אור ברסלב

כתבי קודש על השולחן ערוך· רבי יעקב יצחק מפשיסחה

אבן העזר

חושן משפט

סימן סו

סעי' א' אסור להתייחד אפי' אם ירצה לייחד לה בכתובה מעות אין שומעין לו וכתבו הטעם דאפי' אם נותן לה המעות מידו לידה שתצניעם בבית אבי' כדאיתא בגמ' שתיקן שמעון בן שטח שיהי' כותב לה כל נכסי אחראין וערבאין לכתובתה כדי שלא יאמר לה בכעסו טלו כתובתך וצא. והטעם הפשוט שאם יחד לה בכתובתה ימהר לגרשה משום שהמעות שיצא מידו לא נחשב בידו למאומה אך זה דוחק, ונראה דעיקר הטעם משום דאם יאבד המעות נפטר מדינא משום דלא הוי רק משכון ויפטור מאונסין אך אם נתן בידה לאחר הנשואין לכאורה הוי כמשכון שלא בשעת הלואה דחייב באונסין, ז"א דהטעם דמשכון שלא בשעת הלואה דחייב משום דהלואה כבר נעשה ואינו מוכרח ליתן משכון והכא ל"ש זה דהא אסור לדור עמה בלא כתובה וע"כ מוכרח ליתן משכון וממילא תפטר והוה עלי' החוב כתובה ובמה תתבענו ושפיר יהי' קלה בעיניו להוציאה, ולכאורה צ"ל עכ"פ כשינתן בידה חפצים והותרה להשתמש בהן מהני דגם אם תאבד תתחייב באונסין, אך ז"א דהא הטעם שחייב באונסין משום דכל הנאה שלו וכאן אין כל הנאה שלה דעי"ז יכול לדור עמה ויהנה גם הוא ולכך לא תתחייב כנ"ל ודו"ק:

הנה הוכיח הב"ש דכתובה דרבנן דאיתא בגמרא דאינה נאמן להפסידה כתובתה רק אי אמרינן כתובה דרבנן ואנן קיי"ל דנאמן, ולכאורה נראה דיש לדחות דהנה קשה האיך נאמן לומר פ"פ הא יש לה מיגו דנאנסו וכשהי' ארוסה ויש לה כתובה אך אין לה כתובה מכח נשואי טעות אך מ"מ נתחייב לה משעת אירוסין וא"כ יש לה מיגו כנ"ל, אבל אי אמרינן כתיבה דרבנן שפיר נאמן אבל הא קיי"ל דארוסה אין לה כתובה נאמן להפסידה אפי' אי כתובה דאורייתא דהא אין לה מיגו דנאנסה בעודה ארוסה דהא הוי נשואי טעות וגם אפי' אם כתובה בעודה ארוסה ממילא יש לה מיגו כנ"ל, אך מ"מ אירוסין גופא הי' בטעות מחמת שזינתה ממילא אין לה כתובה:

ולכאורה י"ל דאמרינן אונס כמאן דמקיים התנאי והכא כיון דאומרת דהזנות באונס הוי כמו קיום התנאי דע"מ לכונסה, אך ז"א דזה הוי כמו אונס דרחמנא חייבה, אך ז"א דהא גם לדידן דארוסה אין לה כתובה אפ"ה נתחייב לה בכתובה משעת נשואין וא"ל דהוי בטעות דיכולה לומר דנסתפחה שדך, אבל נראה דיש לעיין אפילו בכתובה אמאי אינו נאמן הא יש לו חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה אך י"ל דהחזקה אינו מועיל כ"כ דיכול לומר דלכך המתין אחר הסעודה כדי שיכול להפסידה בטענות פ"פ, אך כל זה ניחא אם ארוסה יש לה כתובה אבל אם ארוסה אין לה כתובה החזקה בתוקפה דא"ל דלהפסידה נתכוון דברגע אחד לא חיישינן דשנואה בעיניו א"כ למה לא גירשה קודם הנשואין ושפיר נאמן גם בלא טעם דהם אמרו, ונסתר לפ"ז הב"ש דהא קיי"ל דארוסה אין לה כתובה ממילא יש לו חזקה ושפיר נאמן אפי' אם כתובה דאורייתא אך י"ל דהאמת כהב"ש דלא גרע כח החזקה דאינו נאמן להפסידה כתובתה דירא שמא תטעון מוכת עץ ויפסיד הסעודה והכתובה ודו"ק:

יש לעיין האיך מחייב עצמו בתוס' כתובה הא הוי מחייב עצמו בדבר שאינו חייב, אמנם דהוי כמודה דיש לו נכסים ואפי' אם אין לו הודאות בע"ד כמאה עדים א"כ היכא דחב לאחרים אמאי מהני הודאות בע"ד ע"כ צ"ל דס"ל כתי' ב' של התוס' דאין לך אחד שאין לו קרקע ובפרט כאן שיש לו נדוניא וממילא יכול לשעבד עצמו גם על התוס' א"כ לפי"ז הסברא נותנת דיכלול הנדוניא והתוס' דעיקר חיוב התוס' ע"י נדוניא, אמנם הסברא בהיפך דמחזי כריבית דאם יכתוב ביחד מחזו דמחייב עצמו בתוס' בשכר הנדוניא אך יש לעיין היכא דמחייב עצמו בדבר שאינו מחויב בדבר קצוב יתחייב באין לו נכסים כדי כל החוב מחמת הודאות בע"ד האיך נאמן להודאה דהא בעצמו א"י כמה הודה, אך י"ל דהא על הסך דבאמת יש לו שפיר מהני החיוב והשתא הוי כמו קני את וחמור דקנה ודו"ק:

בש"ע איתא יש מי שאומר שא"צ קנין בשעת נשואין על מה שנתן לה ויש חולקין, ולכאורה אמאי יצטרך קנין כלל הא מחייב עצמו בדבר שאינו מחויב א"צ קנין, י"ל משום דהוי אסמכתא דאיתא בתוס' דמיתה שכיחא יותר באשה מבאיש מחמת לידה א"כ לא גמר ומקנה אם לא דקנה מינה, אך ז"א דבדבר שאינו בידו לא הוי אסמכתא, אך צ"ל דהוי אסמכתא דלא יגרשנה מעולם, וא"ל דזה הוי בידו לגמרי ובדבר שבידו לגמרי לא הוי אסמכתא ז"א הא בעת הנשואין בדעתו לגור עמה ואולי לא יגרשנה והוי בידו ואיני בידו, ולפ"ז א"ש למאי דקיי"ל דמאנס הבתולה דחייב לקיימה א"כ כל מה שפסק לה בשעת הנשואין לא מהני דנדחה טעמא דחיבת נשואין דהא מוכרח הוא, אך לפי הנ"ל ניחא דהטעם דחיבת נשואין א"צ קנין מטעם אסמכתא דילמא לא יגרשנה והוי בידו ואיני בידו אבל הגירושין לא הוי אסמכתא דהא איני בידו כלל דלא יוכל לגרשה.

ונראה דתוס' ס"ל דיש חולקין דהקשו דהאיך יכול לחייב בכתובה באין לו קרקע הא הוי דשלב"ל אי אמרינן מחמת חיבת נשואין יכול לחייב א"ע בלא קנין גם בעלמא אינו מועיל רק מחמת חיבה גמר ומקנה א"כ גם לדבר שלב"ל יהני ג"כ חיבת נשואין דהא היכא דבעי למקני גמר ומקנה לחבירו א"כ יועיל גם החיבה לחזור ולקנותה ע"כ דתוס' ס"ל כיש חולקין והשתא דאתינן להכי יש ליישב קושיית הב"ש דהחיוב תוס' הוי רבית דיש דעה אם יש הנאה אחרת של היתר עם הריבית הוא צד אחד בריבית ומותר א"כ ג"כ הא הוספה גמר ומקנה מחמת חיבת נשואין א"כ עיקר החיוב הוא מחמת חיבה והוי רק צד אחד דמותר ודו"ק:

הנה יש לעיין בגוף הכתובה אמאי לא יוכל לחזור הא הוי כמתנה מהיום ולאחר למ"ד יום דיכול לחזור קודם למ"ד יום, ולכאורה תליא בסברא אם אמרינן דתיכף בשעת נשואין מתחיל החיוב אם יגרשנה אי לא וכשמשלם לה הוי למפרע הגוביינא ושפיר הוי כמעכשיו ולאחר למ"ד, אך אי אמרינן דחובו הוי רק משעת גבייתה ולא למפרע דעיקר החיוב כך הוא אם יגרשנה יתן לה א"כ אמאי אין יכול לחזור, ונראה דזה גופא גמר ומקנה שלא יוכל לחזור דאי לאו הכי לא סמכה דעתה ואסור לדור עמה דילמא יחזור, ועי"ל דעיקר הטעם דיכול לחזור משום דאתי דיבור ומבטל דיבור אבל אי הוי מעשה מתחילה לא יכול לבטל בדיבור, והנה קיי"ל אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט ונקרא מעשה אבל היכא דאמר מהיום הוי אמירה כמסירה גם הכא הועיל ואגב חיבת נשואין גמר ומקנה א"כ הוי כמו מסירה ממש ונקרא מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה, ולפ"ז יש לתרץ מה דקשה אמאי דאמרינן פ"פ מצאתי דנאמן להפסידה כתובתה משים חזקה א"א טורח בסעודה דילמא כל כוונתו בסעודה כדי להפסידה כתובתה דהא משעת ארוסה נתחייב, אך לפי הנ"ל ניחא דלא הוי קנין דעיקר חיובא לא הוי רק משעת חיבת נשואין ואם כוונתו הוי להפסידה יוכל לגרשה תיכף ממילא לא הוי חיבת נשואין דכל כוונתו לגרשה וממילא לא משעובד לה כלל ודו"ק:

והנה מה דפסקינן דמחילה לא מהני בכתובה ב' טעמים בדבר א' דאמרינן דמשטה בו דמדוע לא נתנה בחזרה שטר כתובה, ובזה מתורץ קושיא על הרמב"ם י"ל דפסק דמחילה לא מהני בכתובה מסוגיא דחובלת דאמרינן דלבעלה ודאי מחלה דשם איירי דימכרו ויתנו הכתובה לנחבל ול"ש טעם הנ"ל דמשטה ע"י עכבת כתובה והו"ל ליתן טעם דמחילה ל"מ ק בכותבת התקבלתי דהחיוב הוא בשטר המחילה בע"פ ולא אתי דיבור ומבטל עשה, וא"ל דאיך יכול למחול בשטר קיי"ל ש"ד ושטר אינו אלא לראי' אבל יקר החיוב לא נעשה ע"י השטר ולא קרי מעשה אבל הכא לא סמכה דעתה לא כתובה ולא יגמר המעשה רק ע"י כתובה אבל עיקר התועלת דהתקבלתי הוא משום הודאה ואיך מועיל במיגו מחילה וכאן ל"ש דמחלה לא מהני, אך כמ"ש התוס' לשיטת הרמב"ם ז"ל דאכתי יכול להמציא דתקח ממנו המעות ותחזירם לו במתנה וא"כ גם הכא ניחא דנאמנת התקבלתי במיגו ודו"ק:

הב"ש הביא הד"מ דאין כותבין מטלטלין אגב בכתובה וכ"ש בתוס' כתובה אבל בנדוניא כותבין דמדוע יגרע משאר בע"ח, ולכאורה צ"ע לפי מה דקיי"ל בע"ח מאוחר מה שקדם וגבה לא גבה וכ' תוס' דלא אמרינן משום דתפס מיני' לא הוי גבייתו שוה כלל רק המוקדם טורף ממנו דלא עדיף מליקח, לפי"ז היכא דיש לו למאוחר שיעבוד מטלטלי אגב קרקע ולמוקדם אין לו והלוה מכר המטלטלין להנושה המאוחר בא לקחת המטלטלין מן הלוקח כיון דיש לו שעובד אגב יש לעיין אם למפרע גובה א"כ הבע"ח מאוחר שקדם וגבה י"ל דמשעת הלואה שלו הוא והוי כלא מכרו דהא טורף למפרע משעת הלואה ואם לא הוי מכר הוי כמיני' גובה ויכול הבע"ח הא' לטרוף מיני' דאלים שיעבודא דידי' ממאוחר, אך ז"א דבע"ח הב' יכול לומר לבע"ח הראשון אי שתקת שפיר ואי לאו אהדרינהו ללוקח כסברת הרא"ש ז"ל הגם דלא ירויח בחזור' מ"מ יכול לומר כך, א"כ הדין דאין כותבין אגב בכתובה תמוה הוא דהא כאן דתגבה מהלוקח על הנדוניא היא בעצמה תטרוף מטלטלין על הכתובה דכתובה מוקדמת דעדיין מארוסה נתחייב לה הכתובה וכיון דטורפת מטלטלין מהלוקח ואמרינן למפרע הוא גובה א"כ הוי כלא מכר כלל ותתפוס עבור הכתובה המוקדמת כנ"ל וכאן לא שייך אי שתקית ודו"ק היטב כי נכון הוא.

סליק חידושים יקרים מהרב הקדוש היהודי ז"ל מפרשיסחא.

סוף הספר

תוכן העניינים

כתבי קודש על השולחן ערוך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה