לבושי מרדכי על אורח חיים· רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר
שו"ת לבוש מרדכי ח"ב על או"ח · סימן ז
ב"ה צום רביעי יהפוך לששון ולשמחה תרמ"ז לפ"ק ברעזאווע.
לכבוד הרבני החריף ובקי בנש"ק מו"ה עזריאל ר"ב ני' בק"ק פרעסבורג. אשר נדברנו יחדיו ע"ד מה שלא נתבאר בפוסקים לענין מצות ת"ת אם כופין כל בר ישראל במצות למוד תוה"ק כמו בשאר מצות דמבואר בכמה דוכתי דכופין כמ"ש במס' כתובות לולב שאינו נוטל סוכה שאינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. ומ"ש ת"ת משאר מצות וע"ז גלה דעתו דא"א לכוף ע"ז דדילמא לומד במחשבתו ע"י הרהור. והשבתי לו דזה למ"ד דהרהור כדיבור דמי ופלוגתא היא במס' ברכות דף כ' וקיי"ל כמ"ד דהרהור לאו כד"ד כמ"ש באו"ח סי' י"ב:
ועתה באתי על ד"ת אשר מעכ"ת מביא סנגורי' לדבריו הקודמים ולומר כי הם אליבא דכ"ע ובד"ת בלימודים יוצא גם בהרהור. ואמת כי דברי מג"א וט"ז בסי' מ"ז שם ע"ד המחבר מתנגדים לסברא זו ומפרשים להדי' דטעמא דאין מברכין ברכת התורה דהרהור לאו כד"ד. ויש להם ראי' מגמרא שבת דף ק"נ אהא דקאמר דבשבת הרהור מותר דהרהור לאו כד"ד. ומקשה שם מהא דאסור להרהר בביה"כ. ומשני דשאני התם דבעינן והי' מחניך קדוש ואי בעסק התורה הרהור כדיבור ל"ל לחלק דהא פשיטא דאי כדיבור לענין מצוה הה"ד לענין לאסרם האיך דדבור אסור דאל"כ הוי כתרתי דסתרי אהדדי כאשר ביארו המפרשים במקום א' האיך דלענין מצוה חשיב הדבר בשיעור או במעשה ה"ה לענין איסור ועיי' בהרא"ש מס' ברכות בסוגי' דהרהור כד"ד שדייק משם דהרהור לאו כד"ד ודוקא לענין אסור להרהר בביה"כ משום דבעינן והי' מחניך קדוש אבל בעצמו לא אלמא דאפי' בלימוד תורה הרהור לאו כדיבור. וכן יש לדייק מתוס' ברכות כ' ע"ב ד"ה יוציא בשפתיו וכן רהיטא כולה סוגי' שם לענין ב"ק דהאי תלמיד דהי' מגמגם בלמודו דהרהור מותר ולא הדיבור לענין דברי תורה וא"כ כול' בחדא מחתא מחתינהו:
ומ"ש מעכ"ת בטעמא דהמחבר משו"ה אינו מברך על ההרהור משום דאין מברכין על המחשבה ודעתו כמו בבדיקת חמץ דקאמר הב"י בטעמא דאין מברכין על הבטול דהו בלב ואין מברכין במטבע זו וכן איתא בפרמ"ג. נראה דמשם ראיי' להיפוך דהא שם אפי' אי מבטל בפה אינו מברך על הבטול וטעמא כיון שיוצא ג"כ במחשבה וא"כ המצוה תלוי' ויוצא במחשבה ואין מברכין עליה אפי' בדיבור. והסברא נלענ"ד עפ"י מ"ש בספרים שאומרים בברכה אשר קדשנו במצותיו דע"י המצוה נתקדשו אבריו וגופו של אדם ולא הנפש לבד וא"כ בשלמא במצוה התלויה במעשה או בדיבור ג"כ כיון דהמצוה היא כל עצמותי תאמרנה וא"כ המצוה מקדש אבריו של אדם ע"י שקדשנו הקב"ה במצותיו משא"כ המחשבה שאינה אלא באברי חוש השכל לבד לא שייך הודאה שקדשנו במצותיו דהא לא צונו במצוה זו שיתקדשו אבריו על ידי זה אלא המחשבה לבד וכיון שכן אף בדיבור אינו מברך כיון שהמצוה ע"י הורמנא דרחמנא אפי' ע"י מחשבה נגמרת וא"כ אם בדברי תורה במחשבה ע"י הרהור נמי יוצא בעסק התורה א"כ אפי' אם מוציאם בפה ע"י דיבור נמי לא יברך כיון שע"י המחשבה נמי יוצא דומי' דבטול חמץ אלא ש"מ דהרהור לענין לימוד תורה אינו יוצא ומזה לענ"ד ראיי' מוכרחת היפוך דעת מעכ"ת דע"כ לימוד תורה ע"י הרהור ודאי דאינו יוצא וראיית מעכ"ת מן הגמר' נכונה ובעיקר הדברים אשר מעכ"ת מתמי' ע"ד המחבר סי' מ"ז אמאי דמסופק אי ק"ש מהני לד"ת להיות לומד על אתר והקשה ממנחות דף צ"ט דפסקינן כרבא דיוצא בק"ש ערבית ושחרית ד' ת"ת והביאה ג"כ השיך ביו"ד סי' רמ"ו דפסקינן כוותיה ולולא דבריו הוה ס"ד דתליא בפלוגתא אי ק"ש דאורייתא או דרבנן דפלוגתת אמוראי היא במס' ברכות כ"א. ואיתא בשאג"א וכן בשם רבינו יונה דמ"ד ק"ש דרבנן נמי מודה דמדאורייתא צריך עכ"פ לימוד תורה ערב ובוקר דבשכבך ובקומיך כתיב אלא דאמר האי בד"ת קאמר כדאיתא בגמ' להדיא אלא דחכמים בחרו דיאמר ק"ש דאית בי' תורה וגם עול מלכות שמים והיינו הוא מדרבנן וא"כ כיון דק"ש היא במקום למוד תורה דבשכבך ובקומיך פשיטא דיוצא בהם לענין עסק תורה דהא זהו הדאורייתא שאמרה תורה במצותה אלא דבד"ת בחרו רבנן דיאמרו פרשיות אלו אבל למ"ד ק"ש מדאורייתא דוקא וא"כ לאו משום ד"ת והוה כמו תפלה ותחנונים כמ"ש הרמב"ם על תפלה ותחנונים שעבודה זו תפלה וכיון דפסקינן דק"ש דאורייתא א"כ אינה במקום תורה לכן אינו יוצא ג"כ ללמוד תורה וא"כ אע"ג דבעלמא קיי"ל כרבא שהוא בתרא ונ"ט בהא כא קיי"ל כוותיה כיון דקיי"ל ק"ש דאורייתא ממילא אינו יוצא ללימוד תור כהנ"ל אלא דהדרנא בי', ודברי הש"ך נכונים דהא איתא במעדני יו"ט דהא דפסקינן דק"ש דאורייתא היא מגמר' דסוכה דף כ"ח דמחלק שם דבדרבנן אם התחילו אין מפסיקין ובדאורייתא מפסיקין וכיון דמפסיקין לק"ש ע"כ דאורייתא. זה נראה כוונתו אע"פ שאינו מפרש. והא שה בסוכה רבא הוא מרא דהאי מימרא וע"כ רבא גופא סובר דק"ש דאורייתא ופסק נמי דיוצא לידי ד"ת וע"כ דלא תליא זב"ז:
מ"מ נלענ"ד ליישב דעת המחבר אשר מקודם נבוא לדעת סברת הירושלמי דאינו נפטר בברכות א"ר אלא בלומד על אתר ובמחצית השקל משום דעיקר הברכה הי' משום ק"ש ולא משום תורה וזו נמי בכלל הקושי' אם יוצא בק"ש משום למוד א"כ הא הוי על אתר ואשר אני אחזה אם כי בק"ש יוצא לידי ד"ת מ"מ פשיטא ופשיטא דמצוה קעביד אם לומד תמיד כהויית דקרא לא ימוש וגו' והוה כשאר מצות כגון ישיבת סוכה דמצי מיפטר נפשי' אם אינו אוכל ואינו ישן מ"מ אם אוכל וישן מצוה קעביד ומברך עליו. ולבישת ציצית וכדומה ה"נ בלימוד:
והנה הא דנשתנה ברכת התורה משאר ברכות דאם ומפסיק בין ברכה למצוה צריך לברך פעם שנית וכן אם מסיח דעת במצוה גופא כגון שחלץ תפילין או טלית אם שוב לובש צריך לברך שנית דהיא מצוה אחרת ובתורה לא אמרי' אלא אפי' אם מפסיק בין ברכה ללמוד או מסיח דעת מתורה וחוזר ללימודו אינו חוזר ומברך, נמצאו דברים עתיקים בשם ר"י כיון דמצות למוד היא תמיד ואין כאן קביעת זמן דהא לא ימוש ספר התורה כתיב משא"כ בשאר מצות ולהכי אין כאן הפסק ולא היסח דעת ובפרט לסברת הר"ן ריש נדרים דאפי' אי מצי למפטר נפשי' בק"ש היינו מצות לימוד לבד אבל מ"מ אינו מקיים מצות ושננתם דדרשי שיהי' ד"ת מחודדים בפיך ולא יגמגם. וזה א"א אלא בלימוד יומם ולילה כמשמעו ואין כאן הפסק ולא היסח דעת בין ברכה למצוה, משא"כ אהבה רבה שאינה אלא לק"ש ומעתה אם אנו תופסין הקושיא שיוצא בק"ש לבד לידי לימוד ולא מצות ושננתם ובמשמעות תמיד יומם ולילה א"כ יש כאן קביעת זמן כמו שאר מצות דאינן בחיובן תמיד הא ודאי דנתבטל הברכה בהפיסק והסיח הדעת ולכן מצריך הירושלמי להיות לומד על אתר לומר דעושה הברכה ברכת אהבה רבה על לימוד תורה דעלמא שנוהגים תמיד יומם ולילה ולא יהי' הפסק מזיק כה וגם אם יסיח דעת מלמודו לא יהי' צריך שוב לחזור ולברך ויעיי' במג"א ובמחצה"ש שם ויראה כי הדברים נכונים. ומעתה מאוד נכונים דברי המחבר דק"ש אפשר דאינו בכלל לימו' על אתר אע"ג דיוצא ידי לימוד תורה מ"מ אינה כלימוד להיות בכלל לימוד ושננתם יומם ולילה דמשמעות וא"כ שוב יזיק ההפסד והיסח דעת דהא שם במנחות ע"ז מסמיך דק"ש יוצא לידי לימוד דתמיד לא כמשמעות משא"כ ברכת התורה קאי הלימוד של יומם ולילה כמשמעו דאל"כ יתבטל הברכה והיסח הדעת ודי לחכם שכמותו לתרץ דברי' בדברי המחבר כי יבין לאשוריו: ובעיקר הספק אם כופין ללמוד נלענ"ד דכופין דהא בגמר' קידושין אמרי' דהוא קודם לבנו ובה' ת"ת ביו"ד סי' רמ"ב פסקינן דכופין לשכור מלמד ובש"ך דהוא כמו פריעת בע"ח דמצוה וכופין כמו בסוכה ולולב וא"כ בנו של ק"ו אם לבנו כופין ללמדו ע"י מלמד ק"ו הוא שקודם לבנו ודאי דכופין ואין שייך בזה לומר אין מזהירין מן הדין כמובן. מ"מ כפיי' זו איך עבדינן ואיני יודע ונה הי' אם אין רצונו ללמוד האיך יתן דעתו ושכלו וחושיו ללמוד כהוגן וכדבעי ות' אין אתי:
ואח"כ מצאתי בהגר"א על או"ח סי' מ"ז שתמה מ"מ אין מברכין על הרהור תורה דהא עכ"פ מצוה קעביד דכתיב והגית בו יומם ולילה היינו בלב כמ"ש והגיון לבי ועיי' בת' קול ארי' פלפול עצום ע"ד ומ"מ נלענ"ד היינו דוקא לענין ברכה דמ"מ מצוה קעביד אבל לצאת לידי למוד התורה ולקיים ולמדתם ושננתם ודאי אינו יוצא כמ"ש חכז"ל חיים הם למוצאיהם למוציאים בפיו וגם סתם לימוד ושנון שייך רק בפה כמובן. ועוד כי כבר הבאתי מדברי ב"י דלא תקנו ברכה על דברים שבלב:
ידידוש"ת הק' מרדכי ליב ווינקלער חפק"ק הנ"ל: