כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה קלה
שלומים מרובי' ליעקב איש תם יושב אוהלים ה"ה תלמידי ידידי הרב המופלג בתורה וביראה המאוה"ג מעוז ומגדול חרוץ ובקי כש"ת מוה' אברהם יעקב קאפל ני' אב"ד בק"ק לאשאנץ יע"א:
זה כמה ימים אשר קבלתי מכתבו ולא הי' באפשרותי לשום עין עיוני על שאלתו עד כעת וגם עתה הפסיקוני טרדו' רבות עניני כללים באמצע הענין, והנה נפשו היפה בשאלתו לחוות דעתי ע"ד אחד ששבק חיים לכל חי וכתב בצוואתו שיהי' ספרי תורה שלו א' לקהילה וא' לחברא קדישא ועכשיו בא בן אחיו יורש דאורייתא שלו ורוצה לקנות הס"ת כדי שיהי' שלו ויהי' לו זכרון לטובה מדודו, והציבור צריך לדמי זבינו כי רוצים לחזק בדקי הבית מלון האורחים עוברים ושבים ואין לאל ידם לחזק בדקי', ומסופק מעלתו ני' אם מותר להם למכור ועיניו חזו מישרים בפסק דיני' ובספרן של צדיקים רבותינו אחרונים נ"ע וחפץ לשמוע דעתי בזה:
בש"ס מגילה ריש פרק בני העיר אמר ר"י אמר ר"מ אין מוכרים ס"ת רק ללמוד תורה ולישא אשה, ומפרש התם טעמא דהלימוד מביא לידי מעשה אשה נמי לא תוהו בראה אלא לשבת יצרה, ובתר הכי מביא הברייתא ת"ר לא ימכור אדם ס"ת אפילו אין צריך לו, יתר על כן אמר רשב"ג וכו' ויש לעיין למה לא קתני בברייתא שני' לא ימכור אדם וכו' אלא לת"ת ולישא אשה כדאמר ר"י בשם ר"מ, והי' נ"ל דהא דר"י אמר ר"מ איירי באין לו ס"ת אחר וצריך לו לקרות בו אין מוכרים רק ללמוד תורה ולישא אשה אבל למצוה אחרת לא וברייתא דקתני לא ימכור אדם ס"ת אפילו א"צ לו היינו אפילו אין צריך לא ימכור לדבר רשות או לקדושה קלה והוסיף רשב"ג אפילו אין לו מה לאכול והמוכר אין רואה סימן ברכה וכו' כן י"ל, אלא דקשה קצת הא דרצה לפשוט מהאי דר"י אמר ר"מ דתורה בתורה שפיר דמי, וי"ל, ולפ"ז כל דיש לו ס"ת אחרת לקרות בו מותר לכל דבר מצוה, אלא דאינו כן שיטת הפוסקי', ועיי' רמב"ם ה' ס"ת פ"י דאפילו יש לו כמה ספרים אין מוכרים רק ללמוד תורה ולישא אשה, וקשי' למה לא קתני בברייתא לא ימכור אדם ס"ת אלא ללמוד תורה וכו' כדאמר ר"מ ואפשר י"ל ע"פ שיטת הרא"ש שבטור או"ח סי' נ"ג דיחיד מותר למכור ס"ת שלו ועיין בב"י שם וביו"ד סי' ר"ע ורפ"ב, וי"ל דברייתא דר"מ קתני אין מוכרים רבים היינו בשל רבים אסור למכור רק ללמוד ולישא אשה, וברייתא דקתני לא ימכור אדם משמע אדם יחיד לא ימכור ובאמת ליכא איסור בשל יחיד דאין בו הורדת קדושה דבשלו עושה כרצונו מ"מ לא ימכור הגם דאסורא ליכא מ"מ אינו רואה סימן ברכה, ויתר ע"כ אמר רשב"ג אפילו אין לו מה לאכול וכו' וכן שיטת ראב"י שבב"י או"ח סי' קנ"ג דביחיד אינו רואה סימן ברכה, אלא הרמב"ם לא מחלק בין יחיד לשל רבים וכן ס"ל דברייתא דאין רואה סימן ברכה היינו דאסורא הוא ולפ"ז קשה על הברייתא כמו שהקשתי וצ"ע:
והנה רש"י כתב אלא ללמוד תורה להתפרנס בו כשלומד תורה ועיי' מג"א סי' קנ"ג שהעתיק פי' רש"י, וצ"ע מה ראה רש"י על ככה לפרש להתפרנס כשלומד תורה ומי ליכא שצריך לשלם שכר מלמדו, או לקנות ספרים כדי ללמוד מתוכם, ונ"ל דהי' קשה לרש"י מה דבאמת צ"ע טובא למה אסור למכור ס"ת רק ללמוד תורה ולישא אשה מדקתני אלא משמע דווקא אלו דחמירא טובא, אבל לקנות תפילין ציצית וארבע מינים וכיוצא בו אסור למכור ס"ת, וקשה טובא בוודאי אם כתב לעצמו ס"ת וקיים מצות כתיבת ס"ת אתי שפיר דלא ימכור הס"ת ויתבטל ממצות עשה שיהיה לו ס"ת לעצמו בשביל מצוה אחרת ומה חזית ומי נדחה מפני מ', לא מבעיא דמצות עשה של כתבו לכם השירה מצוה שאין הזמן גרמא היא וחמירא מתפילין וציצית וארבע מינים, ואפילו נגד מצות מזוזה דתדירה לא נדחה דמ"ש וכשימכור ס"ת ביטל מצוה זו דאין המצוה בכתיבת הס"ת לבד אלא שיכתוב משלו או שיקנה משלו לכה"פ ויהי' לו תמיד ס"ת וכשמוכרו בטל הוא ממצוה זו, עיין ת"ח סנהדרין דף כ"א ע"א, דמזהיר מי שכותב לו ס"ת שלא יתנהו במתנה לציבור דאז אין לו עוד מצוה זו שאין המצוה בכתיבה לחוד רק שיהי' לו תמיד ואם נאבד ממנו צריך לכתוב ס"ת אחרת, וכה"ג קרוב לומר דאפילו ללמוד תורה ולישא אשה אינו רשאי למכרו, וכ"ש היכא דיש לו בן ובת לשיטות הסוברים דמותר למכור ס"ת כדי לישא אשה בת בנים כדי לקיים ולערב אל תנח ידיך עיין טוש"ע א"ע סי' א' ודווקא כשיש לו ס"ת אחרת שכתב ומקיים בו מצות ס"ת אז מותר למכור אחרת שיש לו, דבלא"ה אסור למכרו אבל משום מצוה זו מותר, או כשאין לו ס"ת כלל שכתב הוא בעצמו או קנסו בעצמו אלא שיש לו בירושה מאבותיו ובזה איננו יצא י"ח כתבו לכם כה"ג מותר למכרו משום מצוה דגם לערב אל תנח ידיך, אבל כשאין לו רק ס"ת אחד שיקיים בו מצות ס"ת נלפענ"ד דאסור למכרו כדי לקיים מצוה דרבנן דלערב אל וכו', וגם משום מצות פרי' ורבי' ממש או ללמוד תורה לא מצאתי מפורש כעת וצל"ע לדינא:
והנה בברייתא דקתני סתם אין מוכרים ס"ת אלא ללמוד תורה ולא חילק בין למכור ס"ת שיתבטל ע"י מכירה זו ממצות עשה דכתבו לכם או שיש לו בלאו"ה ס"ת על הדרכים שכתבנו משמע לעולם אין מוכרים ס"ת אלא ללמוד תורה, והוא משום קדושת ס"ת דיש זלזול למוכרו דלית לי' עלוי' אחרינא היינו קדושה שהיא למעלה מקדושת ס"ת, ותמוה למה יהי' יושב ובטל ממ"ע המוטלת עליו, ודבר זה שלא ימכור ס"ת רק דרבנן היא כמ"ש הר"ן, ואיך יהי' בטל ממצוה דאורייתא בשביל זה ונ"ל משו"ה התחכם רש"י לפרש ללמוד תורה כדי לפרנס בו כשלומד, רצונו בזה בוודאי למכור ס"ת לקנות בו תפילין מזוזה ציצית ארבע מינים וכדומה פשיטא דשרי ולא דחינן שום מצוה בשביל זלזול דמכירת ס"ת וזהו כבודו לקיים מ"ע הכתובים בו, אלא דקמ"ל אפילו ללמוד תורה שאין עושה המצוה עצמה בדמיו, אלא מתפרנס בו ונהנה בדמים הנאת הגופניית כדי שיהי' יוכל ללמוד תורה ועד"ז לישא אשה ג"כ כה"ג ג"כ שרי בוודאי שאם צריך למכור ס"ת לתת לאשה כדי שתתרצה לו ובלאו"ה א"א להמציא אשה לקיים פרי' ורבי', פשיטא דשרי אלא אפילו למכור לצרכי נשואין או לפרנס בו בתר נשואים וכדומה שמוציא הוצאות להנאת גופנית שאיננו עיקר המצוה מותר, וכך הוצעת הדברים לקיים שארי מצות לעשות בדמיו גופי המצות פשיטא דשרי וללמוד תורה ולישא אשה אפילו כה"ג דאין מקיים בדמיו גוף המצוה גם כן שרי כנלפענ"ד בכוונת רש"י:
אלא דשיטת רמב"ם וסתימת כל ראשונים ופוסקים אינו כן דווקא ללמוד תורה ולשא אשה מוכרים ס"ת ומפרשים הברייתא כפשוטו וכן לשון הרמב"ם בפ"י מס"ת ואסור לאדם למכור ס"ת אלא לשני דברים שילמוד תורה בדמיו או ישא אשה בדמיו, מלשון זה שכתב ללמוד תורה בדמיו וכן לישא אשה בדמיו מדדייק וכתב בדמיו נראה שרצונו שלומד בדמיו כגון לוקח ספרים או שכר מלמדו, וכן נושא אשה בדמיו שמתקדשת לו בדמי ס"ת ואינה מתרצית לו בלאו"ה, אפשר דס"ל דווקא כה"ג שרי אבל כדי להתפרנס בו כדי שילמוד תורה וכה"ג צרכי נשואי אשה לא דלא כרש"י, וגם משמע דווקא בכה"ג בשאר מצוה שעושה המצוה עצמה בדמיו גם כן אסור למכור ס"ת רק ללמוד תורה ולישא אשה דווקא וצל"ע:
ועיין תוס' ע"ז ד"ה ללמוד תורה, שכ' על הברייתא שם דווקא הנך דחמירו אבל שאר מצות לא וכן משמע פ"ק דמגילה, אבל בשאלתות מפרש הנך דקילא וכ"ש שאר מצות שהם חשובות, והנה קשה על השאלתות לשון הברייתא במגילה אין מוכרים ס"ת אלא ללמוד תורה ולשא אשה משמע אבל למצוה אחרת לא אלמא דאלו ב' חמירא טובא משארי מצות, ולמ"ש בכוונת פירש"י דס"ל ה"ה שארי מצות והא דנקיט ברייתא אלא ללמוד תורה ולשא אשה היינו הגם שמוציא הדמים להתפרנס שאין עושה בו גוף המצות ואינו רק גרמא למצות, עפ"ז יש ליישב גם שיטות השאלתות דס"ל שארי מצות חשובות יותר והא דקתני אין מוכרים אלא ללמוד וכו' היינו שאין מוכרים לדבר רשות והנאת גוף אלא ללמוד תורה ולישא אשה דשייך בהו שמוכר כדי להתפרנס ואינו עיקר וגופו של מצוה מ"מ מותר, ומכ"ש שארי מצות דמקיים בדמי ס"ה גופו של מצות ותשובות יותר דוודאי מותר וא"ש:
והנה בשאלתות והוא בפ' אמור סי' ק"ג וז"ל ברם צריך לומר כהן דאזיל למנסב אתתא או למגמר אורייתא ואיכא בית הפרס באורחא וליכא אורחא אחרינא מהו למיזל בהאי אורחא וכו' לשארי מצות לא קמבעי כיון דלא סגי דלא אזיל וודאי שרי דתני ר"א בר"צ אומר מדלגים היינו על גבי ארונות של מתים וכו' ואפילו לקראת מלכי או"ה שאם יזכה יבחין וכו' אלא כ' קאמבעיא לן ללמוד תורה ולישא אשה וא"א למיזל בדוכתא אחרינא למגמר מי שרי או לא ת"ש הולכי' ליריד של נכרי' וכו' ומטמא ללמוד תורה ולשא אשה ר"י אמר אימת בזמן שאין מוצא ללמוד וכו' ור' יוסי אמר אפי' מוצא ללמוד במקום אחר יטמא לפי שאין מן הכל אדם זוכה ללמוד תורה ע"כ דברי השאלתות ככתבו ולשונו הצריך לנו, והנך רוא' אחר דפשיט לי' דמותר לטמאות אפילו למצוה קלה דרבנן לילך לקראת מלכי או"ה שאם יזכה וכו' מבעי' לי' ללמוד תורה ולישא אשה וע"כ דס"ל דקילי שניי מצות אלו אפילו ממצוה קלה דרבנן כזו עד דפשיט לי' מברייתא דהולכים ליריד, והוא תמוה איך קילא ל' ללמוד תורה ולישא אשה ממצוה קלה לרוץ מלכי או"ה ומינה דן לכל מצות חוץ שני מצות אלו, ואם ס"ל דמ"ע דאורייתא חשובות יותר מללמוד תורה ולישא אשה כמ"ש תוס' על שמו בע"ז דף י"ג הנ"ל, אבל בוודאי אין לסבול דס"ל דקילי אפילו ממצוה קלה דרבנן, ומהתימה שלא תמה תוס' על השאלתות בזה:
ונצטערתי בזה טובא עד שראיתי שאהבה נפשי מ"ש אבא מארי מאוה"ג זצ"ל בח"ס יו"ד סי' רנ"ד בישוב קו' הט"א חגיגה ג' באבני מלואי' שלו דשאלתות סתר עצמו ממ"ש תוס' על שמו ספ"ק דב"ק דלמוד גדול ממצות תפילין דהלימוד מביא לידי מעשה והניח בקושיא, והעלה בח"ס דכוונת השאלתות כשיכול ללמוד במק"א ורוצה ללמוד אצל רב זה דווקא וכדומה וכן לישא אשה בכה"ג שיכול לישא אחרת אלא שרוצה בזו שהוגנת לו דמצוה לא תתבטל אלא שעושה מצוה מן המובחר ללמוד אצל הרב שלבו חפץ וכן לישא אשה ההוגנת לו יותר, ומ"מ גוף המצוה לא תתבטל ואם למצוה מן המובחר שבאלו יכול למכור ס"ת כ"ש לגופו של מצות אחרים אלו דבריו זצ"ל עיי"ש, ולפי דברי קדשו א"ש נמי תמיהתי דמה דפשיטא לי' דמטמא בבית הפרס דרבנן לשארי מצות ומוכיח כן מהא דמדלגין אפילו לקראת מלכי או"ה ומספקא לי' ללמוד תורה ולישא אשה היינו בכה"ג שאפשר לו לקיים ללמוד במק"א וכן אפשר לו לישא אשה אחרת בכה"ג מספקא אם מותר או לא די"ל דווקא היכא דלא סגיא בלא"ה אפי' למצוה קלה לרוץ לקראת מלכי או"ה שרי אבל כל דסגי לי' בלאו"ה רק שלבו חפץ ורוצה בזה ורוצה לעשות מן המובחר אפשר דאסור ופשיט לי' מברייתא דהולכים ליריד דס"ל לר' יוסי אפי' יש לו ממי ללמוד שרי דלאו מכל אדם זוכה ללמוד תורה כן נ"ל, אלא דקשה קצת איך פשיט מברייתא הנ"ל באשה כה"ג דילמא ר' יוסי ל"א רק ללמוד תורה דלאו מכל אדם זוכה ללמוד אבל לישא אשה ההוגנת לו ביותר מנ"ל, וצריך לומר דמדמה השאלתות מסברתו מלתא דנשואין ללימוד תורה מן המובחר, ויש לפקפק דללמוד תורה שאני דאמר ר"י לאו מכל אדם זוכה ללמוד ואפשר יגע לריק ולבהלה ולא יצליח בידו ללמוד כדי לעשות משא"כ בנשואי אשה:
שוב מצאתי ראיתי אחרי רואי להגאון מוה' ישעי' פיק זצ"ל בשאילת שלום שלו בסוף הספר שעמד קצת בתמיה שתמהתי וכ' ג"כ דכוונת השאלתות כמ"ש בח"ס אם מוצא ללמוד במק"א ודייק כן מלשון שאלתות דכתב דשאר מצות דלא סגי לי' בלא"ה וכתב עוד דלכן פתח בתרתי ללמוד תורה ולישא אשה וסיים מהו למגמרי משום דבאשה פשוט דדמיא לכל המצות משא"כ ללמוד היכא שיוכל ללמוד במק"א, וציין על תוס' בכורות דף י"ט ע"א שכ' לכן נקיט הברייתא ללמוד תורה ולישא אשה משום פלוגתא דר"י ור' יוסי כשיוכל ללמוד במק"א וכ' וכן באשה כשיוכל לישא בא"י אלו דבריו זצ"ל והם מיישבי' הדעת הגם כי עדיין יש לפקפק קצת והבן:
ממוצא הדברים אתה למד כי מעולם לא עלה על דעת השאלתות לומר דשארי מצות חמירא יותר מללמוד תורה ולישא אשה אלא היכא דיוכל לקיים מצות אלו בלאו"ה ורק לעשותם בשלימותם יותר זה ס"ל דקיל משארי מצות ואפילו ממצוה קלה דרבנן, ולזה נ"ל דלא מוכח דס"ל לשאלתו' דאפי' לשארי מצות דאורייתא מוכרים ס"ת נגד דעת תוס' ורמב"ם ודכוותי', דמברייתא דר"י בשם ר"מ משמע דווקא ללמוד ולישא כמ"ש תוס' והיינו ללמוד תורה דווקא כשאין יוכל ללמוד בלא"ה כלל בלי שימכור ס"ת או שאינו יוכל לישא אשה ולקיי' פרי' ורבי' בלי מכירת ס"ת וכה"ג חמירא מצות אלו משארי מצות דאורייתא וכ"ש דרבנן, הגם דמטמא בבית הפרס דרבנן למצוה קלה דרבנן וללמוד תורה ולישא אשה היכא דאפשר לקיים ב' מצות אלו בלאו"ה זה דווקא בטומאה דרבנן התירו וגם להציל מן הנכרי התירו אבל למכור ס"ת ולזלזל מקדושתו ע"י מכירה לא התירו רק בב' אלו ללמוד ולישא דווקא כשא"א לו לקיים בלאו"ה כלל, ומ"ש בח"ס דשאלתות ס"ל דמותר למכור ס"ת כדי לקיים מצוה המובחר ללמוד אצל רבו שלבו חפץ וכה"ג באשה, לא ידעתי ולא זכיתי להבין מנ"ל הא, השאלתו' לא קאי רק על ברייתא דע"ז וממכיר' ס"ת לא איירי כלל, ומדברי תוס' בע"ז נראה קצת דשאלתות גם בס"ת הכי ס"ל ונמשך אחריו, אבל הנלפענ"ד נכון כמ"ש ומה לנו ומנא לן לעשות פלוגתא בין הראשוני' במקום שיש להשוותם:
אלא דנלפענ"ד דדבר זה אם מותר למכור ס"ת גם לשארי מצות דאורייתא או דווקא ללמוד תורה ולישא אשה תליא בפלוגתת דראשונים יבמו' דף ס"ב ע"ב עיין ברא"ש שס"ל בשיטת הרי"ף הגם דקיי"ל כר"נ ור"י דווקא כשאין צריך למכור ס"ת ישא בת בנים אבל לא למכור ס"ת, והרא"ש לפי הגרסא שלפנינו מתני' דלא כר"י מוכח דר"י ס"ל אפי' למכור ס"ת שרי כדי לישא בת בני' גם שכבר קיים פ"ו עיי"ש ובמלחמות ונק"י ובב"י בא"ע סי' א' באורך, והנה מצוה זו דאם יש לו בנים שישא עוד בת בנים דאמר ר"י לכ"ע רק דרבנן הוא כמ"ש הרי"ף והרא"ש ולשיט' הרא"ש דאעפ"כ מוכרי' לזה ס"ת כדי לקיים מצוה דרבנן כ"ש שמותר למכור ס"ת לקיי' מ"ע דאורייתא תפילין ציצית וכדומה, וצ"ל הא דקתני בברייתא דר"י בשם ר"מ אין מוכרי' ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה אבל שארי מצות לא אפי' דאורייתא או דצ"ל במצות אלו אפילו לעשות מן המובחר מוכרים משא"כ בשאר מצות כמ"ש בח"ס, או דברייתא דר"מ כסתם משנה ביבמו' ס"ל דאתיא דלא כר"י היינו דמצוה איכא רק שאין מוכרים ס"ת משו"ה, ור"י ס"ל דמוכרי' ס"ת בשביל זה, וסתם מתני' ר"מ דפליג על ר"י ולכן אמר ר"י בשם ר"מ אין מוכרי' אלא ללמוד ולשא אשה, ודווקא לישא היכא דלא קיים פ"ו עדיין אבל משום מצוה דרבנן דלערב אל תנח ידיך לא וה"ה לשארי מצות אפילו דאורייתא, והא"ש דמפרש טעמא לישא משום לא תוהו בראה לשבת יצרה וזה דווקא כל דלא קיים עדיין פרי' ורבי', והיינו משום דאמר אלא ללמוד ולישא אבל שארי מצות לא אפילו דאורייתא וכ"ש וקו"ח היכא דקיים פ"ו משום מצוה דרבנן לא, ולהלכתא דקיי"ל כר' יהושע אפילו משום ולערב אל תנך ידיך מותר למכור ס"ת ה"ה וכ"ש לשארי מצות דאורייתא ואפשר אפי' למצות דרבנן כנ"ל:
וכ"ז לשיטת הרא"ש אבל לפי שיטת הר"ף ולפי שמפרש הרא"ש שיטתו דר"י לא פליג על מתני' דמצוה איכא אבל אין מוכרים ס"ת משו"ה ואפילו ר"י הכי ס"ל ואין כאן מחלוקת, אנו אין לנו מאן דמתיר למכור ס"ת רק ללמוד תורה ולישא אשה לקיים פ"ו אבל לשארי מצות לא כדקתני בברייתא דר"מ אלא ללמוד ולא זולת ולא מצינו חולק ע"ז, ועיי' שאלתות פ' נח סי' ה' שביאר שם דמותר למכור ס"ת לישא אשה ומייתי לה מברייתא דש"ס מגילה ובתר הכי מבעי' לי' אם דווקא בלית לי' בנים או באית לי' בנים וא"ש ל"ל מהו למכור ס"ת מי נימא כיון דאי' לי' בנים הא קיים לא לתוהו בראה ולא מזבן, או דלמא כיון דלא ידע אי האי זרע מצליח וכו' שפיר דמי ופשיט לי' מדתני ר' יהושע אומר הי' לו בנים בקטנותו יהי' לו בני' בזקנותו שנאמר בבקר וכו' ואמר ר' מתנ' הלכה כר' יהושע אלמא אע"ג דאי' לי' שרי לזבוני ומנסב אתתא ב"ב אלו דבריו, והנה מ"ש מדר"י דאפי' יש לי' בנים ימכור ס"ת צ"ל מנ"ל דלמכור ס"ת אמר דילמא מצוה איכא, אבל למכור ס"ת מי אמר, ונתקשה בזה בשאילת שלום שם, והנה באמת הרא"ש הכי ס"ל לפי הגרסא שלפנינו מתני' דלא כר"י ואי ר"י ס"ל דאין מוכרים ס"ת מתני' גם כר"י אתיא כדמשני לעיל ס"א ע"ב לר"נ וע"כ דידע ש"ס דר"י ס"ל אפילו ס"ת מוכרים משו"ה ומתני' דלא כר"י דס"ל דאין מוכרי' ס"ת משו"ה, אלא דשאלתו' לא מייתי הא דש"ס מתני' דלא כר"י, ומביא רק הא דאמר ר"י והוכיח מדבריו דמותר למכור ס"ת וקשה מנ"ל דלמכור ס"ת קאמר ר"י ונ"ל משום דאמר ר' מתנה הלכה כר' יהושע מדאמר הלכה ש"מ דיש דפליג עליו וכן הקשה ש"ס בכ"מ הלכה מכלל דפליגו ומדאמר ר"מ הלכה כר"י ש"מ דמתני' פליגו על ר"י וע"כ משום דר"י ס"ל אפי' ס"ת מוכרי' משו"ה ומתני' פליגו בהך מלתא על ר"י דמצוה איכא אבל אין מוכרי' ס"ת, ואמר ר"מ הלכה כר"י והיינו דאפי' ס"ת מוכרי' ומזה הוכיח השאלתות מדאמר ר"מ הלכה כר"י דר"י ס"ל אפי' למכור ס"ת שרי כמ"ש כנ"ל וא"ש:
היוצא לנו כי ס"ל להשאלתות דמותר למכור ס"ת אפי' יש לו בני' משום מצוה דרבנן דלערב אל תנח וכו' ומתני' ור"י פליגו בזה והלכה כר"י והוא כשיטת הרא"ש ממש ומצאנו לו חבר, ומינה נשמע דכ"ש דמוכרי' ס"ת לשאר מצות דאורייתא מיהת וכמו דס"ל התוס' בע"ז בשיטת השאלתות, אבל לא מטעמא דתוס' בשיטתו דלשאר מצות דמותר למכור אתי מקו"ח דחשיבו יותר מללמוד תורה ולישא אשה, אלא כמ"ש אני בעניי דברייתא דמגילה כמתני' דס"ל דאין מוכרים רק משום פרי' ורבי' וכן ללמוד דחמירא טובא אבל לפי דקיי"ל כר"י דמותר למכור ס"ת אפי' משום ולערב אל תנח כ"ש דמוכרים לשאר מצות דאורייתא, אבל לשארי מצות דרבנן אפשר דאסור ודווקא משום ולערב אל תנח ידך הגם דדרבנן הוא התירו כיון דמצוה זו חמירא בעצמותה ויש בה דאורייתא, משא"כ בשארי מצות דרבנן לא הקילו משום דקדושת ס"ת חמירא הגם בטומאה בית הפרס דרבנן התירו למצוה קלה דרבנן ועיין וצ"ע:
והנה המחבר בא"ע סי' א' קבע להלכה כשיטת רי"ף דאין מוכרים ס"ת רק היכא דלא קיים פרי' ורבי' ומביא י"א והוא דעת הרא"ש דמוכרים ס"ת ועיי' ח"מ וב"ש דנראה דדעת המחבר דהעיקר דאין מוכרים רק כשלא קיים פ"ו, ולפמ"ש ממילא להלכה אין לנו להתיר למכור ס"ת אלא ללמוד ולישא ולא לשאר מצות אפילו דאורייתא, אלא הב"ש חולק וכ' דהעיקר לדינא כדעת הרא"ש דרבים אשר אתו וגם בפי' שיטת הרי"ף חולק הרמב"ן במלחמות, ואפשר אם הי' רואה הב"י דגם השאלתות הכי ס"ל כרא"ש ורוב ראשונים וכ' תוס' בדוכתא טובא דדברי השאלתות דברי קבלה המה לא הי' קבע להלכה פסוקה דאין מוכרים ס"ת לזה ולפי דכתיבנא ממילא מותר למכור ס"ת גם לשארי מצות דאורייתא ומ"מ כיון דמחבר נקיט לעיקר כדעת האוסרי' וגם מ"ש דלשיטת המתירים ה"ה דמותר למכור לשארי מ"ע לא מצאתי חבר ומסתימת כל ראשוני' לא משמע הכי, לכן מפני שאנו מדמים לא נעשה מעשה, מ"מ חזי לצרופי שיטת השאלתות לפי מה דס"ל לתוס' בע"ז בשיטתו דס"ל דכל מצות חמירו ממצות אלו, וכבר הראנו פנים דשיטת רש"י ג"כ כמוהו, וגם חזי לצרופי מ"ש דתליא בשיטות הנ"ל אי שרי למכור ס"ת בשכבר קיים פ"ו מכל הנהו מילי דאמרן נ"ל להקל הכא דאיכא עוד צדדים או צד להקל כאשר יבוא לפנינו אי"ה:
והנה הטור או"ח סי' קנ"ג כ' דיחיד מותר למכור ס"ת לכל דבר ועיי' ב"י דמביא דכ"כ הרא"ש מגילה פ' בני העיר, ומביא י"א דרא"ש לטעמא דאין מצוה בכתיבת ס"ת בזה"ז ודחה דלשונו לא משמע כן היינו דהרא"ש כ' מלתא בטעמא דבשלו יוכל לעשות כרצונו כמו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, ואני תמה איך אפשר לומר בטעמא דרא"ש משום דליכא מצוה בזה"ז משום דאין אנו בקיאים בחסירות ויתרות וכן כתב שאגת ארי' שזהו טעמו של הרא"ש ובס"ת שחסר או יתר אות א' כ' ב"י בשם הריב"ש דמותר למכור דאין בו קדושת ס"ת ועיין בהג"ה רמ"א יו"ד סי' רפ"ב סעי' י"ח ובט"ז שם, וס"ל להנהו י"א כיון דאין מצוה לכתוב בזה"ז משום דאין אנו בקיאים בכתיבה ממילא אין בו קדושה כ"כ ומותר למוכרו אלא לפ"ז קשה למה בשל רבים או הקדישו לקרות ברבים אסור למכור, ולכן היותר נ"ל דכוונת י"א וודאי אם איכא מצוה בכתיבת ס"ת וכתב לו יחיד ס"ת וקיים מצוה זו בוודאי לאו אדעתי' למוכרו לעולם וגם אם כותב לו אח"כ עוד ספרים אסור למוכרו כיון דאקצהו ואקדשי' והוי כמקדש לקרות בו רבים, אבל בזה"ז דליכא מצוה בכתיבת ס"ת וליכא ביטול מ"ע במכירה סבירא לי' לרא"ש דמסתמא לא אקצהו שלא למכור ועושה בשלו עושה כרצונו לפי דעתו, וכהתנה מעיקרא אדעתי' דנפשי' כשירצה למכור שיוכל למוכרו שיהי' כמו דמכרו שבעה טובי העיר שאר ספרי' דאדעתיי' נתנו לרבים כנ"ל, וא"ש ג"כ מ"ש הרא"ש משום כי לדעתו הוא מוכרו והיינו משום דליכא מצוה בזה"ז ובכלל דבריו דברי י"א כנ"ל:
והנה ברא"ש לא כ' דלכתחילה מותר למכור אלא אם מוכרו, אבל לכתחילה אפשר לא ימכור, ואפשר משום דאין רואה סימן ברכה מיהת וכן שיטת אביו שבמרדכי ומביאו הב"י, אלא שהטור כ' אפי' לכתחילה יוכל למוכרו, וכ"כ הטור בפסקי הרא"ש שחיבר על שם אביו הרא"ש דמותר למכור לכתחילה, והנה הריב"ש כ' מסתימת הרמב"ם ומלשונו נראה דאפילו של יחיד אסור למכור ובב"י יו"ד סי' ע"ר כ' דמשמע כן מלשון הברייתא דבלשון יחיד שנוי' לא ימכור אדם ס"ת, ונ"ל לבאר דרמב"ם לשיטתו הוכיח דאפילו אסורא אית בי' וראב"י ס"ל דליכא רק משום אין רוא' סימן ברכה, דבאמת לשון ברייתא לא ימכור אדם משמע אפי' יחיד כמו שדייק הב"י ומדאמר ר"י בשם ר"מ אין מוכרים ס"ת אין לדייק אפילו יחיד דהא אין מוכרים ס"ת י"ל דווקא של רבי' או שהקדיש לרבים, וקצת יש למשמע מלשון דדווקא רבים מדלא נקיט לא ימכור, וס"ל לראב"י איסור ליכא בשל יחיד אבל אין רואה סימן ברכה, ולכן ר"מ דאמר אין מוכרים ואסורא הוא לא דייק לומר בלשון דיהא משמע ממנו אפילו יחיד לא ימכור, אבל בברייתא דקתני לא ימכור ויתר על כן אמר רשב"ג ומסיים והמוכר אינו רואה סימן ברכה רישא דברייתא לא מאיסור קמיירי אלא שלא ימכור אפילו אין צריך לו, ומה שהוסיף רשב"ג הכל מטעמא דאין רואה סימן ברכה ולכן דייק לא ימכור דמשמע אפילו יחיד בשלו:
והרמב"ם לשיטתו דכתב דאסור למכור אפילו אין לו מה לאכול וכתב הב"י דס"ל ברייתא דקתני לא ימכור אדם ס"ת ומה שהוסיף רשב"ג אפילו אין לו מה לאכול והמוכר אינו רואה סימן ברכה משום דעביד אסורא ולכן כ' דאסור למכור אפילו אין לו מה יאכל ועיין טוש"ע יו"ד סי' רפ"ב ובט"ז שם דנראה לו לרמב"ם כן מרישא דברייתא לא ימכור משמע איסור וה"ה סיפא אסורא קאמר יהי' אך שיהי' הרמב"ם ס"ל הך ברייתא מאיסור מיירי ברישא וסיפא ודייק וקתני לא ימכור לשון יחיד לכן ס"ל אפילו ליחיד בשלו אסור למכור:
והנה המג"א סי' קנ"ג ס"ק כ"ג הקשה מח"מ סי' רמ"ח דאיתא שם דס"ת יש בו ספק אם הוא בכלל נכסים משום דאסור למוכרו והתם בשל יחיד איירי דאם הקדישו פשיטא דלא מצי למיהב במתנה, וצ"ל דאיירי שהקדישו לקרות ברבים ולא הקדישו ממש שיהי' לצבור לחלוטין ומ"מ אסור למוכרו ובהכי איירי בחו"מ שם ומ"מ צ"ע דהו"ל לפרש כל זה, ובחמד משה כ' דמותר ליחיד למכור ס"ת כפי' רשב"ם בב"ב דתפילין בוודאי בכלל נכסים הם משום דתכשיט ומלבוש הוא משא"כ ס"ת אינו רק למצוה ולא גרס התם באיבעי' משום דאסור למזבן וכן דעת שו"ע בחו"מ, ולא הבנתי דבריו דהא בשו"ע שם מחלק בין ספרים לס"ת והוא שיטת רמ"ה שבטור וכ' הב"י שם הגם דספרים ג"כ אסור למכרם מ"מ אין נזהרים בזה כל כך, ולשיטת רשב"ם משום דתפילים תכשיט הם קשה מ"ש ס"ת מ"ש שארי ספרים וע"כ דהמחבר לא אזיל בשיטת רשב"ם, שוב ראיתי במחצית השקל שמפרש קושית מג"א כך ונשמר ממ"ש בחמד משה, ולפענ"ד י"ל בשיטת המחבר דס"ל לשיט' דיחיד מותר למכור ס"ת ולפי גרסא שלפנינו בבבא בתרא שם ס"ת משום דאסור לזבוני מפרשי' כוונת בעל האיבעי' היכא דהקדישו לקרות ברבים כמ"ש המג"א, אלא דכתב לפרש כוונת המחבר בחו"מ גם כן כזה וכל זה דוחק דהו"ל להמחבר לפרש כל זה, וי"ל בשיטת המחבר מאחר דמביא באו"ח סי' קנ"ג וביו"ד סי' רפ"ב יש אומרים דמותר ויש אומרים דאסור למכרו ולא הכריע ראוי להחמיר מספק וכיון דאין מוכרים מספק אפילו לדעת המתירים דמפרשים ספיקת ש"ס בב"ב בשהקדיש לקרות בו ברבים ומ"מ אנן דמספקא לן ואין מוכר' משום דמספקא לן הלכה כמי נכנס גם כן ספר של יחיד אפילו לא הקדישו לקרות בו ברבים באיבעיאת הש"ס אי ס"ת שאין מזדבן בכלל נכסי הוא כנלפענ"ד:
אלא דעדיין הקושיא קמה וגם נצבה על הטור דפסק בפשיטות בסי' קנ"ג דיחיד מותר למכור ס"ת שלו, ופסק בחו"מ דס"ת ספק אם הוא בכלל נכסים, ואם מפרש איבעיא דש"ס בשהקדישו לקרות בו ברבים הו"ל לפרש ולא לסתום ס"ת דיחיד בכה"ג שהקדישו לקרות בו ספק הוא ואם מפרש כפי' רשב"ם כיון דס"ת למצוה קאי אינו בכלל נכסים משא"כ תפילין דתכשיט המה איך מביא שיט' הרמ"ה לחלק בין ספרים לס"ת מאי שנא ס"ת מספרים לטעמא דרשב"ם וצל"ע:
ואפשר י"ל דטור לא הי' לו הגרסא בש"ס ב"ב כמו שהי' לפנינו דס"ת דאסור למזבן אלא ללמוד ולישא מהו אם הוא בכלל נכסי אלא כגרסת הרשב"א דלא גרס כל זה אלא דהאיבעי' סתם ס"ת מהו וכן נראה שהוא גרסת הרי"ף אבל לא ס"ל כדמפרש רשב"ם מדנפשי' לחלק בין ס"ת לתפילין משום דתפילין תכשיט הם אלא ס"ל דס"ת דיחיד הגם דמותר למכור מ"מ אינו רואה סימן ברכה כדס"ל לראב"י שבמרדכי ומובא בב"י, וכיון דאינו רואה סימן ברכה לא מזדבן ולכן מבעיא ליה אם הוא בכלל נכסים, ומ"ש בסי' קנ"ג דמותר למכור היינו דאיסור לית בי' אבל אין רואה סימן ברכה וא"ש מ"ש בחו"מ דס"ת ספק הוא, ומייתי שפיר שיטת רמ"ה דבספרים ליכא ספק דס"ל דספרים רגילים למכור דגם דאין רואה סימן ברכה בספרים ליכא וא"ש ביותר מ"ש הב"י הגם דאסור למכור גם ספרים מ"מ לא מזדהרו כ"כ ודוחק למה לא נזהרו כ"כ כיון דאסור למכור למה מקילי' בהו, ולמ"ש בשיטת הטור א"ש דס"ל דבשל יחיד ליכא איסור כלל למכור, אלא בס"ת דחמירי קדושתי' טובא אינו רואה סימן ברכה משא"כ בשאר ספרים דלא חמירא קדושתיי' כ"כ רואה סימן ברכה ורגילים למכור ובכלל נכסים הם כנ"ל:
אלא דכ"ז לא יועיל לנו בשיטת המחבר דבב"י בחו"מ מביא גרסת ש"ס כמו שהיא לפנינו דס"ת אסור למכור, והקשה על הרמ"ה מ"ש ספרים ונדחק דלא נזהרו כל כך בספרים ולזה לא הועלנו בדברינו בשיטת הטור, ובשיטת המחבר אנו אין לנו אלא כמ"ש לעיל מאחר דלא הכריע בין הדיעות מחמירים העולם למכור שוב הוי ס"ת דיחיד דבר דלא מזדבן כנ"ל:
והנה המחבר באו"ח סי' קנ"ג מביא יש אומרים דמותר יחיד למכור ס"ת חוץ משהקדישו לרבים ויש מי שאוסר מביא דעת המתירי' יש אומרים רבים והאוסר בלשון יחיד יש מי שאוסר נראה בדיוק כתב כן דרבים המתירים כמו שמביא בב"י באו"ח וביו"ד סי' רפ"ב והאוסר הוא הרמב"ם דריב"ש מדייק כן מדבריו, ואני מצאתי עוד חבר לרמב"ם מתוס' בב"ב דף ק"נ נראה דהי' לתוספ' הגרסא כמו שהי' לרשב"ם אלא דתוספ' מפרש האיבעיא מדנפשי' משום דס"ת אסור למכור רק ללמוד ולישא עיי"ש ועיי' באלי' רבה דדייק מדכתב יש מתירים בלשון רבים והאוסרים בשם יש מי שאוסר, וכתב אפשר להכי כתב רמ"א ביו"ד עיי' סי' קנ"ג דמשם נראה דעת המחבר כמתירים, ולפמ"ש לעיל בישוב המחבר בחו"מ כיון דלא הכריע בין הדיעות נקטינן להחמיר ממילא לא מזדבן מוכח דלא מכרע' לי' מלתא למחבר להקל כדעת המתירי' ולפי שהראנו לדעת כי תוס' כרמב"ם ס"ל ושי' הרי"ף לא מכרעת לנו דנראה דלא גרס כגרסא שלפנינו, וי"ל דס"ל טעם האיבעי' כרשב"ם וי"ל כתוס' וע"פ הרוב הרי"ף ורמב"ם בחדא שיטתא אזלי ועיי' מג"א סי' תמ"ז דחוששים לשיטת הרי"ף אם לא דתוס' חולק, וכאן הרי תוס' ס"ל לאסור נראה דיש להחמיר:
אלא בד"מ באו"ח סי' קנ"ג וביו"ד סי' רפ"ב העיד דנוהגים למכור ס"ת וספרים של יחיד, וצ"ע מדשתק למחבר בחו"מ בכל מ"ש ולפי מש"כ בישוב המחבר דאזלינן להחמיר ולפי עדותו של רמ"א דנוהגים להקל שוב הו"ל ס"ת מלתא דמזדבן, ובכלל נכסי הוא לולי דנאמר כפי' רשב"ם וקשה מדשתק לי' למחבר דספרי' בכלל נכסי הוא וצ"ע:
והמג"א כתב עוד דנוהגים למכור ס"ת של יחיד אפילו היכא שהקדישו לקרות ברבים, וכ' וכיון דנהגו לב ב"ד מתנה על זה וציין על מ"ש ביו"ד סי' רנ"ט בהג"ה, והי' לו למג"א לדרוש סמוכים לקמן סי' קנ"ד בהג"ה, עיי' ט"ז סי' קנ"ג ססע"א ולפי"ז נפל הך דינא דחו"מ סי' רמ"ח בבירא בזה"ז דנוהגים למכור ס"ת אפילו נתנו לבהכ"נ לקרות בו ברבים ואפילו לפי שנדחק המג"א בנתנו לקרות בו רבים ליתא להך דינא בזה"ז וצ"ע:
ונבוא לנדון שלפנינו, דצריכים אנו לעיין בשני דברים א) אם מותר הצבור למכור ס"ת שלהם ואין בו משום איסור מכירת ס"ת, ב) אם אין עיכוב מצד הנותן, הנה משום מכירת ס"ת הלא כבר בארנו די באר אפילו מנהג' ליכא ויש להתיר ליחיד למכור ס"ת שלו לדבר מצוה, וכ"ש וקו"ח ציבור בשלהם דמותר למכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, והלבוש כ' דאפשר גם הרמב"ם האוסר ליחיד מודה בשל ציבור על פי זט"ה וכו' ומביאו אלי' רבה, והמג"א הסכים עם הריב"ש לאוסר בשל יחיד ה"ה של ציבור בזט"ה וכו' ומסתבר טעמא דמ"ש יחיד דמ"ש זט"ה וכן נראה מרא"ש מגילה דשניהם שווים מחד טעמא, וכ"ז שלא לצורך מצוה אבל לצורך מצוה חזי לצרופי דברים הניתנים למעלה להתיר ליחיד כ"ש של ציבור ע"פ זט"ה דחזי לצרופי דעת הרא"ש ג"כ, וכ"ז בס"ת של ציבור שעשו משלהם, אבל יחיד שנתן במתנה לציבור שלא לצורך מצוה אפילו לדעת המתירים למכור ס"ת בזט"ה אפילו לדבר רשות כה"ג כל זמן שלא נשתקע שם בעליו אסור למכור מצד הנותן עיין יו"ד סי' רנ"ט סע"ג, ושם לדבר מצוה שרי אפילו למצוה קלה ממנו עיין ש"ך שם, ובנדון שלנו שרוצים למכור ס"ת לצורך מצוה גדולה לחזק בכך מלון אורחים דהוא מצוה גדולה דהכנסת אורחים ולפעמים יש בו כפקוח נפש בקור הגדול שאין מקום ללון, ובמקומות קטנים מכניסים שם לפעמים חולאים דאורחי פרחי אין בו לא משום איסור מכירת ס"ת דבל"ס מקומו שדר בו נדון ככפר דיכולים למכור בזט"ה וכו' וגם מצד הנותן אפי' לא נשתקע עדיין שמו ממנו אין מעכב:
אלא כנגע ונגיעה לנותן נראה לי מתוך דברי פר"מ ני' דכתב, דהנותן בצוואתו כתב שנותן ס"ת לזכרון נשמתו, בזה גילה דעתו ורצונו מעיקרא וכאלו התנה שלא ימכור לעולם כדי שיהי' לו לזכות נשמתו לזכרון טוב לפני ד' בכל פעם שיקראו בו בציבור והכל לפי תנאו ועיין הג"ה רמ"א סי' רנ"ט סעי' ב' ואם התנה המקדיש בפירוש שלא ישנו הקדשו ולא יהי' כח בזה פשיטא שאסור לשנותו, ואם כן כתב בצוואתו פשיטא שאסור למוכרו אפילו ללמוד תורה ולישא אשה, ועיין ר"ן ר"פ בני העיר שכתב וז"ל מיהא דווקא היכא דלא עברי בהכי אמצוה לקיים דברי המת עיי"ש:
וכ"ז בס"ת, שנתן לקהילה אם כתב בצוואתו שיהי' לזכרון נשמתו אין בידם למוכרו אבל ס"ת שנתן לח"ק שכ' פר"מ תלמידי נ"י כי כתב בצוואתו שנותן לח"ק עבור קבורת אשתו פשיטא שיכולים למכור אפילו לדבר הרשות דהוי כמקבל בחובו שכתב הב"י ומעתיקו הט"ז דלכ"ע שרי למכור ומצד הנותן פשיטא דליכא עיכוב דהרי נתן להם מחיר קבורת אשתו ויכולים לעשות בשלהם כרצונם כנלפענ"ד לדינא, אמנם אם יש לחוש שאם לא ימכרו ליורשו בן אחיו כמבוקשו ילך בערכאות ויבטל כל הצוואה כמ"ש פר"מ נ"י, בוודאי מוטב שימכרו לו זט"ה ס"ת שלהם לדעת הנותן ג"כ הוא מוטב שימכרו לו הציבור ונתקיים מחשבתו במחצית ויש לו זכות במצות הכנסת אורחים ותפסת מרובה לא תפסת מאם ימאנו במכירה שיש לחוש שיתבטל צוואתו לגמרי, הנלפענ"ד כתבתי וה' יאר פניו אתנו סלה בפנים מסבירות להלכה הכ"ד אוה"נ דוש"ת:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: