כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה יב
שפעת של ומים, מגבהי מרומים, מהתם ומתמם עם תמימים לה"ה ידידי הרב המופלג המאוה"ג בע"פ בן צדיק כש"ת מו"ה איצק בדאנצקי ני' אבדק"ק גערמענד יע"א:
מע"י אצבעותיו הגיעוני, ונפשו איותה לשמוע אם האמת השמיעו לאזניו שהורה אבא מאוה"ג זצ"ל לשוחטי דמתא באותן חדשים שנוטלין הרגלים מן האווז שישליכו א' מעשרה ויסמכו על ביטול ברוב הכשירות, והוא תמוה בעיניו, מפני שמצא בספר לחם הפנים סי' א' ס"ק ח' שכ' דרגל אווז מקרי ראויה להתכבד כמבואר ברמ"א סימן ק"א וצריך לעשות סי' לרגל שניטל כדי שיכיר רגל של האווז הנמצא טריפה. לא ידעתי מה זו תמיה גברא אגברא קארמית, ויש לי לתמוה על פשיטותו של לה"פ דרגל אווז מקרי ראויה להתכבר, דממ"ש רמ"א סי' ק"א דרגלי עופות חוץ רגלי אווז וכו' לא חשיב כלום, מזה לא מוכח דרגלי אווז ראויה להתכבד קודם שהוחרך אלא אח"כ ורגלי שאר העופות ובהמה לא חשיבי בעצמותם כלל אפילו אחר בישול, אבל רגלי אווז חשובים, ודוקא אחר הטרחא להפשיט עורם, ועיין ש"ך ס"ק י"א, ועוד אפשר לומר קודם שנתבשלו לא מקרי ראויה להתכבד דהרי המחבר פסק בכל בשר חי לא מקרי ראויה להתכבד, ורמ"א נקיט כשיטת המחמירים אפי' קודם בישול מקרי ראויה להתכבד י"ל דוקא כשראויה לבשל בפ"ע, אבל רגלי אווז שאין ראויה לבשל בפ"ע אלא בצירוף שאר אברים ובשר ומחוסר צירוף ד"א עמו כ"ז שלא נתבשל לא מקרי ראויה כי בעצמותו אינה ראויה דמחוסר כל מעשה
בישול וצירוף ד"א עמו, וזכר לדבר לענין ברכה שיטת ר"י היכא דליכא עלוי' אחרינא ע"י בישול רק ע"י בישול עם בשר לא יכנס בסוג עלוי, דבעצמותו ל"ל עלוי' דחשיבא מכמו שהוא חי לפנינו, לכן מה דפשיטא לבעל לה"פ מדברי רמ"א יש להסתפק בו טובא ואפי' אחר שנחרך כ"ש קודם שכחרך והדעת נוטה דקודם שהוחרך וחסר מעשה זה ומעשה דבישול ולצרף עמו ד"א שמתבשל עמו ל"מ ראויה להתכבד ונ"ל כפשיטותו של אבא מאוה"ג זצ"ל:
ונ"ל הא דצריכים לביטול חד בתרי דוקא אחר שנודע שנמצא א' טרפה, אבל כ"ז שלא נודע א"צ השוחט לחוש גם אם לא היה בטל משום חהר"ל כדעת לחה"פ, ואפרש שיחתי, הנה בדיקה זו דוושט של אוחים הפטומים כ' רמ"א סי' ל"ג דנוהגים בעירו לבדוק מכקבים דשכיחי יותר מסרכו' הריאה, והנה הא דבדקינן אחר סרכות הריאה יש ג' טעמים, א' משום דשכיחי סרכ' ב' כת' רשב"א חולין ט' ע"א משום שהוא דבר הנראה וניכר הו"ל כמעלים עין, ג' דסרכא כראה וניכרת מיד ויבוא לידי מכשול, ובתה"ב כ' משום דמצוי' ונראה לעיכים צירוף ב' טעמים יחד, ועיין בפמ"ג בפתיחה לסי' ל"ט, ולפי ב' טעמים האחרונים אין ללמוד לבדוק הוושטים מבדיקת סרכות הריאה כמובן, ורמ"א נקיט לעיקר משום דסרכות מצויה בריאה, ומשו"ה נהגו לבדוק הוושטים דשכיחי יותר, וראוי' ונכון הוא כמ"ש הש"ך ס"ק כ"ג, ושם ציין על תשובות מהרמ"מ ועיינתי בו ושם כאמר דאם השליכו הוושטים והראשים אפי' בוחיד מותר דהא רבו הדיעות דגם בריאה מותר הגם דאנן כקטי' כמ"ש המרדכי בשם ר"י טעמו בצדו משום דבריאה יש כמה מיני טריפות, אבל בוושט דליכא רק מין א' שנטרף ע"י כ"ע מודים דמותר בדיעבד אפי' השליך במזיד אלו דבריו ז"ל, ואני מוסיף להטעים טעם לחלק בין בדיקת וושט לריאה, בריאה מלבד טעם דמצוי טרפות יש עוד טעמים כמ"ש רשב"א שהבאנו, אבל בבדיקת הוושט ליכא רק טעם אחד דמצוי', ועוד אומר לפמ"ש הש"ך סי' ל"ט לכן מחמירין בדיעבד דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן, כוונתו כיון דבדיקת הריאה מגמרא דידן ובירושלמי הוא כמ"ש הראשונים ותקנה תקנו חז"ל לבדוק הריאה, אם נתיר כשהשליך הריאה מה הועילו בתקנתן כ"א יעשה כן ותעקר התקנה, וראויה לקנוס כמו מבטל איסור לכתחלה במזיד דיעבד אסור וכ"ז בריאה, אבל בבדיקת וושטי' ליכא תקנת חז"ל, גם לא תקנת קמאי דקמאי הוא רק שנוהגי' כן משום שראו דשכיחי טרפות כמו בריאה בודאי ראויה לחוש לבדוק לכתחילה, אבל אם השליך לא שייך למקנס משום אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן כנ"ל חילוק נכון וברור:
ואחר הוצעה זו אומר אכי בקהלה גדולה שרבים תושביה ושוחטים למאות בכ"י כמעט א"א הוא שיברר השוחט וישאל אם נמצא טרפה בנשחנוים וכי יחזור על הפתחים לשאול, גם א"א שישלחו להגיד לו אם נמצא טריפה כי לא מסמנא מלתא לעשות סימן בכל רגל כמובן, כ"כ האי הוי כדיעבד שנאבד או הושלך דא"א למבדק דמותר בלא בדיקה, מכ"ש דיש לסמוך על הביטול אפי' נימא דהוא ראויה להתכבד דאינו בטל רק מדרבנן שיש להקל דא"א למבדק כנ"ל:
וכבר הורה לנו זקן זקנן ורבן של ישראל כבוד קדושת אבא זצ"ל דאפי' בנודע שנמצא טריפה יסמוך על ביטול חד בתרי, נראה טעמו ונימוקו ששיער הגם דיש מיעוט המצוי לא מצוי' כ"כ בעופות הרבה שנשחטו ונתערבו שלא יהיה הרוב מן רוב הכשרות ומיעוט דמיעוט הוא מן מיעוט המצוי ויש לכה"פ חד בתרי:
ויש לבאר דאין כאן משום מבטל איסור לכתחילה דמערבין בידים כיון
דעכשיו ליכא וודאי טרפה רק מיעוט המצוי לית בו משום מבטל איסור כמ"ש בתה"ד סיון קע"א, ומביאו הש"ך סי' צ"ב ס"ק ח' ולמעיין בתה"ד כ' בחיטין דקרוב לוודאי שיש בהם תולעים וספק דליכא תולעים אין לצרף אפי' לס"ס, וכ' כשיטחבם ליכא משום מבטל איסור כיון דליכא וודאי איסור, כ"ש וקו"ח דליכא רק מיעוט המצוי דליכא בשעה שמערב משום מבטל איסור, ואם נודע אח"כ שיש א' טרפה בוודאי כבר נתערב ונתבטל ופשוט:
ועיין בסמ"ג בפתיחה לה' תערובת חקירה א' דנכנס לבית הספק היכא דליכא היתר מבורר מעיקרא ועל כ"א יש ספק לא בטל חד בתרי ונשאר בספק, הנה טעמי ספיקתו דלא תועיל ביטול חד בתרי כה"ג אינם לשבח וכראה דמהני ועיין רש"י חולין דאזלינן בתר רובא הלמ"מ הוא, ואפילו לדס"ל דילפינן מסנהדרין
אין סברא לחלק לפע"ד, ואפילו לפי ספיקתו דווקא היכי דלא מבורר ההיתר מדאורייתא או מדרבנן לכה"פ אבל כאן בין מדאוריי' בין מדרבנן אתברר היתרא, ומשום חומרא נוהגים לבדוק בוודאי מהני ביטול:
ויש לעיין היכא דנודע דנמצא א' טרפה בשחוטים דסומך השוחט על ביטול ברוב דקודם שהוחרך לאו ר"ל הוא אם נודע הטרפות אחר שכבר הוחרך מה דינו, דבסי' ק"ה כ' הפ"ת בתרנגולת בנוצתה, דווקא כשנודע התערובת בעודה בנוצתה, אבל כשנודע אח"כ לא בטילה דביטול בידיעה תליא כמ"ש הרא"ש פג"ה והסכים עמו הפמ"ג וכן ה"נ בתערובת רגלי האווזים כשנודע לשוחט אחר שהוחרכו, ואפשר י"ל כאן מיד כששחט ערבם יחד כדי שאם יש טרפה ביניהם שיתבטל חד בתרי, הגם שלא נודע לו אז וודאי טרפה עד אחר שהוארך, הוא כיוון לערב ולבטל מיד משום ספק שמא יש טרפה, ושמא יוודע לו, כה"ג יש לצדד דהוי כמו נודע התערובת וכיון דמלתא דרבנן הוא הא דחהר"ל א"ב ובצירוף מ"ש דאפשר גם אחר שהוחרך אינו בסוג ראוי' להתכבד דמחוסר מעשה הבישול וד"א שמתבשלי' עמו מכ"ז נ"ל להקל ומ"מ צ"ע למעשה:
הנלפע"ד כתבתי לקיים הוראתו של משה אמת היא, רגלי חסידיו ישמור, ונזכה לחזות ולשמוע רגלי מבשר טוב משמיע ישועה כאות נפשו ונפש ידידו דש"ת פה פ"ב יום ד' י"ב מנחם אב תרט"ז לפ"ק:
שייך להנ"ל
ואחר זמן זמנים טובא שכתבתי האמור למעלה, אינה ד' לידי ע"י הרב הגאון הצדיק יס"ע מו"ה זלמן ב"ה שהיה ראב"ד בקהלתנו ותלמיד מובהק מאבא מאוה"ג זצ"ל, ונמצא תחת כתביו כתב יד קדשו של אבא מאוה"ג זצ"ל שכ' על הנייר ובדיו מה שהורה בענין זה וז"ל הטהור:
אודות מנהג השוחטים ליקח מכל אווז רגל בטבת ושבט כמ"ש רמ"א סימן י"א יש בזה לענין דינ"מ ולענין או"ה, מה שנוגע לענין ממונא נראה כיון שכן נהגו בכל גלילות אלו הוה בכלל שכירות השוחט ובעל האוז' ג"כ יודע שכך מנהג השוחטים ואין כאן בית מיחוש, והשוחט שלו הוא נוטל, ואחרי שבדין הוא נוטל, שוב שוחט דקפיד מסכנתא יאכלנו, ומאן דלא קפיד ימכרם או יקח מחירם. ולענין או"ה, אם אירע טריפות באווז' רוב טריפות בוושט יודעים קודם שנחרכו הרגלי' ואם משליך א' לכלב או לגוי השאר מותר, אך אחר שנחרכו לדעת רמ"א בסי' ק"א הם חהר"ל, וכל מה שנאכל ונמכר קודם שנודע הכל מותר, ומה שנשאר בבית השוחט אסור, א"כ לפע"ד במדינתנו אין רגל אווז מקרי חהר"ל אפילו אחר שנחרך ע"כ דינו כנ"ל משליך א' והשאר מותר היינו נגד כל טרפה וטרפה משליך א', ואם לא יוודע לשוחט כלל שהיה טרפה בתערובת ושגג ואכל מה שאכל אכל, וע"כ יש שוחטים יריאי שמי' שלעולם זורקים א' מתערוב' עשרה שאם לא יודע להם הטרפות לא יכשלו באיסור, כי רחוק הוא שיהיה יותר מאחד מעשרה טרפה, ומ"מ אם נודע להם שיהי' יותר צריך להשליך כ"כ רגלים שהיה טרפות יותר ממה שכבר השליך, ודי בחומרא זו כי ההשלכה בחתיכה שאינה ראויה להתכבד גופא חומרא הוא ודי בזה ויאכלו ענוים וישבעו עכ"ל:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: