אור ברסלב

לבוש מרדכי בבא מציעא· רבי משה מרדכי אפשטיין

הקדמה

השם דרכים בארץ ובים הגדול. נתיבות במים עזים הוא שם דרכים. בים התלמוד. וצוה אותנו ללך בדרכי ה'. למצוא נתיבתי' ודרכי' של תורה דרכי נועם. הדרך אשר בה הולך האדם למעלה כל מה שהוא צולל לעמקי תורתינו הק'. הוא הולך יותר למעלה, כל מה שהוא מחשיף מצפונות החכמה הולך וגדול. התורה. הקדושה. אשר ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים צמצם אותה הקב"ה בספר התורה. כאשר צמצם שכינתו, בין בדי הארון ועלינו להרחיבה. בזה שנשדדה. ונגלה מטמונות. אשר בה, וגדלה את מימי' שהם מעין שאינו פוסק. וכל ימי חיי האדם. עליו ללך בדרך הזה. ואף אם אלפים שנה יחי' האדם, וכל ימי חייו לא יפסוק ממשנתו, עוד לא יגיע למקצת מן המקצת אשר בה.

אמרו רבותינו ז"ל על הפסוק אם בחוקתי תלכו. שתהיו עמלים בתורה. וזה התחלת התנאי של כל הברכות, שהבטיח ה' לעם ישראל, אם ילכו בחוקותיו. היינו שיהיו עמלים בתורה, דרשו זאת רז"ל כי החוקים שחקק ה' לעם ישראל, עליהם אין שייך לומר, הליכה עליהם שייך לומר עשי'. ושמרתם את כל חוקותי ועשיתם אותם, השמירה היא להוסיף גדרים, והעשי' היא לעשות אותם, אכל איך שייך לומר הליכה על החוקים, אכן בזה ביארו לנו רז"ל כי בהדברים האלה אם בחוקתי תלכו, הודיע לנו השם כי הצלחתינו ואשרנו, הוא אם נלך בחוקיו, ח' שם חוקות שמים וארץ. ושם חוקות התורה, ועלינו ללך בהחוקים ההליכה היא אשר האדם הולך למקום רחוק ועובר הרבה ארץ. והולך הלאה ועל האדם בתורת ה' תמיד ללך וללך. כל ימי חייו. להשיג את החוקים שחקק ה' יותר ויותר. ובזה הוא הולך תמיד למעלה למעלה, והליכתו אינינה פוסקת. כי כל אשר יעמול יותר ימצא יותר, ויראה כי רב מאד הדרך. אם אנו עמלים בתורה. בעמל הנפש. להשיג איכות ועמקות הדברים, אז ה' משפיע עלינו כל הטובות. שחפץ ה' שיהיו על עם ישראל וכזה ביארו רז"ל. קרא דהליכות עולם לו. אל תקרא הליכות אלא הלכות, לא שינו רז"ל את הפסוק מקריאתו. אם כתוב הליכות, לא נוכל לקרא הלכות, אכל רז"ל דרשו הדרשה הזאת, כי כל מעשה העולם, אין ההליכה העיקר, אלא התכלית להגיע למקום הנרצה, למקום ומחוז חפצו. ששם ישיג מבוקשו, או ששם יוכל לעשות את המוטל עליו, זה העיקר אבל מהו הדבר, שלא העיקר להשיג תכלית. ולשים קין להילוכו. אך ההליכה בעצמה היא העיקר, ואין לה גביל, ולא תכלית, אך ללך. וללך. וזאת כל תכלית העולם, המה ההלכות. היינו לימוד התורה, אבל לא לימוד התורה, כאלה אשר קראום רז"ל, שאם יורו מתוך משנתם, המה מכלים העולם, הלימוד שאינה עפ"י גמרא, היינו הפלפול והחקירה בטעמי הדברים, בהבנתם בהעמקה אם שגם זה מצוה, אעפי"כ לימוד שאין האדם בא לעומק, אין זה תורה לשמה, לימוד שאין יכול האדם להורות מתוך זה אינינו עוד תורה אמתית ומהו תורה אמתית, אשר כל אושר ישראל, והעולם תלוי בה, לימוד שיכול להורות מתוך זה, שהולך ומכין דבר לאשורו, לישרו ובכן אמרו, אל תקרא הליכות עולם, שהעיקר והתכלית, ודבר שבלתי פוסק. הוא ההליכה אלא הלכות זהו לימוד שיוכל להביא לידי הלכות, היינו העמל בתורה, לזה יקרא הליכות עולם לו ודרשתם זאת. היא אחת עם הדרשה, על קרא, דאם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה, להבין אגרא דשמעתא פנימיות ועומק הדברים, אלה המה הליכות העולם ולימוד התורה לשמה.

וכאשר רבינו הרא"ש בפירושו לנדרים דף מ"ב פירש הא דאיתא ודבר בהן לשמן. כתב ז"ל כל דבורך ומשאך בדברי תורה יחי לשם התורה כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות, עכ"ל, הננו רואים מדברי הרא"ש אלו, שמה שאמרו תורה לשמה, אין הכונה לשם מצוה בלבד, מדלא אמרינן תורה לשמו היינו לשם השם, אלא עוד דבר גדול כיונו בזה שאמרו לשמה, הפירוש, הלימוד צריך להיות לשם התורה, להבין, ולהוסיף לקח ופלפול, הידיעה, בלי הבנה והוספת לקח ופלפול, הוא כגוף בלי נשמה, אך ע"י הפלפול בישרות והבנה, באים להבין עמקות, ומכרח הדברים. לדע את תורתינו הק'. לדע דעת עליון. בתורתו הקדושה אשר היתה גנוזה אצלו אלפים שנה קודם בריאת העולם, וכאשר ביאר זאת בספר הקדוש נפש החיים. מה גדול המרחק. מה רב החילוק. בין הלימור. לדע אך צורת הדברים, ובין הלימוד לדע עמקות וסברת הדברים. אי אפשר לשער, הנה אמרו רז"ל, במס' מגילה דף כ"ח. ההוא צורבא מרבנן. דהוי תני הלכתא ספרא וספרי ותוספתא ושכיב אתו ואמרו לרב נחמן לספדי' מר אמר היכי נספדי' הי דנא דמלא ספרי דחסר, והנה ידע רכ נחמן. את העונש הגדול. שר המתעצל בהספדו של חכם, עד שאמרו ראוי לקברו בחייו, ואמרו במס' קידושין. והוא מהתוספתא. אם אמר ע"מ שאני תלמיד, זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום. ואומרה ואפילו במס' כלה, אף שידע לומר מה שנאמר בחדשי כלה הוא תלמיד ע"מ שאני חכם, כל שאומר דבר חכמה בכל מקום ואומרה, ופרש"י מילתא דתליא בסברא. והאי בכל מקום דאיתא גבי דבר חכמה. הוא ג"כ אפילו אומר באיזה מקום, לא שיאמר בכל מקומות התורה. וכן פירש החלקת מחוקק בסימן ל"ח סעיף קטן מג' ז"ל דבר התלוי בסברא בכל מקום נראה דהכא ג"כ כאחד מן המקומות סגי כמו בע"מ שאני תלמיד, ואפשר דמי שיודע להשיב דבר התלוי בסברא במקום אחד יודע להשיב בכל המקומות עכ"ל. עכ"פ רואים אנו, שמי שיודע להשיב סברא ישרה. בלימודו, לזה יש לו דין חכם, וממילא מחויבים לתת לו כבוד חכם, אבל מי שלמד הלכתא ספרא וספרי ותוספתא, שזהו כל הש"ס בימי רב נחמן. אם אינינו שיוכל לאמר עליו, שהוא יכול לומר מלתא דתליא בסברא לו אין מחויבים לתת כבוד חכם זה למד כל הש"ס שזה כל התורה, והי' מלא בחם ידע אותם, אבל לא הי' יודע להשיב סברא זה אינו חכם, וזה שיודע להשיב סברא, זה הוא חכם

ורב נחמן הורה לנו בדבריו הלכתא רבתא, מי שלומד, ואינינו לומד, להבין ולהוסיף לקח ופלפול, לדע אגרא דשמעתא סברא אף שזוכר ומונח במחו אין התורה נעשית עצמותו, אך התורה מונחת בראשו ובודאי דגם זה קדושה רבה, להיות המוח מלא מתורת ה', אכל אין זה פנימיותו, אין התורה נפשו ונשמתו, רק הוא נושא את התורה, אבל מי שלומד להכין הסברא, לאמר דבר חכמה, התורה נעשית נפשו ונשמתו, והנה אם אמרה התורה לא תאכל כל דם, כי הדם הוא הנפש, ופירש הרמב"ן דע"י שהאדם אוכל דם בהמה, נפשו מתמונת עם נפש הבהמה. אשר בהדם וזה הפחיתות היותר גדול לאדם, אם הוא יורד ממדרגתו ממדרגת נשמת ה' ומערב כנשמתו, את רוח הבהמה היורדת למטה, מרובה מדה טובה, מה רמה ונשאה המעלה הר הרבה למזג ולערב בנשמת האדם, את התורה הקדושה, תורת ה', אשר אסרו רז"ל אנכי נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהבית, עולה בזה האדם למעלה למעלה. נשמתו מתרוממת ומתקדשת ומתמזגת. עם קדושת התורה, אכן כל זה דוקא, אם לומד להבין את עמקות וסברת הדברים, שיוכל דאמר דבר חכמה, ואף אם כמקום אחד, כבר הוא בגדר חכם אך אם אינו קונה את צוף טעם, ההבנה, אם אינו מיגע לצלול לעומקא, אף שהוא בקי כל ההלכתא ספרא וספרי ותוספתא, הוא רק נושא התורה, וקדושתו רק קדושת ארון הקודש, יען במחו מונח תורתנו הקדושה, והוא צנא מלא ספרא. אבל הוא בעצמו לא נתהפך. להיות הוא ספר התורה בעצמו.

בזה אפשר לפרש, דברי רבותינו שאמרו גיטן דף ס' לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבע"פ. שנאמר כי עפ"י הדברים האלה כרתי אתך ברית התורה הקדושה שניתנה לנו, בה גנוז, כל התורה שבעל פה, אך גנוז עמוק עמוק מי ימצאנו. ואם ילמדו תורה שבכתב בלי תורה שבעל פה אז אף תורה שבכתב אין כי הכל כספר החתום, האיש אשר למד כל התורה שבכתב, הרי מונח במחו ובראשו, התורה שבכתב שבה גנוזה כל התורה שבעל פה, אבל הברית שכרת ה' עם ישראלי שיהיו כל גופם תורה, שיהי' נשמותיהם נפשם ורוחם, קדוש לה' וזה יהי' אך אם ילמדו תורה שבע"פ שהיא המחשפת מצפוני התורה, ומשרשת אותם בפנימיות הנפש, ורק על ידי התורה שבעל פה יוכל להיות דבוק בה', וקוב"ה וישראל ואורייתא חד אכן הראשונים ה' לכם פתוח כאולם ולהם היתה המשנה התורה שבעל פה אך אחר כן גם התורה שבעל פה, היינו דברי המשנה, היו לתורה שבכתב, גם בלימוד המשנה, עוד רחוק הוא מהבין את עמקות הדברים, עד שאמרו התנאים שאינם עוסקים בגמ', מבלי עולם, בימי חכמי המשנה, הי' להם המשנה התורה שבע"פ. אבל אחר כן, נעשית להם המשנה לתורה שבכתב והגמ' לתורה שבע"פ. אח"כ נתמעטו הלבבות והגמ' נעשית לתורה שבכתב, והגאונים והמפרשים המה התורה שבע"פ יען על ידם באו לעומק הגמ'.

אבל עתה לנו גם דברי רבותינו הראשונים והאחרונים. לנו כספר החתום ועלינו להפוך בדבריהם הפך בהם, והפך בהם, ורק ע"י עיון רכ ויגיעה הרבה ע"י פלפול ודבוק. עי"ז אנו יורדים לעומק דבריהם וע"כ עלינו לחבר ספרים. לשמור את ברית ה' שכרת עמנו, ע"י ידיעת וסברות התורה, וכל המלגלג. על עשית ספרים הוא נידון. כי לא ידע ולא יבין כי כל אשרנו כך אם נשמור את ברית ה'. לימוד התורה. רק אז ישראל עושה חיל.

אמרו רז"ל במגילה על הפסוק ויהי בהיות יהושע ביריחו וירא והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו, ויאמר לו הלנו אתה אם לצרינו. ויאמר לו. לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי, ויפול יהושע על פניו, ויאמר מה אדוני מדבר אל עבדו. ויאמר של נעליך מעל רגליך. כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, ואמרו רז"ל על זה במגילה. אמר לו המלאך אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תורה, אמר לו על איזה מהן באח. אמר לו עתה באתי, מיד וילן יהושע בתוך העמק מלמד שהלך ולן בעומקה של הלכה.

ולכאורה הדברים מפליאים. איפוא מצאו רז"ל בדברי המלאך איזה קנטור ומשא ומתן אודות בטול תורה, אכן אם נתבונן היטב הנה בלא פירוש רז"ל אי אפשר להכין המשא ומתן שהי' בין יהושע והמלאך. אשר תורתנו הק' כתבה זאת, למען נלמוד מזה תורה, הנה יהושע שאל את האיש שראה עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו, לנו אתה אם לצרינו, והי' עליו לענות לכם, או חלילה להיפך, והוא ענה אותו, לא, כי אני שר צבא ה', מהו הפירוש. לא, מהו לא, עוד זאת יפלא, יהושע נפל על פניו, ואומר מה אדוני מדבר אל עבדו, לפי הדברים, משמע שלא שמע מה שאמר לו השר של כא הי, וא"כ הי' לו לענות, כן וכן דברתי. אבל מה ענה לו של נעליך מעל רגליך. איזה תשובה על שאלת יהושע, מה אדוני מדבר אל עבדו. אכן רפי פירוש רבותינו נבין הדברים. יהושע ראהו, שהוא עומד לנגדו. לנגדו, זהו מראה, שאין המלאך בא לסיפו, שאילו הי' לעזרם, הי' לו להיות עומד וחרבו נגד האויב, אבל הלא ה' צוה לכבוש את ארץ ישראל, ובכן נרתע יהושע צל ושואל מהמלאך. הלנו אם צלצרנו, והוא השיב לא אין אני לכם ולא לצריכם, אני שר צבא ה', אם הייתי מוצא צבא ה', אז הייתי תיכף מחזיר חרבי השלופה לעומת האויב, אבל לא מצאתי צבא ה' ישראל הוא צבא ה', כל זמן שהוא דבוק בברית שכרת ה' עם ישראל. עם לימוד התורה בעומקה. עם למוד התורה שבעל פה, להוסיף לקח ופלפול. ללמוד התורה לשמה לשם התורה. להבין עמקותא וסברת הדברים, ובשמור ישראל את למוד התורה. כהלכתה כפי ברית ה', אז השר צבא ה', הולך לפני צבא ה', הולך לפניהם וכובש את מלחמתם, אבל אם חלילה, אינני מוצא את ישראל בתמונת צבא ה', אז לכד שאין הולך לפניהם, אז חלילה חרבו שלופה נגד, המלאך רמז ליהושע בדברו עתה באחי, ובתיבת לא, שיש ערעור וקטרוג, על שני דברים, אבל הוא בא וחרבו שלופה. על דבר אחד, הקטרוג הוא על שני דברים, אבל הוא בא וחרבו בידו, על של עתה, על שלא עסקו בתורה, אכל חלילה הוא איננו לצרי ישראל. אם תיכף יחזיקו במעוזם, כחרב וקשת של יעקב אבינו ואז נעשים צבא ה'. תיכף הכח האלקי ילך לפניהם, לעזרם החרב השלופה תהי' נטושה נגד צוררי ישראל, מיד ויפול יהושע על פניו, ויאמר מה אדוני מדבר אל עבדו, ביאור הדברים. האם אפשר לדרוש מאנשים העומדים במלחמה שעליהם לשים לבבם נפשם ורוחם, כל מחשבותיהם להמלחמה, חייהם בסכנה טרודים המה בעבודה קשה, ואיך אפשר לדרוש, כי יפנו לכם ללמוד תורה, ולא עוד אלא דוקא בעיון בעומקה מה מדבר אדוני. האפשר לדרוש זאת עתה, ובפרט בשעה שאנו עוסקים במצוה רבה וגדולה הלזו, לכבוש את הארץ, בפני עם ישראל, להושיבם במקומותיהם, המלחמת חובה הזאת, בעד העם והארץ, האפשר לדרוש, מאנשים כאלה בעת הזאת, שישבו ללמוד, ודוקא בעיון היתכן לעשות זאת, ע"ז ענהו שר צבא ה', היודע את אשר טוב לישראל, ואת הדרוש לישראל היודע מה למעלה ההנהגה שמתנהג ה' עם ישראל של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, שלוף הגשמיות, מעל גוף ישראל אין עם ישראל, כשאר העמים, שהם אינם קודש, ואדמתם אינה קדושה, להם הברכה על חרבך תחי'. עליהם לבטוח על חרבם וקשתם עליהם העיקר בעת מלחמה, לשים כל לבבם. להטיב חרבם להשחיזה ולתת לה ברק להיותה חדה ומורטה, אכל לא כן ישראל העומד על אדמת קודש לא בחיל ולא בכח יגבר ישראל, אך ברכתו, היא הברכה הקול קול יעקב בזמן שקול התורה אז אין ידי אויביו מנצחים, לכבוש ולהושיב אדמת הקודש נחוץ להתחזק בתורה, ובכן דוקא בעת השכודה בעד העם והארץ קל ישראל להתחזק ללמוד בעומקה שא הלכה. מיד יהושע בהיותו בעי לן בעומקה של הלכה לשמור אח ברית ה' עם ישראל. ורק עי"ז על ידי לימוד התורה בעומקה של הלכה עשה ישראל חיל.

אכן אם חלילה יש התרפות מדכרי תורה. אז חלילה הדבר קשה מכל המקראות המאורעות אמרו רז"ל במדרש תנחומא על הפסוק זכור את אשר עשה לך עמלק. משל למה הדבר דומה למלך שהי' לו כרם והקיפו גדר והושיב בו המלך כלב נשכן אמר המלך כל מי שיבא ויפרוץ את הגדר ישכנו הכלב לימים בא בנו של המלך ופרץ את הגדר נשכו הכלב כל זמן שהי' המלך מבקש להזכיר חטא של בנו שפרץ הגדר אומר לו זכור אתה האיך נשכך הכלב כך כל זמן שהקב"ה מבקש להזכיר חטאן של ישראל שחטאו ברפידים שנאמר חיש ה' בקרבנו אמר להם זכור את אשר עשה לך עמלק. הנה אמרו רז"ל, כי מצות זכור את אשר עשה לך עמלק עיקרה נתן לנו ה', שנזכור אנחנו את אשר עשינו אשר בשבילה בא עמלק אך בחמלת ה' על עם ישראל ובאהבתו אותם כמה הדבר, וצוה עלינו לזכור את אשר עשה עמלק כדי שנזכור אנו על ידי זה. את אשר נכשלנו. ונשים לבבינו לזה, להזהר ממכשול הגדול, ובזה יתבאר מה שאמר הכתוב ביתרו כתוב זאת זכרן בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק אפשר לבאר. כי מצינו שאמר ה' אל משה כששאל ואמרו לי מה שמו מה אמר אליהם, אמר לו ה' אהי' אשר אהי', ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהי' שלחני אליכם. ופירשו רז"ל ברכות ט' א"ל הקב"ה למשה לך אמור להם לישראל אני הייתי עמכם בשעבור זה ואני אהי' עמכם בשעבוד מלכיות אמר לפניו רבש"ע די' לצרה בשעתה א"ל הקב"ה לך אמור להם. אהי' שלחני אליכם, (פירוש כן הי' דעתי מקודם ורק לך אמרתי הדבר), ופירש רש"י ד"ה די' ז"ל די' לצרה שיתאוננו בה בשעה שתבא עליהם למה תדאיבם עכשיו בבשורה קשה, ע"כ, והנה בודאי אחר כן, כשניתן התורה, ואחר כשהיו ישראל במדבר, נעים ונדים ארבעים שנה, ובטח קראו את ספר התורה, וידעו הפירוש דברי ה' אל משה, אהי' אשר אהי' עם עם ישראל בשעבוד מלכיות, ולמה הדאיב לכם אז בבשורה הנוראה הזאת, אכן צריך לומד, דאין דומה, אם הי' משה שלוח אל ישראל לאמר להם, השם אהי' אשר אהי', שזה מורה, שהשם מוכן, להיות בשעבוד מלכיות השליחות שהי' אומר להם משה, הי' עושה עליהם רושם נורא אשר הי' מדאיב לבכם, באופן מבהיל, כי דבור הבא בשליחות ה', יורד עמוק עמוק, מה שאין כן, הדבר אשר קראו בספר התורה, שהיא ידיעה, לא בשליחות, לא עשה רושם נורא כל כך, ובאהבת ה' את עם ישראל, מנע מהם הצער היותר גדול, אילו הי' נאמר זאת בשליחות ה' להם, כן הדבר במחית עמלק, הנה מצות ח' זאת לא נמלאה, שיעשו זאת ישראל, שאול חמל על אגג, ויצאו ממנו עמלקים, גם בימי מרדכי ואסתר, לא יכלו ביום אחד לאבד את זכר עמלק, והראי' שבשושן כשניתן גם למחר לעשות עוד כן, ועוד למחר נקהלו היהודים והרגו שלש מאות מצוררי היהודים, ואילו הי' גם בכל העולם לעשות כן. היו מוצאים הרבה יותר מהחמשה ושבעים אלף, אך הדת ניתן רק בשושן, ובכן נשארו עמלקים. והרי רואים אנו, שאין עדנה בעוח"ר הכסא שלם, אות הוא, כי לא נמחה עמלק. ואך ה' לבדו. הוא ימחה את זכר עמלק. בבא הקץ. וזאת אמר ה' למשה. אסור ליהושע ושים באזניו, היינו לא בגדר שליחות לכלל ישראל. כי מחית עמלק אעשה אנכי. אנכי אמחה את זכרו, אבל ישראל לא יעשו זאת, ואם היו אומרים זאת לישראל. הי' זאת להם לאבל, שלא יקיימו מצות ה', ויהיו בשביל זה, בגלות המר והנורא, אבל באהבת ה' את עם ישראל, לא חפץ להדאיב לבבם. וצוה רק לשים באזני יהושע, ואף שקראו זאת ישראל, אבל כיון שלא הי' הדבר שליחות אליהם, לא פעל כל כך על לבבם ובכן קורא הדורות מראש, הלא ידע כי המצוה הזאת לא תתקיים, ואיך צוה השם מצוה, שלא תתקיים, ואם מצינו שצוה לאדם אחד בגדר נסיון כמו ציווי של עץ הדעת. אבל מצוה הנוהגת לדורות, שיצוה ה' בעת שהיא איננה עתידה להתקיים. ומצות מחית עמלק היא אחת מהתרי"ג מצות ואיך צוה עלי' הקב"ה בעת, שכבר אמר שלא תתקיים, אכן אחרי שהמצוה הזאת היא ציווי. בגדר העלמה, שעיקרה שנדע את אשר עשינו אנחנו שבשביל זה בא עמלק. וא"כ היא מתקיימת חסיד, ובעת זכירת מעשה עמלק. נזכור את אשר קרה לנו, בעת שפרצנו את הגדר, והנה במדרש תנחומא, אומר. שפריצת הגדר. הי' מה שאמרו היש ה' בקרבנו, אכן המדרש תנחומא בעצמו בפרשה בשלח. אומר, שבא עמלק בשביל רפידים שרפו ידיהם מן התורה, וכן הוא בגמ' בכורות. וכן מפרש מדרש תנחומא. שם בפ' בשלח על הפסוק והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, ז"ל כל זמן שמשה מגביה ידיו למעלה עתידין ישראל להגביר בדברי תורה שעתידין להנתן על ידי משה, דקדק המדרש תנחומא, בדברי תורה, אם מתגברין בדברי תורה, וגבר ישראל, וכו'. מזה רואים אנחנו, שהחטא שבשבילו נענשו בביאת עמלק הוא מהתרפות בדברי תורה, ואעפי"כ לא רצה הקב"ה לאמר לעם ישראל. זכרו את אשר פרצתם את הכרם, שהתרפתם מדברי תורה. שרפו ידיכם מן התורה, ובשביל זה בא הכלב ונשך אתכם. כי חם על כבוד ישראל. לבלי לבזות אותם, להזכיר להם עונם, המר, ואף כי אמר הכתוב, זכור את אשר הקצפת את ה' בחורב, המעשה הנורא, מעון העגל, ואף כי זה מהדברים, הנסתרים מנגד עינינו, ומעשה העגל, בטח איננו כפשוטה, אך טעו לעשות דמות המרכבה, אעפי"כ הרי הכתוב קורא זאת, עון העגל, ואעפי"כ לא חס השם על כבוד ישראל, וצוה בפירוש, לזכור את המכשול שנהי' בחורב, אכן המכשול הזה, לרפות הידים מן התורה, זהו עלבון יותר גדול עד שמפני ככוד ישראל, צוה את הזכירה הזאת ברמז. לזכור את אשר עשה שמלק. ועי"ז נזכור. את אשר עשינו, שנתרפו ידים מן התורה הרי שהתרפות מדברי תורה, היינו ההתרפות מבלי לעמול בתורה הוא עון מר יותר גדול. ממעשה דחורב. באשר שם הי' טעות:

אבל ההתרפות מעמל בדברי תורה, והעצלות. שמזה יוכל להיות העמי ארצות גוברת וזה מערער את כל היסוד של עם הקודש וספר הברית שכרת ה' עם ישראל והרי זה יוצא מפורש דבריהם ויתר הקב"ה על שלשה העבירות היותר חמורות, ולא ויתר על עון ביטול תורה:

אבל זה עוד מגדיל הדבר. בשביל ההתרפות ההתרפות איננה בטול. אך חוסר העמל ואעפי"כ הוא עלבון נורא, עד שחס הקב"ה ולא זכר את זה בפירוש, אף כי זכר מעשה דחורב, וכמאמרם בפתיחתא דאיכה הלואי אותי עזבו:

ואת תורתי שמרו. מתוך שהיו מתעמקין בה המאור שבה מחזירן למוטב אבל דוקא אם מתעסקין מתוך שהיו לומדין אין נאסר, אלא מתעסקין שצריכין לעסוק בדברי תורה. בשכלנו א נוכל להקיף זאת מדוע ההתרפות חוסר העמל בדברי תורה. כה גדול. אבל הבוחר בתורה, הוא ברא את עולמו. והוא יודע ער כמה מחריב הכל ואת עם הקודש חוסר העמל להשכיל ולהבין בדברי תורה. וכמה טובה והצלחה רבה מביא לבית ישראל, ההליכה בחוקות ה' העמל בדברי תורה, לדע תורתינו הק', להבין הדברים לעומקם ועל בורים.

ולא לבד ההתרפות היא המחרבת חלילה את בית ישראל, אלא אף חוסר האהבה, ג"כ הוא פורענות גדול לעם ישראל, הנה ספר התורה קדוש קדושתו האמתית, דוקא אם כתוב כהלכתו. ואם חסר ממנו אות אחת. אין לקרא בו. ואפילו אם חסר קוצו של יוד אין לקרות בו. כי כמו ששם ה' חוקות שמים וארץ, וכל עולם הגלגלים הכל חוק. כל הכחות. הם חוקים לא נדע מפני מה זה, וסוף כל עמל החוקרים הוא להגיע להחוק, אשר יסד בורא עולם, ואף אם נאמין לכח המושך שהציבו החוקרים, שבשביל זה. כל הגלגלים מתגלגלים, ומתנהג העולם כולו ואלפי אלפים הככבים. אעפי"כ אין שום מבוא בשכל, איך הוא החוק הזה:

ואם הי' חסר מאלפי אלפים הככבים, פתאום איזה ככבים כבר הי' מהפכה בכל העולם, שהי' חסר, הסידור שסדר אותם בוראם, כן שם הבורא חוקים בהנהגת עולם הרוחני בקדושות הרמות, כי דוקא אם ספר התורה, הוא שלם כהלכתו, אז נשלם קדושתו, אבל אם חסר איזה אות, כבר איננו בקדושת ספר תורה השלם, ואיזה שינוי הוא מהפכה נשגבה, בעולמות הרוחנים, שהמה למעלה משכלנו' ואעפי"כ נותן התורה:

עשה מהפכה בספר תורתו הקדושה לעם ישראל, ושינה הדברים, ונתן לנו תורה לקרות בו. שעוד צריכה להשתלם, בבא התיקון הכללי.

אמרו דז"ל במס' שבת דף קט"ו ת"ר ויהי בנסוע הארון ויאמר משה פרשה זו קשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה לומר שאין זה מקומה כו' רשב"ג אומר עתידה פרשה זו שתיעקר ממקומה (ופירש"י לעתיד שיהיו כל הפורעניות בטלין ולא ידאגו לפורענות ויצר הרע בטלו ולמה כתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שניי' פורענות שניי' מאי היא ויהי העם כמתאוננים פורענות ראשונה ויסעו מהר ה' ואמר ר' חמא בר חנינא שסרו מאחרי ה', ופירש בתוס' ד"ה פורענות, ז"ל פורענות ראשונה כדאמר במדרש ויסעו שנסעו מהר סיני דרך שלשת ימים כתנוק הבורח מבית הספר שבורח לו והולך לו כך היו בורחים מהר סיני דרך שלשת ימים לפי שלמדו הרבה תורה בסיני אמר הקב"ה נסמוך פורענות לפורענות, לאו. אלא נפסוק פרשת ויהי בנסוע הארון. ע"כ, הדברים מפליאים. למדו תורה הרבה והם הולכים וארון ה' נוסע לפניהם, וכלל הי' בידם במקום אשר ישכון שם הענן יחנו ואילו היו צריכים לחנות הי' שוכן הענן. וא"כ נסיעתם הי' עפ"י פקודת ה' והם הולכים אל הארץ הקדושה. אשר היו צריכים לככשה. ומה עול עשו. מה הי' עליהם לעשות, האם הי' עליהם, להפסיק מסעם, ולמרות את פי ה'. הלא על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו' ומה חרי האף הגדול הזה מה היא הפורענות הגדולה שבשביל זה החליף ה' הסדר עשה שינוי בכתיבת התורה, אשר היא סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר, ונתן לנו ספר תורה שצריך לסידור אחר בעת התיקון הכללי אכן לא חטאו ישראל, במעשה מוכרחים היו למסע של שלשת ימים מהר סיני כי כן צוה ה' אם נעלה הענן ונסעו אך החטא הי' באופן המסע ברעיון הרוח, כמו שמצינו שאמרו רז"ל (גמ' ע"ז ג') שבעת שיבאו אומות העולם ויאמרו לפני הקב"ה, תנה לנו מראש (את התורה) ונעשנה. אמר להן הקב"ה שוטים שבעולם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת כו' אלא אעפי"כ מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה. כו' מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו והקדוש ב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא כו' והאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה נהי דפטור בעוטי מי מבעטי מיד הקב"ה יושב ומשחק עליהן:

ע"כ הקב"ה מראה לכל. את החילוק שבין עם ישראל, לאומות העולם, ושעל זה יגזור גזר דינם של אומות העולם ישראל ביציאתו מן הסוכה, יען שפטור הוא אעפי"כ הוא יוצא בהכנעה נפשו ולבבו אל מצות ה ואם מוכרח הוא לצאת, כי פטור הוא אבל יוצא בעצב, ובשברון לב אבל אומות העולם, יוצאים מן הסוכה ביד רמה, אינם מצטערים ופורקים עול ואף שלכאורה דבר קטן הואי במעשה עצמה אין חילוק, אכל בזה רב ההבדל, שישראל לא לבד שאין מבעט, אבל יוצא בהכנעה ובעצב רוח, אבל אומות לא לבד שאין מצטערים, אלא שעוד מבעטים כמשליך מעליו העול, כן זה הדבר, שנכשלו אבותינו, לא חטאו במעשה, מסעם הי' על פי ה', ואי אפשר להם לעשות, אבל נסיעתם מהר ה' ששם למדו תורה הרבה, היתה צריכה להיות בהכנעה ועצבון רוח כי נפרדים המה מהמקום שלמדו תורה, והמה שגו בזה, חשבו אחרי שה' צוה לנסוע, והם הלא הולכים לדבר מצוה רכה וגדולה, לרשת את הארץ הקדושה ובכן הלכו לא בעצבון ולא בהכנעה שזה מראה חוסר האהבה ללימוד התורה. שהיא כנגד כל המצות, ואף כנגד ישוב הארץ. שהרי יוצאין מארץ לחוץ לארץ ללמוד תורה, ובכן זהו הפורענות הגדולה והנוראה שבשביל זה אמר הקב"ה, נסמוך פורענות לפורענות. לאו, אלא נפסוק פרשת ויהי בנסוע הארון, כשנתבונן על זה יאחזנו פלצות. עד היכן הדברים מגיעים, עד היכן מגיע עונש חוסר אהבת תורה אף בלי עשית שום מעשה או בהליכה לדבר מצוה. עפ"י ה' אף בהליכה ולמעשה של ירושת הארץ, תכלית של יסוד עם ישראל, אבל אם ברוחם, לא שלטה עצבון על ההתרחקות ממקום ליסוד התורה הוא פורענות שבשביל זה צריכים לשנות סידור התורה:

ולהיפך מדה טובה מרובה, מה גדול השכר מאהבת התורה, לפעול ולעזור לאלה הלומדים תורה, להגדיל ולהאדיר תורה בישראל. מהעלבון הגדול. על רפוי הידים. מעמל בתורה, נוכל להתבונן, גודל החיוב לעמול בתורה, להשכיל ולהבין, עמקות התורה, להוסיף לקח ופלפול בסברא.

ובכן כאשר בחסי ה' ספרי אשר הוצאתי על מס' ב"ק בשנת תר"ם, נתקבל לרצון לפני גדולי התורה ובמקומות התורה ואותו ידרשון, אות הוא כי בע"ה חידושי ובירורי הדברים, החילוקים והסברות הולכים במישור כבהבנת הדברים, ובודאי זכותו דמר אבא זצוק"ל, אשר כל ימיו מסר נפשו ללמוד תורה, מתוך דחק וטרדה ועמל רב לצרכי החיים וזכות הרכים אשר זכיתי בע"ה להגיד לפניהם השיעורים, דין גרמא שאזכה לכון הדברים לישרם, ולעמקותם, ובכן זאת יתן עוז בנפשי להוציא לאור גם חידושי על מס' בבא מציעא אשר חקותי. כי בעזר השם גם ספרי זה יתקבל לרצון. ויעלה על שולחן מלכים מאן מלכי רבנן. ומתכונתו כמתכונת ספרי על מס' בבא קמא, ועיני נשואות לה'. שיחנני ויזכני להוציא לאור יתר החירדושים שחדשתי, ביתר המסכתות שלמדנו בהישיבה הק' דסלאבאדקא. וכן החידושים אשר זכני ח' לאמר לפני הרבים, בהישיבה הק' הגדולה והמפוארה, כנסת ישראל בעיר הקודש חברון. בעניני קדשים. אשר פה בהישיבה הק' מלבד התלתא סדרי מועד. נשים. ונזיקין. בני הישיבה הק'. שמים לימודם גם בהנך תלתא סדרי זרעים. קדשים וטהרות. בעיון רב, ומחרשים חידושים בגדלות וזכותא דארעא דישראל וזכות אבותינו, ושני מכפל מסיעתם, ובם אותי עזר ח' לע"ע שזה שנה שנתישבתי בקביעות במבחן זכיתי להגיד לפניהם חידושים בסדר קדשים, מלבד השיעורים. במסכתות מנשים ונזיקין שלומדים, יהי רעוא דאימא מלתא דתתקבל.

וברכה לראש משכיר, האלופים הקצינים, נדיבי לב. חובבי התורה. אשר מעת התיסדה הישיבה הק'. התאחדו לימדה, ואח"כ נהיו ךועד עזרה ועומרים על המשמר. לתמוך את הישיבה, ואשר להם החלק וזכות בהישיבה הק' הזאת. אשר במשך זמן קצר מעת שנתיסדה. כבר היא לתלפיות, ומאפסי ארץ, ינהרו אלי'. לשמע רוח התורה והיראה הממלא כל חללה, ואשר בה הם עולים ומצליחים, ובהישיבה הק' כעת קרוב למאתים בחורי חמד שוקדים על התורה. ונתונים לה' ותורתו. הרבה מהם חזרו על כל הש"ס איזה פעמים, וגם למדו הרבה ירושלמי. וספרי הראשונים וחמה גדולי ישראל.

וראה דאינו עין בעין השגחת ה', שהי' רצון לפניו, כי עת אשר התעורר רוח קודש רוח כביר בעם הקודש, לישב ארצנו הק' ולבנות הרימותי' עליהם ביחד עם זה, וקודם זה, לרומם את בית ה', להוסיף על הישיבות הקדושות הנמצאות, עוד ישיבה קדושה. שתהא מרכז התורה לעם ישראל, ולקיים כי מציון תצא תורה ומארץ הקודש יצאו גאונים וגדולים לכל תפוצות הגולה וכמו שאמר עזרא, לרומם את בית אלקינו ולהעמיד חרבותיו ולתת לנו גדר ביהודה. אשר מזה דרשו רז"ל (שבת דף י"א) שרק ברומם בית ה'. יעשו בזה שיעמידו החרבות ושיותן לנו גדר ביהודה. ואם זה אמרו עזרא ונחמי'. בבנותם את עיר הקודש ירושלם ובהקימם ברוח קדשם את בית עמנו שמה כי אך בהתרומם בית ה'. נבנה את חרבותינו. על אחת כמה וכמה עתה שאם נרומם את בית ה', מקומו בעולמו ד' אמות של הלכה, בארצנו הקדושה ונעשה את ארצנו עליון. להוציא ממנה תורה לישראל. אז יצלח מעשה ה' בידנו. לבנות ולקומם חרבותיי.

הדבר הי' בשנת תרפ"ד. כשהיתי אני וחברי הגאונים באמריקא למען קריאת הצנטרל רליף, שהי' שולח תמיכה לכל מוסדות התורה בכל תפוצות הגולה אז בא אלי בשורה לא טובה מהישיבה הק' דסלאבאדקא כי יצא גזירה שבשבילה עומדת לחרב חלילה, וכי בהכרח, אם לא נשנה את רוח לימוד התורה שבה אי אפשר לה עמוד, ובכן אין עצה אם לא שנבקש לה מקום אחר, ומאור עינינו גאון היראה ואהבת התורה, המאיר עיני בני הישיבה במוסר מדות ואהבת תורה ויראת שמים הרב הגאון ר' נתן צבי פינקל זצוק"ל, עמוד הישיבה פנה אלי בהידיעה הזאת ושאל חות דעתי, ואנכי עניתי שלדעתי נחוץ ליסד ישיבה באה"ק, ושיש תקוה שאחינו הנדיבים באמעריקא, יתנו ידים להמפעל הנשגב הלזה, הנוגע לכל עם הקודש, ולענין ישוב ארץ ישראל, החביבה על כל ישראל, ואחרי שגם הוא הסכים לזה נסע כבוד חתני הגאון המפורסם ר' יחזקא' מרנא שליט"א לתור איזה מקום טוב בעדינו והיתה עצתו, ליסד הישיבה הק' בעיר אבותינו עיר הקודש חברון והסכמנו לזה. ואנכי פניתי אז לכבוד הנדיבים האלופים שהמה עתה חברי הועד.

והמה אספו אז, קרוב לעשרים אלף דולאר על הוצאות העתקת חלק גדול מהבחורים, מסלאבאדקא. לחברון עיר הקודש וכבוד חתני הגאון הנ"ל קבל עליו להיות ר"מ ומנהל בהישיבה הק' וברוחו הכביר הוא משפיע תורה ויראת שמים, יחיהו ה' עם בתי הרבנית היקרה פעשא סרים תחי' ובתם תחי' על פסח, של שנת תרפ"ה באתי לחברון ועד אלול של שנת תרפ"ה היתי בהישיבה הק', אכן באלול שנת תרפ"ה, שבתי להישיבה הק' דסלאבאדקא כי תיכף כאשר נתיסדה הישיבה הק' בחברון. רוע הגזירה עברה כמעט כי אינינה נוגעת בהישיבה הק' דסלאבאדקא והיא כאז כן עתה בלימודה ובצביונה עין בעין ראינו אז. כי הגזרה היתה אך למען שתתיסד בארץ הקדושה עוד ישיבה קדושה, ישיבה מרכזית לכל אחינו, כי רצון ה' וחביב לפניו ישיבה קדושה המפיצה תורה לכל ישראל בארצנו הק'. כי אין תורה כתורת ארץ ישראל. ובחסדי ה' השפעת הישיבה רבה, נתרומם קרן התורה, ואם אמרו רז"ל כי בני מחוזא אבירי לב דחזו יקרא דאורייתא, ולא אגיור גיורי מיניהו, רואים אנו כי לוא לא היו בני מחוזא אבירי לב מדרך הטבע בראותם, הרבה מתקבצים לחדשי כלה ללמוד תורה הדבר הזה הי' פועל עליהם להתגייר. אף שהמה אומות העולם, ועם ישראל בגולה, דלים מחופים ומטורפים, אעפי"כ בראותם אנשים שהם יודעים בנפשם, כי המה כבירי הרוח, ובראותם איך המה נתונים להתורה הקדושה, ובחדשי כלה יעזבו כל אשר להם לבא לשמוע הלכות החג בחג והלכות פסח בפסח, הדבר הזה פועל על לבבות אנשים שאינם אבירי לב לבא תחת כנפות ה', וא"כ מה גדול ההשפעה הרבה, בראות הכל יקרא דאורייתא אנשים צעירים לימים. מיטב הכשרונות בעלי רוח כביר מלאים דעת ותבונה אשר הכל יתנו להם כבוד. בראותם. אותם אנשים מרום המעלה, ועל כן. מה שהמה נתונים לה' ותורתו, דגולים ביראה זה משפיע על כל אנשי ארצנו הק' השפעה קדושה לקרב לבותי' לתורת ה'.

בקיץ תרפ"ה הופיע גם כבוד הרנצ"ף להישיבה הק', ובמשך הזמן. עד אשר נלקח אדון ה' השמימה. השפיע טל של יראת שמים, אך לא זכינו הרבה לאורו. כי בכ"ט שבט תרפ"ז עלה למעלה והישיבה הק' נקדשה במכובדי ח' במאור ישראל וקדושו הרנצ"ף זצוק"ל גם בכבוד חתני הגאון המפורסם, מלא יראת ה', מו"ה ד' משה פינקל זצ"ל, שהוא בנו של הרנצ"ף זצוק"ל שהי' ר"מ בהישיבה הק' דסלאבאדקא. ובשנת תרפ"ה בא לפה חברון. והשפיע תורה בשיעוריו. ועלה השמימה, ביום כ' דחוה"מ תרפ"ו, יטיב ה' ולא יוסיף לדאבה, ויליצו טוב בעד הישיבה הק' ויגן זכותם על בתי הרבנית היקרה וצנועה שרה זלטא תחי' עם ילדי' היקרים שיחיו.

בהיותי בסלאבודקא בשנת תרפ"ו. נקראתי ע"י ועד העזרה של הישיבה הק', לבא לאמעריקא כי הישיבה הק' באה במצב נורא כי ההוצאה רבה והוכרחתי עוד הפעם לקבל עלי הנדוד והטלטול שהוא יתר מכפי כחתי. כי לא הי' עצה להחזיק מעמד

ונסעתי בתחלת קיץ תרפ"ו לאמעריקא, וחברי הועד, הרכה עשו למען הישיבה הק' ונסעתי בהרבה עירות. והי' עזרה להישיבה חקי. והועד התכונן ובשלהי קיץ תרפ"ז שבתי לסלאבאדקא ונסעתי לפה חברון. בחודש כסלו תרפ"ח ובפסח של תרפ"ח החלטתי להתישב בקביעות בפה ועיני נשואות לה', שיחוס על הישיבה הק' ויעזרני לכלכלה להקימה כי רחמיו מרובים.

והנני קובע ברכה לכל הנדיבים העושים ומעשים, למען טובת מקדש ה' המאיר לישראל ממרומי הררי קודש. יהיו ברוכים לה' הבוחר בתורה. ובארצנו הק'.

ביחוד הנני קובע ברכה לבני יחידי הרב הג' היקר מו"ה חיים שרגא שיחי' אשר הוא העיר אותי להדפיס את חידושי על ב"מ, ועשה הרבה אודות ההדפסה. יאמצהו ה' ויחייהו עם רעיתו היקרה מרת פועה תחי' ואני ורעיתי הרבנית חצנועה ויקרה חי' מנוחה תחי' נזכה לראות מהם דור ישרים עוסקי בתורה ומצותי'.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה