אור ברסלב

כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה קעז

תשובה קעו

מה שחנני השי"ת בדין קבר שאסור בהנאה אם מותר לקבור בו מת אחר ומצבה שנאסרה בהנאה אם מותר להניחה על קבר אחר וכן תכריכים של מת אם מותרים למת אחר:

א) בטור סי' שס"ד מביא בשם הר"ר ישעי' ז"ל וז"ל ועכשיו שקוברים קטנים בקברי הגדולים באיסור הם עושים שקבר המת אסור בהנאה, ואפילו לקבור בו מת אחר עכ"ל מדשתיק לי' הטור נראה דמודה לו, והמחבר בשו"ע לא כתב מזה כלום, נראה דלטעמי' אזיל שכתב בב"י דלא היה צריך ר"י לטעם זה דבלאו"ה אסור משום כבוד מתים, כמבואר בסי' שס"ג עכ"ל, משו"ה נראה דהשמיט דין של ר"י וטעמו דבלאו"ה אסור, וכבר מבואר בשו"ע סי' שס"ג, אלא שאני תמה על תמיהת ב"י הרי צריך לטעם זה דיש בו איסור מדאורייתא מעיקר הדין דילפינן מקרא דקבר אסור בהנאה, וגם יש בו נפקותא לדינא, היכא דליכא מקום לקבור מה אחר, משום בזיונו של זה, לא יניח זה בלא קבורה כמו שכתב הטור בסי' שס"ג בשם רמב"ן היכא דנהוג נהוג דליכא משום בזיון כיון דנהגו כן, והא ר"י כ' ועכשיו נוהגים לקבור קטנים אצל גדולים הרי כתב דנוהגים כן, וליכא משום כבוד כיון דנהוג, והוצרך שפיר לטעמו דיש בו נפקותות לדינא וחומר איסור דאורייתא ואין כאן מקום קושיא שהקשה הב"י וקושיתו נפלאה ממני, וביותר אני תמה על השמטת דין זה בחבורו וגם הרמ"א לא כתב מזה כלום וצע"ג:

והנה הטור לא מביא מי שחולק על הר"י, אמנם כן הב"י בבדק הבית מביא תשובת הרשב"א סי' תקל"ז לענין אם מותר ליטול מצבה מקבר אחד להניחה על קבר אחר, ובתוך תשובה זו אגב שמענו כי חולק הוא על ר"י שכתב אפילו קבר שחפר וקבר בתוכו נראה לו דמותר לקבור אחר שלא אסרו אלא בהנאה, אבל לקבור אחר מה הנאה בו לחי ולמכור להניח בו אחר אסור, וכן להשתמש בו החי, והיינו ששנינו פינהו אסור בהנאה אבל לקבור אחר לא שמענו עכ"ל, הרי מפורש ושום שכל דפשיטא לרשב"א דלא כר"י, בכל זה הגם הרשב"א בתשובה חולק על ר"י הלא הטור שתיק לי', נראה דמודה לו, הו"ל למחבר ורמ"א להביא עכ"פ דעת ר"י וטור ולא ידעתי פתר לקושיא זו, וה' יאיר עיני ובטובו יורינו:

ואנחנו לא נדע מה נעשה ביום שידובר בדין זה להלכה ולמעשה, כמאן נקטינן, לכאורה הלכה כר"י וטור דרשב"א חד נגד תרי, ואפילו חד לגבי חד הא חולקים באיסור דאורייתא בוודאי אית לנו למיזל להחמיר כן נראה לכאורה לפום ריהטא, דנקטינן בתר חומרת ר"י וטור אבל בתר עיון היטב נראה לפע"ד דהלכה כרשב"א בשנדייק ונתבונן היטב הדק ביסודו של הרשב"א ומה טעם יש בה, הנה הרשב"א בנה לו יסודו דנראה לו כן, מדקתני קבר שפנהו, אסור בהנאה ולא קמ"ל יותר דאסור לקבור עולמית וכ"ש שאסור בהנאה וכדאמרינן בחוצב קבר לאביו והלך וקברו במקום אחר דלא יקבר בו עולמית, ובאביו טעמא משום כבוד אביו כדאיתא התם, והקשה לנפשי' ואם תאמר א"כ מאן דקמותיב מינה למאן דאמר הזמנה לאו מילתא הוא, ופרקינן התם משום אביו, דקארי לה מה קארי והא לא יקבר בה עולמית קתני ואלו בעלמא אפילו למאן דאמר הזמנה מילתא ואפילו קבר בו ופנהו יקבור בו אחר, וכי קאמר הכי נמי מסתברא מדקתני סיפא רשב"ג אומר אף החוצב אבנים לאביו והלך וקוברו במק"א, לא יקבור בהן עולמית וכו' למה לי' לאתוי' סיפא הוא גופו מוכחת מדקתני לא יקבור בה עולמית לא הוא דאפשר לומר דאין הכי נמי אפשר לי' למידק מינה גופה כדאמרן, אלא משום דאפשר למידק בה דיא הכי מסיפא ניחא לי' בהכי טפי, ועוד דדילמא ההוא דקמותיב מינה ס"ל תרתי חדא דהזמנה מלתא הוא כאלו קבר בו, ועוד דאסור אפי' לקבור בו עולמית, והא דקא דחינן התם משום כבוד אביו, כולה משום כבוד אביו קאמר דאלו בעלמא אם פנהו מותר לקבור בו אחר, והיינו דל"א לא יקבר בו עולמית אלא לגבי אביו אלו דברי הרשב"א ז"ל ככתבם וכלשונם:

והנה ראיי' רשב"א מדקדוק דלא קמ"ל אם פנהו אסור לקבור בו אחר, הוא דקדוק עצום וכדי הוא להמציא מזה דין דרשב"א אלא נגד זה יותר משמע משקלא וטרי' דמביא הרשב"א דנראה דס"ל למקשן דאם הזמנה מילתא אסור לקוברו אחר ומ"ש הרשב"א לקיים דבריו משני פנים, שניהם דחוקים במח"כ, ואין הדקדוק מדלא קתני רבותא יותר כדאי לסמוך בס"ד דמקשן:

אבל נלפע"ד לתרץ שיטתו בדרך מרווח כשנאמר מילתא בטעמא למה מותר לקבור בו מת אחר, ומ"ש הרשב"א מה הנאה יש לחי תמוה לכאור' הא מחויב לקברו מן הדין, ואם אינה רוצה כופים אותו לקבור, ואם אין להם ליורשים שלא ירשו ממנו צריכים הצבור לקוברו, נראה משום דקיי"ל מצות לאו להנות ניתנו, וכפי' זו כפיי' משום מצוה הוא, הגם אם לא היה קובר בזה היה צריך לקנות קבר אחר בדמים ומרוויח עכשיו הדמים, מ"מ הכל משום מצוה הוא, ועיין כעין זה בחי' רמב"ן יבמות, גבי סנדל של חליצה, של עבודה זרה, הגם שעל ידי זה נתרת לשוק ויש לה הנאה הכל משום מצות התורה דלולי כן היתה מותרת לכו"ע באין מוחה סובב הולך הכל על מרכז אחת משום מצוה ולאו הנאה מקרי ועיין פלתי סי' יו"ד, דבריו תמוהים ועיין אבני מלואי' כ"ח כנ"ל:

והא"ש דיש לומר דמקשן בס"ד ס"ל הא דאסור לעולם אי הזמנה מילתא הוא דס"ל מצות להנות נתנו הגם דאזיל לרבא דס"ל מצות לאו להנות ניתנו, באמת היה קשה בתרתי על רבא ועוד י"ל תנאי הוא, עיין ש"ס עירובין דף ל"א ע"א הגם בעירובין שם לרבא ליכא תנאי היינו לאמת דמשום כבוד אביו הוא, אבל לס"ד י"ל דרבא כתנאי וברייתא דדייק ממנה הרשב"א מדלא קתני אסור לקבור אחר שמע מינה דמותר אתי כהלכתא דמצות לא להנות ניתנו ואתי שפיר כן נלפע"ד בעהי"ת:

כ"ז כתבנו ליישב לפי דנראה לו לרשב"א דמס"ד דמקשן מוכח דס"ל דאסור לקבור בו אחר דאל"כ גם אם הזמנה מלתי' קשיא עד דלא ידע משום אביו ולולי דבריו ז"ל היה נ"ל מן המקשן איכא ראי' דס"ל דמותר לקבור בו אחר, מדקשה לי' איך הי' סבור המקשן דלאו משום כבוד אביו למה קתני חוצב קבר לאביו, הא כל מ' שחצב קבר בשבילו אסור לקבור בו אחר, אם הזמנה מלתא, וע"כ צ"ל כבוד אב שאני, ונ"ל דמקשן ידע דכבוד אביו שאני ובכ"מ אפי' הניח בו ופנהו מותר לקבור אחר, אלא באביו החמירו משום כבודו, וכ"ז אם הזמנה מילתא והוי כהניחו בתוכו אבל אי הזמנה לאו מלתא לא נראה לו להחמיר, כ"כ בתרתי דאחר שהניחו בתוכו מותר לקבור אחר, ולגבי אביו אפילו בהזמנה בעלמא דלאו מלתא אפילו לאסור בהנאה, אחמורי באב, זה לא נ"ל וע"כ דהזמנה מלתא כמו הניחו בתוכו אם בכל מת גם בהניחו מותר באב החמירו בדבר אחד ולכן קתני חצב לאביו דלאחר מותר, והתרצן חידש לו דמשום כבוד אביו החמירו כולי האי ומביא ראיי' מרשב"ג דמחמיר אפילו חצב לו אבנים דוודאי הזמנה בטוי לארוג ל"מ וא"ש וממקום שהקשה רשב"א לנפשי' איכא ראי' לדינו:

והנה חל עלינו חובת ביאור שיטת ר"י וטור דס"ל דאסור לקבור אחר כמו שאסור בהנאה הא קיי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו, גם ליישב ראי' שלנו, דלא תקשי על הר"י וטור, אחר התבוננת מצאתי מקום יישוב, דבטעמו של רשב"א שהטעמנו משום דמל"ל ניתנו, יש לשדות בי' נרגא, והוא ע"פ ש"ס סנהרדין דף מ"ו ע"ב, אי קבורה משום בזיוני או משום כפרה, נ"מ אי אמר אל יקברוני, ואבעיא זו לא איפשטא, וכתב רמב"ן בתה"א דנקיט להחמיר דספק דאורייתא לחומרא, ועיין טור ב"י וש"ע סי' שמ"ח, ולהך צד דמשום בזיוני הוא י"ל דלכ"ע מצוה כזו להנות ניתנו, והוא ע"פ מה שהקשה הריטב"א בע"ז הא מכל מצוה נהנה הוא את שכר המצוה ותירץ כיון שאין הנאה זו מ"ד רק אחר זה הו"ל כגרמא דעיקר מצוה אקרקפתא דגברא מונח כמ"ש רש"י, וי"ל מצוה זו דקבורת מתים נתנה להנות דעיקרה וטעמה משום כבוד החיים, וכ' רמב"ן דלא משום כבוד משפחה לחוד אלא משום כבוד כל החיים ומצוה זו משום כבוד והנאת חיים הוטבעה לכ"ע מצוה זו וכזו להנות ניתנה, ולהלכתא הגם דאבעיא לא אפשטא ס"ל לר"י כיון דספק דאוריית' הוא אזלינן להחמיר דלמא משום בזיוני משו"ה אסור לקבור אחר מספק דאורייתא כנ"ל, והא"ש דלא תקשה ראי' שלנו דהוא חזקה מס"ד דמקשן איך הבין הא דנקיט החוצב לאב דווקא ש"מ דלאחר מותר, וי"ל בס"ד היה צריך לומר דקבורה משום כפרה ולאחר מותר דמצות לאו ליהנות ניתנו, אבל כדמסיק משום כבודו של אב לא מוכח מידי דהזמנה לאו מלתא ולא אסור רק משום כבודו וא"ש ועיין:

וטעמא דרשב"א דס"ל דגם במצוה כזו אמרינן מצות לאו להנות ניתנו כיון דסוף כל סוף מוטל אקרקפתא דגברא, ויש לו הרבה מרבותינו הגאונים הראשונים זיע"א חברים דלא ס"ל הכי דהרי הר"ן ר"ה דף כ"ח מביא שיטת רז"ה דתקיעה של תענית ע"כ צרה שלא תבא לא אמרינן מצות לאו להנות ניתנה, ור"ן הקשה מתקיעה דר"ה דאיכא ג"כ תקיעה מדרבנן, ולא נחתי לומר דתקיעות אלו כיון שנתנו מעיקרא כדי להעביר הצרה שלפנינו ובדוק ומנוסה מצוה כזו להנות ניתנו הגם שתק"ש של ר"ה כדי להזכירנו לטובה לפני אלקים לא דמי לכך להך תקיעות וזו היא סברה נכונה לחלק, מדלא כ' כן ש"מ דלא שמיע להו ולא ס"ל, ורשב"א חד מנייהו דג"כ לא ס"ל הכי ומ"מ א"ש דברינו בטעמא וביישוב הר"י וטור:

עוד י"ל בטעמא דרשב"א דאזיל בשיט' הרמב"ם פי"ב מהלכות אבל הלכה א' שכ' האומר אל יקברוהו אין שומעין לו, דקבורה מצוה הוא שנאמר קבור תקברנו והקשה הלח"מ וודאי מצוה הוא אבל הספק בטעמא דמצוה או משום כפרה או משום בזיוני, והעלה דס"ל לרמב"ם דספיקות ש"ס להך לישנא דאמר ר"י רמז לקבורה דאינו רק רמז ואסמכתא ומדרבנן הוא, ומבעיא לי' מ"ט דרבנן אבל ללשנא דאמר ר"י משמי' דרשב"י קבורה מן התורה מנ"ל ליכא ספק וכיון דפסק הרמב"ם כל"ק דדאורייתא הוא ממילא אין כאן ספק עיי"ש, וי"ל רשב"א נמי הכי ס"ל דתליא בלשכא וקיי"ל כלשנא קמא דמדאורייתא הוא, והו"ל ככל מצוה דלאו להנות ניתנה, וי"ל בזה ס"ד דמקשה מברייתא דחוצב קבר לאביו דנתקשה בו רשב"א לאחר מותר כדמוכח מדלא קתני כבאידך ברייתא פינהו אסור לקבור בו אחר וכבר יישבנו לעיל ולמש"כ י"ל עוד דבס"ד צ"ל דברייתא ס"ל דקבורה מדרבנן ומשום בזיוני לכן אסור לאחר לקבור בו, ואידך בריית' דלא קתני רבותא דאסור לקבור לאחר ס"ל קבורה דאורייתא מקבור תקברנו וא"ש ורבינו ישעי' ז"ל ס"ל כרמב"ן וטור דהוא אבעיא דלא אפשטא. גם אי קבורה דאורייתא ותליא הך דינא דאסור לקבור אחר בטעמא דקבורה אי משום בזיוני או משום כפרה לכן פסק להחמיר וכן ס"ל לטור לשיטתו בסי' שס"ט דמחמיר באבעיא זו דלמא משום בזיוני ועיין:

ויש לי עדיין מקום עיון גם לטעם משום כפרה, לפמ"ש הלח"מ אי קבורה דאוריי' אין לנו לחקור בתר טעמא ומצוה זו ככל מצוה דעלמא, בוודאי לא יכחיש אדם דיש בזיון לחיים כולם אם יניחו המת בלא קבורה, ומבעיא לי' התם בעיקר טעמא אי הוא משום בזיוני ולכ"ע בזיוני איכא וא"א להכחיש ועיין תוס' שם, וא"כ גם דמצות לא ליהנות ניתנו מ"מ הא איכא גם הנאה הבאה ממילא לחיים, ועיי' ר"ן נדרים דף ט"ו ע"ב בקונם תשמישך עלי למה אסור לשמש עמה הא מצוה לאו להנית ניתנה, ותי' כל שיש לו הנאה בהדי' מצוה כדמוכח מר"ה דף כ"ח, וצ"ע לכאור', ונ"ל דרשב"א לטעמי' דמתרץ קושי' הר"ן בגווני אחרינא ועיין שהע"מ פ"ח דלולב מדלא תירץ רשב"א כר"ן שם מוכח דס"ל הנאה הבאה עם המצוה מותר וכן ס"ל למאירי ומתרץ הא דר"ה דהנאה הוא גם אחר שקיים מצוותה עיי"ש וא"ש רשב"א לשיטתו, וי"ל ר"י וטור ס"ל כר"ן הנ"ל ועיין:

והנה הרשב"א בנדרים דף כ"א כ' כל דאפשר לו לקיים המצוה על ידי אחר לא אמרינן דלא ליהנות ניתנו, ועיין שעה"מ הלכת שופר שהקשה עליו מהא דנודר מחברו דתוקע לו תקיעה של מצוה הגם דאפשר באחר ועיין אבני מילואים סי' כ"ח שהרבה להקשות עוד מכמה דוכתא והעלה דמצוה שאין בה הנאה מותרת, הגם שאפשר באחר, אבל מצוה שיש עמה הנאת הגוף גם שהוא בשעת מצוה כיון שאפשר באחר אסרוהו לו עיי"ש היטב לפ"ז גם בנדון שלפנינו אם יש קבר אחר אסור לקבור בו דהרי אפשר באחר, ואין זה במשמעות תשו' הרשב"א וגם לא היה צריך לדחוק בס"ד דמקשן די"ל ברייתא ביש לו קבר אחר אסור לקבור בו אחר:

והנה חלוקו של אבני מילואים בין יש לו הנאת הגוף אסור באפשר ובין אין לו חילוק זה לא ידענא להסביר מ"ש וכי תליא באפשר ולא אפשר הא לולי דמצות לאו להנות ניתנו לא הוי שרינן לי' לבטל מן המצוה, וכיון דרשב"א ס"ל דהנאה שיש לו עם המצוה לא מזיק למה יהי' אסור באפשר או למה נתיר לו בלא אפשר, וצ"ל דאוסרים לו לכתחילה ועיי' רשב"א יבמות גבי סנדל של חליצה, והנלפע"ד ביסוד דבר זה של הרשב"א שכ' כיון דאפשר לקיים פו"ר באחרת, י"ל כוונתו רצוי' דס"ל הנאה הבאה עם המצוה מותרת כיון שמחויב בדבר זה מה לו אם גם גופו נהנה כך הוא המצוה של פו"ר או קיום עונה, וא"א בלא הנאה וכן בשארי מצוות כגון ישיבת סוכה שא"א בלא הנאת ישיבה, וכיוצא בה, וכתב רשב"א כיון שאפשר לו לקיים מצות פו"ר באחרת, והוא מקיימה בזו שאסורה לו בקונם מוכחא מלתא דלהנאת גופו מכוון מלבד המצוה כי נפשו חשקה בגוף זה דווקא, וזה אסור שיש לו הנאה זולת ההנאה שבאה לו ע"י מצוה כיון שאפשר לו באחרת כנ"ל ולק"מ קושי' שעה"מ מתק"ש שמותר לו לשמוע מזה, הגם שאפשר באחר דלא שייך בזה שיש לו הנאה יותר מתקיעה של זה ממה שיש לו מאחר גם אם יש הנאה לשומע מה בין זה לזה וכן באחרות דמביא האבני מילואים שם, ולסכך באיסור הנאה שכ' במאירי דמותר הגם שנהנה מישיבת סוכה וכ' האבני מילואים כיון שאפשר בסכך של היתר אסור לסכך בשל אה"נ לדעת רשב"א, ולמ"ש ליתא דמה הנאה יש לו יותר בסכך זה של אה"נ משאר סכך, כן נראה לי נכון וברור ומקום הניחו לי בכוונת הרשב"א בעזרת החונן לאדם דעת:

וכן ה"נ לקבור בקבר שאסור בהנאה גם שיש לפניו קבר אחר מותר הגם דאיכא הנאה משום בזיונא הנאה הבאה ממילא, כ"ז שעוסק ועושה המצוה מותר, וזמן משך המצוה הוא כל משך שנקבר המת בקבר להך צד משום כפרה אפשר כיון שנקבר פעם אחד כבר נעשה המצוה, ויש לעיין בזה במק"א, אבל אי משום בזיוני או דמצוה בלי ידוע לנו טעמה כל רגע זמן משך המצוה גם שיש בה הנאה מותר ומשום דאפשר בקבר אחר לית לן בה כיון דאי אפשר לומר שיש לו הנאה בזה יותר מזה, רק דמרוויח דמי זביני או הנאה דבאה לו בגרמא דמצוה, ועיין ריטב"א סוכה דף ל"א, וגם משום דמכח מצוה באה לו ריווח ממון דלולי המצוה לא הי' צריך לקבור ועיין:

ואחר הדברים האלה נקטינא בקצרה פירות הנושרים מתוך דברינו בטעמא דר"י שבטור ורשב"א בתשובה הטעמנו טעם בשיטת ר"י, א) דס"ל להך צד דקבורה משום בזיוני מצוה כי האי שעיקרה להנאה ניתנה, לא אמרינן מצות לאו להנות ניתנו, ב) דס"ל גם אם הטעם משום כפרה או כמ"ש לח"מ דאין לנו לחקור אחר טעם מצוה זו מדאורייתא מ"מ הא וודאי איכא בו משום בזיוני ג"כ וס"ל כר"ן הנאה הבאה עם המצוה אסורה, הנה טעם ראשון שהטמענו לו אם כי י"ל כן מסברה ישרה, אבל כבר הראנו לדעת דאין כן דעת הרז"ה בר"ן ר"ה וכן המחבר באו"ח סי' תקפ"ט פסק דלא כרז"ה דכ' הנודר הנאה מחבירו מותר לקרות לו המגילה הגם דמגילה דרבנן, וגם בהלכות תענית וביו"ד הלכו' נדרים ל"א דמודר מחברו אסור לתקוע לו תקיעה על כל צרה שלא תבא ש"מ דלית לי' לחלק וכן ס"ל להרשב"א בתשובה, דכ' מה הנאה יש לחיים ונקטינן הכי דרבו נגד ר"י וטור דשתיק לי', טעם ב' שכתבנו, דס"ל הנאה הבאה עם המצוה אסורה כשיט' הר"ן נדרים, הרי רשב"א בנדרים ומאירי דמובא בשעה"מ לא ס"ל הכי, ועוד אביא לו הרבה מראשונים גדולי המורים דלא ס"ל הכי, הם המה הרמב"ם פ"א מהלכ' שופר ס"ל דיש לתוקע הנאה בתקיעתו וס"ל דמותר מ"מ לשמוע מחבירו שמודר הנאה ממנו, משום דהנאה הבאה עם המצוה מותרת, ועיין פר"ח סי' תקפ"ו ובשעה"מ הלכו' לולב, וכ' הפר"ח דצ"ל דר"ן ס"ל דאין הנאה בשמיעה, וגם מן רא"ש נ"ל דע"כ ס"ל כרשב"א דאין לומר דליכא הנאה לאדם כשתוקע בעצמו דדבר שהחוש מכחיש ונראה לעין דמתהנה בו וע"כ דס"ל דהנאה שעם המצוה מותרת וכן פסק הרמב"ם דמותר לתקוע בעצמו וכ"כ רבינו ירוחם ואגודה, אמנם הב"ח כ' באו"ח סי' תקפ"ו מגרסות הרי"ף דגרס מותר לתקוע לו משמע דבעצמו לא יתקע כמ"ש הכל בו, לפע"ד איננה מוכרח משום דקדוק זה לעשות פירוד בין הדביקים דרי"ף ורמב"ם ע"פ הרוב בחד שיטה, ורמב"ם הא מפורש כ' דתוקע בעצמו, ונ"ל הא דאמר רבא מותר לתקוע לו משום דנקיט במודר הנאה מותר לתקוע לו נקיט נמי במודר משופר תוקע לו וכ"ש לשי' הרמב"ם דיש לו לשומע הנאה משמיעה זו ומ"מ שרי ממילא נשמע דה"ה דמותר לתקוע בעצמו דמ"ש סוף כ"ס יש לו הנאה וכמו דאמר רבא תוקע לו כן הוא בתוקע בעצמו, ויש לי ראי' לדברינו דליכא הכרח מדאמר רבא מותר לתקוע לו דבעצמו אסור, מן מה דכ' הר"ן בר"ה דרבא תרתי קמ"ל דמהמודר מחבירו הו"א משום דלא מתכוון לתקיעת מצוה לכן שרי קמ"ל אפי' מודר משופר דוודאי אוסר ע"ע תקיעה של מצוה, מ"מ שרי, ולא אמר הר"ן דסיפא קמ"ל דווקא תוקעים לו אבל הוא לא יתקע והא להר"ן בוודאי אסור לתקוע בעצמו דהא ס"ל הנאה הבאה עם המצוה אסורה, וע"כ צ"ל דלא ניחא לי' לומר דמשו"ה נקיט רבא במודר משופר ג"כ להשמיענו דלא יתקע בעצמו דאין מוכח מתוך דברי רבא כן די"ל איידי דנקיט ברישא תוקע לו נקיט בסיפא כן וא"כ אין להוכיח מגירסת הרי"ף דווקא אחר ולא הוא תוקע, ולדיוקו של הב"ח גם מתוס' מוכח דס"ל כר"ן נדרים דגרסו ג"כ כגירס' הרי"ף ולמ"ש לא מוכח כלום:

ועוד קאמינא מסברא אפי' תימא דלגירס' רי"ף ותוס' מוכח דאסור לתקוע בעצמו שכן נהנה י"ל במק"א כגון בקונם תשמישך או קונם סכך של אה"נ וכדומה מודה הרי"ף לרשב"א דיש לחלק בחלוקא רבה דווקא בהנאה של תקיעה כשתוקע למצוה אין לה שייכות למצוה ולא מחמת מצוה באה דעיקר המצוה השמיעה, ולכן מברכים לשמוע קול שופר ואין מעלה בזה תוקע בעצמו או ע"י ששומע מאחר והנאה זו שבאה ע"י שתוקע במצוה אין לה שייכות למצוה ולא עשיית המצוה וחיובה גרמא לו הנאה זו, לכן אסור לו לתקוע בעצמו עכ"פ כיון שאפשר לו ע"י אחר, וגם אי ליכא אחר א"ש דאסור מה"ט, אבל במדיר תשמיש אשתו, מצוה זו דפ"ו א"א רק ע"י הנאת הגוף וכיון דבאה ע"י קיום מצוה, ונאחזת הנאת הגוף בקיום המצוה ס"ל לרשב"א כיון דע"י הכרח קיום המצוה באה לו הוא המצוה בעצמו דלאו ליהנות ניתנה, רק חיובא אקרקפתא דידי', וכן הנאת ישיבה בסכך של איסור הנאה כן הוא, משו"ה ס"ל למאירי דשרי דא"א בלא הנאה זו והוא הוא המצוה כנ"ל לפי עניית דעתי מסברא ישרה זכה וברורה:

והנה המחבר ביו"ד סי' רכ"א סעיף י"ג פסק הנודר הנאה משופר מותר לתקוע בו, כ' הש"ך משמע אפילו בעצמו וזה דלא כפסק המחבר באו"ח סי' תקפ"ו דפסק שם ככל בו, דמביא ב"י, ועיין ט"ז ס"ק מ"ג שכ' דבהכי א"ש הך דינא דסעיף י"א משום ששמח לבו בלימודו הגם דמצוה קעביד כיון שנהנה גם הנאה גופני' עיי' בו, ולפמש"כ לא דמי לדינא של הכל בו דאפשר לעשות המצוה בלא הנאה ואין לה שייכות למצוה זו משא"כ באוסר ספרו על חבירו דא"א למצוה זו בלא שמחה, פקודי ד' ישרים משמחי לך, והנה הב"ח באו"ח כתב דבשעת הדחק יוכל לתקוע אפי' בעצמו ועיין מג"א סי' תקפ"ו, ולפע"ד אפי' שלא בשעת הדחק ויש לו לסמוך על רוב מנין ובנין דלס"ל כר"ן נדרים הנ"ל כמו שבארנו, הגם שכתבתי לחלק בין שופר להא דרשב"א בנדרים לענין פו"ר, ודמאירי לענין סוכה, ואין הרשב"א בין המנויים דחולקים ע"ש הרא"ה מ"מ הרי בארנו דרמב"ם ורא"ש וכן נראה שהוא שיטת הרב אלפס דגם בשופר מותר, הגם שכן נהנה, ואפשר לרמב"ם הטעם משום דס"ל דנהנה משמיע עצמו א"כ א"א למצוה זו בלי הנאת גופני' ולכן שרי גם כן לתקוע בעצמו ועיי' ויש להאריך עוד:

וזאת תורת העולה לדינא בדין שלפנינו העיקר כרשב"א בתשובה דמותר לקבור אחר בתוכו דלא מקרי זו הנאה שלא של מצוה, גם לטעמא משום בזיוני, ומשום הנאה הבאה עם המצוה רוב מנין ובנין של ראשונים סבירי לי' דהנאה זו גם כשאפשר באחר מותר כמו שבארנו למעלה באורך והרחיב ד' לנו בהלכה זו, בעזרת החונן לאדם דעת:

ב) כתב הרשב"א בתשובה הנ"ל ע"ד השואל אם נטלו מצבה של קבר אחד להניח אחרת יותר נאה ממנה, אם מותר להניחה על קבר אחר, ולמד הרשב"א היתר זה מקו"ח מדמותר לקבור אחר בקבר שפינהו, ולפע"ד צריך עיון לפמ"ש הא דמותר לקבור מת אחר משום דמצוה דאוריי' הוא, ומצות לאו ליהנות ניתנה, אבל מצבת אבן דאין בה רק משום כבודו של מת וכופין היורשין על זה אם רגילים בכך בני משפחה כמבואר סי' שמ"ח, ובכל זה ליכא מצוה רק משום כבוד המת, וכבוד החיים, הגם דאיכא ג"כ מצוה קצת, דעולה ואינו יורד עד שכופין היורשים אבל רחוק לומר דהוי בכלל מצות לאו ליהנות ניתנו וגדולה מזה ס"ל לרז"ה ר"ה דמצוה דרבנן להנות נתנה, דלא מונח אקרקפתי' כ"כ, הגם דלא הודו לו הראשונים, וסך שיט' רשב"א בתשובה סי' תשמ"ו ומובא בשהע"מ הלכות לולב דס"ל יום טוב שני דרבנן ג"כ איכא משום מצות לאו להנות ניתנו, אבל כולי האי דאינו אלא מנהגא ומשום כבוד והוא וודאי הנאה לחיים וכ"ש ליורשים ולא דמי' כלל לקבר שמותר לקבור בו אחר דמצוה דאורייתא קעביד וצל"ע, ויש לי ראיי' דאסור מאבל רבתי מובא ברמב"ן בתה"א ובטור סי' ש"מ, וז"ל ארון שפנהו אם של אבן יקבר ואם של חרס ישבר, ואם מותר להניח בארון מת אחר, קבורה בזה של אבן ושבורה זו של חרס ל"ל הא אפשר להניח בו מת אחר, ש"מ דאסור לתת בו מת אחר, ואפי' בחנם בלא מחיר כסף דהנאה היא זו, ורחוק לומר משום חשש תקלה שיהנה בו וימכור וחוששין שמא לא יהי' מת אחר אלא לזמן רחוק ואי איכא מת אחר לפניו מותר זה רחוק והא דאיתא באבל רבתי ומובא בטור סי' שס"ג וז"ל אין מלקטין עצמות לא מן הארון ולא מן הקבר לצד הקבר לקבור בו מת אחר משום כבודו של מת ראשון, מדקאמר מפני כבוד של מת ראשון משמע דאי לאו משום כבודו היה מותר משמע דמותר לתת בארון מת אחר לולי מפני כבודו הגם דגם להניח המת בארון ליכא חיוב מצוה אלא שנהגו בכך מ"מ מותר, ויש לדחות דנקיט האי טעמא משום קבר דכייל להו וקבר כשהוא קרקע עולם מותר בהנאה וזו גם בשל בנין מותר לקבור בו מת אחר כתשו' הרשב"א הנ"ל, (ועיין תשוב' שבות יעקב ח"א סי' פ"ז):

ג) תכריכים של מת דנאסרו בהנאה ג"כ יש לספק אם מותרין למת אחר או לא, ותלי' ג"כ בשיטו' הנ"ל אי מותר לקבור מת אחר בקבר זה וכמו שכ' הרשב"א א במצבה גם זה צ"ע דיש לחלק בין קבורה לתכריכי' דאינם אלא מנהגי' ולא מצוה כמו קבורה עד שנאמר בה מצות לאו ליהנות ניתנו וצ"ע ויישוב לדינא:

אחרי כתבי כ"ז בינותי בספרן של צדיקים גדולי האחרונים זצ"ל ומצאתי בס' המקבץ הגדול בעל ברכי יוסף זצ"ל בסי' שמ"ט אות ה' וז"ל הלבישו תכריכים, ומיראת עכו"ם הפשיטוה מותר לתנם למת אחר, בית דוד שם, ועיין מ"ש בתשוב' ב"ח סי' קי"ג עכ"ל, והנה תשובת בית דוד לא ידעתיו ולא שמעתיו ובתשוב' ב"ח חפשתי ולא מצאתי זכר מזה בתשוב' ההוא ונאמן עלי בעל ברכי יוסף שראה בבית דוד ובית חדש ושזפתם עיניו והביאם בין ברכיו אבל טעמם ונמוקם נעלמה ממני, וה' יאיר עינינו ותחזינה מישרים, הלכות ברורות בשערים מאירים כספירים, ונעמוד חי לפניו ית"ש, לתורתו ועבודתו לדור דורים, התחלתי ללמוד הלכה זו ביומא דאבל רבתי ובאתי אל העיון ביומא דבתרי' וכתבתיו י"א מנחם תרט"ז לפ"ק פה פ"ב יע"א ובעה"ח:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה