אור ברסלב

כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה קכא

תשובה קכ

מה שחנני הי"ת לדינא באב שהוא מוהל אם מותר לו לעשות שליח או לכבד לאח' למול את בנו, וכן מי ששחט, אם יוכל לעשות שליח במקומו, או לכבד לאחר מצות כיסוי דם:

הנה מקור דין זה נפתח בגדול בעל האור זרוע דמביא הד"מ ביו"ד סי' רס"ד אות וי"ו וז"ל כ' האו"ז אם האב מוהל אסור ליתן בנו למול למוהל אחר, וצ"ע מ"ש ממצות אחרות דיוכל לעשות שליח במקומו, עכ"ל, והנה הש"ך בחו"מ סי' רפ"ב ס"ק ד' כ' מדברי הרא"ש חולין פ' כה"ד מוכח דמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן את בנו לאחר למוהלו, דומיא דכיסוי, דמי ששפך הוא יכסה וכתב מי שהוא מוהל ומכבד לאחר למוהלו, מבטל מ"ע גדולה של מילה ויש לב"ד לבטל דבר הזה, והנה לא זכר הש"ך לשעתו כי דבר הזה אמור בא"ז וד"מ הניחו בצ"ע דמ"ש מכל מצות:

והנה התב"ש סי' כ"ח תמה על הש"ך מנ"ל מדברי הרא"ש דל"ע שליחות בכיסוי ומילה, וכ' משום דמצוה על האב רמיא ליתא בשליחות, מדברי הרא"ש לא מוכח מידי, וראיתי בקצה"ח שהליץ בעד הש"ך, דמוכח מדברי הרא"ש דליתא בשליחות מדכ' הרא"ש דאחר לא זכה, במצוה זו, דלשלם לי', ואי יש שליחות זה האחר הוא שלוחא דאב, ושלוחו כמותו והפסיד לאב דמצוה דילי' הוא וע"כ דליתא בשליחות, ולא הפסיד לאב וגם לאחר לא הפסיד דלא זכה בה דמצוה על כל אדם וחזר והקשה על הרמ"א דחולק בד"מ וס"ל דאיתא בשליחות ופסק בד"מ הך דינא דרא"ש, והוא מותיב לה, והוא מפרק, דס"ל לרמ"א כיון דגילה דעתו דרוצה בשליח גם אחר יוכל להיות שלוחו ולא הפסיד האב כלום, והדר דחה מ"ש דיוכל אחר להיות שלוחו בלא ציוויו מהא דאמר לסופר שיכתוב דל"מ משום דמילי ל"מ לשליח, ואם יוכל אחר להיות שלוחו בלתי שמצוהו למה לא נעשה שלוחו מעצמו, ול"צ לאמירה דידי' כלל אלו דבריו ז"ל, ויתר דבריו יבואו לקמן אי"ה, ואבוא מן המאוחר אל המוקדם ראי' שמביא מאומר אמרו מוכח דא"א שיהי' שלוחו בלתי שמצוהו בפה מלא והיא קושיא על התה"ד דלא ס"ל הכי, לפענ"ד ראי' זו דחויה מעיקרא התם שאני כיון שאומר אמרו, בזה מגלה דעתו שאינו רוצה שיהי' שליח מעצמו רק ע"פ שלוחו שיאמר לו בשמו, ויותר מזה כ' תוס' שם אפילו לר"מ דל"ב כתיבה לשמה ואפילו מצאו באשפה כשר כיון דמגלה דעתו דחפץ ורוצה בשליחות פסול כשכותב כשאינו שלוחו ומילי לא מהני עיי"ש, ואין ראי' כלל נגד התה"ד, אבל עיין בתוס' נדרים גבי תורם משלו על של חברו, וברשב"א נראה כי פליגי בזה תוס' ורשב"א:

אלא גם אם נימא דגם אחר נעשה שלוחו מאליו לא א"ש, כיון דשלוחא דאב הם ושכרו לאב, ופעולת שלוחו לפניו לא צריך הרא"ש כלל לומר דפטור מלשלם משום דלא זכה בו הראשון, גם אם זכה ואי אפשר לאב שיחזור בו סוף כ"ס אין לו לראשון לתבוע מאותו שחטף ממנו דלא הפסידו מידי דשכר של אב הוא והוא שלוחו, ויש לו קצת מצוה שהוא נטפל ומסייע למצוה, ולומר דרא"ש ס"ל באמת דלאו שלוחו הוא, ורמ"א דהעתיק ופסק דינו של הרא"ש דפטור השני לשלם לאו מטעמי' דראש אלא משום דשניהם שלוחים דאב ולא הפסיד האב מידי, והראשון לא הפסיד דבלא"ה, לא הוא המקבל שכר כעושה המצוה, זה דוחק ורחוק בכוונת רמ"א:

ובעיקר הדברים שכ' הקצה"ח דראיית ש"ך מדברי הרא"ש מדכתב הרא"ש דאינו חייב לשלם לראשון, מה לו לראשון עם השני ומה לו לתבוע, הא המצוה דאב היה ולאב הפסיד ויש לו לאב לתבוע, ומה לעניית אמן דראשון לפטור השני משום דגדול העונה אמן עכ"פ האב הפסיד שלו, וע"כ דליתא בשליחות:

ואחר העיון נראה לי דראי' זו לאו. ראי' מהימנא היא לא מן הרא"ש ולא מן ר"ת די"ל בוודאי אם ממנהו שליח ואומר לו שימול בנו, בשליחותו, המצוה של האב, ע"י שלוחו כמותו ומקבל האב שכרו משלם, אבל כשנותן לו המצוה בדרך כיבוד או מפני שלא איכפת לי' או טריחא לי' מלתא, ואומר לאחר שיעשנה, ולא אומר שיהי' שלוחו אז המצוה כולה של האחר, כיון שאפשר שתהי' ע"י אחר בלי רשות ושליחות האב דאם ליכא אב או שאינו רוצה למוהלו המצוה מוטלת על כל ישראל, ומעשה דר"ת הי' שאמר לאחר למוהלו, ולא בתורת שליחות במקומו, אלא שכבדו ונתנה לו במתנה, והי' המצוה של זה האחר ומי שחטף ממנו הפסידו ותבעו, ויפה דן הר"ת דאם ענה אמן שומע כעונה ולא הפסידו, ורא"ש כתב בלא"ה פטור דלא זכה במצוה זו, כיון דאב אינו רוצה למול ולא עשה שליח, ע"כ אחד מצווה למול, ובלשון רמ"א בשם או"ז ונתנו לאחר למול א"ש ביותר דנתנה במתנה לאחר, ולא בתורת שליחות:

גם מ"ש דמצוה בו יותר מבשלוחו דנראה עליו כמשאוי אבל כשמכבד למכובדים אין קפידא כלל ולמ"ש נהפוך הוא כשמכבד המצוה לאחר, מבטל מ"ע דילי' ואיסורא קעביד, אבל כשעושה שליח, שלוחו כמותו, וליכא רק הידור מצוה שיעשה בעצמו, כן נראה לי נכון וברור:

שוב ראיתי מ"ש הפלתי סי' כ"ח ויש בדבריו קצת מדברינו ממ"ש דכשעושה שליח שכר המצוה של המשלח, וגם נחית לחלק מה שחלקנו בין עושה שליח או מכבדו למצוה, ושמחתי כי כוונתי לדבריו זצ"ל:

עוד לנו דרך אחר בכוונת ר"ת ורא"ש, ויש להוכיח דס"ל דאיתא בשליחות ואקדים, הנה היש"ש ב"ק נתקשה טובא בשיטת ר"ת, דאם ענה אמן פטור מכלום, תינח דלא מחייב משום שהפסידו הברכה, אבל למה פטור לשלם מעשה המצוה שהפסידו, הא על מעשה בלא ברכה ג"כ משלם יו"ד זהובים, הגם דמעשה עם הברכה ל"צ לשלם רק יו"ד היינו דמשום שלא היה מחייב ר"ג רק פעם אחת עשרה בעד מעשה עם הברכה יחד דאחד היא אבל כה"ג נהי שענה אמן יהי' מחויב לשלם בעד מעשה המצוה:

והנה היש"ש מכח קושיתו נראה דגם כשעונה אמן צריך לשלם עבור המעשה, ונראה לי להביא ראי' לזה מש"ס חולין, דאבעיא להו שכר מצוה או שכר ברכה למאי נ"מ לברכת המזון, וקשה למה מביא נ"מ ממרחק הול"ל נ"מ מני' ובי' לענין כיסוי, אי שכר ברכה כשעונה אמן א"צ לשלם לו, דגדול העונה אמן יותר מן המברך ואי שכר מצוה דוקא וברכה לא שוויא עשרה זהובים גם כשענה אמן צריך לשלם עשרה זהובים שכר מצוה, וע"כ גם כשעונה אמן מ"מ שכר מעשה צריך לשלם דפשיטא לש"ס דשכר מצוה בוודאי שוויא ע"ז מקו"ח משכר ברכה ולא מבעיא אלא אי שכר ברכה ג"כ שוה עשרה זהובים או דוקא שכר מצוה, ונ"מ לענין בהמ"ז, אבל לענין כיסוי ליכא נ"מ דגם כשענם אמן מ"מ צריך לשלם שכר מצוה דלא כר"ת וצל"ע על הר"ת ויתר הראשונים דס"ל כוותי':

ולולי דמסתפינא הי' נ"ל דלא חידש ר"ת דבר זה דאם ענה אמן א"צ לשלם רק בעובדא דידיה שנתן לאחר למוהלו, אבל מי שחטף מאב עצמו חייב לשלם משום הפסד מצוה עצמה, וכבר כתב הסמ"ע סי' שפ"ב כן, עיי"ש וש"ך חולק עליו בטעמים, ואני אומר מטעמא דידי והוא בשאומר דזה שאמר לו למולו שלוחו שווי' והמצוה של אב, וזה החוטף לא הפסיד לראשון מעשה המצוה אלא לאב, והאב לא בא לתבוע, או שמחל לו ולא רצה לתובעו בדין, או שלא היה במקומו, והראשון שבא לתובעו הגם דמצוה של אב ואין לראשון על השני כלום בשכר המעשה, אבל בא לתובעו שכר הברכה דדילי' הוא, והוא עפמ"ש הרמב"ם בהלכות ברכות פ' י"א הלכה יו"ד אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה בשביל אחר, העושה הוא המברך, ולא מי שנעשה עבורו, ועיין בב"י או"ח הלכות ר"ה סימן תקפ"ה ובמג"א שם ובמחצית השקל ביאור נכון לשיטת הרמב"ם והעולה מדבריהם ומדברי כנה"ג דמביא המג"א דס"ל דברכה תליא בעושה המעשה ולא במשלח דכך תקנו חכמים דהעושה מעשה המצוה הוא מברך ולא שייך שליחות בברכה דעל העושה חיוב הברכה חוץ מתקיעת שופר שהשומע הוא עושה המצוה בעצמו אבל עושה בשביל חבירו וכדומה, הברכה של העושה, והמשלח א"י לברך עי"ש היטב, ולהיות כן שפיר תבע הראשון לשני שכר הברכה דשלו היא ושכרו לפניו ולא של האב המשלח, ופטרו ר"ת משום גדול העונה אמן, יותר מן המברך, והרי תחת מה שהפסידו שכר הברכה יש לו שכר עניית אמן ומשום המעשה אינו מחויב לו לשלם דשל אב הוא, ועליו לתובעו כשירצה ואין לו לראשון עם השני במעשה המצוה כלום, ורא"ש כתב דבלא"ה אין לו עליו כלום דלא זכה בברכה דבמה קנה המעשה, וגם במה קנה הברכה ויוכל אחר לעשות המצוה ולברך עליו, אבל לאב בוודאי צריך לשלם שכר מעשה כשבא לתבעו, ומיושב קושית היש"ש על ר"ת ורא"ש והדין עם היש"ש כשחטף מן האב שצריך לשלם לו המעשה הגם שענה אמן:

והא"ש דל"ק מה שהקשתי מדלא אמר נפקא מיני' אם ענה השוחט אמן דמ"מ צריך לשלם שכר המעשה, והרי בין כך לא חייבו ר"ג רק יו"ד זהובים, דברכה ומצוה אחת היא, ויש להוסיף דברים דלא צריך לדחוק כמ"ש תוס' ב"ק הגם דבשביל מעשה ג"כ מתחייב יו"ד זהובים מ"מ לא חייבו ר"ג יותר משום דהברכה עם המצוה אחד הוא, ולמ"ש י"ל דמעשה דר"ג כך היה שענה אמן משו"ה לא חייבו רק יו"ד בשביל המעשה כן נ"ל, והרווחנו עוד דלא צריך לומר במע' דר"ג דאמר בלחש או דחפו, וגם למ"ש הש"ך דברך ברכת כיסוי בלחש מ"מ מעשה רשע הוא שהיה לו לומר בקול רם כדי שלא להפסידו עניית אמן ויזכו שניהם, ולמ"ש י"ל באמת הכי הוי, וחייבו ר"ג משום שכר מעשה, והדברים נכונים בעזה"י:

ומינה דאיתא בשליחות דאל"ה קשי' כל קושי' הנ"ל על הר"ת כיון דמצוה דשל הראשון הוא איך פטרו משום דענה אמן, וגם קשה קושי' דידי וע"כ דאיתא בשליחות, וכן במילה דרא"ש מדמה מילה וכיסוי להדדי:

ויש מן הקושיא לפי דברינו לשיטת ר"ת, דיש לראשון תביעה על השני בשביל הברכה, והאב יש לו תביעת שכר מצוה, הא ש"ס יוכל לומר הנ"מ של שכר מצוה או ברכה ג"כ בכיסוי עצמה כגון שעשה שליח לכסות ובא אחר וחטף מהשליח ואם שכר מצוה דוקא אין לשליח על השני רק המשלח יש לו לתבוע ממנו שכר מצוה, ואי שכר ברכה חייבו ר"ג יש לו לשליח על השני ג"כ תביעה שכר הברכה, ויש ראיה לשיטת הרא"ש דאין לראשון על השני כלום, דבמה קנה הראשון, ולר"ת קשה, ויש להוכיח דס"ל דכיסוי ליתא בשליחות ויש לישב דש"ס רצה לומר נ"מ לבהמ"ז להודיענו אגב זה דבבהמ"ז ליכא רק ארבעים ולא נו"ן כקושי' תוס' והטעם משום דס"ל דאין צריך לברך בהמ"ז על הכוס או יותר נ"ל דקמ"ל חידוש בהך דין גופא דשכר ברכה ליכא בברכת הנהנין כמ"ש הש"ך בשם רי"ו:

והיה התב"ש הוכיח נגד הש"ך דס"ל דאב שנתן לאחר למול בטל מצותו דרמיא עליו, מש"ס שבת דף קל"ג, דמקשה ואי איכא אחר למול אחר ולא האב והא א"א באחר דליתא בשליחות ובטל מצותו של האב, אלו דבריו ז"ל, וכבר דחיתי ראי' זו בתשובה אחת בשתי דחיות אחד דאפשר דעושה החיתוך ע"י אחר וממילא האחר קוצץ הבהרת, והאב פורע ומל ולא פרע כאלו לא מל ומקיים האב מ"ע, ואין המצוה נקראת אלא על שם גומרה, ועד"ז אפשר לקיים שניהם, ונ"ל דזה תליא בשיטת ב"י ורמ"א סס"י רס"ו אם מותר למול בשני מוהלים בשבת, לב"י איכא איסור מדאוריי' ה"נ במקום בהרת אסור למול בשני מוהלים דקמא עביד איסור שקוצץ הבהרת, ולהרמ"א דשרי בשבת דכל אחד עבד פלגא דמצוה וכו' ה"נ בבהרת מותר למול בשני מוהלים, והאב מ"מ קיים מצותו דלולי הוא הוי כאלו לא מל וליכא אפילו פלגא מצות במה שעשה הראשון:

ויותר נ"ל ניהי דבטלת מצוה דאב דליתא בשליחות מ"מ מקשה שפיר וליעבד ע"י אחר דאפשר לקיים שניהם היינו עיקר מצות מילה, ומצות האב אין דוחה שבת ולא צרעת, דהא דמילה דוחה שבת וצרעת דווקא עיקר מצות מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות, הגם דמצוה דיום שמיני אין בה כרת, ולא חייב רק כשהגדיל ומת בלי שמל עצמו, הלא כתב הרשב"א כיון דאיכא כרת ונכרתו עליה י"ג בריתות במצוה זו חמירא טובא עד שדוחה שבת, וכ"ז עיקר המצוה שיהי' התינוק נימול ביום השמיני בזמנו, אבל במצוה דאב שהוא קודם לכל במצוה זו ליכא כרת וי"ג בריתות, אלא שקדמהו תורה כמו מצות כיסוי, מצוה זו אינה דוחה שבת וצרעת ושפיר מקשה ליעבד ע"י אחר הגם שנתבטלה מצוה דאב כנ"ל ברור:

ועיי' בטור ס' רס"ו בשם ר"א דאב לא ימול בשבת רק יומל ע"י אחר, דבאב איכא תיקון, וע"י אחר ליכא תיקון דלא ניחא ליה וליכא נפקא מיניה לאחר בתיקונו דגברא והו"ל מקלקל בחבורה ולמ"ד מקלקל בחבורה פטור ליכא איסור, ויש להוכיח לכאורה דס"ל דאיתא בשליחות דאי לא תימא הכי הא מבטל האב מ"ע דיליו, ולפי שכתבתי נדחה ראי' זו כמובן:

ויש לי קצת ראי' דמצוה דאב ליתא בשליחות ממ"ש הרמב"ם פ"ג מהלכו' מילה ומובא בטור סי' רס"ה דאם אין האב בעיר אין אחרים מברכים ברכת להכניסו, וכתב מלתא בטעמא ומביאו ב"י שם מפני שמצוה זו על האב יתירה ממצות כל ישראל, שימולו כל ערל שביניהם, וברכה דלהכניסו לא נתקנה אלא לאב וכו' וכ"כ הרא"ש בפ"ק דקדושין וכ' הגמי"י שכן דעת רש"י עיי"ש, ואם יש שליחות במצות האב גם כשאב איננו בעיר ועושה שליח במקומו למה לא יברך אותו אחר שמל בשליחותו של אב ברכה להכניסו כמו האב דהא מתקיים על ידו מצות זו של אב ממש, וע"כ כל שאין האב מל בעצמו לא נעשה מצוה דאב ע"י אחר, משום דליתא בשליחות אלא ככל איש מישראל דחיוב עליו למולו ומרש"י ור"ש שבהגמי"י ורא"ש פ"ק דקדושין אין ראי', די"ל באופן דליכא אב כלל או שלא עשה שליח כלל, אבל ממ"ש הרמב"ם כשאין האב בעיר משמע קצת כל שאינו כאן בשעת המילת אין מקום לברכה זו אפילו מינה אחר במקומו, ואין מוכרח כ"כ:

והנה הד"מ הניח בצ"ע על מ"ש האו"ז דאסור לאב ליתן לאחר מאי שנא מכל המצות, ותב"ש הוסיף מ"ש מתרומה דמצוה דיליה הוא ועושה שליח ומשם נלמוד דין שליחות, וקצה"ח כ' דמצוה זו דמילה וכיסוי דומה למצות שבגוף כגון תפילין סוכה וכדומה דלא מהני שליחות כמו שכתבו תוס' רי"ד כיון שמצות שבגוף הם וקפדה תורה שיעשה מצות אלו דווקא בגופו כן מצות אלו דמילה וכיסוי עיין בו שהאריך, ולפע"ד דמיונו אינו עולה יפה במח"כ למדייק בדברי תוס' רי"ד דמחלק בין גרושין וקדושין דאיתא בשליחות לתפילין, דבאלו נשאר לו אח"כ המצוה כוונתו רצוי' דעשיית סוכה ע"י שליח כמו שהוא עושה, ועושה הוא מצות ישיבה, ועשיית גרושין וקדושין נעשה ע"י שלוחו כמותו, אבל בישיבת סוכה המכוון שיהי' גופו יושב בסוכה ובתפילין שיהיו תפילין מונחים על כל אחד מגוף של ישראל, וכשעושה ע"י שליח מצות כאלו עדיין נשאר גופו בלא תפילין על ראשו וידו ולא ישב בסוכה, (ובאמת אחר יכול לקשור התפילין על ידו ובראשו) כללו של דבר דאזלינן בתר תכלית המכוון אל המצוה, ולהיות כן מצות מילה המכוון שיהי' כל גוף מישראל נימול ביום השמיני והקדימה התורה לאב והטילה המצוה עליו שתהי' נעשית על ידו וסגי כשעושה מעשה זה ע"י שלוחו כמותו כאלו הוא מל בנו ועשה מעשה זה בבנו והרי בנו נימול לפנינו כמצותו ונעשה המצוה בגופו של הבן, ע"י שלוחו וכן במצות כיסוי, וחילוק רב ופשוט, וא"צ לפרש יותר כמובן ופשוט, ועיי' ס' בית מאיר סי' ה' דאין שליחות לנכרי להחמיר בשבת כיון דהקפידה תורה שינוח גופו של ישראל הו"ל כמצות שבגוף כיון דסוף כ"ס גופו של ישראל נח שבת וינפש עיי"ש והארכתי בזה במק"א ואכ"מ:

וכאשר בינותי בספרים מצאתי ראיתי אחרי רואי בס' מחנה אפרים בהלכות שליחות סי' כ"ה דמצדד לומר דל"מ שליחות במילה ופדיון פטר חמור כיון שאחר יוכל לעשותו בלא שליחות וידיעת האב ובעל בכור א"כ ליתא בשליחות, ונראה לו כן בשיטת הרא"ש דמה"ט חולק הרא"ש על הר"ת דלא זכה האחר במצוה זו דליתא בשליחות של אב, ור"ת ס"ל דאיתא בשליחות גם כה"ג ורא"ש ס"ל דלא דמי לתרומה דאי אפשר בלי שליחות בעל הכרי עיין בו, והנה מסתברא מלתא לחלק בין שליחות דתרומה דנתקשה בו התב"ש ופלתי, ומ"מ נראה דלא ברירא לי' הא מלתא וס"ל דפליגי בחילוק זה רא"ש ור"ת, ובאמת לא ידענא מנ"ל דס"ל לרא"ש דל"מ שליחות, ואי מדכתב דל"ק גם אם הוא שלוחו של האב מ"מ יוכל לחזור בו ולבטל שליחותו ובמה יזכה בנער למוהלו הוא דווקא, ולהעמיס בכוונתו מ"ש קצה"ח דמוכח מן הרא"ש דאין שליחות לזה וודאי לא אתכוון דכל כי האי הו"ל לפרש, וגם מ"ש דר"ת ס"ל דיש שליחות משו"ה זוכה בו ג"כ ליתא ממילא, מ"מ יצא לנו מדבריו הסבר לשיטת האו"ז לפי דס"ל בד"מ בכוונתו דל"מ שליחות ומוסבר שיטת ש"ך דבכיסוי ומילה ל"מ שליחות:

והנה כבר לחלק יצאנו בין ממנה אותו שליח במקומו דמהני, וליכא איסור רק משום חיבוב מצוה דמצוה בו יותר משלוחו דלא תהי' עליו כמשא, ובין נותן המצוה במתנה ומכבדה לאחר ודייקנו בלשון האו"ז דמביא הד"מ אסור לתנה לאחר היינו בתורת מתנה, כ"ז כתבתי לפי הלשון דמביא רמ"א, עד דלא ראיתי בא"ז בפנים, אח"כ קיימתי בעצמי אותיות מחכימות, בפתחי ס' האור זרוע אשר זכינו לאור הגנוז מאתנו ועכשיו באורו נראה אור לכל ב"י במושבותם, מצאתי בו שאהבה נפשי, ואת נפשו הציל בלשונו שכתב בהלכות מילה סי' ק"ז ה' וזה לשונו ממש, והיכי שהאב יודע למול אסור לו "להניח" לאחר שימול לפניו, וגם האחר אינו רשאי למולו בפניו בלא רשותו דמצוה דעלי' דאב רמיא, והיכא דליכא אב חייבים אחרינא לממהלי' כדאיתא בקדושין כדפרישית לעיל עכ"ל הזהב, והעתקתיו ככתבו וכלשונו, הנה יש כאן שינוי הניכר דד"מ מביאו שכ' אסור ליתן לאחר, ולפנינו כתוב לאמור אסור לו להניחו, והחילוק רב בין אסור ליתן או אסור להניח, דאסור ליתן משמע דאסור לעשות שליח הגם שכתבנו די"ל כוונתו ליתן במתנה ולא בשליחות מ"מ יש למשמע בשטיחת הלשון ג"כ בשליחותו, אבל אסור להניחו, בוודאי כוונתו, שלא יניח האב שימול אחר בלי שמצווהו אלא אחר חוטף לו המצוה מבלי שמצווה אותו האב דאין נעשה שלוחו ונתבטל מן מצוה דילי' ומוכח דכן כוונתו מלבד מדכתב להניח ולא כתב שלא יצווה לאחר או לא יתן ש"מ דשליח יוכל לעשות רק שלא יניחהו ליטול המצוה בעצמו ולעצמו, גם המ"ש שלא יניחהו בפניו, ואם כוונתו דל"מ שליחות ובטל ממצוה, למה כתב שלא יניח לאחר בפניו, גם שלא בפניו אסור למולו ע"י אחר דלא נעשה שלוחו, וע"כ דכוונתי שלא יניחהו לחטוף המצוה בפניו דמבטל ומבזה המצוה כשעומד שם ומניח לאחר לעשות המצוה שלו שלא ע"פ ציוויו ומינויו, והדר כתב וגם האחר אינו רשאי למולו בפניו בלי רשותו דמצוה של אב היא ועלי' דידי' רמיא ושניהם שלא כדין עושים, האב דמניחו ושותק וכהודאה היא שאינו חפץ במצוה זו, וגם על האחר שעושה שלא כדין שחוטף המצוה מן האב דשלו היא כנ"ל, וכל עין רואה בפנים יראה כי כוונתו כמ"ש, ואיכא ראי' מאו"ז דישנו בשליחות וה"ה במצות כיסוי דדומה לו, ואמת נכון הדבר, בעזרת מי שחותמו אמת, ותורתו אמת:

ועיין הגה"מ הלכות מילה ומובא בב"י סי' רס"ה בשם רבינו שמחה, אשר ז"ל ולא ידעתי מה טיבה של ברכה זו דלהכניסו וכי לא סגי בהאי ששליח מברך על המילה, ושמא כיון שהמוהל בלא האב שייך במצות מילה כדאיתא פ"ק דקדושי' הלכך תקנו חכמים ברכה אחרת לאב עכ"ל, הנך רואה דפשיטא לר"ש דאחר שמל שלוחו דאב הוא, וקרי לי' שלוחו עד שתמה למה יברך האב כיון ששלוחו כמותו וכבר ברך, ברכה זו דאב ל"ל, ומ"ש אפשר משום כיון שהמוהל בלא האב שייך במצות מילה וכו' אין כוונתו דמשום הכי אינו שלוחו כסברת בעל מחנה אפרים, אלא כיון דאפשר לעשות המצוה בלא האב ובלי שליחותו, לכן תקנו שיהי' האב מברך ברכה דלהכניסו, להודיעו דמצוה דילי' הוא ובלא רשותו אינו רשאי למוהלו רק בשליחותו, כעין שכתב הרמב"ם דמשו"ה תקנו שיברך האב ברכת להכניסו כיון שהוא מוקדם למצוה, ובמקום דליכא אב לא תקנוהו, ולכן גם כשעושה שליח יש מקום לברכה זו להכיר ולהודיע דמצוה דאב היא כנ"ל פשוט וברור בכוונתו, והרי לך האו"ז ורבינו שמחה דס"ל דיש שליחות ועיין טור סי' רס"ה בשם בעל העיטור מנהג שהאב עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו כדאמרינן גבי קרבן וכו', ובש"ע סי רס"ה אבי הבן עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו הרי מפורש דהמוהל שלוחא דאב הוא:

ודע דאין חילוק בין אם האב יוכל למול או לא, גם אם אינו יכול למול יכול לעשות שליח דלא שייך לומר דליתא בדנפשי' וכל מה דאיהו לא מצי עביד וכו' דרק פומי' הוא דכאיב לי' ובר קיום מצוה ועשיית מעשה הוא אלא דידיה הוא דכאיב לי' ואינו אומן, והדבר פשוט ומבואר, וכתבתי זה להוציא מן מ"ש במחנה אפרים כשאינו יכול למול בוודאי לא יוכל לעשות שליח משו' כ"מ דאיהו ל"מ עביד, ודבריו תמוהים ונפלאו ממני והפשוט כמ"ש אטו בעל שאינו יכול לכתוב גט או לחתום או מי שא"י לשחוט הפסח א"א בשליחות אתמה:

בהא נחתינן וסלקינן דמילה וכיסוי אפשר בשליחות כמו בכל מצוה שבתורה והיינו כשממנה אותו להיות שלוחו, אבל לא כשמכבדו ומהנהו אז המצוה של האחר העושה ומקיים, וגם ע"י שלוחו, מצוה בו יותר מבשלוחו, ונ"ל עוד מצוה שיש ברכה שכ' הרמב"ם העושה מצוה לאחר השליח מברך, והטעם דהטילו הברכה מעיקרא על העושה, או על מי שנעשה על ידו ושכר הברכה לשליח הוא ואין למשלח בה מצוה בוודאי אין ראוי' לעשות שליח בכיסוי ומילה וכדומה שיש ברכה שמפסיד שכר מצות דרבנן כנ"ל, (אבל אם הוא עומד שם ועונה אמן דגדול מן המברך פשיטא שלא הפסיד שכר הברכה ואם מכבד לגדול ונכבד, יותר כבוד למצוה שתיעשה ע"י גדולים עיין סוטה דף י"ג ע"ב דלכן לא איעסקו בניו של יוסף בעצמות יוסף הגם שעליהם הי' חיוב יותר כי אמרו הניחו לו כבודו בגדולים יותר מבקטנים א"כ בזה גם משום מצוה בו יותר מבשלוחו לא שייך בו ואם יכול וראוי לעשות שליח ת"ח או רבו או אביו עיין בקידושין דף מ"ה ע"ב לא חציף איניש למשוי לאבוה שליח וה"ה לרבו או ת"ח גדול הימנו הגם דקידושין מצוה היא ועושהו שליח למצוה ויש לחלק דלקיחת אשה גם לדברי רשות ולא רק לשם מצוה ונראה כמזלזל בכבודו לדברי רשות):

ובמצות מילה נ"ל טעם דמצוה בו דווקא יותר מבשלוחו מבכל שאר מצות עפ"מ שאמרו חז"ל כי עליך הורגנו כל היום זו מצות מילה, וכתוב בספרים, אב המל בנו כאלו מקריב קרבן וזורק דמו על גבי המזבח, ופשיטא שקשה להאב ביותר, לעשות ע"י עצמו וצריך לכבוש האב רחמיו ביותר כשעושה בעצמו מאם עושה ע"י שלוחו, וזהו נ"ל שאמר ה' לאברהם בעקידה, יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת וכו' והוא כפל הענין, ונ"ל דהיה אברהם יוכל לשחטו ע"י שליח, וכבש רחמיו ולקח בעצמו את המאכלת לשחטו והיינו יען אשר עשית בעצמך ולא חשכת לעשות ע"י אחר כי ברך אברכך (כפל הלשון) על המעשה, ועל הידור מצוה שעשית בעצמך, ולכן הקדימה תורה לאב שיש בו כבישת רחמים ביותר ולכן בוודאי ראוי' שיעשה בעצמו כשאפשר והוא כעין מצוה שבגוף יותר מכל מצות:

ועל דרך זה יש לפרש הקרא וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר ציוה אותו אלוקים, וכאשר ציוה אותו אלוקים מיותר פשיטא, נ"ל עפמ"ש לעיל דקשה יותר על האב למול בנו בעצמו מלמול ע"י אחר כש"כ באאע"ה בנו יחידו אשר אוהבו הנולד לו למאה שנים וקא משמע לן קרא דלא מל אותו ע"י שלוחו כמותו אלא הוא בעצמו נזדרז למצוה דמצוה בו יותר מבשלוחו בכ"מ דלא יהי' נראה עליו כמשא כמו שכתב רש"י רפ"ב דקדושין כש"כ במילה דמחזי כאינו יוכל לכבוש רחמנותו, והיינו וימל אברהם את יצחק בנו וכו' כאשר ציוה אותו אלוקים כמו שציוה אותו אלוקים בכבודו ובעצמו לא ע"י מלאך ולא ע"י שליח כן עשה בכבודו ובעצמו, ויש לעיין אם הי' דין שליחות לאאע"ה כי אין שליחות לנכרי וידוע חקירת פרשת דרכים אם הי' לאבות דין ישראל קודם מתן תורה, ולמ"ש במ"ב מובא במג"א רסי' תמ"ח דגוי לגוי יש שליחות הי' יוכל למול ע"י שליח וקמ"ל קרא דלא כן עשה, ולא"ז וש"ך דאין שליחות במצות האב למול בנו, לא הי' אפשר לאברהם לעשות שליח, אין לומר דהא גופא קמ"ל קרא דמל בעצמו משום דא"א בשליחות דהא בוודאי בלאו הכי לא הי' עושה ע"י שליח ולא נשמע מידי:

ויש מן הקושיא במתני' שלהי קדושין תנן קיים אברהם אבינו ע"ה כל התורה כולה עד שלא ניתנה משמע כל התורה ולא נאמר חוץ הרי מצות מילה לא קיים עד שניתנה לו, ונ"ל ע"פ שכ' הפרשת דרכים למה לא קיים מצות מילה עד שלא ניתנה לו משום דגדול מצווה ועושה וכל המצות כשיצוהו ה' יוכל להיות מצווה ועושה ולקיימם עוד הפעם משא"כ במילה, ונ"ל דגם מצות מילה קיים עד שלא ניתנה דלא ניתנה מצות פריעה לאאע"ה, וכ' תוס' ביבמות בשם מדרש דפרע לעצמו, וצריך לתת טעם למה לא צוה לו השי"ת גם על מצות פריעה ונ"ל דאברהם לא הי' יוכל לקיים מצות מילה מפני שרצה להמתין עד שהקב"ה יצוה אותו על המילה כדי שיהי' מצווה ועושה דגדול מאינו מצווה ועושה, אלא דיש צד שגדול אינו מצווה ועושה כס"ד דר"י בקדושין דהכרח לא ישובח ואנן קיי"ל דגדול מצווה וכ' תוס' משום דיצרו תקפו יותר במצווה ועושה, ולאחר שנתנה תורה נתחדשה הלכה דמל ולא פרע כאלו לא מל ועשה אאע"ה פריעה מעצמו בלא ציווי השי"ת וקיים מצות מילה שהפריעה העיקר והגמר כשאינו מצווה כמו שקיים כל התורה כולה כאינו מצווה ועושה, והי' בידו תרתי במצוה זו מצווה ואינו מצווה ועושה וא"ש מתני' דקדוש' קיים אאע"ה כל התורה קודם שניתנה גם מצוה מילה בכלל כהנ"ל, והנה צוה ה' את אברהם למול יצחק בנו וכן מצוה על כל האב למולו בן שמונת ימים לולי זה לא היה רשאי האב או אחר למולו דמצוה דילי' הוא של התינוק דכשיגדל ניחא לי' למיעבד מג ה בנפשי' ועיין יו"ד סי' לענין פדיון הבן בש"ך ובנה"כ ובט"ז שם ואברהם שלא נצטווה על הפריעה לא הי' רשאי לעשות פריעה ביצחק דניחא לי' ליצחק לעשותו בנפשי' כאינו מצווה ועושה וי"ל דזה הוא דקמ"ל קרא וימל אברהם את יצחק בנו כאשר צוה אותו אלוקים ולא יותר משא"כ בעצמו עשה יותר מאשר אותו כנ"ל:

הוצעתי דברים אלו, הנלפענ"ד כתבתי פה פ"ב יע"א יום ג' אדר"ח מרחשון תרל"א לפ"ק:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה