אור ברסלב

כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה ד

תשובה ג

שובע שמחות ורב ברכות, לתלמידי האהוב לי הרבני המופלג מלא עתיק, חרוץ ושנון יפה פרי תואר יראת ה' היא אוצרו כש"ת מו"ה יעקב יצחק מארגענשטערן נ"י בשבת תחכמוני בקהל לוק יע"א:

מכתבו הגיע לידי על נכון ונהניתי בראותי מתוכו, כי יושב באהל תורה והעבודה יהי כן ה' עמו צלח ורכב ע"ד אמת וענות צדק ויהי מכירך ברוך ממקור הברכות שובע שמחות נצח:

והנה נפש תלמידי שי' יודעת מאוד כי עמוס הטרדות אנכי מכל צד ומתוספי' והולכים ובשעה שבא מכתבך לידי לא היה לי פנאי לעבור בין בתרי דברי' אפי' כקורא באגר' בעלמא, לראות ענינו, רק ראיתי כי ערך לפנינו מגלה מזה ומזה היא כתובה והנחתי' מן הצד ובלילה זו בחפשי באמתחת המכתבים הנוגעים לדינא הגיע מכתבו לידי וקריתיו וראיתיו שואל בהלכה במקום שיש רב ומורה מרא דאתרי', ונאמן עלי התנצלותו, כי בעת ההיא הרחיק הרב נדוד ממקומו ויראי ה' אלצוהו לשאול פי עד"ז והנה לא אמנע מלהגיד דעתי בעיון מעט מזעיר איזהו שעות כפי מסת הפנאי. והוא ע"ד המאורע במקומו שקבלו שוחט א' ואומן באומנתו ומוחזק בחזקת כשרות ותהלוכותיו בנתיב היראה וקם מערער א' מב"ב בערער דחד ע"פ אשתו, זאת אומרת כי שחק עמה וחבקה ונשקה לאנסה זה שלוש פעמים ונאמנ' עליו כב"ת ויותר וע"פ הדברים האלו ועוד עניני קלות שערער עליו סלקוהו מיד והלך לו, אבל יש ויש שחששו לנפשם אולי יש לחוש לשחיטתו ששחט עד עתה מפני הגד' האשה הנ"ל ועוד עדות שהעיד עליו המערער והנה מה שנאמר בכתב עדות שלו לא אטריח עצמי כי הבל המה כולם ישא רוח ויפה כ' מע"ת נ"י, אבל אם אמת עדות האשה יש מקום לעיין אם פסול משחיטתו עי"ז כאשר אגיד:

הנה הרמב"ן בתשובה סי' ק"ע והיא בתשוב' רשב"א ס"ד ומובא בב"י יו"ד סי' קי"ט ובש"ך ס"ק י"ב דחשוד לדבר חמור אינו חשוד לקל ממנו והב"י הקשה עליו מש"ס בכורו' פ' ע"כ דף ל' ע"א דחשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות וכו' ויהיב ש"ס טעמא דמעשרות חמירא משמע הא על הקל חשוד ונדחק תחלה דקושטא קאמ' דיש בכל א' חומרא וה"ה מחמור לקל אינו חשוד ולי צ"ע איך אפשר לדחוקי כן, הא מבואר שם אבל חכמים אומרי' חשוד על השביעית חשוד על המעשרות מאן חכמים ר"י דבאתרי' חמיר' להו שביעית הרי מפורש כל דחשוד על החמור חשוד על הקל ממנו וצל"ע והעיקר העלה הב"י לחלק בין דברים שהם מענין א' לב' עניני' וכן נקיט הש"ך לדינא:

והנה ראיי' רמב"ן מדמצינו דאפי' מומר לערלות נאמן על השחיטה שהיא חמורה, ובדג"מ סבור הי' דש"ך מדיליה הביא ראי' זו ובאמת ראיית רמב"ן ורשב"א היא, ומה שפקפק הדג"מ, דאולי קילא

מילה לו דאפשר שימול עצמו לבסוף ולא עבר באיסור כרת, נ"ל דלאו דחי' היא דאזלינן תמיד בתר חמור לבני אדם והרי ידוע דמצוה זו חמיר' טובא לכ"ע ואפי' לפושעי' בכל מצות החמורים לא יעברו על מצוה זו למול בזמנו וחמיר' טובא לכל עלמא ומחללין עלי' שבת בוודאי ראוי לחושדו בכ"מ ומ"מ נאמן על השחיטה, כ"ש שלא נעשה חשוד מא' מכל שארי עבירות חמורות שבחמורות חוץ ע"ז ומחלל שבת והוא פשוט, ועוד נ"ל לחזק ראיי זו מדס"ד בש"ס ריש חולין לפרש מומר דבריי' כר"ע במומר לע"ז ונהי דר"ע ל"ל מומר לע"ז מומר לכל התורה וכנכרי יחשב מ"מ לא יכחיש שהוא חמור' שבחמורו' בעיני ב"א וגם עונשה חמור מאוד ומ"מ ניחא לש"ס דלא נחשד על השחיטה ש"מ דחשוד על החמור לא חשוד אפי' לקל ממנו כשהם בשני ענינים כנ"ל:

אלא אי קשיא הא קשי' לי על ראיי' זו דלמא ברי' איירי ע"י בדיקת סכין קאמר כמו דמפרש לאמת ישראל מומר דבריי' במומר לאותו דבר וכדרבא בודק סכי' ונותנו לו וקמ"ל דכשר ותו לא חשדינ' לי' דמקלקל בידי' כן ערל מתפר' ונהי דס"ל לרשב"א בתה"א מובא בב"י סי' ב' דמומר לד"א נאמן גם על בדיקת סכין היינו לאמת דס"ל לדינא דחשוד לחמור לא חשוד לקל ס"ל גם בבדיקת סכין נאמן, הגם דמלתא דטרחא הוא, אבל מנ"ל להוכיח דאינו חשוד לקל דלמא בבריית' ע"י בדיקת סכין קאמר ופשיטא דלא גרע חשוד לחמור לד"א מחשוד על א"ד לאכול נבילות לתיאבון דסומכין ע"י בדיקת סכין וצל"ע:

ועוד צל"ע גם אם נדחק דרמב"ן לאו לראי' כ' זה דבאמת אין ראיי' מבריי' כמ"ש אלא שכ' מדנפשי' כפשיטו' כן דמומר לערלות נאמן על השחיטה דכן מעשים בכ"י להלכה וכן בכל דבר, מ"מ צל"ע לפי שהעלה הב"י והוא חילוק מוכרח, אם הם מענין א' או מב' ענינים הא ש"ס יוכל לפרש הבריי' ערל וישראל מומר, הך ישראל מומר היינו שמומר הוא במידי דאכילה שהוא חמור משחיט' כמו אכילת חלב ודם וכדומה מ"מ כשר לשחיט' והיינו ע"י בדיקת סכין ואיכ' רבות' ולא זו א"ז קאמר לא מבעי' ערל אפי' מומר כעין אותו דבר כשר וע"י בדיקת סכין דע"כ גם כדמוקי כרבא בריי' הכי מתפרשת ועדיין מנ"ל במומר לאותו דבר עצמו, ורגיל בה טובא שכשר לשחיטה בלי עומד ע"ג והלא זה רבותא דרב' כמ"ש רש"י ומנ"ל כ"כ מבריי' וצ"ע:

והנה מדכ' רמב"ן ורשב"א בתשובה בפשיט' דמומר לערלה דחמיר' נאמן עה"ש וה"ה כל החשוד עהח"מ לא חשוד לקל נר' דס"ל דגם בדיק' סכין א"צ כמ"ש וכן שיט' רשב"א בתה"א אבל הרמב"ם בהלכ' שחיט' כ' דמומר לא' מכל העבירות כשר לשחיטה על ידי בדיקת סכין וקבע המחבר שיטתו בש"ע, ודין זה במחלוק' שנוי' בין רא"ש ורשב"א ורמב"ן, ורמב"ם יחידאי הוא וכ"כ בתשו' רדב"ז ח"ר ס' כ"ד דשיט' רוב ראשוני' חוץ מרמב"ם, דאפי' מומר לא' משאר עבירות א"צ בדיק' סכין אלא בשיטת הרמב"ם עצמו חלוקי דיעות יש דס"ל שרמב"ם רק לכתחלה קאמר ודעת ש"ך דאפי' דיעבד ומשמע ליה כן מלשון צריך שכ' הרמב"ם ובתשובת בית יעקב סי' – דחה משמעות זה מלשון צריך אבל אין לו רא' דרמב"ם לכתחלה אמר ובתב"ש כ' דכן משמע מרא"ש דכ' דהא דאמר רבא מומר לאכילת נבילה לרביתא נקיט אפי' לאותו דבר כשר, ואי ס"ל לרא"ש בשיט' רמב"ם דווקא לכתחלה בפשוט ל"ק דהא במומר לאותו דבר בדיעבד אסור וע"כ גם במומר לא' משאר דברים ס"ל לרא"ש בשיטת רמב"ם דאפי' דיעבד אסור בלא בדיקה וזו ראיה נכונה, ולפענ"ד להביא עוד ראיה עפמ"ש הכ"מ דיצא לו לרמב"ם דבר זה מדכייל הברייתא ערל ומומר ומוקי מומר כרבא לאותו דבר מסתמא ערל דומי' דמומר ושניה' ע"י בדיקה מצאתי ראיי' זו ברדב"ז ח"ר הנ"ל ומינה אי ס"ל לרמב"ם דלא בעי בדיקת סכי' רק לכתחלה הדר לא דמי' למומר דרבא דאפי' בדיעבד מעכב וע"כ דס"ל דמדמי' לגמרי אפי' דיעבד כנ"ל, ועוד נרא' לי ראי' יותר מן הרמב"ם עצמו דלא העתיק דינא של רבא במומ' אוכל נבילות, ולא כ' רק מומר לא' מן העבירות וס"ל דרבא לאו דווקא מומר לאותו דבר אלא לרבות' בא ורמב"ם כללם יחד, ואי יש חילוק לדינא, דבמומר לאותו דבר הבדיקה מעכבת ובזה א"א לומר דיעבד כשר כמבואר בסוגי', ובמומר לדבר א' רק לכתחלה וצריך שכ' הרמב"ם לכתחלה, למה לא כ' במומר לאותו דבר מעכב דיעבד וע"כ דצריך שכ' היינו דיעבד ולעולם אפי' מומר לד"א אפי' דיעבד פסול ומשמע לי' כן מדתנא בריי' וכייל ערל ומומר לאותו דבר להדדי וראיי' זו נ"ל ראיי' ברורה:

ויש לעיי' לפי דנראה לעין מסתימ' לשון הרמב"ם דכל שהוא מומר לא' מעבירות צריך בדיקת סכין משמע אפי' ל"א מן העברו' הקלות, מנ"ל הא מבריי' דלמא דווקא ערל שחשוד והוא מומר לעבירה חמורה כזו כייל הבריית' עם מומר לאותו דבר שצריך בדיקה וחשוד בבדיקת הסכין שהוא מילי דטרחא, אבל מנ"ל במומר לעבי' קלה משחיטה בעונשה או לעיני הבריות דנחשד על בדיקת סכין וצ"ע לכאורה:

ונראה לי מכח זה דס"ל לרמב"ם כשיט' תשוב' רמב"ן ורשב"א דחשוד לחמור שבחמור' חוץ מע"ז ומחלל שבת לא חשוד לקל ממנו, ומ"מ מוכח מבריי' דבעי בדיק' סכי' דחשוד על מידי' דאית בה טרחא, ה"ה אפי' בעביר' קלה כיון שהוא מומר ודש ומעותד לעבור חיישי' שאינו מדקדק בבדיקת סכין כנ"ל ועדיין צריך עיון, ולפ"ז במומר לאכול א' מדברי' האסורי' והם חמורים משחיט' דלכ"ע חשוד לחמור באותו ענין חשוד לקל ממנו יהי' צריך בדיקת סכי' לכ"ע, אבל מלשון הרא"ש חולין וכן הרשב"א בתה"א דסתמא במומר לא' משאר עבירות א"צ בדיק' סכין חוץ ממומ' לאכול נבילו' נר' דכל שאר האיסור' אפי' באכילה איסור חמור ממנו לא בעי בדיקת סכין ובעי טעמא למה, הלא אפי' חשוד רק פ"א חשוד לקל ממנו במידי דאכילה, ונ"ל דס"ל דכיון דאפשר ליה בבדיקת סכי' ובידו הוא, והרי אינו מומר רק לתיאבון ומשו' דמילי דטרחא היא ס"ל לרבא דבעי בדיק' סכי' הגם שאינו חשוד ולא הוחזק על בדיק' סכי' ודווקא באותו דבר עצמו חשדי' ליה שלא יטריח, אבל בשביל שהוא חשוד או מומ' לד"א לא חשדי' שלא יבדק ס' שבידו משום דטריח' לי' מלתא כצ"ל, וכן מוכח מרמב"ם דכ' דפסול לעדות מותר בלא בדיקת ס' ולדעת הש"ך אפי' לאותו דבר כל ששוחט לעצמו מותר, ולדעת הפר"ח דווקא פסול לעדות מחמת דבר א' ובדבר א' אפי' מחמירתא לקילתא ואפי' בדבר אכילה נאמן גם דחשוד לחמור ממנו, וצ"ל כמ"ש כיון דאפשר לי' בבדיק' ס' ולפניו ובידו הוא לא חשדינן לי' מפני הטורח רק באותו דבר עצמו, אלא במומר לד"א ס"ל לרמב"ם כיון דמורגל באיסור א' כ"כ חסדינ' לי' בבדיק' ס', ורשב"א ורא"ש ורמב"ן לפמ"ש חולקין עליו ואפי' במומר לאכול חמור ממנו כנ"ל לבאר, והפוסקים וגדולי האחרונים קצרו בזה:

ונראה לפע"ד עוד הגם דמוכח מסתימ' הרמב"ם דאפי' הוא מומר לקל ממנו צריך בדיק' ס' ואינו מחלק בין איסור חמור כמו מומ' לערלות ולשאר איסור' כמ"ש, מ"מ נר' לי במומ' לא' מאיסור דרבנן לא אמר הרמב"ם דצריך בדיקת סכין ועי' בשמ"ח סי' ב' ודבריו מתשוב' מהרי"ל ונרא' לכאו' דווקא משום דלא משמע להו איסור, אבל כשיודע שאסור רק שהוא איסור דרבנן לא, ואינו מוכרח דדברי' אלו שהזכיר שאמרו ז"ל דאין להם חלק בע"ה בוודאי חמירא משחיטה לולי שבני אדם מזלזלי' ולא ידעו מזה ולא נחשב להם לאיסור, ומזה דן בשמ"ח ה"ה לכל דקילי להו לאנשי ולא משמע להו איסור' אפי' בדאוריי' לא בעי בדיק' ס' אבל כל שרגיל באיסו' א' דרבנן נר' לי להקל אפי' יודע שיש בו איסור דרבנן ובלאו הכי רמב"ם יחידא' הוא בדבר זה ורבו הראשוני' החולקי' עליו ונהי דנקטו שיטת' להלכה ונסתם כוותי' בשמ"ח סי' ב' הבו דלא לוסיף עלי' להחמיר כ"כ אפי' בדרבנן וכ"ש בדיעבד דבלא"ה יש דס"ל דרמב"ם לכתחלה מצריך בדיק' אנו אין לנו לגבב חומר' כל כי האי כנ"ל:

ואחרי הדברי' אלו תבנא לדינא בנדון שלנו באופן שהי' כאן עדי' כשרי' שחבק ונשק ושחק ג"פ עם א"א לפי דקיי"ל להלכה כרמב"ם במומ' בא' לשארי עביר' וכתבו הש"ך והאחרוני' דשיעורו ג"פ שעשה מעשה א' מקרי מומ' ולא חשוד, א"כ בנדון זה שעשה מעשה מכוער זה ג"פ אבד נאמנותו לעני' בדיק' ס', והיינו לפי שיט' של רמב"ם דחיבוק ונישוק בא"א דאוריי' הוא ומלקין עליו, עיי' שיטות אלו בב"י יו"ד ססי' קצ"ה ובש"ך שם ובסי' קנ"ו ס"ק י', אבל לרמב"ן ודעימ' אינו רק מדרבנן ולפמ"ש בדרבנן לא אבד נאמנותו, א"כ ע"י חבוקו ונשוקו לא אבד נאמנתו בבדיקת הסכי', ונפלינ' ברברבתא בשיטו' רמב"ם ורמב"ן הנ"ל ומסקנ' הש"ך דעיקר כרמב"ם ועיי' ב"ש רסי' כ' דמשמע מדבריו דבעושה לחיב' גם רמב"ן מודה, ואינו מוכרח, מ"מ נ"ל כיון דאפשר למתלי דסבור הוא דאינו רק איסו' דרבנן ולאו כ"ע דינא גמירי דהלכ' כרמב"ם וכל שאפשר לאחזוקינ' לאדם בחזקת כשרות מלמדין עליו זכות לדונו בקילת' ועיי' ש"ך סי' קי"ט ס"ק י"ב:

וכל זה אי הוי כאן ב' עדי' כשרי' אבל בנידון דידן, שאין כאן עדים רק איש מפי אשתו, ופשיט' שאין עדות ע"א כלום להוציא השוחט המוחזק בחזקת כשרות מחזקתו, ואפי' אינו עומד לפנינו להכחיש העד ואפי' לרמב"ם בסוף הלכו' פסולי מוקדשי' דכ' במקום שאין ע"א נאמן מ"מ הרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח וכ"כ בסו' פי"ב מהלכו' מעשר נ"ל דווקא לאסור ע"ע הקרבן או המאכל, אבל להוציא גברא מחזקתו לא אמר הרמב"ם, דווקא באיסורין דע"א נאמן, ובמקו' חזק' איכ' פלוגתא וספיקא בש"ס נהי דקיי"ל להקל במקום חזק' או היכי דאיכא הוכח' דאשכחי' ול"א לי, מ"מ ראוי להחמיר לבעל נפש והוא משובח, משא"כ להוציא גבר' מחזקתו דליכא מאן דמאמינו, גם הזריז א"צ להחמיר, ועוד הרי בש"ע סי' קכ"ז לא כת' מזה כלום דהמחמיר ה"ז משובח, ובכ"מ כ' דנפקא לרמב"ם הא מלשון דר"א בגיטין פ' הנזקין דאמר שורת הדין אינו נאמן מדאמ' שורת הדין משמע דראוי להאמינו לחומרא אע"ג מצד הדין אינו נאמן ובש"ע לא חש להא דרמב"ם וצ"ל הראיי' זו שכ' הכ"מ לכאור' מוכרח וצ"ל כמש"כ חי' ר"ן בגיטין דמפרש לישנא דשורת הדין דס"ל היזק שאינו ניכר לאו שמי' היזק ולכן בין שהוא שוגג בין מזיד אינו נאמן אבל עכשיו שתקנו חכמי' שחייב במזיד שלא יה' כ"א הולך, אם מזיד הוא נאמן מתוך שנאמן להפסיד לעצמו והיינו שורת הדין מעיקר ד"ת אינו נאמן אפי' מזיד, אבל עכשיו אחר תיקון חכמי' אם מזיד הוא

נאמן אלו דברי' ז"ל ומה מתקו לחיך, ולפ"ז אזדא ראיי' כ"מ. וע"ד פלפל קצת עשיתי סמוכי' לדברי חי' ר"ן דמובן בדבריו הא דאמר ר"א רבי אתה אומר כך הא אמר ר"י וכו' הלשון זה רבי אתה אומר כך, שפת יתר וכמובן ולחי' ר"ן י"ל לפמ"ש פנ"י בגיטין נ"ג דהוכח' זו מכה"ג ביה"כ לא אתי שפיר רק לר"י לטעמ' דס"ל היזק שאינו ניכר לאו שמי' היז' דלמ"ד שמיה היזק ואח' שוגג ואח' מזיד חייב מדאורי' לכן נאמן כה"ג מתוך שנאמן להפסיד לעצמו עיי' בו ולפ"ז אין קושיא כ"כ על רב אמי י"ל ס"ל שמיה היזק וליכא ראי' מכה"ג אלא מדאמר האי לשנא שורת הדין אינו נאמן היינו כמ"ש חי' ר"ן דס"ל ל"ש היזק ולכן משורת הדין א"נ הקשה לו שפיר מדאמר ר"י כה"ג ביה"כ יוכיח דהוכח' זו גם לדידי' דס"ל ל"ש היזק איתא וזה שאמר לו, רבי אתה אומר כך בהאי לשנא שורת הדין וכו' והא אמר ר"י וכו' ופלפלת כ"ש למאי חזי כי יש פני' לפירוש' לחי' ר"ן יותר מפירושו של הכ"מ בשיט' הרמב"ם ועכ"פ הרי לנו דלא חש המחבר להביא הא דרמב"ם וכ"ש בנידון שלנו דנ"ל מסבר' דגם הרמב"ם יודה כמ"ש, דא"צ לחוש לעדות האשה כלל אפי' לזריז ומשובח כנלפע"ד:

ואלו דברי' הנאמרי' רק לאלו שאין נאמני' עליה' כב"ת, אבל הבעל שאמר שמאמין לה כבי תרי וכן אחרי' שנאמנת עליה' ומאמינים לה בלבם לדידהו לכאור' עליהם נאסר' שחיט' השוחט מעת שעשה מעשים המכוערים הללו ולפי הכרעת תב"ש סי' א' אפי' למפרע יצא מחזקתו עיי"ש. ויש לנו אריכות בהך דינא דלמפרע ולא אאריך כי א"א צריכי' לו למסקנתינו, ויש לחקור אם אלו שמאמינים לה בלבם אם הוא משום שנאמנת עליה' בדברי' שלא תשקר בכל דבר או שנאמנת עליה' רק בענין זה שלא תשקר לבזות עצמה שעלל ושחק בה ועיי' זה שלהי נדרי' ואי מאמיני' אותה משום הא, יש לצדד נהי שבלבם מאמינים לה שאמת בימינה על עסקי הענין אבל לא במנין כמה פעמי' אולי מגזמ' דג' פעמי' עלל בה ונשקה ובמנין כמה פעמים לא יאמינוה שאין בזיון לנפשה ביותר כ"כ בב' או ג"פ, וא"כ לענין לפוסלו ע"י שנעשה מומ' לד"א לשיט' הרמב"ם הרי בעינן ג"פ והיא בוודאי אסור' שאסר' על נפשה שחיטתו שיודע' בעצמה כי כן הוא ועיי' ססי' א' מתשוב' מהרי"ק ובתב"ש ובח"ס יו"ד סי' י"א כן היה נראה לכאורה:

ולאמת נלפע"ד שלא להחמיר גם על האשה עצמה לאסור מה שכבר שחט מן מה שכתבנו לעיל, דנ"ל במומ' לד"א באיסו' דרבנן לא החמי' הרמב"ם, ובאיסו' זה יש לדונו לזכות שסבור הוא, דאיסור דרבנן הוא כיש ראשוני' דס"ל הכי וכהא דמצינו בש"ס גיטין פ' הנזקין שס"ד לומר כן, וכל דאפשר לאוקמי' אחזקת כשרות ולתלות שלא עבר לדעתו אדאוריית' תלינן שסבור כי דרבנן הוא בפרט שהמערער בעצמו מעיד כי זולת הגדת אשתו בזה לא ראה ממנו רק התנהג בחסידו' לכן נלפע"ד שלא לאסור על שום אדם שחיטתו דמעיקר', ומ"מ טוב עשו למיחש מיה' בעי שסלקוהו ודחוהו משירותו, שילך למקו' דאין מכירי' אותו, ומעלת תלמידי שי' אשר פעל כל אלה אצל מנהיגי מקומו ועדתו ברוך יאמר לעומתו. הנלפע"ד כתבתי בחפזי ותלמידי האהוב וחביב שי' ישים עין עיונו על כל האמור, ואם כבר בא החכם הרב על מקומו והורה ועשה מעשה חס לא להזכיר ולפרס' דברינו זולת להרב עצמו, וזה תלי' ברצון תלמידי שי'. הכ"ד חותם בברכה מרובה אוה"נ חפץ בהצלחתו. פ"ב כאור בוקר יום ה' ט' שבט תר"כ לפ"ק:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה