כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה קפה
שובע שמחות, ורב ברכות, לראש תלמידי חביבי, הרב המאוה"ג חרוץ ושנון, המופלג בתורה, וביראה קדומה, מלא ברכת ה', בנש"ק כש"ת מה"ו שלמה ליפמאן וועלדלער ני' רב בק"ק קיקינדא ומצודתו פרוסה לק"ק שלאנג במדינת פרייסען יע"א:
יקרתך קבלתי היום, וע"ד הנוגע לדינא במי שמת לו אביו אחר שהתפלל ערבית דמבואר בש"ע יו"ד סי' שע"ה במי שהתפלל ערבית ועדיין הוא יום ושמע שמת לו מת מונה מיום המחרת ואותו יום אינו עולה, אם גם לענין היא"צ כן הוא דמונה שנה מיום המחרת או מיום שעבר ע"כ הספק:
אני פה עוסק ברפואות ואין אתי ספרים רק מעט מזעיר ואפי' שו"ע א"א פה רק באה"ט, ובו מצאתי בפתחי תשובה מתשוב' חינוך ב"י סי' פ"ג שכ' דווקא לענין אבילות, אבל לענין יא"צ חשבינן ליממא קבוע יאצ"ט ביום שעבר ע"כ, והנה לא נגלה לנו טעמו למה פשיטא לו לחלק בין אבילות ליא"צ, והעתיק מלתא בלא טעמא, ונחזה אנן נ"ל דהחילוק בין אבילות ליא"צ פשוט הוא, דדבר זה שמחשבים אחר תפילת ערבית ללילה חומרא הוא דלעיקר הדין יום הוא, ועיי' טו"ז לקמן סי' ת"ב סעי' י"א שכ' לענין שמועה קרובה ל"א להקל לחשוב לילה שיהי' עי"ז שמועה רחוקה ודווקא לחומרא אמרינן כן וציין על יו"ד סי' רס"ב לענין מילה, ולכן לענין אבילות דחומרא היא דצריך למנות שבעה ימים, ושעות אלו של יום אחר שהתפלל ערבית נוהג בהם אבילות ג"כ ונחשבים ללילה שלאחרי' אבל לענין יא"צ אם נחשוב שעות אלו ללילה יקבע היא"צ ביום שלאחרי' וביום מיתה ממש לא דא"א ב' ימים יא"צ, לכן יעשה היא"צ ביום מיתה כי הוא עיקר ובו ריע מזלא ולא אחריו כנ"ל:
ועוד נ"ל דאם נאמר דבכה"ג יקבע היא"צ ביום שלאחריו בשני אחים שמת אביהם וא' התפלל ערבית וא' לא התפלל, זה שהתפלל ערבית יעשה יא"צ ביום שלאחריו, וזה שלא התפלל ביום שלפני המיתה ממש, ודמי לחוכא ואטלולא, וכה"ג כ' המ"ב ומובא בש"ך סי' ת"ב לענין יא"צ בהקשות על רמ"א דא"כ ב' אחים א' הי' אצל המיתה וא' לא הי' זה יהי' עושה ביום המיתה וזה ביום הקבורה ויהי' כשני תורות ואיכא חוכא ואיטלולא, ואין דרכי' דרכי נועם עיי"ש ובאמת צ"ע לכאורה על המ"ב דכן קשה על דין זה של המחבר ס' שע"ה וסי' ת"ב לענין אבילות דמונה מיום שלאחריו, א"כ ב' אחים א' התפלל וא' לא התפלל ערבית ושניהם שמעו שמועה קרובה בשעה אחת, יהי' זה מונה ו' ימים וזה ז' ימים חוץ מיום השמועה ומחזי כחוכא, וצ"ל שאני לענין אבילות דמעשים בכ"י שאין אבילות מונין בשוה שזה שמע מיד או הי' בשעת מיתה וזה לא הי' ושמע אח"כ, ולפעמים כשבא ביום אחרון מונה עמהם, או ששלחו המת ו למק"א ושם קרובים וכדומה הרבה אופנים ולא מחזי כחוכא, משא"כ לענין יא"צ דל"ש שלא יהי' עושים יא"צ בשוה רק במקרה רחוק כזו ומחזי כחוכא או י"ל דלענין אבילות שהוא הוראה לשעה למנות ימי אבילות ליכא חוכא שיזכרו וידעו כי זה התפלל וזה לא התפלל ערבית, ודינא הוא לזה יחשב לילה ולזה יום, משא"כ ביא"צ שהוא לשנים רבות ולא יזכר ולא יפקד עוד כי זה הי' אצל המיתה וזה לא, ויהי' כב' תורות ומחזי כחוכא, ועיקר חשש זה דיאמרו זכר לדבר בגיטין י"ט ע"א יאמרו ב' נשים בחצר א' זו אסורה וזו מותרת ושמואל דחה זו גיטה מוכיח עלי' עיי"ש:
ונ"ל להביא קצת ראי' דלענין יא"צ חשבינן מיום שלפניו, הנה צל"ע על המחבר סי' שע"ה ובסי' ת"ב שכ' במי ששמע שמת לו מת אחר שהתפלל, ולא נקיט במי שנקבר מתו אחר שהתפלל מעריב דמונה מיום המחרת דחיוב אבילו' בא עליו אחר שהתפלל, ולמה נקיט במ' ששמע הלא דבר הוא, מזה נראה לי ראי' לשיטת יש"ש וב"ח וש"ך, דווקא כשהוא התפלל אבל משום תפילת ציבור לא, וא"כ ליכא אופן רק בשמע שמת, אבל בנקבר אחר שהתפלל א"א, דהא פטור להתפלל דאונן פטור, ואיך אפשר שהתפלל הוא ערבית והוא פטור להתפלל ואסור כמבואר, לכן נקיט במי ששמע אחר שהתפלל דווקא, ומוכח דע"י תפילת ציבור אינה נדחה למנות מיום המחרת, דאל"כ תהדר הקושי' הא אפשר שיקבר לו מת, אחר שהתפלל הציבור וגרר בתרייהו, וע"כ דלא נגרר בתר הציבור לענין זה כנ"ל ועיין:
אלא דעדיין קשה קצת, הא אפשר שמת לו מת ונקבר אחר שהתפלל ערבית והכל הי' אחר שהתפלל כבר, מזה נ"ל ראי' דלענין יא"צ לא אמרינן בשביל שהתפלל שיהי' היא"צ ביום שלאחריו, ונ"ל עוד בכה"ג גם מנין זי"ן ל"א שיהי' מונה מיום שלאחריו כיון שלענין יא"צ מחזיקים וחושבי' ליום, מחזי כתרתי דסתרו כנ"ל, וא"ש דלא שייך הך דינא דמחבר רק בשמע, אבל לא בנקבר דאם מת קודם שהתפלל ערבית איך אפשר שנקבר אחר שהתפלל, ואם מיתה וקבורה הי' אחר שהתפלל מונה מיום זה עמו כמו היא"צ שחושבים השעות עד הלילה ליום מטעם שכתבתי כנלפענ"ד ועיין:
ויש ע"פ דברינו ראי' מהמחבר לשיטתו של הש"ך דחולק על היש"ש דמחלק בין איש שאינו נגרר בתר הציבור, ובין אשה שאינה רגילה להתפלל לפמ"ש דלכן נקיט המחבר דינא בשמע, דבנקבר אחר שהתפלל א"א כמ"ש, ואי תלי' באשה אם הציבור התפללו עדיין יש אופן בנקבר אחר שהתפלל הציבור באשה, וא"כ דאיש ואשה שווים, ויש לדחות דנקיט הדין באיש להשמיענו באיש דווקא בהתפלל הוא ולא נגרר בתר ציבורא, וכן דייק לשון המחבר מי שהתפלל וכו' נראה דווקא כשהתפלל, ולמהרש"ל דווקא באיש וממילא נקט דווקא בשמע, אבל באשה י"ל ה"ה בהתפללו הציבור ונקבר אחר שהתפללו הציבור ועיין:
אלא מסתימת לשון המחבר לא משמע דיש חילוק בין איש לאשה, והנה סברת יש"ש נכונה דאשה אין דרכה להתפלל משא"כ איש, וסברת הש"ך דהכא שאני קשה להסביר, לנלפענ"ד לומר גם לסברת יש"ש ליכא חילוק כאן בין אשה לאיש, דהא יש"ש הרגיש בעצמו דיש נשים שהתפללו, מ"מ לא חלקו בין איש לאשה, וי"ל דווקא לעיל בנדה למנות מיום שלאחריו דל"ש רק בנשים ורוב אין מתפללים ואינן מחויבות, לכן מחמרינן דמחשב לילה אחר שהתפלל הקהל ערבית בכל נשים, אבל בדבר ששייך בין בנשים בין באנשים כמו באבילות, ואנשים כולם אינם נגררים בתר רוב דכולם מחויבים ומתפללים לעצמם וגם בנשים יש שמתפללים, ועוד יש לומר אם יש לחלק בין איש לאשה א"כ אח ואחות שמת להם מת ושמעו אחר שהתפללו הקהל ערבית האח ימנה מיום שמועה והיא האחות מיום שלאחריו, ולכן לא החמירו בזה למיחש ללילה שלא לחלק בין אנשים ונשים כנ"ל נכון והבן:
ויש בדברינו נפקותא לדינא למ"ש המג"א סי' תקנ"א ס"ק כ"ו דנראה לו מיד שהתפללו הקהל ערבית אסור בבשר אעפ"י שהיחיד לא התפלל, נראה דאחז בשיטת הש"ך דליכא חילוק בין איש לאשה ובאבילות שאני דמן השמים שלחו לו אבילות וכו' ולכן לענין שלא לאכול בשר צריך להחמיר ונגרר בתר הציבור, אבל למהרש"ל דווקא אשה אסורה, אבל לאיש מותר כ"ז שלא התפלל הוא, ולמ"ש אני בעניי בשיטת היש"ש כל דיש בו נפקותא גם לאנשים, לא מחלקים בין איש לאשה, לפ"ז לענין מנהג שלא לאכול בשר ליכא חילוק לבין נשים ואנשים כולם מותרים עד שיתפללו הם בעצמם, וכיון דדברי היש"ש מילי דמסתברים הם, ואין מסתימת ש"ע סתירה כמ"ש נ"ל להורות ולהקל לאכול בשר עד אחר שהתפללו בעצמם כנ"ל:
ומלתא דתמי' לי על המג"א סי' תקנ"א שציין על השו"ע סי' שע"ה ושם מבואר להיפך דתלי דווקא כשהתפלל בעצמו, וצריך יישוב או כמ"ש יש"ש או כמ"ש הש"ך, ועכ"פ מבואר שם ההיפוך, והי' לו לציין על יו"ד ס' קצ"ו, ומה שציין מאו"ח סי' רס משם אין ראיי' לענין תפלה דיחיד נגרר בתרייהו דלהוי נחשב לילה לגבי יחיד, דשם לענין קבלת שבת כיון שקבלו הציבור שבת ועשאו תוס' שבת אסור ליחיד ג"כ לעשות מלאכה, ולא גרע ממקום שנהגו שלא לעשות, ומה שהראה לעיי' סי' רצ"א הוא מ"ש בס"ק ד' בשם מהרי"ל כשיצאו קהל מבהכ"נ אפילו הוא לא התפלל לא יאכל עד אחר ערבית, ונראה לכאורה דל"ל למהרי"ל חילוק בין אשה לאיש דגם איש נגרר בתר הציבור כדעת הש"ך סי' שע"ה, אבל נ"ל דאין הענינים דומים דשם לאו משום יחיד נגרר בתר ציבורא הוא שיהי' נחשב בין מנחה למעריב לגבי דיחיד, אלא דזיל בתר טעמא שאין לשתות בין מנחה למעריב שאז חוזרין הנשמות לגיהנום, ופשיטא משום יחיד שלא התפלל עדיין מנחה לא יתעכבו הנשמות מלחזור לגיהנום ואין לו ענין ודמיון ליחיד נגרר בתר רבים במלתא דשייך לגבי' כמו לענין נדה ואבילות ואכילת בשר וכדומה, ובאלו אפשר גם המהרי"ל ס"ל כמהרש"ל וב"ח לחלק בין איש לאשה, או דל"ל כלל כדעת המחמירים בנדה בסי' קצ"ו כנ"ל פשוט, ולכל הציונים שעשה המג"א בזה צל"ע:
ודע דנלפע"ד יחיד שלא התפלל עדיין מנחה וע"כ שיתפלל מנחה ולא יגרור בתר ציבור בזה, אם גם נימא דאיש נגרר בתר ציבור או עכ"פ לענין נדה אשה דנגררת בתר ציבור, אבל בכה"ג שעדיין לא התפללו מנחה והיא רגילה להתפלל לא נגרר בתר ציבורא להחמיר כיון שע"כ לה להחזיק יום לתפלת מנחה, ועיי' או"ח סי' רס"ג סעי' ט"ו דיחיד ששהה להתפלל מנחה עד שקבלו הקהל שבת לא יתפלל מנחה באותו בהכ"נ, אלא ילך חוץ לבהכ"נ ויתפלל מנחה, הרי גם שהתפללו ערבית ואמרו ברכו, ועיי' מג"א ס"ק כ"ח, מ"מ יתפלל מנחה ואינו נגרר בתר הקהל בזה שלא יתפלל מנחה, דלהקל ל"א דנגרר בתריי' וכיון שצריך להתפלל מנחה ממילא נ"ל דלא יחשוב לו לילה לענין זה משום שהציבור התפללו ולא גרר בתריי' לחומרא ומן מהרי"ל שבמג"א סי' רצ"א אין ראי' דהא כבר כתבנו דשם ענין אחר הוא, ולא משום שנגרר בתר ציבור כנ"ל מסברא ויצא לנו קולא לענין נדה ועדיין צריך תלמוד לדינא וכן הוא במג"א סימן תי"ט:
וזאת תורת העולה מדברינו א) לענין אבילות בין איש ובין אשה אין נגררים בתר ציבור, שהתפללו ערבית כדעת ש"ך ולא מטעמי' אלא מטעם שכתבנו דכל מה דשייך בין באיש בין באשה השוו כולם דלא נגררים בתר ציבור ב) ומינה לענין אסור אכילת בשר לפי מנהגינו מר"ח אב ואילך דשייך באיש ואשה שווים כולם ואין נגררים בתר ציבור ג) לענין יא"צ כבר הורה זקן בתשוב' חינוך ב"י דלא תלי' בתפלה כלל, אפילו מתפלל בעצמו מעריב, מונים מיום מיתה ממש, וביארנו טעמא דמלתא ד) והוספנו ואם הי' מיתה וקבורה אחר שהתפלל הוא ערבית כיון שלענין יא"צ חושבי' אלו השעות עד הלילה ליום שלפניו, גם לענין אבילות מונה והולך מיום זה, ולא מיום שלאחריו דלא נהוי כתרתי דסתרי בענין אחד ממש, ה) נ"ל מסברא גב' נדה דמחמירי' אחר שהתפללו הקהל ערבית שתמנה מיום המחרת ואפילו נשים שרגילי' להתפלל זה דווקא כשהתפללה היא כבר מנחה, אבל כשלא התפללה היא מנחה לא כי פשוט הוא דכל יחיד מתפלל מנחה אף שהציבור התפללו ערבית, ממילא נחשב לה ליום שלפניו, ומוני' אותו היום לאחד משבעה נקיים כנ"ל מסברא, וכן הובא במג"א, ולא חדית הוא לנו, ובעייוני בהאי ענינא עלה ספק בלבי לפי דפסק הש"ע סי' שצ"ו סעי' ג' כרא"ש במ"ק והחזיק בעדו בכל כחו הטו"ז שם, דקטן שהגדיל תוך זי"ן א"צ להתאבל שכבר נדחה מתחילתו כשבא חיוב אבילות, יש לי מקום עיון אם בא חיוב אבילות אחר שהתפלל הקטן מנחה וגם ציבור התפללו ונעשה גדול ביום שלאחריו, ובגדול כה"ג מונה מיום שלאחריו, דמחשבי' שעות אלו עד הלילה ללילה להחמיר אם עי"ז נתחייב הקטן להתאבל כיון שמיד בכניסת לילה נעשה גדול ואז הוא בר חיובא, וכיון דשעות אלו נחשבים ללילה גבי גדול גם הוא מתחייב, ועיי' ש"ך ח"מ סי' ל"ה, ובמג"א סי' נ"ג ס"ק מ"ג, ומ"ש מג"א שם לפרש לפי מנהגינו שמתפללים ערבית מבע"י א"י קטן להוציא שעדיין לא הגיע לשנת י"ג עד תחילת הלילה, לכן אין קטן יוכל להוציא, אין ראי' לנדון שלנו דשם להחמיר הוא ולא אמרינן כיון שציבור והוא מתפללים מעריב יהי' נחשב כיום שלאחריו שיוכל להוציא רבים דלקולא לא אמרינן כן, ונראה שזהו חדושו של הרמ"א, דלכאורה פשוט הוא שביום אין יוכל להוציא, ונראה דהרבותא הגם שמתפללים מעריב ל"א שתחשוב לקטן כמו שהגיע לשנת י"ג אבל ספיקתנו להחמיר לענין אבילות אם נחשב ללילה כיון שהגדול מונה אותו להחמיר ליום שלאחריו, וכן בקטן שהתפלל, או נימא דווקא בגדול שמחויב להתאבל מוני' להחמיר מיום שלאחריו, אבל בקטן זה לולי שנחשוב אלו שעות ללילה לא יבוא לידי חיוב אבילות כלל, לא נחמיר עליו לחשוב השעות ללילה, ולמנות חיוב האבילות ללילה, כל כי האי לא מחמירים להעמיס עליו חיוב אבילות וצ"ע לדינא כעת:
ומידי דברי אעתיק פה ממ"ש בגליון ש"ע שלי ביו"ד, על שמקשי על הטו"ז שטרח להעמיד שיטתו של הרא"ש הא הטו"ז סי' ש"מ העלה דקטן שהגיע לחינוך צריך לנהוג כל דיני אבילות, וא"כ אין נפקותא אם הגדיל תוך זי"ן אם מחויב, והנה הקושי' על הטו"ז אין צריכה בשש כגון היכא דליכא אב, דליכא חיוב על אחרים לחנכו, עיי' מג"א סי' שמ"ג, או בקטנה דליכא חיוב חינוך כמ"ש מג"א שם בכה"ג איכא נפקותא כשיגדל תוך זי"ן אם מחויב או לא, אבל בבן כשאיכא אב בלא"ה מחויב לחננו, אלא לאמת נראה לפע"ד דגם כשמחנכו עד שהגדיל והגדיל תוך זי"ן או למ"ד, נ"ל דלשיטת מהר"מ דמחויב להתאבל דאינו יוצא במה שהתאבל משו' חינוך קודם שהגדיל דאז הי' פטור ולא יצא י"ח בזה, ועיי' רמב"ם בפ"י מהלכות מצה, וז"ל אכל כזית מצה והי' נכפה וכו' ואח"כ נתרפא חייב לאכול אחר שנתרפא לפי שאותה אכילה הי' בשעה שהי' פטור מכל המצות, והוא מש"ס ר"ה כ"ח ע"א, ונ"ל פשוט ה"ה כשעושה מצוה בשעה שה' מחויב דרבנן ואח"כ בא לידי חיוב דאורייתא דלא יצא י"ח מדאוריית', וא"כ קטן זה שלא הי' מחויב רק מדרבנן, אינו יוצא במה שחנכו אביו, לא מבעי' לדסוברים יום ראשון מדאוריי', אפי' לדסוברים יום ראשון דרבנן, מ"מ עד שלא נתגדל הי' תרתי דרבנן ועכשיו הוא חד דרבנן דלא יצא במה שקיים מצות אבילות בקטנותו, ועיי' רש"י ברכות מ"ח ע"א, דקטן לא מחויב אפי' מדרבנן דמצות חינוך מדרבנן על האב הוא ואין על הקטן חיוב כלל, לכן אינו מוציא אביו שחייב מדאורייתא, ותוס' הקשה האיך מוציא אביו כשאינו מחויב רק מדרבנן, וצ"ל דרש"י ס"ל דהם אמרו וחייבו האב לברך, אמרו דיוצא בברכת קטן שהגיע לחינוך, כיון דשומע כעונה, ופטרוהו בשומע מהגיע לחינוך, אבל לא שיצא הקטן כשיגדל י"ח במה שחנכו האב מצד חיובו של עצמו, ואפי' לשיטת תוס' דקטן מחויב מדרבנן מקרי, ולכן מוציא כשאכל אביו שיעור דרבנן, נ"ל דווקא כשאכל קטן שיעור שביעה שהוא חד דרבנן, או גם כשאכל הקטן ג"כ רק שיעור דרבנן כיון שאפשר להביא עצמו לחד דרבנן, מוציא אע"פ שהוא עכשיו תרתי דרבנן, וכסברא זו כתב תוס' במגילה פ"ג, אבל לענין אבילות שא"א להביא עצמו עכשיו לידי חיוב אבילות שיהי' חד דרבנן לא יצא בחינוך זה כשיגדל כנ"ל נכון לדינא:
ועיין תשוב' נוב"י תנינא חלק או"ח סי' א' שכ' דכל שהגיע לחינוך מחויב בדבר קרינן, ולכן שחיטת קטן כשירה כיון שמחויבים דלא לספות לי' עיי"ש, והי' נעלם ממנו במח"כ מ"ש הש"ך משם הלבוש בסי' א' לענין שחיטת קטן, ומ"ש הנוב"י דמחויב בדבר כיון דאסור לספות לי' לא נ"ל שיהי' מקרי מחויב בדבר משו"ה דאסור הוא על הגדולי' דלא לספות לי' ואין עליו על הקטן כלום, ומשום חינוך אי איכא באיסור לאו עיי' בתה"ד סי' כ"ב, וגם לענין אם מחויב בדבר איכא משום חינוך לגבי האב תלי' ברש"י ותוס' ברכות הנ"ל אי מקרי הקטן מחויב בדבר, ולענין דאורייתא שיהי' בכלל וזבחת ואכלת נראה לכ"ע לאו בר זביחה מקרי דחינוך רק מדרבנן כמ"ש תוס' בברכות שם בסופו, ויש בדין זה מקום להאריך ואין כאן מקומו, וה' שנותיו יאריך וירום קרנו וכסא כבודו בהשקט ונחת הכ"ד אוהב נפשך פה מרחץ פראנצענסבאד יום ד' יו"ד מנחם אב תרכ"ה לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: