לבוש מרדכי על מעילה· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן כה
סוגיא דכל שהי' שעת היתר לכהנים אין מועלין
כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות מעילה הלכה א. ז"ל קדשו מזבח שמתו יצאו מודי מעילה דבר תורה אבל מועלין בהן מדברי סופרים וכן אם נפסלו בדברים שיפסלו בהן הקרבנות שכבר ביארנום מועלין בהן מדברי סופרים במה דברים אמורים בשלא הי' להן שעת היתר לאכילת כהנים אבל אם הי' לקדשי הקדשים הנאכלין שעת היתר ואח"כ נפסלו ונאסרו באכילה הואיל והותרו שעה אחת אין מועלין כו". אבל אם הגיע הדם למזבח כמצותו ואח"כ לן הבשר או האימורין או שנטמא הבשר או האימורין, או שיצא הבשר או האימורין לחוץ או שיצא מקצת הבשר קודם זריקת דמים, בכל אלו וכיוצא בהן אין מועלין בשאר בשרן כו' עכ"ד הרמב"ם.
וכתב על זה הכ"מ ובגמ' איתמר עלו (קדשי קדשים ששחטן בדרום) מהו שירדו רבה אמר אם עלו ירדו רב יוסף אמר אם עלו לא ירדו אליבא דר' יהודה לא תיבעאי לך דכו"ע לא פליגי דאם עלו ירדו כי פליגי אליבא ד"ר שמעון וכו' תנן קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהם בשלמא לרב יוסף ניחא אלא לרבה קשיא מאי מועלין בהם מדרבנן ואע"ג דהא דאוקימנא מתניתן דקתני מועלין בהם מדרבנן אליבא דרבה הוא משמע דלרב יוסף מועלין בהם מדאוריתא ולמסקנא דגמ" אסיקנא לרבה בתיובתא והוי משמע לכאורה כיון דהלכה כרב יוסף ולדידי' מועלין דקתני מתניתן הוי דאוריתא הכי נקטינן כי דייקינן בה נקטינן דמועלים בהן דקתני מתניתן היינו מדרבנן משום דהא דאוקימנא מתניתן דמועלין לר" יוסף מדאוריתא היינו אליבא דר"ש, אבל ר' יהודה הא אמרינן דכו"ע לא פליגי דאם עלו ירדו וא"כ אין מועלין בהם מדאוריתא וכיון דקי"ל הלכה כ"ר יהודה לגבי ר"ש כל שלא הי' לה שעת היתר לכהנים אין מועלין בהם אלא מדרבנן עכ"ד הכ"מ. וכבר תמה על דברי הכ"מ אנו הלח"מ. בפ"ג מהלכות פסוה"מ הלכה ז. וז"ל ודבר תימה הוא זה דהא פסק רבינו ז"ל כאן אם ענו לא ירדו, וע"כ כתב הלח"מ ז"ל לכך נראה לי לומר דסובר רבינו ז"ל כשתירצו בגמ' מאי מועלין מדרבנן, אליבא דכולהו קאמר והמתרץ גלה לו פירוש המשנה למקשה ואומר לו אינו כמו שאתה סבור דלמ"ד לא ירדו מדאוריתא דלכו"ע מעילה הוי מדרבנן דוקא אפילו אם עלו לא ירדו כיון דאינם יכולים לעלות לכתחילה, והוצרך רבינו ז"ל לומר כן משום דקשי' לי' מאי אמרו שם לימא תנינא להא דאמר עולא אמר ר' יוחנן (קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה) כלומר ומאי קמ"ל עולא ואם איתא דלא תירץ כן אלא לרבה טובא אשמעינן עולא דלא נימא מעילה מדבר תורה כרב יוסף כו" עכ"ד הלח"מ. וגם תירוצו של הלח"מ קשה מאד, דאף לפי תירוצו קשה מאי פריך כיון דהמקשה הא סבר דלרב יוסף מועלין דבר תורה, ובודאי לא טעה המקשן, בדבר שאין הדעת טועה, וא"כ הא אפשר לומר מסברא דמעילה דבר תורה, וא"כ מאי קשה הא אפשר שזה אשמיעינן עולא אמר ר' יוחנן, ע"כ דהקושיא היא כיון דעולא אמר ר' יוחנן לא אמר לפרש המשנה דאם הי' בא לפרש המשנה הי' לו לומר על מתניתן, וגם אם הי' רוצה לפרש המשנה ולאשמעינן דאף אם עלו לא ירדו, אעפי"כ אין בהן מעילה איך אמר לדינו על קדשים שמתו הי" לומר יותר חידוש, דאף בקדשים שאם עלו לא ירדו ג"כ אין מועלין דבר תורה, דהא מהא דאמר קדשים שמתו דאף אם עלו ירדו, אין ראי' למתניתן, דאפשר דשם אם עלו לא ירדו ומועלין בהן דבר תורה, ע"כ דעולא אמר ר' יוחנן לא בא לפרש מתניתן: וע"כ דזה ידע הפירוש במתניתן לרבה דאם עלו ירדו ומועלין מדברי סופרים, וא"כ פריך לרבה, מאי קמ"ל ר' יוחנן. דאין בהם מעילה דבר תורה, הא זאת ידענו מק"ו ממתניתן דקדשי קדשים ששחטן בדרום, דלרבה אין בהם מעילה דבר תורה, ולזה מתרץ דאיצטריך רי' יוחנן לאשמעינן, דקדשים שמתו יש בהם מדרבנן, וכיון דמזה אין ראי' הדר קושי' לדוכתא על הרמב"ם מאין מוכיח, דלמסקנא, אף בקדשים שאם עלו לא ירדו, המעילה רק מדרבנן, כיון דלהמקשן. הי' סבר דהיכא דאם עלו לא ירדו המעילה דאוריתא.
אכן לדידי נראה דאי אפשר כלל לומר דהרמב"ם סובר בהנך קדשים דאם עלו לא ירדו, דאין מועלין מן התורה אלא מדרבנן, דהרי היכא דהמעילה דרבנן אין מביאין קרבן, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות מעילה הלכה ו. וכן הגירסא בשיטה מקובצת במעילה דף מאי איכא בין דאוריתא לדרבנן דאורייתא משלמין חומש ואשם דרבנן לא, ובודאי דכן הדין, שהרי אי אפשר להביא חולין לעזרה, ולפי זה יקשה להרמב"ם דסובר, דאף אם הדין שאם עלו לא ירדו, מן התורה אין מועלין, איך יפרנס המשנה דכריתות דף י"ג. יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ארבע חטאות ואשם אחד, טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביוה"כ. והרמב"ם הביא להאי דינא בפ"ו מהלכות שגגות, והא כבר נפסל החלב מלהקריב על המזבח, שהרי נעשה נותר, ואיך הוא מחויב אשם, ע"כ ברור שמה שאמר הרמב"ם וכן אם נפסלו בדברים שיפסלו בהן הקרבנות, כונתו שנפסלו מדיניהם, מה שראוי להקריב, אם נפסל הקרבן מדין קרבן, היינו שפסוליהן מחיים כמו נרבע מוקצה ונעבד כו' דהרי באלה שאם עלו לא ירדו לא נפסלו מדין קרבן, שהרי משום זה עוברין עליהן משום שחוטי חוץ כדכתיב ואל פתח אוהל מועד לא הביא להקריב קרבן. אכן כל זה דמחייב מעילה מדאוריתא מטעם אם עלו לא ירדו הוא דוקא בהנך דברים דעולין על המזבח, דאלה לא נפסלו מדינם ע"י פסולם שהרי אם עלו לא ירדו, אבל קדשים הנאכלים אם נפסלו מלאכול, נפסלו מדינם, וכדאיתא בגמ' בדף י. דהנהנה מבשר קדשי קדשים שנטמא דפטור, ופריך פשיטא מאי קאמפסיד, ולפי זה הא דקאמר במעילה תנן ק"ק ששחטן בדרום מועלין בהם בשלמא לרב יוסף ניחא, היינו דר"י יפרש, דמועלין בדברים המעלין על המזבח בעולה בכולה, ובחטאת באימורין, אכן מה דאמר הרמב"ם דק"ק ששחטן בדרום המעילה רק מדברי סופרים הא אמר בפירוש דאיהו מיירי בדברים הנאכלין, ובדברים הנאכלין הא לא שייך לומר דין דאם עלו לא ירדו וא"כ ק"ק ששחטן בדרום היינו חטאות ואשמות בשרן הנאכל לכהנים, המעילה רק מדרבנן דאין ראוין לאכילת בשר אבל חלב נותר דראוין להקריב על המזבח שהרי אם עלו לא ירדו ומתקבלין לקרבן אם עלו מועלין בהם מדאוריתא ומביאים אשם.
אלא דיקשה הא דכתב הרמב"ם לן הבשר או האימורין או שנטמא הבשר או האימורין משמע דגם על האימורין כתב הרמב"ם, דמעילתן רק מדרבנן, והרי הא מוכח ממתניתן דיש אוכל כו' דמעילת האימורין בלן דהוי נותר הוא מדאוריתא שהרי מביאין קרבן אכן גם בלא זה קשים דברי הרמב"ם להולמן, כיון דהאימורין הא מועלין בהן עד שיצאו לבית הדשן, א"כ בהם איזה חילוק יש בין קודם זריקה לאחר זריקה, הא בהם הזריקה אין עושה היתר אכילה וגם הא הרמב"ם מיירי בדברים הנאכלין וכן מסיק הרמב"ם אין מועלין בשאר הבשר, מה ענין האימורין להבשר.
והנראה לי לבאר דברי הרמב"ם, דהנה בגמ' מעילה דף ד' איתא אמר לי' בר קפרא לבר פדת בן אחותי ראה מה אתה שואלני למחר בבית המדרש היתר שחיטה שנינו או היתר זריקה או היתר אכילה שנינו חזקי' אמר היתר שחיטה שנינו ר' יוחנן אמר היתר אכילה, ומסקנת הגמ' דבעינן היתר אכילה, וכן כתב הרמב"ם דבעינן היתר אכילה לכהנים. ולכאורה קשה דהנה במנחות קי"ב. איתא מיתבי כלל אמר ר' יהושע כל שהיתה לו שעת היתר לכהנים אין מועלין בה וכל שלא היתה שעת היתר לכהנים מועלין בה ואיזהו שעת היתר לכהנים שלנה ונטמאת ושיצאה ואיזה שלא היתה שעת היתר שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה ושקבלו פסולין וזרקו את דמה, קתני מיהת רישא שלנה ושנטמאת ושיצאה (פירש רש"י לן הבשר והדם וקתני היתה לה שעת היתר והיכא הוי לי' שעת הותר לאו משום דאמר כיון דאי בעי זריק וקשיא לרב נחמן ולרב אשי) לא ראוי' לצאת וראוי' לטמא (ופירש"י כגון שלנה בשעה שראוי' לפסל ביוצא וטומאה והיינו לאחר שנזרק הדם דאין בו פסול אחר) האי כל שהיתה לו שעת הותר לכהנים וכל שלא היתה לה שעת היתר כל שיש לו שעת היתר לכהנים אין מועלין בה וכל שאין לה שעת היתר לכהנים מועלין בה מיבעאי לי', אלא אמר רב אשי מעילה אטומאה קרמית, מעילה משום קדושה ולאו קדושה היא לבתר דפקעה לה קדושה במאי הדרא רכבה לה טומאה משום אוכלה ולאו אוכלה הוא כל היכא דאי בעי זריק מצי זריק לי' משוי אוכלא ומטמא טומאת אוכלין היכא דאי בעי זריק לא מצי זריק לא משוו אוכלא ולא מטמא טומאת אוכלין ע"כ, והנה מגמ' זו מוכח דרב אשי סובר, דאם הי' הפירוש בדברי ר' יהושע, דלא אמרינן אי בעי זריק, ואף אי בעי הי' זריק, ואח"כ נעשה פסול כמו לינה ויציאה מועלין בה, לא הי' לר' יהושע למומר כל שהי' לו שעת היתר לכהנים אלא הי' צריך לומר כל שיש לו שעת היתר ומדקאמר ר' יהושע כל שהיתה מוכח. דאף שלא היתה זריקה בפועל, כיון שהי, שעה שראוי' לזריקה פקעה הקדושה ואין מועלין בה. ואף אם אח"כ לנה או נטמאה אין מועלין בה וא"כ רב אשי דהוא בתרא סובר דלא כר' יוחנן ומוכח ממתניתן דאם היתה ראוי' לזריקה, אף שלא זרקו ונעשה פסול מועלין בה וא"כ איך פסק הרמב"ם כר' יוחנן דהיתר אכילה שנינו הא רב אשי סבירא לי', ומוכיח דהיתר זריקה שנינו וא"כ הו' להרמב"ם לפסוק כרב אשי דהוא בתרא ואיך פסק הרמב"ם כר' יוחנן.
והנראה לי דהפירוש בגמ' לפי דברי התוס' וכן מצאתי בברכת הזבח שמפרש בכעין זה, דהנה בפסחים דף י"ג. איתא אלא לעולם שנשחט עליהן הזבח, ונשפך הדם וכמאן כרבי דאמר רבי שני דברים המתירין מעלין זה בלא זה דתניא כבשי עצרת אין מקדשין הלחם אלא בשחיטה כו' שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן קידש הלחם שחטן שלא לשמן וזרק דמן לשמן לא קידש הלחם כו' דברי רבי: ראב"ש אומר לעולם אינו קדוש עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן אפילו תימא ר' אלעזר בר"ש הכא במאי עסקינן שנתקבל הדם בכוס ונשפך וראב"ש סבר לה כאבוה דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי, והקשה בתוס' ד"ה כל העומד ז"ל וא"ת זרק דמן שלא לשמן נימא כזרוק דמי ואמאי קאמר ראב"ש דאינו קדוש וי"ל כיון שעקרן מלשמן גרע מנשפך הדם ואגלאי מילתא דלא הוי כזרוק בשעת קבלה, וקשה דבפרק המנחות והנסכים אמר פיגל בזריקה מטמא טומאת אוכלין לר"ש משום דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ודוחק לחלק בין פיגול לשלא לשמן כו' עכ"ד התוס' הרי חזינן מדברי תוס' אלו שאף שמתחילה הי' הלחם קדוש קודם שזרק שלא לשמה אח"כ שזרק שלא לשמה נעשה איגלאי מילתא למפריע, שלא הי' עומד לזרוק לשמה, דמחשבתו עוקרת הקדושה, ומה שכתבו התוס' דדוחק לחלק בין פיגול לשלא לשמה, אפשר לומר דאין זה דוחק, דע"כ צריך לחנק בין נשפך, למחשבת שלא לשמו, דנשפך לא נאמר דאגלאי מילתא למפריע שלא עמד לזרוק שלא נעשה מעשה להיפוך, אכן שלא לשמה עוקרת, והנה אמרינן דפיגול מקדש הלחם, ושחטן שלא לשמן אין מקדש הלחם, הרי דפיגול אין מגרע הקדושה, רק שמטיל איסור והוי כמו דבר אחר, ואיסור הזה הוא דבר חדש, אבל שלא לשמן דאין מקדש הלחם עושה מעשה חסרון בגוף הקדושה, נוכל לומר דאגלאי מילתא למפריע דחסר קדושה.
והנה שם במנחות על הא דאמר ר' שמעון לן לפני זריקה אינו מטמא טומאת אוכלין דפריך מהא דאמר ר' שמעון כל העומד לפדות כפדוי דמי, ה"נ נימא כל העומד לזרוק כזרוק דמי, ומשני רב אשי דאי בעי פריק אמר אי בעי זרק לא אמר, ואפשר לומר דטעמא דרב אשי משום דסבירא לי', דזריקה צריכה להוות מתרת בפועל לא לסלק האיסור בלבד, וכי הא דאיתא במעילה דף דזריקה מועלת ליוצא לשריפה אבל לא להתיר לאכילה דלהתיר לאכילה בעינן שיהיו בפנים העזרה ואפילו בשר קדשים קלים שלא נאסרו מפני איסור יוצא שהרי מותרים בכל העיר, אעפי"כ לאכילה לא הותרו, הרי דהזריקה בעי לעשות היתר בפועל ע"כ לא אמרינן דכל העומד לזריקה הוי כזריקה ממש להתיר, דחסר המעשה בפועל להתיר, אבל פריקה דהאיסור בעי רק לסלקו אמרינן כל העומד דאיסור שיש לסלקו, ועומד לזה אינו אוסר, ופריך מהא דאמר ר' יהושע כל שהיתה לו שעת הותר לכהנים אין מוענין וכל שלא היתה לו שעת היתר לכהנים מועלין בה ואיזהו שעת היתר לכהנים שלנה ושנטמאה וסבר המקשה (וכן פירש בספר חק נתן בשם ברכת הזבח) דהמקשה סבר דקודם שלנה בודאי דאין מועלין, שהרי עמד לזרוק וכל העומד לזרוק כזרוק דמי, אלא דאשמעינן דאף שכן אחר כן קודם הזריקה לא נימא דעתה אגלאי מילתה למפריע דלא עמד לזרוק, אעפי"כ לא אמרינן כן. ואמרינן כיון דעמד לזרוק הותר הבשר באכילה ואון בזה איסור מעילה אף שאחר כן לן ולא הי' זריקה. ומשני לא ראוי' ללון כו' פירש דדוקא בעת שראוי' ללון, אמרינן כל העומד לזרוק, ואין בו מעילה אבל אם אחר כן לן שאין ראוי' לזריקה מועלין בו עתה. אחרי שעתה אין ראי' לזרוק. ופירש בגמ' לנה ונטמאת ויצאה, דוקא בעת שאם היתה יוצאת או נטמאת היתה פסולה משום זה. היינו שלא אירע בהפסול אחר אז אין מועלין, אבל אם לנה ממש כיון דעתה אין ראוי מועלין בה. וע"ז פריך א"כ כיון דקודם שאירע בה הפסול לא היו מועלין ועתה כשאירע בה הפסול מועלין א"כ בעי דוקא שיהי' עתה הותר לכהנים היינו שתהא ראוי לזרוק, א"כ האי כל שהיתה שעת היתר דמשמע שהי' מקודם ולא עתה הא מיבעאי לי' לומר כל שיש נו שעת היתר, היינו כל זמן שאפשר לזרוק אבל אם לנה שאין עתה שעת היתר שאין ראוי' לזרוק, מועלין. משו"ה קאמר רב אשי דכיון דמקודם היתה ראוי' לזרוק לר"ש דסבירא לי' כל העומד לזרוק כזרוק דמי בפועל אף אם אחר כן לנה, שעתה אין ראו' לזרוק ג"כ אין מועלין כמו שסבר המקשה אלא דשני מעילה דתליא בקדושה כיון דפקעה קדושה ע"י שראוי לזרוק שוב אין מועלין. אף אם אירע פסול לינה קודם הזריקה אבל לענין טומאת אוכלין אם אירע פסול קודם זריקה לא נעשה אוכל.
אכן כל זה לר"ש דסבירא לי' כל העומד הוי כמו נעשה בפועל שהרי אמר בפסחים דלראב"ש אף דס"ל דדוקא זריקה מתרת, אעפי"כ אם נתקבל הדם בכוס נתקדש הלחם דהוי כאילו נעשה בפועל מהטעם כל העומד לזרוק. אבל לדידן דלא סבירא לן כל העומד כאילו נעשה בפועל, בעינן דוקא שתהי' הזריקה בפועל אחרי שהזריקה צריכה להיות המתרת ואם נעשה בפועל הזריקה, אז אחר כן, אף שחל איסור לינה על הבשר אין מועלין. כיון שכבר הי' המעשה בפועל שהתיר הבשר, וא"כ לדידן לא קשה, איך סברינן כר' יוחנן דאמר היתר אכילה שנינו. דא"כ כל שיש לו שעת היתר מיבעאי לי', דהתם קאי קודם הזריקה. והי' סבור דאף קודם הזריקה אין מועלין מטעם דכל העומד לזרוק ואח"כ כשנעשה פסול חזר להיות על זה דין מעילה דבעינן דוקא שהשעת היתר יהי' עתה פריך שפיר האי כל שהי' לו. כל שיש לו מיבעי דהא לר"ש. לפי הס"ד, עיקר החידוש דבעינן שעתה יהי' שעת ההיתר. אבל לדידן דמיירי לאחר הזריקה, והטעם כיון שכבר הי' הותר האכילה אף שעתה אסור אין מועלין. הא שפיר קאמר כל שהי' לו שעת ההיתר אף שעתה אין היתר אכילה, שהרי לנה אעפי"כ אין מועלין.
והנה הבשר אף לאחר זריקה עדנה אסור באכילה שהרי בעינן הקטרת אימורין: והאימורין מתירין הבשר לאכילה, כמו שכתב הרמב"ם בפי"ח מהלכות פסוה"מ הלכה ז', ז"ל אין חייבין כרת אלא טל אכילת דברים שהותרו בין לאדם בין למזבח אבל אם אכל מן המתיר עצמו אינו חייב כרת כו' אבל אם אכל כזית מן הדם אינו חייב משום פגול שהדם מתיר את האימורין לקרב למזבח והאימורין מתירין את הבשר לאדם, ועיון משנה למלך שהקשה למה כתב הרמב"ם דברים אלו שהאימורין מתירין את הבשר לאדם דאדרבה מכח שהם מתרים הי' לנו לומר שלא יהי' בהם פיגול שהרי המתיר אינו נפגל כו' אכן אפשר לומר דכונת הרמב"ם לבאר כיון דדין הזה שאין חייבין על המתיר משום פיגול הוא דבעינן דומיא דשלמים א"כ נימא דדוקא היכא דדבר אחד מתירו, אבל לא היכא דבעינן שני מתירין, וא"כ מנחה שיש לה שני מתירים לא יחייבו משום פיגולו להכי כתב הרמב"ם דגם בשר הזבח יש לה שני מתירים הזריקה והאימורין. ומה שהקשה המשנה למלך אם האימורין מתירין הבשר לא יוקבע בפיגול עד שיקטירו האימורין, דהרי בעינן שיקרבו כל המתרין, אפשר לומר דהרי אימורין מתרין המה דוקא היכא דאתניהו, אבל אם נטמא הרי התירה התורה, את הבשר בלא הקטרת האימורין, וא"כ היכא דהוי פיגול ואז אין מצוה להעלות את האימורין הוי כנטמאו ונאבדו האימורין, דעתה אינם בגדר מתרין, אבל בכשרים האימורים מתרין הבשר ונ"מ בזה שהאימורין מתרין ע"י הקטרתם, היכא שהוצת האור ברובו דאילו היו האימורין מונחין בקרקע ואחזה בהם האש, כל זמן שלא נשרפו לגמרי אסור עוד לאכול הבשר שהרי עדנה לא נאבדו האימורין, אבל אם העלן למזבח ואחזה בהן האור כיון דהוי הקטרה מותר לאכול הבשר.
עכ"פ סובר הרמב"ם דהאימורים המה המתרין את הבשר, וא"כ תקשה איך אמרינן דע"י הזריקה יצאו מידי מעילה הא עוד לא הי' היתר לכהנים לאכילה דבעי עדנה הקטרת אימורין להתיר. ועכצ"ל דשם אף לרבנן אמרינן כיון שיש היתר להקטיר האימורין כל העומד להקטיר כקטור דמי, דהרי בגמ' הוי בעי למימר, דרק היתר זריקה שנינו וכמו שכתבו התוס' במעילה דף ה. דאף לרבנן לענין טומאת אוכלין לית להו כל העומד לזרוק, הכא מיבעי לענין היתר אכילה דכיון דאי בעי זריק מקרי שעת הכושר. אלא דסבר ר' יוחנן דבעינן דוקא היתר הזריקה בפועל, דכל היכא דבעינן שיהי' מעשה המתיר, בעינן דוקא שיהי' בפועל המעשה, ובזה לא סבירא לן כר"ש אכן זה דוקא בזריקה שהיא המתרת, אבל מה שהאימורין מתרין זה רק לסלק האיסור שהרי אם נאבדו ג"כ הותר הבשר, בזה גם ר' יוחנן מודה דכיון שהי' שעת היתר להקטיר הוי כהקטרה לזה דיצא מידי מעילה, דמקרי שעת היתר שיכול להקטיר, אכן הוי אמינא דכל זה היכא שבידו להקטיר אבל היכא דנפסלו האימורין ע"י לינה או יציאה או טומאה, הנה אגלאי מילתא דלא עמד להקטיר וכמו דהוי ס"ד רצה לתרץ במנחות דכיון שנתברר שנפסל עוקר מה שעמד להקטיר, ומה שהותר הבשר ע"י שיצאו האימורין או לנו או נטמאו בודאי דלא שייך לומר כל העומד לטמא שהרי לא עמד לטמא, וא"כ הוי אמינא שאם נהנה מהבשר קודם הקטרה נהי דעתה אין מעילה על הבשר מטעם היתר הקטרה וכל העומד להקטיר כקטור דמי. אבל אם אח"כ נפסלו האימורין, והי' אגלאי מילתא למפריע דלא הי' שעת היתר לכהנים דהרי נתברר שאי אפשר להקטיר, ולא הותרו הבשר, מטעם עומד להקטיר ומטעם הפסול בודאי דלא הותרו מקודם, לזה אשמעינן הרמב"ם דאין הדין כו' וכמו דמסיק רב אשי במנחות אליבא דר"ש לענין זריקה, כן הוא לדידן בענין הקטרת האימורין, דלא הוי אלא להסיר האיסור, גם לדידן כיון דפקעה הקדושה בזה שהי' ראוי להקטיר, בזה פקע הקדושה מן הבשר אף אם אח"כ נפסלו האימורין לא אמרינן דהדר רכבה, וא"כ אשמעינן הרמב"ם דאם לאחר זריקה נפסלו האימורין או שיצאו אין על הבשר שהמה מקדשים הנאכלין דין מעילה, שכבר פקע מהם קדושה שהי' בהם לענין מעילה, עי"ז שהי' ראוי להקטיר אבל האימורין עצמם בודאי דמועלין מדאוריתא אף שנפסלו ע"י יציאה וטומאה, שהרי מתקבלין בפנים שאם עלו לא ירדו, כגמ' דמעילה ורק על הדברים הנאכלין שעליהם לא שייך לומר אם עלו לא ירדו או אם נפסלו הקרבנות מלהיות קרבן היינו שנפסלו מחיים כמו נעבד ונרבע שבהם הדין אם עלו ירדו. עליהם אמר הרמב"ם דמעילתן רק מדרבנן וכדמוכח מגמ' דהנהנה מבשר קדשי קדשים שנטמאו ודברי הרמב"ם הם ברורים ומאירים.
סוף הספר