אור ברסלב
לבושי מרדכי על אורח חיים שו"ת לבוש מרדכי ח"ב על או"ח › הקדמה

לבושי מרדכי על אורח חיים· רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר

שו"ת לבוש מרדכי ח"ב על או"ח · הקדמה

מודעה

הקדמה במה אקדם ה' אכף לאלקי מרום. (מיכה ו') חסדו אזכיר מאשר גמל עלי כי באתי עד הלום לא די שאיני כדי כי נתן חכי בעיני הבריות במקהלות ה' עד ג' קהילות יצ"ו. בכבוד הרימוני לשים המשרה על שכמי ובענותנות' הרבנו ביותרת הכבוד ושבח' דמילי טובא מלבד שנותנים מברכת ה' עליהם להספיק צרכי ביתי. ויתר מרעהו צדיקים יראים ושלמים ק"ק פה יצ"ו בני תורה מגדלים בניהם לתו"ע כמעט אין בהם נפתל, תכליתם ומגמתם אך ורק להגדיל תורה ויר"ש. ועל ידם נקרא שמי בפי אבות ובנים ליראות בבית מדרשנו להרביץ תורה ברבים בגפ"ת עם תלמידים הגונים. וזכיתי בעזה"י כי גדלו והצליחו וישישו ב"מ אשר חפץ ה' בידם הצליח בבאר חפרו שרים וישאבו לרוב בחוב"ק. וכמה מהם אשר שגבו ורבו ממני נכלאב' שנאמר על שמו שמככי' אביו בהלכה כן נקרא לי כ"פ כך כתוב בהלכה או שו"ת בספרן של צדיקי' ועל דמי בושת. כיו"ב אני אומר כ"כ ריתח' וכו' וכלום הרב מתקנ' בתלמידו שמהם ת"ח ממש. ועי"כ באתי לידי מדה זו לעת כזאת להיות ממחברי' חבורי מאשר דרכ' של תלמודי' להגביה כבוד רבם לאמור כמוה דעה מורה והריצו אלי מכתבי שו"ת. וכן עשו חבריהם מודעי' ומכירי' אשר שמעו מדבריהם. וכן הפציר' בעדי להוציא לאור' דברים אשר נכתבו ונחתמו בפנקס לבא עם הספר ולמה יאבד לריק. וכמ"ש בספרים של גדולי מחברי' טוב להיות למען הדפיס ספרים מאשר יציצו בהם אש תנור וכיריים. כאשר ראיתי כ"פ בעוה"ר. ועיי' בפרמ"ג בפתיחה כוללת לאו"ח שם ימצא תירוצים כוללים לכל המחברים בדבר הלכה שהוא דברי שמים כי בדבר ה' שמים נעשו. כמ"ש בספה"ק שע"י חדושי תורה נבראים שמים חדשים:

וחלק כחלק ישאו ברכה המחזיקי' עם הלומדים. ורמז לזה חוק דוד המע"ה וכן חלק השומרים ועומדים על הכלים כהיורדי להמלחמה' המה הלומדי' כמ"ש משיב מלחמה שערה מלחמתו של תורה בשערים המצוינים. כן שומרי' הכלים ה"ה האחזיקי' כמ"ש חכז"ל לבעי' רחמי אתכלי' על עלי' דאלמלא עלי' לא מתקיים אתכלי' דהעלים שומרי פרי גפן דבליכם שמש ושרב ושטף גשמים. והתורה נמשל' לגפן יין כידוע. ע"כ ראוי' לברכה והצלחה במעשי ידיהם ובזה אכ"פ במ"ש בתהילים אשרי האיש וגו' כי אם בתורת ה' חפצו וגו' ועלהו לא יבול כלומר העלה השומר ומחזיק בו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח בברכת ביתם ולא כן הרשעים אשר מוציאי' כספם בהבל הבלי עולם אוכלי' למעדנים רוכבי סוסי' כרכרי ופרדים בדברים הנפסדים לעולמי' יאבדו ועיני' צרי' להחזיק אפי' במעוטא דמעוטא ידי ת"ח ומ"ש לעתים רחוקים כלא הוה נגד מ"ש למען ספות רוה על הצמא. ע"כ משלם לאמור כי אם כמוץ שזה ג"כ שומרי לפרי אלא שכלה אבד אשר תדפנו רוח אין בו ממש. ועיניהם טח מראות' ממה שהי' בידם לבנות ברמות הבית הגדול שמגדלי' בו תורה אך ורק בחצי תאוותם שבידם וזו הם שקרא' הרמב"ם כת המשוגעי'. ואני תפילה כי יגיה חשכם וישובו מדרכם ויחיו מיומים ביום השלישי יקימם היה בשלישי לפריש' נתנה תורה רמז לפרוש מרבוי התאוה אשר התאוו ויפרשו זה תחת זה זה תמורת זה בקדש לפזר יותר לקיומ' של תורה ולומדיה זה ביום השלישי יקימני בעהי"ת:

ורבים אומרים מי יראני טוב כי רבו המקבלים דאכלי קרני. הנה בתוה"ק הזהיר' נתן תתן ולא ירע לבבך בתתך לו. וי"ל למה בזה הקפיד הכתוב שלא יהא ברע לב. ולענ"ד לפרש עפ"י מ"ש בחנוך פ' בא דמצינו במצות קרבן פסח וחג המצות הרבה כנו מצות לזכר יציאת מצרים וזכרון החירות כידוע. ק"פ דוקא צלי כדרך המלכים ד' כוסות הסיבה באכילה מצה וכיו"ב. מה נשתנה משאר הצלות בנסים מפני שזה שורש ויסוד להיות עם בני ישראל נעשה לעם ולאום והמכוון לקבלת תוה"ק בהר סיני. וידוע כי הדבר אשר משני' ומכפילי' כ"פ נעשה ההרגל כטבע שנוי' דאפי' אדם רע לבב טבעו אם משבר טיבו אפי' עכ"ח כגון שממונה על חברה גמילות חסדים טובים ולחלק צדקה אשר עכ"ח בא לידי מעשה הצדקה בכפילא כ"פ עי"כ גם לבו היטב ייטיב וישתנה לטובה להיות כמעט בטבעו טוב לב והה"ד להיפך חלילה. והנה במצות צדקה כתוב בתוה"ק נתן תתן אפי' מאה פעמים א"כ הי' מן הראוי' שעי"כ ייטיב לבו לטובה כמ"ש החנוך. אבל מצינו אדרבה שעי"כ מתרעמים וצווחי' לומר מי יוכל לעמוד בכל אלו ואין מספר למקבלי צדקה ודרכם לקמץ עי"כ כידוע והכל משום חסרון כ"ש א"כ בזה נהפוך הוא. ע"כ הזהירה התורה במקום שיש חסרון כיס נתן תתן אפי' מאה פעמים ועכ"ז לא ירע לבבך וגו' כי תדע כי בגלל הדבר הזה יברך ד' בשפע וברכה ולא תחוש לחסרון כיס. וכש"כ וק"ו לפרנס ולכלכל בני הישיבה יצ"ו אשר ע"י נתקיימ' שארית הפליטה בתורה ומצות לנו ולבנינו עד עולם וידוע כי במדינת אשר חדלו פרזון ופזרון בישראל ונשארו ונתחזקו הבור אין בו מים. לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם אשר משתדלים להעמיד הדת ע"י חברות בתי כנסיות ובתי מדרשות וקוראים למדברים ומוכיחים ולומדים ומלמדים ולאחר כל השבח וטורח זה לא מצאו ידיהם ורגליהם בביהמד"ר ונטל מהם טעמ' של תוה"ק ורק במעוט' אשר בחרו להועיל זעיר שם זעיר שם. אבל רבים לא יחכמ' בפלפולא דאורייתא מטעם זקנים. וכל זאת מפני חסרון מחזיקי בני הישיבות אשר ממנו יתד וממנו פינה משיבי מלחמה שערה אשר עין בעין נראה כי בשפע אלקים מבררי' ומלבני' סוגי' הש"ס על בריו וכמ"ש הרמב"ם כי בחכמת תוה"ק שפע שמים על ראש לומדיה. ועיי' ישמח משה כי זה לא נמצא רק בישראל עם קרובו כי מלבדם משפטים בנ"י. וידוע כי לשון משפטים משתמש ע"ד שכליי להעמיק בעמקי ים התלמוד ע"י חידושים ופלפולים. וכבר שמעתי ממ"ו הגאון המובהק מהריי"א זצ"ל לומר כי מצינו גם חכמי אוה"ע עוסקים ויודעים דברי תוה"ק אבל רק בידועות ובקיאות אבל לא נשמע מעולם כי תירצו קושי' התוס' או לתרץ הקשה בפסק הרמב"ם וה"ה סימנים מדאורייתא. ועתה ל"נ ונוכח' ידעתי נדיבים ועשי צדקה נקל להם יותר עשות צדקה עם עניים הגונים, ולהחזיק בני הישיבה העולה על כולנה מראים סימני עשירים ונקמצי' ורק דבר מעוט' דמעוט' שמתנדבי' לאיזה חברה דמזונות אשר עד בוש די נדבתם. כ"ז מעשה בע"ד עבור כי מצות צדקה זו שיש בו להעמיד עמוד התו"ע ואשר זה עשה פרי בזה ובבא לדורות לגדל מורים ומלמדים הגונים ע"כ מתגרה בדבר שעומד ברומ' של עולם. וכל משכיל על דל ישמע זאת:

לבד מזה צריכי' שמירה שלא להדאיב נפשם פן ואולי אפי' א' מהם יתקצף בראות צרת נפשו ברעבון לחמו ובבית און ועון אשר החדשים מרבים הון רב ברבות כספם וזהבם מריקי' לבית סעמינאר עד בלי די וישמנו ויבעטו אשר אין בהם לא ריח ולא רוח תורה רק רוח שוממה במינות ואפיקורסת רח"ל. וכמה נתפסו ע"י סיבות הנ"ל שפסקו מדברי תורה לדברי טפלים. וידעתי בבחור א' אשר נתחמץ והקדיח תבשילו ונדח לבית הנ"ל ואחרי ב' שנים אשר לן בקהל רפאי' כתב לי מכתב שאשלח לידו מסכת' והלכות מן הרא"ש כתב ווסחת' [בחי"ת] ומין [ביו"ד] ומינות תפס' להאי אנשי. והלא בוש יבושו בב' שנים בלמודם נעשה עם הארץ כ"כ. הלא המשכילים לפני' אשר מהם יצא' החרב' התפארו על בקיאותם בתנ"ך ולשון עברי וחכמ' הדקדוק אשר לומדי הש"ס לא הגיע אליהם. ועתה באו וראו תלמידי שלכם יהי' אשר בפשטי הלשון לא ידעו לקרות. וידעתי כד הייתי טליא ולומדי' לפני רבותינו המלמדים ישנים וזקנים אפי' לקטן בן ט' שנה לא קרה שבוש כזה ותלמיד רב שלכם לא יודע כתב ומכתב רק כאחד ע"ה. תיסרך רעתך כי ממך יצא דור הרע הזה. ועד"ז ודאי נאמר מחריביך ומהרסיך ממך יצאו אשר בקולם קראו קרא מקרא למוד נ"ך ולשון עברי התעטפו בטליתות לרמות ולפתות לבית ישראל להעבירם מתלמוד ש"ס ופוסקים. ועתה טול ממה שהבאת גם לך ולא להם יהי' בחשכ' יתהלכו מגדלים בנים משחיתים. ומי בכם משכילים אשר מכת החדשה. אשר הולידו בארצכם כי ימצא מנוס על פניהם לשון מדברת בקודש $) לאום מלאום יאמץ בימיהם וראשיכם שבטיכם נמשלו משלי זכרון עמלקים ימ"ש כי יאמרו לא יזכר ס"י עוד חלילה. ולעת הם כמלשינים ומוסרים בזוי' ושפלים אשר אפי' שונאי ישראל אין דומין להם בחלולי' שהם עושין בפומבי כידוע. ועיי' מ' פסחים ס"פ א"ע משום ר"א גדולה שנאה מה שע"ה שונאים וכו': וב"ה אשר לא עזב חסדו ואמתו משארית הפלטה ונתן חן וחסד עליהם לפני מלכים ושרים יר"ה. אשר יודעים ומבינים כי המה רק בהפקירא ניח' להו מלהיות שולטים ומושלים ולפסוע על ראשי עם קודש, וכבר נודע לפניהם כי בהתחזק הדת זה חזוק הממלכה ונמוסיה $) גם מצאתי מקום להזהיר ולהשמר בזה"ז אשר קמו כמ"כ אשר נתנו שמות בארץ בשם מבקרים והם נשארו מיתר הרפאים המשכילים ועתה בתרמיתם מתעטפים בטליתות של יר"ש ועי"כ מעבירי' ע"ד הרבנים להשיג מהם מכתבים והסכמות ואחרי אשר היתה הרוחה ויכבד לבם מתכבדים להביא כותבי התולדות והדורות אשר מפורסמים שהם כופרים בתורה שבכתב ובע"פ כאשר ראיתי בעיני בפני חבורי' שלהם. ע"כ כ"א יעמוד על המצפה שלא לשלוח יד בכתבי' וספרים שלהם. וכמה כבר נתפסו ע"י. ודי בזה להזהיר הזהירים ולזרז הזריזים:

המדינה כמ"ש חז"ל הוי מתפלל בשלווו' וכו' והם הלא שבתה תפילה מפיהם שנה בשנה. ומיראי ד' ביה הם משכימים ומעריבים בבתי כנסיות ובתי מדרשות. והם מיוה"כ עד יוה"כ שביתים ובטלי' כולה' שרי להון ואפשר כי אחשבי' לשיטתן שהם מחללי שבת בפרהסי' ולדעת הפרמ"ג סי' נ"ה אין מצטרפין לכל דבר שבקדושה דבעי עשרה (והארכתי בזה בתשו' לקמן או"ח סימן ט"ז וסי' קי"א) ויודעי' שאין בביהכ"נ י' שלא יחללו שבת בפרהסי' א"כ אין כאן תפילה בצבור כלל ואין עונין אחריה'. ואדרבה החזרת הש"ץ הוה ברכות לבטלה. וא"כ אינ' כלל בכלל צבור וקהל. ועתה מה יאמרו ומשתדלי' בכל תוקף אפם וחמתם כי היראים הארטה' יתאחדו עמהם להיות כא'. עם ממי יתאחדו אחרי שאינ' צבור ולא קהל ולא יבאו בקהל לנו. חלילה לנו לזוז כ"ש ממה שגבלו הראשונים הרבנים הגאונים בדור שלפנינו והלא אסור שו"ב ומורים שלהם. והלא כלל גדול בידינו אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. וזה גלוי ככל שלא נמצא בדור הזה אפי' בחצי חכמתם ותורתם של הגאונים אשר גזרו ואסרו כל הנ"ל. וא"כ האיך האופן של התאחדות וכי אפשר להתערב היתר באסור והלא מסך המבדיל אי אפשר להתבטל בשום אופן ומה הם אומרים כי אין מפריד בינינו איזה הלכות פסוקות וקביעות. זה ודאי שקר בימינם וכי תערובות נשים ואנשים בקאהר שלהם בביהכ"נ וקול באשה ערוה אינה הלכה פסוקה בש"ע או"ח סי' ע"ה ובאה"ע סי' כ"א והוא מגמ' מ' ברכות דף כ"ה. ועוד הא גמ' מפורשת במ' ע"ז בעובדא דר"א ב"צ דמי שאדוק בעבירה ימים ושנים נעשה מין והמה כל ימיהם אדוקים בעברות של ל"ת ועשה פשיטא דנעשי' מיני' לכל הנ"ל ומומרי' לחלל שבת הוה מומר לכל התורה. וא"כ מה הם אומרי' שאין מעיקר' הדת (מ"ש דאגמא) אין מפריד בינינו ונהפוך הוא מאשר לנין בחטא יום יום ה"ה כמיני' נחשבי' שידוע שהם הכופרים בעיקר' הדת. ועל רעבני הסעמינאר עלובה העיסה שהנחתום מעיד וכו' הכא עיר ב' פעסט הגדולה בהם במדינה זו ובתוכם כמו ששה במספרם ועכ"ז לא מצאו ידיהם להעמיס הוראה על שכמם. עד שמצאו ב'. א' מהם מישיבת פ"ב ושני לו מישיבת מ"ד וכי בוש לא יבושו עד"ז בהמון כסף רב אשר בעודם יבלעו תלמידי סומא נער הנ"ל ואין א' מהם ימצאו ראוי' להוראה. ורק מצאו מנות להביא טרף מישיבת הנ"ל אשר תמיד חרף פיפיות עליהם פוערי'. טח עיניהם מראות מבשרם ולחזות בנועם בית מדרשינו. לו חכמו ישכילו לעזוב דרכם כמ"ש הנביא יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו ואז ושב ורפא להם והנה הארכתי בפרט זה בעתו וזמנו כעת הזאת כמובן ונחזור למה שהתחלנו לעשות אזנים לתורה ולהחזיק בחורי חמד במלא חפנים שוין לטובה ליסד עתידותינו. וגם לרבות לחוס על מעמד ת"ח שהם עוסקים בבנינו של עולם יומם ולילה לא ישבותו וראוי' להם להעמידם על כנם בכל קהל וקהל יראים לקבלם ביתר עוז במי שמלא מלא חפני' בש"ס ופוסקים ולא למראה עין ישפוט ויתקיים ממ"ש הכתוב נוצר תאנה יאכל פרי' שע"י זה זכה יהושע למלאות ולעמוד במקום מרע"ה כמ"ש במדרש פ' פנחס עייש"ה עד כה זכרתי מחסדי ד' ותורת חסד של חכמים ותלמידיהם:

והנני להזכיר מחסדי אבותי ע"ה אשר בשם הספר מרומז שם אא"מ ז"ל כי תיבות לבושי מרדכי בגמטרי' בן נפתלי כי שם אבא מארי מהו' נפתלי המכונה הר"י ז"ל ושם אמי מורתי לאה ז"ל מרומז באות ל' ואות ו' גמטרי' דדין כגמטרי' דדין וזכרתי ימים מקדם כד הייתי טליא כמו ד' עד ט' שנים ביישוב לעפאנטאוויטץ (במחוז נייטרא). ואם כי היינו מבני עניים עכ"ז תשלומי המלמד הי' מיד אבותי היקרים כא' מעשירי עם וחלילה לא עבר יום ר"ח מלשלם במלוא'. ועוד נוסף ע"ז כנהוג בימים לתן מתנות רבי געלד שהי' נחשב בדעתם המיושר' כא' מן המצות שבתורה וזה בהוצאות ממון. וטרחא דגופא אין מספר כי מעודי הייתי חלוש המזג ובזמן הקור או גשמים על כתף ינשאו אותי לבית הספר וטוב שבמאכלים הי' מתוקנים לבנים ההולכים לבית הספר. ובעצמם הוליכו אותי אחרי אשר הגעתי כמו לי"א וי"ב שנה לישיבת ק"ק טאפאלטשאז והייתי אח"כ עומד ומשמש פני הגאון הקדוש המפורסם מ"ו מהו' וואלף מרצית זצ"ל. וכמעט מעדי שבוע ושבוע בקרו אותי ולתקן מ"ש תקון. ומזה יראו ויעשו כן הלוי מקצתו בזה"ז אשר בעוה"ר חנוך תשב"ר נקל מאוד אצל האבות אינם משגיחים כלל אם בניהם מסתופפי' בבית הספר או הולכי' חוצה לדברים בטלים וקלות ראש מדברי' שפה לא כן. ואחרי אשר נתגדלו מבקשי' מבעלי ישיבה שיספו להם כתורה למלוות בחוב"ק וה"ה דברים כמעט אי אפשר. וכמה טרחות ותלאות לבחורי חמד החוזרים עמהם תלמוד' יום וליל לא ישבותו ובכ"ז רק מעטים המצליחי'. והכל הולך למ"א במ"ש חכז"ל אם אין גדיים אין תיישים אגרא דכלה דוחק' (ולתן שכר למביאהם לזה טף באו) וכמו שדרשו חכז"ל במצות הקהל טף למה באו לתן שכר למביאהם. וזה שכר אבות לבנים שאינם רשאים לבטל מטורח ומעמל חנוכ' וכמ"ש אבותי' מימי קדם ע"כ גדלו והצליחו בעה"י. וזה אפשר פי' הקרא כי או"א עזבני מלשון עזוב תעזוב שאם האבות עוזבי' ונושאי' בידיהם בדבור ומעשה בחכנוכי של הנערים אז וד' יאספינו הקב"ה חונן להם דעת ובינה לעלות במדרגות גדולים:

והנה אחזיר לתחילת הקדמה זו ממה שערב לבי להוציא' חבורי זה ידעתי מעוט ערכי שאיני כדאי לומר הלכה כן או כך. ועיקר דברי לתלמידי וחברי מכירי ומיודעי. וגם כי זכיתי לשמש פני גדולים עול' תלמידי מרן חת"ס ובעה"י דרך תלמודם בסבר' י שר' ודיוקי' והערות בפשט הגמר' פירש"י ותוס' עם נושאי כליהם עשו רושם בקרבי ללמד עם תלמידים אשר משם בארה. והנני להזכיר בברכת תודה לשלש ק"ק ה"ה מ' טעלאגד וק"ק ברעזאווא ואחרון נכבד ק"ק פה מאד יצ"ו אשר ע"י בידי לעמוד על המשמר. ושכר המחזיקים כבר כתבה תוה"ק ואתם הדבקים ולדבק' בו ודרשות חכז"ל ידוע דהכתוב מדבר בענין חיים למחזיקים ועד"ז אני מזכיר לטובה מו"ח הרבני הצדיק מהו' מנחם מענדל קרויז זצ"ל מנוחת' באה"ק. אשר אין די ספור אשר פזר מהונו למען החזק ידי וצדקתו ורב חילו באוריית' בחשקה ודבקה לא יאומן כי יסופר מפזרון צדקה וגמח"ט. והני נשי בונה קזכי היא בתו זוגתי החשובה מ' רבקה תחי' ידוע כמה יגיעות וטרחות מצאה ידה כדי להעמידנו על ברי' בפרט בצוק העתים הללו בלבדה כשרת הבית. בזה יהא ג"כ הזכרון גם לה כי לא זכינו לבנים זכרים. ועל טוב יזכר בתי הצנועה מ' שינדל תחי' וכמ"כ עומדת לימין צדק בעלה חתני הגאון הצדיק מו"ה יוסף צבי דושינסקיא שיחי' שהוא אב"ד ק"ק גאלאנטא יצ"ו. ה' ברב רחמיו יפקדם לטובה בכלל כ"י. וגדולתו ידוע ומפורסם וזכות רבים בתלמידים ויר"ש תלוי' בו:

וברם הנני להחזיק מלא חפנים טובה כפולה לחביבי ומצמידי ה"ה הבחו' החשוב וותיק בחור כארזים חריף ובקי טובא ירא ושלם בנש"ק כ"ש מהו' שמואל כץ שווארטץ נ"י אשר דן רפש מב"א בנו של הגאון המובהק הצדיק יסיע כק"ש מהו' נפתלי כ"ץ זצ"ל שהי' אב"ד ור"מ ק"ק פה ובעהמ"ח שו"ת בית נפתלי ושאר ספרים יקרים המפורסמים וב"ב של הגאון האדיר מאוה"ג הנודע בפי כל בשה"ק מהו' אברהם ליב כץ זצ"ל בעהמ"ח ספרו הגדול המפורסם בעולם בשם קול ארי' כנודע אשר זקוקין דנורא נפקי' מהעמק חריפות ובקיאות נפלאות בסברות העמק שאלה והגבה למעלה גדול בענקים בדורות שלפנינו וזה ב"ב דרכ' בקדש מהיר במלאכתו הרבה טרח לכונן השו"ת על כנם ולהעתיק כסדרם ועשה מפתחות של הספר עצהיו"ט. וכן הפליג להעיר ע"י רב בקיאות' ע"ד ספרי שו"ת המדברים בענינו של דבר המדובר בחבורי זה להיות מכוונים יחדיו בין להשגה בין לענין מערכה מול מערכה בהסכמה אחת:

ומצאתי בזה מקום להיות בברך תודה לאנשי שם ומשפחה המיוחסת ויקרה אשר בהם גדולים וגאונים מפורסמים אשר הי' ראוי' וראוי' להיות בתוך מלאת כס' הוראה במקום זה. עכ"ז נהגו טובת עין אשר בלא שום ערעור והרהור הסכימ' בנפש חפצה עלי מך ערכי למען תווך השלום והתאחדות הלבבות וידידי הרב הגאון מהו' חיים צבי עהרנרייך נ"י דומ"ץ ק"ק פה בתם לבבו ורב צדקתו הנני כשבת אחים יחד כוחי' זב"ז בהלכה ובכן יזכו עמנו ואחב"ני לשכון בארץ רחבת ידים לראות וליראות שלש פעמים בשנה בקרב הימים:

ואני אפרוש כפי לתפילה ותודה לאבינו שבשמים שהחינו וקימנו וכן יזכנו עם כל ישראל אחינו שבגולה לראות גאולת עולמים במהרה בימינו או"א ס"ו. המחבר:

מכתב חתני כבני הרב הגאון הגדול הצדיק המפורסם כש"ת מו"ה יוסף צבי דושינסק שליט"א אב"ד ק"ק גאלאנטא יצ"ו בעה"י ב' לס' תרומה תער"ב לפק"ק גאלאנטא יצ"ו יצו ה' את ברכתו. וירב שלוותו. של כבוד אהובי אדמו"ח הרב.... כקש"ת מהו' מרדכי ליב ווינקלער שליט"א אבדק"ק ה. מאד יע"א. יזכה לביאת הגואל ולקיבוץ ישראל בב"א. גי"ה הגיעני, שמחוני ושעשעוני, בהגלות נגלות לפני דעתו הרמה, אשר נעתר מו"ח הגאון נ"י לבקשת תלמידים וידידים להוציא לאור תעלומה. שו"ת אשר השיב מימים ימימה, ובשם יקראהו שו"ת לבושי מרדכי יכנהו. ובמה אבא לפני אדוני לתאר ששוני, הן אין מלה בלשוני אמנם כלכל בל אוכל אם החשתי. כי אך זה היום קויתי ראיתי. וכמוני כל תלמידיו יאמרו האח מצאתי. וכל דורש טוב. ימצאוהו מלא ברכת טוב. דבר ה' זו הלכה ברורה ומשנה ברורה. פעם בארוכה פעם בקצרה. רוח עצה וגבורה. מפז ותפנינים יקרה. ולי לא בחוה תהלה. יעמדו זרים ויהללוהו בשערים בהמולה. אך אני בתפלה. כעני כי יעטוף לפני נורא עלילה, יוסיף ה' לכבוד אדמו"ח הגאון נ"י עוז ותעצומות. עד זקנה ושיבה כבימי עלומות עוד ילכו רבים לאורו. יתענגו מענות רוחו וזיו יקרו. יזכה לבנין היכל ודבירו כי יקום ה' דברו הטוב עד מהרה ירוץ דברו, בב"א. וע"ד אשר ענוותו הרבני. וכאב את בן ירצני. ואחר כבוד יקחני. ואל על יקראני. להזכר על דבר קדשו. להתעטף בלבושו, ואני יודע ערכי המך. מה מני יהלוך לבא בחצר המלך. אך רצונו הטהור מצוה עלי. ואם איני כדאי. וגם עמוס טרדות בלי פנאי. אך אשר כפי שעה קלה שוטטו רעיוני. אנסה נא בדבר אגדה לכל נפש שווה. ודבר, מה יראני ה' והגדתי לצאת ידי חובה. וכבוד אדמו"ח הגאון נ"י את אשר יבחר יקריב ברוח נדיבה. ובשימת עין לטובה. ואבא פתח השער להתיצבה. ברשות דגול מרבבה. והוא יתברך יפתח לבי בתורתו בהתהלך ברחבה. ולעבדו באמת ביראה ואהבה. אכי"ר במדרש רבה (פ' נצבים) הלכה אדם מישראל שעומד לקרות בתורה כיצד מברך כך שנו חכמים הפותח והחותם מברך לפניה ולאחריה וכו'. יש לדקדק אדם למה נאמר ומהוא שעומד לקרות בתורה. וי"ל עפ"י המבואר בתוספתא דמגילה מובא בשו"ע סי' קמ"ג דאם אין בצבור רק א' שיודע לקרות קורא ויושב ועומד וקורא. ועי' בתוס' גיטין כ"ט וברא"ש ובר"ן במגילה דזה דוקא קודם התקנה שכל א' מברך אבל אח"כ מברך ככל פעם ופעם וא"כ ניכר וא"צ לישב בינתיים. וא"כ י"ל אפשר גם קודם התקנה בכה"ג כדי שיהי' ניכר אפשר שיברך בכל פעם דלא תקנה קבוע הוי. והרי נבאר לפנינו בעזה"י שגדולי מפרשים הסוברים דגם קודש התקנה אם רצו לברך בכל פעם ולעשות מכל קריאה מצוה בפ"ע עושים וא"כ אפשר בכה"ג כדי שיהי' ניכר מנין העולים יש לעשות כן. אבל באמת י"ל כך כיון דמבואר בב"ק דף פ"ב דמשה רבינו תיקן א' בג' פסוקים או ג' כל א' פסוק א' ורק עזרא תיקן ג' גברא בעשרה פסוקים. ומזה נראה דהקפידו דוקא בפותח וחותם מברך כדי שיהי' ניכר תענית משה רבינו ובח' קורא ג' רק פותח וחותם א' איכא (ויהי' מזה קצת ראי' בשיטת בכור שור אשר נביא לקמן בעזה"י) וא"כ יותר יש לדקדק כדי שיהי' ניכר תקנת וש"ר מלברך בכל פעם כדי שיהי' ניכר מנין העולם דהוא רק תקנת עזרא וע"כ אין מברכין רק הפותח והחותם ועושים היכר אחר בישיבה בנתיים וז"ש אדם מישראל שרק א' יש כאן שקורא בתורה שעומד וח"כ יצטרך לישב אפשר דמברך ככל פעם וזה יהי' היכרו כיצד מברך. ע"ז אמר כך שנו חכמים הפותח והחותם דוקא פותח וחותם. ועפ"י הדברים הנאמרים אפשר דע"ז רמזה משנתנו במגילה דנקט ג' פעמים הפותח והחותם. לאשמעינן דוודאי בב' וה' וכל שקורין ג' דבזה הוי תקנת מש"ר דלא כתקנת עזרא א"כ ראוי' ש הי' ניכר התקנה ואם יברכו בכל פעם לא יהי' היכר כלל אלא אפי' בד' או בה' דלא הי' תקנת מש"ר לקראם בחד גברא א"כ י"ל מעיקרא כך תקנו דאם ירצו לברך בכל פעם מברכין קמ"ל. ועיי' בקול הרמ"ז קצת מזה. ואף דבירושלמי פ"ד מגילה נראה דאף בר"ח ושבת הוי תקנת משה לקרות בתורה חד גברא ויליף לה מוידבר משה וכו'. מ"מ בש"ס דידן נראה דדריש לי' לענין שואלין ודורשין ומה שאמר בסוף מגילה שיהי' קורין כל א' בזמנן לאו קריאה בצבור בס"ת רק קריאה ודרישה ועי' בלשון תוס' שם דף ד' נראה דאוידבר משה ילפי' שואלין ודורשין וכן הוא גם בילקוט בשינוי קצת ואכ"מ. אמנם נראה דהאי כיצד מברך י"ל באופן אחר ועי' בדברים אחדים מהרב חיד"א פי' נאה ולפע"ד נראה עפי"מ שהאריכו גדולי פוסקים אם קודם התקנה הי' אפשר לברך לכל א' וא' אם רצה או לא. והנה בטו"ז סי' תכ"ח העלה דגם קודם התקנה אם רצה הי' ברך וביאר דבריו עפ"י דבריו בסי' קל"ט דכולם הי' יוצאים בברכת הפותח והחותם וכאלו כל א' הי' מברך בשעת עלייתו ואם רצה כל א' לברך הרשות בידו ועי' בס' בחר יעקב הקשה עליו הא גורם ברכה שח"צ. ולפ"ד כבר ביאר בט"ז בסי' תרע"ז בארוכה דבכה"ג ל"ש גורם ברכה שא"צ והביא כמה ראיות ועל ידו החזיק גם בברכי יוסף ובנח"ב שלו הביא דברי הרב מאירי בלשונו "ונ"ל שצריך שהקורא אמצעיים יהי' שם וכו' כדי שישמעו הברכות ויצאו בשמיעתם ומ"מ אם רצו לעשות מכל קריאה מצוה אחת ושיברכו כולם א"כ משום ברכה לבטלה והוא שפי' בגמר' שאחר משנה זו תקנו שכל א' יברך בתחילה ובסוף הנה מקיצור לשונו נראה מאי דדחיק לפרש כן נגד משמעות המשנה דמשמע דוקא הפותח וחותם אי משום דיהי' ניכר תקנת מש"ר או משום דיהי' ברוב עם דהתירו לבטל בזה"ז בהביאו את הנר כדי שיהי' ברב עם עי' בסי' רצ"ח ובמג"א סי' קס"ח. היינו משום דקשיא לי' א"כ איך משום נכנסין ויוצאין ביטלו תקנה קבועה קדומה הא אין ב"ד יכול לבטל וכו', וכי איכא חשוב כבי"ד של עזרא שתקנו ואף דיש חשש נכנסין ויוצאין הא בוודאי תמיד הוי נכנסין ויוצאין ולמה בקריאת התורה חשו ע"ז מאי דנראה דהוי מאז דתקן עזרא ואף דנתרבה החשש מ"מ אין לבטל מהאי טעמא תקנה קדומה ולתקן ולהרבות בברכות אע"כ דמעולם הוי הדין כן דאם רצו לברך מברכין ורק דאם הי' רוצים לכוון ולצאת בברכת הפותח והחותם הי' יכולים לעשות כן ואח"כ כשנתרבו נכנסין ויוצאין הי' עושין כן לתקנה במכאן ולהלאה יברכו כל א' וא'. כנלפענ"ד פי' דברי מאירי מה דסיים והוא שפירשו בגמר' דאין לו פירש ולא רישא סיפא ולהנ"ל יובן. (ועי' עוד לקמן כי יש לפרש לפענ"ד דבריו עוד בא"א). ובאמת מה דמצא בבר"י מציעה במאירי. כן נראה בפירש בלשון תוס' בברכות מ"ו שכתבו לפי שהי' רגילים שלא הי' מברכין רק ראשון וכו'. מאי רגילים שכתבו הלא כן הי' מה"ד וא"א לשנות מוכח מדבריהם דאם רצו הי' אפשר לברך כל א' ורק משום דלא הי' שכיח חשש נכנסין ויוצאין ע"כ לא הי' רגילין בכך משום ברב עם כהנ"ל. אחר הדברים האלו לפענ"ד נראה דמדברי מאירי וכן תוס' עכ"פ אין ראי' למה שכ' בטו"ז בסי' קל"ט דמדבריו שם מוכח הא דכולם יצאו היינו שכל א' וא' הי' צריך לברך בשעת עלייתו ורק דנפטר בברכה ששמע מהפותח דאל"כ לא יתורץ קושיתו שם ולפענ"ד צריך עיונ' רבה א"כ כיון דעכ"פ אם רצו לברך כל א' רשאי איך תקנו ברכה א' לכולן ויפסקו כל הו' עולין בין הברכה להמצוה דהרי מצותן תתחיל בשעת עלייתן והרי כך הן דברי המאירי דאם יברכו כל א' עושים מכל קריאה מצוה ואם כדברי הטו"ז אפי' אם לא יברכו הרי הוי כמי שבירכו ואם הוי מצוה אחת איך אפשר דהוי כמי שבירכו שם ולא מצאו ברכה באמצע המצוה ועי' ברא"ש גידה"נ ובטור יו"ד סי' כ"ח וכן מוכח ממה דתירצו בתוס' שם בברכו' הא דהחותם מתחיל בברוך אף דהוי סמוכה לחבירתה מ"מ כיון שמקדם הי' רגילי' לברך רק הראשון ואחרון ואם נאמר כדברי טו"ז א"כ גם האחרון בירך על עלייתו ואין לך סמוכה לחבירתה גדול מזה אף דלא בירך רק ע"י שמיעה וכי היכן מצינו חילוק בזה. ע"כ לפענ"ד נראה אף דמוכח מדברי ראשונים שהי' צריכין העולי' לכוון לצאת וכן הוא בראשונים בהא דקטן עולה למנין שבעה דזה דוקא באמצע אבל לפותח והחותם לא דהשאר לא יצאו בברכתם א"כ מוכח דצריכין להוציאם מ"מ הוי רק כמצוה אחת וכאלו כולם בירכו על אותו מצוה וזה עושה מקצתה וזה מקצתו וקושיתו על הא דסוף מגילה לא יתורץ בזה. וכבר נאמרו תירוצים רבים יעוי' על מקומם איש על דגלו:

ובירושלמי פ"ב דמגילה בעי שם איאן ג' קריות מה את עביד לון כג' שאכלו כאחת או כג' שאכלו זה בפ"ע וזה בפ"ע אפי' האמצעי מברך לפניה ולאחריה אמר רשב"א למדו ברכה"ת מברהמ"ז אלא לרבים וכו' ר' יונתן הוי עבר וכו' שמע קולן קרוי ולא מברכין א"ל עד מתי אתם עושין את התורה קרחות קרחות וכל דברי הירושלמי צ"ע הא מפורש במשנה הפותח והחותם מברך וגם דברי ר"י הם נגד המשנה ועי' בפ"מ פי' שכבר התקינו לברך בימיו ועי' גם בברכ"י סי' קל"ט ולפענ"ד נראה דיתפרשו דברי הירושלמי דנסתפקו בתקנה הראשונה אם הוי כג' שאכלו דאין רשאין ליחלק דוודאי כל בהי"ז הוי מצוה אחת וכולם צריכין שיכוונו לבהמ"ז ואין רשאין לעשותן מצוה לכל ברכה והכל מצוה חדא הוי או הוי כג' שאכלו בפ"ע דאף דאפשר דיוציאו זא"ז מ"מ מצוה ליחלק ועי' בסי' קצ"ג ובסי' קס"ז וכאן ג"כ מצוה ליחלק ורק אפשר דיצאו ע"י הפותח והחותם ומתני' דקתני הפותח והחותם הוי לאפוקי אחר התקנה דאין רשאין כלל לעשות כן וקודם התקנה הוי רשאין אבל אין זה עיקר המצוה. ובזה פליגי רשב"א ור"י דרשב"א סובר דמבהמ"ז לרבים ילפי' לי' וממילא דאין רשאי ליחלק ור"י ל"ל כן וע"כ כששמע דלא בירכו אמר שעושין קרחות כנלפע"ד. ולפי דהוי פלוגתא ויש עושין כך ויש כך ע"כ שפיר בעי כיצד מברך אם מברך להוציא השומעים דעדיפא דאינהו לא מברכי או אינו מברך להוציא השומעים דעביד' דיברכו. וע"ז השיב בפשטות הלשון הפותח והחותם וודאי משמע דוקא הפותח והחותם. ולפענ"ד הי' נראה כיון דחשש נכנסין הוי יותר מחשש יוצאים כדמוכח גבי עובד' דרב הי' נראה דמאז ומקדם אם רצו לברך להניח היו מברכין כיון דעדיין זקוקין זל"ז על הברכה אחרונה ורצו רק שיהי' זקוקין זל"ז ובפרט לפי מה דהוכיח הירושלמי דמבהמ"ז לרבים ילפינן לי' א"כ רצו רק שיהי' זקוקין לאהדדי ואם זקוקין לברכה שלאחריה די בכך. ובזה הי' מיושב מה דצ"ע כיון דרב ע"כ הוצרך לברך לפניה מאי איכפת לי' לברך גם לאחריה ולהנ"ל א"ש. ועפי"ז הי' נראה דר' יונתן בירושלמי לא פליג על רשב"א רק על ברכה לפניה אבל מודה על ברכה שלאחריה. וא"ש מתני' דקאמר הפותח והחותם דלא הקפיד רק שיהי' זקוקין זל"ז ומדוקדק לישנא דאביי דקאמר והאידנא דכולהו מברכי לפניה ולאחריה וכו' ולמה לא קיצר והאידנא דכולהו מברכי'. אבל באמת מאז ומקדם נהגו לברך לפניה אבל אח"כ גם לאחריה. ובזה מיושב לשון מאירי דכ' דגם מקודם הי' אפשר לברך אין כוונתו רק לפניה אבל לאחריה לא וע"ז סיים שפיר והא שפירשו בגמר' שאחר תקנו שכל א' יברך בתחילה ובסוף היינו שקודם רק בתחילה ואח"כ גם בסוף והוא מדקדוק לישנא דאביי ואין להקשות דעפ"י דברינו תחזור הקושי' שהקשה בבאר יעקב לדברי טו"ז מאי הקשה לרב דילמא אם רצה לברך מברך ותי' א"כ גם לאחריה יברך. ולהנ"ל אפשר לאחריה רצה שיהי' זקוק עוד לאחריו. אבל לפענ"ד אדרבה לפי דברינו עיקר הקושי' ליתא דהרי אמרנו לפי דברי הירושלמי יש בזה משום ברב עם הדרת מלך ואם רשאי ליחלק לעצמו וא"כ לולא דהי' תקנה לחוש לנכנסין לא הי' לו לרב ליחלק. וכל דברינו הם לפי מה שכתבנו דצריכין להוציא אחרים ולפי זה פשיטא אם א' איחר לבא לביה"כ הי' צריך לברך אבל בבכור שור במגילה חולק על עיקר דבר זה וכ' דאפי' אם בא א' באמצע קריאה א"צ לברך "הא הברכות נתקנו משום כבוד קריאת התורה בצבור וכבר נעשה כבוד זה" עי"ש וזה פשוט אצלו. ואני בעניי אף דכתבנו דדברי טו"ז בסי' קל"ט צל"ע ואין לו ראי' מראשונים מ"מ על דבריו זה יש ראי' ממאירי ומר"ן במגילה גבי קטן עולה וגם מירושלמי דסובר דכולם זקוקין זל"ז א"כ מוכח דא' צריך להוציא חבירו. והנה משאר ראשונים אפשר ליישב כיון דפשוט אצלו אם לא נתקנו רק משום כבוד התורה בזה סגי אם א' מברך בתחילה וא' בסוף א"כ י"ל דהראשונים הנ"ל באמת ס"ל דקריאת התורה בצבור הוי ככל מצה או מה"ת או מדרבנן דמברכין עליה והא דמברכין בסוף ולא כבשאר מצות משום דילפי' לה מבהמ"ז או מגז"ש או מק"ו. וגם בש"ס דידן דיליף ק"ו ע"כ על קריאה בצבור קאי דעל הלימוד א"א לברך בסוף כמ"ש הב"י בסי' מ"ז עי"ש. אבל לפי מה דכ' ברשב"א בתשובה וברא"ש וטור דעיקר הברכה על הקריאה בצבור לא הוי רק משום כבוד התורה בצבור וכן הוא בשו"ע סי' קל"ט ממילא אם כבר בירך א' ונעשה כבוד התורה שוב אין מברכין ופשטות המשנה הפותח והחותם בתורה מברך מסעיי' לזה. וגם יש לדקדק מאי דקאמר הפותח והחותם בתורה עי' בבכור שור שם נדחק בזה. ולפענ"ד פשוט במרמז דמשום כבוד התורה מברכין וממילא אין מברך רק הפותח והחותם והא דנראה מירושלמי נגד זה נראה דהירושלמי לשיטתו דסובר דהאי וידבר משה הוא דתיקון לקרות בצבור וממילא הוי וודאי כשאר מצוה וכשם דלדידך דדרשי' מיני' לדרוש בענינו של יום והוי מה"ת מצוה. כן גם לירושלמי הקריאה ובוודאי דכולם מברכין על המצוה וצריכין לצאת בברכת הפותח והחותם אבל לש"ס דידן דתקנה בעלמא הוי והברכה הוי משום כבוד התורה די אם א' מברך וא' בסוף וא"צ לכוון להוציא מה שכתבנו א"כ בתקנה ראשונה קבוע הוי דוקא בתחילה ובסוף איך אח"כ ביטלו זאת הא אין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חבירו. לפענ"ד נראה אדרבה בזה יתחשב הא דנקט ג' פעמים הפותח והחותם בתירה ונראה דמעיקר' כשתקנו כך תנאי בדבר הי' רק כל זמן שכא יצטרכו לחוש לנכנסין ויוצאין ולפי דבשבת יותר לחוש מבחול ובר"ח יותר מב' וה' ע"כ עשו לכל א' תקנה בפ"ע שאם יצטרכו לבטל חד לא תתבטל העדין האחרת. ומזה גופא דהוצרך לשנות הדבר ג' פעמים מוכך דכך הי' התקנה ועי' בתוי"ט פ"ה דמע"ש. ואף דיש לישב בלאו"ה מ"מ לפענ"ד נראה כן. וממילא מתישב לשון המדרש דשאל אם מברך להוציא אחרים או לא. ע"ז אמר כך שנו חכמים הפותח והחותם בתורה וכו' והך בתורה מיותר ע"כ ששנו דוקא משום כבוד התורה וא"כ אין צריך להוציא אחרים כי אין חיוב כלל לברך רק על הפותח והחותם. ומנין שטעונה ברכה לפניה ולאחריה וכו'. יש לדקדק די לו אם נפשט לו ממשנה כיצד מברך ומה לו לידע מהיכן ילפינן ודילמא הוי ככל ברכות שמברכין. והנה עפ"י הנ"ל יש לישב דאם נילף מברכה"ת על לימוד דילפי' מכי שם ה' אקרא ומבהמ"ז ממילא הוי כשאר ברכת המצות ובוודאי מחויב להוציא האחרים אבל כיון דפסיק ותני הפותח והחותם מברך ע"כ דלאו משום מצוה הוי אלא תקנה בעלמא משום כבוד התורה וכרשב"א בתשובה וראשונים הנ"ל ע"כ בעי מו"ל ומיושב דהביא ילפותת אחרות על הברכות מלפניה ולאחריה. ובש"ס דידן דהביא האי כי שם ה' אקרא עי"ש בברכות על ברכה"ת על הלימוד קאי והא דהביא שם על ברכה לאחריה מברהמ"ז וע"כ דעל קריאת התורה קאי דעל הלימוד ל"ש כמ"ש הרשב"א וגם הב"י בסי' מ"ז דהוסיף עוד טעם שם הוא ריו"ח דהוא מרי' דתלמודא ירושלמי וס"ל וידבר משה על קריאת התורה קאי ודבר תורה היא. אבל אנן לדידן ל"ל כן. והנה עפ"י דברינו סולת נלפענ"ד אם הי' הקריאה מה"ת הי' אפשר לילף מכי שם אקרא ואז הברכה על הקריאה הוי מה"ת ורק כיון דעיקר הקריאה לא הוי מה"ת ממילא א"א לילף מנשם רק בדרך אסמכתא או מקרא דלמדנו חוקיך כבמדרש שלפנינו. ועפי"ז חוזר וניעור תי' הפרמ"ג על הטו"ז בסי' תרפ"ה דכ' בפר' זכור אם יברך קטן ולא יכול להוציא בברכתו מעכב הקריאה. ורבים תמהו הא הברכות אינם מעכבות ותי' הפרמ"ג כיון דבה"ת הוי מה"ת מעכב הקריבה וחזר והקשה זה דוקא על הלימוד הוי מה"ת ולא על הקריאה. ולהנ"ל א"ש דוודאי בשאר קריאה לא הוי מה"ת אבל בפר' זכור דהוי מה"ת וצריך להוציא האחרים ודומה ממש להאי כי שם ה' אקרא בזה בודאי אפשר לילף משם והוי מה"ת. ולכו"ע אפי' לירושלמי ומאירי יר"ן נגילה דס"ל דצריך להוציא בברכת הקריאה מ"מ אינו צריך להוציא רק העולים אבל עכ"פ השומעים אינם צריכין להוציא ועי' במג"א סי' תקפ"ה מה שמחלק בין שופר לתורה עי"ש וצ"ל דזה נפטר בברה"ת שכבר בירך כל א' לעצמו. והעולים אף שכבר בירכו מ"מ מברכין או משום תקנה או משום דהוי מצוה כמו שכתבנו למעלה. אבל השומעים לא עדיפא מהרהור בד"ת דאין מברכין עליו ואצלם לא הוי רק כמו הרהר ואף דבתשו' הלק"ט הובא בשע"ת הביא בשומע דברי תורה צריך לברך מ"מ היינו אם גם עליו הי' החיוב בלימוד והוא שומע מפי רבו דבזה וודאי טוב מהרהור בעלמא. ונראה דע"כ הזהירם משה רבינו הבו גודל ועיי' ברש"י דיענו אמן כדי שיהי' כאלו הוציאו הברכה מפיהם דמחויבים הם לברך על שמעתם אבל כששומע קריאת התורה דאין עליו רק לשמוע ולהרהר ולעמוד בשתיקה בזה וודאי לא הוי רק כהרהר ואי"צ לברך. ועפי"ז צל"ע דברי רבינו חנה מובא בב"י בסי' קל"ט שכ' אף שכבר בירך צריך לחזור ולברך בקול רם כדי להוציא אותם שלא שמעו עי"ש. מוכח דצריך להוציא האחרים וצ"ע מנ"ל וגם א"כ איך אח"כ כל א' מהעולים מברכין כיון שכבר בירכו ויוצאים כבר אף שכבר הפסיקו מ"מ גם קודם התקנה הי' כן. ובאמת המג"א שם השמיט טעם זה והביא רק טעם אחר לברך בקול רם. ואפשר דכוונתו אם לא בירכו השומעים ברהכ"ת ולא מסתעיי' להו מילתא כעת לברך יצאו בברכת המברך ועדיין צלעכ"ד. נחזור לענ"ד לדברי המדרש כי עפ"י הדברים שכתבנו בשם תשו' רשב"א ועפ"י הנראה ממדרש ומש"ס דקאי פרשה זו על תורה וא"כ נראה כי התורה כולה מרישא עד גמירא חתומה היא כי קורא אותה מצוה וא"כ לפי מה דהבאני מטור יור"ד דבאמצע המצוה אין לברך. וא"כ יתישב המשך דברי המדרש לפסוק כי המצוה זאת לפענ"ד כיון דקורא אותה מצות וכל התורה הוי רק מצוה א' וא"כ ילמדנו רבינו העולה בתורה כיצד מברך דאם קורא באמצע התורה הא הוי באמצע המצוה אבל כ"ז אם נאמר דמברך על המצוה אבל אם על התקנה מברך שפיר מברך כי כך היתה התקנה והוי מוכח דהוי תקנה מדברך לפניה ולאחריה ובמצות אינו מברך עליהם לאחריה. ושפיר השיב לו כך שנו חכמים הפותח והחותם מברך. וכיון דמברך גם החותם ע"כ על התקנה מברכין. ועי' בדברים אחדים. ומנין שטעונין ברכה לפניה וכו' שכ' ברוך אתה ה' ואח"כ למדנו חוקיך. יש לדקדק עפי"מ שכתבנו למעלה שמביא ראי' על התקנה מברכין מנ"ל דבהאי משתעי דוד. ונראה דחוקיך מצינו מנהגים ותקנות וכענין התרגום על ובחוקותיהם ובנימוסיהן ומשום דקשיא לן וכי צריך לן לומר דברך עה"ת תחילה דהוי מה"ת וע"כ אמרי' דכוונתו על חוקים שבקריאת התורה. והייתור לשון המדרש ואח"כ למדני חוקיך נראה כי באמת מכאן יש לנו ללמוד נוסח הברכה שמברכין בלשון נוכח ועי' ברוקח סי' שס"ג דיליף מטבע הברכה מאליעזר דקאמר ברוך ה' אלקי וכו' ועדיין אנחנו לא נדע למה מברכין בנוכח וזכרון שפיר ילפי'. רק דבאמת קשיא דכיון דכל ברכה שאין בה מלכות לא הוי ברכה וכאן אין כאן מלכות. וגם באבודרהם בסדר שחרית ראיתי שתקנו ברוך אתה ועל האי קרא סמכו. וצריך להבין אם האי קרא ברכה הוי מדוע אין בה מלכות וגם למה הוי בלשון נוכח וכל הברכות הם בלשון נסתר. וע"כ מפרש המדרש דנוסח הברכה הוי רק ברוך אתה ה' והתחיל הברכה וכאן לא נאמרה כולה אלא סמך דוד על האי דאלקי אדוני אברהם ואף דברוקח עורר דגם שם אין בה מלכות מ"מ באמת שם הוי מלכות דאלקי אברהם הוי מלכות כמו שכתבו תוס' בברכות דף מ'. וכבר העיר ע"ז גם בס' רביד הזהב עי"ש ואח"כ התפלל למדני חוקיך אבל הברכה לא הוי רק עד ה' וכן פסקינן דאין חותמין בכמנדני חוקיך משום דהוי בקשה ולא הודאה. אבל יותר הי' נראה דהמדרש באמת ל"ל דריו"ח שם בברכות וס"ל דא"צ רק שם וממילא א"ש דהוי לשון נוכח עפ"י טעם שהביא אבודרהם דכיון שאומר מלך העולם נמצא שאינו עומד לנגדו שר"ל אותו אלקינו שהוא מלך העולם הוא קדשנו במצותיו' א"כ כל עיקר שצריך לומר בלשון נסתר הוא משום שסיים במלך העולם אבל דוד שאומר בלשון נוכח ברוך אתה ה' ממילא שפיר מסיים למדני חוקיך וריו"ח לשיטתו שם בברכות דף כ"א דנראה דלאו מהאי קרא יליף ברכה"ת ולאו בלשון ברכה קאמר לה דוד ע"כ אומר שצריך מלכות ויש לומר עוד הא דדוד קאמר בלשון נוכח הוא עפ"י הטעם האבודרהם האחרון כי האדם מורכב גוף ונשמה וראוי' הי' לו לידבק בקונו ולעמוד נכחו תמיד מצד נשמתו אלא שאינו יכול מצד גופו לכך ברכותיו נוכח ונסתר ונראה דהיינו דאמר ריו"ח שצריך מלכות כי הגוף אינו יכול לידבק מצד חומרא לידבק ביוצרו עד שיעלה על לבו פחד ומורא מלכות שמים. אבל בדוד שנאמר ולבי חלל בקרבי ומבואר באבות דר"נ ובילקוט צדיקים ניטל מהם יצה"ר ונותן להם יצ"ט שנאמר ולבי חלל בקרבי יעי"ש בז"ר. וגם אמר לבי ובשרי ירננו וכו' וקידש וטיהר גופו ודבק ביוצרו לא הי' צריך מלכות וממילא שפיר אמר מיד למדני חוקיך ובירושלמי ברכו' דיליף מלכות מארוממך אלקי המלך עפ"י ז"ר הנ"ל י"ל קודם שעברו רוב שנותיו. ועפ"י דרכים אלו הא דקאמר ואח"כ הוא כיון דברכה שלפניה מצינו מה"ת וי"ל דאסמוכהו עכ"פ עליה ולא הי' דוד מחדש בזה יותר הי' נייח לומר דקאי אברכה שלאחריה דבאמת אינו מפורש. ע"ז אמר ואח"כ למדני חוקיך דלאחר הלימוד ל"ש לומר למדני וא"ש שמסיים המדרש הרי ברכה שלפניה לאפוקי שלא נאמר דקאי אאחריה. ובהיותי בזה צלענ"ד דברי אבודרהם בשער ג' בסדר תפילת חול הביא בה"ת מכי שם ה' אקרא וגם ברוך אתה ה' וכו' וכ' אח"כ והתירה נקראת שם ה' לפי שהיא מלמדת כבוד שמו וצ"ע הא לדבריו האי כי שם ה' אקרא היינו הברכה ולא כשהוא קורא ולומד התורה ואם האי כי שם על התורה קאי דנקראת שם ה' א"כ ברכה עליה מנ"ל ועי' בלשון רש"י ברכות. עוד צלענ"ד דברי תוי"ט פ"ז דברכות דכ' שם הא דמברכין בתורה בה ולא כברהמ"ז באלקי' עיי"ש. והרי בירושלמי יליף האי דצ"ל ברכו וכו' וחוזרין ואומרין ברוך וכו' מהאי כי שם ה' אקרא והתם הבו גודל לאלקינו כתיב. ועי' בירושלמי דמגילה יליף בגז"ש תורה ובהמ"ז ועי"ש בקרבן עדה דבשניהם נאמרו הב' שמות ונראה דאף דנראה דכ' דבריו שם עפ"י הירושלמי במגילה מ"מ עכ"פ דבריו א"ש לדידן דהאי הבו גודל הוי רק עניית אמן ועי' ש"ס יומא דף ל"ג ואינו בא מפורש רק שם ה' ע"כ אין מזכירין רק ה' ומטעם תוי"ט ועפ"י דבריו יתפרש עיקר הקרא לפענ"ד דוודאי אנו צריכין להכיר גודל חסדו וטיבו אשר בחר בנו מכל עם והנחילנו תורת אמת חוקים ומשפטים ישרים חסד ונדבה הוא. אבל אף שמצדו חסד ורחמיו הוא לטוב לנו כל הימים לחיותני. מ"מ אין לנו לומר כיון שהוי רק חסד לטובתנו אז א"א לנו בתקנה זו ונתינה בע"כ לא הוי נתינה אנחנו צריכין לידע כי עבדים אנחנו וקבלנו מלכות שמים ורוצה ואינו רוצה צריכין לקיים התורה ואמר כי שם ה' אקרא קורא אני חסדו עלינו אבל אתם לא תבואו מתוך כך לידי טעות כי אפשר לוותר על החסד הבו גודל לאלקינו מלך הוא עלינו הרי ברכה לפניה ומנין שטעונין ברכה לאחריה ארשב"נ בשם ר' יונתן שכתוב אחר השירה וזאת הברכה מששנה להם התורה אח"כ בירך הרי ברכה לאחריה. מלבד מה שדקדקנו בלשון הרי ברכה לפניה. עוד יש לדקדק הא מתחילה קאמר ומנין שטעונין ברכה לפניה ולאחריה למה חזר ואמר ומנין שטעונין ברכה לאחריה. ובעיקר הדבר צ"ע לילף משם דהתם הברכה על ישראל קאי במפורש יוצאי את בני ישראל. והי' אפשר לומר דסמך על ו' העטוף דכבר העיר במדרש דלמה נאמר בו' וע"כ אברכה אחרת קאי ומפרש לה רשב"נ דבירך עה"ת לאחריה ומיד אח"כ בירך ישראל ועדיין צ"ע מאי ענין זל"ז שהסמיכם. ואגב יבואר עוד דהביא קרא דדוד דלמדני חוקיך והי' נראה לענ"ד עפי"מ שביאר בהפלא"ה בפתא זעירא האי דבתורה מפורש ברכה לפניה ובבהמ"ז לאחריה. משום דבכל א' מפרש התורה השאינו פשוט וממנה נלמוד לפשוט יותר בק"ו דבתורה לפניה בעוד שלא למד אינו תאב לה וכל מה שלומד יותר דבק לאהבה יותר ויותר ואם בתחילה מברך מכש"כ לבסוף ובבהמ"ז דהנאת עוה"ז באכילה ושתי' פוחתין והולכין הוי להיפך עי"ש. ויש להסביר יותר כיון דסברא הו דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה ועל כל הנאה צריכין לברך ועי' בפנ"י ריש כיצד דסברא גדולה הוי וגם מצוה ותורה הנאה הוי דהרי מברכין שהחיינו על מצוה. ואף דלאבודרהם בעי הנאת הגוף מ"מ הביא חבל נביאים ראשונים דחולקים על כלל זה. והא דמצוה לל"נ ע"כ הכוונה דהוי כמו אנוס על ההנאה והרי י"א גם בהנאת הגוף כך וכבר הארכתי בזה בעזה"י ואכ"מ. אבל בוודאי מצות ה' הם ישרים משמחי לב ונאמר תחת אשר וכו' בשמחה ובטוב לבב מרב כל ובוודאי בתחילת הלימוד בעוד הרים וגבעות לפניו וכל התורה כספר חתום ובשער לא יפתח פיהו ועי' במדרש לקמן ובכמ"ק וכה"ה הם כחוקים בלי מבין טעם וסברא ואין לו הנאה. אבל כל עוד שלומד מוסיף והולך קדמת אשור לשבוע ולהתענג מטוב התורה ומיפיה עד שתהי' כדבש לפיו ודדיה ירויהו בכל עת ונהנה ממנה עצה ותושי' ונותנת חיים ממש לעושיה. וא"כ אם בתחילה שאין כאן הנאה אסור ללמוד בלי ברכה מכש"כ לאחריה שיש בה הנאת הגוף ותענוג רוחני' עלי' כמ"כ. וע"כ אין ראי' מכי שם ה' אקרא דמי לנו כמשה רבינו לומד מפי הגבורה ויתן אל משה כתיב אין כל סתום לפניו ומתחילה ועד סוף שעשועים היתה לו ושפיר מברך מתחילה וע"כ הביא קרא דלמדני חוקיך אף דהוי רק חוק ואינו מבין ומשיג מ"מ מברך וממילא מוכח גם לאחריה מכש"כ דאז כבר נפתחו לו שערי אורה ושמחה ליהנות ממנה בוודאי מברך ושפיר הוכיח מזה גם הב' ברכות. ומ"מ עדיין לא נדע אם הוצרך להפסיק כיון דמתאוה ללמוד וחפצו וחשקו מתגבר ומלצטער להפסיק ובאמצע הנאתו מונעין ומושכין ההנאה ממנו איך יברך והרי השל"ה כ' כעין זה הוי באכילה צער כעין תענית ומועיל לתשובה ע"כ הביא אפי' בכעין זה מברכין ממש"ר דהוצרך להפסיק בע"כ שלא ברצונו דהא התפלל מנין ואתחנן לחזות עוד בנועם ה' ותורתו וכעת נסתמו ממנו שערי חכמה ובירך עליה כן יש לברך תמיד לאחריה והא דבירך לאחריה אף דעהי"ת אין מברכין לאחריה י"ל משום דאין לה סוף כמ"ש בב"י סי' מ"ז ועוד נשמתו בו החיוב עליו להגות בה יומם ולילה אבל הוא ע"ה דאמר לא אוכל לצאת ולבא שנסתמו ממנו שערי חכמה שפיר בירך. ועפ"י דברים הנ"ל יש לישב הא דאר"י א"ר בנדרים שלא בירכו בתורה תחילה היינו שלא הקדימו נעשה לנשמע ובעוד שלא הבינו הדברים לא נתנו ללבם ללמוד וממילא הכל הי' אצלם חוקים לא טובים ולא זכו לעמוד על עיקרי תורה. אמנם נראה בפי' דברי המדרש עוד ויתישב עוד יותר הא דאר"י א"ר עפי"מ שאמרו בתחילה תורת ה' ולבסוף תורתו והוא עפי"מ שפירשו כמראה אשר הראה וכו' כמו דמצינו במש"ר לומד ושוכח עד שנתנה לו במתנה כן הוא אצל המנורה והתורה יגעת ומצאת תאמין אחר היגיעה ה' מאיר לו עינים שיוכל להבין ולהשיג בד"ת עד שנעשית תורתו וכמו בכל ברכו' הוא מועיל בבא ברכה כן גם בתורה דנקראת תורת ה' וממילא אינו זוכה לבא לאמיתה של תורה והיינו דאר"י א"ר שלא בירכו בתורה ונשארה תורת ה' ולא זכו בה. והנה התורה מגינה ומצלה אבל דוקא אם נעשית תורתו אבל הם שלא בירכו בתורה ולא שלהם הי' ולא השיגו אמיתתה להם נעשה זרי' ויש להאריך בהמתקת הכתובים עד"ז ואכ"מ. ובזה נראה לישב ברכה"ת לאחריה אשר כן תמהו למה פותחת בברוך ועיי' בתוס' ברכות וגם באבודרהם כ' עוד תי'. ולהנ"ל כיון דע"י הקריאה והלימוד נעשית תורתו וקונה קנין חדש וכן העיר ביעב"ץ דבברכה אחרונה לא הוזכר תורת ה' דלאחר הקריאה הוי תורתו ויש לו כלי זין דמגילה ומצבה בכל אשר יפנה וככל אשר יעשה וזאת אשר רמז להם מש"ר וע"י התירה שלמדו יש לברכה קיום ואין כלי מחזיק ברכה שלא יבא חלילה לבעט אלא תורה. ומעתה יתפרש וזאת הברכה ע"ש הברכה שבירך את ישראל ורק כיון דנאמר' בו' ע"כ רק אמר השירה והלימוד הי' יכול לברך וממילא הקונה דברי תורה כאלו קונה כל הברכות דרק ע"י הלימוד יש להם מקום ועיי' מג"א בשם רמ"מ בקונה ספרים ומכש"כ בקונה ד"ת וממילא צריך לברך אחריה. ד"א אמר הקב"ה אם נזקקת לברכתה של תורה אף אני מברך אותך שנאמר בכל המקום אשר אזכיר וכו'. יש לדקדק מאי אם נזקקת ולמה לא אמר כמו לקמן את ברכת את התורה. ונראה דודאי לא קאי אקריאה בצבור דהא בש"ס ברכות מוקי האי קרא ביחיד ופי' רש"י דדיקינן לי' מדכתיב אליך וס"ס הרי פסקינן דעל הרהור לא מברכינן ועי' בטו"ז ומג"א ועיי' בתשו' שב יעקב. ולפענ"ד אמרתי מאז משום דכל השוכח דבר א' ממשנתו מעלה עלי' הכתוב וכו' דכתיב פן יסורו מלבבך וא"כ כל אדם צריך ליזהר ללמוד באופן שלא יבא לידי שכחה וכיון דכתיב ערוכה בכל ושמורה עי' בעירובין באריכו' וכן לקמן במדרש דדוקא אם מוציא בפה אינו בא לידי שכחה אבל ע"י הרהור לומד ושוכח וממילא אינ' ראוי' לברך כי לא זה הדרך שיבור לו ורק ע"י דיבור בפה וא"כ יוכל האדם ללמוד בלי ברכה ע"ז לא קבעו לו שכר אבל אם נזקקת לברכה דהוציאה בפה אז קבעו לו ברכה. ולאותם שיטות דסברו דע"י היסח הדעת או בשינה ביום צריך לברך עוה"פ. י"ל דכך פי' המדרש דוודאי האי היסח הדעת והאי להתגרות בשינה לא הוי ע"ד המקום כדדרשינן לא ימושו ואם מברך אינו ראוי' לשכר כ"כ. אבל אם נזקקת שהי' הכרח כגון שינה בלילה דבר שא"א בל"ז אז ראוי' לברכה וז"ש אף אני מברך אותך ולכאורה האי אף מיותר אני מברך מיבעי'. ונראה דהוי כלפי שאמרו חז"ל נפש עמל עמלה לו הוא עמל במקום זה ותורתו עמלה בעבורו במקום אחר. א"כ כל העוסק ולומד בתורה התורה עצמה מחזרת לברך אותו. רבל הברכה שלפניה מורה על השמחה ויודע ערך התורה ולומדה לשמה וכמו ככ' הר"ן בנדרים בשם רבינו יונה אז לא רק התורה תחזור לברכהו אף אני הקב"ה בעצמו יברכהו. ונראה דהאי ברכה הוי מדה ה' בהם ויהי' כנגד מדה כיון דבלא ברכ' גרמו שאבדה הארץ וחסרו כל טוב ממילא כשיברכו יהי' עליון ומשוש כל הארץ וכשם שהם משבחים ומפארים שמו של הקב"ה כן יתאמר לברכה מפי עליון ב"ה. ונראה לפרש עוד כיון דע"י התורה השכינה יורדת למטה כמו שדרשו חז"ל על וירד ה' בתחילה שמים שמים לה' וכו' ועתה אדם וכו' ועי' בעקידה והתורה מאחה את הקרע שנעשה ע"י עוונת ראשונים ומיד כשבא אברהם ירדה השכינה לפי שאז התחילו שני אלפים תורה וזה הפי' על המדרש אחות לנו קטנה עי"ש. ומ"מ בוודאי דוקא תורה לשמה יש לה סגולה זו דהרי דרשו חז"ל נפשי בתוך לבאים בתורה וכו' והי' להויטים אחר לה"ר וכו' אותה שעה אמר דוד וכי מה השכינה עושה בארץ רומה על השמים וכו' לפי שהי' כל תורתם רק משפה ולחוץ כמו שאמרו חז"ל וכמו שלא הי' לו גדר וסייג על הלשון זו כן לא הי' לו גדר וסייג על שאר עבירות ע"כ עליו אמרו כל תורתו משפה ולרוץ בלי גדרים וסייגים והתור' צריכ' גדרים ושמירה מעולה ודרכנו לפרש ושמרתם זו משנה דלא יבא להקל ולחפש ע"י התורה והמשנה לעמוד על התורה ערום בלי גדרים. כי זה מבוא הוא מבחוץ ולא בא בפנימי הדרי תורה והבא אל חדרי המלך ורואה אוצר וסגולה חביבה יעשה לו גדרים וסייגים לאוצר זו ושמרתם הם הגדרים מהם השמירה להתורה ואם עושה גדרים זו משנה זו קרוי משנה. וע"כ התפלל דוד אתה ה' תשמרם וכו' נטר אוריתא בלבהון" כי הלב יש לו שמירה יתירה וכאמרו מכל משמר נצור לבן וכו' כך יהי' התורה להם בשמירה מעולה והמברך עה"ת ראי' על לומדה לשמה וכמו שהבאנו ויזכה לשנים שהשכינה תהי' למטה וגם לברכה וע"ז קאי אף אני מברך האי אף אברכה קאי אף אני מברך לא די שאדור אצלכם אלא אף אברך ושפיר הביא אבא אליך וברכתיך ושתי ברכות הם. וההוכחה כי על התורה נאמר מלבד משום שנא מצינו להזכיר השם ביחיד רק בתורה עוד משום שנאמר ככל מקום נראה דבר שהוא בכל מקום וכאמרו רז"ל בסוף מנחות על בכל מקום מוקטר ומוגש וכו' אלו ת"ח העוסקים בתורה בכל מקום כי התורה מלאהו בכל מקום בהתהלכך תנחהו ותשמרהו ואפי' במקומות שאסור להרהר עכ"ז התנהגותו ודרכו שם הוי עפ"י תורה וע"כ אמר אלו ת"ח העוסקים בתורה כי העוסק בד"ת לא יושבת ויופסק בכל מקום וע"כ נראה קבעו לעסוק בד"ת דכגון אנו פוסקים מתורה למלאכתני ולא כרשב"י וחביריו מ"מ העסק גופי' עפ"י התירה ותמיד התורה נגדו אם לא יהי' דבר זה או עסק ז:

נגד דעת התורה ממילא הוי כעוסק בד"ת עצמן וע"ד רמז יש לומר אבא אליך כי כבר אמר חכז"ל בימינה אורך ימים וכש"כ עושר וכבוד אף דבאמת עושר וכבוד המה הבל אם בהם מועיל ועיקר הברכה הוי ברכת הנפש לעלות בסולם העולה להתענג וליהנות מזיו נועם ה' ויפה שעה אחת בתשובה ומע"ט ובאמת שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. מ"מ כיון דעיני בשר לנו וחומר העכור סוכך בעדנו לראות באספקלרי' המאירה לקרב אל אושר הנפש ואור עליון ואצלינו עושר וכבוד יש בה ברכה ויש שהמה להם מכשירי נפש עושרם שמור להם להחזיק תורה ולרומם קרנה וכבוד להעמיד הדת וה' ברחמיו יודע מחסרי בנ"א ולא מצאוהו שגיא כח ע"כ אמר אבא אליך שיצמצם ה' ברכתו אשר היא לאין תכלית וחקר בדברים הסמוים מן העין אבל מי שחס על כבוד קונו לברכו על התורה אבא אליך לפי השגתך וברכתיך מה שיהי' ברכה אצלך. ד"א רבנן אמרו אמר הקב"ה אם ברכת את התורה לעצמך את מברך מנין שנאמר כי בי וכו'. יש לדקדק מאי הוסיפו רבנן והביאו האי קרא כי בי ירבו וכו' וגם מקשים הא האי קרא בתורה משתעי ולא בברכה. ונלפענ"ד דהא בירושלמי יליף ברכה לאחריה מק"ו מבהמ"ז וכן הוא בש"ס דידן רק דבדף כ"א מקשה על הק"ו מה לבהמ"ז שכן נהנה אבל שם בדף מ"ח ע"ב יליף לה ולא פריך. והי' נראה עפ"י דברי הפנ"י שהקשה כיון דהפירכא הוי רק סברא נכניס הפירכא בק"ו ונאמר ומה בהמ"ז אף שנהנה מ"מ אינו טעון רק לאחריו ולא לפניו ע"כ משום דלאחריו אלימא לברך וא"כ ק"ו בתורה עי"ש שתי' שכן נהנה לא הוי סברא רק בלאחריו ולא לפניו. ולכאורה לפי מה שהבאנו בשם הפלא"ה באמת באכילה אחר שאכל נתמעט ההנאה והתאוו' וא"כ עדיין נכניס הפירכא בק"ו וגם הלא סברא הוא באמת דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה. אבל נראה דריו"ח ע"כ ל"ל האי סברא כיון דאיהו באמת רוצה לילף גם ברכה על ברהמ"ז לפניה ל"ל לילף זאת מק"ו מתורה לילף מלאחרי' בק"ו כשהוא שבע מברך וכו' אע"כ דל"ל האי סברא וא"כ שכבר נהנה ל"ש רק אחר אכילה וא"כ לא נוכל להכניס הפירכא בק"ו. אבל אנן לדידן דמותבינן אריו"ח ממתני' דמברך לאחריו ולא לפניו וא"כ נוכל להכניס הפירכא בק"ו ונאמר דהא חזינן דלאחריו חמיר שסברת שכן נהנה לא מהני רק לאחריו ע"כ משום דלאחריו חמירא וא"כ ק"ו בתורה משום שחיי עולם מברכין לפניו ק"ו לאחריו אמנם לפי המדרש שלפנינו נראה דבאמת האי פירכא שכן נהנה צריך להבין הרי גם התורה גורמת ברכות בעוה"ז ובבא. והנה הריטב"א הקשה בהא דאמרינן מצוה לל"נ הא יש כאן גרם הנאה הנאת עוה"ז ועוה"ב [ולישנא דנקט עוה"ז לאו דוקא דשכר מצוה בה"ע ליכא רק בתנאים מיוחדים] ותי' דבאיסור גרם הגורם הנאה אינו אסור. והרבה יש לדקדק ע"ז ונ"מ אפי' לפי דבריו מנ"ל גבי מצוה לחלק. ובאמת אם אין כאן רק גרם הנאת עוה"ב אין קושי' דדילמא עדיפא לברך על הנאת הגוף כמו שמצינו בשהחיינו אבל כיון דבאמת גם עושר וכבוד איכא א"כ ודאי נהנה ונראה טעם אף דבכל מצות ליכא שכר עוה"ז ובתורה איכא משום דכבר כתב' על אמונה יש שכר בעוה"ז משום דמפי גבורה שמענו ויש בו משום ל"ת וכבר הביא רש"י על למען יראו את הלחם וכו' דבימי ירמי' לא רצו לעסוק בתורה דמהיכן יתפרנסו וזה מחסרין אמונה דמאן דיהיב חיי יהיב מזוני ומזונותיו של אדם קצובין. ויושב חן ומשביע לכל חי רצון והעוסק ולומד בתורה מראה על אמונתו ואף דבא חבקוק והעמידו על אחת. מ"מ אנן לדידן במצוה זאת עין בעין נראה כי תלוי' באמונה ותולדות אמונה ובטחון היא הן לימוד עצמו הן לימוד בניו ע"כ זוכה לעושר וכבוד וא"כ שפיר נהנה. אבל מי יימר דיבא לכלל הנאה הלא חרוצים ימי אנוש ואנוש אנוש הוא ואין זה דומה לבהמ"ז שכבר הנאתו בידו אבל הנאת העושר אפי' אם בא יבא ולא יכזב מ"מ עדיין האי גברא בפחרא יתיב אם יוכל להנות מעשרו אבל ע"ז הלא ג"כ הובטח כי בי ירבו ימיך ויוסיפו וכו' וע"כ בעוה"ז דלעוה"ב ל"ש להוסיף שנות חיים וא"כ בא יבא ברכה לברך הברכה. ובפי' הקרא נראה כי בי ירבו ימיך כי רוב מצות הם ביום וכמו שמפורש במנחות וראיתם וזכרתם ועיי"ש ברש"י ממילא רק היום יש לו חשיבות אבל בתורה גם לילה כיום יאיר ויומם יצוה ה' חסדו על מי שיגע ועמל ומשים לילות כימים ונוסף הלילה גם הוא על היום ואפי' מה ששובת וינוח על משכבו כיון שהוא רק הכנה לגמר מלאכתו ביום הבא גם הוא ללימוד יחשב ומרומז בפסוק לך יום אף לך לילה כל הלילה אפשר דיהי' מיוחד לשם אף דלא קרא שם ללילה כמבואר דלא נאמר רק קרא לילה מ"מ אף לך לילה אתה הכינותה ונחור ושמש אם הוא לתכלית זה שנברא הלילה לעשות הכנות ליום מחרת לתת ליעף כח אז גם הלילה. וז"ש כי בי ירבו ימיך נעשה היום גדול וזה שנאמר למען ירבו ימיכם קאי על ולימדתם וכו' ע"י לימוד התורה ירבו ימיכם וכו' כימי השמים וכו' ששם שרי נהורא וכולי יום היא כמו כן יהי' נחשב אצלכם ע"י לימוד התורה. ויוסיפו לך שנות חיים היינו שנא' יהי' שנים אשר יאמר אין לי בהם חפץ רק חיים ממולאים כל טוב והיא שפי' רש"י במשלי ברכה ועושר דאל"כ מאי הברכה דיוסיפו לך שנים אם יאמר הגיעו הימים אשר אין חפץ ועי' בידי משה. ולהנ"ל א"ש ולפי שעה העלים עין מרש"י. ויש לומר עוד דאם מוסיפין לו ע"כ הם שנים שנחסרו ונא' כמבואר בחגיגה כי יש נספה ויש חסרים מצדיקים והוא יזכה שיוסיפו שנות חיים שנותיהן של צדיקים שקורין חיים. ויש לרמז עוד עפי"מ שכ' בחת"ס דמה שנאמר בצדיקים כולך שוים לטובה לא על רגל אחד ומעמד אחד דודאי צדיקים כל יום מתיישב דעתן עליהו יותר ומתקנים מעשיהם תיקון אחר תיקון חדשים לבקרים רק דכולן שוים לטוב וא"כ הברכה דתתרבה דעתם ותתרחב בינתם בעבודת השם שיוכלו לשנות מעשיהם לטוב ויוסיפו לו שנות שיוכל לשנות חיים שלו. וא"ת לדעתכם נתתי לכם את התורה לא נתתי אותה לכם אלא לטובתכם שמה"ש נתאוה כה וכו' כאן הבן שואל איך אפשר שתהי' התורה לרעה כי אפשר וס"ד לומר כן ותלו בעלי תריסין דינין עי' בחיד"א ובמעל' לשלמה ובהגהת יפ"ת הם הם בזכרוני. ולאחרים לא שמתי עיוני. כי מעט הזמן אשר לפני לא נתנני. ואכתוב גם ענ"ד אשר ה' חנני. עפי' דברי מהרש"א שכ' נמנו וגמרו טוב שלא נברא היינו שמנו הלאוין והעשין והלאוין יותר וא"כ קרוב להפסד ורחוק משכר אבל באו"ח פסחים רפ"ד מצא תקנה ע"י הלימוד כיון שתלמוד גדול כמבואר בקידושין עיי"ש והוא עפי"ד רש"י שם תלמוד גדול וכו' נמצא שניהם בידו והוי בידו כפל מרמ"ח וקרוב לשכר אבל נראה דר"ע דסובר תלמוד גדול לא מטעם שמביא לידי מעשה דא"כ הו"ל לפרש כמו שמפרש אח"כ אלא נראה דר"ע הלימוד מצ"ע אפי' אם יאנס ולא יבוא לידי מעשה חשוב לי' יותר מעשה בלא לימוד רק דאח"כ הכריעו כדעת ר"ע מסברא זו. וכן נראה דאם הלימוד אין לו חשיבות רק מצד המעשה איך אפשר לחשוב הלימוד והמעשה לשנים כל החשיבות לא הוי רק מצד המעשה אלא ע"כ הלימוד מצ"ע חשוב. וכעושה מעשה יש בידו שתים. ומרש"י בב"ק נראה דס"ל ר"ט ור"ע נחלקו אי תלמוד בלא מעשה. ומעשה בלא תלמוד איזה עדיף. מ"ט ס"ל מעשה גדול ור"ע סובר תלמוד גדול והמכריעין ע"כ לא ס"ל כר"ע דא"כ למה להוא למימר משום דמביא לידי מעשה שיש בידו שתים אפי' אם לא יהי' בידו רק אחד מ"מ זה הא' היא חשוב מהא' של המעשה ואם נאמר דבתלמוד בנא מעשה ומעשה בלא תלמוד ספק הוי א"כ הוי דעת שלישי ואין דעת שלישי מכרעת ומדמקשי' מיני' בב"ק ש"מ דהילכת' הוא אע"כ כר"ט ס"ל ומעשה עדיף רק דאהני לן סברת ר"ע דבלא ר"ע היינו אומרים דהלימוד אינו חשוב מצד עצמו רק ע"י המעשה וא"כ אין לחושבו בשתיים אבל מהני סברת ר"ע דבזה אפשר גם ר"ט מודה דהלימוד מצ"ע חשוב אפי' בלא מעשה ממילא במעשה יש שתים בידו ומיושב שיטת רש"י בב"ק. ונראה דיש לן סברא וראי' דהלימוד אף בלא מעשה חשוב דאל"כ איך המלאכים נתאוו' לה הא מעשה אין להם ורק הלימוד בישיבה של מעלה ומ"מ נתאוו' ע"כ הלימוד מצ"ע חשוב וממילא יש לחשבו עם מעשה בשנים והוי יותר מלאוין וקרוב לשכר: ומעתה מבואר המדרש לכאור' ל"ש לברך דע"י התורה נתרבו הלאוין עד שקרוב לעבור עליהם והמצות מעטים להבין ולא עשה ה' זה לאומת זה ע"ז אומר לא לרעתכם וכו' שהרי יש לכם לימוד התורה ותחשוב לכם בכפלים. וא"ת מנ"ל דהלימוד חשיב בפ"ע ע"ז אמר שהרי מה"ש נתאוו' לה וע"כ לא הוי אצלם רק לימוד ותנוח דעתבם.. עוד י"ל דעפי' סברא ודאי אינו מצוו' ועושה עדיף ממצוו' ועושה וכמו שכ' גם באבודרהם וא"כ תמה יקראו למה לאבות לא צוה ד' ולא נתן להם התורה. ויבחר בזרעם אחריהם ליתן להם התורה אלא ע"כ משום דבאמת אינו מצוו' עדיף והאבות יודע ד' ימי תמימים שיקיימו כל התורה אף שלא ניתנה וטוב שלא יצטוו' אבל עכשיו להיותם גרועים ופחותים מאבותיהם ואם לא יהי' מצוו' לא יקיימו התורה הוצרך לצוות אותם. אבל באמת יש ראיי' דגדול מצווה ועושה דהמלאכים ביקשו ונתאוו' לתורה וכי מי ימחה בידם ללמוד ולקיים המצוות שאפשר להם לקיים ומה להם אם ינתן התורה לישראל מ"מ יוכלו לקיים כאינו מצווה ועושה אעכ"ח דמצווה ועושה עדיף וא"כ גם לישראל כדי שיזכו למדרגה מעולה זכו לתורה. וז"ש וא"ת לרעתכם היינו בשביל שאתם רעים וגרועים יותר מאבותיכם הוצרכתי ליתן התורה דאל"כ לא תקיימו התורה וממילא אין לברך עליה דבלא התורה הי' יכולים לה להיות אינו מצו' ועושה דעדיף ע"ז אמר ז"א דוודאי לטובתכם הוי דהרי מלאכי השרת נתאוו' לה ולמה לא קיימוהו אע"כ דמצוו' ועושה עדיף. ומזה הי' נראה ראי' נגד תוס' דמצוו' ועושה עדיף היינו משום שמצער ומפחד פן לא יקיים עיי"ש בקידושין ובמלאכים ל"ש זה. אבל באבודרהם כ' ב' טעמים אחרים ועפי"ז א"ש ומ"מ כדי לישב גם סברת תוס' דוודאי מדרש זה במלאכים רצו התורה לכו"ע היא וכמו שמוכח בשבת ואין בזה חולק ונראה דעל כל אינ' מצוו' ועושה יש להקשות הא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט וממילא בנשים במעשהז"ג או סומא וכדומה הא הוי הדיוט. וברמב"ן בקידושין האריך בזה עי"ש וכ' דדוקא אם הוי פטור לכו"ע ואין בו שום צד חיוב כגון נצטער בסוכה אז נקרא הדיוט אבל דבר שרא' הוי חיוב אז אפי' מי שאינו מחויב א"א לומר שאין בו שום סרך מצוה והוי עכ"פ מצוו' ועושה. ומעתה הא דהאבות היו אינו מצווים ועושים זה לפי שבניהם אחריהם יקבלו התורה וא"כ יבא עת וזמן שיהי' חיוב וע"כ אפי' הם לפני זמן זה מ"מ הי' יכולים לקיים המצוה וכ"ז אם יקבלו בניהם אחריהם התורה אבל אם יאמרו הבנים גם אנו נהי' אינם מצווי' ועושים זה א"א דאז בטל הדבר לגמרי והוי הדיוטי ממילא המלאכים כיון דבשום פעם לא יקבלו התורה ופטורים לגמרי וגם אינם בערך וסוג בנ"א לומר כיון שלא' הוי חיוב האחר יוכל להיות אינו מצוו' ועושה ע"כ בקשו לקבל התורה וממילא א"ש דשפיר השיב דטובתנו הוי קבלת התורה דאל"כ אפי' אינם מצווי' ועושים לא נוכל להיות ויש ראי' ממלאכים ומיושב שיטת תוס' ובזה נראה לבאר מדרש שצר קלסתר פניו של משה כאברהם והלא. זה שאכלתם אצלו ובמדרש אחר שאכלתם אצלו בשר בחלב. ונראה לבאר דהא בתוס' עה"ת כתבו באמת דנזהר בעירוב תבשילין לערב תבשיל בשר בחלב וכן נראה מרש"י קמא קמא דמטי אתי' לקמייהו ולא כפעם א' ונראה דהיינו אפי' דקאמר אפי' עירוב תבשילין היינו להעלו' על השלחן ולא הוי רק הרחקה יתירה אפי' הרחקות ג"כ קיים ועי' בח"ס יור"ד סי' ע"ג. ועכ"פ קיים א"א במעמד המלאכי שרת מצות בב"ח כאינו מצוו' ועושה ואם לבסוף לא יקיימו ויקבלו ישראל התורה הוי זה מעשה הדיוט וראוי' הי' להם לערער בשעתו ומדשתקו ש"מ ניחא להו וסברו וקבלו דיקיים התורה כאינ' מצוו' וממילא דיקבלו ישראל התורה ואין להם שום טענה. זה מבואר תור' ציוו' לנו משה לנו ולא למלאכים נתנה משום דהוי מורשה ירושה היא לנו ולאבותינו דקיימו אותה ושתקו המלאכים ואין להם עתה טענת בר מצרא. עוד י"ל כתיב כי לקח טוב נתתי וכו' ומבואר במדרש דהוי מקח וגם מתנה וכן הוא במדרש על לקחת מתנות והמקח היינו מה שאנו נותני' היגיעה והעמל הטהרה והפרישות וכל הדרכים האלו בה מ"ח דברים שהתורה ניקני' הם הם הדמים אשר נותני' בעבור התורה ומ"מ אלמלא עזר וסעוי' מה' כבא הי' אדע להשיג אף דיבור קל והוצרך למתנה כמו שנאמר ויתן אל משה ובאמת המוכר בעין רעה מוכר ומשייר דרך לעצמו לא כן הנותן בעין יפה נותן ועל הדרך עצמו ג"כ שי"ת עוזר דהוא המתנה שנותן שם הדרך לקרב עצמו לתורה. וע"כ שמא יאמר נא ישראל הא דהוי במתנה משום שאין כל העמל והטורח והפרישות חשוב דמים אצל הקב"ה לרעתנו ומיעוט חשיבות מעשינו הוי במתנה. ע"ז אומר לא זה הטעם שהוי במתנה כי לעולם דמים הוא לו ומקח הוי רק מטעם שמהל"ש נתאוו' וטענו דינא דבר מצרא ופסקינן במתנה לא הוי בר מצוה ע"כ נתן להם במתנה. ופרשנו את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון וגבי דרך לא נאמר אשר דאשר הוא לשון וודאי ובאמת כל א' וא' יש לו דרך בפני עצמו לתורה ועבודה וההכנות וההקדמות אינם שווין אבל גוף המצות שווין הם ע"כ אמר את הדרך אינו וודאי אבל המעשה אשר יעשון ועי' רד"ק ריש תהלים נראה אשר לשון אושר והצלחה היא ואם באמת תיקן והכין לו הדרך אז יהי' מאושר במעשה אשר יעשה ולא יהי' עליו לטורח. וזה נראה הכוונה מה ראו אלו להתקרב יותר מאלו והשיב הקב"ה הביאו ספר יוחסין דבאמת גוף התורה יאמרו כל העמים ישבחוהו ויפארוהו רק קשה להם לקרב עצמם ורחוקים הם ממנה אבל אנו הדרכים הם הם המדות והטהרה והפרישות זה הוא שקבלנו מאבותינו ואם אינם ירושה מ"מ הבן רואה כל הדרכים באביו ונתחכך ונתרגל בעבודה זו קל הוא לו לקבל עליו כל זאת וכל הטורחות ומשאות תענוגים יהי' לו שכך לימדוהו אבותיו לפום צערא אגרא. וע"כ אם שאל ישאלו כל הגוים מה ראו אלו להתקרב כי רואים עצמם בדרך רחוקה מהתורה וקשה להם אף הדרך להתקרב ואנחנו מיד היינו קרובים אליו יתברך וע"כ השיב להם שזה ע"י יחוס אבותיהם אשר מהם קבלו כל הדרכים. וזה נראה בכוונת המדרש כי קרוב הוא שנאמר לבני ישראל עם קרובו הכוונה כי לולא שהי' ישראל בלאו"ה קרובים לה' ע"י אבותיהם ומנהג אבותיהם בידיהם לא הי' אפשר בלא הכנה דרבה ויתן להם התורה והי' צריך להוליך אותם דרך ארץ פלשתים ולהרחיק זמן מ"ת אבל כיון דקרובים הי' והגיע העת עת דודים בא יבא ולא יאחר. ופירשנו והתקון עצמך ללמוד תורה וכו' כי אף דמורשה היא התורה היינו לימוד התורה ברית כרותה מלפניו יתברך אבל ההכנות להיות סור מרע ועשה טוב לקדש ולטהר עצמו ולקבל על עצמו כל המ"ח דברים זה אינם ירושה רק קל בידינו אבל עכ"פ אינם ירושה. וע"כ אמר והתקן עצמך ללמוד תורה לתקן עצמו ולקשט עצמו בקישוטי כלה במדות שמנו חכמים לת"ח זה צריך לעשות בעצמו שאינה ירושה לך זה התיקון אינה ירושה. עי"ל כי יאמר נא ישראל כי ע"י התורה הבדילנו ה' מכל העמים והרי אנחנו כשה א' בין שבביה זאבים. ועי' במדרש שאמר מש"ר כלים שונאים אותנו אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו וא"כ איך יברכו אשר בחר בנו מכל העמים כי ע"י התורה הנני בסכנה תדירית. אבל באמת לא כן הוא אם ישראל שומרים התורה אין כל אומה ולשון שולטות בהם ופחדם ומוראם על כל העמים והתברכו בם כל גויי הארץ אדרבה עמים הר יקראו וכו' היינו שמה שנראה להם הר קשה כי איך אפשר לשמור כל התורה אבל בבואם לירושלים דיראו עבודה בביהמ"ק בקדושה ובטהרה אשרי עין ראתה אלה ההר נעשה למישור ושם יזבחו זבחי צדק ועי' ברש"י ואכ"מ להאריך. וע"י התורה עליונים ותחתונים ברשות ישראל וכמו שאמרו חז"ל כעת יאמר וכו' דמחיצת צדיקים לפנים ממה"ש. וראי' לזה שמה"ש נתאוו' לתורה ומה יום מיומים למה לא שאלו התורה מימות עולם וע"כ משום דאינהו חזי טפי כי ע"י התורה צדיקים ימשלו בם ע"כ רצו כעת לקבל התורה. וא"ש שאמר וא"ת לרעתכם כי ע"י התורה רעה היא לכם שתפרשו עצמכם מכל העולם ושנאה יורדת מאוה"ע אבל לא כך הוא טובתכם כי ע"י התורה תמשלו בעולם ומלואה שהרי מה"ש נתאוו' לה ונתיראו כי ע"י התורה תמשלו בם חזי כמה מעלות טובות ע"י התורה למקום עלינו. ונעלמה מה מהן שנאמר וכו'. צריך להבין דלמה נעלמה די שלא קיבלוה ולא זכו לקבלה וכמו שלא נעלמה מכל האומות רק שלא זכו לקבלת התורה כמו כן אצל המלאכים. אבל באמת התורה שהיתה עוד קודם בריאת העולם לא במלבוש זה שלפנינו היתה וצירופי שמות הם וכמו שביאר גם ברמב"ן ועד שבאה לידינו עטפה הקב"ה בכמה עטיפות וגם כמו שהיא בידינו כל קוץ וקוץ יש בה תלי תלי הלכות וליכא מידי דלא רמיזא באוריתא והעוסק בה לשמה נאמנים דברי חז"ל מגלין לו רזי תורה וזוכה לבא אל הקודש פנימה אל חדרי המלך ממלכיה"מ זה ההיכל לפני. אשר אין כל העולם כדאי. זוכה ורואה אותיותיה וספירותיה בהירתה ואיך כל העולם כולו הוא תחת ממשלת התורה ברשות הבורא יתברך אמנם המלאכים הקדושים לא יוכלו להביט על נועם התורה מתוך עטיפותי' ומלבושיה כי המלבוש הוא זר ונכרי להם וממילא ע"י המלבושים נעלמה מהם לגמרי וע"ז סיים המדרש א"ל בני ממלה"ש היא נפלאת אבל מכם אינה נפלאת מנין ממה שקרינו בענין כי המצוה הזאת וכו' כי באמת ישראל אף שקיבלו רק התורה בעטיפתה וכסותה מ"מ יש להם גם בפנימי' חלק ולא בשמים היא אמרו חז"ל שלא נשתייר הימנה בשמים חלק נסתר שבה ורזי תורה יאמרו עוד היא וכל כלי אומנתה היינו כמו שכתבנו שהיא כלי אומנת לכל דבר שבעולם וכמו שדרשו חז"ל על פסוק ואהי' אצלו אמון דר"ל אומן. רק דצריכין ליכנס לזה על סדר נכון מחדר לחדר וממדרגה למדרגה והוא כסולם מוצב ארצה ועולה בשליבות מעלה מעלה עד שראשו מגיע שמימה ושמא תאמר עכ"פ דרך רחוקה היא לעלות למרום ולקום במקום קדשו באמת רק כוונה רצוי' בעי לעשות ולקיים המצות בלב שלם וכמו שאמר התנא כל הלומד לשמה ובוודאי לא רק הלימוד רק על הלימוד שמביא לידי מעשה. וז"ש ונמה"ש היא נפלאת ואינם מוצאים הנעלם והנסתר מהתורה אבל אנו שמסירין לנו מפתחות חיצוניות לא נפלא ומכוסה ממנו לבא אל הקודש פנימה ולא רחוק היא לומר עכ"פ לאיזה זמן ומתי אבא ואראה פני אלקים. ע"ז אמר כי קרוב אליך הדבר מאוד ע"י לב שלם בדחילא ורחימא לעשותו מיד זוכה לכל הברכות והחמדות הגנוזות בתורתנו הקדושה ויתפרש עד"ז תורה ציוו' לנו משה מורשה וכו' דוודאי כל התורה אשר הם מצוו' אשר ניתנו לנו בזה לא נפקד איש ולכל נפש שווה. אבל יש חלק בתורה רוחניות התורה אשר לאו כל אדם זוכה וצריך לטהרה וקדושה יתירה וע"כ אמר כי רק תור' ציוו' לנו חלק המצוות הם מורשה לכל קהלת יעקב וז"ש והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך כי לחלק התורה אשר אינה ירושה לזה צריך הכנה ותיקון גדול. וחז"ל דרשו א"ת מורשה אלא מאורסה. ונראה דכבר נחלקו אם הי' נישואין ג"כ או לא ועיי' בפתיחה למקנה בקידושין. ונראה דהא דמשה רבינו שיבר הלוחות שידינ' כפנוי' משום שהי' הקידושין ע"ת שיקבלו. הלוחות אבל אם נאמר כפי' ההר הוי כחופה וחופה גומר והוי נישואין ואין תנאי בנישואין חלילה אין תקנה לישראל אבל אם באמת אין כאן רק אירוסין ויש תנאי חוזרין לחיבתם הראשונה. וז"ש מורשה לעולם ולא פסקה חיבתן ע"י אותו מעשה דלא הוי רק מאורסה כמבואר במדרש החודש הזה עוה"ז דומה לאירוסין וכו' עיי"ש. ובזה נראה המדרש החודש הזה וכו' הה"ד ויתן להם ארצות גוים וכו' כי כבר כ' הרשב"א בשבת כי ארץ ישראל ע"ת ניתנה להם וכיון דמיד כשקידש אותם ומיציאת מצרים מיד הבטיח להם הארץ ואדעת דהכי סברי וקבלו אפי' אם הי' תנאי מ"מ בנישואין אחיל לתנאים אבל אם כולו רק אירוסין הוי ויש תנאי והרשב"א כ' דמוכח דהוי ע"ת מקרא זה דנאמר ויתן להם וכו' בעבור ישמרו חוקיו וכו' וא"ש החודש הזה דאין להם רק הלבנה ומוכח דאינו רק אירוסין וממילא יש תנאי הה"ד ויתן להם ארצות וכו' - ובזה נראה מדרש חדשיכם ומועדיכם וכו' לפי שהחדשים מתנה הם לישראל שנאמר החודש הזה לכם. ולכאורה תמו' וכי מפני שמתנה נתנו לישראל ע"כ חדשיכם וכו' שנאה נפשי. ונראה עפי' הנ"ל ועפ"י מה שפי' בהא כי אם מאוס מאסתנו וכו' השיבני ד' וכו' משום דאם מגרש אשתו משום דבר ערוה לא תשוב עליו עוד ועובר בלאו דאחרי אשר הוטמאה אבל אם רק משום מיאוס ושנאה שפיר מחזירה וע"כ אמרינן וכי ערוה נמצא בנו כי מאסתנו ורק משום מיאוס השיבנו ד' ע"כ שפיר יש לך להשיב אותנו. ולכאורה ל"מ לב"ש אין לגרש רק אם מצא ד"ע אפי' לב"ה עכ"פ מצוה שלא לגרש רק בדבר ערוה אבל לסברת פני משה הובא במל"מ דוקא בנישואין אבל באירוסין מותר וכיון שאין לנו רק אירוסין שפיר מותר' ובהאי דקאמר חדשיכם שנאה נפשי ג"כ קשה וכי ע"י שנאה מגרש אותנו ע"ז אמר לפי שרה החודש מתנה לנו היינו אירוסין כדמוכח מהחודש הזה. ועפ"י הנ"ל יש לומר הא דכתוב בישעי' אי זה ספר כריתות וכו' ובירמי' כתיב שלחתיה ואתן ספר כריתות אלי' ועיין בסנהדרין פ"ב וכבר האריכו בזה המפורשים. ונראה דבאמת ניתן הגט רק כיון דירושת הארץ הי' ע"ת ממילא כשנתגרשו בטל התנאי ואין להם חצר ונעשה חצרו של מקום שהוא הבעל ולא מהני הגט וכמו דמצינו גיטה וחצירה באים כאחד כן גבי חצירו נאמר דלא מהני ויש לנו עוד אריכות דברים בהאי דיומא פ"ב ואכ"מ. ומפי אחי מורי הגדול בתורה וביראה מוה' מתתי' זצ"ל שמעתי לפרש מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהם עזין היינו כמו שאמרו שם בסנהדרין שאמרו דאשה שגרשה בעלה מה להם זה ע"ז והשיב להם הקב"ה אי זה ספר כריתות וכו' ולכאורה אשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת אבל זה הוי רק מטעם חזקה אין אדם מעיז וכיון שישראל הם עזין אינם נאמנין וע"כ שכשנתן להם התורה מיד הי' דעת המקום שיבואו ויאמרו גרשתני אבל כיון שהם עזין לא יוכלו לומר כן ודפח"ח וש"י. ועוד יש לפרש בהאי דתורה ציוה לנו משה וכו' דאף דירושה היא לישראל מ"מ היינו בודאי לא תשכח מפי זרעם וחלילה שתשתכח תורה בישראל כמו שאמר רשב"י בשבת אבל מ"מ כל יחיד ויחיד אינו בטוח שאצלו תהי' התורה אלא על הכלל כולו הובטחו אבל כל יחיד עדיין בספק הוא עומד. וזה הכוונה במדרש שהשיב האי גברא לר' ינאי מורשה קהלת ינאי אינו כתיב אלא מורשה קהלת יעקב היינו אין הפרט בטוח שבניו אחריו ילכו בתורתו וכמו שאמרו חז"ל בנדרים אלא מורשה קהלת יעקב בתוך הכלל ודלמא אזכה אנוכי שבני ילכו בתורת ד' וכבר פרשנו כל המאמר ואכ"מ וז"ש ג"כ והתקן עצמך כל יחיד ויחיד שאינה ירושה לך דייקא אלא להכלל יוצא הברכה. ומה שאמר וכל מעשיך לשם שמים היינו ששת מדות צריכים בתורה אשר הם הפכי' כי הלא דברי כאש נאום ד' שצריך שיהי' לו קצת התנשאות כדי לעלות מעלה ולהתקנאות ביראת ד' כל היום ולא יסתפק בזה במעוט אלא יאמר מתי אגיע לידי מעשה חבירי ורבותי. מ"מ כל שיגדל ויבא ממדריגה למדרגה לעומת זה תקטן נפשו בעיניו יכיר מעוט ערכו ושפל מצבו ומעט אשר לפניו נגד גדולים בדורו ומכ"ש בדור שלפניו וכי הוא ננס נגד ענקים ובפחד ורעד יבא לעיין בדברי ראשונים וגדולי אחרונים בידעו כי ראשונים כמלאכים אין לו דמות וערך נגדם וכל דבריהם יהי' לו כאבני נזר להפוך ולהפוך בהם ולא יעלה בידו לירות במו אופל חיצי השגותיו אדרבה יטריח יעמיק ויעיין ליישב דבריהם ולא להוציא לשון שאינו לפי כבודם הגדול ויהי' כונים אצלו וכמו שאמרו חז"ל וז"ש וכל מעשיך לשם שמים שתערב באש שלך תשוקתך וחפצך לעלות במתי על תן בה מים במדה מרובה ומה שהקדים ואמר יהי' ממון חברך חביב עליך כשלך. היינו אם יאמר איך אתקן עצמי ללמוד תורה מלאכתי אימת נעשית ומהיכן ירק זה חי ואינו רוצה ליהנות משל בריות. על מי שנפשו חשקה בתורה מניח כל אומניות שבעולם ואינו לומד רק תורה ויודע שהזמין הקב"ה פרנסתו אצל מחזיקי תורה וע"י יזכו גם הם לתורה כשמעון אחי עזרי' וחבריו ע"כ אמר יהי' ממין חבירך מה שחבירך מספיק אותך חביב עליך לקבלו באהבה כשלך והתקן עצמך. וז"ש במדרש ונטעתם כל עץ מאכל הה"ד עץ חיים היא למחזיקים בה היינו הא דיש מצוה בישוב הארץ ולעסוק בצרכי העולם הוא רק כדי להחזיק בידי לומדי תורה וזהוא התכלית מהנטיעה וכל מה שעוסק בה. אבל ודאי כל המחזיקים צריכין לדקדק שלא יהי' בממונן ומסחרן איז' נדנוד עבירה ואבק איסור ולא כאותן המורים היתר לעצמם באמרם הלא אנו מחזיקין לומדים וע"כ פשעים תכסה לא כן אדרבה מצהב"ע הוי ואם צריך לדקדק על כל דבר מכש"כ ממון שמוציא ע"ד מצוה צריך לדקדק יותר ויותר. ובזה נראה ליישב קו' תוס' שהקשו על הא דאמרינן בשבת ששאלה ראשונה לעתיד יהי' נו"נ באמונה הלא פוטר מים ראשית וכו' תחלית דינו של אדם עד"ת. ולהנ"ל לפי שרוב בני אדם א"א להם לעסוק ואין להם חלק בתורה רק ע"י שמחזיקים ע"כ בא השאלה נו"נ באמונה ואז אם החזיק יש לו חלק בתורה. ויש לפרש המאמר ההוא כולו בתורה וכבר גם במקנה בפתיחה פי' כן ובדרכו נלך לפענ"ד באופן אחר. נו"נ באמונה דהיינו לישא וליתן במלחמתה של תורה לעיין לגמור ולסבור ולא יהי' לבו הולך ונוטה אחר שיטה א' ובכל לב מאמץ לישב שיטה זו כי זה כמו שוחד שמעוור ולא יבא על האמת וכבר ביאר כן בתשובה מאהבה אלא האמת יהי' אהוב אצלו ולא ישא פנים בהלכה ובתורה כתיב בה אמת ואחר שישא ויתן לכאן ולכאן ואם יהי' אצלו שקול יביא הדברים בכור הבחינה וישקול הדברים במאזני שכלו ויאמר בעתו לשם שמים. עוד רמז בזה כלפי שאמרו ומחבירי יותר ועי' בתמורה עשור ורש נפגשו אם אינם לומדים א' מחבירו ומרבו עושה כולם ה' שמשכח התורה מזה ומפקח לזה ואמרו במדרש זה יש בידו סדר זרעים וזה סדר מועד ואמר זל"ז למדני זה יש בידו ב' סדרים וזה יש בידו ב' סדרים וזה גמילות חסד של אמת. וכבר פירשו דהיינו דאמר ר"ע ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה כי בתורה יש לקיים זה דזה נהנה וזה לא חסר אדרבה יש מפזר ונוסף עוד כי נעשה כמעיין אשר לא יכזב מימיו ואמרו חז"ל איזה חכם הלומד מכל אדם כי מכל אדם יש ללמוד והלא אמרו ומתלמידי יותר מכולם ע"כ אמר נו"נ אם נשא תורה מחבירו ונתן מתורתו ואין התורה נקנית אלא בחבורה ויקשב ה' וישמע וכו'. קבעת עתים לתורה כי ראוי' להיות לו סדר בתורה כאשר הגבילו חז"ל בן חמש למקרא וכו' ורק על דרך זו ובסדר נכון יבא לעמוד על עיקרי תורה וכבר העיר ביעב"ץ בזה שטובים הי' ימים ראשונים שנהגו סדר במשנתם וזה וזה עלתה בידם ועי' ברמב"ם הל' תלמוד תורה בתחילת לימודו ישלש לימודו שליש בתורה שבכתב ושליש בתורה שבע"פ ושליש בגמרא עי"ש וכשיגדיל בחכמה יקרא בעתים מזומנים בתורה שנכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר וכו' ואפי' למה שכ' בשו"ע בהגה' סי' רמ"ו לסמוך על ר"ת דתלמוד בבלי בלול מהכל מ"מ היינו דוקא שאין צריך לשלש אבל לא חלילה להזניח כ"ד כתבי קודש פוק חזו רבותינו קבעו מדרש עם תלמודים בחומש עם פירש"י וכן ראוי' להזהיר תלמודים על שאר כתבי קודש עם פירש"י דכולי' בי' פשט ומדרש. ולאחרונה יסע האגדה וכן מבואר בש"ע לענין שואל כענין ועיי' בש"ך ובהג' מהרלנ"ח. ודלא כאותם שרוב עוסקם באגדה ורגיל אני לומר מה שאמרו חז"ל על יין זכה משמחו לא זכה משממו הוא עפי"מ שדרש במדרש ותירוש זו אגדה אם עוסק בה לש"ש למשוך לב ע"י דברי מוסר ואגדה משמחו ואם כל עסקו רק בזה ויתוש עי"כ התורה שהם עיקרי דינים ופלפול ההלכה משממו. ויש רעה חולי בזה"ז אשר אפי' באגדה אינם עוסקים רק לפי רוח הזמן וכל זמנם בילדי נכרים ובלשון לאומים יספיקו והן הן אבות נזיקין. אלמלא כותבין אין מספיקין. ושפתיהם עמם ומי אדון להם. וכל העם רואין את הקולות. ומלא תהלות. ואם ידרוש עפ"י ניגונים ונענועים ידועים. הוא פלאי פלאים, ונמהרים וחשים. למצוא חן בעזרת נשים. והם בדמות יראים מתחפשים. ובאמת עצים יבשים. ואם ישאלו יענו ויאמרו לא פרורות ראשונים אחרונים. להעמיק בחקירות ועיינים. רק על צחנת הלשון ומליצות לאומים לב נותנים. ובבוא ע"ה להסביר פנים. לא לחכמים ונבונים. ואוי' לדור שכך עלתה בימינו, למשמע אוזן דאבה נפשינו. וד' ירחם על קרן התורה. ולכל בני ישראל תהי' אורה. עסקת בפרי' ורבי', הוא שצריך להוסיף על שמועתו יום יום ודלא מוסיף יסיף ואם אינו רואה סימן ברכה במשנתו שמוסיף והולך ידע כי נפשו חסר תבואנו ולא בלב שלם ונפש חפצה עוסק בה. אבל עוד רומז שצריך לעסוק בפו"ר להפרות ולהרבות את התורה לזכות רבים לקבוע ישיבה ואמרו חז"ל הוי מתינים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה. כי לא הקפדן מלמד ומלמד הראשון רבינו משה אשר למד מפי הגבורה נשתבח במדת סבלנותו וענותנותו ע"כ אמר הוי ונתינים בדין קשה ואז תזכו להעמיד תלמידים הרבה וגם כי גדולה שימושה שאם רואה את הרב עוסק בדין והוא מסביר לתלמיד הטעמים אז גם הוא יראה ויבין ע"כ אמר הוי מתונים בדין שיהי' מתון מתון לשא ולתן בכל דין ודין כהאי דמצינו ברבה ואביי ועי"כ העמידו תלמידים הרבה. והעמידו היינו שיפעול בכל יכלתו שיהי' להם העמדה וחיזוק כי אם אין קמח אין תורה. וגם שיעמדו על מעמדם ולא כפוסחים על שתי סעיפים אלא יהי' כעץ שתול על פלגי מים לנטוע ולשרוש בלבם אהבת ויראת ד'. והרב לא יהי' כוונתו להרבות כבודו רק להרבות כבוד שמים ולא יסמוך על זכות רבים שאין חטא בא ע"י אלא יעשו לעצמו גדרים וסייגים פן ילמדו תלמידים להקל. ואם מלאכים שאינם מצוים לחטוא פוחדים ורועדים ויחפזון כן עליהם ימצאו תהלה מה יעשה אנוש אזוב מקיר וע"כ אמר אם הרב דומה למלאך ד' היינו שאינו עושה רק לרצון וכבוד קונו ומ"מ כל היום בהאי פחדא יתיב אם מוצא ידי חובתו אז יבקשו תורה מפיהו. צפית לישועה. כי אמרו חז"ל בנדה מה יעשה האדם שיחכם יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו שנאמר כי ד' יתן חכמה וכו' ורק ע"י סעיית' דשמיא יוכל להבין על בורי' ולעמוד על אמיתת התורה. ולא בשמים היא במי שמגיס דעתו עלי' בשמים כמו שאמרו חז"ל בעירובין דבאמת התורה היא בשמים בעזרת ד' הנותן חכמה יוכל לבוא לחבריה אבל מני שמגיס דעתו ואין אני והוא יכולין לדור בעולם בזה לא תמצא. וזה"פ במדרש אמר יעקב לפי שעסקת בתורה שנמשלה למים זכית להתברך בטל היינו מים המורה שפלותו ונעוכתו ואז מתברך בשפע טל דלא מיעצר מלמעלה וע"י עזר וישועת ד' זוכה לכוון לאמיתה של תורה. וזה"פ מה שדרשו חז"ל בסנהדרין וד' עמו "שהלכה כמותו בכל מקום" מאי בכל מקום היינו בין בישיבה של מטה בין בישיבה של מעלה. ונראה שזכה לזה ע"י שהי' שם דרך ויכינו דרכיו לפניו וחשבתי דרכי ואשיבה רגלי וכו' עד שבא לכלל תורה כל דרכי תורה הנצרכים לקנין התורה הי' לו וע"כ אמר בשמואל י"ח ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וד' עמו משום שהי' דרכיו משוכלים ויש שם קרי וכתיב בהאי דרכיו דרכו כתיב שבכל דרכיו דרך א' לפניו וכל מעשיו לש"ש וה' עמו ודואג שנתכוון ללה"ר לא אמר רק וד' עמו כאומר אף שאין לו כל הכנה וכל המדות שמנו חכמים מ"מ הלכה כמותו ולכן נתקנאו בו. ונראה דהיינו דאמר ר"י א"ר לעולם ילמוד אדם תורה אפי' שלא לשמה שמתוך של"ש בא לשמה. היינו לשמה היא לכוון האמת לאמיתה של תורה אף שלא בשמים היא ואמת מארץ תצמח וכל שב"ד של מטה קובעים הלכה כן נסכים גם ד' כמו שהאריך בר"ן בדרשות וזה נראה הכוונה במדרש כי תשא אמרו מלה"ש לפני הקב"ה אתה נותן רשות למשה שיכתב מה שהוא מבקש שיאמר לישראל אני נתתי לכם וכו' אמר להם הקב"ה ח"ו שמשה עושה דבר זה ואפי' עושה נאמן הוא שנאמר וכו' בכל ביתי נאמן הוא' היינו שמלאכים יאמרו כיון שניתן רשות לב"ד של מטה לקבוע ההלכה לפי דעתן פן תורה חדשה תהי' ולא זהוא שניתן מפי הגבורה ופן לא יכוון לאמת ואמיתו של מקום והשיב להם המקום ח"ו מש"ר ודאי יכוון לאמת גמור כמו שהוא אמת בישיבה של מעלה ואפי' אם יטעה מ"מ כך דעת המקום כמו שיאמרו למטה היא היא גם דעתו יתברך וכן מצינו ברשב"א ור"ן בגיטין גבי שליש נאמן בכך דעת הבעל כמו שיאמר השליש. וכיון דמשה נאמן ושלישי של המקום הוא ממילא נאמן בכל מה שיקבע הלכה. וא"כ ודאי בתחילת הלימוד אין אדם עומד על האמת מ"מ כיון שמוסיף והולך ודרכו לפניו בעזרת ה' יבוא הזמן שיעמוד על האמת ויגיע למחוז חפצו וע"כ אמר לעולם ילמוד של"ש אף שהיום לא הוי אמת אבל ע"י הלימוד המאור שבה מחזירו ומביא להאמת והיינו דאמר רבא בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת ע"ש שנאמר בתורת ה' וכו' היינו תחילה והיינו סוף התחילה הוי הלימוד ועדיין אינו מכוון על האמת ולא קנה וזכה עדיין לתורה אבל אם מכוון אל האמת אז נעשית תורתו והארכנו עוד בעזה"י ואכ"מ. פלפלת בחכמה, כי ודאי שהתורה נקנית בפלפול התלמידים מ"מ לא יהי' חלילה פלפול לקנטר ולהראות חזותו וגם יהי' בחכמה לידע עת וזמן כהאי דאמ"ל ר"ח לרב בר פחתי' וכו' אי לאו דרבי גברא רבה הוי כספתי' וכן מצינו בב"ב דבר שהראשונים לא אמרו בו טעם תשאלני בביהמ"ד כדי לביישני וגם לא יהי' פלפול של הבל רק בחכמה וכמו שאמרו דאותן הלכות שנשתכחו החזירו אתניאל בן קנז בפלפול וגם צריך להיות איז' חריפות ופלפול בהחכמה וכמו דמצינו ורבה לחדודי דאביי הוא דבעי. הבנת דבר מתוך דבר. נראה ודאי דא"א למצוא הכל כשלחן ערוך לפניו וצריך לדמות מילתא למילתא מינו יש בו רמז דכבר פי' שם בשבת כל מי שיש בו תורה ואין בו יר"ש הוי כמי שלא נמסר לו מפתחות חיצוניות וכבר פי' גדולה דעה שניתנה בין ב' שמות כי אל דעות ד' היינו קודם הלימוד יהי' לו יראה כי רק ע"י יראה יבוא לידי תורה והתורה יהי' עיקר תכליתו לבוא לידי מעשה וכמו שאמרו חז"ל ונראה דהיינו דאמרינן הוא יפתח לבנו בתורתו וישים בלבנו אהבתו ויראתו. דאם יפתח לבי ע"י יסורין לא יהי' לו רק יראת העונש אבל אם יהי' לו לב פתוח ע"י התורה יזכה לאהבה ויראה היינו היראה הבאה מתוך אהבה מפחד הוד גאון ד' כיראת המלאכים. והנה התורה נקראת דבר ואמרו חז"ל דבר ה' זו הלכה וגם אמרו אמרו במדרש התשובה נקראת דבר שכן מצינו קחו עמכם דברים ושובו וכו' וב' דברים אלו מושכים א' את חבירו ע"י תשובה יבוא לידי תורה וע"י תורה לידי תשובה וכמו שאמר בחוה"ב דחסידים ראשונים כל ימיהם בתשובה כל שהשיבו יותר ובאו לידי מעלה גדולה ויתרה ראו כי כל עבודתם ומעשיהם עד הנה כלא היו ובאו לידי תשובה יותר גדולה וכן אח"כ וע"כ אנו מתפללי' השיבנו אבינו שנזכה לתשובה עי"כ נתקרב לידי עבודת ה' וכל שנתקרב יותר עוד יותר יהי' החיוב עלינו לשוב וע"כ אמר אחר שנתקרב לעבודתו והחזירנו בתשובה שלימה לפניך. וע"כ שואלין אותו הבנת דבר מתוך דבר או דבר א' הביא לידי חבירו וחוזר חלילה אצלו. ומה שסיים רבא אפ"ה אי יראת ה' אוצרו אין ואי לא לא ומקמי' האי מימר' יש שם מימר' דר"ל ומסיים אפ"ה יראת ה' אוצרו ול"ק אי לא לא. נראה וודאי א"א מיד לפסוק הדין נגד א' ואם גם כעת אפשר להרהר אחריו מ"מ אמרו חז"ל ודאי יעשה תשובה דהמאור שבתורה מחזירו למוטב ומשו"ה אמר רק יראת ה' אוצרו אבל רבא בשעה שמכניסין אותו לדין ואם עדיין אין לו יראה כל תורתו לא תצילנו ומשו"ה אמר ואי לא לא וכיון דהעיקר היא יראת ה' ולימוד גדול שמביא לידי מעשה צריך ליזהר לידע הלכה פסוקה שלא יהי' דיני תורה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם מסופקים אצלו. מ"מ כבר כ' במהרש"א בסוטה כ"ב שאותן שמורין הלכה מתוך השו"ע ואינם יודעין טעם הענין הם מבלי עולם ומכש"כ אותם קיצורים שנדפסים יום יום הרואה בהם ולא למד ממקורם הוא מבלי עולם והעיקר הוא משנה ברורה וע"י משנה וטעמי ההלכה יבא לידי הלכה ברורה ועי' בשבת קל"ח ושוטטו לבקש את דבר ה' זו הלכה ברורה ומשנה ברורה שלא ימצאו במקום א' וזה הוי דבר ה' אם שניהם כאחד טובים. וע"ז אפשר הזהיר המלך בקהלת ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ כי יש בונים בנין יפה אבל הוה מלאכה שא"צ לגמרה. ואין בה הלכה ברורה ואין בה קץ והספק עדיין במקומו. ע"ז אמר כי יש ליזהר מעשות ספרים אשר אין בהם קץ ומסיים ולהם הרבה יגיעת בשר היינו כמו דאמרו חז"ל בחולין דאין לאכול בשר רק בהכנה כראוי' כן בעשות ספרים יהי' בה קץ הלכה ברורה וגם לרוב ע"י ספר א' וירבה עליו קושיות וספיקות וספר א' מביא לידי ספרים אחרים עד אין קץ וכ"ז מפני שלא הי' בהכנה אבל צריך בעשות ספרים להם הרבה יגיעת בשר הכנה דרבה למען יבואו למשנה ברורה ולהלכה ברורה ודבר ה' יקום לעולם יתפרש עפ"י הנ"ל כי אם ימצאו במקום א' משנה והלכה ברורה יזכה לקבוע הלכה. ויהי' לברכה, ועי' בש"ס עירובין כ"א ובתוס' שם ובמהרש"א והרבה יש לעורר בעזה"י. ואין הגליון מספיק. ע"כ מענין לענין הגעתי. לפי עניות דעתי. וקוצר שעתי. ועתה יואל לא כבוד מו"ח הגאון נ"י ליקח נא ברכתי עוד הפעם אשר מאז באתי לחצרות קדשו. לקחת בתו היא האשה אשר הוכיח לי ה' הרבנית הצנועה וחשובה מרת שינדל תחי' מאז מצאתי חן בעיניו במקום גדולתו ענוותנותו. ושאבתי מים בששון מבאר חכמתו. כן יזכה עד זקנה ושיבה טובה לעשות קיבוץ וריבוץ כדעתו הרחבה. ויחזקהו ה' ויאמצהו. מנועם ה' ישביעהו. ובשוב ה' על ציון יראהו. בב"א. והנני בברכה מרובה. ואהבה רבה בד"ש וכ"ט חתנו נאמן כבנו יוסף צב"י דושונסקיא:

מפתחות לחלק או"ח:

סימן א' בהא דכ' המחבר בסימן ד' וסימן צ"ב שלא לחכך בראשו אם זה הוא נגיעה לבד או דוקא מחכך ב') לענין טבילה בחמין בש"ק. ג') בדברי הירושלמי סופ"ב ממס' ביצה:

העירו אותי על מה הבאתי דברי תוס' חדשים לאמור כי חיכוך בראשו דוקא. ה"ה דברי רמ"א בסי' קס"ב. והנה הא גם בתוס' חדשים הביא דברי הרמ"א הנ"ל רק הבאתי דבריו שהוא אחרון נראה כמכריע בין דברי רמ"א והמג"א שראה דברי שניהם אבל באמת נראה מדברי המג"א פרמ"ג ומחצה"ש שלא הי' לפניהם הגה' זו מהרמ"א שלא הזכירו דבריו כלל ואין דרכם בכך. ע"כ לענ"ד יען כי בד"מ לא נזכר כלום מזה וגם בהגה' זו אינו מצוין שום פוסק וגם לא ציין ד"ע כדרכו בכל הגהותיו ע"כ ה"ה איזה מגיה או מדפיס עשה כן מצ"ע. וכן נאמר לי כי במקום שאין בו שום ציון מאין מקורו וגם לא נזכר בד "מ אינו מדברי הרמ"א עוד העירו אותי מפני מה אין בידי להכריע ה"ה הדבר שמכרעת מסימן צ"א מ"ש לענין גלוי ראש שלא להזכיר אזכר' אפי' בהנחת ידו על ראשו ובמהרש"ל מתיר בשעה"ד כמ"ש במג"א שם א"כ ש"ו דנגיעה לבד אי"צ נטילה וכן נאמר לי בשם ס' אורחות חיים (ספינקא) שכן אומרים בשם הגאון מהר"ם מרגליות זצ"ל שמשם מוכח דנגיעה לבד אינו פוסל. ותמוה בעיני וכי כ"ז נעלם מרבותינו הפרמ"ג ומחצה"ש שכולן פירשו דברי המג"א שנגיעה לבד צריך נט"י מפני שפי' שפשף בראשו בכובע דוקא ולא עוד דשם בסי' צ"א בפרמ"ג סק"ג מזהיר עוד בזה שלא ליגע בראשי בהנחת תפילין דצריך נטילה ובסק"ד כ' לסמוך ע"ד מהרש"ל בשעה"ד לומר ברכה בהנחת יד על ראשו וכי שכח ד"ע מני' ובי' אתמהה. אלא שאין שום ראיי' משם חדא וכי א"א להניח ידו היינו מחוץ לכף היד עד הזרוע דעי"כ ודאי אי"צ נטילה דחוץ מכף היד למעלה בלא"ה מקום מכוסה ועל מה יטול ידיו. ועוד והוא העיקר לדינא עפי"ד המחבר ומג"ח סי' ד' שמחלקים בין תפילה ואוכל לחם אשר סתם ידים פסולים אבל ברכות וד"ת סתם ידים טהורות. והפרמ"ג שהזהיר בהנחת תפילין היינו כמנהגינו שמניחי' תפילין להתפלל בהם כמנהג ישראל א"כ היינו לתפילה וכש"כ בסי' קס"א דקיימינן לענין נט"י לסעודה דודאי אינו טהורות בסתם ידים ע"כ נגיעה לבד פוסל משא"כ בברכות וד"ת ועיין בפרמ"ג סימן ד' במשבצות סקט"ו שהאריך לבאר כל החילוקים בין נט"י לסעודה ותפלה ובין לברכות וד"ת עייש"ה והכל על מכונו בס"ד:

ב') מ"ש להשואל דלדייק מהגמר' דפריך טבילה בחמין מי איכא אלא שאין זה דיוק דהתרצן שהשיב בחמי טברי' תי' לפי"ד המקשן. קצרתי בלשוני וכוונתי כך כי התוס' שם דייקו מהמקש' והתרצן וצ"ל עכ"ח דהמקשן אין דיוק כ"כ דילמא לא ידע דשאובי' שהמשיכו כולה שכשרים ופלוגת' הוא אך המתרץ דמוקי בחמי טברי' דאורח' רחיקת' היא לאוקמי במקום א' מזה דייקו דלאוקמי בכ"מ ובסאובים שהמשיכו. וא"כ פשיטא שאין לדקדק מהמקשן דפריך טבילה בחמין מי איכא ומשום שאובין ל"ל להקשות מפני גזרות מרחצאות דקיל מני' ורק מהתרצן דמוקי לי' בחמי טברי' י"ל שפיר דמשמע דמשום קושי' דשאובין תי' כן ולא משום גזירת מרחצאות. ע"ז השבתי דתי' לי' כטעמי' דמקשן משא"כ לדברי תוס' א"ש דלשני לי' בשאובי' שהמשיכ' דהוה נמי כטעמי' דמקשן: ב') במ"ש בסידורים במשנת איזהו מקומן יה"ר וכו' ואם לאו כאלו למדתי משנה ב') ע"ד קושי' הפנ"י בכתובות דף נ"ו שהק' בהא דאמרי' וקיי"ל מאי כותב אומר דאריכות דברים הם דלענין מתנה עמש"כ בתורה ל"ש לחלק בין כותב לאומר ג') בדברי הב"י סי' י"א שכ' באלק"ש בפ"א מקרי אלק"ש ב') בהא דמברכין על עשיית מעקה [וכבר הרגיש בזה בספר חיי אדם כלל ט"ו סעי' כ"ד ג') במס' ע"ז דך כ"ב ד') במה שהעיר הגאון מפאקש ז"ל בשו"ת נחלת בנימין למה אין תופרים הציצית בבגד של טלית אם מותר ואם פסול מה פסול יש בו:

[הגאון בעהמ"ח נחלת בנימין ז"ל השיב לי ושוב ג"א באתי בתשובה ושם הבאתי דברי מג"א סי' כ"ו דמסיק בהדי' דבציצית הוה קשור' חבור ועוד הארכתי. ונאבד ממני אות' מכתב חפשתי ולא מצאתי]:

ה') רצועות ששיעורם כשעורה ונפסקו ברחבה עד שלא נשאר כשיעור: ו') במנהג ק"ק קאלטהא. דאין קורין כהן לס"ת זולת ביו"ט. ב') והולכין לביהכ"נ מעוטר בתפילין:

תוכן העניינים

לבושי מרדכי על אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה