אור ברסלב

כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה סב

תשובה סא

ה' ישפות שלומך תלמידי חביבי הרב המאור הגדול חרוץ ובקי המהולל עומד לתלפיות גן הדסים חתן אחותי כש"ת מה"ו אברהם גלאזנער נ"י אבדק"ק קלויזענבורג יע"א:

מכתבך קבלתי בעת שאני עמוס, בטרדות רבות, מ"מ להשיב פניך ריקם לא בעינא, והנני בקיצור אומר ע"ד הט"ז חי"ד סי' צ"ט ס"ק ט' דמביא ראי' מתוס' בכורות דאומר מותר עדיפא משוגג דעלמא, ואפי' למ"ד קנסי' שוגג אטו מזיד כה"ג לא קנסינן, כבר תפסו עליו הפר"ח והפלתי שם דכוונת תוס' רק דאפשר דלענין זה אומר מותר כשוגג, ואיפכא נרא' דלא פשיטא לתוס' שיהי' כשוגג דאפשר קרוב למזיד הוא, ובפר"ח שם נתקשה הלא מתני' היא במס' ערלה ומייתי לה ש"ס פ' הנזקין נ"ג ע"ב, נטע של ערלה וכ"כ שנתערבו וכו' ובלבד שלא יתכווין ללקט ופי' רש"י דהו"ל שוגג דלא נתכווין לבטל דסבר שכבר בטלו במחובר אלמ' דטועה בדין מקרי שוגג עיין בו שנכנס לחלק בין אומר מותר דהתם דלא כ"ע דינא גמירא דלא בטל במחובר משא"כ אין מבטלין איסור לכתחילה אפי' נשים ידעי' ליה אפשר דקרוב למזיד הוא, ולפע"ד נראה חילוק פשוט דהתם שלא ידע שיש כאן איסור כלל דסבור שכבר נתבטל ולדעתו אינו עושה מעשה ביטול אומר מותר כזה שוגג הוא משא"כ ביודע שיש איסור ומכווין לעשות מעשה ביטול רק שסבור שמותר לבטל אפשר קרוב למזיד הוא, וכן חילקו לקמן סי' ק"י בהפילו בין נודע לקודם שנודע התערובת ועיין פלתי סי' צ"ט ס"ק ו' ביאורו בתי' האו"ה בין נודע ללא נודע דדמי' להא דסי' ק"י כנ"ל:

ולכאורה נרא' מפי' רש"י דמפרש ובלבד שלא יתכווין ללקט היינו שסבור שכבר בטל ולא פי' שסבור שמותר לבטל נראה דס"ל דבכה"ג מקרי מזיד רק כשסברו שאין כאן איסור שכבר נתבטל דמי' לשוגג אלא דרש"י הוצרך לפרש כן דלשון ובלבד שלא יתכווין ללקט אינו סובל רק לפרש שלא יתכווין ללקט כדי לבטל שסבור כבר בטל הוא, אבל כשיודע שצריך ביטול ומתכוין לכך רק שסבור שמותר לבטל איסור, א"א להכניס בלשון ובלבד שלא יתכוין ללקט דהא מכוין ללקט כדי לבטל, אלא סבור שמותר לבטל, ולכן הוצרך רש"י לפרש שלא יתכווין ללקט כדי לבטל, ומשום דסבור שכבר בטל הוא ושוגג הוא בזה, אלא דעל מתני' גופא קשה למה נקיט האי לישנא הול"ל באופן שמתכוין לבטל רק שסבור שמותר לבטל ורבותא יותר איכא, ומוכח לכאורה דכה"ג אומר מותר קרוב למזיד ויש לדחות דסתם מתני' ר"מ דקניס שוגג אטו מזיד בדרבנן, ולכן גם שוגג באומר מותר לבטל קניס, ולכן נקט דווקא בשלא יתכווין ללקט דאמר מותר שסבור שכבר בטל ואינו עושה מעשה ביטול כלל בכה"ג לא קניס, אבל למאן דס"ל דלא קנסי' בדרבנן שוגג אטו מזיד אולי גם זה מקרי שוגג וזהו ספיקת תוס' בכורות כנ"ל:

ויש להקשות קצת כדמקשה לר"י דאפי' במזיד לא קניס מדאמר אפי' מכווין ללקט יש לומר הכי כוונתו לטעמי' דס"ל ל"ק שוגג אטו מזיד אמר אפי' מכווין ללקט, לאפוקי דר"מ דס"ל דווקא דאינו מכווין ללקט שאינו יודע שיש כאן איסור בהא לא קנס אטו מזיד, אבל כל שוגג אחר חוץ מזה קנס, וע"ז אמר ר"י אפי' מכוין ללקט היינו שיודע שלא ביטל כבר והוא אומר שמותר לבטל איסורים מ"מ מותר דס"ל ל"ק שוגג אטו מזיד, אבל מזיד ממש דלא קניס מנ"ל, מזה יש להוכיח דפשיטא לש"ס דשוגג דאומר מותר קרוב למזיד הוא, ואפי' למאן דל"ק שוגג אטו מזיד מ"מ בכה"ג קניס דקרוב למזיד וצ"ע:

והנה בח"ס יו"ד סי' פ"ח הקשה על הט"ז דס"ל דאומר מותר קיל משוגג דעלמא מדמקשה ש"ס ממעשר וממטביל בשבת, דל"ק ר"מ שוגג אטו מזיד בדרבנן, והלא צ"ל מתוס' באומר מותר עיי"ש ולי בנו היה נראה דלק"מ דהא קתני המעשר ומבשל בשבת בשוגג יאכל, והא שוגג דשבת בכל שוגג ס"ל ר"מ דלא קניס דהא בדאוריית' ל"ק, וכך יתפרש שוגג דמעשר דהא נקיט מעשר ומבשל בחדא בקתא וכללניהו יחד, דאין לומר שוגג דשבת ג"כ באומר מותר דא"כ לא מקשה ש"ס מידי דר"מ אדר"מ ממטמא ומדמע י"ל בשבת באומר מותר אלא דהא ל"ק חדא דמבשל בשבת בוודאי באומר מותר לבשל קרוב למזיד הוא דכ"ע יודעים דאסור לבשל בשבת ואופים ומבשלים מע"ש וגם אם אומר מותר הוא דלט"ז עדיפא משוגג מ"ט דר"י דקנס וע"כ בשוגג דעלמא קאי וכן המעשר ושפיר מקשה ובזה י"ל קושית תוס' דמקשה תחלה ממעשר והדר ממטביל דקדום במתני' ולהנ"ל י"ל דממטביל היה אפשר לומר דשוגג היינו אומר מותר ולכן מקשה תחילה ממעשר דכייל בהדי מבשל ומוכח דלאו באומר מותר והדר מקשה ממטביל דמסתמא דשוגג דרישא כשוגג דסיפא דמעשר ומבשל בשבת ועיין כעין זה בפ"י גיטין שם וא"ש ויש מזה ראיה להטו"ז ועיין:

אלא בכ"ז לא נתיישב ממה דמקשה ש"ס מדם שנטמא בשוגג הורצה י"ל באומר מותר וכן הקשה בח"ס גם מהך קושית ש"ס והנלפע"ד ביישוב הקושי' דבאמת דחוק ורחוק לומר דשוגג היינו באומר מותר דהא יש כמה מינים שוגגים בוודאי דחוק לפרש שוגג פטור דווקא באומר מותר וגם הא קתני מזידים חייבים משמע דווקא מזיד ולא שוגג דל"ק שוגג אטו מזיד אלא דח"ס מביא ראי' מש"ס מנחות מ"ט דמתרץ אביי למתני' דכהנים שפגלו שוגגים פטורים באומר מותר הרי דניחא לי' לאוקמי מתני' באומ' מותר דווקא ולפע"ד במתני' דכהנים שפגלו אין שום דוחק לפי דס"ל ל דעקירה בטעות לא הוי עקירה ולא הוי אופן מפגל בשוגג רק באומר מותר ומתני' דקתני הכהנים שפגלו מזידין חייבין הא שוגגין פטורי' וכיון שתני שפגלו ותנו עלה פגולם פגול ליכא אופן שיהי' שוגגי' ויהי' מפגלים רק באומר מותר שפיר קתני שוגגים פטורי' באומר מותר דהא ליכא אופן אחר שיהיה שוגג ויהי' מפגלי' רק באומר מותר ומתני' לאו בדין פגול איירי רק בדין ממונות מי במזיד חייב ובשוגג פטור היינו באופן שיוכל לפגל בשוגג ועיין כעין זה בתוס' תמורה ל"א ע"א סוף ד"ה טרפה אינה יולדת אבל בדם שנטמא ומטביל ומעשר בשבת רחוק ודחוק לפרש שוגג תשלומיו תשלומין ויאכל היינו באומר מותר דווקא דהא יש כמה מינים שוגגים ואיך נפרש שוגגים פטורים דווקא בכה"ג וגם מזידים חייבים משמע כל שאינו מזיד פטור ולכן לא בעי ש"ס לתרוצי מתני' בהכי כנ"ל נכון וברור:

ובמאי דכתיבנא נתיישב ג"כ מה דהקשה השואל שם מתוס' גיטין שהקשה מכהנים שפגלו דאוריית' היא ואתי' כר"י ל"ק שוגג אטו מזיד י"ל מתני' באומר מותר וכדמוקי אביי שם ובתחלה הי' נ"ל דקושי' תוס' לרבא דאמר שם ומותבינן אשמעתתא ממתני' דכהנים שפגלו וסבור דמתני' בשוגג שהוא שלמים איך אפשר דמתני' בהכי איירי תקשה מתני' למה לא קניס שוגג אטו מזיד בדאוריי' וע"כ באומר מותר כן י"ל ולדברינו א"ש ביותר דקשה לאמת לר"ח דס"ל עקירה בטעות הוי עקיר' א"כ שוגג דמפגל כמה מינים שוגגים איכא כסבור שהוא שלמים וכדומה תו א"א לפרש דפטו' דווקא באומר מותר ואביי שפיר מתרץ באומר מותר כיון דליכא שוגג אחר במפגל משא"כ לר"ח ומשו"ה לא מתרץ ג"כ הך דמעשר ומטביל ודם שנטמא באומר מותר כדכתיבנא ושפיר הקשה תוספות כנ"ל:

ולפי שבארנו קושי' תוס' י"ל קושי' תוס' ע"פ שיטתו של רש"י בחולין סוגי' דשוחט בשבת דטעמא דר"י בשוגג לא משום דקניס שוגג אטו מזיד אלא משום שלא יתהנה עיי"ש ובמהרש"א דסוגי' דגיטין פ' הנזקין פליג על רב בהא וס"ל משום דקנסינן שוגג אטו מזיד לפ"ז י"ל ר"ח במנחות ורבא בס"ד דמתני' לאו באומר מותר ס"ל כרב ולק"מ מכהנים שפגלו וא"ש, אלא תוס' לשיטתו בחולין ובגיטין דל"ל כרש"י חולין ולכ"ע טעמא דר"י משום דקניס שוגג אטו מזיד הקשה תוס' שפיר הא כהנים שפגלו דאוריית' הוא ובפשיטות י"ל קושי' תוס' עפמ"ש הרשב"א דש"ס היה יוכל לחלק בין מבשל בשבת דאין מוציאים ממון רק אוסרים שלו למטמא ומדמע להוציא ממון בשוגג אטו מזיד לא ס"ל לר"י וש"ס לרווחא דמלתא מחלק בין דאוריית' לדרבנן לפ"ז לק"מ על ר"ח וס"ד דרבא במנחות מה יענו אמתני' דכהנים שפגלו י"ל ס"ל להוציא ממון ל"ק ר"י אפי' בדאוריי' שוגג אטו מזיד ופשוט:

והנה הרשב"א חידש חילוק זה מדמסיק אתי לערומי שיאמר שוגג אני והקשה א"כ במטמא נמי אתי לערומי ועל זה נכנס לחלק בין מפסיד שלו כמו במבטל איסור ובין להוציא ממנו ממון כמו במטמא וכ' דבאמת היה יוכל ש"ס לחלק כן בין מבשל בשבת למטמא ולא אבין דעיקר חסר מן הספר דמה שמתרץ שם דאתי לערומי שייך גם במטמא ובכ"מ ולחלק בין להוצי' ממון למפסיד שלו מלבד שהחילוק קשה להסביר סוכ"ס מפסיד שלו גם בתי' ש"ס אין זכר מחילוק זה וצ"ע והנכון פרושו של מהר"ם שי"ף במבטל תמיד אתי לערומי ויאמר שלא כוון לבטל אלא לערב בא וא"א לעמוד על מחשבתו אם התכווין לבטל משא"כ במטמא וכדומה כאלו עכ"פ היכא שיתברר שמזיד הוא שידע שהוא של חבירו ונאסר ועשה במתכווין ואמת נכון הדבר:

ומ"מ מה שהקשה ש"ס ר"י אדר"י ממבשל בשבת דקנס וממטמא דלא קניס צ"ע דמבשל בשבת לא מפסי' מידי רק שלא יאכל בשבת דלמ"ש מותר גם לו משא"כ במטמא וצ"ל לרווחא מתרץ כן כמ"ש רשב"א וזה דוחק דמה שמתרץ דבדאוריית' קנס ובדרבנן לא קנס וצ"ל ע"ז חמירא להו ובדילי ל"ק ור"מ בע"ז קנס יותר משום דחמירא ופליגו בסברות הפוכות בוודאי איכא רווחא יותר לתרץ דבמבשל ליכא פסידא דלמ"ש מותר משא"כ במטמא וצ"ע:

והנה בפ"י הקשה דהא ש"ס יוכל לתרץ דלהכי ל"ק ר"י שוגג במטמא כדי שיודיעו והיא קושיא עצומה לכאורה ובחידושי לסוגי' אמרתי ביישוב הקושי' ע"פ קושי' הראב"ד ומובא ברשב"א סוגי' דכהנים שפגלו מדחזקיה דס"ל שוגגים פטורין כדי שיודיעו מוכח דע"א נאמן דאל"ה גם אם יודיע לא נאמן ש"מ דע"א נאמן ורשב"א בקידושין די"ל דהועילו כשיודיע אם יאמין לו כבי תרי וזה דחוק כמובן ואם נסבול כן לחזקי' או נאמר דלחזקי' דס"ל שמי' היזק מוכרחים לומר ע"א נאמן אבל לפי שיטות כמה פוסקים דהלכתא דאין ע"א נאמן ליכא משום כדי שיודיעו והא"ש דש"ס לא רצה לומר דבשוגג ל"ק ר"י משום כדי שיודיע דהא קיי"ל אין ע"א נאמן וליכא משום כדי שיודיעו וא"ש ומיושב קושי' תוספות מכהנים שפגלו דדאוריית' הוא ולא קנס י"ל משום כדי שיודיעו דהא כהן המפגל לכ"ע נאמן או משום שבידו וכדי שיודיעו כשעדיין בידו או כשהוא בידו ושפיר י"ל משום כדי שיודיעו ל"ק כקושי' פ"י ובחידושי הארכתי עוד ע"ד פלפול ואכ"מ:

נחזור לתחלת דברינו דלכאורה יש ראיה לט"ז דאומר מותר עדיפ' מכל שאר שוגגים מדמקשה ש"ס תחלה ממעשר וכתבנו דהיה מקום לומר דבאומר מותר איירי ולכן מקשה ממעשר תחלה דכייל לי' עם מבשל בשבת הגם שכתבנו דדחוק ורחוק מאוד לומר שוגג דווקא אומר מותר ומשו"ה מקשה מדם שנטמא מ"מ עדיין י"ל דמקשה ממעשר תחלה דחזקה הקושיא יותר שא"א לדחוק כלל דבאומר מותר איירי מדכיילינהו עם מבשל בשבת ואלימא הקושיא ממעשר מקושי' ממטביל ויש ראי' לדינא של ט"ז ועיין:

אלא דקושי' תוס' זו קשי' גם על סוגי' דביצה י"ז דמקשה תחלה ממעשר והדר ממטביל ומה דהקשה לבסוף ממבשל בשבת לק"מ דידע דקושיא זו חלושה היא דמבשל חמירא דדאוריית' היא ומקשה ומפרק לבסוף הפשוט דרך שקלא וטרי' כן סגנון ש"ס בכ"מ אבל מדמקשה ממעשר תחלה צ"ע ומהתימא שלא הקשה תוס' שם כמו שהקשה בגיטין:

והנלפע"ד ביישוב דסוגי' דביצה וממילא תתיישב גם סוגי' דגיטין, דלכאורה יש להקשות בסוגי' דביצה דרצה להוכיח דעבר ואפה קנסי' כמזיד ולא אמרי' משום עונג שבת לא קנסו מדקתני במעשר דמזיד לא יאכל י"ל בוודאי קנסא לא קנסינ' משום עונג שבת אבל במעשר שהעבירה היא שתיקן פירות ואם נאסור עליו שצריך לעשר שני' ולא פעל במה שעישר באיסור ממילא לא עביד עבירה לכן גזרו אומר שאסור כדי להצילו מעבירה ולא משום קנס משא"כ בעבר ואפה אם נאסר עליו מ"מ מה שעשה עשה ולא ניצל מן העבירה וכעין זה כ' הרמב"ן בחי' ליבמות גבי סנדל של חליצה של אה"נ ועיין טורי אבן ר"ה כ"ח גבי התוקע בשופר של ע"ז וצ"ע:

ואחר העיון קצת נראה דלק"מ תינח אי אסרו עליו המעושר לעולם עד שיעשר שנית וי"ל מזיד אסור היינו לעולם ושוגג מותר מיד דבשוגג לא עבר ולא צריכי' לאסור עליו כדי להציל מעבירה דהרי שוגג הוא כן י"ל אלא הא כייל מעשר ומבשל בשבת מזיד אסור וסתם מתני' ר"מ דס"ל בשבת במזיד מותר למ"ש ואיך נפרש מזיד במעשר לעולם והא כללינהו יחד וע"כ מזיד דמעשר ג"כ עד מ"ש וא"כ הא תיקן בעישורו ולא מרוויחי' מידי רק קנס הוא מפני שעבר ופשט שפיר ה"ה בעבר ואפה וא"ש, והא"ש דלא פשיט תחילה ממטביל די"ל מזיד אסור היינו לעולם עד שמטביל שנית אבל ממעשר פשיט שפיר והדר פשיט ממטביל דמסתמא מזיד דרישא כמו דסיפ' עד מ"ש ומיושב סוגיא דביצה:

וע"פ דברים הדברים האלו מיושב ג"כ סוגיא דגיטין די"ל הא דלא קניס ר"מ שוגג אטו מזיד משום עונג שבת ל"ק, ואפי' מזיד וכ"ש שוגג, והא דמזיד אסור לא משום קנס כמו בכל מקום כדי לקנוס ע"ע רק כדי להצילו מן העבירה שעבר ולכן אמרו אסור ולא תיקן מידי אבל בשוגג אין מקום לאסור עליו כדי להצילו דבלא"ה שוגג הוא אבל בכ"מ דאסרו מזיד משום קנס קנסי' גם שוגג שלא יאמר שוגג הייתי, וזה לא שייך במעשר ומטביל דל"ק רק להצילו ואם יאמר שוגג הייתי ישא את עונו, ואנן לטובתו באנו והבן, ולק"מ קושי' ש"ס אלא כ"ז אם אסרו עליו במזיד לעולם והא קתני מעשר ומבשל כמו מבשל למ"ש מותר כן מעשר ושפיר הקשה, והא"ש דמקשה ממעשר תחלה והדר ממטביל ע"ד שיישבנו סוגי' דביצה, ומיושבים הסוגיות ע"ד חידוד נכון וישר לפע"ד:

אלא דיש להקשות מאי מקשה מדלא קנס שוגג אטו מזיד, י"ל דמשום עונג שבת לא רצו לקנוס כ"כ שוגג אטו במזיד ודי שקנסו במזיד ולא חששו לו לעונג שבת אבל לקנוס שוגג ולבטלו מעונג שבת לא, ונ"ל דא"כ נפשוט דבמזיד קנסו ולא חששו לעונג שבת ובש"ס ביצה נשאר באיבעי' דלא איפשיטא אי קנסו במזיד ומתרץ הא דמעשר באית לי' פירי אחרינא, וכן הא דמטביל, לולי דהיה משני דכאן לא קנסו שוגג אטו מזיד משום עונג שבת הוה צ"ל דאיירי בל"ל פירי וכלי' אחריני ונפשוט דבמזיד קנסו וזה לא רצה לכן מתרץ תי' אחר וכן היא סגנון סוגי' דש"ס בדוכתא טובא ועיין:

מ"ש בח"ס על הרמב"ם הלכות תרומות הקושיא על הרמב"ם כבר אמורה במל"מ פט"ו מה' מ"א הלכה כ"ה ועיין בחו"ד סי' צ"ו מ"ש:

תבנא לדינא בהא דקנסו שוגג אטו מזיד קיי"ל כר"י דבדאוריית' קנסינן ובדרבנן לא קנסינן והפר"ח סי' צ"ט ס"ל במבטל איסור דאורייתא קנסי' בשוגג ודחהו כבר הפר"ת ופלתי ופמ"ג ניהי דעיקר איסור דאורייתא, מ"מ הא דאין מבטלין לכתחילה דרבנן הוא ויצא לו לפר"ח זה מדמקשה ש"ס לר"י והא מדאוריית' מבטל בטל משמע אי מדאוריי' לא בטל הוי א"ש, והפלתי דחה ראיה זו בדוחק ודיחוי בעלמא, והפר"ת הביא ראיה מזה לשיטת הראב"ד דאין מבטלין דאוריית' והקושיא על החולקים, ולפע"ד יש מזה ראיה למה שהעלה הנב"י תנינא סי' י"ד בחלק יו"ד דביבש לכ"ע אין מבטלין דאורייתא וא"ש, ולפ"ז במבטל יבש ביבש חד בתרי קנסינן שוגג אטו מזיד, אפי' בלח אפי' איסור דאורייתא ל"ק שוגג ובדרבנן אפי' ביבש לא:

והנה הטור בסי' צ"ט פסק במבטל איסור ל"ק שוגג ובסי' ק"י גבי נפל א' מהם כ' אבל הפילה אפי' שוגג, והב"י כ' דצריך לחלק בין דסי' צ"ט לסי' ק"י והרבה חילוקים נאמרו על זה, ולפע"ד דהחילוק פשוט דבנפל א' מהם זה קולא גדולה דבאמת יש לנו לומר דמרובא פריש אלא שהקילו בדבר יען הא דדבר חשוב ל"ב רק דרבנן, לכן כל שיש לחוש שיבטל בידים ויאמר שנפל או שוגג לא התירו ולא הקילו אפי' שוגג, דבלא"ה לומר איסורא נפל קולא יתירה היא, אבל במבטל איסור לכתחילה דמדינא בטל וביטול גמור מדינא הוא וקנסא קנסו כיון שעבר ובטל לכתחילה בזה ס"ל די שקנסו במזיד ולא בשוגג אטו מזיד כולי האי לא אסרו כיון שמזיד עצמו חומרא וקנס הוא כנ"ל נכון ופשוט, ועיי' תי' נכון בספר טהרת הקדש ר"פ התערובת וקיימתי מעצמי:

ובאומר מותר לבטל נקטו האחרונים דג"כ לדידן כשוגג מתוס' בכורות הגם דתוס' כ' רק דרך אפשר ולא במוחלט מ"מ כיון דרבנן הוא נקטינן לקולא כ"כ פרמ"ג, אבל לא עדיפא משוגג, והיכא דעבר אדאורייתא דקנסו שוגג אטו מזיד אומר מותר ג"כ קנסינן דלא כט"ז והבאנו ראיה דלא כוותי' מדקתני במתני' ובלבד שלא יתכווין ללקט שסבור שכבר בטל דווקא בכה"ג דסבור שאין כאן איסור כלל, אבל באומר שמותר לבטל עכ"פ לא עדיפא משוגג, ולר"מ דקניס בדרבנן שוגג אטו מזיד קנס גם בזה ולדידן בדאוריי' ולכן מבטל יבש ביבש וסבור שמותר לבטל קנסי' שוגג אטו מזיד חוץ באומר מותר שסבור שאין כאן איסור או שסבו' שכבר בטל כנ"ל:

ובעושה ע"פ הוראת חכם עיין מג"א סי' שי"ח, ועיין א"ע סי' י"ג סעי' יו"ד וח"מ וב"ש שם, ובתשובה הארכתי בדין דרמ"א שם, ועיין מג"א סי' רמ"ח ס"ק י"ח, וסי' ק"ד ס"ק ו' ומג"א סי' ק"ח ס"ק י"א אי שכחה מקרי אונס, ולאפס הפנאי פה תהא שביתת קולמסי כעת, ולאשר ידעתי כי נפשך שוקקה לשמוע דברינו יצאתי מענין לענין באותו ענין בפלפלא טבא בין בתרי דברינו והיה זה שלום כנפשך היפה ונפש אוה"נ, פ"ב כאור בוקר ליום א' פ' נח תר"ל לפ"ק:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה