אור ברסלב

כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה קיט

תשובה קיח

במפתח בבא, מזלא טבא, וחיי אריכא, למחמד לבי, בני תלמידי הרבני המפלג בתורת ויראה חדת מלא עתיק חרוץ ושנון מעולפת ספירים, כש"ת מו"ה עקיבא סופר ני' עם זוגתו הצנועה אשה יראת ה' המחכמת מרת מלכה תי':

לשמחת לבבי קבלתי, בכורי פרי עטך המבשר טוב, מבשר ואומר, כי המליטה זוגתך תי' למז"ט, בן בכור, והכנסת אותו לבריתו של אאע"ה, וקראת שמו על שם אבוהון של ישראל, אבא מאוה"ג בעל ח"ס זצ"ל, כן תזכה לגדלו, על התורה ועל העבודה, משה לא ימוש מאוהל של תורה, מוחזקת היא לנו מאבותינו, דור אחר דור, ותורה היא מחזרת על אכסניא שלה, וקבלתי מכתבך מעט רגע קודם שהלכתי ללמוד שיעורא דיומא לפני בני ישיבה גדולה לאלקים, ונפל מלתא בדעתי, ואמרתי לפני ב"י מקרא אני דורש בניך כשתילי זתים סביב לשולחנך, וכו' וראה בנים לבניך שלום על על ישראל, ואמרתי לפרש עפ"י מעשה שהיה ומובא ברמ"א יו"ד סי' ר"מ סעי' ז' בסופו ובט"ז ס"ק ט' דמהר"ם הרחיק מאביו, ולא רצה שאביו יבוא אליו, כי האב לא היה ת"ח והבן גדול בתורה עיי"ש, ואם כן אפשר שע"י שהבן גדול בתורה, ואב אינו גדול בתורה, שיהיה פירוד בין אב לבנו ע"י התורה, ואמרו חז"ל אם יש ג' דורות בזאח"ז שלא פסקה התורה מהם שוב לא תפסוק, ותורה מחזרת על אכסניא שלה, שנאמר לא ימושו מפיך ומפי זרעך וכו' אמר ה' מעתה ועד עולם, ויש לומר בזה כוונת המקרא, גיל יגיל אבי צדיק ויולד צדיק זה חכם ישמח אבי צדיק כי בטוח לבו שלא תמוש התורה עוד מזרעו, ומובן בזה מדרש רבה ר"פ תולדות ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם וכו' הה"ד גיל יגיל אבי צדיק וכו' כוונתו רצויה, כי היו ג' דורות, יצחק בן אברהם אברהם הוליד את את יצחק, אברהם ויצחק ותולדות יצחק יעקב שוב היה בטוח שיהי' לעולם וגיל יגיל אבי צדיק וכו' כהנ"ל, ומובן ג"כ מה דאיתא עוד שם במדרש הה"ד עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם כהנ"ל, וא"ש נמי מה דאיתא במדרש שם, לא היה אברהם ניצול מכבשן האש אלא בזכות יעקב דכתיב, כה אמר ה' צבאות לבית יעקב אשר פדה את אברהם יעקב פדה את אברהם, היינו שע"י שיעקב הלך בעקבות אבותיו אברהם ויצחק, חוט המשולש לא ינתק לעולם, ולולא יעקב היה נפסק, ולכן קרא ליעקב חבל נחלתו, וזה כוונת הקרא בניך כשתילי זתים סביב לשולחניך שיהי' סביב לשולחן האב וישגיחו עליהם תמיד, ואמר כשתילי זתים, ע"ד שאמרו חז"ל במ"ר בפ' תצוה, למה נמשלו ישראל לזית, מה זית כותשים וחובטים אותו, ואח"כ נותן שמנו אף ישראל כך עיי"ש, כן יהי' האב מייסר בנו ומלמדהו בע"כ דכתיב יסר בנך כי יש תקוה וחושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר, והיינו בניך כשתילי זתים שחובטים אותם כדי שיתנו שמנם זך להאיר כן יהי' בניך וסביב לשולחנך ע"ד שמאל דוחה וימין מקרבו, הנה כי כן יבורך גבר ירא ה' שמגדל בניו לת"ת כאאע"ה דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה וכו' יברכך ה' מציון שמשם תצא תורה (כדכתיב כי מציון תצא תורה) וראה בטוב ירושלם יראה שלם (כדאיתא במס' תענית) והוא טוב האמיתי, ומסיים וראה בנים לבניך שיהי' בנים גם לבניך, ואז שלום על ישראל, שלא יהי' במציאות שתתהווה מחלוקה ע"י התורה שכל נתיבותיה שלום, כמו שהי' במהר"מ ואביו כי לא תמוש עוד מפיך ומפי זרעך וזרע זרעך עד עולם אמן כי"ר:

ברוך אתה בני לה' כי עשית לי מטעמים כאשר אהב נפשי, וטעמתי ממעט צרי דבש וחלב תחת עטך עט סופר דבר בעתו, בהקשותך על הר"ן סוכה ר"פ לולב וערבה, דהא דאמר רבה משום שמא יעבירנו ולא נקיט שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר דחדא מתרתי נקיט, ובר"ה ר"פ יו"ט כתוב לאמר דלא גזרו במילה בשבת משום שמא יעבירנו דאין הכל טרודים ויזכיר א' את חבירו, תינח בגזרה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר דשכיחי רבים ויזכרוהו, אבל בגזירה שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר לא שייך שיזכירוהו חביריו, ועל בני ביתו בוודאי אי אפשר לסמוך אולי לא יהי' עמו כשיוציא, וגם הם טרודים וכמעט רגע יוציא מרה"י לרה"ר ולרש"י ותוס' ניחא דמשום שמא יוציא מרה"י לא גזרו דלא שכיח או שיש לו היכר והוא תי' שני בר"ן, אבל בתי' ראשון דחד מתרי טעמא נקיט קשה, גם אני עמדתי בקושיא זו ואפשר י"ל דמשום שמא יוציא לחוד לא גזרינן וגם משום שמא יעבירנו לחוד לא היו גוזרים, אלא בצירוף שניהם יחד, דשכיח פעם יוציא מרה"י ופעם יעביר ד"א בצירוף שניהם יחד חששו וגזרו, ורבה חדא מתרי נקט שמא יעבירנו וה"ה שמא יוציאנו ובמילה דליכא אלא חדא גזירה, שמא יוציאנו משו"ה לא גזרו ודוחק, ולדידי קשיא עוד גם על תי' שני של הר"ן דמרה"י לרה"ר איכא היכר, וכ' הפ"י ביצה דף י"ח דע"כ דלא גזרינן שמא יטעה בדין שמותר להעביר ד"א לצורך מצוה, דא"כ מרה"י לרה"ר ג"כ איכא האי חששא, ומה יועיל היכרא כיון שיטעה שמותר להוציא על פי דין עיי"ש ובפ"י מגילה פ"ק, ולפמ"ש הר"ן במילה ל"ג משום שאחרים יזכירוהו תינח בהעברת ד"א, אבל מרה"י לרה"ר ליכא למסמך שיזכירוהו כמ"ש, אלא דל"ח שמא יוציא דיש לו היכר, לפ"ז קשה מסוגי' ש"ס שבת קל"ו דמתרץ ברייתא ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללים את השבת למולו כר"א שממהל וודאי מהלינן ולא נצרכה אלא למכשירי' וכו' משמע לר"א ג"כ מהלינן הא לר"א מכשירים דוחים ומוציאים מרה"י לרה"ר כל שיש וודאי בר קיימא וקרוב שיטעה האב של ספק זה שמותר להוציא המכשיר' כיון שכולם מוציאי' לא ידע לחלק בין ספק לוודאי ואיך קאמר ש"ס וודאי מהלינן, הא יש לחוש שמא יוציא מרה"י בטעות דדין, אלא דבלא"ה קשה לי למ"ש הר"ן דבמילה ל"גמ שום שמא יעבירבו ד' אמות משום שאחרים יזכירוהו, קשה לר"א בספק בן שבעה סב"ח יש לחוש שיעביר ואין מי שיזכירו כיון שרוב התינוקות מותר להעבירם אטו הרואים ידעו שזה ספק הוא כדי שיגערו בו ויזכירוהו, וכבר נתקשתי בזה והארכתי במק"א בישובה, וביישוב הרי"ף דמביא להלכה הך ברייתא דספק בן ז' ע"ד הר"ן וקושיתי וישובי ולאפס הפנאי א"א לי להציע דברים כהווייתן ואין עת האסף פה:

ואבוא על קושיתך שהקשית לשאול על הש"ך יו"ד סי' רס"ב דהכריע דאם מל בתוך שמנה צריך להטיף ממנו עוד הפעם דם ברית, דאי תוך ח' קיים המצוה למה תדחה המילה את השבת כיון דאם מל שלא כמצותו שלא בזמנו כשר כהא דש"ס מנחות ר"פ ר' ישמעאל דאם נקצר שלא כמצותו כשר לא היה דוחה את השבת ש"מ דנקצר שלא כמצותו פסול וקשיא לך טובא עדיין מי ניחא הא מל לאחר שמונה וודאי כשר, אלא שאינה דוחה שבת א"כ כיון שאפשר לאחר ולקיים המצוה שלא בזמנה אחר ח' למה ידחה שבת, ודוחק לחלק בין להקדים ובין לאחר המצוה דמשום זריזים מקדימים אין מאחרים ודוחה שבת הגם שאפשר אח"כ, קושיא זו כבר כתובה היא על ספר ש"א סי' נ"ב, וכתב דאין לומר משו' זריזים מקדימים מחללים שבת, דהא בש"ס שם מבואר דלהקדים ולאחר דמיא להדדי דהא מדמה שם נקצר שלא כמצותו להא דר"ש דאמר בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה דהקטר חלבים ואברים כשרים כל הלילה, ולא היה ממתין להם בשבת עד שתחשך וכו' ומסקנא שם משום שכבר דחתה שחיטה את השבת ואל"ה משום זריזים מקדימין לחוד לא היה דוחה שבת כמו אם נקצר שלא כמצותו כשר דאין דוחה השבת אלו דבריו ז"ל, ועלה ג"כ במחשבה לפניו כי יש לחלק בין לאחר בין להקדים אלא שהוכיח מסוגי' ש"ס דליתא לחילוק זה, ולפע"ד נראה להחזיק בחילוק זה דלאחר שאני, ולא משום זריזים מקדימים לבד, אלא משום דחיישנן שמא ימות עד למחר ותתבטל המצוה לגמרי, הגם דלזמן קצר ל"ח שמא ימות כמ"ש תוספות גיטין פ' כל הגט דף כ"ג ע"א ועיין פ"י שם, ובחידושינו סלקנו קושיותי' והבאנו ראיי' לתוס', ועיין תשובת ח"צ סי' מ"מ י"ל כיון דמצוה חביבה בשעתה וגם יש לחוש שמא ימות הגם דלא שכיח לזמן קצר מ"מ מה"ט דאולי ואפשר לא דחינן מצוה בשעתה, ועוד י"ל בוודאי למיתה דיחיד לזמן קצר ל"ח היינו אדם זה שדני' עליו, אבל מצות מילה שהיא תדירה ובכל שבת ושבת יש תינוקות למול בוודאי ועיין רא"ש יומא פ' יה"כ בשם ראב"ד גב' מאכילים הקל קל דא"א שלא יהי' קטן בסוף העולם שלא מלו אותו היום ונדחה שבת אצל חבורה ויש בוודאי הרבה בנים שנימולו היום יש לחוש לא' מהם למיתה עד למחר, לכן התירה תורה למול בשבת ולא לאחרה כיון שיש לחוש שבאחד מהם תתבטל המצוה לגמרי וכל זה לא שייך באברים ופדרים דמצוה דרבים הוא, ולא שייך שתתבטל המצוה מכל וכל כן נ"ל דלא נשווי' לש"ך ז"ל טעה בדבר פשוט ח"ו, (ויש לדחוק עוד ליישב הש"ך דהא במילה יש שני מצות עשה גוף המילה הוא מ"ע ועוד נוסף מצות עשה שיהא דווקא ביום השמיני והיא מ"ע בפני עצמה משא"כ בקצירת העומר רק מצות עשה אחת והנה מצות מילה מקיים גם לאחר זמנו אבל לא מצות וביום השמיני והנה הו"א שמצות עשה של וביום השמיני יוצא גם כן אם מקדים למולו קודם ח' וכש"כ הוא לפי שמקדים עצמו בזריזות לקיים המצוה רק התורה נתנה לו רשות לאחר במצוה זו עד יום ח' אם ירצה עד שתתחזק כחו וביום השמיני היינו לכל היותר ביום השמיני ימול בשר ערלתו ועל זה שפיר מוכיח הש"ך אם גם מצות וביום השמיני יוצא קודם ח' למה תדחה המילה שבת מ"ש מנקצר שלא כמצוותו אבל לאחר ח' פשיטא שביטל מצות וביום השמיני):

ומצאתי מקום יישוב בדברינו לקושיא אחת גדולה ועצומה שמצאה ראיתי בחדושי זקניך מזקנים נתבונן זקנן ורבן של ישראל אבא מאוה"ג זצ"ל בחי' לשבת דף ק"ו שהקשה מנ"ל למילף מדאיצטריך להתיר מילה בשבת ש"מ מקלקל בחבורה חייב הא לעיל פראד"מ מבואר דילפינן מבשר ערלתו דמילה דוחה צרעת, ופשיטא מי שיש לו מורנא וצרעת וחותך דמתקן הוא, והא קרא כתיב וביום השמיני אפילו בשבת ימול בשר ערלתו כאלו כתיב וביום השבת ימול בשר שיש בה בהרת בערלתו וכיון דאיכא תיקון ע"י קציצת בהרת צריך קרא דמותר למול בשבת, ולפמ"ש הרז"ה נ"ל קצת, והניח בצע"ג:

ולמ"ש י"ל דלולא דבכל מילה בשבת היתה בו מלאכה או משום דמקלקל בחבורה חייב או דתיקון הוא כר"י, וקרא צריך להתיר שידחה שבת במקום שיש בהרת, לא היתה מתירה התורה למול בשבת במקום שיש בהרת דהא אפשר אחר שבת, מה תאמר דלא מאחרינן שמא ימות תינח אם בכל תינוק נדחה שבת, ואם נאחר יש לחוש שבכל כך הרבה תינוקות שישנם בעולם למולם ביום השבת לא ימלט שימות אחד לזמן קצר, והי מנייהו מפקית לכן התירה התורה מילה בשבת, אבל אם במילה עצמה ליכא חיוב רק במקום צרעת, ודבר זה רחוק במציאות, שיהי' צרעת במקום מילה ויהי' יום שמיני בשבת, ושמא ימות לזמן קצר דל"ש כולי האי וודאי אין לחוש וטוב לאחר המילה עד לאחר השבת, וע"כ דכל מילה יש בה חילול שבת או משום דמקלקל בחבורה חייב, או דתיקון גברא הוא ומיושב קושית אבא מאוה"ג זצ"ל:

ויש להקשות קצת, במנחות ר"פ ר"י דמתרץ תחלה דרבי ס"ל כאידך דר"ש דס"ל חביבה מצוה בשעתה והדר מקשה מר"א בר"ש לא שמיע לי' עד דמסיק לבסוף לחלק שכבר דחתה שחיטה ואיך ס"ד דמשום דחביבה מצוה בשעתה נדחה שבת תקשי איך יליף ר"ש לשיטתו דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטריך להתיר מילה בשבת דילמא איצטריך להתיר רק כשיש צרעת ולמסקנא דר"ש ג"כ לא ס"ל משום חביבה מצוה בשעתה דוחים את השבת, אלא היכי שכבר דחתה שחיטה בלא"ה א"ש יישובי, אבל לס"ד קשה, ואין זה קושיא כ"כ על הס"ד ובפלפול יש להאריך:

ובדרוש אגדה אמרתי לפרש המדרש תן חלק לשבעה וגם לשמנה, תן חלק לשבעה זה יום השבת וגם לשמנה זה המילה שניתנה בשמיני, וצ"ל איך מתפרש סיפא דקרא כי לא תדע מה רעה תהי' על הארץ, וגם המשך שבת ומילה, ונ"ל דהכי קאמר תן חלק לשבעה זה יום השבת, שהוא תכלית הימים אשר בירך ה' ושקולה ככל התורה, ואעפ"כ מצות מילה חמורה הימנה ודוחה שבת והיינו וגם לשמנה מילה שניתנה בשמיני וזמנה קבוע, דוחה את השבת שחמורה, שנכרתו עליה י"ג בריתות ושקולה יותר משבת, וקשה למה נדחה השבת הא אפשר למחר, ומשום זריזים מקדימים אין לדחות השבת, ואמר כי לא תדע מה רעה תהי' על הארץ שמא ימות הולד וכמ"ש, והוא דרוש נאה ומשובח:

ולסיים בטוב. אין טוב אלא תורה, מלתא דתמוה לי באגדת חז"ל, באותו ענין שלפנינו מדכר דכירנא פה שאמרו ז"ל בש"ס נדרים שקולה מצות מילה ככל התורה כולה שהרי אין לך מי שקיים כל התורה כאברהם, ולא נקרא תמים עד שמל עצמו דכתיב התהלך לפני והי' תמים, וקאי על מצות מילה וצ"ע דלמא מצות מילה קלה היא, ומי שחסר דבר קטן שבקטנים גם כן לא נקרא תמים כיון שיש בה חסרון, אם כי החסרון קטן, מ"מ חסרון שלא יכול להמנות בין תמימים הוא, ואמרתי ליישב עפ"ש הרמב"ם במורה, ומביאו הרמב"ן בתורה בטעם מצות מילה כדי להחליש התאוה, והרמב"ן צווח עליו הגם כי הדבר אמת בטבע אבל לא זו הטעם אלא חותם אות ברית קודש הוא, ואומר להיות כ' ע"י חיתוך המילה נתמעט התאוה ונימול ג"כ ערלת הלב עם ערלת בשר ונ"ל משו"ה כתיב בישמעאל את בהמלו את בשר ערלתו ובאברהם לא כתיב, וכתב רש"י משום שבאברהם כבר נתמעך מכח תשמיש, וי"ל עוד אברהם היה כובש תאותו בלא"ה, עד שלבו חלל בקרבו ולא הרגיש יצר הרע וגם נימול לזקנותו לא מל רק ערלת בשרו, וערלת הלב לא היה צריך למול, אבל ישמעאל היה צריך למילת ערלת הלב ג"כ, לכן את לרבות ערלת הלב, ועשה באמת תשובה באחרונה (כדאיתא ברש"י ס"פ חיי שרה) ואומר מעתה כי כל זמן שלא היה אברהם מל עצמו היה צריך לכבוש יצרו בכל מניעה ממה שאסרה תורה ובקיום מצות ולפום צערא אגרא גדולה המצוה בעיני ה', אבל אחרי שמל והוחלש התאוה לא היתה כל מצוה ומצוה צריכה כבישת יצר ונתמעטו כל מצות שעשה מערכה ושכרה, א"כ מה שהי' חסר מצוה אחד של מילה השלימו כל מצות שהי' קשה לו לקיימן ולפום צערא, ובכ"ז לא היה נקרא תמים עד אחר שמל, והלא ע"י המילה יש כאן חסרון משאר מצות שיותר ממצוה אחד דמילה ואיך נקרא חסר מקודם ותמים אח"כ נגד שהי' מקודם שמל עצמו אע"כ דשקולה מצות מילה ככל התורה וכל המצות בכף אחד, ומילה בכף שניה מכרעת את כולם, ולכן לא נקרא תמים עד שקיים מצות מילה, הגם שנגרעו שאר מצות מערכם וא"ש נכון מאוד, ומדוקדק מה שאמרו חז"ל שאין גדול במצות מאברהם, הא יצחק ויעקב בוודאי קיימו ג"כ כל התורה כאברהם ואיך אמרו שאין לך וכו' ולמ"ש א"ש כי יצחק ויעקב קיימו כה"ת אחר שנימולו ולא היה קשה עליהם כ"כ קיומן של מצוה כמו אברהם שקיים כה"ת קודם שנתנה לו מצות מילה ומ"מ לא נקרא תמים עד שקיימה מוכח מינה דשקולה ככל מצות:

ומאז הוכחתי ע"ד אגדה דלא כמ"ש הרמב"ם במורה, מדצריך להטיף דם ברית מנולד כשהוא מהול, ולטעם הרמב"ם כיון דנולד מהול וערלת בשר ליכא ל"ל להטיף ממנו דם ברית, ש"מ כי טעם יש למצוה הזו כמ"ש רמב"ן והרבה טעמים שנאמרו בזה בנגלה ובנסתר אשר שגבו מאתנו ומי יבוא בסוד ה', והבנתי באמרי פינו מדרש תנחומא בפ' תצא בפ' שלוח הקן נולד כשהוא מהול מהו להטיף ממנו ד"ב, תנא נולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית כדי להכניסו בבריתו של אאע"ה, והוא תמוה, פשיטא כל מילה היא להכניסו בבריתו של אאע"ה, שנצטווה הוא על המילה, ומה יתן בזה הכרח להטיף ד"ב, ונ"ל דהטפת ד"ב מנולד מהול תליא בטעמים אם הטעם כדי להחליש התאוה א"צ להטיף ד"ב, ואם משום טעמא דרמב"ן צריך כמ"ש, וזהו הספק נולד כשהוא מהול מהו להטיף ד"ב אא"צ משום דהטעם שלהמילה הוא למעט התאוה כרמב"ם, או צריך מפני טעמים אחרים כרמב"ן, ואמר צריך להטיף והטעם כדי להכניסו בבשא"א, דיש הוכחה דאין הטעם משום להחליש התאוה ועכ"פ עיקר הטעם איננו הוא דהא אברהם אבינו ע"ה נימול לעת זקנותו שכבר נתמעטו תאותיו בטבע, והי' ראוי' שינתן המצוה לו מקודם משנים קדמוניות, וע"כ כי הוא חותם אות ברית קודש כאדון שעושה רושם בעבדו ולא זכה אברהם לזה, עד לעת זקנתו ולכל זמן וחפץ, ועיין זה במדרש שם, והיינו כדי להכניסו בבריתו של אאע"ה וא"ש נכון:

ולהמשיך המדרש לפרשת שלוח הקן נ"ל עפמ"ש רמב"ן שם דטעם מצוה זו כדי שנרגיל עצמינו במדת רחמניות עיי"ש, והנה צוה ה' לנו שנתאכזר על בנינו לשפוך דמם ועליך הורגנו כה"י אמרו חז"ל זו מצות מילה, ושניהם יתאחדו שנהי' רחמנים בין אדם לחבירו ובמה שנוגע לעבודת השי"ת נתאכזר על בנינו האומר לאביו וכו' ואת בניו לא ידע ואהבת את ה' אלקך בכל לבבך וכו' אבל יען כי עי"ז מחליש תאותו ועיקר שמחליש בזה תאות המשגל שהרבה חולאים באים ע"י רבוי תאות המשגל כמ"ש הרמב"ם בהלכ' דיעות, ולא יכאיב לב האב בהמולו את בנו כי מה שפוגם ומצערו בזה משביחו טובא כשיגדל ויציל נפשו מצרות רבות, וחלאים רעים, וכ"ז כשמל אותו, אבל כשנולד מהול דא"צ הטפת ד"ב להחליש תאותו ושופך דמו רק לתכלית קיום מצות ה' זה מידת אכזריות בטבע, אלא שמוסר נפש בנו לה' ועושה בשמחה ובחדוה ועיי"ש זה במדרש תנחומא, פ' צו, ומאחר שצונו ה' שנרגיל עצמינו במידת רחמניות בין אדם לחבירו כש"כ שמרחם על בנו ותגדל מצות מילה כשמטיף דם ברית ממנו, וזה המשך המדרש נולד כשהוא מהול מהו, ופשט דצריך להטיף ד"ב וקשה על האדם ולפום צערא אגרא ושכרו מאוד, ומה כתיב בפ' שלוח הקן שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, ובמדרש אם תקיים מצות שלוח הקן אם אין לך בנים יהי' לך בנים, ונ"ל כי ידוע, כי חשוכי בנים הם אבירי לב בטבע, ומי שיש לו בנים רגיל להיות רחמן ומרגיש בצער חבירו וזו מדה כנגד מדה שהרגיל במדת רחמנות ע"י שילוח הקן ויזכה לבנים, ואמר שלח תשלח האם ע"ד רמז שלא יהי' רך בטבע כאם אלא ייסר בנו כאשר ייסר איש את בנו והיינו שלח תשלח את האם, שלא תבקש היא רחמים שלא להכותו או תשלח מידת האם ואת הבנים תקח לך תחת השגחתך בן אצל אביו לחנכו, ואמר למען ייטב לך ע"פ שאמרו ז"ל מי שהוא רחמן א' מג' שאין חיותם חיים כי הוא מצטער תמיד משתתף בצערו של חבירו, והיינו למען ייטב לך ותוכל להטיב לאחרים, ולא יזיק לך מדת רחמנות והארכת ימים, ה' יאריך ימינו ושנותינו בנעימים, ונעמוד חי לפניו אנחנו ובנינו וב"ב כדכתי' למען ירבו ימיכם וימי בניכם הכ"ד אביך מנשקך ומברכך מקרב הלב, פה פ"ב מש"ק לסדר תצוה תבר"ך לפ"ק:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל

תוכן העניינים

כתב סופר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה