכר בין זה לזה ה"ז עצמו גורם גם בלבול גדול בלב האדם.

והנה ממימרא הנ"ל עה"פ ושמתי פדות המובא כאן ילה"ב שב' ההבדלות האלה דהיינו א' שיהיה הכרה והבדלה ברורה בין רשעי בנ"י לצדיקיו וכמו"כ הענין הב' שיהיה ניכר להאדם בין הטוב לבין הרע שבלבו יהיו נעשים עוד לפני הופעת הגאו"ש כמו הפדות שעשה ד' במצרים שתהיה נכרת ההבדלה בין ישראל למצרים זה נעשה לפני היציאה (בשעת ההעשר מכות) בשעה שהכין הקב"ה את בנ"י להגאולה והיציאה ממצרים כמו"כ יהיה הענין בגאולה העתידה שבשעה שיהיו בני ישראל סמוך ונראה להגאו"ש ובשלבי ההכנה והתכוננות להגאו"ש אז תהיה נעשית ההבדלה וההבחנה הזאת.

וביאור ענין הצורך שתהיה נעשית ההבחנה דוקא עוד לפני הופעת הגאו"ש, הוא כי ההבחנה והבירור הזה הוא כדי לקבוע מי לד' ומי ישאר וינצל במלחמת גוג ומגוג ויחי' בביאת המשיח, ומכיון שהכלל הוא שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו לכן לפני כל גמר דין של עונש בידי שמים מקדים ד' לתת להאדם הזדמנות ואפשרות למנוע את העונש ולהנצל ממנה והוא ע"י שמרמזים להאדם רמזים בכל מיני אופנים או ששולחים צרה קלה (לפי ערך העונש ההיא) שעי"ז יתן לבו להתעורר לעשות חשבון עם נפשו (וכמבואר ענין זה בחז"ל (ברכות ...) עלה למטה ..יהיה דומה בעיניו וכו'..) ועל כן גם היום בזמן הבירור מראים לנו בגלוי הפדות וההבדל עד שכאו"א יוכל עי"ז להבחין (*) ולהכיר את עצמו ודרגתו ולעשות דין וחשבון עם נפשו איפה הוא עומד ולבחור במה שצריך לבחור ועי"ז לזכות בחיים ובטוב ובאור הגדול שיתחדש עלינו בעגלא ובזמן קריב בב"א.

(*) ואגב אזכיר עוד ספור דומה למה שכבר הזכרנו (באות ט') בכדי להוכיח איך שכל מה שהמקנאים והמעוררים טוענים שלטובה כוונתם כי המתחסדות גורמות למאס ענין הצניעות בעיני הנשים שצריכות עדיין להתחזק בענין הצניעות, והסיפור שרצוני להזכיר מוכיח סתירת ענ"ז ומוכיח שזה שקר ודמיון שוא לגמרי, והוא מה שסיפר לי איש א' שאשתו הולכת ברדיד, ופ"א כשהלכה ברחוב העמידה אותה אשה א' מודערנית ושאלה וחקרה אותה מה הענין שהולכת כך והיא הסבירה לה שכך הלכו אמותינו הקדושות שרה רבקה רחל ולאה וגם ספרה לה המקורות לזה שכך הלכו בדורות שלפנינו, ושאלה אותה האשה הנזכרת האם בעלה מסכים שתלך כך ענתה לה בחיוב, אזי ענתה ואמרה האשה אשריכם ומשובחים אתם שככה אתם נוהגים, והרי לנו מזה הוכחת ההיפוך הגמור ממה שהם טוענים שלא די שאיננו גורם למאס אלא שאדרבה ה"ז שבחינו ותפארתינו בעיני כל ועי"כ יתקרבו ויתחזקו יותר בצניעות, וזה כמו שהזכרנו מקודם שכשמקיימים מצות התוה"ק כראוי ה"ז חכמתכם וגו' אפילו בעיני האומה"ע ע"ש.

תוכן העניינים

להבת שלהבת קודש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה