כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה לד
הפמ"ג יו"ד סימן פ"ה במשבצות אות ד' יצא לדון בדבר החדש לפי דקיי"ל אין בגידין בנ"ט ועץ הוא והתורה חייבה עליו, אינה חייב עליו רק כשאוכל כזית בבת אחת, אבל בזאח"ז בכדי אכילת פרס לא כמו אמה"ח בסוף פרק גה"נ דחלקו מבחוץ פטור פירש"י חלקו לכזית ואכל בכדא"פ שפטור משום דאין לך בו אלא חידושו ואם אמ"ה דיש בו בשר הואיל ומצטרף גיד ועצם ליכא הל"מ דמצטרף בכדא"פ כ"ש גה"נ דעץ בעלמא הוא דהלכתא דכזית בכדא"פ לא נאמרה עליו והרמב"ם פ"ז מהלכו' מ"א פסק דחלקו מבחוץ פטור כפי' רש"י עיין לח"מ שם א"כ כ"ש גה"נ ומזה הוליד עוד חידוש דין דבח"ש לית בי' איסור דאוריי' דהא לא חזי לאצטרופי בכדא"פ:
ונ"ל לפי דבריו האוכל גה"נ של נבילה או של עולה דפסק הרמב"ם פ"ח מה' מ"א הלכה וי"ו דחייב שתי' ובהלכ' ה' כ' האוכל גה"נ של טמאה פטור דגיד אינה בטומאה הואיל בשרו אסור ואיסור טמאה ליכא דאין בגידין בנ"ט וסתר עצמו מני' ובי' למה בנבילה ובעולה חייב שתי' ובשל טמאה ליכא איסור טומאה משום דאין בו בנ"ט והעלו גדולי אחרונים שעה"מ ופלתי דס"ל כיון דאחשבי' רחמנא לאכילתו וחייב משום גיד חייב נמי משום נבילה ואוכל גיד של נבילה איך נאמר דחייב משום גיד ואין חייב משום נבילה אבל בטמאה דליכא איסור גיד גם משום טמאה ליכא דל"ש דאחשבי' רחמנא לאכילתו דאינו חייב גם משום גיד אלו דבריהם ז"ל ולפי חידושו של הסמ"ג נ"ל אם אוכל גה"כ של נבילה או עולה אינו חייב רק כשאוכל כזית גיד בב"א אבל בכדא"פ אינו חייב כלום כיון דמשום גיד אינו חייב כלום ואפי' איסור ח"ש אין בו גם משום נבילה או קדשים אינו חייב ומותר מן התורה כיון דאכילה זו לאו אכילה דמחייב בה משום גיד הוא גם משום נבילה או קדשים ליכא כמו בטמאה כנ"ל ועיין:
ומצאנו בזה מקום יישוב לקושי' רשב"א בתשובה על הרמב"ם מש"ס ר"פ גה"נ דרצה לתרץ מתני' דס"ל אין בגידין בנ"ט ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא ולרמב"ם גם איסור מוקדשין איכא ועיין פלתי ועפמ"ש י"ל בשנדקדק בלשון ש"ס ובמוקדשין איסור גיד איכא צ"ל הא קאי במוקדשין לא הול"ל רק דמתני' ס"ל אין בגי' בנ"ט ואיסור מוקדשין ליכא ותיבת ובמוקדשין מיותר גם מה דקאמר איסור גיד איכא ג"כ מיותר דלא הול"ל רק איסור מוקדשין ליכא וע"פ הוצעה שהוצענו בשיטת הרמב"ם כשאוכל גה"נ של מוקדשי' כשאוכל בזאח"ז בכדא"פ פטור מכלום דליכא לא איסור גיד ולא איסור קדשי' ולפ"ז יש להעמיס בכוונת ש"ס דמתני' ס"ל אין בגידין בנ"ט ובמוקדשין היינו איסור של מוקדשין איסור גיד איכא היינו איסור שיש בגיד כשאוכל כזית בב"א דחייב משום גיד איכא גם משום מוקדשים וחייב ב' אבל איסור מוקדשין היינו איסור שיש בכל מוקדשין שחייב בזאח"ז בכדא"פ זה ליכא כאן כיון שאין בגידין בנ"ט אינו חייב משום מוקדשין רק כשיש איסור גיד וקשורים זה בזה וא"ש מתני' ע"פ אוקימת' זו גה"נ נוהג במוקדשין היינו איסור של גיד נוהג במוקדשין שע"י איסור גיד יש איסור בשל מוקדשין וכמוהו כשאוכל בב"א וא"ש נמי דלא קתני אין מוקדשין נוהג בגיד דבאמת נוהג כאיסור הגיד ולא כאיסור מוקדשין כל בשר ומיושב קושי' תוס' דלא מתרץ דס"ל למתני' יש בגידין בנ"ט ואין איסור חע"א ותי' דא"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מבעי' לי' ולמ"ש א"ש דלא מתרץ דאין אחע"א דהול"ל אין מוקדשין נוהג אבל לאוקימת' דס"ל אין בגידין בנ"ט ל"ק דאין מוקדשי' נוהג בגיד מבעי' לי' דהא באמת נוהג ומיושב קושי' תוס' ומדוקדק לשון ש"ס וממקום שהקשה רשב"א על הרמב"ם נהפוך הוא משום ראיה להרמב"ם כנ"ל ע"פ פלפלא טבא ומה שקשה על הרמב"ם מלקמן ק' ע"ב עיין בשעה"מ:
ונ"ל לפי שדן הפמ"ג קו"ח גיד מאמה"ח דלא מצטרף בכדא"פ וגם ח"ש מותר נ"ל לדון קו"ח בנזיר שאוכל חרצן שחייב דווקא בשאוכל כזית בב"א דאין ראוי' לאכילה בעין והתורה חייבה לנזיר עליו אין לך בו אלא חידושו כשאוכל בב"א ואם באמה"ח וגה"נ כן הוא כ"ש בנזיר דקיל מכל איסורי' שבתורה ועיין נזיר ל"ז ע"ב ושבועות כ"ב דחרצן אינה ראויה בעינ':
ועפ"ז נ"ל לעשות סמוכים לחידושו של הפמ"ג מש"ס שבועות כ"ב ע"ב דמבעי' נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה ונדחק תוס' הא דמבעי' לי' דוקא בנזיר ה"ה בחלב ושאר איסורין יש מקום ספק דלמא אהיתירא קא משתבע ולמ"ש א"ש במרווח ע"פ מה שהקשה תוס' שם הא ר' אשי מסתמא כר"י ס"ל דח"ש אסור מה"ת ומ"ש בתוס' בתי' קמא דלאו מושבע הוא מה"ס ידוע הוא דכמה ראשוני' חולקים ע"ז ומ"ש תוס' דלר"י האיבעי' בשלא כדה"כ אין מובן הא ר"א מבעי' ל' אי אהיתי' קא משתבע ודעתו אמשהו ואיך נפרש אהיתיר' שלא כדה"נ מפורש אמר דעתו אמשהו ונ"ל דלכן העמיד רב אשי האיבעי' בנזיר שאמר שלא אוכל חרצן דחידוש הוא שאינה ראויה לאכילה ותורה חייבה לנזיר עליו ודווקא כשאוכל בב"א וממילא ח"ש מותר ושפיר קמבעי' דאהיתי' קמשתבע ודעתי' אמשהו דמותר לנזיר ומיושבי' ב' קושיו' תוס' וה"ה דיוכל למבעי' בנשבע שלא אוכל גה"נ אלא כיון שצריך לפרט איסור א' נקיט נזיר בחרצן משום דאיירי בחרצן וגם בגה"נ היה צריך להאריך ולמבעי' למ"ד אבגבנ"ט וא"ש יעיין:
ומכ"ז ראיה לחידושו של הפמ"ג ומדלא תי' תוס' כן אין ראיה נגד זה דתוס' לשיטתו ס"פ גה"נ ס"ל חלקו מבחוץ דלא כרש"י דאפי' נטלו בב"א לתוך פיו פטור כיון דאין שם אבר עליו ואין לך בו אלא חידושו עיי"ש וכ"ז לא שייך בגה"נ ובחרצן בנזיר:
ואיידי דאיירי בתוס' שבועות אודיע צערי במ"ש תוס' דמסתמא ר"א כר"י ס"ל הא מפורש אמר ר"א לברי' מר בר"א חולין צ"ח ועוד הא אמר ר"י ח"ש אסור מה"ת וצל"ע:
ואחר העיון נחמתי כי עשיתי סמוכים לחידושו של הפמ"ג ע"פ שהוספתי על דבריו כי גם בחרצן דנזיר כן הוא דווקא בשאוכל כזית בב"א מדקשה עלן מסוגי' ש"ס נזיר כ"ז ע"ב ופסחים מ"ה ע"א דמתרץ איסור והיתר בב"א איסור ואיסור בזאח"ז ועיין רש"י נזיר דילפינן דאיסורי נזיר מצטרפין מדכתיב מחרצנים ועד זג ומוכח ונראה דלא צריך קרא רק שיהי' ב' איסורי נזיר חרצנים וזו מצטרפין בכדא"פ אבל חרצן לחוד וזג לחוד מצטרפין בלא"ה, ולפמ"ש גם חרצן לחוד לא מצטרף לולי קרא, ועוד קשה מה דמקשה מעיקר' אפי' היתר ואיסור מדכתיב משרת והיינו שרה פתו ביין לפמ"ש הפמ"ג דבין דאינו מצטרף בכדא"פ ח"ש מותר ג"כ א"כ י"ל דווקא פת עם יין מצטרף היתר לאיסור ח"ש כיון שבח"ש עכ"פ איסור איכא ולמלקות בעי כזית בזה גלי תורה דהיתר משלים לח"ש איסור ללקות אבל שיהי' היתר מצטרף לח"ש חרצן דמותר מנ"ל אם לא שמצטרף עמו איסור וקמ"ל קרא דב' איסורי' מצטרפי' יחד וצ"ע:
עוד קשה לפ"ז גם משרצים דחידוש הוא דמאיסי כבש"ס ע"ז גבי עכברא בשכר' ובתוס' שם נימא ג"כ דאינו מצטרף בכדא"פ וח"ש מותר מן התורה ולא לשתמט מאן דאמר הכי ויש להביא ראיה קצת דלא כן הוא מדמתרץ ר"ל מתני' בשבועה שלא אוכל ואכל נבילות טריפות שקצים ורמשים במפרש ח"ש אליבא דרבנן ואם בשרצים ושקצים ורמשים דמאיסי דווקא באוכל בב"א איכא איסור א"כ מעיקרא ל"ק מושבע ועומד מה"ס הוא רק מנבילות וטריפות דמשקצים ורמשים לק"מ דשפיר משכחת דחייב משום שבועה כשאוכל בזאח"ז תוך כדא"פ דחייב משום שבועה ופטור ומותר משום איסור שקצים ורמשים ואיך מתרץ ר"ל במפרש ח"ש היינו בנבילות וטריפות ושקצים ורמשים כפשוטו באינו מפרש ג"כ משכחת דחייב ומתני' לאו בחד גוונ' וכן קשה לר"י דמוקי בכולל ג"כ ל"צ רק בנבילות וטריפות וזה דחוק ורחוק:
ולכן נלפע"ד במחכ"ת הפמ"ג לא נחית לעומקא דדינא פה ודימה להדדי גה"נ דחידוש ועשה קו"ח מאמה"ח דנ"ל דווקא באמה"ח דחדשה תורה דעצמות וגידין מצטרפין ומשלימות לבשר אבל בשר דמידי דאכילה הוא בעי אלא שגידי' ועצמות משלימו' לכזית אמרינן אין לך בו אלא חידושו כשאוכל כל כזית בשר ועצמות בב"א אבל כשאוכל או בשר בפ"ע או גידי' ועצמו' בפ"ע לא ואפי' אוכל קצת מן הבשר עם קצת מן הגידי' ועצמות ואח"כ אוכל עוד קצת מן בשר וגידי' ועצמות בתוך כדא"פ עד דאכל כזית בצירוף ג"כ לא מצטרפין דלא חדשה תורה דמצטרפין גידין ועצמות רק להשלים לשיעור שלם שיהי' חייב עליו משום אמה"ח אבל אם באכילה זו לא נשלם השיעור לא נעשי' גידי' איסור כדי להצטרף עם מה שאוכל אח"כ שיהי' שני אכילות שיעור שלם דאין לך בו אלא חידושו דמצטרפו לבשר באכילה אחת שיהי' חייב באכילה זו וכן הוא באיסור נזיר דגלתה תורה דהמ"ל דווקא באוכל בב"א היינו כשאוכל היתר ואיסור בב"א ואיכא שיעור כזית בין שני' אבל בזאח"ז ל"מ כשאוכל איסור בפ"ע והיתר בפ"ע דלא מצטרף אפי' כשאוכל קצת מן איסור והיתר יחד ובתוך כדא"פ אוכל עוד מן איסור והיתר יחד אין מצטרף עם מה שאכל תחלה כיון שבכל אכילה לא היה כדי להצטרף לש"ש ל"א שיהי' היתר נעשה איסור כאיסור ח"ש כדי להצטרף אח"כ לש"ש ומבואר דכן הוא ברש"י נזיר ל"ז ע"ב ד"ה אמר ל' היתר מצטרף לאיסור כשנותנו בפיו בב"א אבל איסור לאיסור אפי' אכל חצי זית ובולעו וחזר ואכל ח"ז של איסור נראה דבהיתר מצטרף דווקא שאכל כל השיעור בב"א ומפורש ביותר בתוס' שם ד"ה היתר ואיסור וז"ל חצי זית חרצן וחצי זית מפת ביחד דווקא מפורש דצריך שיאכל ב' חצאי זיתי' של היתר ואיסור בב"א דווקא ועיין רש"י פסחים מ"ג ע"ב ד"ה אין היתר מצטרף שכתב אם אוכל מ"ז ענבים וחיצ פת בב"א נראה דווקא ב' חצאי זיתי' בב"א וכן באמה"ח דגלתה תורה דמשהו גידים ועצמות מצטרפי' למשהו בשר דווקא כשאוכל כל השיעור בב"א דאל"ה לא מצטרף גידים ועצמות להיות איסור, אבל כ"ז שיהי' מהיתר נעשה איסור, אבל גה"נ ושרצים וחרצן דנזיר דחדשה התורה בהם איסור הגם דלאו מידי דראויה לאכילה נינהו עכשיו שאסרה התורה הם כמו כל האיסורים שכל תוך כדא"פ הוי כאכילה אחת כן אלו מ"ש ח"ז חלב וח"ז דמצטרפו לשיעור בכדא"פ מ"ש אלו כנלפע"ד נכון וברור:
ולענין איסור ח"ש בגה"נ אפשר לומר דמותר לפמ"ש האחרוני' בהסבר טעמא דחזי לצרופי דאין דרך לאכול פחות מכזית וחזי לצרופי עוד לאכול בכדא"פ שהוא דרך אכילה ונ"ל באפשר כ"ז במידי דראויה לאכילה אבל בגה"נ דעץ הוא לא חזי לאכול עוד דבר שאינה ראויה לאכילה וכן בחרצן דנזיר ובנזיר בלא"ה יש לעיין כיון דנזיר קיל מכל איסורי תורה דיש היתר לאיסורו ואין איסורו אסור עולם לא ילפינן מכל חלב כעין שכ' המל"מ הלכו' חמץ בשם מהרל"ח דחמץ דהיה לו שעת הכושר לא ילפינן מכל חלב ובע"פ ח"ש מותר מה"ת כן י"ל בנזיר אלא מדהקשה תוס' שבועות מדבעי' ר"א נזיר שאמר לא אוכל חרצן אי אהיתי' דמשהו קמשתבע הא ח"ש אסור מה"ת מוכח דס"ל דגם בנזיר ח"ש אסור וגם בחרצן מידי דלאו מידי דאכילה הוא ג"כ ח"ש אסור וכי כן הה"נ גה"נ ויש לעיין בכ"ז:
ובקונטרסי לח"ש הכינותי תירוץ לב' קושי' תוס' שבועות שם דבחי' הר"ן כ' די"ל דשבועה חל על ח"ש לר"י משום דהוא חמור דעל קל כמו ח"ש כ"ע מודי' דחל חמור דאיסור מלקות עליו ונ"ל טעמא דשיטות דס"ל דאין שבועה חל על ח"ש דנגד קלות של איסור ח"ש יש בשבועה צד קל דיש היתר לאיסורו ועיין כעין זה חולין ק"ח ע"א דאמר ר' אשי מנ"ל דטומאת הגוף חמורה דלמא טומאת בשר חמור' דלית לי' טהרה במקוה עיי"ש:
ולפ"ז בנזיר שנשבע על ח"ש ששני' יש להם היתר בשאלה הנזירות והשבועה הו"ל חמור על קל ושפיר חייל והא"ש דמבעי' לר"א דוקא בנזיר שאמר שלא אוכל חרצן ולא בשאר איסורי' כחלב וכדומה דכיון דח"ש אסור אינו חל דשבועה אית לי' היתר ולכ"ע צד קולא וחומרא ולכן בעי' לי' בנזיר לשני' נזירות ושבועה צד קלות דאית להו שאלה הוא שבועה חמור על קלות איסור דח"ש ומיושב ב' קושי' תוס' דשפיר קאמר אהיתי' קא משתבע, וכל השיטות מודים דבזיר חל שבועה וכן ח"ש ודווקא בנזיר מבעי' לי' וא"ש ועיין:
ובמאי דכתיבנא נתישב לנו קושי' מל"מ וש"ך דאיך אפשר דהטור ס"ל דנשבע אסור בח"ש מה"ת ואין שבועה חל על ח"ש איך יפרנס סוגי' דשבועות פ' ש"ש דנשבע על ככר שלא אוכלנה והדר שלא אוכל דחייב שני' כיון שע"י שבועה ראשונה אסור במקצת ככר משום איסור דח"ש שוב שנית לא חל דשבועה לא חל על ח"ש ולפמ"ש א"ש דשם שני' אית' בשאלה תו הוי לי' שבועה שני' חמור על קל כ"ע מודים דחל וא"ש ועיין היטב כי הדברים נכונים בעזרת החונן דעת פ"ב ה' כ"ד שבט תרכ"ו לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: