אור ברסלב
לב חיים פלג'י חלק ב ח"ב או"ח סימן עב

לב חיים פלג'י חלק ב· רבי חיים ב"ר יעקב פלאג'י [החבי"ף]

ח"ב או"ח סימן עב

ח"ב או"ח סימן עא

שאלה מעשה שהיה כי סמוך לבאר מים חיים שדולים ממנו וסביב הבור מרוצף באבנים ובין האבנים היו גדלים עשבים מאליהם דבר שלא נטעם לשום צורך וגם אינו עתיד לגדל שם שהוא מקום אבנים וגם דורסים ע"ג והעשבים אינן ראוים. מעיקרא לאכילה ולא לשום ראיה ואירע מקרה שאדם אחד לא ראה העשבים בשבת שהיו גדלים שם שהיה עשב קטן ודרס ברגל ורחץ שם במים את ידיו וגם. הרוחץ היה אורח שלא היה ביתו שם והגם דבלא"ה היה המקום שהיה גדל זה העשב הכל מים כשממלאים המים מן הבור הוא נשפך לשם הרבה וגם אינו נהנה ע"י אלו המים שהשקה בעשב ולא עתיד להנאות כי אינו מהנה לשום דבר בלא"ה וגם אינו שוה כלום ועכ"ז לשאול הגיע אם יש לו עון אשר חטא בדבר זה יען לא היה העשב שהיה גדל כשרחץ באותו מקום וגם כי בלא"ה היה מלולח ממים שהשליכו שם כל היום ע"י שממלאים מים מן הבור יורינו המורה מה משפטו ושכמ"ה:

תשובה היה נראה להביא ראיה דאין בו עון אשר חטא וא"צ כפרה כלל והוא ממ"ש הרמב"ם בפ"א מה' שבת ה"ה וז"ל דברים המותרים לעשותם בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בוללן מלאכה ואפשר שלא תעשה אם לא נתכוון לאותה מלאכה הר"ז מותר כיצד גורר אדם מטה כסא וספסל וכיוצא בהן בשבת ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ בקרקע בשעת גריררתן ולפיכך אם חפרו הקרקע אינו חושש בכך לפי שלא נתכוונו וכן מהלך אדם ע"ג העשבים בשבת ובלבד שלא יתכוין לעקור אותם לפיכך אם נעקרו אינו חושש ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו ובלבד שלא יתכוין להשיר השער ולפיכך אם נשר אינו חושש וכן פרצה דחוקה מותר להכנס בה בשבת אעפ"י שמשיר צררות וכן כל דבר שאין מתכוין כגון זה הר"ז מותר יע"ש הרי נראה דכל שהוא דבר שאין מתכוין מותר אלא שהרמב"ם הטיל תנאי שצריך שיהיה אותו מעשה של איסור אם נעשה או לא נעשה משא"כ כאן בנ"ד דכשהטיל המים ע"ג העשבים א"א שלא ישקה אותה ויעשה לה תועלת והו"ל כדין דקי"ל דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות וכמ"ש הרמב"ם שם ה"ו וז"ל אבל עשה מעשה ונעשה בגללו מלאכה שודאי נעשה בשביל אותו מעשה אעפ"י שלא נתכוון לה חייב שהדבר ידוע שא"א שלא תעשה אותה מלאכה כיצד הרי שצריך להאי עוף לצחק בו הקטן וחתך ראשו בשבת אעפ"י שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד חייב שהדבר ידוע שא"א שיחתוך ראש החי ויחיה אלא המות בא בשבילו וכן כל כיוצא בזה עכ"ל הרי דכל היכא דהוי פסיק רישיה ולא ימות הגם דאינו מכוין בה חייב וכן פסק מרן בהדייא בש"ע א"ח סימן שנ"ו ס"ג וז"ל מותר לילך על גבי העשבים בין לחים בין יבשים כגון שאינו מתכוין לתלוש אבל האוכלים בגנות אסורים ליטול ידיהם על העשבים שמשקין אותם אעפ"י שאינן מתכונים פסיק רישיה הוא יע"ש וקי"ל דהמשקה מים ע"ג זרעים אילנות וצמחים בשבת חייב משום זורע וחייב בכל שהוא וכמ"ש הרמב"ם בה שבת פ"ח ה"ב יע"ש ועיין להרב מג"א בסי' זה ס"ק:

אלא דיש לחלק בזה דה"ד כשהוא מתכוין הא מיהא באותו עבר כדי להנאות ממנה אלא שאינו מתכוין במלאכה עצמה שמחלל עליה עכ"ז חייב כיון דפסיק רישיה ולא ימות אבל כשאינו נהנה כלל מאותו דבר והן הם הדברים שכתב שם ה"ה זל בפ"א ה"ו וז"ל ויש מי שכתב שאם לא היה נהנה מאותה מלאכה שנעשית בשביל אותו מעשה אעפ"י שהמלאכה ההיא הכרחית להעשות בשבילו מותר לעשות המעשה וזה דעת בעל הערוך ויש מי שכתב פטור אבל אסור עכ"ל והגם שהריב"ש ז"ל בתשו' סי' שצ"ד השיב ע"ד הרב בעל הערוך אלו מ"מ נראה דכאן בנ"ד עדיף טובא שאינו נהנה מאותו העשב כלל וגם לא נתכוון על אותה מלאכה וגם שלא היה לכתחילה אותה הרחיצה שם כ"א בשוגג שאילו היה יודע היה מחמיר אפי"ה א"כ בודאי הגמור כי אין בו עון אשר חטא כלל וא"צ כפרה כלל. ועיין מ"ש הרנ"י בפ"ק דכתובות בס' אשי ה' ד"ה ומיהו ודוק:

ועוד מצינו בזה עוד קולא אחרת כמ"ש הרב באר היטב שם בסי' של"ו וז"ל ואם אוכל בגינת חבירו יש מתירין כמ"ש סס"י ש"ך כיון דלא ניח"ל יע"ש וכאן בנ"ד כי נתבאר בשלה שהרוחץ שם במים היה איש אורח שאינו הב"ה והגם כי לדעת הרב ס' הזכרונות שהביא הרב באה"ט שכתב דוקא בגינת גוי אמרינן דלא ניח"ל כבר השיבו ע"ד דלא משמע כן בגמרא דאמרינן דעביד בארעא דחבריה עמ"ש סי' ש"ו ס"ו כמ"ש הרב מג"א יע"ש א"כ כיון דהיא בארעא דחבריה נר' דליכא איסורא ומ"ג כי אפילו לבעל החצר לא ניח"ל בעשב זה כי לא נטעו לצורכו כ"א גדל מאליו וכבר הוא נדרס ברגלים ולא החשיבו לא לנטיעה ולא לצמיחה והרי מידי הוא טעמא דהמשקה את הזרעים חייב משום זורע כמ"ש הרמב"ם משום כי כונתו הוא כמו כונת דעת הזורע שיצמיח וכמ"ש הרב המגיד שם וכאן ליכא לא כונת זורע ולא כונת מצמיח ואם באנו לצאת ידי חובת הרב ס' הזכרונות היה מקום לומר כי כאן זה החצר הוא של גוי ששכר אותה לישראל והעשב הזה נצמח ברשות הגוי אלא דאם באנו לידי מידה זאת צריכים אנחנו להכנס במים אדירים במאי דקי"ל שכירות ליומיה ממכר ובודאי כי לעשב זה אם היה דבר חשוב והיה שוכר הישראל החצר מסתמא גם זה קנה הישראל אלא דהאמת הוא כי כיון דהעשב הזה מצד עצמו כלא חשיבא אם כן אין כאן פקפוק כלל:

פש גבן לבאר בדין זה דאסור להשקות את הזרעים בשבת אם כבר השקה אותו אילן או' אותו צמח מבעוד יום כל צורכו או שביום שבת עצמו הגוי השקה אותם מים בכדי צרכן ושוב בא הישראל והשקה בכונה מכונת אי אמרינן דאפי"ה חייב משום זורע או דילמא כיון שכבר היה מושקה בכדי צורכו לריק היה זה המים שכשהקה להם עתה ופטור או נימא דהא מיהא יפות עושה להם יותר וגם דמהני על העתיד לבא. ועיין בס' טל אורות בהל' שבת דח"י ועיין להרב מרכבת המשנה אשכנזי ח"א בריש הלכות שבת ד"ח ע"ד יעש"ב:

תוכן העניינים

לב חיים פלג'י חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה