לב שומע· רבי חיים הכהן מטריפולי
כתוב זאת זכרון בספר
א' כשתכתוב שום ספר קודם שתתחיל לכתוב תתענה יום א' והתפלל להקב"ה שיצליחך שלא יפגועך רעה וכן קודם לסיימו התפלל שלא יארע לך דבר רע כל זמן שאתה עוסק באותו ספר או באותה מסכתא. ס' החסידים סי' אלף י"ב. ואם אי אפשר להתענות לפחות יתן צדקה לעניים ויתפלל ע"ז שהצדקה מכפרת גם על המזיד והיא כקרבן ויצרף הרהורי תשובה והכנעה וטוב לו דכתיב לא ימנע טוב להולכים בתמים וסי' לדבר עצת ה' היא תקום עצת ר"ת ענוה צדקה תשובה אז היא תקום וישלח עזרו מקדש לכתוב ספר וכיוצא. ברית עולם שם:
ב' יחתום שמו בסוף ספרו כדאיתא בתנחומא ס' האזינו בחתימתו של משה כאדם שמסיים ספרו וחותם שמו בסיום ספרו ע"ש. נפש חיים במע' השי"ן אות צ"ט וציין לעיין בס' תורה וחיים במע' הסמ"ך. ואפ' ליתן טעם לזה ע"פ מ"ש הגאון בדבש לפי במע' השי"ן אות ך' שבשם רמוז שרשי אחיזת נשמתו למעלה ובהזכרת שמו מעורר שרשי נשמתו ויבא לו שפע עש"ב. וה'ן עוד נב'יא מ"ש ה' הנז' בס' חסדי אבות בפ"ג מ"ח על מה ששנינו שם כל השוכח דבר א' ממשנתו וכו' במה שידוע שכל אחד קבל חלקו בסיני ואם הוא ירא שמים הוא המוציא לאור אשר קבלה נשמתו והחידוש ההוא אין אחר יכול לחדשו כי הוא חלקו ואם זכה וחידש החידוש ההוא אשר קבלה נשמתו והוציאו לאור ואחר זה שכוח מעיקרו זו רעה חוצה שהחידוש ההוא אין חכם אחר יכול לחדשו וז"ש כל השוכח דבר א' ממשנתו דייקא מהשייך לשרש נשמתו וכו' והבאתי דבריו לקמן בקונ' דפוסק מחיים אות י"ב ועמ"ש שם. . ובכן מ"ט להזכיר שמו בסוף ספרו דבשמו רמוז שרשי נשמתו למעלה ובא הרמז שכל מה שחידש הוא מהשייך לשרש נשמתו מה שקבל מסיני. וגם ע"י הזכרת שמו מעורר שרשי נשמתו ויבא לו שפע הן בעודנו חי שלא ישכח ממה שחידש ולא יהיה בכלל כל השוכח וכו' וגם אחר מיתתו מתרבה השפע על נשמתו ועיין שם הגדולים ח"ב דכ"ח ב'. א"נ ע"פ מ"ש ה' הנז' שם מ"ט כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת שדקדק ה"ה מהר"י זאבי זלה"ה דאמאי לא נקט כל שיראה קודמת לחכמה חכמה מתקיימת כלישנא דקרא ראשית חכמה יראת ה' וניח"ל דמשכחת לה לפום חורפא אף שאינו ירא ה' לקלוט מהאויר החכמה שחידשו אחרים כדואג ואחיתופל אבל להוציא אור חלקו שקבל בסיני אי אפשר אא"כ קדם לו יראת ה' וז"ש קודמת לחכמתו דייקא דשייכא לשרש נשמתו אז כיון שקדמה יראת חטאו חכמתו שלו הנוגעת לשרש נשמתו מתקיימת ובזה פי' הוא ז"ל מ"ש רז"ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו תלמודו דייקא השייך לשרש נשמתו כי זה כל פרי להוציא לאור חלקו בתורה ומוכרח שקדמה לו יראת חטאו אשריו ואשרי חלקו ע"ש. ולכן טוב להזכיר שמו בסוף ספרו להורות נתן בלבו שחכמתו השייכא לשרש נשמתו הרמוזה בשמו צריך שתהיה לבסוף ומזה מוכרח לקחת מוסר השכל להקדים תחלה יראת חטאו לחכמתו כי זה כל פרי להוציא לאור חלקו מהשייך לשרש נשמתו ובלתי קדימת יראת חטאו א"א כי זאת היא הכוונה בהזכרת שמו לבסוף וכמדובר:
ג' הגאון ה' חיד"א בש"הג ח"א דכ"א הסכים עם ה' פנים מאירות דאין צורך להמחבר להזכיר על ספרו שהוא חברו אשר ישא את שמו משום הא דאמרינן כל ת"ח שאומרים שמועה משמו בע"הז שפתותיו דובבות בקבר דקמי שמייא גליא עש"ב וע"ע בח"ב דכ"ח ועיין תוכחת חיים ח"ב דג"ן ושם כתב דבזמננו זה א"א להנהיג בלי הזכרת שמו בחיבוריו מכמה סיבות הטוב והישר להיות עיניו פקוחות שלא להתגאות בספריו. ב' להיות יראת ה' על פניו תמיד. ג' ללמוד בתורה לשמה לש"ש. ד' להדריך בניו לת"ת וביראת ה' כל היום ואז יהיה לו יד ושם טוב לו ולזרעו אחריו ע"ס כל הדורות ע"ש:
ד' יזהר שלא להפסיק בדבר שאינו טוב ובא וראה מעשה נורא על זה הובא בסוף ספר קול יעקב (סידור מרבינו האר"י זצ"ל) וז"ל אני דוד בר' יוסף בדידי הוה עובדא פעם אחת כתבתי ס' אחד ועכבתי על הספר עד קריאת הגבר ואח"ך עמדתי מהספר וסיימתי בפסוק ושעירים ירקדו שם והלכתי לישן ולאחר ב' שעות קודם עלות השחר קמתי למלאכתי לכתוב הספר ופתחתי חדרי והנה איש אחד יושב על ספסל שלי במקומי ובידו ס' והיה קורא בו והאיש היה מאויים נורא מאד פניו כגחלי אש ושערותיו מאירות כזהב ועיניו בולטות לחוץ. וכשראיתי אותו נבהלתי ונרתעתי והודי נהפך עלי למשחית וכמעט פרחה נשמתי. אז פתח פיו וקראני בשמי ויאמר לי נבל דע שלא כדין עשית שעמדת מן הס' וסיימת בפ' ושעירים ירקדו שם רק מזיק אני ושמי שומר דפים כי אני ממתין על הדפים ובכל עת שהמלמדים או סופרים מסיימין בספר בפ' רע אני מוכן להזיק ועתה באתי להזיקך אבל אשא פניך בפעם הזאת כי שמעתי אומרים עליך טובות בפמליא של מעלה ביו"ד ימי תשובה אבל השבע לי שלא תכתוב אפי' אות א' מכאן ועד שבועות ובכן אלך לדרכי וכן עשיתי וקיימתי נדרי שלא כתבתי דבר גדול או דבר קטן עד שבועות ובכן הלך לדרכו ואיננו ואח"ך כשהאיר היום אתרמי מילתא שהיה לי עסק והוצרכתי לצאת לדרך ובלכתי לדרך פגעתי באיש אחד רועה צאן ונשען על מקלו והכרתי שהוא היה האיש הנראה אלי בלילה בחדרי יושב וקורא ונבהלתי גם בפעם הזאת ואעמוד מרעיד ואביט אליו והנה אין רועה ואין צאן והלכתי לדרכי ואבא ביער גדול ולא יכולתי לצאת מן היער כל היום פעם הלכתי בדרך זה ופעם בדרך זה עד לעת ערב מצאתי רועה א' שהראני הדרך הישר שבח לאל שפדה נפשי מכל צרה. ע"כ נמצא בפירש"י כתוב אצל ושעירים וכו' ומצוה לפרסמו למלמדים וסופרים עכ"ד. . והוא ברחמיו יצילנו מכל צרה ושפ"י כיר"א:
ה' כשאדם גומר מלאכה צריכה ברכה. תוספות בדעת זקנים בפ' בראשית ומהם גמ'ר חסיד ה' ברית עולם דקל"ט א' דראוי למי שגמר לחבר ספר וכן להדפיס ס' לתת הודאות לשמו יתברך שזיכהו לכך וכ"כ בככר לאדן דקנ"ג א' ע"ש. הקדמת אבות הרא"ש נר"ו ח"ב. ובמח"בר סי' רכ"ג אות ז' כתב משם המו"ק שהגומר ס' שחיבר בחי' תורה לש"ש בכתיבה וכ"ש בהדפסה שיברך שהחיינו והוא ז"ל כתב שיברך בלא ש"ומ ופשיטא דחייב להודות לה' על שזיכהו לכך וה' גדולי תרומה כשגמר הדפסת הספר דרש ברבים לשבח להקב"ה שזכה לזה כמ"ש ה' בס' בינה לעתים דרוש ב' ע"ש. וה' מעשה אברהם ז"ל בחיו"ד סי' ל"ח כתב דהיותר טוב לעשות מלבוש חדש וללובשו כדי לברך שהחיינו בש"ומ ולכוין לברך על המוגמ'ר מהס' החדש כמ"ש הברכ"י יו"ד סי' ע"ר לענין ס"ת חדש ע"ש אות ח' בל הכתוב לחיים:
לשם יחוד קבה"ו בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו ביחודא שלים בשם כל ישראל.
יהי לבי תמים בחקיך למען לא אבוש:
אודך אדני אלהי בכל לבבי ואכבדה שמך לעולם:
הורני יי דרכך אהלך באמתך יחד לבבי ליראה שמך:
דרך מצותיך ארוץ בי תרחיב לבי:
ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה ליי כי גמל עלי:
נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה:
הבינני ואצרת תורתך ואשמרנה בבל לב:
יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך יי צורי וגואלי:
בס"ד