לבושי מרדכי על יורה דעה מהדורא תנינא· רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר
סימן קכג
שנכ"ט על ראש ידידי ה"ה הרבני החריף ובקי יו"ש מו"ה ישראל גרינפעלד נ"י בק"ק פערענטש יצ"ו. ע"ד ס"ת שנמצא בו הפסק אותיות או ביו"ד של א' או בעי"ן ונשכח באיזה סדרה רק זה ברור שהוא בחומש בראשית והנה מעכ"ת כל יקר ראת' בענין זה והביא דברי הב"ח בסי' ל"ב שהביא הט"ז ס"ק י' דמחלק לענין היכר תינוק דל"ח ול"ט בין בנעשה בתחילת' בין בנעשה לאח"כ דרק אז מהני הכרת התינוק ולא כשהי' נפסק בתחילת הכתיבה ומדברי מעכ"ת נראה דאם לאחר הכתיבה נפסק מהני אפי' באותיות הכפופות ולא אדע היאך מצא לחלק בכך דזה סבר' בפני עצמו כמ"ש המרדכי ומהרי"ט בטעמים דבשלמא הפשוטות דנשתנה מוי"ו ליו"ד ע"י קצירת הרגל שפיר שייך הכרת התינוק בספיקא אבל בנפסק היו"ד מן האלף מפני זה לא ישתנה פני התנוק לאמור אות אחרת שאינה בדמיון כלל ומ"ש אם בתחילת הכתיבה או לאח"כ ופשטות דברי הב"ח המעיין בפנים משמע דקאי אוי"ו וכיו"ב, ורק מדברי א"ר שמתרץ דברי הב"ח מקושי' הט"ז מפרשו בכל ענין ולקמן נביא דבריו בס"ד והנה בהגה' רע"א בש"ע החדשים וכן בק"ס סי' ו' מתרצין דברי הב"ח דס"ל כדעת המאירי הובא בב"י דס"ל דגם בנפסק האות באמצע וצריכין לצרף מה שהוא אחר ההפסק שיהי' עליו שיעור האות דאם השריט' דקה כ"כ עד שאינה מונע לתינוק לקרות' כהוגן כשר [וידוע דבזה ג"כ חולק הט"ז] בזה ס"ל הב"ח לחלק דדוקא אם נפסק אחר הכתיבה מהני בזה הכרת התינוק לצרף שני קצוות להיות כא' אבל בתחילת הכתיבה שכתב' בהפסק חלקי' א"כ לא הי' עליו שם אות כשר מעולם דליכא כתיבה תמה ולא גולם א' לכ"ע לא מהני הכרת התינוק אבל בענין הפסק אם הק' או רגל הוי"ו למעלה מן ההפסק הוה כשיעורו לבד ממה שלמעלה מן ההפסק גם הב"ח מודה דמהני הכרת התנוק דאז אין צורך צרוף והא עיקר עובדא דגמ' הכי הוה בוי"ו אם הוא ארוך כ"כ כוי"ו או רק כיו"ד, ובא"ר ג"כ דרך דרך זה דהיינו שבזה מיירי הב"ח באם צריכין לצרף מה שלמעלה למה שלמטה מן ההפסק וכדעת המאירי אך דס"ל דבזה אין חלוק אם הוא מן האותיות הפשוטות או כפופות דאם השריטה דקה מהני הכרת התנוק ואם השריטה רחבה לא מהני אבל בשאר הפסקות כגון באלף שנפסקה ממנו היו"ד או בעיין וכיו"ב דא"א לומר בי' שצריכין לצרוף לעשות אות אחת נשאר סברת הט"ז בשם מהרי"ק ומרדכי דלא מהני הכרת התנוק דמשום הפסק של היו"ד לא ישנה התינוק לומר ממה שהוא ומעתה בנדון לפימ"ש כת"ה שהי' היו"ד נפסק מן אלף או עיין אין נ"מ במחלקותן והלא הט"ז ומג"א וכמעט כל האחרונים מסכימין לדברי הט"ז ופשיטא שאין כאן מקום לצרף לס"ס וגם כי אין מוזכר בדברי מעכ"ת שהראה לתנוק האות הנ"ל וכי נימא לצרף לס"ס דילמא יאמר התנוק כהוגן זה ודאי א"א להאמר. שוב ראיתי מ"ש כת"ה דברי מרן חת"ס יו"ד סי' רע"ז בענין טעות שנמצא בס"ת ונתערב בשאר ס"ת ות"ד כי דבריו הק' נפלאים ממני לא זכיתי להבינם ע"כ באתי מה שללמוד אני צריך שהביא שם ראי' נגד שיטת הלבוש הובא בט"ז סי' תרל"ב דס"ל דמה"ת בטל אפי' הוכר האסור והשיב עליו בראי' דאפי' קשה לברר אינה בטל מגמ' מ' בכורות ד' כ"ה דקתני בעלי מומי' אוסרים בכ"ש רי"א יבוקר ומתמה הגמ' ומה יבוקר דאם ימצא בעל המום ישקלי' וחכמים ס"ל לא"ו בתמיה כמ"ש רש"יז"ל דאם שקלי' לבע"מ ליכא ספיקא ודייק בחת"ס לימא דאיירי במום בדוקין שבעין שקשה לברר ש"מ דאפי"ה לא בטל וקשה לי מאוד דהא שם החכמים לחומרא פליגי דאוסר בכ"ש והיאך נימא דמשו"ה אינה בטל דקשה לברר מה טעם הוא זה והא עיקר טעמי' שם בברייתא כמ"ש בפ' התערובות ד' ע' דבע"ח אינה בטלין אבל לא משום דאפשר לברר והיאך נימא משום דקשה לברר וכי זה טעם שאינה בטל בשלמא אי הוה אומרי' דבטל ואי"צ לברר ור"י מחמיר דיבוקר הוה שפיר מספיק טעם זה אבל לענין שאינה בטל מה זו סבר' וטעם דלא יהי' בטל משום קושיא דברור ודעת קדושים שגבה ממני וצ"ל לעשות רב מה כוונתו. ועוד זאת מה שכתב דמשם למדנו דלא שייך לומר זה שנמצא אבד דבס"ת שכיחי טעותי' יותר מתורי דמנגחי משמע מדברי' דאנן קיימ"ל כרבי הובא במ' פסחים ד' י' פלוגתא רבי ורשב"ג דרבי ס"ל להקל ועיין בנוב"י מהוד"ק ח' אה"ע סי' מ"ו שמביא שיטות ראשונים הרמב"ם וראב"ד ובעה"מ שפסקו כרבי לתלות להקל, וא"כ אדרבה משמע משם ראי' דהא רחב"א מוקי לה פלוגת' חכמים ור"י במחלוקת ר"מ וחכמים בענין לא נמצא כלל ור"א אר"י מוקי לי' במחלוקת רבי ורשב"ג וקאמר בגמ' מ"ט דרחב"א דלא אמר כר"א אר"י ומשני דבשלמא בשדה דרך לקבו' שם איכא למימר דקבר אחרינא הוה שנמצא אבל הכי וכי שכיחי בע"מ ור"א ס"ל דגם הכא שכיחי תורי דמנגחי א"כ כל שקיל וטריא הוה אליבא דרשב"ג דלא ס"ל דתולין מה שנמצא הוא שאבד משום דשכיח והא רבי דס"ל דתולין אפי' בשדה כש"כ בבע"מ לכ"ע א"כ מה השיב מרן חת"ס דלא שייך לומר הוא שאבד נמצא דשכיח יותר מתורי דנגחי והא בשדה ודאי שכיח כמ"ש הגמ', ומ"מ ס"ל לרבי דתולין א"כ ק' בס"ת דהי' מעיקרא בחזקת כשרה ע"כ אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דבנמצא הטעות היינו ההפסק שי"ל דתולין אי לאו דיצא מפ"ק מרן חת"ס. רק ראיתי בנוב"י דמסקנתו דבדרבנן קיימ"ל לקולא כרבי ועיי"ש ואפשר דפסול זה ג"כ מדרבנן בפרט לקרות בצבור ודאי דרבנן כמ"ש בהרשב"א מ' גיטין הא דאין קורין בחומשים הוא משום כבוד הצבור ולהרמב"ם מותר לקרות בס"ת פסול כידוע ועכ"פ בנמצא הפסק בחומש הנ"ל י"ל שפיר ס"ס דילמא כמ"ד דתולין זה שאבד נמצא ודילמא כשיטת הרמב"ם כמ"ש באחרונים דביש איזה שיטה מכשרת מצרפין דעת הרמב"ם לס"ס לקרות בצבור בפרט שי"ל דגם בחת"ס לא קאמר רק בטעות סתם אבל אם נודע סוג הטעות כנ"ז שהי' בהפסק אפשר דלא חשיב שכיח כ"כ והנה להלכה למעשה מסתפק מעכ"ת בקריאות פרשיות שהם חובה ובפרט בשבת זכור מה יעשה עפ"י דעת הרמ"א דבשאר חומשים שאין בו טעות מתירין לקרות בשעה"ד באין ס"ת אחרת בצריכי' ב' ס"ת בקריאת פרשיות הנ"ל באיזה יבחר והנה ודאי מקום לומר דיבחר בס"ת שמוחזק לכשר בקריאת הפרשות אלא שראיתי בשערי אפרים בשער ו' סי' ס"ג שכתב דמנהגנו שלא להוציא כלל ס"ת שיש בו טעות כיון דבזה"ז מצויי' סופרים לכתוב ס"ת אם נתיר בשעה"ד יתרשלו בדבר וא"כ כש"כ בנ"ז ודאי יש להחמיר ותבדק היטב היטב עד שימצא ע"י קורא בדיוק וכהנ"ל. ידידוש"ת הק' מרדכי ליב ווינקלער ח"פ מאד יצ"ו: