אור ברסלב

לבוש מרדכי על מעילה· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן כב

סוגיא דאין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת.

כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות מעילה הלכה ד' ז"ל ואין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי תשמיש כיצד בקע בקרדום של הקדש ונהנה בפרוטה ופגם ובא חברו ונהנה ופגם כולם מעלו נטל הקרדום ונתנו לחברו הוא מעל אבל חברו לא מעל, שתה בכוס של זהב ונהנה בפרוטה ובא חברו ושתה ונהנה כולם מעלו נטל הכוס ונתנו מתנה או מכרו הוא מעל וחברו לא מעל רכב על החמור ונהנה בפרוטה ופגם ובא חברו ורכב עליו ונהנה ופגם כולם מעלו נתן החמור לחברו מתנה או מכרו או השכירו הוא מעל וחברו לא מעל וכו' וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א בכל זה יצא מכלל משנתנו וטעה אחר התוספתא כי אין במשנתנו אלא בהמה וכלי שרת ובודאי בהמה תמימה דומיא דכלי שרת והוא מפני שמצא תוספתא בקע הקרדום ובא חברו ובקע שניהם מעלו שינה הלשון וכתב בהמה וכלי תשמישו ופירש הבהמה חמור, ואינו אלא בהמה תמימה למזבח דומיא דכלי שרת שהן למזבח ואין להן פדיון אבל כלי המוקדשין אם ראשון נהנה ופגם שוב אין בו מועל ואין סומכין על תוספתא שהיא סותר משנה וגמרא עכ"ל הראב"ד, והנה הכ"מ הביא בתחילה דהרמב"ם כדי להשות המשנה עם התוספתא מפרש הרמב"ם הא דאיתא במשנה מעילה דף י"ט אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת כיצד רכב ע"ג בהמה ובא חברו ורכב כולם מעלו שתה בכוס של זהב ובא חברו ושתה כולם מעלו מפרש הרמב"ם במתניתן דהאי בהמה מיירי בבהמה טמאה וכן מה דאיתא במתניתן כלי שרת הכונה כלי תשמיש אך הקשה הכ"מ מהא דאמר בגמ' שם מני מתניתן ר' נחמי' דתניא אין מועל אחר מועל אלא בבהמה בלבד ר' נחמי' אומר בהמה וכלי שרת מ"ט דת"ק קסבר בענינא דבהמה כתיב דכתיב באיל האשם ור' נחמי' אמר לך ק"ו אם אחרים מביא לקדושתן הוא עצמו לא כל שכן, וע"כ מפרש הכ"מ דכלי שרת דמתניתן כלי שרת ממש כבר הזכירה רבינו לקמן ואעפ"י שכתבו רבינו בלשון יראה לי היינו לענין שאם נתנה לחברו וחברו לחברו כולם מעלו אבל לענין שיש בו מועל אחר מועל מדינא הוא מאחר שהוא קדושה קדושת הגוף עכ"ד הכ"מ, אכן דברי הכ"מ תמוהים איך הוה סבר מעיקרא דרבנן ור' נחמי' פליג לא בנתנה לחברו וחברו אלא בהשתמש בו אחד ואחר כן השתמש בו אחר א"כ מאי טעמא דרבנן, אם סבירא להרמב"ם (דגם בקדשי בדק הבית שהם רק קדושת דמים יש בהם מועל אם שתה בכוס או בקע בקרדום ובא חברו ובקע יש מועל אתר מועל א"כ אמאי סברי רבנן דבכלי שרת אין מועל אחר מועל ואם ס"ל להרמב"ם דרבנן ור' נחמי' פליגי היכא דנתנה לחברו וחברו לחברו א"כ אמאי אמר הרמב"ם יראה לי על כלי שרת אם מתניתן מיירי בכלי שרת ממש הא מתניתן היא ואם סובר הרמב"ם דכלי שרת דמתניתן הוא כלי תשמיש יקשה איך קאמר בגמ' דמתניתן ר' נחמיה הא רבנן ור' נחמי' פליגי בכלי שרת.

והנראה לי דהנה הרמב"ם אמר שם בהלכה ז' ז"ל אמרו חכמים שהנוטל אבן או קורה של הקדש ונתנה לחברו שניהם מעלו ואם נתנה לזה הגזבר שהיתה תחת ידו הוא מעל והגזבר לא מעל ויראה לי שאין אלו הדברים אמורים אלא במועל בזדון שהרי לא נתחלל הקדש וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א אף בזה עזב כל דרך הסלולה ותפס דרך הסירים שאין זה פירוש ההלכה אלא כמו שאפרש לפנים עכ"ל הראב"ד, והנה פלוגתת הראב"ד והרמב"ם הוא בפירוש הגמ' שם במעילה דאיתא שם על מתניתן דנטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל נתנה לחברו הוא מעל וחברו לא מעל פריך בגמ' מ"ש הוא מ"ש חברו אמר שמואל בגזבר המסורות לו (אבנים) עסקינן, דהרמב"ם מפרש דקושי' על סיפא אם נתנה לחברו הוא מעל וחברו לא מעל פריך אמאי לא ימעלו שניהם ומשני שנתנה לגזבר שהיתה תחת ידו ומפרש הרמב"ם דמיירי בזדון שלא נתחלל הקדש וכבר הקשה הכ"מ על הרמב"ם דכיון דקי"ל אין מועל אחר מועל בשוגג אמאי דחוק לאוקמי' בגזבר, לשני הב"ע בשוגג דאין בו מועל אחר מועל אכן הראב"ד מפרש דמיירי בשוגג ומקשה על רישא דמתניתן אמאי בנטל אבן או קורה של הקדש לא מעל אמאי לא ימעול מ"ש הוא ומ"ש חברו היינו כשנתנה לחברו מעל.

ונראה לי דעת הרמב"ם דהנה לכאורה קשה מאי הקשה על זה אמאי בנטל אבן או קורה של הקדש לא מעל הא על כל המשניות קשה למה אמר שתה בכוס של זהב מעל היינו דוקא בשתי' לחייב על הנטילה ובודאי דלא מיירי שעמד הכוס על מקומו והוא שתה ממנו דהא מיירי בשתה כדרך ששותים, ועוד ברכב על בהמה הא מיירי שהבהמה הלכה וא"כ אם מחויב הנוטל בשגגה על הנטילה הא המשיכה בודאי היא נטילה וא"כ לחייב אף אם לא רכב, וע"כ צריך לומר דכיון דמיירי בשוגג היינו דסבר שהוא שלו ולא נתכון כלל לקח דבר של חברו לא שייך כלל לומר נטל, דלשון נטל משמע שיש לחייבו על הנטילה, ואם הוא סבר שהוא שלו לא שייך כלל לשון נטל וע"כ חידש הראב"ד שגם בשוגג אפשר לומר נטל והיינו שגנב דבר והוא סבר שגונב מרשות חברו ולא ידע שהוא של הקדש וא"כ על ההוצאה מרשות הקדש הוא שוגג אבל הוא רצה להוציא את החפץ מרשות שהי' שהרי גנב אותה וכן כתב הראב"ד ז"ל ומה שהקשו בגמ' מ"ש הוא ומ"ש חברו לא רצה לומר שימעלו הוא וחברו אלא רק מ"ש כשגנבה מבית הקדש ונטלה לעצמו שלא מעל וכשנתנה לחברו מעל אטו שינוי רשות בעינן למעילה, והנה לפי פירוש הראב"ד צריך לומר דמאי דמשני בגזבר היינו שהגזבר נטל ואם הגזבר הי' סבר שהוא שלו, א"כ לא שייך לשון נטל וע"כ דמיירי שהגזבר סבר שהוא גונב ואח"כ נמצא שזה של הקדש והוא תחת רשותו וכמובן הדבר דחוק.

אכן הרמב"ם נראה לי שהוא סובר דאין דין זה שחידש הראב"ד שאם גנב משל חברו ונמצא שהוא הקדש שהוא יתחייב במעילה, דהנה בגמ' נדרים דף ל"ה איתא ככרי עליך ונתן לו במתנה מי מעל למעול נותן הא לא אסירא עלי' למעול מקבל יכול דאמר היתרא בעיתי איסורא לא בעיתי אמר לי' מקבל מעל לכשיוציא שכל המוציא מעות של הקדש לחולין כסבור שהוא של חולין הוא מועל אף זה מועל ואם נימא כמו שהראב"ד סובר דאם אחד רצה לזכות בדבר אחד והי' סבור שהוא חולין ונמצא הקדש מעל א"כ האי מקבל הוא רצה לזכות בהככר ואמאי לא מעל תיכף כשלקח בידו ורצה לזכות ואי משום דלא ידע שהוא הקדיש עליו הא כל מוציא הקדש הוא ג"כ שוגג ואילו הי' ידע שהוא ה דש לא הי' חפץ להוציא אלא דזהו דין תורה דאף בשוגג הוא מחויב א"כ האי מקבל הא רצה לזכות ולהוציא הככר מרשות מי שנותן לו ומאי סברא דהיתרא לא בעיתי הא זה דין בהקדש שאף מי שמוציא בטעות מרשות הקדש ג"כ מעל וכן הא דאמר ב"מ בהשואל דבעל בנכסי אשתו אם הי' בזה קודש לא מעל מטעם איסורא לא ניחא דלקני ופירושו בתוס' אף בהלקח בידו הא הוא מוציא אכן בזה אפשר לומר שבלקיחתו לא רצה לזכות שהוא הי' סבור שכבר זכה ע"י הנשואין אבל במקבל הככר קשה וכן האי דינא מעילה כ"א בנזכר הבעה"ב והשליח עד שלא הגיע ליד חנוני דהדין הוא דחנוני מעל - לכשיוציא אמאי לא מעל תיכף בלקיחתו שהרי בעת שלקח הא חישב להוציא מרשות הנותן לו ולזכות בזה דאף דאמרינן אילו הי' ידע שזה הקדש לא הי' רוצה לזכות הא זהו דין הקדש דאף שהוא בטעות מעל, ועכצ"ל הא דאמרה התורה דילפינן דמוציא מרשות הקדש אף שלא נהנה מעל ופירשו התוס' במעילה דף י"ד דזה ילפינן מעבודה זרה שמעל אף שלא נהנה הלימוד הוא שמחייב מעילה היכא שלוקח הקדש ונותן לחולין שמועל בהקדש שמוסר לאחר כמו בעבודה זרה שמוסר עצמו לעבודה זרה אבל לא בנטל לעצמו אף שמוציא מרשות הקדש כיון דלא שינה לאחר זה לא ילפינן שיהי' אף בטעות, וכן כתב הר"ן בנדרים ל"ה ד"ה אמר ז"ל אלא מיהו לכשיוציא מעל נהי דגבי זכי' אמרינן זכי' אמרינן זכי' בטעות היא לכשיוציא לא אמרינן מידי דהוה אכל מוציא מעות הקדש לחולין עכ"ל הר"ן הרי דדקדק הר"ן דעל הזכי' אמרינן זכי' בטעות אינו מועל - (אף שהוא בזכיתו מוציא מרשות הקדש) אבל מי שמוציא ונותן לאחר דזה שינוי בחולין בזה לא אמרינן מוציא בטעות, ולפי זה סבירא להרמב"ם דאם אחד יקח דבר שיחשוב שהוא של חברו כיון דעדנה לא נחשד על קדשי שמים ואמרינן אילו הי' ידע שהוא של שמים לא הי' לוקח א"כ לא מעל וא"כ אי אפשר כלל לפרש דקושית הגמ' במעילה מ"ש הוא ומ"ש חברו דקושית הגמ' אמאי בנטל בשוגג אבן או קורה של הקדש לא מעל דמיירי בנטל דבר שהי' סבור שהוא של חברו וע"ז מקשה אמאי לא מעל דזה לא קשה כלל דהא הזכי' שרצה לזכות בזה הי' בטעות שלא ידע שהוא של הקדש וזכי' בטעות לא חידשה התורה ע"כ דהגמ' סבר' דזה לא מקרי נטל שמהקדש לא הי' חפץ לזכות דאיסורא של הקדש לא רצה לזכות ולא מקרי נטל' ולשון נטל היכא דאין מבואר בפירוש שסבור שהוא חולין הכונה שידע שהוא הקדש ואעפי"כ רוצה לטול, וקושית הגמ' ע"כ אסיפא דמתניתין אמאי בנתנה לחברו הוא מעל כיון דנטל הא מיירי במזיד ולא יצאה לחולין וא"כ אף חברו ימעל ומשני שנתן להגזבר דכיון שהם תמיד בידו, לא מקרי נתנה במה שנטל והמועל בזדון הא אין מחויב אלא בהנהנה, דבזדון אין כאן הוצאה מרשות.

ובזה אפשר לישב דברי הרמב"ם שכתב שם בפ"ו מהלכות מעילה הלכה י' ז"ל קנה בה חפץ ולא משך אם אם מן העכו"ם מעל ואם מן ישראל לא מעל, וכבר אמה בכ"מ דדברי הרמב"ם נגד הגמ' ב"מ דף מ"ח דלא אמרו זה רק אליבא דריש לקיש דסבירא לי' משיכה מפורשת מן התורה אבל לר' יוחנן דסבירא לי' דבר תורה מעות קונות אף בקנה מישראל מעל ורבא אמר מתניתא מסיעא לריש לקיש דאמרה נתנה לבלן דוקא בלן דלא מחסרה משיכה אבל במי שחסר משיכה לא מעל מזה ראי' כריש לקיש דמשיכה מפורשת מן התורה. וכן מביא ראי' בגמ' שם דהלכה כר' יוחנן דבדק לוי' במתניתא נתן לסיטון מעל משום דסיטון הוא ישראל הרי דלר' יוחנן בקנה, אף שלא משך מעל.

אכן יש עוד לדקדק שם בגמ' דאמר רבא מתניתא מסעיא לריש לקיש מהא דנתנה לבלן דוקא בלן דלא מחסרא משיכה ואיתא שם בגמ' "מתניתא דתניא" נתנה לבלן: ולכאורה אמאי לא הביא רבא ראי' ממתניתן דמעילה דאיתא נתנה לבלן מעל שהרי אומר לו הרי המרחץ פתוח לפניך ואמאי הביא מברייתא וצריך עיון. אמאי לא הגיהו זה מגיהי הש"ס דצריך לומר בדברי רבא מתניתן מסעיא ואח"כ מתניתן דתנן ולא דתניא אכן לפי דברינו מיושב דהנה אף דר"י מודה דמדרבנן דוקא משיכה קונה ולא מעות זה הדין תקנו רבנן רק על הדברים הנקנים אבל המעות אף לבתר תקנת רבנן נקנה להמוכר תיכף ולא הפקיעו רבנן הקנין שיש להמוכר בהמעות וכמו שכתבו התוס' בב"מ מ"ג וא"כ הפרוטה הוציאה מרשות הקדש אף שלא נהנה, אכן הוצאה מרשות הקדש מחיוב קרבן מעילה אף שלא נהנה וא"כ לר' יוחנן אם קנה חפץ או נתן לבעלי אומנות שקנו המעות אף שמחוסר המשיכה בודאי דמחויב מעילה, ומשום זה אמרו בב"מ דלר' יוחנן לאו דוקא בלן אלא אפילו בספר מעל וכן בנתנה לסיטון מעל אלא כל זה דוקא בשוגג דמחויב על הוצאה מרשות הקדש אבל בזדון הא אין מחויב על הוצאה רק על נהנה וא"כ כיון דמדרבנן בטלו קנין שיקנה הפירות א"כ לא נהנה עדנה א"כ אין מחויב מעילה היכא דמחסרה משיכה, משו"ה רבא לא הביא ראי' ממתניתן דמתניתן דקתני נטל אבן או קורה וכן איתא נטל פרוטה א"כ מיירי במזיד בזה אף לר' יוחנן לא מעל אף שקנה המוכר אבל הכא לא נהנה עדנה כיון דמחוסר משיכה משו"ה דוקא בלן מעל שכבר נהנה שיש לו רשות לרחוץ וא"כ ממתניתן לא היה יכול להביא ראי' אבל מתניתא ידעו דמיירי בסתם מועל והיינו בשוגג בזה אמר רבא דמדאמרה ברייתא דוקא בלן אבל לא באופן אחר מזה מוכח דהלכה כריש לקיש דלר' יוחנן כיון שלא הפקיעו חכמים זכות המוכר בהמעות א"כ הוא הוציא לחולין והוצאה לחולין בשוגג מחייב מעילה אף שלא נהנה.

לפי זה לא קשה על הרמב"ם שהרי כתב נטל פרוטה של הקדש (והיכא דלא פירוש הרמב"ם על דעת שהיא שלו הכונה נטל במזיד דומיא דנטל אבן או קורה של הקדש) והיינו הפירוש כמתניתן במזיד, ובמזיד הא בעי נהנה וכל זמן שלא משך הא לא נהנה בזה כתב הרמב"ם דאם מישראל לא מעל דהרי בזדון אין חיוב על ההוצאה רק על הנאה ולבתר תקנת רבנן דמשיכה קונה לא נהנה עדנה משו"ה אם מישראל לא מעל אבל בשוגג הא כתב הרמב"ם שם בהלכה ז' ושם מיירי בשוגג שהרי כתב שם הרמב"ם על דעת שהוא שלו. שם כתב הרמב"ם עד שיוציא בחפיציו ומדלא כתב עד שימשוך החפצים הרי דשם בעינן רק הוצאה היינו שיתן להחנוני ולא ימשוך החפצים.

אכן לכאורה קשה כיון דבמזיד בעינן דוקא הנאה ובמזיד מודה ר' יוחנן לריש לקיש דבלא משיכה לא מעל א"כ איך כתב הרמב"ם שם בהלכה ט' ז"ל נטל פרוטה של הקדש ונתנה נבלן אעפ"י שלא רחץ מעל שהרי נהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה וכן אם נתנה לאחד מבעלי אומניות מעל אעפ"י שעדיין לא עשו מלאכתו עכ"ל הרמב"ם, הרי דאם נתן לבעל אומנות אף לאומן כזה שעוד זקוק לכלי אומנתו והרי שם מחוסר עדנה משיכה כלי אומנות כמו תספורת והרי בגמ' ב"מ דף מ"ח פריך והתניא נתנה לספר וספר הא בעי משיכה, אכן נראה לי דאף דמודה ר' יוחנן לרש לקיש דמדרבנן מעות אינן קונין הפירות אף שקונה המוכר המעות הפירות לא נקני ללוקח, וח"כ במזיד לא מעל זה דוקא בפירות שיכול לומר נשרפו חיטין בעלי', אבל בבעלי אומנות דקנין שקונה הבעה"ב הוא רק להשתמשות שהאומן ישתמש בהם בזה לא שייך לומר נשרפו חיטך בעלי' שם לר' יוחנן הוא קנין ממש וא"כ אף במזיד יש לו הנאה, והא' דשם בב"מ הי' סבר דאף באומן לא מעל הוא לריש לקיש דלדידי' מעות אין להן קנין מן התורה, אבל לר' יוחנן דמן התורה מעות קונות ורק רבנן בטלו הקנין של לוקח בהפירות, אבל באומן לא בטלו הקנין ועיין בחו"מ סימן קצ"ח די"א דשכירות מטלטלין נקנה בכסף כיון שהגוף של המוכר לא שייך לומר נשרפו חיטיך בעלי' ואף למ"ד דאף בשכירות מטלטלין מעות אינן קונות דכיון דאמרו רבנן דהיכא דצריך הלוקח למשוך לא קנה לא חילקו כלל זה בשכירות דדרך השוכר למשוך לביתו אבל באומן שאין צריך כלל לבעה"ב למשוך שהרי האומן עושה אומנתו על ידם בכה"ג כו"ע מודו דלר' יוחנן קנה במעותיו ומחויב תיכף האומן לעשות.

אכן לכאורה עוד קשה ר' יוחנן איך יפרנס ברייתא בב"מ שם נתנה לספר או לספן או לכל בעלי אומנות לא מעל עד דמשך ר' יוחנן האיך מוקי לה הא ביארנו דבזה בין בשוגג בין במזיד מעל לר' יוחנן ובעכו"ם הא אף בפירות מעל דבעכו"ם מעות קונות, ונראה לי דאף דהרמב"ם פסק דבעכו"ם ג"כ מעות קונות מן התורה ואף מדרבנן היינו למ"ד דגזל עכו"ם מן התורה אסור ודרשינן קרא דעמיתך לעמיתך אתה מחזיר אונאה ולא לעכו"ם, אבל למאן דס"ל גזלו מותר מן התורה דרשינן קרא דעמיתך בכסף ולעכו"ם במשיכה כדאיתא בכורות דף י"ג א"כ ר' יוחנן יוקי ברייתא כתנא דאית לי' גזילו מותר ודרשינן לעמיתך בכסף לעכו"ם במשיכה א"כ ברייתא סברא דעכו"ם אין מקנה במעות משו"ה נתנה לספר או לאחד מבעלי אומנות לא קנה עדנה כלל העכו"ם משו"ה לא מעל לא בשוגג ולא במזיד, אבל הרמב"ם דפסק גזילו אסור מן התורה סובר דעכו"ם מקנה במעות משו"ה בנתן לעכו"ם על פירות מעל דבעכו"ם לא בטלו קנין שיש להלוקח בהפירות ומעל אף במזיד.

והנה התוס' בבכורות דף כ"ו הקשו בד"ה התולש צמר מעולה תמימה משמע דמועיל פדיון על אצמר הא בעי העמדה והערכה ואיך מועיל על הצמר העמדת הבהמה כדמוכח בפ' ראשית הגז גבי הא דאמר התם דאין ראשית הגז נוהג בקדשים משום דכתיב צאנך ולא של הקדש ומוקי לה למעוטי קדשי בה"ב ופריך הא בעי העמדה והערכה וכן הקשו שם בתוס' על הא דאמרו בר"ה דף כ"ח דשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא משום דכיון דמעל נפק לחולין והא בעי העמדה והערכה.

אכן לפי שביארנו בסוגיא דשחט שני כבשים על ארבע חלות דהא דקדושת הגוף אין יוצא לחולין הוא דוקא היכא דראוי למזבח וביארנו שם בתשובה להשואל דהאי דינא דבעי העמדה והערכה הוא להוציא מידי המזבח דעל ידי העמדה והערכה אפשר להוציא דבר מידי מזבח היכא דמחלל על דבר שהוא למזבח.

אכן כל זה הוא בקדשי מזבח דכתיב כל אשר יתן ממנו והי' קדש לה' ובתר הכי כתוב קרא דאם בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' וכו' והעמיד והעריך ועל זה כתיב אותה למעוטי בע"מ מעיקרו וא"כ הדין דבעי העמדה והערכה הוא משום דכל אשר יתן לה' והי' קדש היינו דדבר הראוי' למזבח און יוצא מידי מזבח אף אם יתן דבר חליפתו למזבח בלתי אם הוא טמא היינו בע"מ וגם דוקא ע"י העמדה והערכה, אכן האי קרא דמירי בקדשי בדק הבית גם כן שם הדין דבעי העמדה והערכה, דבהמה היכא שהקדישה לבדק הבית דין הוא דבהמה בעי העמדה והערכה ולא מטלטלין.

לפי זה בצמר שנתלש מעולה וכן שופר של עולה אין על זה דין דכל הראוי למזבח אין יוצא מידי מזבח שהרי הצמר והשופר אם פרשו לא יעלו וקדושתן למזבח הוי קדושת הגוף ויש עליהם דין דקדושת מזבח דהדין דבעי העמדה והערכה הוא משום שצריך להוציאן מידי מזבח ושופר וגיזת צמר דאין מוציאן מידי מזבח ואין עליהם חיוב להקריבם למזבח משו"ה לא בעו העמדה והערכה, אבל בקדשי בדק הבית דקדושת בהמה מצריך העמדה והערכה א"כ הצמר שהוקדש בקדושת הבהמה בעי העמדה והערכה. ואולי יש לפרש זה בתוך כונת דברי התוס' שכתבו דצמר חשוב כבע"מ מעקרו וכן שופר של עונה וכו' כונתם כמו שכתבנו.

אכן זה קשה כיון דסובר הרמב"ם דאם נשתמש ובא חברו ונשתמש יש מועל אחר מועל בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדק, הבית א"כ אמאי בשופר של עולה אם תקע יצא לחולין הא בכה"ג בנשתמש ובא חברו ונשתמש יש מועל אחר מועל.

והנראה לי דהנה בפ"ד דשקלים הלכה ב' איתא הנותן שקלו לחברו לשקול על ידו ושקלו על ידי עצמו אם נתרמה התרומה מעל השוקל שקנו מן ההקדש ונתרמה התרומה וקרבה הבהמה מעל וכו' והנה בירושלמי איתא אנן תנינן אם קרבה הבהמה ותני דבי רבי אם נתרמה התרומה מאן תנא אם נתרמה התרומה ר' שמעון היא דאמר ר' שמעון מיד הי' מקבל מעותיו והכהנים זריזין הן (ועיין שם שיש נוסח אחר) והנה הקרבן עדה משבש וגרים כנ"א דקאי על רישא דמתניתן וגריס אנן תנינן אם נתרמה התרומה ברישא אתנא דבי רבי תנו אף ברישא וקרבה בהמה ולא פליגי דברישא סמיך על סיפא דבעי דוקא קרבה הבהמה וגרים אר"א דלא כר"ש פירוש הא דבעינן דוקא קרבה הבהמה דלא כר"ש דסבירא לי' אפילו אם לא קרבה הבהמה אנא שקנו במעות אלו מעל, אכן הפני משה כתב דבסיפא ודאי בעינן דוקא קרבה הבהמה אבל ברישא לא בעינן קרבה הבהמה עיין שם מה שמחלק ומפרש דהא דתני דבי רבי אם נתרמה התרומה ג"כ מודה דבעינן קרבה מלמדנו בזה דכר"ש דהתוספתא היא דס"ל המביא חטאתו ואשמו מן ההקדש כיון שלקח מעל עיין שם בדבריו, ולדידי נראה לפי דבריהם דאפשר לפרש בדבי רבי דהאי אם נתרמה התרומה הכונה שבא להוציא רק דלא בעינן קרבה, א"כ אפשר לפרש דברי הירושלמי כפשוטן דקאי על סיפא דמתניתן דקתני השוקל שקלו מן ההקדש ונתרמה התרומה וקרבה הבהמה אכן תני דבי רבי אם נתרמה התרומה לאפוקי ממתניתן דקתני וקרבה הבהמה, וע"ז משני דהאי תנא דבי רבי הוא ר"ש דסבירא לי דגזברין שקונין בהמות לצרכי קרבנות נותנין לו תיכף המעות דלא כת"ק דסבירא לי' דאין נותנין אלא כשיזרק הדם דלת"ק כל זמן שלא נזרק עוד לא יצאו המעות לחולין אכן ר"ש סבירא לי דנותנין לו תיכף והמעות נעשו חולין ואף דגם ר"ש סבירא דיד הקדש על העליונה ואם יופסלו ישלם הוא רק בתורת אחריות.

והנה הרמב"ם כתב בפ"ו ממעילה הלכה י"א ז"ל המוציא מעות הקדש בצרכיו על דעת שהן חולין ואעפ"י שלא הוציאן בדברי חול מעל כיצד המביא חטאתו ואשמו ופסחו מן המקדש וכן מחוסר כפרה שהביא כפרתו מן ההקדש מעל וכולם אין מועלין עד שיזרק הדם לפיכך המביא מנחות ונסכים ולחמי תודה מן ההקדש אעפ"י שעבר עבירה לא מעל שאין כאן זריקת דם לכפר עליו נתן שקלו ממעות הקדש כשיתרמו התרומה ויקנו ממנה אפילו בהמה אחת ויזרק דמה מועל השוקל, ואח"כ בהלכה י"ג כתב הרמב"ם ז"ל המפריש שקלו וכו' נתנו לחברו לשקול על ידו הלך ושקלו לעצמו אם כבר נתרמה התרומה מעל השוקל שהתורם תורם על העתיד להגבות כמו שביארנו בשקלים וכאלו הגיע שקל זה ללשכה ולפיכך מעל עכ"ל הרמב"ם. ומוכח בודאי מדברי הרמב"ם דבשלח שקלו ושקל השליח על ידי עצמו מעל אף שלא לקחו בהמה ולא הקריבוה וצריך ביאור מ"ש מדינא דשוקל שקלו ממעות הקדש דאין מועלין אלא אם קנו בהמה ונזרק הדם, והנה החילוק שכתב הפני משה משום דאם המעות כבר הקדש אינו נשתנה מכמות שהיתה הילכך לא מעל עד שקרבה הבהמה לפי שההקדש אינו נשתנה מכמות שהי' עד שנעשה בו מעשה והלכך לא מעל עד שקרבה הבהמה, אבל ברייתא שהמעות של חברו וזה השוקלין על ידי עצמו אין זה אלא כמו הנהנה עכשיו מהמעות שהן ברשות הקדש לפי שכבר תרמו על ידי העתיד לגבות כדפרישית במתניתן והשוקל הזה כבר נפטר משקלו ולא ימשכנו אותו לפיכך מיד שנתן זה בשביל שקלו מעל עכ"ד הפני משה ולא הבנתי חילוקו דמשמע דכיון דהשקל הוא של חברו משו"ה מעל תיכף. אכן לכאורה משמע להיפך דאם הוא של חברו לא מעל שהרי טעמא דבעינן דוקא דנתרמה התרומה משום דקודם שנתרמה התרומה הרי עוד להשוקל זכות בהשקל לפטור עצמו אף שהשקל הוא כבר קודש שהרי המפריש שקלו והוציאו בצרכיו מעל אעפי"כ אחר אם שקל על ידי עצמו לא מעל קודם שנתרמה התרומה. הטעם דכיון דע"י מעינה יוצא לחולין כל זמן שהוא של הבעלים היינו מי ששקל אין מועל מעילה של אחר להוציא לחולין אבל לאחר שנתרמה התרומה שכבר יצא השוקל ידי חובתו ונעשה כאילו הגיע השקל ללשכה אז מועל א"כ אדרבה מה שהוא של אחר מועיל שלא ימעול ורק כשנתרמה התרומה אז הוא של הקדש וא"כ הי' להיות הדין כאלו שקל שקלו מהמקדש, וכיון דאם שקל שקלו מהמקדש לא מעל עד שיזרוק הדם אף שהועיל שלא ימשכנו אותו א"כ גם בשקל שקלו של חברו לאחר שנתרמה התרומה. לא ימעול עד שיזרוק הדם.

והתקלין חדתין מביא בשם הגר"א זצוק"ל ז"ל דלא תני ברישא (בהנותן שקלו לחברו לשקול על ידו ושקל על ידי עצמו) נמי קרבה הבהמה משום דברישא המעילה בדבר שאין בו פגם דמתחילה נמי כשנתן זה לשקול על ידו להוליכה לגזבר נתן לו והרי נתן לגזבר לכך מעל מיד אבל הכא דהמעילה בדבר שיש בו פגם דמתחילה נתקדש המעות לבדק הבית וזה נתן השקל להקרבה אינו מעל עד שיפגום כדתנן לה במס' מעילה כל דבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום שאין בהם פגם כיון שנהנה מעל עכ"ל הגאון החסיד נ"ע עכ"ל התקלין חדתין ולא ירדתי לסוף דעת מרן זצ"ל דאם כונת הגר"א זצ"ל לחלק דקדשי מזבח הוי דבר שאין בו פגם וקדשי בדק הבית הוי דבר שיש בו פגם כיון דעומדין לדמים, לכאורה גם בקדשי מזבח אם עומדים לדמים הוי דבר שיש בו פגם שהרי קי"ל הנהנה מן החטאת כשהיא חי' לא מעל עד שיפגם ומוקי בגמ' מעילה דף כ' דמיירי בבעלת מום דכיון דעומדת לדמים הוי דבר שיש בו פגם ואם נימא דשקל הוי דבר שאין בו פגם א"כ גם בקדשי בדק הבית הוי דבר שאין בו פגם ואם כונת הגר"א לחלק משום דשקל ממעות הקדש, בדק הבית הוי דבר שיש בו פגם בהמעילה שהרי יוצא מהקדש בהם למזבח, ובשוקל של חברו הוי אין בו פגם שהרי הוי מקדושת מזבח למזבח, זה תמוה אטו האי דינא דכל דבר שיש בו פגם ושאין בו פגם תלוי באופן עשית המעילה בהקדש אם מעל בהקדש באופן שאין בו פגם מחויב הא אם כן כשמעל ולא פגם הא עשה המעילה באופן שאין בו פגם לכאורה פשוט דזה הדין אין תלוי באופן עשית המעילה אלא בהדבר שמעל בו אם הדבר שמעל הוא דבר כזה שעומד לפגום אז לא מעל אלא אם פגם אבל אם עשה המעילה באופן שלא פגם אף שנהנה פטור, ואם הוא דבר שאין עומד לפגום מעל אף שלא פגם כיון שנהנה, ועתה אם מטבע הוא דבר שיש בו פגם משום דעומד להוציאו הלא גם בקדשי מזבח, הוא דבר שיש בו פגם שהרי אפשר להוציאו ואף שלא לשם הקדש אפשר להוציאו ולפוגמו ואם מטבע אינינו דבר של פגם שאין עומד להוציאו אלא לצרכו, וזה לא הוי פגם א"כ אף בקדשי בדק הבית ימעול אם נהנה במה שלא ימשכנו אותו אף שלא קרבה הבהמה.

אכן לולא דברי קדשו של מרן הגר"א זצ"ל היתי אומר חילוק אחר דהנה זה חזינן מדברי קדשו שמה שהוציא מהקדש להקדש לא הוי כמוציא לחולין ואין חייב על הוצאה מרשות הקדש כיון דמכניס לרשות הקדש וחייב רק על הנאה, אכן קדשי בדק הבית דין אחר להם דהנה הקצוה"ח בסימן כ"ח הקשה על הא דמתניתן בכריתות יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי ארבעה חטאות ואשם אחד ר' מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב והקשה מאי הוסיף ר' מאיר שבת דהא במה שהוסיף חיסר אשם ובפרק כל שעה דף כ"ט תניא האוכל חמן של הקדש י"א מעל וי"א לא מעל מאן י"א ר' נחני' בן הקנה דחייבי כריתות פטור מן התשלומין, והקשה בתוס' אמאי פטור מקרבן מעילה משום דקי"ל בדרבה מיני' הא אמר בהמצניע המוציא אוכלין בכלי שגג בכלי והזיד באוכלין חייב על האוכלין, ותרצו כיון דפטור מקרן וחומש פטור נמי מקרבן שאין אשם מעילות בא אלא כשיש קרן וחומש וא"ל א"כ אם היתה שבת שהוא חייבי מיתות בי"ד ודאי פטור מתשלומין דאפילו ר"מ לוקה ומשלם אית לי' מת ומשלם לית לי' כדאיתא בפרק אלו נערות וא"כ מאי מוסיף שבת כיון דמחוסר אידך והוא אשם, וכתב ע"ז הנתיבות ז"ל ואחר העיון לק"מ דהרי בלא"ה קשה דהא בפסחים שם מוכח דכל היכי דהא לאו בר דמים שהוא איסור הנאה אין בו חומש ואשם ונותר איסור הנאה כמו חמץ ולאו בר דמים הוא אך בחילוק הוא מבואר דשם בפסחים דהוא קדושת דמים ומעילה דקרן וחומש הוא משום גזלת הקדש כמ"ש התוס' בכתובות דף ל' בד"ה זר שאכל תרומה משו"ה בעינן שיהי' בר דמים משא"כ הכא מיירו בקדושת הגוף דמעילה דידה לא תליא בדמים כלל, ולפי זה גם קושי' זו לא קמה דהא התוס' בכתובות דף ל' שם כתבו דתרומה חייב אף בקלב"מ דתשלומין דידי' משום כפרה הוא משא"כ בקרן וחומש של הקדש אינו משום כפרה רק משום שישלם גזלת הקדש ע"ש בתוס' וזה שייך בקדושת דמים אבל בקדושת הגוף אפילו במקום דלאו בר דמים ודאי דלאו משום גזלת הקדש הוא רק משום כפרה כמו בתרומה עכ"ל הנתיבות.

נמצא לפי דברי הנתיבות המעילה בקדשי בדק הבית הוא משום גזלת הקדש ונראה לי עוד דחיוב המעילה בקדשי בדק הבית הוא משום שנתחייב תשלומין להקדש שהרי אמרינן בבא קמא דף כ"א נטל אבן או קורה של הקדש וכו' בנאה לתוך ביתו אינו חייב עד שידור תחתה שוה פרוטה, ויתיב ר' אבהו קמי' דר' יוחנן וקאמר זאת אומרת הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר, ושתק לי' איהו סבר מדשתק מודה לי' ולא היא אשגוחי לא אשגח בי' כדרבה דאמר רבה הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי ע"כ, והנה מאי הוכיח שמואל מדחייב קרבן מעילה ש"מ הדר בחצר של חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר מאי ראי' הוא זו, בשכירות זה נהנה וזה לא חסר פטור אבל בהקדש כיון שנהנה מן ההקדש מעל, ע"כ דסבר שמואל דחיוב מעילה בהקדש הוא משום שנתחייב בתשלומין והמעילה מפני התשלומין ואף דדחי הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי פירש הרשב"א ומתנה שיעלה לו שכר עכ"ל והיינו שהרי בחצר אם הוא משכיר הוי דבר דמזדבין בדינרא שהרי מעלין שכר בעד שכירת חצר והתורה אמרה שדבר שמעלין שכר אם נהנה מן ההקדש נתחייב תשלומין להקדש ומפנה זה מחויב מעילה אבל דבר שאין מחויבין בעד זה שכר אף שנהנה לא יתחייב בקדשי בדק הבית אבל בקדשי מזבח שאין החיוב מטעם תשלומין אלא משום שנהנה א"כ אף דבר שאין מתחייבין בעד זה ממון אעפי"כ כיון דהמעילה מפני שנהנה יתחייב במעילה.

לפי זה ניחא אם שקל שקלו ממעות הקדש היינו מקדשי בדק הבית דמהו הנאתו הרי מצות לא להנות נתנו ומהו הנאתו רק מפני שלא ימשכנו אותו ועל הוצאתו השקל מקדושת בדק הבית למזבח הא לא הוי הוצאה א"כ אין מחויב על ההוצאה רק על שנהנה והנאתו הוא הוי רק מבריח ארי שאין מחויבין בעד זה תשלומין א"כ בקדשי בדק הבית לא מעל ורק אם קנו בהמה ויצא השקל לחולין ונזרק הדם שיש כפרה אז נהנה חיוב שמחויב בעדה תשלומין, אבל מקודם שנזרק הדם הוי רק מבריח ארי שבעד זה אין מתחייבין היכי דאין מחויב בעד הוצאת הממון דהוי מבריח ארי ולית לי' פסידא (ועיין בתוס' ב"ק נ"ח ד"ה א"נ) אבל בנתנו לחברו לשקול על ידו ושקל על ידי עצמו דהוי קדושת מזבח וקדושת מזבח אין הדין של חיוב המעילה משום חיוב התשלומין דקדושת מזבח אין לה דין דמים וכדאמרינן דהקדישה למזבח לא הוי מכר משום דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן. והחיוב משום נהנה אם לקח השקל שהי' שייך ללשכה שהרי אחר שנתרמה התרומה השקל הוא של לשכה ואין לחברו זכות כיון שנהנה תיכף בזה שלא ימשכנו אותו הוא מחויב במעילה דקדשי מזבח החיוב משום שנהנה ואף דגבי מודר הנאה מותר הנאה של פרעון חוב היינו דוקא הנאה הבאה מעצמו שהוא משלם החוב בעד חברו והנאה דהברחה ממילא אתיא, אבל אם הוא נוטל כדי להבריח ארי כיון שנהנה מעל בקדשי מזבח דהחיוב בעד הנאה, משא"כ בקדשי בדק הבית אין מחויב במעילה אלא אם נתחייב בתשלומין ותשלומין בעד הנאת הברחת ארי אין מתחייבין.

ולפי זה מיושב הקושי' אמאי בשופר של עולה אם תקע יצא לחולין הא הוי כלי תשמיש ובזה יש מועל אחר מועל אכן לדברינו הא דקדושת הגוף אין יוצא לחולין הוא דוקא אם ראוי להקריב הגוף למזבח אבל אם אין הגוף ראוי למזבח אז יוצא אל ידי מעילה וכיון דהיכא דהקדושה למזבח שאין המעילה משום התשלומין אלא דאמרה התורה דהמעילה משום חילול הקדושה ונהנה ממנה א"כ הדבר יוצא ע"י המעילה כיון שנהנה מן הדבר, דדוקא בקדשי בדק הבית דהחיוב משום התשלומין כיון דנתחייב תשלומין בעד השתמשות אין יוצא כל הדבר לחולין, אבל בקדשי מזבח דאין החיוב מטעם תשלומי ההשתמשות אלא בעד הנאה שנהנה מקדשי ה' יוצא הדבר לחולין היכא דאין ראוי גוף הדבר למזבח, משו"ה בשופר של עולה דהוי קדשי מזבח יוצא הדבר לחולין אם תקע בו אף בפעם אחד ובכה"ג אין מועיל אחר מועיל.

ועפי"ז מיושב קושיתנו שהקשינו על דברי מרן הכ"מ שמפרש הא דאמר הרמב"ם דיראה לו דכלי שרת ג"כ יש בהו מועל אחר מועל ולכאורה משנה מפורשת היא ופלוגתא דרבנן ור' נחמי' וכיון דסתם מתניתן כר' נחמי' ממילא הלכה כסתם מתניתן ומאי שייך לומר יראה לי וכתב הכ"מ דחידש הרמב"ם היכא שנתנה לחברו וחברו לחברו שגם בזה יש מועל אחר בועל והקשינו לפי זה דפלוגתא דת"ק ור' נחמי' הוא בנשתמש ובא חברו ונשתמש מאי טעמא דת"ק הא לדברי הרמב"ם אף בדבר שאין בו קדושת הגוף כמו בקרדום בקע ובא חברו ובקע כולם מעלו וכדאיתא בתוספתא, אכן לדברינו הא קדושת כלי שרת אין גוף הדבר למזבח אלא תשמיש המזבח סבירא לי' לת"ק דאין זה כקדושת הגוף ויצא לחולין ע"י מעילה אכן לזה יש דין קדושת מזבח דאין המעילה משום תשלומין אלא משום נהנה מקדשי מזבח משו"ה סבירא לת"ק דאין בזה מועל אחר מועל אלא תיכף כשנשתמש יוצא לחולין ואין מועל אחר מועל ולא דמי לקרדום שבקע ובא חברו ובקע דהתם בקדשי בדק הבית יש חיוב ההשתמשות תשלומין, וכיון שיש חיוב בעד התשלומין אין יוצא כל הדבר לחולין לפי זה אפשר לפרש הא דאמר ר' נחמי' דאף בכלי שרת יש מועל אחר מועל ופירש בגמ' משום קל וחומר אם אחרים מביא לקדושה הוא עצמו לא כל שכן אפשר לפרש דאין הכונה דכלי שרת יש להם קדושת הגוף דגם ר' נחמי' מודה דכלי שרת כיון דאין גופן למזבח יוצאים מקדושתן ע"י פדיון רק אף דבכל קדשי מזבח אין חיוב תשלומין בעד השתמשות אבל בכלי שרת כיון דאמרה התורה שהשתמשות בכלי שרת מביא לידי קדושה א"כ בכלי שרת יש לחיוב מעילה בעד ההשתמשות לא דוקא בעד הנאה וא"כ אף דבכל קדשי מזבח אין חיוב תשלומין בעד השתמשות משו"ה אם נהנה יוצא כל הדבר לחולין בכלי שרת יש חיוב בעד השתמשות משו"ה אם שתה בכוס זהב כלי שרת ובא חברו ושתה יש מועל אחר מועל אבל בנתנה לחנורו דשם בקדשי בדק הבית ג"כ יצא כל הדבר לחולין גם בכלי שרת יוצא כל הדבר לחולין וכן מצאתי מפורש בשיטה מקובצת שם דמפרש דגם ר' נחמי' מודה דיוצא כלי שרת ע"י פדיון ומק"ו ילפינן דבכלי שרת יש מועל אחר מועל וע"כ כונתו כמו שביארנו לפי זה מיושבים דברי הכ"מ דהא דאמר הרמב"ם שיראה לו שיש מועל אחר מועל בכלי שרת קמ"ל הרמב"ם דלא נימא דדוקא בנשתמש ובא חברו ונשתמש וא"כ יהי' הפירוש דק"ו דר' נחמי' בא רק להשמיענו דבכלי שרת אף שהמה קדשי מזבח יש חיובו מעילה בעד התשמיש, וא"כ בנתנו לחברו לא יהי' מועל אחר מועל קמ"ל הרמב"ם דאינו כן דר' נחמי' יליף מק"ו כיון דמביאין הכלי שרש קדושת הגוף לאחרים ק"ו שהן עצמן יש להם דין כאלו הם עצמם למזבח ואין יוצאין לחולין ע"י מעילה וע"כ אף בנתנן לחברו וחברו לחברו ג"כ יש מועל אחר מועל דכלי שרת אין יוצאין מקדושתן ע"י פדיון.

ולפי זה אפשר לפרש דהרמב"ם מפרש כן למתניתן דהנה לכאורה קשה איך אמר הרמב"ם יראה לי שדין המנחות והעופות והנסכים וכלי שרת כדין הבהמה שכולן קדושת הגוף הן והא במתניתן איתא אין מועל אחד מועל אלא בהמה וכלי שרת ואיך הוסיף הרמב"ם גם אלו ובשלמא אם הי' מפרש הרמב"ם דמתניתן איירי בקדשי בדק הבית אפשר לומר דהרמב"ם סבירא לי' דדוקא בקדשי דמים אין מועל אחר מועל אלא בבהמה (טמאה) וכלי תשמיש, אבל היכא דקדוש קדושת הגוף יש כל הנך מנחות עופות ונסכים וכלי שרת שיש בהן מועל אחר מועל, אבל הא מוכח מהא דקאמר מתניתן ר' נחמי' דמתניתן מיירי בכלי שרת ממש וכן מוכח מקדושין דף כ"ד דמתניתן מיירי בקדושת הגוף והטעם דאין מועל אחר מועל משום דקדושת הגוף אין יוצא לחולין וא"כ הרי מתניתן מפקא כל הנך דאינן בהמה וכלי שרת מכלל שיש מועל אחר מועל.

לכן נראה לי דהרמב"ם הי' קשה לו התוספתא, וכן קשה אי מיירי מתניתן דוקא בקדשי קדושת הגוף אמאי תני דיש מועל אחר מועל ברכב ונשתמש ובא חברו ורכב ונשתמש הי' למתני יותר רבותא דאף אם נתן לחברו וחברו לחברו ג"כ יש מועל אחר מועל בקדושת הגוף לכן מפרש דפירוש כך המשנה כללה קדושת הגוף וקדושת דמים ביחד ואמרה המשנה דאין מועל אחר מועל במוקדשין, היינו הן בקדשי מזבח והן בקדשי בדק הבית אלא בהמה וכלי שרת היינו בהמה וכלי שרת דמזבח, וכלי שרת (תשמיש) דבדק הבית בשניהם יש מועל אחר מועל ברכב ונשתמש דאם נתנה לחברו. הא בקדשי בדק הבית אין מועל אחר מועל ואם אין בהמה וכלי שרת. כמו אורז וכדומה דאין ראוי למזבח הא בקדשי בדק הבית אין מועל אחר מועל וא"כ שפיר אמר דמתניתן ר' נחמיה דאילו לרבנן הא בכלי שרת דמזבח אין בהם מועל אחר מועל אף בנשתמש ובא חברו ונשתמש, דת"ק אות לי' דאף בנשתמש בקדשי מזבח כיון דאין המעילה משום תשלומין יצא לחולין ומתניתן ע"כ מיירי אף בקדשי מזבח שהרי קתני תלש מן החטאת, ולפי זה שפיר אמר הרמב"ם דהמנחות והעופות והנסכים יש בהן מועל אחר מועל והא דקתני במתניתן דאין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת משום דמתניתן כולל קדושת מזבח וקדושת דמים ביחד ואמרה המשנה דבהנך הוא דיש מועל אחר מועל בין בקדושת מזבח בין בקדושת בדק הבית ודוקא ברכב ונשתמש אבל מה שאינן בהמה וכלי שרת ואם לא הי' השתמשות רק נתינה יש שאין בהן מועל אחר מועל.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על מעילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה