אור ברסלב
לב שמח שורשים › שורש ב

לב שמח· רבי אברהם אליגרי

שורשים · שורש ב

שורש א

השרש השני כתב הרב לא כל מה שנמצא לחכמים וכו' את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח עכ"ל:

וכתב עליו הרמב"ן הרי בגמרת כתובות הזכירו צואת רבי לבניו וכו' אלא שיכבד אותם בכל ענין שיהיה להם כבוד עכ"ל:

ובמחילה רבה מכבודו אומר אני זו תשובה גנובה מהרב עצמו שכתב פרק ו' דממרים חייב אדם לכבד אשת אביו ואע"פ שאינה אמו וכל זמן שאביה חיים שזה בכלל כבוד אביו וכן מכבד בעל אמו כל זמן שאמו קיימת אבל לאחר מיתה אינו חייב ומד"ס שאדם חייב בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו עכ"ל. ולפי דרכו של הרמב"ן ראוי היה לו שיקשה אל הרב מדבריו אלו עצמן שהרי כתב כאן דאשת אב ובעל אם מדאורייתא נינהו ואפ"ה לא ימנה אותן למצות בפני עצמן מפני שהן חלק ממצות כיבוד אביו ואמו כי זאת היא כוונתו באומרו שזה בכלל כבוד אביו וכו' כלומר ומצוה אחת היא אשת אב עם כבוד אב וכו', ועוד אכתוב בזה לקמן בע"ה, וכיון שזה כן קשה מה הוא זה שתמה על בה"ג שלא מנה כבוד בעל אם ואשת אב מצוה בפני עצמה וכו' מאחר שלפי דעתו ג"כ דחיובן מדאורייתא לא מנאן בפני עצמן משום דבכלל כבד את אביך ואת אמך הן ולמה לא יאמר אף כן לבה"ג דלעולם מצות מדאורייתא הן ולא מנאן משום דבכלל כבד את אביך ואת אמך הן והכל מצוה אחת, ולכאורה זו קושיא חזקה על הרב:

אבל התירוץ לזה הוא כשנבין ונרד לעומק דברי הרב שכתב חייב אדם לכבד אשת אביו וכו' דודאי חייב אדם מדאורייתא קאמר מדחתם ואמר ומד"ס שאדם חייב בכבוד אחיו הגדול וכו' וא"כ צריכין אנו לדעת חיוב זה מה"ת באשת אב מנין לו ואין זכר לזה בתורה כלל ולכאורה מרבויא דאת קא מפיק לה וכמ"ש בכתובות את אביך לרבות בעל אמך ואת אמך לרבות אשת אביך וזו אי אפשר דא"כ קשה אחיו הגדול אמאי קאמר שהוא מד"ס והא התם בגמ' נמי קאמר וי"ו יתירה לרבות אחיו הגדול:

ומהרי"ק ז"ל בכסף משנה פ"ו מהל' ממרים כתב אשת אביו ובעל אמו כיון דמאת מרבינן להו ככתוב מפורש דמי אבל אח גדול דלא מייתינן ליה אלא מדרשא דוי"ו לא חשיב ליה מפורש בתורה אלא מד"ס ע"כ. ואנכי לא ידעתי מאי שנא האי מהאי דתרוייהו את ווי"ו רבויי נינהו ובהדיא כתב הרב לקמיה בשרש הב' כל דבר היוצא מרבוי או מי"ג מדות דרבנן מחשיב וכו' ולעג לבה"ג שמנה יראת חכמים מדאורייתא דאתיא מרבויא דאת ה' אלהיך תירא ואי הכא יחייב מדאורייתא בעל אם ואשת אב מרבוי דאת ואת הוא סותר את עצמו וזה ברור. אבל האמת בזה שהרב לדרכו הולך שכתב כל שלמדוהו באחת מי"ג מדות אם ביארו הם עצמם ואמרו שהוא מדאורייתא ראוי למנותו כנז"ל ומזה הטעם הוא שכתב כאן שחייב לכבד אשת אב וכו' ממ"ש שם בכתובות ג"כ אשת אב דאורייתא וכו' וזה שכתב כאן הרמב"ן הרב מבקש בדברים הנדרשים וכו' שיאמרו הם בעצמם שהם דאורייתא וכו' והרי הוא כאלו הזכירו שהן מדאורייתא, כדבריו כן הוא שהרמב"ם עצמו זה דעתו שמפני שהזכירו באלו שהן מדאורייתא הן מדאורייתא אלא שעכ"ז הוא לא ימנם למצות בפני עצמן ומן הטעם אשר רמז בדבריו ואמר שזה בכלל כבוד אביו וכו' כנז"ל דס"ל דכיון שכבוד אשת אב בכלל כבוד אב ממילא שכבודם אל כבוד אביו חוזר ומצותה ג"כ בכלל מצות כבוד אב וכן מצות כבוד בעל אם בכלל מצות כבוד אם והענין הוא שכבוד אב ואם היא המצוה וכבוד אשת אב ובעל אם חלקים ממנה שהם אינם נמנים מצות לעצמן כפי שרשיו. וכי תימא אי הכי נפל ליה להרמב"ם פיתא בבירא שהקשה למה לא מנה בה"ג כבוד בעל אם וכו' וזו קושיא ותשובתה בצדה שבכלל כבד את אביך ואת אמך היא וכמו שהלין עליו הרמב"ן ואצלנו הקושיא יותר חזקה כי הרמב"ם לעצמו כן כתב וממנו היה לו ליקח גה לבה"ג:

אתה עתה ברוך ה' החפץ להבין אמרי בינה ודברים כהוויתן ואמיתתן אשכילך ואורך עצמת חכמת הרב עד היכן מגעת, כי בדבריו הנחמדים מזהב גילה כי הטעם הנזכר הצודק ועולה יפה לו ולא לבה"ג כלל ולכך הוא מקשה עליו. הנה הוא ז"ל כתב בתחלת זה השרש והעתקנו לשונו לעיל כל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת מי"ג מדות אם ביארו הם בעצמם ואמרו שהוא גוף תורה או שהוא מדאורייתא ראוי למנותו אחר שהמקבלים אמרו שהוא דאורייתא וכו', וחזר וכתב עוד אמנם ימנה מה שהיה בפירוש מקובל ממנו והוא שביארו המעתיקים ויאמרו שזה הדבר אסור לעשותו ואיסורו דאורייתא הנה נמנה אותו כי הוא נודע בקבלה לא בהיקש ואמנם זכרו ההיקש והביאו ראיה עליו באחת מי"ג מדות להראות חכמת הכתוב עכ"ל. ועוד האריך בזה הרבה בפתיחת פירוש המשנה וכלל כוונתו ששום דבר הבא מן ההיקש ר"ל רבוי או אחת מן המדות לא ימנהו הוא דאורייתא רק כשיאמרו ז"ל בפירוש שאותו הדין הוא דאורייתא כי אז אף אם זכרו בו שמוציאין אותו מן הרבוי או מי"ג מדות וכו' רמז הוא מחכמת הכתוב ולא שמצד זה ישים הוא אותו בכלל ד"ת רק מצד שהודו שהיה להם בו קבלה בפירוש דתורה. וממוצא דבר שמענו שאשת אב ובעל אם שמונה את כבודם למצוה מן התורה כן הן אצלי שתיהן קבלה ביד רז"ל שמן התורה הן וגילו על קבלתם זאת באמרם דרך פשיטות אשת אב דאורייתא. ומ"ש עוד שם דכתיב כבד את אביך זו אשת אביך רמז הרומז מחכמת הכתוב כמ"ש הרב ז"ל. והנה כי כן וכבוד אשת אב ובעל אם לא נזכרו בכתוב ולא בא בו מפורש אלא כבד את אביך ואת אמך לפיכך אמרו שאף שאינו מפורש כאן אשת אב ובעל אם בכללן הן לכבוד כי כן קבלו ובא הרמז עליהן באת ואת ומ"מ הכל מצות אחת כלומר לכבד אב ואם ובכל אשר ילוה להם והיא היא אשר מנאה מצוה וראוי למנותה ר"ל כיבוד אביו ואמו בלבד לא אשת אב ובעל אם כי אף שהם מצות של תורה בכלל מצות כבוד אב ואם נכנסות וחלק ממנה הן שכפי אחד משרשיו אין למנות חלקי המצוה מצות בפני עצמן:

אבל לבה"ג לא יועיל זה כלום כי הוא לא מפני שאשת אב בכלל כבד את אביך מונה אותה מצוה אלא משום תיבת את כפשטא דתלמודא כבד את אביך זו אשת אביך דמרבוי דאת קדרשי לה ואצלו כל הרבויין עשה ול"ת של תורה הן ואשת אב כאחד מהן וראיה שתמנה מצוה לעצמה כיון דמפקינן לה מתיבה מיוחדת שאותה תיבה לפי דעתו עושה אותה מצוה בפני עצמה וכאלו נכתב בפירוש כבד אשת אביך. והתבונן בלשון הרב שכתב וזה שרש נשתבש בו זולתנו ולכן מנה יראת חכמים עם מ"ע וכו' חשב שכל מה שיגיע מי"ג מדות הוא מזה הכלל ואם היה כמו שחשב למה לא מנה כיבוד אשת אב מצוה בפני עצמה כי אלו האנשים למדנו שאנו חייבין לכבדם ברבוי אמרו כבד את אביך לרבות אשת אביך וכמ"ש את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח עכ"ל. כלומר לדידי לא מריבוי את לבדו אמרתי החיוב על כבוד אשת אב אלא ממה שהם אמרו בפירוש אשת אב דאורייתא ויועיל טעם זה אל החיוב בלבד שיהיה מן התורה ולא למנותו מצוה בפני עצמה דמ"מ אינה היא כתובה לעצמה אלא בכלל כבד את אביך אבל לפי דעתו דבה"ג שהחיוב שאנו חייבין לכבדם אינו זולתי מצד הרבוי דמלת את בלבד והרבוי לדעתו כמצוה מפורשת לעצמה א"כ כמו שמנה לירא מן החכמים מצד הרבוי דאת ה' אלהיך תירא אף שחלק הוא מיראת ה' כן אשת אב לדעתו היה ראוי למנותה מצוה לעצמה מחמת הרבוי ולא שייך כאן לומר שבכלל כבוד אב היא כיון שמצוה היא נבדלת לעצמה בכתוב, והקושיא על בה"ג בסגנון זה עצומה, ומכה זעומה, לא תועיל בה רפואת חכם גדול ואומן, כרבינו משה בר נחמן:

אמר הצעיר אף שבמאמרי זה אני רגיל לקצר ולמעט האריכות בדברים כל מה שאוכל הארכתי בזה מעט והרחבתי בו הדבור כדי שיהיה מבואר ומבורר היטב ויהא הוא לאות ולמופת גמור על שאר דברי הרב ז"ל כי כלן טובים ונכוחים אלא שהמשיגים לא העמיקו בהן ולא ירדו לסוף דעתו הכזיבוהו ושמו לאל מלתו מבלי משים לב לכל דבריו המפוזרים והמפורדים בספריו כי בהתחברם והצמדם יחד ימלא כל ביתו אורה יראה וירצה עיקר כוונתו וחכמתו הגדולה עמוקה משאו"ל מה למעלה:

ועוד אני מדבר שבכל מה שהרמב"ן הלין על בה"ג שלא מנה אשת אב מפני שהוא חלק מכבוד אב עדיין לא יצא מידי קושיא בכבוד אחיו הגדול למה לא מנה למצוה בפני עצמה אחר שהוא מוציאה מוי"ו יתירה כמ"ש וי"ו יתירה לרבות אחיך הגדול לפי דעת בה"ג שגם כל הבא מדרשת וי"ו וכיוצא תורה היא. והוא הרמב"ן כבר כיון ליישב זה וכתב אבל אחיך הגדול אולי חשב שאין המצוה לבן אלא בחיי האבות לפי שהוא גנאי להם שיתבזו תולדותיהם והם מצטערין בזה הרבה עכ"ל. והמעיין יראה שממה שכתבתי לעיל זה ג"כ אינו מעלה ארוכה לבה"ג כי אצלו הדין היוצא מרבוי הוי"ו וכיוצא מצוה נפרדת לעצמה היא וראויה להמנות, זאת ועוד לא בריר לי הדין טעמא כולי האי שיהיה כבוד האב הגדול תלוי באב ותהיה מיתת האב מקום פטור לאחים מכבוד אחיהם הגדול דבשלמא אשת אב ובעל אם אין לבן עמהם שום שייכות וקורבה כי אם מצד האב או האם בלבד ודין הוא שדוקא בחייהם משום כבודם כי אחרי מותם דבר אין להם עוד עמם כלל אבל האח הגדול שייכות יש לו אצל שאר האחים כי עצמם ובשרם הוא ואינו זר ורחוק אל הדעת שאף אחרי מות האב יהיו חייבין בכבודו מצד עצמו וקרבתו עמהם שעדיין קיימת היא. ורש"י בגמ' על ה"מ מחיים וכו' כתב ה"מ דחייב בכבוד אשת אביו בחיי אביו, ולכאורה קשיא דמלתא דפשיטא בגמ' קא מפרש ואפשר שכיון למעוטי אחיך הגדול כלומר דהך מילתא ה"מ מחיים לא קאי אלא דוקא אאשת אביו בלחוד וממילא אבעל אם דדמי לה אבל לא אאחיו הגדול דאיהו אף אחרי מות האב וטעמא רבה איכא להבדיל ביניהם כדאמרן. וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם שלא הזכיר באחיו הגדול כל זמן שהאב קיים כמו שהזכיר באשת אביו ובעל אמו:

כתב הרמב"ן ואני חוזר אל הכלל הזה שכל דבר הנלמד במדות שהתורה נדרשת בהם יהיה מדרבנן וכו'. ופליאה דעת ממני שאם נאמר כי אין המדות הנדרשות מסיני וכו'. ומ"ש שהוא נודע בקבלה לא בהיקש אם המדות אמתיות הכל נודע בקבלה מאתו ית' עכ"ל:

איהו מותיב לה ואיהו מפרק לה לקמיה שכתב עוד ואולי יסבור שהדין הנדרש מן המדות עם היותו אמת אין לו רמז בכתוב ולא נכתב המקרא אלא לפשוטו ולא להוציא ממנו הדין ההוא והרי נקרא דרבנן וכשהם יאמרו שהוא דאורייתא או גוף תורה נמנה אותו מפני שנודע בקבלה כי הרבוי או הגזירה שוה בפסוק ההוא נכתב להוציא הדין ההוא הנלמד ע"כ, וזו לדעתי תשובה חשובה אל הרמב"ם ולא ע"פ דרכו דהרמב"ן שהוא ז"ל אומר שכיון שאין לו רמז בכתוב לא נכתב להוציא ממנו הדין ההוא א"כ קשה שזה סותר מה שהקדים שהדין הנדרש מן המדות אמת והא ודאי פטומי מילי בעלמא שהיכן אמתותו אם הכתוב לא נכתב אל הדין ההוא ולא כיון לו. אבל הענין הוא שהכתוב נכתב בודאי להוציא ממנו אותו דין ע"י המדות ואמת הוא דאם לא כן למאי אהני, אלא דמ"מ כיון שהדין ההוא לא כתבו ה' בתורה בפירוש כשאר הדברים המפורשים בה היה זה ממנו ית' להורות שדין אותו דבר אינו שוה אל דין אותו שבא בו מפורש אלא מסרו לחכמים שידרשוהו מן המדות ויקרא על שמם לשיהיה נידון בחיובין של דבריהם ולא בחיובין של תורה. ולפיכך כשהם עצמם בשום דבר שמוציאין אותו מהמדות יאמרו שהוא מן התורה מורין בזה כי כן הוא מקובל אצלם שאין הדבר ההוא מאותן שמסרן הכתוב לחכמים ולא ממדרגתן אלא ממדרגת אותן שהן מפורשות בתורה, ועם זה אין מקום למה שהרמב"ן מקשה עוד שאף המוזכרות מהם בתלמוד שהן דאורייתא אף הן לא נכתבו, כי אלו אף שלא נכתבו באה הקבלה עליהן שהן ממדרגת אותן שנכתבו וזהו שכתב הרמב"ם שזה נודע בקבלה לא בהיקש. ומה שהרמב"ן מקשה שאם המדות אמתיות הכל נודע בקבלה, לאו מילתא היא כלל כי נודע בקבלה שהרמב"ם אומר כאן רצונו הוא על קבלה פרטית שיש להם באלו הדברים לבדן שהן מן התורה ממש ואין זו דומה לקבלה שיש להם במדות שאותה היא קבלה כללית שקבלו לדרוש התורה באלו המדות ולא תספיק זו הקבלה אל שיהיה לאותן הדברים הנדרשים מן המדות דין שאר הדברים המפורשים בתורה ומן הטעם שכתבתי. אבל מה שאומר כאן הרב שזה נודע בקבלה היא קבלה אחרת פרטית בקצתן שקבלו בהן לבדן שהם תורה ממש אף שמן המדות הן באות והמשכיל החפץ להבין דבר אמת לאמתו יבחין בעומק חילוק זה בדברי הרב ז"ל ותברכני נפשו:

ומכלל זה אנו שומעין ג"כ תירוץ ברור אל מה שמקשה עוד הרמב"ן כי ההל"מ אצל הרב ד"ס היא וא"כ הדבר המקובל לא יקרא דבר תורה מצד הקבלה וכו' ע"כ, כלומר שאם היה מצד הקבלה הרי ההל"מ עצמה קבלה היא והיאך חושב אותה מד"ס, וזה אינו כלום כי אף שקבלה היא אינה קבלה שעל שדה התורה תחשב ובזה היא דומה אל הדברים הנדרשים מן המדות כי אף שיש לנו קבלה לדרוש אותן לא תהיה אותה דרשא כדאית אלא לעשותן מד"ס כי אין לנו קבלה שהנדרש בהן יהיה דינה בשל תורה וההל"מ אף שיש לה תוספת על הנלמד מהמדות כי היא עצמה בפרטות ובפירוש נאמרה בסיני מה שאין כן ביוצא מן המדות כי אין לו אלא רמז סתום במדה ההיא מ"מ זה וזה אין לנו בו קבלה שדין תורה יש לו ובזה נופלים הן מאותן שבפירוש באה הקבלה בהן שהן גוף תורה או מן התורה. ואם הרמב"ן היה מדקדק בזה החילוק מקבלה לקבלה לא היה מקשה שאם המדות אמתיות הכל נודע בקבלה כי ודאי הכל נודע בקבלה הכללית אבל לא כלן נודעו בקבלה פרטית אלא אלו בלבד שקבלו עליהן בפירוש שהן תורה:

ועם זה ג"כ הותר מה שכתב עוד שהרב מערבב דבריו וחוזר ונותן טעם אחר וסבה אחרת שאמר כל מה שיוציא אדם ענפים מן העיקרים וכו' וראוי לקרותן עוד ד"ת ולמנותן כאותם שהזכירו בהן בתלמוד שהם מדאורייתא או גוף תורה עכ"ל:

ולא טובה השמועה שאחרון הגאונים בזמן ובכל דבר חכמת בינה ברכו ה' מראשיתו אחריתו ישג"א מאד שגיאה כזאת וגם ערב רב עלה אתו כמו שהרמב"ן קובל עליו, ח"ו. אבל אני אבאר ולי נאה לבאר ואומר שכל דברי הרב עולין בקנה אחד אין בהם אלא טעם אחד וסבה אחת כי העיקרים והענפים שזכרן כאן הרמב"ם לאו היינו שד"ס עם ד"ת דבוקים ומחוברין אלו עם אלו כענפים בעיקרים עד שתפול עליו קושית הרמב"ן שאם הם חלק מהם אפי' שהיו ממש כתובים בפירוש לא ימנו לעצמן ואין ראוי לקרותן ד"ס אלא ד"ת כיון שהן חלק מהם ואם דברים אחרים מיוחדים לעצמן הם למה יקראם ענפים כי עיקרים הן כשאר ד"ת ולא ענפים, זאת היא טענתו. ואני אומר כי אמנם לענין איכותן ומדרגותן בלבד הוא שכינה אותן כן כלומר שהנכתבין בתורה בפירוש הן במדרגת שרשים ועיקרים והנלמדין מן הדרשות או מי"ג מדות אף שמתוך אותן המצות המפורשות יוצאים ומהן נלמדין סוף סוף אין ערכן ומדרגתן אחת מכל צד וכענפים להם דמו ואפי' אותן הדברים שאינן חלקים מהנכתבים בתורה והן מיוחדין ורשומין לעצמן הן ענפים לאותן שבאו בתורה בפירוש שלפיכך הן עיקרים ולא אלה שאין כתובים בה בפירוש כמו הם כי לא לחנם היה ההבדל הזה ביניהם אלא כדי לחלקן מהן ולדונן לעצמן ושיהיה ערכן ומדרגתן עמהן בערך ומדרגת הענפים לעיקרים וזה עצמו הוא מה שכתב הרב תחלה שכשהם לא יבארו בשום דבר ויאמרו בפירוש שהוא דאורייתא הנה הוא דרבנן כי אין שם כתוב יורה עליו וכו' כלומר דכיון שאין הכתוב מורה עליו הנה אינו עיקר ואפילו שיהיה המוציאו מן הכתוב מרע"ה ענף הוא היוצא מן העיקר ואינו שוה לעיקר וא"כ דבריו ז"ל מראשן לסופן כלן לטעם אחד וסבה אחת עולין ואין בהם שום ערבוב ובלבול חלילה וחס:

ואני טרם אכלה לדון בקרקע לפני הרמב"ן בכל פרטי טענותיו על הרמב"ם בשרש הזה אציעה פה מה שכתב הרשב"ץ בספר זוהר הרקיע וז"ל מעולם לא סבר הר"ם בדבר הנלמד מן הדרשות שיהיה דינן כדין דבר מדרבנן ללכת בספקו להקל ולא תשתנה סברתו מזולתו בשום דין מדיניהם ולא קראן מדרבנן אלא לענין אחד בלבד שכיון שאינן בתורה בפירוש ולא באו אלא מדרשה באחת מי"ג מדות אין להכניסן בכלל המצות אלא א"כ יפרשו בהן החכמים ויאמרו שהוא גוף התורה וכו' וראיה לדבר שכתב בחבורו הגדול שהאשה מתקדשת בכסף ושטר וביאה ושלשתן דין תורה וכו' אף שקדושי כסף לדעתו מדרבנן הן וכו' ומה שמגלה דעתו בפירוש הוא מה שכתב בפתיחתו לסדר טהרות בביאור המשנה בשמנה אבות הטומאות מהן מן התורה ומהן מדרבנן כתב שנבלת עוף טהור אין לו טומאה מן התורה בביאור וכלן מנינו אותם בכלל אבות מדרבנן והתאמת אצלי שהיא אב של תורה ואם לא באה בביאור וראיית זה היותו חייב עליה כרת על ביאת מקדש וקדשיו וסמכו זה לאומרו ית' נבלה וטרפה לא יאכל וכו' ובסוף דבריו מנה אבות הטומאות דרבנן ובכללן נבלת עוף טהור עם היותו גוזר שהוא אב טומאה מדאורייתא. הנה נתבאר מדעתו שהיותו מונה נבלת עוף טהור אב טומאה מדרבנן אינו מפני שיהיה דינו כדין שאר אבות טומאות דרבנן כע"ז ומשמשיה אבל היא כשאר אבות דאורייתא לענין חיוב אלא שקראה דרבנן לפי שלא באה בפירוש אלא מהמדות וכו' ומ"מ דין תורה הוא וכמו שקרא קדושי כסף ד"ס מפני שלמדום מג"ש דקיחה קיחה ועכ"ז אמר שהיא דין תורה והבא על המקודשת בכסף הוא במיתה וכו' כן הוא כל דבר הנלמד מהמדות אצל הרב ז"ל דין תורה עם שקורא אותן ד"ס וכן בפרק ב' דטומאת מת בספר היד כתב דטומאת עצם כשעורה כיון שהיא הלכה היא דין תורה ולא ד"ס. אלה כלן דברי הרשב"ץ ויותר מהמה סובבים על קוטב אחד שכל הדברים הנדרשים או הנלמדים מהמדות אצל הרב בקולן וחומרן ובכל דינן שוין הם אל המפורשים בתורה ולא בזה חולק הוא עם בה"ג רק בענין המנין בלבד שלא להכניסן בתרי"ג מצות של תורה כמו שהכניסם הוא, וחתם הרשב"ץ דברין באומרו כמה שנים עברו ולא נתגלה טעמו של רבינו ובעניותנו נתגלה לנו מה שלא נתגלה לראשונים עכ"ל:

אמר הצעיר הרבה שיבח את עצמו במציאה זו שמצא ונרצה לו לכפר עליו גם ראיתי אחרים רבים וגדולים נמשכו אחריו בזה, ואני עני עוני אגיד כי אף שהוא אומר שנגלה אליו אצלי עדיין הוא סתום מוצנע ומכוסה מכמה פנים. חדא אם כל הדברים הנלמדים מאחת מהמדות שוין להרמב"ם אל הבאים בפירוש בכתוב באיכותן ר"ל בדינן כמו שהרשב"ץ מפרש בו א"כ תקשי ליה להרמב"ם על מה שוא ברח מלומר שהן שוין גם בכמותן כלומר שיכנסו עמהן במנינן מאחר שדינן אחד תורה אחת ומשפט אחד לכלן גם בחנם שבר כמה קולמוסין ושחת ארצה כמה דיו וטרח לעשותו טועה לבה"ג שכלל אותן במנין אחד מאחר שלענין הדין אין זה מעלה ומוריד כלל ולא נפקא מינה מידי חושבנא בעלמא. ועוד אף אם יהיה מקום לרשב"ץ לומר כן בזה הספר הקצר דנחית ביה למנינא ולחלוק בא עם בה"ג שמנה מצות דרבנן עם מצות דאורייתא מ"מ מה יענה בחבורו הגדול שעיקר כוונתו שם אינו על המנין כי אם על הענין ובכמה דברים אומר זה ד"ת וזה מד"ס ומה טעם לו לזה אם לענין הדין אין הבדל בין מה שהוא מד"ת למה שהוא מד"ס ואדרבה לשון זה מוכיח שיש הבדל בהן דהא קאמר זה דין תורה וממילא מאי דמסיים נמי וזה מד"ס חתימה מעין פתיחה וכאילו אמר וזה מדין סופרים והמשמעות הוא כי אין דיניהם שוה אלא דין אחד לד"ת ודין אחד לד"ס, ומה לנו לדקדוקים ובפירוש כתב בפי"ג מהל' עדות אין פסולין מדין תורה אלא קרובים ממשפחת אב בלבד וכו' אבל שאר קרובים מן האם או מדרך האישות כלן פסולין מדבריהם עכ"ל. ושם לעיל בפי"א כתב הוא עצמו מה בין פסול לעדות מה"ת לפסול מדבריהם פסול מה"ת שהעיד עדותו בטלה אע"פ שלא הכריזו עליו וכו' והפסול מדבריהם צריך הכרזה לפיכך כל עדות שהעיד קודם שהכריזו עליו מקבלין אותו וכו' עכ"ל. הרי זה חילוק מפורש בענין הדין כי פסולי עדות של תורה עדותם בטלה אף קודם הכרזה ופסולי עדות מדרבנן קודם הכרזה עדותם קיימת ומוציאין ממון על פיהם והרשב"א בסי' תקס"ו כתב אשר שמעת שאין הפרש ביניהם אלא הכרזה אבל לאחר הכרזה זה וזה שוין לכל דבריהם זה אינו שלא נתכוון אלא להפריש ביניהם בעיקר פסולן שאלו פסולין מיד וכו' ומ"מ המגרש בפסולי עדות דרבנן אין הגט בטל כמו המגרש בפסולי עדות דאורייתא וכו', הא קמן כמה חליפין חמורים בדין בין אסורים מדאורייתא לאסורים מדרבנן. הרמב"ם עצמו כתב בפ"ד מאישות המקדש בפסולי עדות של תורה אינה מקודשת בפסולי עדות של ד"ס אם רצה לכנוס חוזר ומקדש בכשרים ואם לא רצה לכנוס צריכה גט מספק ע"כ. האם יש בדין חילוק גדול מזה שהמקדש בפסולי עדות של תורה אינה מקודשת כלל ומותרת לעלמא בלא גט ובפסולי עדות מד"ס אינה מותרת כי אם בגט:

עוד זאת לא בלבד במצות הגמורות מפרש הרב ואומר זה דין תורה וזה מד"ס אלא אף בדקדוקים ובחלקים שאינם הן לבדן מצות לעצמן כותב הוא כן ורוב הלכותיו בטומאת המת מלאות מזה ובפ"ב כתב דם החי וכו' טהור וכו' נתערב הדם וכו' נקרא דם תבוסה ומטמא וכו' אלא שטומאתו מד"ס. ובכמה ענינים אחרים כתב עוד טומאה זו דין תורה וזו מד"ס ובמקומות אומר בפירוש זה אינו דין תורה והדבר מבואר שהדין אינו המנין כנזכר לעיל. ואלו כלן מהמדות יוצאות או מדרשא וא"כ בפירוש הוא אומר בהן שאין דינן כדין אותן של תורה וממקומו הוא מוכרח דהתם ודאי בהל' טומאת מת לדינא קא אתי לגילוח נזיר ולכרת על ביאת מקדש וכו' ולספק טומאה וכו' שבכל אלה יש הפרש אם יש לאותה טומאה דין תורה או ד"ס כמבואר שם, ועוד בפ"ה מטומאת מת כתב אדם שנגע באדם שנטמא במת וכו' הרי זה השני טמא טומאת ערב וכו' זהו דין תורה אבל מד"ס הנוגע במת ונגע באדם אחר וכו' שניהם טמאים טומאת שבעה וכו' בד"א לענין תרומה וכו' אבל לנזיר וכו' אינו טמא אלא טומאת ערב בדין תורה. ושם עוד בסמוך כלים הנוגעים במת וכו' טמא טומאת ערב בד"א לענין תרומה וקדשים אבל לחייב כרת על ביאת מקדש אינו חייב אלא השני בלבד אבל הנוגע בכלים פטור שהדברים האלו אע"פ שהן קבלה אינן דין תורה שלא נתפרשו בתורה ע"כ. וכן כתב פ"ג מביאת מקדש איזהו הטמא שחייב כרת על המקדש כל שנטמא וכו' או בשאר אבות של תורה, כלומר ולא טומאות בדרבנן שכתבן בפ"ה דטומאת מת. ואם הרשב"ץ עבר על אלה הלשונות ונזכר מהן לא ידעתי היאך הי"ל עוד מקום לומר אליבא דהרמב"ם שד"ת וד"ס אצלו כלן שוין הן בדינן ואין הפרש בהן אלא במנינן. עוד הרמב"ם פ"ב מהל' אבל כתב אלו שאדם חייב להתאבל עליהם דין תורה אמו ואביו וכו' ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו נשואה וכו' ע"כ. והוא עצמו כתב שם לעיל כל קרובים שהוא חייב להתאבל עליהם מתאבל עמהם בפניהם מד"ס וכו' אשתו הנשואה אע"פ שהוא מתאבל עליה אינו מתאבל עמה על שאר קרובים פי' מפני שאבלות הקרובים מן התורה ואבלות אשתו הנשואה מדבריהם. ובהל' תרומות ומעשרות כתב כמה הבדלים בדין בין אותם שיש בהם חיוב מן התורה לאותם שחייבין מדרבנן ובסוף פ"ז מהל' מ"א ובהל' תרומות יתבאר איזה דבר חייב מן התורה ואיזה חייב מד"ס והאוכל כזית טבל של דבריהם וכו' מכין אותו מכת מרדות. ולעיל כתב שאוכל טבל של תורה לוקה הרי הדבר ברור ומבואר בכל אלו שהבדל יש בהם בין מה שהוא מדאורייתא אל מה שהוא מד"ס ומהם נקח לכל המקום שיזכיר ד"ס אצל ד"ת שכן הוא לענין ההבדל בדין ולא להבדל בענין המנין בלבד:

ובפתיחת טהרות עצמה שהרשב"ץ מסתייע ממנה כתב הרב ז"ל העכו"ם לא יטמאו אבל מדרבנן שמו אותה כזבים זולת בדבר אחד בלבד והיא שכבת זרע וכו' שטומאתו מדרבנן ולזה לא יטמא שכבת זרע אילו היה זב אמיתי מן התורה היה שכבת זרעו מטמא במגע ובמשא ע"כ. הרי הבדל אחר בדין בין טומאה דרבנן לטומאה דאורייתא ומשנה מפורשת פ"ד מטהרות אלו ספקות שטהרו חכמים ספק מים שאובים למקוה ספק ר"ה ספק ד"ס וכו' ופסקה לזו הרמב"ם פט"ו משאר אבות הטומאות והאריך בה ג"כ פ"י ממקואות וחתם הואיל ועיקר דברים אלו מדבריהם הרי ספקו טהור, ומכאן מודעא רבה להרשב"ץ שכתב לא סבר הרמב"ם בדבר הנלמד מן הדרש שיהיה דינו כדין דבר מדרבנן ללכת בספקו להקל כו' דהא קמן פיסול מים שאובין דקאמר בהדיא דמשום שהן מדבריהם הקילו בספקו ואמרו שהוא טהור ולא תימא דמן התקנה הוא פסול זה דמקרא דאך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור הוא דדרשינן ליה כמו שביאר הרמב"ם פ"ד ממקואות וכן קרובים מן האם או מדרך האישות כולהו נמי מדרשא נפקי וכתב עליהן דמשום שהן מדרבנן הקילו בם והכי נמי אבלות על אשתו נשואה מדרשא היא אין שארו אלא אשתו דאבלות מטומאה גמרי ליה כמבואר שם ואפ"ה הקילו בה יותר מבשאר הקרובים שהם מד"ת כנז"ל וכן כל הטומאות מד"ס שזכרנו לעיל שהקילו בם מדרשא נפקי או מאחת מהמדות כמו שנזכר במקומם וביארו הרמב"ם בפתיחה הנזכרת:

וחוזר אני עוד אל הספקות כי במשנה הנזכרת בטהרות תנן אבל דבר שהוא אב הטומאה מד"ס ספקו טמא כלומר שלהיותו אב הטומאה אף דמדרבנן הוא ספקו טמא מה ששאר ספקות בטומאה דרבנן טהורין וכן כתב הרמב"ם פ"ד מטהרות שכל טומאה מדרבנן ואינה אב ספקה טהור ולכן האריך בפתיחה הנזכרת לבאר אותם שהם אבות הטומאה מדאורייתא או מדרבנן משום שכיון שהם אבות שוין הם לטומאה דאורייתא בספקן ועוד מכוין בהודעת דבר זה משום שאבות הטומאה מן התורה חייבין עליהן קרבן או כרת על ביאת מקדש מה שאין כן אפי' באבות טומאה שהן דרבנן וזהו שכתב שם בפתיחה הנזכרת נבלת עוף טהור התאמת לי שהיא אב של תורה וראיית זה היותו חייב עליה כרת על ביאת מקדש וכו' ע"כ, פירוש שאמרו במשנה ריש פ"ק דטהרות שלשה עשר דברים בנבלת עוף טהור וכו' וחייבין עליה על ביאת מקדש ופירש הרמב"ם חייב קרבן אם היה שוגג וכרת אם היה מזיד וכו'. ומזה מתבאר שטומאת נבלת עוף טהור מדאורייתא דאל"כ לא היו גוזרים היות בה קרבן או כרת שעונשין אלו אינן בד"ס. ועוד יתבאר זה בארוכה לקמן בע"ה. והיוצא לנו מכל זה שבכל מקום שהרמב"ם מזכיר זה מד"ת וזה מד"ס לענין החילוף שיש ביניהם בדין הוא וזה ברור אין בו שום ספק:

ומ"מ לשונו של הרמב"ם בפתיחה הנזכרת לכאורה עומד לנגדנו שכתב נבלת עוף טהור אין לו טומאה מן התורה בביאור ולכך מנינו אותה בכלל אבות מדרבנן ואשר התאמת לי שהיא אב של תורה ואם לא בא בביאור וכו' ובסוף דבריו מנה אבות טומאות דרבנן ובכללן נבלת עוף טהור וכו' ומזה הלשון נעזר הרשב"ץ לפרש בדעת הרמב"ם וז"ל הנה התבאר מדעתו שהיותו מונה נבלת עוף טהור אב טומאה מדרבנן אינו מפני שיהא דינו כדין שאר אבות טומאות דרבנן כע"ז ומשמשיה אבל היא כשאמר אבות דאורייתא לענין חיוב עכ"ל. הנה הוא ז"ל עשה יסוד ועיקר ממה שכתב הרב בתחלה ובסוף שנבלת עוף טהור מכלל אבות טומאה דרבנן ולפי זה פירש שמה שחזר ואמר התאמת לי שהיא אב של תורה רצונו לומר שדין אב של תורה יש לה אע"ג דמדרבנן היא. ולדעתי אם זה הלשון כך פירושו אין סגנונו עולה יפה שאם כן לא היה לו לרב לכתוב אלא התאמת לי שהיא כאב של תורה דהוה משמע שאף שאינה אב של תורה דינה כאב של תורה אבל אומרו שהיא אב של תורה לא משמע אלא שהיא ממש אב של תורה וזו סתירה אל מה שאמר תחלה שהיא אב דרבנן והבקי מעט בטיב הלשון יזכה יבחין דברי אלה ואמתתם ובסמוך זכור אזכרם עוד בצביונם ובקומתם באותות לבית אבותם. ועוד הראיה הזאת בעצמה מצדה תברא וכל אתר לא אשתכח לה כי הוא אומר אינו מפני שיהא דינו כדין אבות טומאה דרבנן כע"ז ומשמשיה וכו' ותימה על עצמו מה נשתנה אב טומאה דע"ז ומשמשיה מאב דנבלת עוף טהור שזה וזה אבות טומאה דרבנן נינהו ואם טומאת נבלת עוף טהור משום דמדרשא היא דינה כשל תורה ע"ז ומשמשיה נמי מדרשא כמבואר במקומו במס' שבת ובמס' ע"ז והזכירו הרב שם בפתיחה הנזכרת וזו טענה שאין להרשב"ץ עליה תשובה:

ועתה אבאר כונתו של הרמב"ם ואמתת הפירוש בלשונו הנזכר. אמר נבלת עוף אין לו טומאה מן התורה בביאור ולכך מנינו אותה בכלל אבות דרבנן, כלומר שאין לטומאתה של זו כתוב מפורש בתורה כמו שיש לכל שאר הטומאות שכתובות בה בפירוש ולכאורה אינה מן התורה ולכך מנינו אותה באבות דרבנן. כתב עוד ואשר התאמת לי שהיא מן התורה כו', כלומר ואף על פי שאין לה טומאה בתורה בפירוש התאמת לי שהיא מן התורה וראוי למנותה אב של תורה בכלל שאר אבות הטומאה שכתובים בה וראיית זה היותו חייב עליה כרת וכו'. ובזה הולך הוא לשיטתו שכתב לעיל כל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד וכו' אם ביארו הם כו' ראוי למנותו וכו' אמנם ימנה מה שהיה בפירוש מקובל ממנו והוא שביארו המעתיקים ואמרו שזה הדבר אסור לעשותו ואיסורו דאורייתא הנה נמנה אותו כי הוא נודע בקבלה לא בהיקש ע"כ. והנה כי כן לפי דעתו טומאת נבלת עוף טהור היא מזה הכת כי הוא דבר שבארו המעתיקים שזה אסור לעשותו ואיסורו דאורייתא ובמה ביארוהו במה שאמרו בנבלת עוף טהור שחייבין עליה כרת בביאת מקדש דאילולי שהם ידעו בקבלה שאיסורה איסור תורה לא היו אומרים שיש עליה חיוב כרת כי עונש זה וכיוצא בו אינו בשום איסור מדרבנן וזה הוא תשלום דבריו וטעמו שאמר שהתאמת לו שהיא של תורה כלומר ולא כמו שחשב תחלה שנבלת עוף טהור אין לה טומאה מן התורה. ומכל מקום בסוף דבריו חוזר ומונה טומאת נבלת עוף טהור עם אבות טומאות דרבנן כי עשה החתימה מעין הפתיחה שהתחיל נבלת עוף טהור אין לה טומאה מן התורה ולכך מצינו אותה בכלל אבות מדרבנן כו' וכונתו לומר אע"פ שהתאמת לי שהיא טומאה של תורה נמשך אני כאן אחרי הפרסום ומה שנראה פה לכאורה שהיא מדרבנן. אבל בחבורו הגדול פרק ו' דאבות הטומאות זכרה במדת אמתות שלו וכתב נבלת עוף טהור מן התורה כלומר ממש מן התורה נמשך אל מה שהביאו לכך והוא מ"ש במשנה וחייבין עליה כרת כמו שכתב כאן בזה המאמר כנזכר לעיל ומזה יצא לנו טעם מפורש אל מה שהשאיר ע"ז ומשמשיה באבות טומאה מדרבנן משום שמלבד שלא ראה עליה בתורה טומאה בביאור עוד לא מצא בה בגמרא שום הוראה מהם שקבלו שהיא מן התורה כמו שמצא שקבלו בנבלת עוף טהור ממה שאמרו בה שחייבין עליה כרת ולכך כתב פרק ו' משאר אבות הטומאות טומאת ע"ז מדברי סופרים כלומר ואע"פ שמביאין בגמרא טומאתה מדברי תורה דכתיב שקץ תשקצנו אינה כי אם מדברי סופרים ככל שאר הדברים שלמדין מן הדרש דמדרבנן בעלמא נינהו ואסמכינהו אקרא:

ומאד אני תמה על הרשב"ץ שמביא סיוע לפירושו בדברי הרמב"ם במה שהוא כתב בפתיחה הנזכרת ואשר התאמת לי שהיא של תורה היות חייב עליה כרת וכו' ואדרבה האי לישנא הויא תיובתיה דהא בהדיא קאמר דדוקא זה בלבד הוא תורה משום שנתבאר לו זה מחיוב עונש הכרת שבו אבל שאר ד"ס שלא נתבאר זה בהן אינה של תורה וכן ממה שהביא עוד ראיה מדברי הרב שכתב בפרק ב' דטומאת מת עצם כשעורה לפי שטומאתו הלכה הרי היא דין תורה עד כאן. כי זה ואף אם יהיה סיוע לו להל"מ שהיא תורה מ"מ אין לו מכאן סיוע כלל אל שאר ד"ס ואדרבה מאומרו לפי שטומאתו הלכה כו' משמע דשאר ד"ס שאינן הלכה אינן דין תורה:

הן אמת שיחת הלשון הזה צריכה תלמוד דמ"מ אומר הרב דהלכה מיהא דין תורה יש לה ומהרי"ק שם בכ"מ קיים הדבר וכתב זה שאמר הוא דין תורה ולא ד"ס כלומר אף לפי שיטתו שכל הנלמד בי"ג מדות נקרא דברי סופרים זה שהוא הלמ"מ נקרא דין תורה וכמ"ש בהקדמתו לסדר זרעים עכ"ל. ובמחילה גדולה אין שם באותה הקדמה כלל שהלכה למשה מסיני אצלו דין תורה ואדרבה הרמב"ן בשרש הב' כתב בהדיא ז"ל הלל"מ אצל הרב ד"ס היא. ועוד הוא הרמב"ם בפירוש המשנה פרק י"ז מכלים כתב כל מה שלא נתבאר בלשון התורה קרא מד"ס ואע"פ שהדברים הל"מ ע"כ. גם בתשובתו לחכמי לוניל זכרה הרמב"ן כאן בהשגות כתב אפילו דבר שהוא הלל"מ מד"ס קרי ליה ואין שם מן התורה אלא מה שהוא מפורש בה כגון שעטנז וכלאים וכו' עד כאן. ובחבורו הגדול פ"ה מהלכות שחיטה כתב ויש שם חלאים אחרים אם יארעו לה תחשב טרפה והן הל"מ וכו' אע"פ שכלן הל"מ הן הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר שבעה מיני טרפיות יש בהן ספקין מותרים כו' ע"כ. ומכאן נמי מודעא להרשב"ץ שאמר שאינו קורא אותן ד"ס משום שמחולפין מדין תורה כו' והרי כאן כתב בפירוש שאפי' ההל"מ מחלפא שיטתה מדין תורה שלא להחמיר בה כשל תורה ועכ"פ דברים אלו סותרין הלשון הנזכר לעיל שכתב לפי שטומאתו הלכה הרי הוא דין תורה. וכן מצאתי לו עוד סתירה אחרת בשאר ד"ס שבפ"ה מטומאת מת כתב כלי חרס שנגע במת או שהיה באהל טמא כו' וזה דין תורה אע"פ שהוא קבלה ובסמוך כתב אבל הנוגע בכלים כו' פטור שהדברים האלה אע"פ שהם דברי קבלה אינן דין תורה שהרי לא נתפרשו בתורה. וזו סתירה ברורה תכ"ד ולא ראיתי לרב בכ"מ יתעורר עליה ולא לשום אחד מהמדברים זולתו:

ואני אשיב בכל זה ותחלה אומר כי לפי רוב השנים נדפסו תשובות מהר"ר תם ן' יחייא ושם ראיתי בסימן פ"ג התעורר על סברת הרשב"ץ והביאה כלה בלשונה וכתב עליה דא ודאי בדותא בדברי הרמב"ם מכמה אנפי, חדא שאם כונת הרב היא לענין מנין המצות בלבד א"כ גבי קדושין שיש בהן שלש דרכים מאי נ"מ שיהיה אחת מאותן מן התורה או מד"ס סוף סוף לא ימנו אלא מצוה אחת וא"כ למה טרח ללמדנו דקדושי כסף מד"ס, וכן במצות עדות שכתב קרובי האם וקרובי אישות מדבריהם כי לענין מנין המצות מה לי אם יהיו קרובי האם והאישות מן התורה או מדבריהם שאם היינו אומרים שהם מדבריהם ולא היינו מונין מצות עדות בכלל תרי"ג היה צריך לזה הרמב"ם להודיענו שהוא בכלל תרי"ג אבל הכא גבי עדות שאפי' נאמר שהם מדבריהם אכתי קרובי האב איכא בקרא בהדיא שהיא נמנית למצוה מחמתה וכן אם היינו אומרים שקרובי האם והאישות כשנאמר בהן שהן מן התורה נמנה למצוה בפני עצמה היה צריך להודיענו אם הם מה"ת או לאו אלא על כרחין לומר שדעת הר"ם לומר מדבריהם לענין שיש להם דין דרבנן. ועם שנודה לרשב"ץ שכונת הר"ם היא זאת בספר המצות משום דהתם בענין המצות קא עסיק אבל בס' הי"ד לאו בהכי קא עסיק וכו' עכ"ל. וזאת הטענה האחרונה קודם ראותי דבריו אני מצאתיה וכלה שלי כתובה לפני ביתר שאת ועוד טענות אחרות וגדולות כנזכר לעיל. ועתה ראיתי ושמחתי לקראת הרב הנזכר דאוסיף מדיליה דברים טוביה ונכוחים, אך עתה הלאני שכתב עוד וז"ל הבדל יש בין אומרנו מד"ס ואמרנו מדבריהם לפי שרשי הר"ם ז"ל כי כשאמר מד"ס כונתו לומר שהדבר ההוא לא בא בתורה בפירוש אלא ממדרש חכמים אבל עכ"ז דינו דין תורה ולכן כתב גבי קדושי כסף שהבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת ב"ד ובסברא זו החזיק המ"מ באותו מקום אבל כשיאמר מדבריהם כונתו לומר שאין לו דין תורה, ולפי זה שלא אמר גבי עדות קרובי האם וקרובי אישות שהן פסולין מד"ס אלא שהם פסולין מדבריהם המקדש אשה בפניהם מקודשת מן התורה והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת ב"ד עכ"ל:

והדבר הזה באמת קשה ומי יאמין לשמועת"ו ויבדיל בין דבריהם לד"ס דפשיטא שאין בין זה לזה אלא מיעוט קיצור לשון בלבד שדבריהם דברי מי הן כי אם דברי הסופרים הם המדברים וזה פשוט מאד אינו צריך לראיה. ומ"מ אביא ראיה מהרמב"ם עצמו שהרבה פעמים יאמר מדבריהם במקום מד"ס ומד"ס במקום מדבריהם וזה לך האות בחבורו הגדול פרק ב' מהלכות אבל כתב ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה ולקמיה כתב עוד אשתו של כהן מתטמא לה על כרחו ואינו מטמא לה אלא מדברי סופרים הא קמן שאמר מד"ס ומדבריהם על דבר אחד בעצמו כי בספר הזה ממנין המצות סימן ל"ז כתב נצטוו הכהנים שיטמאו לקרובים וכו' וזה בעצמו מצות איבול כו' ע"כ. כלומר שמצות הטומאה עצמה היא מצות האיבול וחדא מגו חברתה נפקא ומכל מקום הטומאה זכרה בשם ד"ס והאיבול בשם מדבריהם א"כ נקט זה חילוף זה וזה תמורת זה והוא מבואר. ובפ"ג מהל' עדות כתב מד"ס שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר כו' ולקמיה ריש פ"ו כתב כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם כו' ואמר כן על מה שכתב לעיל דמד"ס חותכין בעדות שבשטר כו' כמו שאבאר לקמן בסוף השרש הזה, והא קמן ברור דנקט מדבריהם במקום דברי סופרים. והראיה הגדולה שבפ"ו מהל' אבות הטומאות התחיל ואמר טומאת ע"ז מד"ס כו' וארבעה אבות יש בה כו' וסיים ואמר וטומאת כלן מדבריהם, וזה בירור שאין אחריו בירור שלטומאת ע"ז עצמה שכתב עליה תחלה שהיא מד"ס כתב אח"כ שהיא מדבריהם. ועוד כתב טומאת כלן מדבריהם וכן בכמה דברים אחרים בזה הפרק גם בפרקים העוברים כתב טמאין מדבריהם ולקמן בזה הפרק עצמו כתב מכל הדברים שביארנו מתחלת הס' ועד כאן אתה למד שאבות הטומאות מהן אבות של תורה ומהן אבות של ד"ס. הרי שאל כל הנזכר למעלה בשם דבריהם חזר ומנאן כאן בשם ד"ס גם לאלו שזכרן כאן בשם ד"ס מבאר אותן מיד ואומר כל המתטמא מחמת אב של תורה כו' וכל המטמא מחמת אב של דבריהם וכו'. וכל אלו ראיות חזקות שאין הפרש כלל בדברי הרב בין מדבריהם לד"ס ואין זה צריך לפנים:

ואברהם שב למקומו הביאור בדעת הרב ז"ל. והנה בעל מ"מ כתב בריש הלכות אישות דע שאפי' לדברי רבינו אע"פ שהכסף מד"ס הוא גומר בה לכל דבר כמו השטר והביאה ובביאור כתב כאן שכיון שנקנית האשה באחד משלשה דברים אלו נעשית מקודשת והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת ב"ד כו' והטעם שאע"פ שהוא סובר שהכסף מד"ס אינו מתקנת חכמים אלא מכלל תורה שבע"פ והוא דבר נאמר למשה ולא נכתב בפירוש בתורה אלא שנרמז בג"ש ולזה נקרא ד"ס לדעתו ז"ל כבר כתב הוא שאף הדברים שנאמר בהם הל"מ נקראין ד"ס ומ"מ דינן ממש כדין תורה לגמרי עכ"ל. ובמעט עיון יושג שהוא ז"ל והרשב"ץ שניהם עולים בקנה אחד שלדעת הרמב"ם בד"ס ממש עצמן יש הבדל בין אותן שהן מהתקנות לאותן שהן באות מהדרשא או מהמדות כי אלו ואף שהן גם כן ד"ס דינן כדין תורה וכבר כתבתי לעיל בזה והארכתי לבאר שגם היוצאים מהמדות או מהדרש לדעת הרב אינן שוין לשל תורה ודנין בהן להקל יותר מבשל תורה ולקמן ארחיב בו עוד הביאור בע"ה. גם מה שכתב המ"מ בהלל"מ ומ"מ דינן ממש כדין תורה, זה מדעתו הוא אומר אותו כפי מחשבתו בסברת הרב ולא כן היא אלא שבין ד"ס ובין הלל"מ כלן שוין אצלו שאין דינן כשל תורה. ומה שהבאתי לעיל ממנו שכתב בהלכות שחיטה הוא האות והמופת על זה שהרי אמר בפירוש אע"פ שכלן הלל"מ הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכל ספק בדרוסה אסור ושאר שבעה מיני טרפיות יש בהן ספקין מותרין, הא קמן בהדיא שהדרוסה להיות שהיא מן התורה החמירו בה ואמרו דספקה אסור ושאר הטרפיות שהן הל"מ הקילו בהן וספיקן מותר. גם בפי"ז מכלים הביא תוספתא דמקואות כזית מן המת וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהן טמא שכל דבר שעיקרו מה"ת ושיעורו מד"ס ספקו טמא ע"כ. וכתב אח"כ ושמור זה השרש שבו תדע כאשר יפול לך ספק באיזה שיעור שיהיה אם תקח בו לקולא או לחומרא ולא יטען אומרו שיעורו מד"ס עם השרש אשר בידינו שכל השיעורים הל"מ לפי שכל מה שלא נתבאר בלשון התורה יקרא מד"ס ואע"פ שהדברים הל"מ עכ"ל. הרי שאמר בפירוש שאף הל"מ ד"ס היא כיון שאינה מפורשת בתורה ולא תימא דאפ"ה דינה כשל תורה, שהרי כתב ושמור זה השרש שבו תדע באיזה שיעור אם תקח בו לקולא או לחומרא וק"ל. ומהרי"ק ז"ל בכ"מ גם הוא אל דרך המ"מ פונה שכתב ד"ס קרי לדבר שהוא דאורייתא אלא שאינו מפורש בתורה וקרי ליה ד"ס כלומר דבר שאילולי שקבלו סופרים פירושו לא היינו מבינין אותו כך ויש ראיה לדבר מדתנן בפ"ו דמקואות ושנו בתוספתא וכו' עכ"ל. והתוספתא היא עצמה שכתבה הרמב"ם פי"ז מכלים וזכרתיה בסמוך ותמהני שהביאה הוא מהרי"ק ז"ל עזר לו ומאד רחקו דרכיה מדרכיו כמו שיבא לקמן בע"ה ובאמת אם כל אלו המפרשים גם המשיגים היו מסתכלים בעין יפה בתוספתא הזאת ובמה שהרב ז"ל מפרש בה היו מתישבים דבריו אצלם נוחים בעיניהם וניצולין מכמה דוחקין שהיו בהם לפי דעתם. ועתה אבאר:

הרב ז"ל בפתיחתו לסדר זרעים בפירוש המשנה כתב וז"ל. הדינים המיוסדים בתורה לחלקים לה' חלקים. הא' פירושים מקובלים מפי משה ויש רמז בכתוב ואפשר להוציאם בדרך סברא וזה אין בו מחלוקת וכו' ושם למעלה ביאר דהיינו כגון עין בעין שקבלו בו שהוא ממון פרי עץ הדר שקבלו בו שהוא אתרוג וכו'. החלק השני הם הדינים שנאמר בהם הל"מ ואין עליהם ראיות וכו' ושם למעלה ביאר ואמר כל דבר שאין לו רמז במקרא ואינו נקשר בו ואי אפשר להוציאו בדרך סברא עליו לבדו נאמר הל"מ. החלק השלישי דינים שהוציאו על דרך הסברא ונפלה בם מחלוקת ונפסק הדין בהם ע"פ הרוב וכו'. החלק הרביעי הגזרות שתקנו הנביאים והחכמים בכל דור לעשות סייג לתורה. החלק החמישי הדינין העשויין על דרך חקירה והסכמה וכו' וקראו אותם תקנות ומנהגים וכו' ע"כ. והנה בשני החלקים האחרונים שהם הגזרות והתקנות אין בהן מחלוקת בין הרמב"ן להרמב"ם וכלם מודים בהן דמדרבנן נינהו ואין להם דין תורה, וזולתי בתקנותיהם של נביאים שהם בדרך צוואה שסובר הרמב"ן דמדאורייתא נינהו. ובחלק הא' שהם הפירושים המקובלים גם בהם אין מחלוקת ולדעת הכל מדאורייתא הם כי היא האומרת והחכמים בלבד מפרשים הם לדבריה, אך בחלק השני והשלישי שהיא ההל"מ והדינין שמוציאין אותם מסברא ע"י המדות או מדרשת הכתוב באלו הוא המחלוקת, דלהרמב"ן הן מדאורייתא כי ממנה יוצאין. ולהרמב"ם כיון שאינן מפורשות אין להם דין תורה וכמו שזכרתי לעיל משמו שכתב בתשובה אין שם מן התורה אלא מה שהוא מפורש בה כגון שעטנז וכלאים כו', אבל יש בזה תנאי שכל שהעיקר מפורש בתורה גם הוא תורה אפי' לדעת הרמב"ם כשהדבר בה סתום והחכמים יבארוהו אם בהל"מ או באחת מי"ג מדות וכיוצא מדרשת הכתובים, וז"ש בתוספתא הנזכרת כל דבר שעיקרו מן התורה ושיעורו מד"ס ספקו טמא פי' ככל ספיקות התורה שדנין בהן להחמיר. והרב כתב על זה ושמור זה השרש וכו' הזכרתיו לעיל, וענינו שהשיעורין הל"מ הן וזכרום כאן בשם ד"ס שאמרו ושיעורו מד"ס וביארו שאם הוא בדבר שעיקרו מן התורה יהיה דינו להחמיר כשל תורה, ושיעורו מד"ס שאמרו לאו דוקא שיעורו אלא ה"ה פירושו מד"ס כי השיעור ודאי פירוש הוא ודרך כלל למד הרב מכאן שכל שיש לו עיקר מן התורה ושיעורו או פירושו מד"ס או מהל"מ דין תורה יש לו ככל השאר שבא מפורש בתורה וזהו שדקדק הוא ז"ל בפ"י ממקואות וכתב טבל מטומאה קלה כגון שאכל אוכלין טמאין וכו' הואיל ועיקר דברים אלו מדבריהם ספקו טהור כלומר שאילו היה להן עיקר בתורה אע"פ שהפירוש מדבריהם היה ספקו טמא כשאר ספקי תורה:

ועם זה ניצלנו יפה ממה שהוקשה להרשב"ץ ואחוזת מרעיו במה שכתב הרמב"ם בריש הל' אישות בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מד"ס ואעפ"כ כתב אח"כ ואשה שנקנית באחד משלשה דברים אלו וכו' היא א"א והבא עליה כו' חייב מיתת ב"ד כו', ונדחקו לומר שזה לפי שקדושי כסף אינו מהתקנות והגזרות אלא הן באין מדרשת הכתובים וכל הנלמד מהדרש דין תורה יש לו אלא שלא יכנס במנין תרי"ג מצות של תורה. ומלבד מה שהוכחתי לעיל שאין לזה מקום כלל מתוך דברי הרב ז"ל בכמה מקומות, עוד אני תמה שהרמב"ן אומר בכלל השגתו לשרש הזה אני חוזר וצווח על דברי הרב שכמה דברים למדנו אותם בגמרא במדות אלו שהתורה נדרשת בהן וכוונתן בכלן שהן תורה שלמה ע"כ, משמע שאפילו אלו לדעת הרב אינן תורה. והרשב"א כתב בתשובה מה שכתב הרמב"ם שיש הפרש בין קרובים מצד האב לצד האם יצא לו מפני שאותן קרובים ממדרש חכמים הן וכו' וכל הבא מדרשא מדרבנן הוא ע"כ. הרי כאן קרובי האם דמדרשא הם באים ולהרמב"ם דינם מחולק משל תורה שלא כדברו החכמים הנזכרים. זו טענה גדולה ולא ידעתי מה ישיב הרשב"ץ על תוכחתה, אבל אמתת דבר זה שקדושי כסף לא אמר הרב שבהן נעשית האשה מקודשת גמורה משום דמדרשא הן בלבד אלא משום שהדרשא היא על דבר שעיקרו בתורה וזהו שכתב בפ"ג וכן דין הכסף דין תורה ופירושה מד"ס שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים ליקוחין אלו יהיו בכסף ע"כ, פירוש דקרא כי יקח איש אשה ובעלה ובקדושין פ"ק הכריעו דאו בעלה קאמר וא"כ כי יקח קיחה וקדושין אחרים חוץ מביאה הן ובכן יש בכתוב דבר שהאשה מתקדשת בו זולת ביאה ולא נודע זה הדבר מהו והוציאו רז"ל דכסף הוא מג"ש דקיחה קיחה משדה עפרון ואל זה כיון הרב באומרו כאן הכסף דין תורה ופירושו מד"ס שנאמר כי יקח שדין התורה היא קיחה זו ולא עשו חכמים אלא שפירשו שליקוחין אלו יהיו בכסף זה דבר שעיקרו מן התורה ופירושו מד"ס אשר למדנו מהתוספתא הנזכרת שדנין בו כשל תורה ולכך המקדש בכסף מקודשת גמורה היא לכל דבר כמו המקודשת בשטר או ביאה שהן קדושין גמורין מה"ת:

ובזה נתברר אותו לשון שנסתייע ממנו הרשב"ץ שכתב הרמב"ם לפי שנאמר כל הנוגע בעצם למדו מפי השמועה אפי' עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ולפי שטומאתו הלכה הרי הוא דין תורה ולא מד"ס ע"כ. ואין פירושו כמו שהוא הרשב"ץ ואחרים הבינו בו שכל הל"מ אצל הרב היא במדרגת ד"ת ולא במדרגת ד"ס ולפיכך כתב הרב ולפי שטומאתו הלכה הרי הוא דין תורה וכו' וזה אינו כי להקל ולא להחמיר כמו בשל תורה הל"מ וד"ס שוין הן אצל הרב וכבר ביארתי זה לעיל. אבל פירוש הלשון כן הוא לפי שנאמר וכל הנוגע בעצם כלומר שבכתוב מפורש שיש טומאה בעצם למדו מפי השמועה אפילו עצם כשעורה מטמא וכו' כי הטומאה נתפרשה בתורה ולא שיעורה והם פירשו אפי' כשעורה וזה שאמר ולפי שטומאתו הלכה כלומר טומאתו זאת דכשעורה הלכה לפיכך הוא דין תורה כי זה שיעור הוא אבל עיקרו מן התורה. ואף שלא יבצר מהיות לפי זה הפירוש דוחק מעט בלשון ראוי לנו לסובלו כי הענין בעצמו אמת ומסכים לאותה התוספתא שהרב סמך עצמו עליה בפי"ז מכלים, ומ"מ אי בדידי קיימא מילתא אני אומר שיש להגיה כאן לשון ואפילו במקום ולפי כי קרוב הוא הטעות בכיוצא בזה. והפירוש אפילו שטומאתו הלכה שהיא ד"ס הוא דין תורה ומן הטעם הנזכר שהוא בדבר שעיקרו מן התורה דומה אל מ"ש בפ"ה דטומאת מת וזהו דין תורה אע"פ שהוא קבלה, ושיחתו ודאי צריכה ביאור כי שם לעיל בסמוך כתב בהפך הדברים האלו אע"פ שהן דברי קבלה אינן דין תורה וכו' והרב שם בכ"מ כתב רבינו לטעמיה אזיל שכתב בספר המצות שלו שכל דבר שאינו מפורש בתורה אלא שהוא נדרש מן המקראות נקרא ד"ס כלומר שצריך שידרשוהו סופרים מהמקראות אע"פ שדינו דין תורה והכא ה"ק שהדברים האלו אע"פ שהן דברי קבלה ומשפטן דין תורה מאחר שלא נתפרשו בתורה בהדיא אלא אתו מדרשא יש לחלק ביניהם למה שהוא מפורש בתורה ולומר שאין חייבין עליהן על טומאת מקדש כו' עכ"ל. וראשיתו טוב מאחריתו שהתחיל ואמר דהרמב"ם לטעמיה אזיל שכל שאינו מפורש בתורה נקרא ד"ס וזה ודאי כן הוא אין ספק בו אבל מה שכתב עוד כלומר שצריך שידרשוהו הסופרים אע"פ שדינו דין תורה זה לפי דרכו ודרך הרב המגיד שכל ד"ס הבאין מדרשא דינן דין תורה אצל הרב כדאמרן לעיל וכבר עקרתי מעיקרו דעת זה בהרמב"ם והוכחתי יפה שלא כן הדבר אצלו בשום צד, ומלבד זה דברי מהרי"ק אלו עמומים לא יכולתי להלמן כי נראה שנעקץ ממ"ש הרב כאן אע"פ שהן דברי קבלה אינן דין תורה כי הוא שלא כפי מה שהוא סובר בו שדינן דין תורה וכיון לתרץ זה באומרו דהכא ה"ק וזה פלאי שאם דברי קבלה משפטם דין תורה כמו שהוא אומר והכונה שתורה אחת ומשפט אחד להן עם ד"ת כמו שכתב שדינן דין תורה אם כן מהו זה שאומר עוד שמאחר שלא נתפרשו בתורה בהדיא כו' יש לחלק בינם למה שהוא מפורש בתורה ולמה יש לחלק באלו יותר מן האחרים שגם הם לא נתפרשו בתורה בהדיא ואמר בהן שמשפטן דין תורה, ודרך כלל מ"ש אע"פ שהן דברי קבלה משפטן דין תורה עם מ"ש שמאחר שלא נתפרשו בתורה יש לחלק כו' הם דברים סותרים וק"ל:

והאמת בזה כפי מה שהקדמתי שלא כל דברי סופרים הבאין מדרשא דין תורה להן שאשר הן עיקרן מד"ס אין להם דין תורה אלא אותן שעיקרן מן התורה הילכך הכא הרמב"ם דאדלעיל קאי שכתב כלים שנטמאו במת בין במגע בין באהל הנוגע בהן כנוגע במת עצמו וכו' שאלו עיקרן מד"ס ומבחלל חרב מפקי להו דדרשי חרב הרי הוא כחלל וכו' לפיכך אמר שלענין תרומה וקדשים טומאה יש בהם ולא לכרת על ביאת מקדש ולהא שפיר קיהיב טעמא שאע"פ שהן דברי קבלה אינן דין תורה כלומר שהן דברי קבלה לגמרי שאין להן עיקר בתורה וזה הלשון הוא בשאר כלים שאינן של חרס כי הם הנלמדין מבחלל חרב והלשון שאחרי זה הוא בכלי חרס ואמר כלי חרס שנגע וכו' טמא ואינו מטמא וכו' שאין כלי חרס נעשה אב הטומאה ושפיר קאמר זה דין תורה אע"פ שהוא קבלה משום דבפתיחתו לסדר טהרות כתב דהא נפקא ליה מכל כלי פתוח וכו' טמא הוא הוא טמא ואינו נעשה אב הטומאה לטמא ואמרו בספרי דבכלי חרס הכתוב מדבר שאינו מקבל טומאה מגבו אלא דרך פתחו כו' והרי זה דבר שעיקרו בתורה דוכל כלי כתיב ופירושו מד"ס שבכלי חרס מדבר ולפיכך כתב הרמב"ם שאע"פ שהוא קבלה דין תורה הוא. ואע"פ שהרב לא דקדק לפרש זה עיקרו מן התורה וזה אין עיקרו מן התורה אינו כל כך דוחק כי סמך על מה שכבר ביאר החילוק הזה במקום אחר ומאליו יובן כשיאמר פעם זה דין תורה ופעם אינו דין תורה כנ"ל:

ואני הנני שב אל שאר טענות הרמב"ן, ולמעלה בשרש א' כתב מה שנוגע אל זה השרש הב' ז"ל וכן מצינו שהם מחמירין בכל דבר שהיא מצוה מהקב"ה אפי' ע"פ והלכו בדברים שהם הל"מ להחמיר בהם כשל תורה כמ"ש ובפ"ק דקדושין ערלה בח"ל הל"מ והקשו ספק ערלה בארץ אסור ובסוריא מותר לומר שאם היה הל"מ היה ספקה אסור עכ"ל. פירוש שלפי דעת הרב שהקלו בד"ס מפני שאינן כתובין בתורה בפירוש א"כ ההל"מ שבע"פ היא גם כן ולא כתובה בתורה היה מן הדין להקל בה ובגמ' אמרינן בערלה שאם היתה הל"מ היו מחמירין לאסור בספקה כמו בכל ספק מהדברים הכתובים בתורה והיוצא מזה שהוא הרמב"ן לדעתו כל הל"מ מחמירין בה כמו בשל תורה. והנה ההיא תוספתא שהביאה הרמב"ם וזכרנוה לעיל הויא תיובתיה שאפילו בהל"מ דוקא כל דבר שעיקרו מד"ת ושיעורו מד"ס ספקו טמא. וכבר זכרתי לעיל מלשון הרב דשיעורין הל"מ ואפ"ה אמרו אי עיקרן מד"ת אין ואי לא לא ולדעת הרמב"ם יש לנו לומר דערלה אם היתה הל"מ היה עיקרה מד"ת ופירושה מד"ס דבקדושין בפרק הנזכר ת"ר החוקים אלו המדרשות המשפטים אלו הדינין אשר תשמרון זו משנה לעשות זה מעשה בארץ שומע אני כל המצות לא יהו נוהגין אלא בארץ ת"ל כל הימים אשר אתם חיים אי כל הימים יכול יהיו כלן נוהגין אף בח"ל ת"ל בארץ אחר שרבה הכתוב מיעט צא ולמד ממה שכתוב בענין אבד תאבדון וכו' מה ע"ז מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ בין בח"ל אף כל כו' וכתב רש"י כל הימים אשר אתם חיים בכל מקום אשר אתם חיים משמע ע"כ. וא"כ פשטיה דקרא הוא שכל המצות נוהגות בח"ל כיון שתלה אותן בכל מקום אשר אתם חיים אלא דמשום דכתב תו בארץ דמשמע דוקא בארץ אוקמוה לההוא בחובת קרקע שהיא דוקא אינה נוהגת אלא בא"י וקרא דכל הימים אשר אתם חיים דמשמע בכל מקום אוקמוה בחובת הגוף והשתא אי הוה לן הל"מ בערלה דנוהגת בח"ל הנה היא היתה מהדברים שעיקרן ד"ת ופירושן מד"ס שהרי כתוב בתורה כל הימים אשר אתם חיים דמשמע ממילא שהמצות נוהגות בכל מקום שהם חיים אלא דמלת בארץ אפקינהו להנך דחובת קרקע ואתאי הלכתא וקמ"ל דערלה לא נפקא אלא היא בדוכתא קיימא בקרא דכל הימים דמשמעותו בכל מקום ואפי' ח"ל וא"כ ודאי דזה פירוש היה לדבר שעיקרו מן התורה והיינו הולכין בספקו להחמיר ודוק:

ואחרי שהתחלתי מטענת הרמב"ן על הרב בהל"מ ממה שהביא בשורש הא' אשלים עוד מה שטען בה ג"כ בשורש הזה הב' שכתב לפנים וז"ל וכן מ"ש הרב שאפי' דבר שהוא הל"מ נקרא מד"ס כו' כבר למדתי בשרש הא' שספק הל"מ לחומרא כד"ת כו' וכן נתבאר שם שאינו נעשה זקן ממרא על דבר שעיקרו ד"ס ונעשה ז"מ על הלכתא אחד עשר כו' ושהלכה זו הוא דבר שחייבין על זדונו כרת כו' ואע"פ שאין לו עיקר כלל אלא מהלכה כו' עכ"ל. הנה זה שאמר שאין לו עיקר דעתי קצרה ואמינא ולא מסתפינא שאף זו עיקר יש לה מן התורה שהרי כתוב ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה כו' והרי כאן שייחד הכתוב וקבע זמן לאלו הימים הרבים שהם בלא עת נדתה אלא שלא פירש בו ימים רבים אלו כמה הם ומן ההלכה למדנו שהן י"א יום שבין נדה לנדה וזה ודאי דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ועוד פירשו רז"ל ימים שנים רבים שלשה כלומר שאם באלו הי"א תראה דם שלשה ימים רצופין היא זבה גדולה ותשמור שבעה נקיים כשתטהר אבל אם תראה יום או יומים היא זבה קטנה יום אחד בלבד תשמור ותטבול בערב וטהורה וזו היא הנקראת שומרת יום כנגד יום. ומה שכתב הרמב"ן שחייבין על זדונה כרת כדבר המפורש בתורה וכו' זה הוא כשלא תשמור יום כנגד יום כמו שכתב רש"י שם בסנהדרין וחיוב זה אינו מן ההלכה כמו שאומר הרמב"ן אלא עיקרו מן התורה והפירוש בלבד הוא מן ההלכה:

ומה שכתב עוד ובמסכת נזיר אמרו במדיר אדם את בנו בנזיר ואמר ר' יוחנן הלכה היא בנזיר ואתמר עלה בשלמא לר' יוחנן דאמר הלכה להכי מגלח ועביד הקפה כו'. הנה מכאן שההלכה מדאורייתא אתי עשה דאורייתא ודחי את לא תעשה המפורש בתורה עכ"ל. יש בזה להשיב שההלכה לא עשתה כאן עשה מדאורייתא כמו שהוא ז"ל אומר כי עשה דגילוח נזיר מפורש הוא בתורה וגלח את כל שערו וכו' וזה העשה הוא דדחי את הלאו דלא תקיפו כו' שהותר לכל נזיר שיתגלח ויעבור על זה הלאו ודרך כלל אמרה תורה שכל נזיר יגלח ולא פירש בשם מי ומי וההלכה פירשה שמדיר את בנו בנזיר הוא מן הנזירים וממילא נכנס גם הוא בעשה דוגלח כו' ולפי האמת לא נפיק האי מדבר שעיקרו בתורה ופירושו מד"ס וק"ל:

כתב עוד והרי רוב התורה בביאורה תלויה בהל"מ כדאמרינן בפ' יוה"כ שיעורן של עונשין הל"מ והרי האוכל חצי שיעור חלב ודם וכן פחות מככותבת ביוה"כ וקוצר וטוחן פחות מכגרוגרת בשבת וכן כלם מפני קבלתנו מהל"מ פטרנו אותו ומפני קבלתנו חייבנו השיעור וענשנו לזה מלקות בכזית ולזה מלקות בככותבת ולזה בכגרוגרת אין בין הלכה למקראות שבתורה אצלנו שום הפרש עכ"ל. וזה אצלי מבואר מאד שהמלקות אינו מן הל"מ כמו שהוא ז"ל אומר אבל ממקרא מפורש שהטיל בהן לאו בהדיא דקאמר לא תאכל או לא יאכל כו' וההלכה לא עשתה אלא ביאור לשיעור זאת האכילה אל זה בכזית ואל זה בככותבת ואל זה בכגרוגרת וזה עצמו אמור באותה תוספתא הרמוזה כל שעיקרו מן התורה ושיעורו מד"ס. וזו ג"כ תשובה ברורה אל מה שהקשה עוד ממ"ש בסוכה דערבה דחיא שבת לפרסמה שהיא מן התורה ואמרו עוד שם ערבה דרבנן כו' והקשו למאן אי לרבנן הלכתא גמירי לה כו' הרי כאן מפורש שהל"מ אינה דרבנן אלא דאורייתא וזו היא ערבה לדעת רבנן וכן הנדרש מן הרבוי כגון ערבה לדעת אבא שאול עכ"ל. וכל זה דרך אחד לו כי הערבה אם מהל"מ או מן הרבוי על דבר שעיקרו בתורה הן דהא ערבי נחל כתיב במקרא בהדיא ופירושן בלבד הוא שלמדנו בהלכה או ברבוי:

ועתה אשוב אל טענות הרמב"ן על הרב בשאר המדות ולא אשמור בהן הסדר כפי מה שהוא כתבן כי עירבן כלן כפי מה שעלו בזכרונו ואני אפריש ואשים עדר עדר לבדו אם בג"ש ואם בק"ו וכן בשאר המדות. ואתחיל מהג"ש. כתב (לעיל) וכבר אמרו בכריתות אל תהי ג"ש קלה בעיניך שהרי פיגול ונותר גופי תורה הם ולא למדו שהם בכרת אלא בג"ש וכו' וכן אמרו שהנסקלין גופי תורה ולא למדום אלא בג"ש וכן אמר בשרץ שהוא מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מרבוי עכ"ל:

וזאת אע"פ שטענה חזקה וגדולה היא אצלו מילתא זוטרתי היא אצל הרב ופשוט הוא שלא אמרו כאן שהעונש מעיקרו למדנוהו בג"ש שהרי בתורה כתוב בפירוש גבי פגול והנפש האוכלת עונה תשא שר"ל תקבל עונשה אלא שלא פירש עונש זה מה הוא ולמדו בג"ש שזה העונש הוא כרת ובנותר לא היינו צריכין כלל לג"ש כי העונש בא בו מפורש והנותר ביום השלישי וכו' ואוכליו עונו ישא ונכרתה כו' אלא משום דאייתר להו התם מאי דכתיב פגול הוא וקאמרי דאתא למחשב חוץ למקומו לפיכך היה אפשר לומר דואוכליו עונו ישא דסמיך ליה עליה קאי ולא אנותר דלעיל ומהג"ש למדנו דאנותר קאי כפשטיה דקרא וכן בנסקלין דמיהם בם כתיב דהיינו מיתה ולמדו מג"ש דסקילה היא במכשפה נמי קאמר לא תחיה פירוש אבל המת תמיתוה והן למדו שמיתה זו היא סקילה ממדת דבר שהיה בכלל כו' או מסמיכות כל שוכב עם בהמה מות יומת, והנה כל אלה מבוארים שעיקרן מד"ת ובשרץ בשרו מטמא וגם דמו הנה נדרש מן הרבוי ומ"מ עיקרו מד"ת שהדם מגוף השרץ עצמו ובכללו הוא והרבוי דרשא ורמז בעלמא:

וכל זה ברור והרמב"ן אי אפשר לו להכחישו אבל חזר וכתב עוד הג"ש כתורה שלמה ולא לענין מה שכתוב בתורה בלבד אלא אף להביא דבר מחודש שאינו כתוב כגון בתו מאנוסתו ושאר העריות הנלמדות בה כגון אם חמותו ואם חמיו בת בנו ובת בתו כו' עכ"ל. וזה ממנו כאומר אף אם ישיבני הרב בפגול ונותר ודומיהן כי הם אינן מחודשים לגמרי וכדאמרן שיש להן עיקר בתורה מ"מ בבתו מאנוסתו ואם חמיו כו' מה ישיב כי אלו מחודשות הן לגמרי ונלמדות מהמדות או מדרשא בלבד ואפ"ה הן כתורה שלמה:

ולפ"ד הא נמי לא תברא וטענתו מבתו מאנוסתו כבר ראה אותה הרב ז"ל ונשמר ממנה במה שכתב בספר זה באזהרות שלו הזהירנו מגלות ערות הבת עצמה וזה לא אמר בתורה בפירוש ערות בתך לא תגלה ואמנם מה שהזכיר בת הבן או בת הבת ממנו נקח ראיה לביאור הדבר והגלותו כי אסר בת הבן וכ"ש הבת ובגמרת יבמות אמרו בתו עיקר איסורא מדרשא אתיא הנה הנה זמה זמה וכו' כמו שבאיסור אשה ובתה נאסרה בתה כן באיסור בת בנו ובת בתו נאסרה בתו ג"כ ע"כ. ומי שלא שת לבו אל שרשי הרב או לא נזכר מהם לא יתישב הלשון הזה אצלו כלל דמעיקרא קאמר אסר בת הבן וכ"ש הבת וא"כ איסורא דבת עצמו מק"ו קא אתי ועוד מעט כתב דאמר בגמ' יבמות דעיקר איסורא מדרשא והיינו מג"ש דהנה הנה כו', ולכאורה ודאי אלו דברים סותרין את עצמן תוך כדי דבור, אבל הם מתבארין יפה מתוך מה שכתב עוד ז"ל ואמר בעונש ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו וכו' כמו כן אשה ובת בנה ובת בתה בשריפה וכו' וגמרי לה מג"ש זמה זמה וה"ה לבתו וכו' ולשון גמרא כריתות אל תהיה ג"ש קלה בעיניך שהרי בתו אחד מגופי תורה ולא למדה הכתוב אלא בג"ש והבן אמרם לא למדה הכתוב ולא אמר לא למדוה כי אלו הדברים כלם קבלה מהשליח עליו השלום כמו שביארנו בפתיחה כו' ואמנם שתק הכתוב מלזכרה להיותה אפשר להתלמד בג"ש וזהו ענין אמרם לא למדה הכתוב והבן אמרם מגופי תורה עכ"ל. וכונתו באומרו ולא אמרו שלא למדוה כו' הוא משום דאי הוה קאמר הכי הוה משמע שהם הם אשר למדוה מזאת הג"ש ואילו היה כן לא היה נחשב לשל תורה כפי שרשי הרב שכל הנלמד מן המדות ד"ס הוא אבל אמרו ולא למדה הכתוב לרמוז שהכתוב עצמו הוא שלמד אותה וזאת היא קבלה שקבלנו מן השליח שהיא בכלל הכתוב אלא שהכתוב שתק ולא זכרה בפירוש למדה מג"ש, והענין שהדבר אשר לא בא בתורה מפורש ויש לנו קבלה בו שהוא מן התורה אף שהכתוב למד אותו בג"ש מ"מ על הקבלה אנו סומכין לקבעו מדאורייתא ולא על אותו לימוד כי רמז בלבד הוא. וכן באיסור הבת על משמעות הכתוב שאסר בת הבת וכ"ש הבת שזה אינו ק"ו גמור אלא גלוי מילתא בעלמא דודאי הבת בכלל בת הבת הוא וכן כתב בפ"ב מאיסורי ביאה ואע"פ שלא נאמר בתורה ערות בתך לא תגלה מאחר שאסר בת הבת שתק מן הבת ואיסורה מן התורה ואינו מד"ס. והרב המגיד הוסיף שם ביאור שבת בתו קרובה לו מחמת בתו וא"א שתהא בתו מותרת ובתה הבאה מחמתה אסורה ע"כ. והנה כי כן זה דעת הרב ז"ל שעל זה נסמוך לשומו מדאורייתא ולא על ג"ש דהנה הנה כו' וחתם הרב וכתב והבן אמרם מגופי תורה וכו' וזה ג"כ ממה שהקדים בשרש הב' שכשאומרים על שום דבר של סופרים גופי תורה זה הוראה מהם שכן היתה קבלה בידם שהוא מד"ת ממש ואף שרז"ל יוציאוהו מהמדות או מדרשא אותה הוצאה או דרשה אצלם אינה היא העיקר אלא הקבלה. עלה בידינו שאין שום קושיא על הרב מבתו מאנוסתו שהקשה הרמב"ן בחשבו שהיא מחודשת מן הדרש ואינה כן כדאמרן:

ומ"מ טענתו מאם חמותו ואם חמיו לכאורה יש בה מקום עיון כי הרמב"ם ז"ל לא מנאן כמו שמנה ערות הבת. ותחילה חשבתי שהיה טעמו לפי שהן באות מג"ש ולדרכו בשרשיו הוא הולך שכל הנלמד מג"ש או משאר המדות אינו מן התורה כי אם מד"ס ובזה לא היה מקום למה שתפס הרמב"ן עליו מהן. אך שבתי וראה שבמשנת אלו הן הנשרפין מנויין כלן לשריפה והרב עצמו מנאן כן פט"ו מהל' סנהדרין ופ"ב מהל' איסורי ביאה וכיון שכן ומודה הוא שדינן בשרפה אי אפשר שלא יהיו אצלו לאוין גמורין מן התורה וא"כ יש להקשות עליו היאך לא מנאן כמו שמנה ערות הבת. ועוד קשה דבפרק א' דאישות כתב כל שאסר ביאתו בתורה וחייב על ביאתו כרת והן האמורות בפרשת אחרי מות הן הנקראות עריות וכו' ויש אחרות אסורות מפי הקבלה ואיסורן מד"ס והם הנקראות שניות וכו' ע"כ. וממילא לפי דבריו אם חמותו ואם חמיו שאינן אמורות שם בפרשת אחרי מות איסורן מד"ס ולא מן התורה ומשמע שהולך הוא בזה מהלך שבילי דעתו שכל שאינו כתוב בתורה בפירוש אלא שמוציאין אותו מדרשא או מהמדות מד"ס הוא ואין בו עונש מיתה כמו בד"ת וזה ודאי סתירה למה שהבאנו משמו שכתב בפרק ב' מאיסורי ביאה שהבא על אם חמותו ואם חמיו נדון בשרפה ככל אותן הכתובות בתורה. ועוד קשה דבהקדמת ס' קדושה כתב הלכות אסורי ביאה יש בכללן ל"ז מצות כו' שלא לבעול הבת, זח"ט שלא לישא אשה ובתה ובת בנה ובת בתה וכו', והוא המנין עצמו שמנה כאן בזה הספר שלא לבעול הבת במצוה דאורייתא אף שבג"ש היא מוצאת וטעמו ודאי הוא מה שכתבתי לעיל שקבלה היתה בידם שהבת בכלל בת הבת כשל תורה היא, אבל אם חמותו ואם חמיו אין הוא מונה אותן בשום מקום כלל ועכ"פ הדבר קשה שאם אינן אצלו מדאורייתא ולכך אינו מונה אותן א"כ איך כתב בפרק ט"ו מהל' סנהדרין ופרק ב' מהלכות איסורי ביאה שדינן בשריפה ודין עונש זה לא שייך במידי דלאו דאורייתא ואי מדאורייתא חשיב לה שלכך אמר שנדונין בשרפה א"כ היאך לא מנאן עם שאר לאוין מדאורייתא. ועוד לשונו ז"ל עצמו בפרק א' דאישות קשיא מיניה וביה דברישא כתב כל שאסר ביאתו בתורה וכו' והן האמורות בפרשת אחרי מות הן הנקראות עריות כו' דמשמע שאם חמותו ואם חמיו שאינן אמורות שם אינן עריות מן התורה ואחר כך כתב ויש נשים אחרות שאיסורן מד"ס ועשרים הן ואלו הן וכו' ובכלל אלו העשרים שהן מד"ס אינן נזכרים אם חמותו ואם חמיו א"כ תימה הוא דמאורייתא אפקינהו ולרבנן לא עיילינהו, וכל אלה הערות חזקות לא ראיתי מי שיתעורר בהן כלל:

ואחרי העיון והחקירה נ"ל דהרמב"ם סובר דכשאומר הכתוב ערות אשה ובתה לא תגלה וכו' אינו דוקא אשה ובתה דהיינו האם תחלה ואח"כ הבת אלא ה"ה בתה ואשה כלומר הבת תחלה ואח"כ האם ג"כ בכלל הלאו הוא, הודיענו הרב זה באומרו בספר הזה סי' של"ו הזהירנו מגלות ערות אשה ובתה וכו' והוא שתהיה אחת מהן אשתו ויבעול האחרת וכו' הרי כתב בהדיא שכל אחת מהן שתהיה אשתו ויבעול האחרת אחריה עובר באזהרה זו מן התורה ופירושא דקרא ערות אשה ובתה הוא ששתיהן יחד עליו ערוה בין שתקדם אשה לבתה ובין שתקדם בתה לאשה וזה פשוט בדברי הרב, ומינה נמי לדידיה שמ"ש עוד הכתוב את בת בנה ואת בת בתה לא תקח הכי נמי הוא בת בנה ובת בתה לא תקח על אשה או אשה על בת בנה ובת בתה. והרמב"ם שכתב של"ה הזהירנו מגלות ערות אשה ובתה וכו' כונתו ג"כ זאת היא שכל איזו מהן שתהיה לו תחלה ויגלה אחריה ערות האחרת בכלל אזהרה זו וקיצר במובן כי סמך על מה שכבר כתב בערות אשה ובתה שהוא תחלה בפסוק ולא הוצרך לאומרו בסופו דממילא את בת בנה ואת בת בתה נמי הכי הוא בת בנה ובת בתה על אשה או אשה על בת בנה ועל בת בתה דהוו להו אם חמותו ואם חמיו הילכך כמו שלא מנה ואין ראוי שימנה אשה ובתה ובתה ואשה לשתי אזהרות כן חוייב שלא ימנה בת בנה על אשה ואשה על בת בנה לשתים ולא בת בתה על אשה ואשה על בת בתה לשתים אחרות, ומעתה כשכתב הרב בא' מאישות שאותן האמורות בפרשת אחרי מות הן הנקראות עריות לא שלל מהן אם חמותו ואם חמיו אע"פ שאינן אמורות שם בפירוש דמ"מ נכללות הן בבת בנה ובת בתה המפורשות שם כנז'. ואע"ג דבפרק הנשרפין מסקינן מה בעונש עשה למטה כלמעלה אף באזהרה עשה למעלה כלמטה וכתב רש"י עשה למעלה חמותו ואם חמותו ואם חמיו שלא נאמר בהן אזהרה כלמטה בתה ובת בנה ובת בתה וכו' ע"כ, ויצא להם מג"ש דהנה הנה זמה זמה, לא יקשה זה אל הרב כלל לפי שרשיו שכל הנדרש בג"ש אינו מדאורייתא כי לדעתו תהיה אצלו כאן הג"ש רמז מחכמת הכתוב והעיקר הוא המשמעות וכמו שכתבנו שבכלל אשה ובתה היא בתה ואשה דהיינו חמותו ועל זה הדרך אם חמותו ואם חמיו בכלל בת בנה ובת בתה. וכל זה רמז הרב באמרו הזהירנו מגלות ערות אשה ובתה וכו' והוא שתהיה אחת מהן אשתו וכו' כדאמרן לעיל. והדברים האלה עמוקים ודקים ומנקים אותו מכמה ערעורין וטענות שטענו עליו המשיגים:

כתב עוד וכבר הלקו בן סורר ומורה מדין ג"ש בת גזירה שוה אמרו מלקות בבן סורר ומורה מנין ויסרו מויסרו ובן מבן וגם הרב מודה שחייבי מלקות כולן ד"ת הן עכ"ל. ותשובה זו פשוטה מאד ובכלל מה שכתבתי היא, כי הרב לפי שרשיו יפה הודה והורה שכל חייבי מלקות תורה הן ואף שיש מהן שיצאו מדין ג"ש משום דמכל מקום העיקר הוא מן התורה שהעונש עצמו בהדיא קאמר קרא בבן סורר ויסרו אותו אלא שלא פורש יסורין אלו מה הן ומג"ש בת ג"ש למדנו שהן מלקות ופשיטא היא שזה עיקרו מדברי תורה ופירושו מד"ס שיש לו דין תורה אף לפי דעת הרב:

עוד כתב (לעיל) ואני חוזר וצווח על דברי הרב שכמה דברים למדנו בגמרא אותם במדות אלו שהתורה נדרשת בהן וכונתו בכלן שהן תורה שלמה והרב מנה מצות ל"ת רפ"ז לאו בעדות אבות על בנים והיא באה מדין רבוי כמו שמפורש בזה בורר וכן בנים להדדי פיסול שלהן מן התורה וריבו אותם ממ"ש א"כ ליכתוב רחמנא אבות על בן מאי בנים דאפילו בנים להדדי וכן בנים לעלמא פסולים ופסולם נחשב גוף תורה וכל אלו מדרשות מן הרבויין עם היות פשטא דקרא שלא נהרוג אבות בעון בנים ובנים בעון אבות וכמו שמפורש בקבלה ואת בניהם לא המית ככתוב בתורת משה לא יומתו אבות וגו'. גם הרשב"א בענין זה הוסיף להפליא על הרב ז"ל וכתב בתשובה מה שכתב הרמב"ם שיש הפרש בין קרובים מצד האם לצד האב יצא לו מפני שאותן קרובות ממדרש חכמים הן וכמו שאמרו אשכחן קרובי האב קרובי האם מנ"ל אמר קרא אבות אבות תרי זמני כו' וכל הבא מדרשא מדרבנן הוא כו' ואם אתה אומר כן אף קרובי האב מדבריהם שהרי פשטות הכתוב אינו אלא שלא יומתו אלו בחטא אלו כו' וכן לא יהיו קרובי האב ד"ת פסולין לזכות אלא לחובה שהרי לא יומתו כתיב ולזכות לא למדו אלא מלא יומתו תרי זמני וכו' ומלבד קושיות גדולות שהקשו עליו גדולי הדורות ומהם אחד מרבותי רב גדול ומובהק חבר ספר המצות והביא עליו תילי תילים מראיות ודברים מבטלין וסותרין העיקר ההוא עכ"ל:

ואני עני עיני דאבה לנגע וקלון הרב הגדול והנורא אשר חרפוהו וחשבוהו לא בלבד טועה בדברי הגמ' כי אם גם בדברי עצמו כמו המעורבבין וקלי המוח כאשר הרשב"א טוען עליו שלפי דעתו שכל הבא מן המדרש הוא מדרבנן טעה במנותו קרובי האב למצוה של תורה שגם הם מן המדרש ופשט הכתוב אינו אלא לא יומתו אבות בחטא הבנים ועוד לא יומתו כתיב דהיינו לחובה אבל לזכות מדרשא נפיק כנז', ובאמת כל אלו טענות גדולות ותמיהות חזקות דמיניה וביה אב"א ניזיל ביה נרגא שיהיו דבריו סותרין את דבריו ולא יבין. ולכן אומר כי הוא ז"ל מלבד שגבה לבו בדרכי העיון גם הוא חכם וראה את הנולד מאשר יכוהו בלשון וישטמוהו בעלי חצים והקדים לו לשמו רפואה ממכותם, ונתבאר זה ממה שכתב הוא עצמו בס' זה סימן רפ"ז וז"ל הזהיר הדיין שלא לקבל עדות הקרובים כו' וה"א לא יומתו אבות וכו' ובא הפירוש המקובל בספרי לא יומתו אבות בעדות בנים וכו' וה"ה לדיני ממונות, וזכר לנו בד"נ על צד הגוזמא שלא נאמר אחר שזה אבוד נפש לא נחשוד הקרוב בו אבל נעשה בעדותו אחר שעדותו לאבוד נפש קרובו ואין זה מקום לחשדו ולפיכך לקח למשל הראשון שבקרובים וגדול האהבה והיא אהבת האב לבן והבן לאב והנה יאמר אחר שאין מקבלין עדות אב על בן ואפילו לחייבו מיתה כ"ש שאר קרובים שלא יקובלו כו' עכ"ל:

וזה הלשון כפי פשוטו קשה מאד שהנה שם בגמ' בפ' זה בורר (סנהדרין כ"ז:) במשנה אמרו אלו הקרובים אחיו ואחי אביו וכו' ועליהם שאלו בגמ' מנה"מ ותירצו דת"ר לא יומתו אבות על בנים כו' וכתב רש"י על כרחך הני שתי אבות באחין קא משתעי קרא שהם קרובים מן הכל דאב ובנו לא מצי למימר דא"כ לא הוה קרי להו אבות דחד אב וחד בן סגי כו' עכ"ל. וא"כ יש לתמוה על הרמב"ם שכתב כאן לקח למשל הראשון שבקרובים כו' והיא אהבת האב לבן כו' דמשמע דמפרש קרא כפשטיה באבות ובנים ממש הפך פירוש הגמ' שהוא באחין. ועוד קאמר וכ"ש שאר הקרובים כו' וגם זה שלא כדרך הגמ' דאיהו לקרובים בכ"ש מפיק להו ובגמ' לא קאמר אלא בנים להדדי מנ"ל ומפיק להו מאבות על בנים דלא קאמר על בן כו', וזאת הקושיא עצמה תפול עליו במה שכתב בפירוש המשנה במשנת אלו הן הקרובים כו' אב ובנו הם ראשון בראשון והטעם שלא מנו אותם במשנה לפי שהוא מבואר במקרא ולא למדנו איסור עדות הקרובים אלא ממה שהזהיר השי"ת מלהעיד האב על הבן או הבן על האב כמו שנאמר לא יומתו אבות על בנים כו' כלומר לא יומתו בעדות בנים עכ"ל. וגם זה קשה דהיכי קאמר ולא למדנו איסור הקרובים אלא ממה שהזהיר מלהעיד אב על הבן וכו' והא קמן מפורש בגמ' דלא למדנוהו אלא מדקאמר אבות על בנים ולא אב על הבן וכו':

ואמנם כל זה ואם על פני כל העם יכבד לפום ריהטא, קל הוא ונקל אל השלם במבטא, ואהלו בשרשי הרב נטה, קלע אל שער חכמתו ולא חטא. וכבר העתקתי לעיל מה שכתב בפתיחת פירוש המשנה שדיני התורה נחלקים לה' חלקים ואחד מהם פירושים מקובלים מפי משה ויש להם רמז בכתוב כו', ומן הפשוט בו שם כתבתי אני לעיל בביאורו שלא על הרמז לבדו יחיה הרב למנות אותו דבר מדאורייתא אלא על הפירוש שיש להם מקובל בו מפי משה, וכן הדבר הזה אצלו שהיות פירוש הכתוב כך לא יומתו אבות בעדות בנים מקובל הוא לרז"ל, וזהו שכתב בסי' רפ"ז ובא הפירוש המקובל בספרי לא יומתו אבות בעדות בנים, וכן בפרק י"ג מהל' עדות כתב מפי השמועה למדו וכו', וזה ודאי אינו מחודש מד"ס דאע"ג דפשטיה דקרא הוא לא יומתו בעון בנים וכמפורש בקבלה כאשר כתוב בתורת משה וכו' כמו שהקשה הרמב"ן מ"מ הא נמי משתמע מיניה ויסבול שיפורש אבות על עדות בנים כמו אבות על עון בנים וכן קבלו הם ז"ל בפירושו, ואינו זה מהם אלא פירוש על עיקרו מד"ת שתורה הוא ג"כ לדעת הרב. ומצאתי בספרי פ' ראה פ' כי יסיתך מכלל שנאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים כו' למדנו שאין מעידין זה על זה כו' ע"כ. ראו עיני ושמח לבי כי זו מדבריהם ז"ל ראיה ברורה לפירושי ומסכים לדעת הרב דאע"ג דפשטיה לא יומתו אבות על עון בנים מ"מ יש בכלל זה גם כן על עדות בנים והילכך כמו שבעון בנים מן התורה ה"נ בעדות בנים, ועל זה סמך הוא ז"ל בעדות הקרובים ומנאו מן התורה ואמר שלקח הכתוב למשל הראשון שבקרובים וכו' וכ"ש שאר הקרובים, שלדעתו כל מה שכתבו בפ' זה בורר א"כ ליכתוב אב ולכתוב בן רמז בעלמא הוא מחכמת הכתוב כמו שרגיל הרב ז"ל לומר, והזכרנוהו לעיל ולכך לא זכר מזה לא בפירוש המשנה ולא בס' מנין המצות ולא בס' היד. ובזה אין מקום למה שהקשה הרמב"ן כי אבות על בנים וכן בנים להדדי ובנים לעלמא כלם נחשב פיסולן גוף תורה ואינם אלא מדרשות מן הפסוקים כו' דהא אמרן כי אלו לדעת הרב לא מחמת המדרשות נחשבין תורה אלא מחמת הכתוב עצמו שקבלו ז"ל בפירושו אבות על עדות בנים כו':

וניחא נמי מה שהקשה הרשב"א מה נשתנו קרובי האב מקרובי האם שמנאם מדאורייתא והם ג"כ מדבריהם ופשט הכתוב אינו אלא לא יומתו אבות בחטא בנים כו', שכבר כתבתי כי אף שזה הוא הפשט הגלוי בכתוב גם אבות בעדות בנים אינו יוצא מפשוטו דהא נמי משתמע שפיר לא יומתו אבות על עדות בנים כדאמרן לעיל וקבלת רז"ל תכריע וא"כ לא המדרש הוא העיקר כי אם אף הפשט. ועם זה מתורץ יפה מה שהקשה עוד שגם קרובי האב לזכות לדעת הרב לא היה ראוי שיהיו נחשבים מן התורה דלא יומתו אבות כו' כתיב דהיינו לחובה ומדרשא לא יומתו תרי זמני למדו אף לזכות באם אינו ענין כו' ע"כ, והא נמי לאו מילתא לדעת הרב כי כל אלו הדרשות רמז בלבד ולא מהן מנאן הוא מד"ת אלא מן הק"ו לחובה פסילי לזכות לא כ"ש, דלדעתו אין זה ק"ו גמור אלא גילוי מילתא בעלמא, והענין שבמקום עצמו שפסלם לחובה שם פסלם לזכות ומילתא דמשתמעא ממילא היא, וכן שאר הקרובים דגמר להו הרב בק"ו גילוי מילתא בעלמא הוא דכיון דכל הקורבות מקורבת אב ובן קא אתו בכלל אבות על בנים נינהו, וכן כתב הוא ז"ל בפ' ט' ממאכלות אסורות ובפרק ראשון מטומאת מת אין טומאת משא במת מד"ס אלא מד"ת ויראה לי ששתק הכתוב ממנה כדרך ששתק מאיסור הבת לפי שאסר בפירוש אפי' בת הבת, ושתק מאיסור אכילת בשר בחלב לפי שאסר בפירוש אפי' בישולו עכ"ל. וכל הרואה יתפלא בו שהיאך כתב דאיסור בשר בחלב הוא מכ"ש דבישול ובגמרא אמרו בפירוש דמלא תבשל יתירא נפיק, אבל למי שרגיל בשרשי הרב זה פשוט כי הוא ז"ל סובר שמה שדרשו מלא תבשל תלתא זמני רמז בעלמא הוא ועיקר האיסור מגופיה דקרא נפיק בכלל איסור הבישול. וכן הוא איסור הבת וכן הוא איסור עדות הקרובים בכלל אבות על בנים:

ועם זה נמלטנו יפה מכל מה שתמה עוד הרמב"ן בזה הענין וכתב (לעיל) וכן אוכל בשר בחלב והנהנה ממנו לוקין ואינן נזכרים בתורה, ואני תמה ומתפלא על הרב שהיה לו ללמוד מאלו על אחרים שהרי לא פירשו חכמים באלו שהם דבר תורה בקבלה ולא הזכירו בהן שום חדוש אלא שנו אותן במשנה כל הנדרשים ומאלינו אנו מכירין דבריהם שהם מה"ת ונלמוד שהמדרשים להם דבר תורה הם אצלם עכ"ל:

ואני הצעיר תמה יותר ומתפלא הפלא ופלא ממי שמחפש אחר דברי הרב ומבקר את מומן, למה לא יחפש אחריהן במקומן, לקיימן ולתת כבוד לשמן, ובאמת אם היה מחפש יפה אחר דבריו בכל מקומות מושבותם וקרב אותם אחד אל אחד היה צופה ומביט כי הדבר אצל הרב אינו שאלו שלוקין שאינן נזכרים בתורה, כי נזכרין הן ומבוארין בה לפי דרכו שכתב דשתק מאיסור אכילת בשר בחלב לפי שאסר בפירוש אפילו בישולו כו' כלומר אכילה בכלל בישול וכאילו היה גם היא כתובה בתורה בפירוש ונכנסת בתוך הבישול. וא"כ לא ממדרש לא תבשל תלתא זימני אלו לוקין ונלמוד מהן שהמדרשים כלן דבר תורה כמו שהרמב"ן אומר אלא זה רמז בלבד ופשט הכתוב הוא העיקר להלקות על האכילה מכח הבישול המפורש בכתוב:

עוד הקשה הרמב"ן מדברי הרב עצמו שמונה לאוין למלקות אכילת חטאת ואשם חוץ לקלעים ואכילת עולה כו' ואכילת קדשים קלים קודם זריקת כו' והם באים ממדרשו של ר"ש דאמר קרא יתירא ליכתוב רחמנא לא תוכל לאכלם מיהדר מיפרט בהו למה לי ליחודי לאו לכל אחד ואחד כו' ומ"מ מן המדרש הוא שמלקין אותו כו' וכבר יצא המנין בהודאת הרב ליותר מעשרים שיש בהן מלקות מדרשא או מהמדות עכ"ל:

ומדעתי כי אין הודאה לרב באלו כלן ולא אפילו במקצתן כלל שהרי הרמב"ן עצמו הוא מביא לשון הגמרא ליכתוב רחמנא לא תוכל לאוכלם מיהדר כו' למה לי לייחודי לאו כו' שהמתבאר מזה הוא שהדרשא אינה עושה אלא יחוד הלאוין בלבד וכן הוא ודאי כי אלו כלן שזכרן כאן הרמב"ן יש בהן לאו מפורש בכתוב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך כו' אלא שהוא לאו שבכללות ואין לוקין עליו ומקרא יתירא למדנו שהלאו נתיחד לכל אחד מהן לבדו ולוקין על כל אחד בפני עצמו הילכך אין לומר בהן שמן המדרש הוא שלוקין כי אין לוקין אלא על הלאו המפורש בכללן והמדרש לא עשה כי אם גילוי בלבד שאינו לאו שבכללות, וא"כ זה וכיוצא בו אינו יוצא מכלל דבר שעיקרו מן התורה ופירושו מד"ס שגם הוא תורה יחשב אף לדעת הרב והוא ז"ל ביאר כל זה בזה המאמר מצוה קמ"ג הזהירנו מלאכול מעשר שני של יצהר כו' ומי שאכלו לוקה כו' והוא אומרו יתברך לא תוכל לאכול וגו' ויצהרך ולא תרחיק למנות מעשר דגן ומעשר תירוש ומעשר יצהר שלש מצות עד שהוא כשיאכל שלשתן כאחת לוקה על כל אחד ואחד לפי שזה הפסוק אינו לאו שבכללות וכו' קרא יתירא כתיב מכדי כתיב ואכלת לפני ה' אלהיך כו' לכתוב רחמנא לא תוכל לאכול אותם למה ליה למיהדר לפרושינהו לכלהו ש"מ לייחודי לאו כו' הנה כבר נתבאר שכל מה שהוזהר ממנו בזה הפסוק כל ענין וענין בפני עצמו כו' עכ"ל. והסתכל בו שכתב שכל מה שהוזהר ממנו בזה הפסוק כו' ר"ל שמן הכתוב יש אזהרה מפורשת בהם ולא למדנו מן הדרש אלא שכל ענין מהם לאו בפני עצמו:

תוכן העניינים

לב שמח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה