לדובר מישרים· רבי יהודה משה קרמר
לקוטים
סימן א
בסוגיא דברכות (דף יא ע"א) במאי דפריך התם הגמרא וב"ש ההוא מיבעי להו פרט לשלוחי מצוה דחקו המפרשי הש"ס דמאי זה קושיא על ב"ש דלפי פירוש הגמ' אדרבא לב"ש ניחא רק הקושיא היא לב"ה עיי"ש בסוגיא לכן יש מוסיפין ויש גורעין כמ"ש המהרש"א והגליון בצידו עיי"ש:
ולפענ"ד נראה דנכון ונכון הוא והקושיא שייך דוקא לב"ש בלי שום הוספה וגרעון כלל והוא דקאמר שם דב"ש האי ובלכתך בדרך מאי עבדי מיבעיא להו לכדתניא בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן וכו' וקאמר ע"ז מאי משמע א"ר פפא כי דרך מה דרך רשות אף כל רשות נמצא לפי זה אין שום יתור תיבה דבשכבך בא להורות דעוסק במצוה פטור ובלכתך בא להורות דחתן פטור ותיבת בדרך בא להורות על שתי הדרשו' מהיכי משמע דבלא בדרך לא היינו יכולין להוציא השתי הדרשות ממשמעותא דקרא דבשכבך ובלכתך אבל אחר דפריך הגמרא על רב פפא (אגב אורחא יש לעורר על מציינו הש"ס ובעלי הגהות האיך נעלם מהם לציין בצדו של הש"ס דבסוכה (דף כה ע"א) איתא להאי סוגיא אות באות ושם הגירסא רב הונא במקום רב פפא) מי לא עסקינן דקא אזיל לדבר מצוה ואפ"ה אמר רחמנא ליקרי ומוכרח הש"ס לתרץ על זה א"כ לכתוב רחמנא בשבת ובלכת וכו' א"כ לפי זה אין צורך התיבה בדרך להורות על הדרשות דמצוה פוטרת דמיני' ובי' מוכת זה דדוקא בשבת דידך ובלכת דידך הוא דמחייבת א"כ התיבה בדרך מיותר לגמרי לכן הקושיא עולה כהוגן שמקשה הגמרא וב"ש ר"ל מאי עביד בתיבת בדרך ומשני פרט לשלוחי מצוה וב"ה ג"כ אינו מיותר כנ"ל לב"ש דפרט לשלוחי מצוה רק דדרשה שלו דמותר לקרות כדרכו ממילא ש"מ דאפי' בדרך נמי קרי עיי"ש בסוגיא ותמצא הכל מבואר וד"ל:
סימן ב
במשנה דברכות (ד' כת ע"ב) העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים נראה לפרש כוונת המשנה דבמתק לשונם באו לפסוק אגב אורתא דין המבואר בגמ' ובתוס' וגם בשם הגאונים ונזכר בשו"ע או"ת סי' ק"ז ס"א דאם התחיל להתפלל על דעת שדימה שלא התפלל עדיין ונזכר שכבר התפלל הדין הוא שפוסק אפי' באמצע הברכה אפי' אם יכול לחדש בה דבר ולא דמי להיכא שיודע שכבר התפלל רק שרוצה להתפלל עוד בתורת נדבה שמותר להתפלל אם יכול לחדש בה איזה דבר דהלכה כר' יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו ולכן לדין זה רמז רבינו הקדוש במשנה הנ"ל וקאמר העושה תפילתו קבע ר"ל שחושב בדעתו שעדיין לא התפלל ומתפלל בתורת חיוב תו אין תפילתו תחנונים ר"ל דאי אפשר ליה אם נזכר שכבר התפלל לעשות שאר התפילה בדרך תחנונים ר"ל להתפלל בתורת נדבה כיון שהתחיל התפילה בתורת חיוב וכנ"ל:
סימן ג
במשנה דשבת פ"ת (דף עת ע"ב) איתא קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל והקשה על זה התויו"ט דהיא משנה שאינו צריכה דזיל קרי בי' רב הוא דפרשה הקטנה שבתפילין היא פרשה שמע ישראל וכן הקשה כמה מפרשים ועיי"ש במה שתרצו בזה וכל זה איננו שוה לי שאף לפי תירוצם הלשון המשנה אינה עולה יפה:
ונ"ל לתרץ בפשיטות דסיום המאמר הוא צריך להורות הפשט במשנה הנ"ל דאילו לא הי' מסיים כך רק התיבות האלו קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין הוה אמינא שפשט המשנה הוא כך קלף כדי לכתוב פרשה ובאיזה תפילין משערינן בקטנה שבתפילין כמו בסיפא סיד כדי לסוד קטנה שבבנות אבל באיזה פרשה אי גדולה אי קטנה לא הוי ידעינן בהי מיירי להכי מסיים המשנה שהיא שמע ישראל כדי לשלול הטעות הזה דהפירוש אינו כן אלא הפירוש הוא כך קלף כדי לכתוב עליו:
פרשה קטנה שתפילין שהיא שמע ישראל. ר"ל מאי לכתוב עליו וקאמר פרשה הקטנה שבתפילין וזה פשוט וברור בכוונת המשנה וא"צ לדחוקים:
סימן ד
גרסינן בשבת (דף צ ע"א) ת"ר האומר הרי עלי ברזל אחרים אומרים לא יפחות מאמה על אמה למאי חזיא אמר ר' יוסף לכלייא עורב ואיכא דאמרי אחרים אומרים לא יפחות מכלייא עורב וכמה אמר ר' יוסף אמה על אמה מימרא הנ"ל איתא אות באות במס' מנחות (דף קז ע"א) רק שהגמרא שם מהפך הסדר היינו כי שם הגירסא כך ברזל אחרים אומרים לא יפחות מכלייא עורב וכמה אמר ר' יוסף אמה על אמה איכא דאמרי לא יפחות מאמה על אמה למאי חזיא אמר ר' יוסף לכלייא עורב עכ"ל ותמה הגאון מהר"י ברלין במסורת הש"ס ע"ז ובאמת הקושיא גדולה למאי כוונה כיוונה בזה הש"ס:
ולענ"ד נראה דאין שום קושיא ויפה עשו המסדרי הש"ס להפך הסדר מגמרא דשבת לגמרא דמנחות והכל לפי הענין הנאמר שם בתחילה היינו במנחות הענין שם מדבר בענין אדם המקבל ליתן להקדש בסתם כמה וכמה צריך ליתן ומפרש שם זהב לא יפחות וכו' כסף לא יפחות וכו' לכן כשהגיע לנתינת ברזל השיעורי דיליה כתבו בתחילה ברזל ר"ל כמה שיעורי ליתן להקדש תניא:
אחרים אומרים לא יפחות מכלייא עורב ואח"כ מבאר ביתר ביאור דכמה כלייא עורב אמר ר' יוסף אמה על אמה ואח"כ מביא האיכא דאמרי אבל בשבת מדבר הגמרא בענין שיעורי הוצאה לכל דבר ודבר מפני מה שיעורו של זה לא שוה לשיעורו של זה ומפרש שם דכל חדא וחדא למאי חזיא ולפום מאי דחזיא כך הוא שיעורו כמו פלפלת כל שהו למאי חזיא לריח הפה עטרן למאי חזיא וכו' מיני מתכות כל שהן למאי חזיא וכו' לכן כתבו בתחילה הענין שצריך להענין דהיינו הרי עלי ברזל אחרים אומרים לא יפחות מאמה על אמה למאי חזיא אמר ר' יוסף לכלייא עורב ואח"כ כתבו להאיכא דאמרי דהכלל מונח בלשון הקודש דהיכא דיש עיקר וטפל כותבין בתחילה העיקר ואח"כ הטפל ובשבת העיקר מדבר בענין למאי חזי כל הני כתבו בתחילה המימרי הענין למאי חזיא ובמנחות העיקר שם בענין שיעור כתבו בתחילה השיעור ואח"כ למאי חזיא וד"ל:
סימן ה
בעירובין דף לו) ובכמה מקומות בש"ס הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני ומיחל ושותה מיד דפירוש רש"י דמיחל הוא לשון מתלל על המעות והתוס' הקשו עליו ופירשו בשם רב האי גאון ור"ת דהוא לשון מוהל בהה"א פירוש מזוג כמו סבאך מהול במים ומעולם נתקשה לי דבשלמא לרש"י בא המשנה בתיבת מיחל לפרש הדין דהאיך יעשה דבמקום שיכול לתקן מיד צריך לתקן ולא להניח על הדין דברירה אבל לפירושם מאי אתא המשנה לאשמועינן וכי אתא לאשמועינן האיך ישתה זה את יינו החזק או הרפה דהאיך מתוק לתכו כן יעשה אתתמהה. לכן נראה דאתא לאשמועינן בזה דמותר לי' למזוג היין כפי רצונו ומנהגו ולא אמרינן שכיון שיש להכהן וללוי חלק בהן יהיה נקראים עי"ז שותפין ושותף הא אסור לעשות שום דבר בעולם הן דבר גדול והן דבר קטן בלא דעתו ורשותו של השותף השני כמבואר בחו"מ אבל בכאן דמיירי שאין לזה כלים להפריש חלקם התירו לו למזוג כרצונו דבלא זה אי אפשר לי' לשתות כיון שאין לו כלים וא"כ נפל פיתא בבירא התקנה של המשנה דאומר שני לוגין וכו':
סימן ו
בסוף פרק מקום שנהגו בישכר איש כפר ברקאי גרסינן אמרי מלכא ומלכתא הוי יתבי מלכא אמר גדיא יאה ומלכתא אמרה אימרא יאי אמרו מאן מוכת כהן גדול דקא מסיק קרבנות אמר אי גדיא יאי יסק לתמידא וכו' להבין זה בקצת רמז יש לומר בזה דהנה ידוע בספרי המקובלים דמלכות הוא בחינת דין דדינא דמלכותא דינא וכמאמר חז"ל מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וכו' וכמאמר הכתוב עלה אלקים בתרועה (שהוא בחינות יצחק בחינות גבורה כידוע) דהא דאלהים הוא דין הוא על דרך שאמרו חז"ל בכל מקום אין ריבוי אתר ריבוי אלא למעט כי אל הוא בחינת חסד כמאמר הכתוב חסד אל כל היום כידוע (הגם שיש אל על דרך הכתוב ואת אלי הארץ וכו' היינו שאינו כל כך חסד שבחסד רק שהוא בבחינת גבורה שבחסד והוי"ה הוא בתינת חסד שבחסד. ולדעתי זה תוכניות כוונת המדרש שאמרו כל מקום שנא' והי' הוא לשון שמתה וכל מקום שנאמר ויהי הוא לשון צער שתיבת והי' עולה כמנין הוי"ה שהוא חסד שבחסד ותיבת ויהי עולה כמנין א"ל שהוא תערובות חסד עם גבורה) וידוע שמים הוא לבן הוא בחינות חסד ורתמים רבים ומניין לספינה שאינו מקבל טומאה שנאמר וכו' ואם כן כשנדבקים שני בחינת תסד הי' צריך להתהוות המזיגה עי"ז חסד שבתסד א"כ כשנזווגים חיבת. אל. עם תיבת. הים. הי' צריך להיות עי"ז רתמים רבים ושלא להשגיח אז על הצירוף של גבורה שבחסד המתנוצץ בתיבת. אל. מכל מקום התיבה בשלמותה. אלהים. הוא דין. והוא מטעם שריבוי אחר ריבוי למעט בא ונעשה מרחמים דין:
וזהו כוונת אומרם מלכא אמר ושכינתיה הוא בחינת מלכתא שהיא תמיד עומדת בצרתן של ישראל ולצדד כל דבר ודבר לכף זכות שלהם כמאמר הקינות אשה מנוולת מצא וכו' ושהיא בחינת חסד ורחמים גדולים וזהו מלכא ומלכתא הוי יתבי דר"ל דהוי יתבי להתיישב בדבר אחד באם אירע ח"ו שנפל כלל ישראל במדריגה התחתונה באיזה עבירה מן העבירות האיך לעשות בהם מלכא אמר גדיא יאי ר"ל ע"ד גודא אילנא ור"ל כי מדת הדין אומר כי נפש החוטאת היא תמות ולקצוץ אותם מאילנא דחיי. ומלכתא אמרה אימרא יאה ר"ל על דרך אמירה והגדה ור"ל כי מדת הרחמים והחסד אומרת שיעשו חשובה ויכפר ועיקר התשובה הוא באמרי פיו להתוודות ולחנן לה' אלהינו כי אפי' הביא כל אלי נביות בעולם אין עולה לי' לכפר בלא ווידוי. ואמרי מאן מוכח כהן גדול דקא מסיק קרבנות ור"ל כי הכה"ג הוא מקור החסד והרחמים שהוא לבדו משמש בבגדי לבן שהוא בחינת רחמים כי הלבן מורה על החסד ביום שהוא חסד גמור ביוה"כ שאין בכח השטן להסטין בו כלל וכלל והוא יודע שהעיקר הוא התשובה דקא מסיק קרבנות ומ"מ אין בכח הקרבנות כלום והעיקר הוא רק התשובה כמ"ש בפ"א מה' תשובה עיי"ש. לכן כששאלו להכה"ג השיב ע"ז ואמר אי גדיא יאי ר"ל אם הי' העיקר בזה כי נפש החוטאת ימות ח"ו יסק לתמידא ר"ל הוי ח"ו כליה בעולם כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא והוי חס ושלום יסק מן העולם ויתמו חטאים כתיב ולא חוטאים כברכות (ד' י ע"א) ויסק לתמידא ר"ל תמיד תמיד יהי' בלי הפסק ח"ו כי מי הוא באמת שיאמר שזך הוא מן עונות וחטאים שבעולם לכן בודאי הוא כדעת המלכתא שיעשו תשובה ויכפר עד שבסוף הסכים ג"כ מידת הדין למידת הרחמים בזה כמו שנאמר אם חפץ אחפוץ במות המת נאום ה' (רחמים) אלהים (דין) כי אם בשובו מדרכיו וחי':
סימן ז
בפסחים (דף פח ע"ב) אמרינן פעם אחת נמצאת הלטאה בבית המטבחים וכו' ויש לומר בזה ע"ד הרמז דהנה הבית המטבחים הוא משל להשפעת הפרנסה לכלכל את עם ישראל מזון לכל אחד ואחד כמו הבית המטבחים שהוכן לבשל את צרכי הסעודה והלטאה הוא אחד משמונה שרצים המטמאים במגען הוא משל למינות ואפיקורסות שכל באיה לא ישובון ומטמא לאדם זה בזה במגען לכן אמרו פעם אחת נמצאת הלטאה וכו' ר"ל נתנוצץ אפיקורסות במחנה העברים ובקשו לטמאה את כל הסעודה כולה ר"ל שמידת הדין צוות ככרוכיא ליטול מהם השפעת הפרנסה והמחיה שלא ירדו מלמעלה למטה השפעתו כלל וכלל. באו ושאלו את המלך ר"ל מלך מלכי המלכים הקב"ה אמר להם לכו ושאלו את המלכה ר"ל שמידת הדין שבמידת המלך שהוא מכונה מלך יושב על כסא דין אמר לכו ושאלו את מידת הרחמים שהוא השכינה שהיא מכונה בשם מלכתא כידוע ליודעי תן אמרה להם לכו ושאלו את רבן גמליאל ר"ל להצדיקים שבדור שהם מגינין על הדור והקב"ה גוזר והצדיק בא ומבטל אמר להם בית המטבחים רותח או צונן רצה לומר האנשים האלו שצריכין להבית המטבחים להשפעת הבורא משמים הוא עוד רותח ור"ל שיש להם עוד ניצוצי קדושה. או צונן ר"ל שאין בהם כלל וכלל ניצוצי קדושה שיכול להחזירם עוד לכמות שהי' רק שהם צונן בתכלית הצוננות אמרו לו רותח ר"ל עדיין יש להם חמימות קצת שיוכלו עוד להרפא אמר להם לכו הטילו עליה כוס של צונן ר"ל כיון שצריכין לשוב עליה אין טוב לזה להאחז התבל בחזקה וברתיחות רק לעשות זה בלאט לאט המכונה לכוס של צונן ולא בקומקם של חמין כי אי אפשר לאדם לנטות מדרך הרע לדרך הטוב בחדא זימנא בלי הדרגה רק בכל יום ויום מעט מעט עד שבמשך זמן יעשה ויעלה במדריגה הגבוה כמו שהי' מקודם שחטא הלכו והטילה עליה כוס של צונן וריחשה ר"ל שעשה העצה של ר"ג והלכו בדרכם הטוב ועלתה בידם שריחשו מעט מעט עד שעשו תשובה שלימה ונכונה כפי המבוקש מהקב"ה וטיהר ר"ג את כל הסעודה כולה ר"ל שהורידה השפעת הפרנסה כמקודם נמצא מלך תלוי במלכה ר"ל שהמלך בבחינת הדין שלו אומר נפש החוטאת היא תמות אבל בבחינת הרחמים שלו אומר דמהני תשובה ונמצאת מלכה תלוי בר"ג ר"ל שמידת הרחמים גופיה צריך לתלמידי חכמים להתלמד האיך ומה ובאיזה אופן יעשה תשובה וגם שמידת הדין גוזר וצדיק בא ומבטלה נמצא כל הסעודה תלוי בר"ג ר"ל שכל העולם כולה ניזון בשביל הצדיק שהוא מורה הדרך באיזה אופן יעשה תשובה וגם בעצם על ידי השפעת הצדיק יושפע כל העולם כולה כמאמחז"ל כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וכו' וד"ל:
סימן ח
ביומא (ד' ט' ע"ב) אמרינן דריש לקיש הוי סחי בירדנא אתא רבה בר בר חנה יהב לי' ידא אמר לי' אלהא סנינא לכו דכתיב וכו' ויש להעיר מה זו סמיכת המאמר להא דסחא בירדנא ונ"ל לפרש עפ"י הסוגיא דשבת (דף נ' ע"ב) דאמרינן שם דרוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו וכו' ולכן כשראה רבה בב"ח דסחי בירדנא ומסתמא היתה כוונתו כנ"ל לכבוד קונו לכן אמר לי' אלהא סנינא לכו וכו' שהוא מענינו:
סימן ט
בביצה (דף ל"ח) וכמו כן בשאר מקומות מרגלא בפומא דרב ספרא לומר בלשון משה שפיר קאמרת ונ"ל הטעם בזה משום דגימטריא של ספרא וד' אותיותיו עולה שמ"ה כמו גימטריא של משה שהוא שמ"ה לכן מרגלא בפומי' לומר על כל דבר משה שפיר קאמרת לרמז ששמו כשמו:
סימן י
במגילה (דף טו ע"א) אמרינן ותתחלחל המלכה מאי ותתחלחל אמר רב שפירסה נדה ורבי ירמיה אמר שהוצרכה לנקביה המאמר הזה אומר דרשוני דמאי אתא הגמ' להשמיענו בזה במה שהוצרכה לנקביה או שפירסה נדה ונראה שהגמרא מציין לנו בזה הפירוש ועצם הפשוט של תיבת ותתחלחל והוא דבגמרא דנדה אמרינן (בדף עא ע"א) ובסוטה (דף כ' ע"ב) דיש נפ"מ בענין ווסתות דדם נדה במאי דאמרינן במתניתין (בדף לט ע"א) שחרדה מסלקת את הדמים בין ביעוחתא ובין פחדא דבפחדא מצמיח צמית (ומסלקת את הדמים מחמת דאגת יראה שמא יבא דבר זה) ביעתותא מרפיא (הבהלות פתאום שאדם רואה או שומע נבהל מרפיא) ואמרינן בנדה (דף נז ע"ב) באשה דארגישה במקור שיצאה ממנה דבר מה אין זה הוכחה שהיא טמאה נדה דאימר הרגשת מי רגלים הואי וכן אמרינן בריש נדה דשמאי סובר דאשה מרגשת בעצמה והלל סובר כסבורה הרגשת מי רגלים היא (עיי"ש בסוגיות הנ"ל ובטוש"ע סי' קפ"ג וקפ"ח וק"צ ביו"ד מזה):
לכן הגמרא דמגילה הנ"ל רצו לציין מאי הוא הפירוש הפשוט דותתחלחל המלכה ומה הי' לה בעת הזאת אם הי' התילחל הנ"ל ענין דביעתותא ר"ל בהלוח פתאום או הי' ענין פחדא ר"ל דאגת יראה וקאמר הגמרא מאי ותתחלחל ר"ל באיזה ענין היתה החילחל בהמלכה אסתר וקאמר דפליגי בזה רב ורבי ירמי' דרב אמר שמהתילחל הזה פירסה נדה ור"ל א"כ היתה החילחל ענין דביעתותא והוא בהלוח פתאומית ומחמת זה פירסה נדה דביעתותא מרפיא ורב ירמי' סובר דהענין החילחל להמלכה אסתר היתה ענין פחדא מחמת דאגת יראה ומה זה שתתחלחל המלכה דאדרבא פחדא מצמית צמית להכי אמר מלמד שהצריכה לנקביה ר"ל כמו דאמרינן כאן בנדה הגם דארגישה אבל דהוא הי' הרגשת מי רגלים וכנ"ל:
סימן יא
בסוף מסכת תענית וכן הוא במס' ב"ב (דף קכא ע"ב) גרסינן הכי מט"ו באב ואילך וכו' מכאן ואילך המוסיף יוסיף ודלא מוסיף יאסף (ובב"ב הגירסא יסוף) מאי יאסף אמר רב יוסף תקבריה אמיה (כלומר ימות בלא עתו. רש"י) והקשה התוס' וכי הוי מסופק הגמרא מאי יאסף דהוא ענין מיתה לכן גורס יסיף בלא אל"ף ובאמת הקושיא חזקה וגם קשה מאי הלשון תקבריה אמיה דהוה לי' למימר ימות בלא זמנו או לשון אחר:
ונראה דגירסת הגמרא יאסף בא' הוא גירסא נכונה רק דהכי פירושה של הגמרא דהנה אמרו חז"ל אם לא בריתי חוקת שמים וארץ לא שמתי דאם ח"ו יבטלו העולם רגע כמימרא מחור' אזי אין לעולם קיום כלל ולא איברא לילה אלא לגירסא והנה באיזה זמן נקרא אדם על שם אמיה נראה דהונח שם זה רק על קטן כמאמר חז"ל בסוכה (ד' כח ע"ב) היכי דמי קטן שא"צ לאימיה כל שניער משנתו ואינו קורא אימיה וכו' וכן הוא בעירובין (ד' פב ע"א) וידוע דשם יאסף לענין מיתה לא הונח רק על מיתת הצדיקים כמ"ש בתורה ביעאע"ה ויאסף על עמיו וכן בכמה צדיקים:
ובזה הכי פירושה של הגמרא הנ"ל דקאמר דלא מוסיף יאסף וקשיא ליה להגמרא דלמה אמר בלשון אסיפה דמונח הלשון רק על שם הצדיקים הלא כיון דלא מוסיף בתורה ומחויב מיתה אי אפשר לומר עליו בלשון הצדיקים לכן אמר יאסף הול"ל חייב מיתה וכדומה לכן מתרץ הגמרא אי הוה הכוונה דחייב מיתה מעכשיו אזי בודאי שייך לומר עליו רק שם מיתה ולא שם אסיפה אבל באמת הכוונה דכיון דאינו לומד ומוסיף בתורה ובשבילו עוד העולם לא קיום בזכותו וא"כ ראוי לקוברן בהיות שמונח עליו שם אמו ר"ל בקטנותו א"כ יפה אמרו עליו שם אסיפה דראוי לקוברו בקטנותו. וימות זכאי ועל ימות חייב וד"ל:
סימן יב
בחגיגה (ד' וא"ו ע"א) אמרינן גבי פלוגתא דב"ש וב"ה שב"ש אומרים הראייה שתי כסף והחגיגה מעה כסף וב"ה אומרים איפכא שהראייה מעה כסף והחגיגה שתי כסף קאמר ע"ז טעמא דב"ה משום דאמר לב"ש מאי קאמרת ראייה עדיפא דעולה כולה לגבוה אדרבא חגיגה עדיפי דאית בה שתי אכילת וכו' ופירש"י אכילת מזבח ואדם נראה מזה דאכילת אדם הוא במעלה גדולה ממעלת אכילת גבוה וידוע דב"ש וב"ה הלכ' כב"ה עפי"ז נראה להבין נכון הגמרא בפסחים (ד' סח ע"ב) בפלוגתא דר' אלעזר ור' יהושע ביו"ט דר"א סובר או אוכל ושותה או יושב ושונה ור"י סובר חלקהו חציו לאכילה וחציו לבית המדרש אמר שם הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ"ט יום שניתנה בו תורה הוא וקשה דאדרבא מחמת סברא זה הי' צ"ל איפכא הכל מודים דבעצרת בעינן לד' וכו' אבל בהנחה זו ניחא כיון דחזינן דסברת ב"ה דהלכה כמותו הוא דאכילת אדם עדיפא מאכילה גבוה לבדו א"כ בעצרת שבו ניתנה התורה לישראל והלכ' כב"ה דאכילת אדם עדיפא לכן הכל מודים דבעינן נמי לכם וכנ"ל:
סימן יג
בחגיגה (ד' יא ע"ב) במשנה כל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו שלא בא לעולם ותיבת רתוי הוא כמו ראוי רק שיש להבין מפני מה בחר לו רבינו הקדוש ליכתוב רתוי במקום ראוי וגם מה הוא דוקא דראוי לו שלא בא לעולם ונ"ל דהנה ידוע דצדיק הוא יסוד עולם ובלא תורה ומצות לא נתקיימה העולם כמאמר אם לא בריתי חוקות שמים וארץ לא שמתי ותיב' רתוי הוא בגימטרי' תרי"ז עם הכולל לכן קאמר דאיש הזה שלא די ליה בתרי"ג מצות שניתן לו מאת הקב"ה לקיום העולם אלא שמוסיף מדעתו ד' דברים הנ"ל מה למעלה וכו' שמחשב שהם ממצות גדולות ועי"ז נתחזקו הקיום העולם לכן קאמר רבינו הקדוש דזה אינו דאדרבא דכל המסתכל בארבעה דברים הנ"ל ראוי לו שלא בא לעולם שאיש כזה אין צריך לקיום העולם דבלא הוא יש חיזוק לעולם בהתרי"ג מצות התורה:
סימן יד
בחגיגה (ד' טו ע"ב) אמרינן ור' מאיר האיך למד תורה מאחר ומתרץ הגמרא ר"מ רימון מצא תוכו אכל וקליפתו זרק נ"ל לומר בזה דהנה ידוע דדבר העשוי למטה הם יותר במעל' למעלה דכזוזי מלתחת הוא כאיסתרא מלעיל כמו כן הוא בהיפך דבפגם העשוי מלתחת הוא מלעיל הפגם גדולה וא"כ הגם דלמטה עבר הפגם מה שהקשו על ר"מ דהיך למד תורה מאחר מחמת תירוצו של הגמרא שמתרץ תוכו מצא וכו' אבל למעלה נשאר הפגם מחמת וסביביו נשערה מאוד. לכן מחמת הפגם שנשאר על ר"מ נתגלגל הדבר שע"י המחלוקות של רשב"ג עם ר"מ בסוף הוריות קראוהו שמו בשם אחרים כי שמא גרים וכל אשר יקרא לו האדם זה שמו כידוע בספרי המקובלים באריכות והוא על שם אחר שלא נמחוק לו הפגם שעשה בלימודו מאחר וניצץ רוח הקודש ברשב"ג לכוון ולקרא לו לר"מ דוקא בשם אחרים ולר' נתן בשם י"א ולא להיפך (עיין תוס' סוטה ד' יב ע"א):
סימן טו
במשנה ריש כתובות בתולה נישאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי שפעמים בשבת בתי דינים יושבין בעיירות ביום השני וביום החמישי שאם הי' לו טענת בתולים הי' משכים לב"ד. וכתב רש"י ז"ל על פעמים בשבת אבתולה קאי ומקשין העולם דזה שפח יתר ברש"י ז"ל לכתוב כן דהאיך אפשר לומר ולפרש בענין אחר דקאי על האלמנה דבאלמנה לא שייך האי טעמא דטענת בתולים ופשיטא דקאי האי טעמא דפעמים בשבת וכו' אבתולה דמפני מה תיקנו דהבתולות ינשאו ברביעי בשבת דוקא כדי שאם יהי' לו טענת בתולים יהי' משכים לב"ד תיכף דחיישינן לאקרורי דעתא ודברים רבים נאמרו בזה לתרץ דבר זה ע"ד הפילפול:
ולענ"ד נראה עפ"י פשט דהנה ידוע דרש"י ז"ל נקרא פרשן וכתב פירושו על הש"ס בדרך פירוש להבין דברי חכמים כמו שאמר עליו התייר הגדול הרמב"ם ז"ל בדבריו הקדושים שאלמלא לא הקדימני פרשנדתא הזה הייתי עושה פירוש על כל הש"ס ולהכי רש"י ז"ל חש להמתחיל ללמוד המשנה אינו יכול בהברקה הראשונה להבין פירוש המשנה על בוריו דהמתחיל ללמוד עיניו למעלה ולא למטה ותיכף כשיתחיל ללמוד המשנה בתולה נישאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי שפעמים בשבת וכו' וירצה לומר שהך שפעמים הוא טעם על בתולה נישאת ליום הרביעי (כמו שהוא באמת) תעמוד לנגד עיניו קושיא עצומה א"כ תנשא באחד בשבת שאם יהי' לו טענת בתולים יהא משכים לב"ד בשני בשבת כקושית הגמרא בעצמו לקמן ומשום הך קושיא יהי' הלומד מוכרח לפרש (שהתירוץ של הגמרא של שקדו חכמים וכו' לא ידע עדיין כשהוא עומד עכשיו רק בפתח השער ולא צעד אפי' צעד אחד בגמרא למטה) ומוכרח לפרש שהמשנה מילי מילי קתני והך שפעמים הוא דבר בפני עצמו ואינו נתינת טעם על הא דלעיל ורק הוא כמו ופעמים בוא"ו כידוע שכמה משניות כתב רבינו הקדוש שי"ן השימוש תחת וא"ו המחלקות ואב לכולן הוא במשנה ריש ביצה שאפר כירה מוכן הוא כמו ואפר כירה כמ"ש בגמרא שם (וטעמא דהא מילתא לא ידענו וסודות כמוסים עמדו וסוד ה' ליראיו) ושייך הדין הנ"ל ופעמים בשבת בתי דינים יושבים לכאן משום דהוא דבר הלמד מענינו כך אפשר להעלות על הקורא והלומד המשנה הזה וירחוק מן הפשט הפשוט. לכן מחמת חשש הזה כתב רש"י דהך שפעמים הוא אבתולה קאי שצריך ללמוד שהך שפעמים הוא נתינת טעם על שלמעלה ולא שהוא דין בפני עצמו ועל קושית הלומד שלפי"ז הקושיא עומד ותנשא בא' בשבת זיל קרי בגמרא ותמצא תירוץ ע"ז וד"ל:
סימן טז
בכתובות (ד' קח ע"ב) במשנה הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל וכו' ופירושו שאמר לו בדרך בזיון כפירש"י ז"ל בפי' הא' או כפירש הב' שם ויש עוד פירושים שונים במפרשים וכל זה איננה שוה לי כי באמת אם כשהוצרך רבינו לאשמועינן הדין הנ"ל האיך יפסקו להלכה למעשה לא היה לו דרך אחר לאשמועינן הדין אם לא לגנות דיבורי אנשים שאומר בדרך ובלשון מגונה בעת שחולקין החתן וחותנו ולהעתיק דבריהם מה שאומרים זה לזה בעת המחלוקות וכעסם ולא השגיח ושכח מאמחז"ל בריש פסחים שלא ידבר בלשון מגונה. לכן נראה שהפירוש הנכון הוא כך כי ידוע שמעמד אנשים היכין הוא אם רב או מעט מכונה בלשון רגל כמאמר הפסוק ואת כל היקום אשר ברגליהם וכמחז"ל וידוע דפירוש תיבת פשט הוא שהוא תברר הענין האיך הוא עומד הענין כסוף מסכת הוריות פחני וגרס וכמו ופרשו השמלה שפירושו פירוש וביאור הענין וכאן הכי פירושו של המשנה. הפוסק מעות לחתנו ליתן ליה איזה סך וכשבא החתן לתבוע ממנו מה שחייב לו פשט ר"ל הציע לפני החתן את הרגל פירוש את מעמדו ואת כל היקום אשר ברגלו שהציע לפניו שאין ביכולתו לעשות כפי אשר נטל עליו לעשות מחמת שמטה ידו והיקום אשר ברגלו שהיה בעת קשירת הענין הולך לנטות וליפול בהמדריגה הראשונה אשר הי' בעת אשר התחייב את עצמו ולא דיבר ח"ו רבינו הקדוש במשל שדיבר האיש ולהוציא את דבריו בלשון מגונה כמו שדימו המפרשים רק שדיבר בלשון צח ורמז וד"ל:
סימן יז
בסוף סוטה אמרינן במשנה משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא ואמר ע"ז הגמרא אמר רב יוסף לא תיתנו ענוה דאיכא אנא ואמר רב נחמן לא תיתנו יראת חטא דאיכא אנא והקושיא מבוארת דהאיך הצדיקים האלו יאמרו על עצמן שבחיהם דיש בהם ענוה ויראת חטא דהעיקר הענוה הוא שלא יפעול האדם בעצמו שהוא הוא דבר מה ואדרבא שצריך האדם להתדמות בעיניו שהוא כמי שאינו כמו שנאמר ואנחנו מה וכמו כן גבי יראת חטא שאינו מדרך המוסר לומר על עצמו שהוא ירא שמים ואיה הענוה ואיה היראת חטא הזה:
ונראה לומר בזה כך דהמשנה באבות פ"ב מי"ג אומר על תהי רשע בפני עצמך והכוונה בזה הוא שזה הוא מניעה גדולה לכל הצלחות האדם בתורה ובמצות דכשיחשוב את עצמו רשע בפ"ע יתיאש מן הרחמים ויחשוב שכל תפילותיו ותורתו ומצותיו לא יועילו לו וא"כ יחשוב תמיד מה לי להבל לייגע ולריק יבלו כל ימי ושנותי אלא אדרבה צריך כל אדם לחשוב שגם הוא איש נחשוב בעיני אלקים ואם יעשה איזה דבר הן בתפילה והן בתורה והן בשאר מצות הבורא ית' יעלה בדעתו שיעלה בודאי לרצון לפני אדון כל ויתאמץ על ידי זה אדרבה להתחזק בתורת ד' בכל פרטיו. לכן כששמעו רב יוסף ורב נחמן שאמרו בכלל גדול דמשמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא חששו דילמא ח"ו יתיאשו העולם לעשות ולהתחזק בהשתי מידות האלה דיסברו דלמה להם לרדוף להיות בהם מידת ענוה וכן יראת חטא כיון שבטלו ואין יכול להשיג אותם לכן הזהרו את העולם בזה ואמרו לא תתנו ענוה לומר דכבר בטל ואי אפשר להשיג עוד המידה ההוא זה אינו דאיכא אנא ר"ל דאפי' ענוה הפחותה כגון אנא דידעינן אותי דאין בי ענוה כ"כ מ"מ נחשב גם זה למידת הענוה דאפי' משמת רבי בטלה הענוה היינו המידה הגדול' שבענוה כמו שהית' ברבינו הקדוש זה הוא קשה להשיג אבל באמת אפילו מידה ממידת המדרגה הפתוח' שבענוה גם זה נחשב בעיני המקום למידת ענוה א"כ תתחזקו ואל תתיאשו ממידת ענוה מכל וכל. וכן הוא ברב נחמן לענין יראת חטא שאמר לבל יעזוב אדם המידה הזה שאפי' היראת חטא שיש בי שהוא קטן מאוד למעלת יראת חטא מ"מ נחשב זה ג"כ ליראת חטא בעיני המקום ונמצא שלא נתפארו החכמים הנ"ל ת"ו במידתם רק אדרבה שאמרו שיש בהם המידות הנ"ל במדרגה הפחותה מכולם וד"ל:
סימן יח
בב"ק (ד' לט ע"ב) גרסינן ת"ר שור חש"ו שנגת. ר' יעקב משלם חצי נזק ופריך הגמרא ע"ז ר' יעקב מאי עבידתא אלא אימא ר' יעקב אומר משלם וכו' וצריך להבין דלמה דוקא בזה הדין שכחו בתחילה התיבת שאומר עד שהוצרכו לתקן דבר זה:
ונראה לומר בזה דמסיק הסוגיא שם לקמן דר' יעקב סובר כרבנן דמתניתין שם דאמרי מעמידין אפיטרופוס לתם לגבות מגופו ואמרינן לעיל דהיכא דמשלם מעלייה. ר' יוחנן סובר דהכוונה מעליית יתומים דאי אמרת מעליית אפטרופוס ממנעי ולא עבדי ור' יוסי בר' חנינא סובר מעליית אפוטרופוס וחוזרין ונפרעין מן היתומים רק דזה אין חושש דילמא מימנע וזה חושש דילמא מימנע בענין אפוטרופוס. אבל היכא דב"ד אפוטרופוס של יתומים בזה לא חיישינן דילמא מימנע ולא עביד כמבואר בחו"מ. לכן אמר כאן בלשון דמשתמע לתרי אפי. שור של חש"ו שנגח ר' יעקב משלם. ר"ל לפי מה שפוסק דמעמידין אפוטרופוס ובית דין אפוטרופוס של יתומים. לכן ר' יעקב שהוא אב"ד משלם ופריך ר' יעקב משלם. ר' יעקב מאי עבידתיה שאפי' שהיכא שהב"ד אפוטרופוס של יתומים משלם הוא רק לאותו שעה אבל אח"כ חוזרים ונפרעים מן היתומים לכן אמר אלא אימא ר' יעקב אומר משלם. לכן מעיקרא ר' יעקב משלם ואח"כ אומר להיתומים ומשלמים עיי"ש בסוגי' ותבין זה:
סימן יט
גרסינן בב"ב כל שאינו מנית בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה. נראה בכוונת המאמר שאין הכוונה שאינו מניח בן ר"ל שאין לו בנים הא מה הוי ליה לעשות אם ה' לא נתן לו בנים ובהדי כבשיה דרחמנא למה לי אלא הכוונה דהוי ליה בנין ומחו ע"ז חרה אף ה' בו. דכיון דמאי שמתו ליה בניו הוא מחמת עבירות שעשה כמו שאמרו חז"ל בעון וכו' ובעוניו וכו' בנים מתים ואין הקב"ה עבד דיניה בלא דינא. לכן אמר כל שאינו מניח בן ליורשו. כל שאינו מניח אחריו הבנים ליורשו רק שמתו בחייו מחמת עבירות שלו לכן הוא כועס ומלא עליו עברה:
סימן כ
אמרינן בגמרא דזבחים (ד' קח ע"ב) אמר ר' אליעזר בר' שמעון דבר זה בבית הכסא דנתה וכו' ומקשה הגמ' והלא אסור להרהר בבה"כ בד"ת ומשני לאונסו שאני עיי"ש בגמרא וצריך להבין מפני מה באמת הי' מהרהר ולא הי' יכול לשלוט ברוחו שלא יהי' מהרהר וגם למה מהרהר דוקא דבר זה של פילפולי של הכהנים שמפלפלים בענין אכילתם ובחילוקותם של בשר קדשים:
ונראה לפענ"ד לתרץ בטוב טעם ודעת וזהו. דהנה ידוע דר"א בר' שמעון הנ"ל יתיב במערה שנים עשר שנים כמבואר בשבת (ד' לג ע"ב). והנה צריך להבין האיך למדו והתפללו במערה הלא היו נצרכים לילך לצרכיהם ואסור לומר שום דבר שבקדושה כמו שראיתי בספר אחד מגאוני זמנינו שחקר שם האיך יכול התפוס להתפלל במאסר שלנו שהכלי שהולכים לצרכיהם עומד בבית הסוהר. ואין לומר שהמערה היתה גדולה דמכל מקום לא יציל זה דלענין בהכ"ס כל הבית כד"א דמי וגם לענין עירובין כל המערה חשיב כד"א אפי' גדולה כאנטיכא וצריך לומר דידוע דלחם היורד מן השמים הוא זך ומזוכך כל כך עד שאין בהם שום פסולות שבעולם כמו שהי' המן במדבר שלא היו נצרכים לילך על הצורך כמו שהתאוננו על זה הישראל במה שאמרו בלחם הקלוקל כמו שדרשו חז"ל:
וכמו כן הי' בר' אלעזר בר' שמעון הנ"ל כיון שאמרו חז"ל דאישכחת ניסא ואיברא להו חרובא ועינא דמיא דהוא לחם מן השמים ולא היו צריכים לילך לנקביהם לכן כשיצאו מן המערה והתחילו לאכול לחם דידן והוצרך לילך לנקביו וכשבא לבית הכסא נפל ליה הירהור באונסו באותו ענין בעצמו כי אמרינן במשנה ובית הכסא של כבוד היה שם ר"ל בבית המקדש והקשה ליה הלא מפני מה צריך כלל בבית המקדש לביהכ"ס הלא ידוע מה שאמרו חז"ל דהכהנים משולחן גבוה קאי זכו והוא לחם מן השמים ולכן נשתלחו בככה דאפי' הכהן שהגיע לו כזית הי' שבע מזה כידוע ואין בהלחם הזאת פסולת כלל וכלל. אבל תומ"י נפל ליה תירץ ע"ז כי ידוע מה שאמרו חז"ל כי זה היתה בתחילה שכשגיע להכהן כזית הי' שבע אבל אח"כ נשתלחה מארה בלחם הפנים וכו' לכן אמר דבר זה בבית הכסא דנתה ר"ל כשיצאתי מן המערה והתחלתי לאכול לחם הנעשה בידי האדם והוצרכתי לילך לביהכ"ס. דנתה ר"ל הובנתי טעם הדבר מפני מה באמת היו צריכים לעשות להכהנים בית הכבוד בבית המקדש הוא מן הטעם שנחלקו הכהנים בחלוקותם של הלחם הפנים והבשר הקודש ומחמת זה ניטל הקדושה מהם מהמאכלים ונצרכו לביהכ"ס של כבוד אחר המחלקותם ואכילתם וכנ"ל:
סימן כא
אמרינן בסוף מסכת מנחות (ד' קט ע"ב) תניא אמר ר' יהושע בן פרחיה בתחילה כל האומר עלה לה אני כופתו ונותנו לפני הארי עכשיו כל האומר לי לירד ממנה אני מטיל עליו קומקום של חמין עיי"ש ברש"י ותוס' שמפרשים לענין עולה לגדולה שהירידה מגדולה קשה לאדם מלעלות לגדולה וצריך להבין מה כוונת הגמרא להתדמות עלייה לגדולה לארי והירידות מגדולה לקומקום של חמין:
ונראה לפרש עפ"י הגמרא דיבמות (ד' קכא ע"א) נפל לגוב אריות אין מעידין עליו נפל ליורה מלאה יין ושמן או מים מעידין עליו וכן הוא בש"ע אה"ע סי' י"ז סקכ"ט וסק"ל והוא מטעם שבגוב אריות אין הסכנה כ"כ כמו רותחת דבגוב אריות אין מעידין דשמא לא היו רעבי' ולא אכלוהו לכן המליצו עליות לגדולה שכל האומר לי' עלה לגדולה הגם שהייתי עלה בשנאה גדולה אבל לא כ"כ שאעשה דבר לי' עי"ז שיבא בודאי לידי סכנה רק שהייתי כופתו ונותנו לפני הארי ור"ל שהייתי עושה לי' דבר שאפשר שיבוא לידי סכנה שאפשר שהארי אוכלו ואפשר שלא יאכל אותו אם לא יהי' רעב אבל מי שאומר לי שארד מגדולתי הייתי שונא לי' כ"כ ער שאעשה לי' דבר שיבוא בודאי על ידי זה לידי סכנה שאני מטיל עליו קומקום של חמין שבזה הדין שמעידין עליו מחמת שעי"ז יבא בודאי לידי סכנה וכנ"ל:
סימן כב
גרסינן בחולין (ד' סב ע"ב) ובנדה (ד' נ ע"ב):
אמר רב פפא תרנגולא דאגמא אסורה תרנגולתא דאגמא שריא וסימנך עמוני ולא עמונית. וכתב רש"י ע"ז עמוני ולא עמונית. הלכה רווחת בישראל דכתיב על דבר אשר לא קדמו אתכם ואין דרכה של אשה לקדם ודברי רש"י הנ"ל צריך ביאור דלמאי האריך רש"י בזה דהלא דלעצם הענין הנ"ל היה סגי לבאר על עמוני ולא עמונית כמו שכתיב בתורה שעמוני אסור ועמונית שרי. ולמה האריך לבאר הטעם במה שעמוני אסור ועמונית שרי:
ונראה שרש"י ז"ל בא במ"ש הדין והטעם ביחד לתרץ בזה קושית התוס' דהתוס' בכאן ובנדה הקשו. האיך אפשר דהנקבה יהיה מותרת והזכר יהי' אסור הלא כל היוצא מן הטהור טהור לכן מטעם הקושיא הנ"ל כתבו שהם באמת שני מינים מין אחד הנקרא תרנגולא והן הזכר והן הנקיבה אסורה בהמין הנ"ל. ומין אחד נקרא תרנגולתא והן הזכר והן הנקבה מותרת ולא שהם מין אחד והזכר אסור והנקבה מותרת עיי"ש. אבל רש"י ז"ל סובר שהם מין אחד כפשטת הסוגיא. ולענין הקושיא דהרי היוצא מן הטהור טהור. בזה החכים במה שהאריך בלשונו הטהור שאין דרכה של אשה לקדם ור"ל דגם שם צריך ביאר הנ"ל דהיוצא מן הטהור טהור וא"כ כיון דעמונית מותרת א"כ צריך להיות שהעמוני יהיה ג"כ מותר מהטעם הנ"ל אבל דצריך לראות הטעם דאיסור הוא מטעם שאסרה התורה נראה מזה הדין דכיון דהטעם שאסרה התורה לבוא בקהל הוא מטעם שלא קדמו אתכם בלחם ובמים. וא"כ מוכח שלא יהא אסור אלא עמוני ולא עמונית דאין דרכה של אשה לקדם:
וא"כ גם בכאן קאמר הגמרא תרנגולא דאגמא ר"ל הזכר אסור תרנגולתא דאגמא ר"ל הנקבה שריא. וא"ת הא היוצא מן הטהור טהור. ע"ז קאמר הגמרא וסימנך שיהא הזכר אסור והנקבה מותרת עמוני ולא עמונית. ור"ל דהלא שם ג"כ הקושיא הנ"ל דהאיך אפשר דהנקבה יהיה מותרת לבוא בקהל והזכר יהא אסור וע"כ צריך לומר שהוא מהטעם הנ"ל שדרכה של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם וכנ"ל לכן גם בכאן יש טעם שהנקבה יהא מותרת והזכר יהא אסור והוא כמ"ש התוס' בנדה שם שהאם לא ילדה האפרוח אלא הטילה ביצים והאפרוח מעפרא קא גדיל ונאסר ממילא ע"י סימני טומאה עיי"ש:
סימן כג
בנדה (ד' ס' ע"ב) אמרינן כל שבעלה בחטאת (דהיינו בראתה שיעור ווסת) טהרותי' טמאות ובעלה באשם תלוי (דהיינו אחר שיעור ווסת) טהרותיה תלויות ור' אושעיא אמר אפילו בעלה בחטאת טהרותיה תלויות בשלמא התם אומר שמש עכביה לדם אבל הכא אם איתא דהוי דם מאן עכביה. אמר ר' ירמיה משל דר' אושעיא למה הדבר דומה לילד וזקן וכו' ואמר אביי משל דר' אושעיא למה הדבר דומה וכו' עיי"ש בפירש"י ז"ל ותבין הסוגיא רק דצריך להבין דהגמרא לא בא להמשיל משלים. דהמשל הוא רק בכדי להבין הדבר הנמשל על בורי' אם אין יכולין להבין דבר אחד על כנו. דרך הגמרא להביא משל לדבר זה כמ"ש הכתוב להבין משל ומליצה וכו' אבל אם הגמרא הביא בשם ר' ירמי' משל ע"ז להבין בזה דברי ר' אושעיא הנ"ל למה ליה להגמרא להביא עוד משל דאביי הלא דבר הוא:
ונראה דהגמרא הביא המשל דאביי בכדי לתרץ עי"ז קושיות התוס' שם שהקשו דכיון דיכול להיות דאע"ג דנמצא כשיעור ווסת שלא היה דם בשעת ביאה וע"כ אמר ר' אושעיא הנ"ל דאפי' בעלה בחטאת טהרותיה תלויות דאם איתא דהוה דם בשעת טהרות מאן עכביה א"כ אמאי בעלה בחטאת הא ספק היא עיי"ש. לכן בא אביי במשל שלו לתרץ דבר זה וקאמר למה הדבר דומה לאדם שנותן אצבע בעין. ר"ל דאם לא היה נותן האצבע בעין לא היה העין מדמעת דעיקר התגלגלת שהיא העין מדמעת עיקר הגרם הוא מה שנתן האצבע בעין. רק שכל זמן שהאצבע בעין דמעה שוהא לבוא. נטל האצבע דמעה ממהרת לבוא. וגם כאן בהמליצה הוא ג"כ כך שלענין טהרות אמרינן הגם שראתה שיעור ווסת מהעסיקות הטהרות מ"מ אפשר שלא היה דם בשעת עסיקת הטהרות. כיון שלא היה שם האצבע שגורם לזה לבוא לידי ראי' וגם כיון שהאצבע לא היה שם. מאן עכביה שלא לצאת. אבל בראתה שיעור ווסת מתשמיש דהיתה האצבע בעין וזה הגורם הגדול שיבא עי"ז דמעה. ודאי אמרינן שבא עי"ז הדמעה ור"ל הדם בשעת ביאה ממש. וזה לא ידענו מהמשל של ר' ירמיה:
סימן כד
בכל מקום במסכת נדה ובשאר מקומות. אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם באשה יולדת. וצריך להבין דמאי בענין האשה שכורעת לילד קראוהו ושמשו חז"ל בלשון פתיחת הקבר. כי ידוע מספרים רבים והובא בשל"ה הקדוש דמה שנקרא לשון עברי לשון הקודש, מחמת שאין שם עצם למקום הערוה רק בשם המושאל כמו אבר ראש הגויה זכרות נקבות. מקור. אותה מקום. מקום התורפה וכדומה וכאן למה בחרו ואמרו בלשון פתיחת הקבר ולא בזולתו כמו פתיחת המקור:
ונראה שכיוונו חז"ל בזה למה שאמרם ז"ל בשבת (ד' לא ע"ב) על שלש עבירות נשים מיתות בשעת לידתן וכו' ובגמרא (ד' לב ע"א) אמרו ר"י אמר שלשה בדקי מיתה נבראו באשה ואמרי לה שלשה דבקי מיתה ועל שלש עבירות נשים מתות יולדות וכו' לכן יפה עשו שקראו להענין הנ"ל בשעת כריעתן לילד. פתיחת הקבר. שבפעם הזו באמת נפתחו הקבר בעצם. ודבר זה התעררתי מזוג' תי':
סימן כה
באו"ח ה' פסח. שמעתי מאיש אחד שאמר ששמע מגאון אחד דזמנינו שאסר לסיפוק בחג הפסח ממימי הנהר שנפל לתוכה קודם חג הפסח גלוסקא אחת. ובחג הפסח הלכו בני העיר לשאוב מים מהנהר הנ"ל ואסר להם המים על כל חג הפסח. והרעשו עליו בני העיר ע"ז הדין וכן הלומדי תורה. וכששמעתי ההוראה הנ"ל. לא יכלתי לעמוד על עומק הדין ומקורה מאיזה מקום הדין הנ"ל נובע. ועכשיו בדרך לימודי מצאתי ראיה ברורה לדין הנ"ל וגמרא ערוכה היא במסכת מכות (ד' ר ע"א) ובתוספתא דמקואות פ"ה ובהרמב"ם ה' מקואות פ"ו ה"י הובא זה להלכה וז"ל שם חבית מלאה מים שנפלה לים אפי' לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה. אי אפשר לשלשה לוגין שלא יהא במקום אחד, ופירש"י ז"ל ע"ז דחיישינן בים הגדול למשקה הנופלין בו שהם עומדים במקומה עכ"ל ובגמרא קאמר ע"ז ודווקא לים הגדול דקווי וקיימא. אבל נהרא בעלמא לא. ומסוגיא זו ראיה ברורה לדין זה דהיכא שנפל מידי במים שאינם נמשכים וזוחלים אלא עומדים במקומם חיישינן לאותו מקום שעדיין מונח שם. ואם כן גבי גלוסקא הנ"ל וחמץ בפסח אוסרת במשהו בודאי חיישינן דמחמת לחלוחית המים נימוק הגלוסקא הנ"ל לפרורים דקים ועומדים שם במקומם במקום שנפל שם והולך לשאוב מים במקום הנ"ל חיישינן שמא ישאוב עם איזה פרורים מגלוסקא הנ"ל ויבשל עם המים הנ"ל:
ואפשר שמזה הסוגיא עצמו הוציא הגאון הנ"ל דין שלו. רק שהשומע שמע וטעה. שהגאון הנ"ל לא אמר דין שלו רק דוקא באותו מקום שנפל הגלוסקא שם אסור המים ורק בנהר שיש לו סוף וקווי וקיימא. והשומע סבר שאסר הגאון הנ"ל כל המים מכל הנהר. וגם לא הבדיל בין מים למים בין נהר דקווי וקיימא לנהרות הנמשכים. ובודאי ע"ז האופן לא עלה בדעת הגאון הנ"ל לאוסרם. כן נלפע"ד לתרץ דברי הגאון הנ"ל שת"ח שאמר דבר הלכה אין מזחיחין אותו ואדרבא שצריכים לעמוד דבריו שלא יהא נראים תמוהים וסתורים מהלכה:
סימן כו
באו"ה סי' תרצ"ה ס"ב בהג"ה י"א שיש לאכול מאכל זרעונים בפורים זכר לזרעים שאכל דניאל וחביריו בבבל. ודבר זה תמוה דמה זה שייך לפורים מה שדניאל אכל זרעונים. ונראה לומר שט"ס נפל ברמ"א וכך צריך לומר. זכר לזרעונים שאכל אסתר וכן הוא בש"ס מגילה (ד' יג ע"א) שר' יוחנן אמר זרעונים האכילה וכן הוא אומר ויהי' המלצר וכו' ונותן להם זרעונים. רק שדניאל הי' באותו זמן. שהתך הוא דניאל (כדף טו ע"א) אח"כ עיינתי בב"י ומצאתי שכן הוא. כי זה לשון הב"י כתב באו"ח נהגו לאכול בליל פורים אחר התענית זרעונים זכר לזרעונים שהיו אוכלים בבית המלך דכתיב וכו':
סימן כז
ביורה דעה סי' קצ"ה ס"ב בהג"ה זריקה עיין בפ"ח שם סק"ד מ"ש בענין נוצה בדרך נפיחה וכו' ועיין באו"ח סי' ש"ח ס"ג בהג"ה שנ"ל ראיה משם שמותר לטלטל דבר מוקצה ע"י נפוח דלא הוי טילטול אלא כלאחר יד ולא מיקרי טילטול עיי"ש. ואפשר דהכא אסור משום אחבוביה דעתיה ולא דמי להתם וצ"ע:
סימן כח
ביו"ד סי' קצ"ו סי"א בהג"ה ויש נשים שנהגו להחמיר עוד להמתין עד ז' ימים ואין טעם בדבר וכו' ולפענ"ד יש ליתן ע"ז טעם הגון ונכון. כי שגם זה מצד חומרת דר' זירא נגעה בה. כי מה שהחמירו בנות ישראל על עצמן שאפי' רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה ז' נקיים הוא מצד מחמת שנתמעטו הלבבות ובפרט בנשים ואינה יודעת להבחין בין ימי נדה דיושבת ז' הוא. ואפי' רואות כל הז' הטבילה מכשרה לבעלה מיד. ובין ימי זיבה שצריכה דוקא ז' נקיים ואינה נטהר עד שיושבת דוקא ז"נ. וחששו חז"ל שמא ישכח באורך הזמן להבחין הדבר הזה. ותדמה שגם בזבה די ביושבת ז' והוא שאפי' רואות כל הז' די בטבילה באחרונה כמבואר בכ"ז ברמב"ן באורך כמו כן כאן יש חששא הנ"ל אם יהיה די בהפסק טהרה בחמשה ימים. ואח"כ ז' לימי הנקיים ותדע האשה כי יש לה למנות חמשה ימים ושבעה ימים והוא בס"ה שנים עשר ימים. חיישינן שמא באורך ימים תשכח הטעם הדבר ואיזה ימים צריכה למנות בתחילה ואיזה בסוף. ותאמר מה לי חמשה בתחילה ואח"כ שבעה או להיפך מתחילה שבעה ואח"כ חמשה. כי נשאר אצלה רק זה המנין שצריכה לישב בס"ה י"ב ימים מעת ראייתה עד הטבילה ואינה יכולה להבחין בין זה לזה. ודילמא יארע לפעמים הדבר שראייתה נמשכה עד ז' ימים. ותאמר שאח"כ די לה בחמשה ימים לתשלום הי"ב לנקיים. לכן החמירו על עצמן בנות ישראל שגם להפסק טהרה יהי' צריכין להמתין שבעה ימים ואח"כ ז' לנקיים ולא יפוק מזה שום חורבא וזה טעם נכון:
סימן כט
ביו"ד סי' רס"ד ס"א הכל כשרים למול אפי' עבד אפי' אשה וקטן וכו' ואם יש ישראל גדול שיודע למול הוא קודם לכולם. ובהג"ה יש אומרים דאשה לא תמול וכן נוהגין להדר אחר איש. והוקשה הש"ך שם על הרמ"א הנ"ל וקאמר ע"ז לא ידענו מאי קאמר דהא גם להמחבר ישראל גדול קודם לכולם וכו' עיי"ש ולענד"נ כשתדקדק בדברי המחבר ובדברי הרמ"א הנ"ל אין שום התחלת קושיא בזה. דהנה דעת המחבר הוא כן בחילוקי הדינים (א) דאשה כשרה למול אפי' לכתחילה אבל באופן שאין ישראל גדול לפנינו (ב) אבל אם יש לפנינו אשה. וישראל גדול הישראל גדול קודם להאשה (ג) אבל באם יש לפנינו אשה לבד אין צריך לשלוח ולאהדורי בתר ישראל גדול. ולדעת הרמ"א הוא כך (א) אשה לא תמול לכתחילה (ב) אפי' שהיא לבדה לפנינו צריך לאהדורי אחר ישראל גדול (ג) ואם אי אפשר להשיג ישראל גדול מותרת למול בדיעבד. כך הוא הצעות דבריהם ובזה תלכו לבטח בדברי המחבר והרמ"א באין שום מכשול:
סימן ל
ביו"ד סי' רע"ו סי"ג כלי וכו' נראה שצריך עיון גדול למה השמיט הש"ע הדין המבואר בגמרא ערוכה בשבת (ד' קכ) ויומא (ד' ח' וד' פח) דהי' שם כתב על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך וכו' והרמב"ם העתיקה בפ"ו ה' ו' מה' יסודי התורה והספר מגדול עוז העתיק דבר זה להלכה וכתב ע"ז באבן בוחן שלו פנה ב' שכך יעשה גם כשהלך להסיך את רגליו וכן כשנזקק לאשתו עיי"ש:
סימן לא
להבין מפני מה התחיל הקב"ה התרי"ג מצות במצוה פו"ר כמ"ש ואתם פרו ורבו. והאחרונה להסיום של התרי"ג מצות הוא מצות כתיבת התורה לכל אחד מישראל ולהבין זה שיהא נעוץ תחילתו בסופו וסופו בתחילתו יש לומר כך דהנה הבריח התיכון שמברית את כל התרי"ג מצות הוא כמו שאמרו חז"ל בשבת מה דעלך סני לחברך לא תעביד והוא מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך וכמו שפירש המהרש"א שם. והענין של ואהבת לרעך כמוך הפירוש הנכון הוא כמו שכתבו הספרי יראים בהמשל של המלך עם שני אנשים שכל אחד ואחד הי' יקר מאוד אצלו חיו של השני יותר מחיות של עצמו עד שהפקיר עצמו למות בעד השני כידוע שזה שאמר הכתוב ואהבת לרעך כמוך אני ה' ר"ל שהה' בעצמו כשרואה אהבתם יאמר להם שגם אני רוצה להשתתף עמכם. כמו שהמלך רוצה שיהיה עם האנשים הנ"ל בשותפתם כמו שמובא שם. והנה עיקר מצות של כתיבת התורה היה כדי ללמוד בה את מצות ה' ולהבין ולהורות את חוקי ה' ותורתו כמ"ש הרא"ש שלכן עכשיו שיש לנו ספרים נדפסים נדחה קצת המצוה של כתיבת ס"ח. אבל בראשונה הי' המצוה של כתיבת ס"ת גדולה מפני שהוצרכה לכלליות הלימוד של התרי"ג מצות בכללותיה ופרטיותוה:
לכן בהקדמה הנ"ל יש לנו טעם נכון להבין מפני מה ראה הקב"ה להתחיל התרי"ג מצות ממצות פו"ר ולסיים במצות כתיבת ס"ת. שהוא להורות ששני המצות האלו. עם הברית התיכון שהוא מצות של ואהבת לרעך כמוך. הוא ממש כהשני האנשים הנ"ל המובא במשל הנ"ל שכל אחד רוצה לבטל את עצמו מחמת רצונו של חבירו. כמו כן הוא בהשני מצות הנ"ל. שבאם רצונו של אדם לקיים מצות של פו"ר. אז מקיים המצוה של כתיבת ס"ת. המצוה של ואהבת לרעך ומבטל את עצמה להמצוה של פו"ר. דמותר למכור ס"ת בשביל מצות פו"ר ומוחל על כבודה כמבואר ביו"ד ובאה"ע מדין זה. ואם ברצונו של אדם ויש לו גיגועין למצות כתיבת ס"ת ור"ל שרוצה ללמוד עד מאד. אז מקיים המצוה של פו"ר של ואהבת לרעך כמוך ומבטל את עצמה להמצו' של כתיבת ס"ת כדאמרינן באה"ע שאם חשקה נפשו בלמידות תורה כבן עזאי פטור מלישא אשה וכנ"ל. וזהו להורות שהבריח התיכון של כל התורה הוא המצוה של ואהבת לרעך כמוך וד"ל:
ועוד יש לרמז בזה כמ"ש לעיל דמה שלמעלה הסוף דבר הוא מלמטה הראש הדבר כמשל האוחז במטה ויורד מלמטה למעלה שהאוחז בקצה המטה ונותן למעלה הסוף הוא הראש והראש הוא הסוף. וגם כאן שהראש של המצוה מפו"ר למטה הוא מלמעלה הסוף. והסוף של מטה הוא מצות כתיבת ס"ת הוא מלמעלה הראש. ולכן הם נעוצים זב"ז:
סימן לב
בפרשת תולדות והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו דבאמת קשה ע"ז דראהו משמש מטתו. דהאיך עבר יצחק על הדין המפורש דאסור לשמש ביום. ונראה לומר כדברי האור החיים דלא היה תשמיש ממש אלא מעשה חיבה הנעשית בין איש לאשתו, דהנה הגאון מלבי"ם כתב באילת השחר שלו דנפ"מ בין תיבת את לבין תיבת עם. הוא דתיבת עם הוא עמו ממש ודומה לו בכל פרטיו כמו שבו לכם פה עם החמור. להכי דרשו חז"ל ע"ז עם החמור עם הדומה לחמור. מפני שהוקשה להם שהי' צריך לכתוב שבו לכם פה את החמור דבכל מקום שאין הדומה שוה לנדמה יאמר הכתוב בלשון את עיי"ש ולהכי גם בכאן כיון שאמרינן שראהו ששימש מטתו היה צריך לכתוב בלשון מצחק עם רבקה כפי משפטי הלשון. להכי דקדוק הכתוב וכתב את רבקה ור"ל להראות בעליל שלא היה תשמיש ממש. רק דברי ריצוי וחיבה כדעת האוה"ח הנ"ל:
סימן לג
בפרשת ויצא. ותאמר עתה הפעם ילוה אישי אלי נראה לפרש הנ"ל. שקשה הלשון עתה הפעם שהוא לכאורה מובן אחד. וגם למה אמרה כן בעת הולדת לוי. וגם מה הוא הלשון ילוה אישי. ואפשר לומר בזה דהנה הראב"ד כתב בספר בעלי הנפש שלו בשער הקדושה והובא דבריו בטור או"ת סימן ר"מ ובאה"ע סי' כ"ה וז"ל. כתב הראב"ד צריך לברור איזה מחשבה נכונה שתהיה לאדם בשעת תשמיש. ודרשתי וחקרתי ומצאתי תוכן המעשה הזה על ד' כוונות ג' מהם עיקר קיבל השכר והד' קרובה לקיבול השכר ושכרה מועטת מן הג' הראשונה לשם פו"ר והיא הנכונה שבכולם לקיים בו מצות עשה. הב' לתיקון הולד כמו שאמרו חז"ל וכו' וגם זו הכוונה נמשכת בכוונת פו"ר. והג' אם ילדה אשתו והיא מניקתו והיא משתוקקת אליו והוא מכיר בה שהיא משתדלתו ומרצה אותו ומקשטות עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה. וכן בצאתו לדרך שהיא משתוקקת אליו וגם באלו יש קיבל שכר והיא מצות עונה האמורה בתורה. הד' שהוא מכוון בעצמו לגדור בה מן העבירה כדי שלא יתאוה לעבירה כי רואה יצרו גובר ומתאוה אל הדבר ההוא וגם בזה יש שכר אבל לא כהראשונים וכו' עיי"ש:
לכן כשראה לאה שכבר נולד לה ג' בנים ונטלה היא חלקה בבנים כמו שמובא בב"ר שי"ב שבטים יוצאים מיעקב וכו' כמו שמובא בפרש"י. אמרה בזה דמכאן ולהבא אי אפשר עוד להיות ביעקב אבינו בעלה הד' הכוונות הנ"ל דהב' הכוונת הראשונות לשם פו"ר ולשם תיקון הוולד א"א להיות עוד שכבר קיבלה חלקה בפו"ר והכוונה הד' לגדור א"ע אי אפשר להיות ביעקב אבינו ע"ה כמו שמובא בב"ר על פסוק כותי וראשית אוני שלא ראה קרי מימיו. ולא היה צריך לגדור את עצמו בזה. רק הכוונה הג' הנ"ל נשאר אצלו היינו מחמת מצות עונה לכן אמרה עתה ר"ל מהעת הזאת ולהלאה שילדתי לו שלשה בנים. אם הפעם ילוה אישי ר"ל אם יארע שילוה אישי באיזה פעם מפעמים. אלי. ר"ל לא נשאר בכוונת הענין של הד' כוונות הנ"ל רק הכוונה הג' שחשבה הראב"ד. והוא אם היא משתוקקת ומשתדלתו וכו' וזה אלי ור"ל לא יהיה הכוונה רק אלי מחמתי והוא רק לקיים מצות עונה:
סימן לד
בפרשת וישלח ויקח מן הבא בידו. נראה לפרש הפסוק שנתלבטו המפרשים בזה. דהנה ידוע מספרי המקובלים שהמנחה ששלח לעשו. הוא כמו שעיר לעזאזל. כי עשו הוא שעיר והוא הס"ס כמו שמבואר באריכות בספרי המקובלים. וקבצם קצת מזה בילקוט הראובני תראנו משם. ובס' אוה"ח עה"ת כתב ששמע ממורו זקינו שנתכוון יעקב בחשבונו ששלח מבעלי חיים כחשבון שעיר שעולה תקף לשבר תוקפו וידוע שמה ששני השעירים של יוה"כ היו שוים ושצריך הגרלה. הוא מחמת שאם לא היו הגרלה לא הי' להכהן תוקף ועוז לבחור בעצמו איזה לה' ואיזה לעזאזל. כי הבע"ח אינם רוצים ג"כ לילך למקום טומא' וצלמות כידוע מהמקובלים רק אשר יבחר ה' ע"י גורל הוא מוכרת לילך בעצמו לעשות רצון קונו. וכן גבי נח כתיב באו אל נח מאליהן וכן באדם כיוצא בהם כמבואר ביבמות (ד' עט ע"א) כל שהארון קולטו וכו' לכן גם כאן אמר הכתוב ויקח מן הבא בידו ר"ל מן הבע"ח שנשלח מהקב"ה לשם כך ולא שבירר יעאע"ה בעצמו למנחה לעשו וכנ"ל:
סימן לה
שם ותמנע היתה פלגש. ודרשו חז"ל בסנהדרין (ד' צט) דהאומר אין תורה מן השמים כגון וכי היה לו למשה לכתוב ותמנע היתה פילגש וכו' ובאמת כל התורה הוא מפי הגבורה בקדושה וטהרה וכולם שמותיו של הקב"ה ואמרו ע"ז בזוהר הקדוש כי כמו שיש קדושה בפסוק שמע ישראל וכו' שהוא העיקר קבלת מלכות שמים כמו כן יש קדושה בפסוק הזה של ותמנע היתה פילגש עיי"ש ונראה לרמז בזה כי הגמטריא של הפ' שמע ישראל מכוין להגמטרי' של התיבו' ותמנע היתה פילגש כי הגמטרי' של הפסוק שמע ישראל עולה עם הגמטריא של התיבות אל מלך נאמן אלף ושלש מאות ושמונים. והאותיות של הפסוק שמע ישראל עולה עשרים וארבעה שהוא בס"ה אלף וארבעה מאות וארבע והגימטריא של התיבות של ותמנע היתה פילגש עולה אלף וארבעה מאות ושלשה עם הכולל עולה ג"כ במכוון של הגמטריא של הפסוק שמע ישראל וכנ"ל והענין כפתור ופרח:
סימן לו
בפרשת וארא במכת דבר כתיב אח"כ וימת כל מקנה מצרים וא"כ קשה היכן היה להם המקנה למכת ברד. ונראה לומר דהנה ידוע כי גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. וטעם לזה הוא מחמת שאין היצה"ר שולט ומתגבר רק היכא שמצווה באיזה מצוה או שלא לעשות איזה מצוה. בזה הוא עושה מלחמה עם האדם ורוצה לנצח אותו. אבל היכא שאינו מצווה אין בזה מלחמה כלל. כי האדם אינו יוצא למלחמה עמו שיהא הוא צריך לחגור בכלי מלחמתו לנגד האדם. וא"כ בכאן היה כך שבמכת דבר לא היו אנשי מצרים מצווים מהקב"ה וממשה להכניס את המקנה לבית שלא לשלוט בהם הדבר. רק שהתראה להם שיד ה' הויה במקניך אשר בשדה. וכיון שלא היו מצווים להכניסם בבית לא היה להיצה"ר מלחמה עמהם. ולכן היו הרבה אנשים שהכניסו המקנה שלהם בביתם ממחמת ששמעו מפי משה שיהיה הדבר במקנה אשר בשדה. אבל במכת ברד שהיה התראה ומצווה מפי משה ועתה העז את מקנך וכו' והיו מצווים בזה ומצא בכאן היצה"ר לילך כנגדם במלחמה שלא להניחם להכניס את המקנה לקיים ציוי מקב"ה ומשה. ולכן לא היה רק הירא את דבר ה' הם הניס את כל אשר להם בביתם מחמת שהם עמדו נגד היצה"ר לנצח אותו אבל אשר לא שם לבו על הדבר ה'. בהם שלטה המכה ברד. וא"כ במכת דבר בודאי נשארו רוב מקנה בביתם שלא שלטו בהם המכה. ושלטו בהם המכת ברד שהאנשים בעצמם אותם שהכניסו במכת דבר לא הכניסו במכת ברד ששם לא היו מצווים וכאן היו מצווים והיצה"ר גברו בהם:
סימן לז
בפרשת משפטים אם בגפו יבא בגפו יצא נראה לי לומר טעם לשבח בזה דלכאורה הסברא נותנת להיות איפכא דאם יש לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפתה כנענית ואם אין לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית ונראה לומר כי עיקר הדין דעבד עברי הוא לעשות כל טצדקי שבעולם שלא יעבוד את אדונו יותר משש שנים כי הוא מטעם עבדי הם ולא עבדים לעבדים ולכן רוצעים אותו אם ירצה העבד לעבוד עוד וכיון דאמרו חז"ל אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו הראשונה לכן הדין הוא דאם יש לו כבר אשה ובנים וכבר מצא הקורת רוח מאשתו אשר נשא לבדו הרב מוסר לו שפחה כנענית דלא חיישינן בזה שמא יאמר העבד אהבתי את אשתי ובני ולא אצא חפשי אבל כשאין לו אשתו ובנים אסור לרבו למסור לו שפחה כנענית דחיישינן כיון שיהי' זה לו אשה ראשונה שמא מתוך קורת רוח שמצא בה אולי יאמר העבד אהבתי את אשתי וד"ל:
סימן לח
בפרשת תרומה נזכר שלשה פעמים התיבה משוקדים שבמנורה והטעמים משונים אחד מחבירו בהראשון הוא בטעם גרשיי"ם ובשניה הוא בטעם תבי"ר ובשלישית הוא בטעם זקו"ף קטן ונראה טעמו של דבר זה הוא מחמת שאמרו חז"ל שחמישי תיבות יש שאין להם הכרע ומשוקדים הוא אחד מהם לכן בהראשון הוא גרשיי"ם שהוא טעם למעלה ובשניה הוא תבי"ר שהוא טעם למטה ובשלישית הוא זקו"ף קטן שהוא טעם העומד בעצמה לא למעלה ולא למטה:
סימן לט
בפרשת תצוה רבוע יהי' המזבח לכאורה הוא מיותר דכיון דכתיב חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב ממילא הוא רבוע ונראה דבא הפסוק לפרש דיהי' רבוע דוקא דיש לעשות מן התואר ד' צלעות שוות לתאר שלא יהי' בריבוע ממש והוא הנקרא בלע"ז (וויא אצוקער לעקעך) ותמונתו כך $ציור בספר$ לכן צריך הפסוק לפרש שלא נטעה בכך רק צריך שיהי' הריבוע כצורת ריבוע דתפילין שהוא כזה $ציור בספר$ ובזה מתורץ קושית התוס' בזבחים (דף סב ע"ב) ד"ה אריך עיי"ש:
סימן מ
בפרשת שמיני ואת הארנבת הנה במעשה דתלמי המלך סיפרו לנו חז"ל ששינו בהס"ת וכתבו ואת צעירת הרגלים במקום הארנבת ואמרו ע"ז מחמת שאשתו של תלמי המלך ארנבת שמה ויאמר ששחקו בי יהודאי וצריך להבין כי מפני שאשתו נקראת כך יראו לכתוב בתורה שם הארנבת מה שצריך התורה ללמוד הדין דארנבת שהיא טמאה ומה השחוק הזה בזה ונראה לומר עפ"י מה שמצאתי בס' מדרש תלפיות מבעה"מ שבט מוסר וכן הוא בספר בחיי שטבעית של הארנבת שמשמשת במקום זכר ונקבה שאם בא עליה ארנוב מתעברת ממנו ואם חזר הארנבת ובא על הארנוב מתעברת הארנוב מן הארנבת וא"כ כיון שכך הוא חששו לכתוב בתורה ואת הארנבת שיאמר שחקו בי יהודאי מפני מה כתבו בתורה שלהם בלשון נקבה ארנבת ולא בלשון זכר ארנוב כיון שדא ודא אחת היא מסתמא שחקו בי יהודאי ולפני שמיא גליא שבכאן צריך להיות דוקא בלשון נקבה ולא בלשון זכר שהרי נראה שאפי' בלשון ששינו כתבו בלשון נקבה צעירת ולא צעיר ברגליו ואי אפשר לכתוב בתורה בלשון ארנוב לכן בכדי לצאת מכל הספיקות כתבו ואת צעירת הרגלים:
סימן מא
בפרשת תזריע וביום השמיני ימול בשר ערלתו וצריך להבין מה בא פסוק הזה ללמדינו ומה העמידו אותו באמצע הענין של טומאת יולדת אם בא ללמד עצם הדין דמילה ונראה לומר דהנה הגמרא בנדה אמרו מפני מה אמרו שהיולדת זכר טמאה רק שבעה ימים ולא י"ד יום כיולדת נקבה מפני שלא יהא כולם שמחים ואב ואם עצבים פי' שיהיו אסורים בתשמיש) ולכן זה כוונת התורה בזה דבתחילה קאמר הפסוק אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים ובא הכתוב לתרץ מפני מה טמאה שבעה ימים ולא יותר ע"ז קאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו וכיון דצריך המילה דוקא להיות ביום השמיני לכן צריכה להיות טמאה רק שבעה ימים ולא יותר שלא יהי' כל העולם שמחים והם עצבים בעת המילה:
סימן מב
בפרשת קדושים ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא עיין פירש"י שם ונראה לפרש שבא הכתוב לפרש שלא תאמר הלא לפעמים יכול להיות ואדרבא מצוה היא לישא את אשת אחיו דהיינו במקום יבום לכן קאמר הקרא לתרץ זה וקאמר שהאיסור ליקח את אשת אחיו הוא ממש שיש לה דין נדה מה נדה הוא שאין איסורה איסור עולם אלא לאחר ז' נקיים היא מותרת לבעלה כך האיסור של אשת האח כמו כן הוא שיש היתר לאיסורה אם מת האח בלא בנים שמותרת לו וזה עצם כוונת הפסוק:
סימן מג
בפרשת אמור במעשה דמגדף יש לדקדק שם דלאחר שסיפר המעשה אמר הכתוב ושם אמו שלומית בת דברי דהוא צריך להיות מקודם גבי ויצא בן אשה הישראלית שלומית בת דברי ויש לומר בזה דהנה יש לעיין האיך יצא מב"ד של משה חייב בדינו שפסקו עליו דאינו שייך לשבע דן מחמת שהוא בן המצרי וכמאמחז"ל בתו"כ הא הלכה רווחת בישראל בסוטה (דף כז ע"א) וברמב"ם פט"ז מה' א"ב והובא בש"ע אה"ע סי' ד' סט"ו שרוב בעילת תולין בבעל ואפי' אם בעל אחר בודאי כיון שהבעל מצא אצלה חולין בבעל ואפי' באו עדים שזינת' כמ"ש הבאה"ט שם בסקט"ז ופסק בפ"ת שם סקי"ט בשם שו"ת חוט השני דסמכינן ע"ז אפי' לענין ירושה אבל באמת זה רק בסתם אשה אבל בהיתה פרוצה ביותר פסק בש"ע שם דחוששין אף לבנים לכן קודם המעשה כיסה המקום ולא גילה הכתוב שמה רק אחר המעשה שיצא חייב מב"ד ונתגלגל עי"ז שגידף את ה' בא הכתוב לתרץ למה נתחייב בב"ד שעי"ז גידף וקאמר ושם אשתו שלומית בת דברי שאמרו חז"ל ע"ז דהוה פטפטה שלם עלך שלם עליכון דהות שואלת בשלום הכל בת דברי דברנית היתה עם כל אדם כמו שהובא ברש"י שם ור"ל שהיתה פרוצה ביותר ולכן יצא חייב כי בפרוצה אין תולין בבעל וחיישינן שמא הוא ממזר ובדיני ממונות הדין פשוט דהמוציא מחבירו עליו הראיה ובודאי אמרו לו הבא ראיה דאין אתה ממזר וטול את חלקך וד"ל:
סימן מד
בפרשת חוקת וידבר העם באלהים ובמשה וכתב רש"י ז"ל השוו עבד לקונו ואח"כ בפסוק זיי"ן כתיב ויבא העם אל משה ואמרו חטאנו כי דברנו בה' ובן וקשה הלא במאי תיקנו החטא במה שחטאו שהשוו עבד לקונו הא הגם לאחר התוודותם אמרו ג"כ והשוו עבד לקונו במה שאמרו בה' ובך ונראה לומר בזה כי הפי' הוא כך והכוונה היתה לא כמו שדימו העולם שהחטא היתה במה שאמרו בחדא מחתא באלהים ובמשה ולא ריוח ופירוד בין הדבקים אלא הכוונה הוא כך שהחטא היתה במה שיכנו בזה הענין בשם אלהים ולא בשם אחר מהשבעה שמות שאינם נמחקים ולמה בחרו דוקא בזה בשם אלהים שזה השם אינו מיוחד דוקא לשם השם כי לפעמים השם הזה הוא משתמש לדיינים והוא שם משותף כמו שנאמר אלהים לא תקלל שזה אזהרה לברכת ה' ואזהרה לקללת דיין וכמו והגישו אדוניו אל האלהים וכן ונקרב בעל הבית אל האלהים לכן כשאח"כ כשאמרו חטאנו התקינו זה ואמרו כי דברנו בה' בהוי"ה ובך כי שם זה הוא מיוחד דוקא לשם ה' ואין לטעות בזה שהשוו עבד לקונו:
סימן מה
בפרשת מטות ויגשו אל משה קשה הלא שם היו מדברים עם משה קודם לזה ולא מצינו בכתוב ומהענין דשם דהלכו משם בינתיים ונראה דמרמז הכתוב שעשו בזה כדין דהנה הדין מפורש ביו"ד סי' של"ד סעיף י"ד דהיכא שאדם גדול גוער בו לומר כמה חציף פלוני וכיוצא בו יש לו עליו דין נזיפה וכתב הרמ"א שם ע"ז דאפי' לא אמר לי' הגדול כלום אלא שיודע בעצמו שאדם גדול נקט בלביה עליו צריך לנהוג נזיפה בעצמו ובכאן הלא משרע"ה גער בהם כמפורש בפסוקים שאמר עליהם תרבות אנשים חטאים וכדומה לכן תיכף נהגו בעצמם כנזיפה ורחקו ממשרע"ה ד' אמות כדין ואח"כ כשקיבלו עליהם נזיפה כדין כתיב ויגשו אל משה:
סימן מו
השמונה פסוקים של סיום התורה הם בגימטריא ע"ב באות הראשונה של הח' פסוקים יבאות האחרונה של השמונה פסוקים הנ"ל הוא בגימטריא ק"א והוא בהתחלתם בא לרמז שהתורה נתנה בע"ב צירופי השמות והתורה כולה הם שמותיו של הקב"ה ובסופם של הפסוקים הנ"ל בא לרמז מה שאמרו חז"ל אינו דומה מי שחוזר פרקו מאה פעמים למי שחוזר פרקו מאה ואחד פעמים שזה נקרא עובד ה' ויה"ר שנהי' כולנו עובדי ה' באמת ובתמים ובלב ונפש חפיצה:
סימן מז
בהפטורת פ' זכור כתיב ויאמר שאול אל שמואל חטאתי כי עברתי את פי ה' ואת דבריך ואח"כ כתיב ועתה שא נא את חטאתי ואח"כ אמר ושוב עמי ואשתחוה לה' ואפשר לומר בזה כי הדין הוא אם אדם חטא בחטא שבין אדם למקום צריך לבקש מהקב"ה מחילה ונמחל לו אבל אם יש בזה חטא בין אדם לחבירו אינו נמחל לו עד שירצה את חבירו לכן כאן עשה בזה כדין ואמר כי מאחר שעברתי אח פי ה' ואת דבריך לכן ביקש בתחילה מחילה משמואל ועתה שא נא את חטאתי ואם אתה תמחל לי אז אבקש מחילה מה' ואשתחוה לו כי אם לא תמחל לי אתה בעבירות שבין אדם לחבירו לא תועיל לי המחילה מה' שאין מוחל עד שירצה אח חבירו וכנ"ל:
סימן מח
במגילת אסתר מכוין חשבון הפעמים שנזכר מרדכי שהוא במנין חמשים וחמשה כמו כן החשבון עולה שמות המן חמשים וחמשה ולדעתי זה כוונת הגמרא שחייב לבסומא בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי שיהא כל כך מבוסם עד שלא יכול לכווין החשבון של מרדכי והמן ומה שנזכר בלשון הגמרא בין ארור המן לברוך מרדכי הוא רק מחמת שאמרו חז"ל ביומא (דף לח ע"ב) זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב ומה שבאמת החשבון מכוון הוא נ"ל שידוע עפ"י הקבלה שמרדכי הוא הנשמה ויצ"ט והמן הוא היצה"ר וזה לעומת זה עשה ה' כמ"ש בס' מחיר יין מהרמ"א ז"ל ולכן חשבון הפעמים שנזכר אסתר במגילה הוא ארבעה וחמשים חסר אחד מהחשבון של מרדכי והמן מחמת שאסתר הוא כנגד החומר של אדם כמבואר במחיר יין הנ"ל שהיא בחד דרגא פחות מהצורה שהוא בבחינת מרדכי שהיא הנשמה:
סימן מט
ענין התגין דשעטנ"ז ג"ץ ידוע שהיא שלשה תגין על כל אות ואות מהא"ב שיש בהאות ראשי"ן אחד או שנים או שלשה כמו ע' א' שי"ן וא"כ צריך ביאור למה לא ציינו תגין על האות וא"ו ויו"ד שהם ג"כ אותיות עם ראשי"ן ונראה לומר בזה דידוע שהתגין הם על פי הקבלה עשוים כדי שלא יחזיקו הקליפות באות עצמו רק שקצת אחיזה צריכין הס"א בקדושה לכן עשו התגין שיהא הס"א קצת אחיזה בהם ובזה יש להם קצת אחיזה בהקדושה שבלא זה לא יוכלו לחיות את עצמן כמבואר הכל באריכות בספרי המקובלים וכמ"ש בספר הקטן שפע טל מהגאון ר"ח אחיו של מהר"ל מפראג לכן כיון שהוא"ו והיו"ד הם מאותיות של השם הגדול והטהור שאין שום קליפה וס"א יכולין לאחוז בהקדושה עצמה לכן לא עשה על האותיות הנ"ל שום תגין:
סימן נ
אמרינן במדרש בחמשה לשונות של חיבה צריך לאהבה את הי"ת בדביקה בחפיצה בחשיקה בדיבור באהבה וכולם למדנו מפרשה של אותו רשע בשכם עם דינה עיי"ש ובס' ראשית חכמה בשער האהבה פ"ג באריכות מזה ונ"ל שדבר זה נרמז בר"ת בפסוק של קבלת מלכות שמים בתיבת אחד כי ידוע בספרי המקובלים כי שש בני לאה שילדה מיעקב אבינו הם כנגד ששה ספירות חסד גבורה וכו' ודינה בת יעקב היא כנגד ספירות מלכות וסימנא דינה דמלכותא דינא וידוע דהפסוק ראשון של שמע ישראל הוא קבלת עול מלכות שמים וגם אמרינן בר"ה בעשר פסוקים של מלכות דפסוק של שמע ישראל הוא מלכות לכן כמו כן כמו שנרמז בדינה ששייך בה החמשה לשונות של חיבה כמ"כ נרמוז ג"כ בתיבת אחד של שמע ישראל החמשה לשונות של חיבה והוא א' של אחד הוא חיבה של אהבה וח' של אחד הוא חפיצה חשיקה. וד' של אחד הוא דיבר דביקה וענין דביקה הוא כמ"ש ומבאר בראשית חכמה הנ"ל דהוא המדריגה התחתונה של הג' הראשית של חיבה דביקה חשיקה חפיצה והוא דיבוק נפש בנפש חבירו כדמיון דיבוק האוזר על מתניו של אדם שפעם דבק ופעם אינה דבק עיי"ש ובזה נ"ל בפסוק על כן יעזוב איש את אביי ואמו ודבק באשתו שמרמז אגב אורחא דיני נדה שצריך לפרוש מאשתו בשעת ווסתה וכנ"ל
סימן נא
הנה הענין דמצה נקרא עפ"י הקבלה מיכלא דהימנותא והוא ענין של תשובה כי התשובה העיקרית הוא בא ע"י הממונה כמ"ש החובת הלבבות לכן תשובה הוא במס"ק עולה כ' וחמץ במס"ק עולה כ"א ומצה במס"ק עולה י"ח והוא כי ידוע כי חמץ הוא התפשטות ועולה למעלה לכן הוא יותר במס"ק אחד כי הוא ע"י הגאוה והגאון דומה כי הוא למעלה מבעל תשובה שהוא העובד הנאמן להקב"ה אבל מצה שהוא בהכנעה שאין שום גבהות שיעלה למעלה הגימטרי' שלו הוא ח"י שהוא חסר במס"ק בשני פעמים מפני שהוא בחינת הכנעה שע"י הכנעה ג"כ בא לידי תשובה כמ"ש החו"ה שלהכי הקדים שער הכנעה לשער החשובה וידוע מ"ש הסמ"ע שלהכי אמרו במשנה מאוד מאוד הוי שפל רוח שהדבר שצריך התחזקות דרך המשנה לכפול הדבר לכן הגימט' של מצה שהוא סימן להכנעה הוא בשנים במספר חסר שבגימט' תשובה שהוא נכנע לבעל תשובה בב' פעמים. ה' יזכינו לעשות תשובה שלימה בכל נפשינו וד"ל:
סוף הספר