לב חיים פלג'י חלק ב· רבי חיים ב"ר יעקב פלאג'י [החבי"ף]
ח"ב או"ח סימן ח
שאלה במאי דקי"ל דהשומע ברבה מחבירו ונתכוון שומע ומשמיע לצאת בברכתו וענה אמן ובמאי די ביני ביני המברך שח וצריך לחזור ולברך אם השומע ממנו וענה אמן ולא שח ולא הפסיק אם יוצא י"ח או לא וכמו כן בברכת תפילין ששמע ברכה מחבירו והניח של יד ובבוא להניח של ראש שח המברך בין תפילה לתפילה שהדין שמברך על של ראש ברכה על מצות תפילין אם גם השומע שלא הפסיק צריך לברך על של ראש יורינו המורה ושכמ"ה:
תשובה הנה לענין שומע הברכה מפי אחר וענה אמן דיוצא י"ח בברכת הנהנים והמצות אם הפסיק השומע אחר שענה אמן קודם אכילה או קודם קיום המצות אם יוצא י"ח השומע או"ל הנה הדבר במחלוקת הוא דהרב הרוקח הביא דבריו מרן בב"י א"ח סי' קס"ז עמ"ש שם הטור וז"ל ולא יסיח בין ברכה לאכילה ואם שח בדברים בטלים צריך לחזור ולברך כתב בב"י וז"ל כתב הרוקח אם דיבר שאר דברים בין ברכת המוציא לאכילתו צריך לברך המוציא פעם ב' אבל אם אכל הבוצע מעט והשיחו הא נפקי כולהו כדמשמע כשילהי בכל מערבים ד"מ דאם יהבה לינוקא נפקי ע"כ ועל זה השיב מרן שם בב"י וז"ל ואיני רואה שום ראיה מהתם דהתם הוא מברך ע"ד שישתה התינוק וכיון ששתה לא הויא ברכה לבטלה אבל הכא כל אחד ואחד חייב לברך כדי לאכול וכשהאחד מברך לכלם הוי כאלו כל אחד ברך לעצמו וכשהוא מפסיק בין ענייתו אמן לטעימתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך וזה נ"ל ברור עכ"ל. הנה בדין הרוקח קיימי בס' הכלבו והא"ז המור"ם בהג"א שם בש"ע סי' קס"ז סעיף ו' והרט"ז שם סק"ח החזיק דברי מרן בב"י במה שהשיב ע"ד הרוקח שיע"ש. עכ"פ למדנו כי דוקא כששחו השומעים והמברך לא שח הוא דהפליגו אם חוזרים השומעים ומברכים או"ל כי לדעת הרוקח ודעימיה א"צ לחזור ולברך ולדעת מרן ודעימיה צריכים לחזור ולברך. ברם כשהמברך שח והפסיק בין ברכה לאכילה אם השומעים ממנו לא הפסיקו אם צריכים לחזור ולברך או"ל זה לא שמענו:
וראיתי להרב פרי מגדים ז"ל בחלק מ"ז שם בא"ח סי' קס"ז ס"ק ח' שכתב וז"ל והוי יודע דאם שח הבוצע הפסיק בדיבור בין ברכה לאכילה ואחרים אכלו אח"ך י"ל דיצאו הם בברכתו הואיל והם צא הפסיקו בדיבור ומנא אמינא לה ממ"ש סי' ר"ט סעיף י' בהגה הואיל ומוציא אחרים בברכתו אף דהוא לא היה דעתו שישתה יין עוד וכוס זה מים וכו' יע"ש. הנה נראה מדברי הרב פרי מגדים דאפילו ששח הבוצע כל שלא הפסיקו השומעים יצאו בברכתו:
אלא דלעד"ן להשיב ע"ד דעדין יש לומר דכל ששח המברך והפסיק דקי"ל חוזר ומברך גם השומעים ברכתו אינם יוצאים י"ח והראיה מדברי מור"ם בהגה מסי' ר"ט ס"ב אינה ראיה כי דברי מור"ם אלו הם לקוחים מדברי תשו' מהרי"ל שהביאה מרן בב"י סוס"י ר"ו דהתם הוא כי המברך לקח בידו כוס מים ובירך ברכת הגפן שהוא יין וטעם שהיה מים ולא הפסיק בדבור אלא כשהרגיש בטעימתו שהיה מים הרי טעימה בעלמא לא הוי הפסק ומ"ג כי קי"ל יין פוטר כל מיני משקים וגם מ"ש רז"ל אחר כל שתיית שתה מים וא"כ הוי טעימת המים כאילו הוי מצורכי שתיה וע"ד שאמרו בגמ' ופסקו הפוסקים והטור ומרן בש"ע שם סי' קס"ז דאם ברך המוציא ואמר הביאו מלח וכו' לא הוי הפסק וא"כ חשיב כמי האי טעימת המים כאלו הוי מעין השתיה אבל הפסק דיבור בודאי דהוי הפסק וגם השומעים אינם יוצאים וע"ד שכתב מז"ה הגדול ז"ל ועיין להרב מג"א שם בא"ח סי' ר"ט סק"ה שכתב וז"ל ומיהו אפשר לומר כיון שבירך ברכה לבטלה אף הם לא יצאו וכו' יע"ש ועל הכל קשה כי כל הספק הוא אם המברך שח דקי"ל דחוזר ומברך אם השומעים ממנו ולא הפסיקו בשיחה אם חוזרים ומברכים או"ל וא"כ מה הוכח יוכיח לספק זה מדברי מור"ם ז"ל שדינו הוא דגם המברך אינו חוזר ומברך והנראה להכריח דאם שח ומברך קודם שטעמו השומעים דאעפ"י שהשומעים לא הפסיקו עכ"ז לא יצאו ידי חובתן כיון דלא עדיף מגברא דאתו מחמתיה ומה גם כי ביציאת י"ח בעינן כונת שומע ומשמיע וכונת המשמיע שהוא המברך אזדא ליה שהפסיק איך יתכן שיצא השומע:
ויש לי ראיה לומר דאם שח המברך גם השומע ממנו חוזר ומברך או שומע מחדש ברכה מהמברך והוא ממ"ש בנזיר דכ"א ע"ב איבעייא להו בעל מיעקר עקר או דילמא מיגז גייז למאי נ"מ לאשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ושמע בעלה של ראשונה והפר לה אי אמרת מיעקר עקר ההיא נמי אישתראי ואי אמרת מיגז גייז איהי אישתראי חבירתה אסירא ושקיל וטרי הש"ס ושם בדכ"ב ע"א אמרו ת"ש דתניא בהדייא האשה שנדרה בנזיר ושמעה חבירתה ואמרה ואני ובא בעלה של ראשונה והפר לה היא מותרת וחבירתה אסורה ש"מ בעל מיגז גייז ר"ש אומר אם אמרה לה הריני כמותך שתיהן מותרות ופרש"י היא מותרת וחבירתה אסורה דבעל מיגז גייז ומסיים הברייתא ר"ש אומר אם אמרה הריני כמותיך דמשמע אם נתקיים נזירותיך עלי לקיים ואם לאו לא כיון שהפר לה בעלה לראשונה שתיהן מותרות. והתוס' שם ד"ה ת"ש כתבו וז"ל וי"ל דההיא אוקימנא ליה כר"א הקפר והך רבנן ומייתי לה דפלוגתא דתנאי היא דר"ש אמר אם אמרה הריני כמותיך שתיהן מותרות דמשמע הריני כמותיך לכל הדרכים וכשתותר אהיה גם אני מותרת ותימא כיון שקבלה נזירות וחל עליה איך תהיה מותרת בהתרת חבירתה כיון דמיגז גייז הא אין נזירות לחצאין ואילו אמר הריני נזיר היום ולמחר איני נזיר הוי נזיר שלשים יום דאין נזירות פחות מל' יום כדתנן בפ"ק ד"ה ואומר ר"י דהכי איתא בתוספתא ולא נתכוונתי להיות לא כמותיך שתיהן מותרות אי אמרה הכי משום דמשמע ליה לר"ש דהכי קאמרה לה אם סופך שתהיה מותרת לא יחול עליה נזרות כל עיקר ור"ש לא בא לפלוגי על מלתא דת"ק אלא להוסיף עליה וגם ת"ק מודה ליה ואומר מהר"ף נ"ע דלר"ש אפילו ואני לבד מפרשים למלתא הכי כאלו אמרה בפירוש לא נתכוונתי לא להיות כמותיך ובהא פליגי רבנן ור"ש יע"ש הנה מבואר דבנודר למה שנד חבירו וכונת הנודר להיות כמותו אם לאסור אם להתר בהא לא תיבעי לך שהרי הוא כמותו אלא אפילו בסתם שאמר ואני כמותיך הוא דפליגי אם כונתו להיות גם להתר או"ל וא"כ שמעינן בנדר דאין תלוי בכונת הנודר להיות הוא בחיוב אותו נדר כי הוא בחירי ברצון ומש"ה אמרינן דאם הפר בעלה לראשונה שניה אסורא כיון דאינו שייך באיסור הנודר כ"א בחירי משא"כ בנ"ד בכונת השומע ברכה מחבירו וענה אמן לצאת בברכתו כי זה שיוצא י"ח הוא ג"כ בכונה מכונת מהמברך וכל דמצינו בכונה המברך דנפסל מכח מה שהפסיק וצריך לחזור ולברך איך יש פה לומר דישאר כונת המברך לגבי השומע ולא מבעייא לר"ש דקאמר שתיהן מותרות דבהפרה לראשונה נמשכת לשניה דה"נ נימא בהפסק המברך הראשון דאיבד ברכתו איברו ג"כ השומעים ממנו ואם משום דיש לומר דהתם ה"ט כי לכך נתכונה השניה למה שתהיה הראשונה וסתמו כפירושו וכדברי התוס' כאן נמי הסברא נותנת כי מה שנתכוון לענות אמן ולצאת בברכתו סתמו כפירושו להיות כמו המברך ואם נפשך לומר כי כונת השומע הוא לצאת י"ח אף אם המברך מפסיק בסתם נראה דל"מ כי כיון דאינו תלוי בכונתו לבד כמו הנוד כי צריך ג"כ להיות מושך אחר דעת אחרים מכונת המברך וכל עוד שכונת המברך אזדא ליה ממילא גם כונת השומע נפל אזדא ליה דלא יתכן לומר בכונה אחת מהמברך לחלק לחצאין שתהיה הפסק למברך ולא תהיה הפסקה לשומע ומ"ג דלא בדידיה תליא מלתא כי דעת ורשות אחרים עליו כדי שיצא י"ח משא"כ בנודר וכמש"ל:
ובכן גם למברך ברכת תפלין וסמך חבירו לצאת בברכתו ואחר שהניח של יד הפסיק כי הדין הוא לחזור ולברך על של ראש כי גם השומע צריך לברך על ש"ר וכבר ראיתי להגאון מרן זקני ז"ל בס' חק"ל חיו"ד ח"א בקונ' כינן לחקר דשי"ג ע"ד שכתב וז"ל ותו הרי ברכת המוציא אם שח הבוצע קודם שיטעמו צריכים לברך או שיברך הבוצע. פעם ב' כמבואר בש"ע א"ח סי' קס"ה (צ"ל קס"ד) ואילו לדבריו נימא דלא עשאו שליח לעוותי כי על כן איני רואה טעם לדבריו והואיל ואתי לידן נימא מלתא דאני מסופק במי שרצה לפטור עצמו בברכתו של חבירו בתפלין דקי"ל שח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך אי גם השומע חל החיוב לברך דיש לומר כי כבר התחיל להניח תפלין של יד אינו הפסק לדידיה או"ד לא עדיף מגברא דאתי מחמתיה וצד זה נ"ל יותר עכ"ל. הרי תנא דמסייע לן דכל ששח המברך אפי' שהשומעים לא שחו גם הם לא יצאו י"ח וצריכים לחזור ולברך או לשמוע מהמברך פ"ב אלא דמ"ש מז"ה ז"ל ותו דאם שח הבוצע קודם שיטעמו צריכים לברך או שיברך הבוצע פ"ב כמבואר בש"ע א"ת סי' קס"ה אחרי המח"ר מלבד כי לא שייך זה בסי' קס"ה כ"א בסי' קס"ז הרי כבר ביררנו כי לא יש גילוי שם לענין השומעים שלא שחו ושח המברך כ"א לאידך גיסא בשחו המסובין ולא שח הבוצע שהוא מחלוקת בין הרוקח ומרן וכמש"ל והרב בית עובד דנ"א ע"ב ס"ק מ"א הביא דברי מז"ה ז"ל לו וכתב עליו וז"ל ולי איש צעיר נראה דכיון שמה שהשומע יוצא בברכת חבירו הוי מטעם דעונה אמן דהוי כאלו בריך איהו גופיה ואף אם לא ענה יוצא מטעם דשומע כעונה ועונה כמברך וכאלו בירך לעצמו חשיב א"כ גם שהפסיק המשמיע אע"ג דהוא לעצמו צריך לחזור ולברך על מצות תפילין מ"מ השומע כיון דאיהו לא הפסיק א"צ לחזור ולברך על ש"ר על מצות תפלין עכ"ל ואחרי המחי"ר אין בדבריו כדי שביעה לדחות דברי הרב מ"ז במה שנטה דעתו יותר דלא יצאו השומעים וכאשר הכרחנו תדבר בהכרח גמור כי כל חיליה דהשומע שהוא יוצא בברכת המברך הוא משים דנתכוון להוציאו וכל שזאת הכונה נפסקה ע"י השיחה א"כ בטל לגמרי גם למה שנתכוון משמיע לצאת:
והנה בעתה ראיתי להרב הנז' בס' בית מנוחה ד"ן ע"ב אות י"ב דכתב בפשיטות דאם שח הבוצע בין ברכה לאכילה והמסובין לא הפסיקו בשותה בטלה דאע"ג דהבוצע צריך לחזור ולברך ברכת המוציא לעצמו המסובין אין צריכין לכוין בברכתו השניה דכיון שהם לא הפסיקו יצאו בברכה ראשונה ודלא כהרב מהרי"ח ז"ל בס' חק"ל חיו"ד ח"א בקונ' כונן לחקר שכתב דאם שח הבוצע קודם שיטעמו המסובין צריכים לחזור ולברך וכו' דלא נזכר זה בש"ע כלל רק מה ששחו המסובין קודם שטעם הבוצע הוא דנזכר בש"ע סי' קס"ז בהגה וגם בזה כתב שם דא"צ לחזור ולברך אלא שחלקו עליו האחרונים וכו' אבל אם שח הבוצע והם לא שחו בודאי דהם א"ץ לחזור ולברך עכ"ד יע"ש. הנה מ"ש ע"ד מז"ה ז"ל להרגיש דמ"ש כמבואר בסי' קס"ה דליתא להא הדין עמו וכמש"ל. בהם במה שחלק בעיקר הדין וכתב בפשיטות מסברא דנפשיה דאם שח המברך והמסובין לא הפסיקו דא"כ לכוין לברכת המברך פעם שנית לע"ד צריכה רבה דאדרבא כלפי לייא מסתברא דאם שח המברך אפי' שהמסובין לא הפסיקו בשיחה בטלה לא יצאו בברכתו וצריכים לחזור ולברך וכאשר נתבאר:
ומאחר שנתבאר דיותר יש לנטות לצד זה דכל ששח המברך אעפ"י השומעים לא שחי גם הם לא יצאו י"ח הרי יכולים לתקן הדבר בנקל לכ"ע והוא כי בלא"ה המברך הרי הוא חייב לחזור ולברך א"כ השומעים היושבים אתו עמו יהיה הענין במסובין בשלחן יהיה הענין ביושבים אצלו בהנחת תפילין וכדומה הרי בברכת המברך יכוונו היושבים אצלו ויענו אמן והם יוצאים י"ח לכ"ע בלתי פקפוק כלל ויותר נר' להכריח דבמברך דמפסיק בין תפילה של יד לשל ראש דגם השומע ממנו צריך לברך יען קי"ל דהשח בין תפלה של יד לשל ראש הפסיק בברכה הראשונה ומברך ברכה על מצות תפילין בראש הו"ל פנים חדשות שבאו למברך ונשתנה ברכתו ממה שברך וא"כ בודאי שצריך לחזור ולברך גם השומע וכדברי מז"ה שנטה דעתו יותר לצד זה. ועיין עוד מ"ש הטור ומרן ושאר פוסקים בא"ח סי' ק"ם ובסי' תל"ב ובסי' תקפ"ה ותרצ"ב ובשכנה"ג שם והפר"ח והר' אבן העוזר והנר' דבמברך ברכה על המצוה בצבור ונשתתק כל שהנכנס תחתיו לעשות המצוה שמע הברכה א"ץ לחזור ולברך וזהו בתקיעת שופר ומקרא מגילה ברם בקס"ת בעולים לס"ת יש בזה חילוקי דינים כמבואר בהרב פר"ח סי' ק"ם ובשאר הפוסקים ועיין בס' רוח שיהו בחי' על הרמב"ם במגילה פ"א דין ג' יע"ש והנה בעתה נדפס מחדש ס' פתח הדביר להרב כמהרח"ף נר"ו וראיתי לו בסי' דקע"ו שעמד בענין זה ולהיותי טרוד לא יכלתי לעמוד ע"ד: