כתב סופר חושן משפט· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
הוספות · תשובה א
[תשובות שנתוספו במהדורה זו]:
סוגיא דפוגמת, כתובות דף פ"ז ע"א א. במתני' כיצד היתה כתובתה אלף זוז. ויל"ד למה לא נקט בהיתה כתובתה מאתיים שהיא עיקר כתובה ועוד למה לא נקט במודית מאתיים מאחר שכתובתה אלף זוז. וי"ל דמתני' רבותא בתוך רבותא אשמעינן, דהנה הש"ך כ' סברא לחלק בין כתובה לבע"ח דבכתובה אפשר להפסידה היכא דהיא חשודה מאחר דהוי דרבנן משא"כ לבע"ת, אולם התוספת מה שהוא מוסיף לה הוי כתוב גמור, וא"כ אי הוי נקיט דפוגמת ממאתיים הו"א דוקא הכא בעית אשתבועא משום דהוי דרבנן, משא"כ בהתוספות מה שהוא מוסיף עליה גבתה גם בלא שבועה קמ"ל דלא, ומעתה אי הוי אומר דמודית במאתיים, ואין לה עליו רק התוספת, הו"א דוקא הכא הוא דגבתה בשבועה מאחר דהתוס' הוי כמו חוב ואינו יכול להפסידה, משא"כ אי תביעתה גם על העיקר דהיינו מנה הו"א דלא גבתה אף בשבועה קמ"ל, והני ב' רבותות משמיענו במשנתינו, דחדא רבותא דהו"א דאף שלא בשבועה תטול קמ"ל דלא תפרע אלא בשבועה, ורבותא להיפוך דהו"א דאף בשבועה לא תטול כמ"ש תוס' לקמן דפוגם איתרע לי' וכו': אלא דלפ"ז יל"ד לקמן על רמב"ח דנקיט דקטעין מאתיים, דלמה לא נקט בגוונא דמתני', וי"ל דגם רמב"ח רבותא אשמעינן, דהנה הר"ן הסביר סברת רמב"ח דפליג על רבא וסבר דשבועה דאורייתא אף דהוי שיעבוד קרקעות, משום דסבר דדוקא על כפירת תביעת קרקעות אין משביעין אבל על שיעבוד משביעין, ולענין גביית כתובה פסקי' דנגבית רק מקרקע. וא"כ אי הוי נקיט רמי בר חמא בהיתה כתובתה אלף, הו"א דוקא בהא הוא דסבר רמב"ח דמשבעינן משום דמה שהוא יותר ממאתיים הוי כחוב בעלמא שנגבה ממטלטלין ולא הוי אלא שיעבוד קרקעות ומשו"ה משביעין, משא"כ בכתובה דאינה ניגבית רק ממקרקעי הו"א דדומה לתביעת קרקעות ממש, קמ"ל דאי טעין מאתיים דהוי רק חוב דכתובה בלבד אפ"ה אינו כתביעת קרקעות ממש ונשבעין עלי' ודו"ק: ב. גמ' סבר רמב"ח וכו'. הנה הר"ן הסביר סברת רמב"ח דסבר למימר שבועה דאורייתא אף דאיתא במתני' כל הנשבעי' וכו', די"ל דלמ"ד דשטר העומד לגבות כגבוי דמי וא""כ הוי היא המוחזק והוא המוציא, אבל בכ"ז מקשה עוד הפ"י ממתני' דשבועות דתני בהדיא דכל הנשבעין וכו' דכשם שפוגמת וע"א וכו' כך היתומים מן היתומים וכו', דמשמע בפירוש משום דהוי רק דרבנן. וי"ל דבאמת רמב"ח לא פליג על רבא בהא דהוי דרבנן, אלא דאיהו קאי על עיקר הדין דהא טעמו של רמב"ח הוא משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי, והסברא דחשבינן לה כגבוי הוי מאחר דהשטר בידה ואין שום אחד יכול להכחישה ולפסול שטרא ע"כ הוי כגבוי, אלא לכאורה ק' דמ"מ למה יהא כגבוי אף שהשטר בידה הא הבעל יכול לומר לה אשתבע לי דלא פרעתיך ואי תימא דאם יאמר לה כן, תשבע באמת, מ"מ אין להחשיבה בזה כבידה, דמי יאמר דתשבע דפעמים אף אם תדע באמת שאינה משקרת מונעת מלישבע. וכעין זה מצינו בסמ"ע דכ' היכא דמחוסר עוד שבועה לא הוי כבידה, אלא ודאי רמב"ח על עיקר הדין קאי קודם שנתקנה שבועת היסת ואז הוי שפיר בידה והוי היא המוחזק, משא"כ לאחר תקנת המשנה גם הוא מודה לרבא בזה דהוי רק דרבנן מאחר דיכול להשביעה היסת ולא הוי בידה והוי הוא המוציא ואינה נשבעת מה"ת: וכי תימא מאי נפ"מ לי' לרמב"ח בהא דקודם התקנה הוי דאורייתא, סו"ס השתא הוי דרבנן, י"ל דיש נפ"מ גם השתא, דהנה המרדכי כ' במתני' לעיל היכא דכתב לה נאמנות סתם דלא פטרה אלא משבועת אשתבע ולא מפוגמת, ואפי' להחולקים וסוברים דפטרה אף מפוגמת, טעמם הוא משום דלהלכתא שבועת פוגמת ג"כ דרבנן הוא ולא עדיף משבועת אשתבע, אולם אי הוי דאורייתא גם הם מודין דלא פטרה מפוגמת, וא"כ שפיר נפקא לן בדברי רמב"ח גם האידנא בדין דלעיל, היכא דכתב לה נאמנות סתם דפטרה משבועת היסת הוי לרמב"ח שבועה דאורייתא דהוי היא המוחזק מצד שטר העומד לגבות כגבוי דמי, משא"כ לרבא דל"ל האי סברא. ומעתה מתורץ קושי' הפ"י הנ"ל דמקשה על רמב"ח ממתני' דתני כשם שפוגמת וכו' דמשמע דהוי דרבנן, היינו לאחר תקנת המשנה דצריך לשבע בטענת אשתבע לי דאז גם רמב"ח מודה, ואיהו לא אמר דינו אלא על קודם התקנה ודו"ק היטב: ג. בתוס' ד"ה אמר רבא, תימא לרשב"א מפני מה לא אמר ג' תשובות, דמפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע משום דאישתמוטי והאי טעמא לא שייך הכא כלל. ונ"ל עפ"י רש"ל שכ' דלתוס' דס"ל דטעמא דצריך לאישתמוטי הוא משום שלא יהי' קשה דניהמני' במגו, לק"מ קושי' התוס', והנה הריב"ן מיגאש פי' דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, והקשו עליו מגמ' דפריך מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע ליהמני במגו והא גם שם הוי לאפטורי משבועה, ותירץ התומים דהר"י בן מיג"ש לא אמר דינו אלא דוקא בגוונא דפוגמת היכא דהשבועה חל בלא מגו אלא דפעם א' אירע שיש לו מגו, אז לא אמרינן מגו לאפטורי משבועה שחל עליו מכבר אבל במודה במקצת איכא תמיד מגו ופריך הגמ' דמתחלה מפני מה גזרה תורה כלל לישבע הא אית לי' מגו, והנה לפ"ז בפוגמת לק"מ דניהמני' במגו דבאמת כאן כבר נתקנה שבועת מודה במקצת, והוי מגו לאפטורי משבועה, ולפ"ז לא צריך כלל לטעמא דאישתמוטי ומיושב קושי' הרשב"א, ודוק: ד. תוס' ד"ה דפרע דייק, והק' התוס' משכיר, דנאמן בעה"ב היכא דשכרו שלא בעדים נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך במגו דלא שכרתיך מעולם אף דהוי ג"כ בדדמי דבעה"ב טריד בפועליו, ולא תירצו התוס' כאן כלום, אולם בשבועות תירצו דשאני שכיר דמהימן שפיר במגו אף דהוא טרוד מ"מ למה לו לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך, אף דיודע דאמת הוא שנתן לו שכרו, מ"מ סובר שלא יאמינו לו, לכן מוטב לו לטעון לא שכרתיך מעולם אף שמשקר בי' מ"מ לא גזל בטענה זו יותר מבאחרת, א"ו דאמת הוא ונאמן בכך, משא"כ באשה לא הוי מגו דלא ידעה שיתלו שאמרה בדדמי:
והקשה הגידולי תרומה דא"כ נהימנה לה בפוגמת ג"כ במיגו דאמרה לא נפרעתי כלום דהוי טענה עדיפא, דבפוגמת תלי' שלא דייקא, משא"כ בלא נפרעת כלום. אלא דזה לק"מ דאין זה מגו כלל מאחר דבטענה לא נפרעתי כלום היא מוכרחת לגזול ולתבוע ממנו גם את המנה שקבלה כבר. ואלא אי קשי' הא קשי' מה שהקשה מהרש"א דניהמני' בפוגמת במגו דפוחתת מאחר דלא תבעה בטענה זו יותר מבאחרת, ותי' המהרש"א דאיכא למימר לאידך גיסא מאחר דלא דייקא א"א להאמינה במגו. אולם ) חידושים אלו הועתקו מקונטרס כת"י של הג"מ ישראל גראס ז"ל מק"ק מישקולץ, שהעתיקו מכי"ק רבו הכת"ס ז"ל. לפי הנ"ל קשה הא האי טענה דפוחתת לא צריכה למגזל בי' והשתא קיימי' דמגו כזה הוי מגו אף בלא דייקא כבשכיר. וי"ל דהנה לכאורה קשה מה הקשו התוס' דניהמני' במגו, הא הוי מגו דהעזה, אם לא שנאמר מאחר דהשטר מסייע לה שפיר מעיזה, ומעתה א"ש דאין לנו להאמינה בפוגמת במגו דאי בעי הוי פוחתת, דעדיף לטעון בפוגמת דהשטר מועיל לה קצת לטענתה ולא הוי העזה כ"כ מלטעון פוחתת דהשטר חספא בעלמא והוי מגו דהעזה: ומעתה א"ש קושי' המשנה למלך דהקשה דלמה תוציא בשבועה בפוגמת הא השטר איתרע, וליכא למימר שטרך בידי מאי בעי, והוי כמלוה על פה, ולא בשבועה.: ונקדים סברת הסמ"ע דכתב אף דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה היכא דהוי מגו דהעזה, דמ"מ היכא שתפסיד עי"ז חובתה אמרינן מגו אף דהוי העזה, דדוקא משבועה לא פטרינן לה במגו כזו דאמרינן אי אמרת דאמת הוא מה שאמרת, תשבע ותטול, משא"כ להפסיד עליה זה לא אמרינן. וא"כ מיושב קושי' המשנה למלך, דפוגמת גובה שפיר מטעם מגו דאי בעי פוחתת אף דהוי להעיז מאחר שאין השטר מסייע לה, מ"מ להפסידה עבור זה כתובתה אין אומרין, אולם שבועה מחייבינן לה ע"כ אף דיש לה מגו, לאפטורי משבועה במגו כזו לא אמרי':
אלא לפי האיבעי' לקמן פוחתת מאי דמסופק הגמ' אי מהימנא בפוחתת, הדרה קושי' המשנה למלך לדוכתא, דלפי דרכינו לעיל אמרי' דגובה כתובתה במגו דפוחתת, וא"כ למה מסופק הגמ' אי מהימנא, הא ע"כ יש לנו לומר דמהימנא דאל"כ יקשה לנו קושי' המשנה למלך לדוכתי' במאי גבי'. אם לא שנאמר בדרך אחר, דהנה התוס' תירצו דלא מהימנא במגו דלא נפרעתי כלל דאמרי' בדדמי, והא ניחא אי אין לה שבועה רק שניהמני' במגו, י"ל דלא הוי מגו דאמרי' בדדמי, משא"כ מאחר שתקנו לה שבועה כי היכי דתידוק, לא שייך ממילא דמיפרע לא דייק כי מעתה דייקת שפיר, וע"כ יש להאמינה ג"כ שפיר להוציא כתובתה במגו דלא נפרעתי כלום: ה. איבעיא להו פוגמת כתובתה בעדים וכו' וקשה לי דמאי ס"ד דהגמ' לומר מדהביא עדים על המקצת וליכא עדים על השאר דמסתמא לא פרעה דא"א דפרעה, בעדים הוי פרע לה, דמאי ראי' הוא זה דלא פרעה, דלמא לעולם פרעה כולה, והא דלא הביא עדים גם על השאר, משום דמאחר שהביא עדים על המקצת תו לא צריך לי' על השאר, דמתחילה הי' צריך להביא על המקצת שלא תוכל לכפור את הכל, אבל מאחר שכבר הביא עדים על המקצת תו לא יכולה לכפור הכל אלא לפגום ותתחייב בשבועה ובהא סגי לי' אפילו שלא בעדים, דבשבועה הימני' לה שפיר ואי תימא דלמה לו להביא בשביל זה עדים על המקצת שתתחייב שבועה אם פגמה, הא בלא"ה יכול להשביעה בשבועת אישתבע לי דלא פרעתיך, דז"א דירא לסמוך על הא דישביעה בשבועה דלא פרעתיך, דלמא תהא חשודה ותפטר משבועת אישתבע, משא"כ אם פגמה דנתחייב בשבועת המשנה דאינה יכולה להוציא אף אם היא חשודה. אולם א"ל דהגמ' בעי שפיר כן מאחר שהביא ב' עדים על המקצת דמוכח מזה דלא פרע השאר, דאין לומר דהצריך לו עדים על המקצת שלא תוכל לכפור הכל ואם תפגום תתחייב בשבועה, דלזה הי' סגי לו בעד אחד ולמה הביא לו ב' עדים, אלא ודאי משום דדייק עשה כן, ומדלית לי' עדים על השאר מסתמא לא פרע את השאר. אולם להגמי"י דאית לי' דבעד אחד לא בעינן נקיטת חפץ, ובזה פי' דברי רש"י לקמן דמחלק שם בעד אחד לענין נקיטת חפץ דמאחר דשבועת ע"א לא הוי אלא כדי להפיס, וע"כ לא בעי נק"ח, הדרא קושי' לדוכתה דאפשר משו"ה הביא ב' עדים כדי שתתחייב שבועה בנקיטת חפץ מה שלא תתחייב בשבועת עד א' כהגמי"י: ו. תוס' בד"ה ואלו נשבעין ונוטלין, דמסיק שם דפוגם שטרו הוי דומה לשאר נשבעין ונוטלין משום דאיתרע לי' שטרא ע"ש. וק' דא"כ למה תני לה במתני' דפוגמת בין הני נשבעין ונוטלין דחשיב שם במתני' מאחר דלא דמי להם, וגם על הברייתא קשה למה שינה ונקט פוגם שטרו ליתני פוגמת כתובתה, ותו קשיא על מתני' דכל הנשבעין דלמה לא חשיב אף פוגם שטרו בין שאר נשבעין ונוטלין. וי"ל דאפשר לחלק בין כתובה לשאר חוב, דהנה בכתובה פסקינן לכ"ע במקום שאין כותבים כתובה דאם טען פרעתי נגד תביעתה דלא מהני דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, ובמקום שכותבין כתובה ואין בידו, יש בזה מחלוקת בין הפוסקים. אולם אף להסוברים דבמקום שכותבין ואין בידו דמצי טעין פרעתי, היינו היכא דלא ראינו שנאבדה ממנה כתובתה דאומרים מסתמא פרע לה כתובתה, דאי אמרת דלא פרע הי' לה להיות כתובתה בידה, משא"כ היכא שראינו שנשרפה כתובתה גם הם מודים דאין יכול לטעון פרעתי אף במקום שכותבין כתובה: ויוצא לנו מזה דבכתובה אפשר שתגבה לפעמים בלא כתובה כלל, דהיינו בגוונא דלעיל, וא"כ יש לומר מסברא דבכתובה אף שאיתרע לה דהיינו בפוגמת, מ"מ יש לה לגבות אפילו בלא שבועה דומיא דע"א מעידה ודומיהן, וממילא א"ש דחשיב במתני' פוגמת בין שאר הנשבעין ונוטלין דחשיב שם. ומעתה יש ליישב גם המתני' דכל הנשבעין מ"ט לא חשיב שם אף פוגם שטרו, דגם בזה א"ל דבמתני' דפוגמת תרווייהו שמעי' מינה חדא הא דאמרן דבכתובה אף דמסברא הי' לה לגבות אפילו בלא שבועה מ"מ בעית אישתבעי, ועוד אחרת אתי לאשמעינן בהא דנקט במתני' היתה כתובתה אלף זוז ולא נקט סתם היתה מאתיים זוז שהקשינו לעיל באות א' ע"ש, אלא דאתי לאשמועינן בהא דאף דהי' לנו לומר מסברא דלא תגבה התוספת ואפילו בשבועה דדין התוס' הוא כחוב, והוי דומה לענין תוספת כמו פוגם שטרו, קמ"ל דגבי' בשבועה. וא"כ א"ש דלא חשיב במתני' דכל הנשבעין פוגם שטרו, דמאחר שהביא שם לבסוף כשם שפוגמת כתובתה וכו' תו לא צריך לפרוט פוגם שטרו לעצמו דזה כבר נכלל בפוגמת כדאמרי' ודו"ק: ז. אלא דלפי התוס' יקשה לנו עוד הגמ' בשבועות דמקשה שם וכי מה בין זה לפוגם שטרו, ולפ"ד התוס' מאי מקשה דלמא משו"ה צריך לאשמועינן בפוגם שטרו דנוטל בשבועה מה שלא היינו יודעים מסברא. וי"ל דהנה בגמ' כאן איתא דלהכי תני בברייתא פוגם שטרו שלא בעדים לרבותא אף דהוי כמשיב אבידה דהי' לנו להאמינה במגו. ונראה אנן לכאורה מאי ארווחת במגו הא עתה גם כן גבי', אלא דצ"ל דבמגו גובה שלא בשבועה, משא"כ עתה דאינה נאמנת צריכה לישבע, ואף דגם אם היא נאמנת יכול לומר לה השבע לי, ומאי נפ"מ אם היא נאמנת או לא, אבל מ"מ נפ"מ שפיר דאם היא נאמנת במגו אינה צריכה לישבע אלא היכא דטעין אישתבע לי, משא"כ אם אינה נאמנת במגו אנן טענינן ליה אף דלא טעין הוא. וכל זה הוא דוקא לאחר דידעי' החילוק בין שבועת אישתבע לשבועת פוגמת ודומיה, משא"כ אם אין שום חילוק בין שבועות אלו לא שייך לומר בלא עדים אית להאמינה במגו, דמאי תרוויח הא מ"מ יכול לומר לה השבע לי: ומעתה יבוא על הנכון הגמ' דשבועות, דבהו"א לא הי' ידע הגמ' מחילוק כלום בין שבועות אישתבע לשאר ש"ה, וא"כ ל"ל מגו כלל בשלא בעדים כדאמרינן, ומקשה הגמ' מעתה מה בין זה לפוגם שטרו, כלומר וא"כ דאין חילוק למה נקט בברייתא שלא בעדים דמאי מגו י"ל בזה, עד דאסיק דיש חילוק ביניהם ושפיר איכא נפקותא בשלא בעדים: ובזה יבוא על נכון דברי הרי"ף דפסיק בפוגמת דבעית אשתבעי אפילו בעדים, דלכאורה אין לשונו מובן מהא דאפילו בעדים, דמנ"ל לפסוק כן דבגמ' גופה מסופק בה, והו"ל לפסוק כן מצד ספק ולא בבירור. אולם לפי הנ"ל מיושב, דלפי מה שפירשנו קושיית הגמ' דשבועות משמע בפירוש כן דאפילו בעדים איירי, מאחר דמק' ל"ל לומר דוקא שלא בעדים מאחר דאין חילוק בין שבועות אשתבע להשאר לא יועיל המגו כהנ"ל, עד דמהדר לי' דשפיר רבותא קמ"ל בי' דבאמת יש לחלק בין שבועות אלו, משמע בפירוש דגם בעדים איירי: ח. איבעיא להו פוחתת כתובתה מאי וכו'. וק"ל דלכאורה מלשון הגמ' דנקט או דלמא מודה במקצת והא לא מודה במקצת, אף לפי פי' המהרש"א משמע דלצד הא' של האיבעיא לא היינו יודעים מזה דפוגמת היא מודה במקצת ולא בפוחתת, והאיך אפשר לומר כן דמסתמא גם מתחלה היינו יודעים מזה. וי"ל דהנה הרי"ף בשבועות פסק דבכל מקום דפטר הכתוב מלישבע מגזה"כ כמו בקרקעות וכדומה, אתי רבנן ותקנו לישבע מדרבנן, והביא ראיה לדיני' מהא דרבא דאמר אלא מדרבנן. והק' הפנ"י עליו דמרבא לא מוכח דיני' כלל דרבא יהב טעמא למלתא דתקנו כן משום דפרע דייק, ומשמע מינה דהיכא דלא שייך טעם הזה באמת לא תיקנו לישבע, ומתרץ שם דמ"מ הוכיח דינו אף דרבא יהב שם טעם למלתיה, דהא דבעי רבא לטעם הזה היינו שבלא זה היה לנו להאמינה בלא שבועה כקושי' התוס' מטעם מגו, וע"כ הוצרך לטעם הזה אבל באמת דרבנן בכ"מ תקנו עכ"ל הפ"י. ומעתה יוצא לנו לפ"ז דלפסק הרי"ף הא דצריכה לישבע לאו משום דפרע דייק, אלא שהחכמים תקנו כן מאחר שהיא מודה במקצת, והטעם דפרע דייק יוצדק רק לגרע את המגו. אולם מפשטות הגמ' לא משמע כן אלא טעם דתקנו החכמים כן הוא משום דפרע דייק כי היכי דתידוק, ומעתה נראה מאי נפ"מ בין הני טעמי אי צריכה לישבע משום מודה במקצת או משום דתידוק, סוף סוף הלא צריכה לישבע. ואפשר דנפ"מ להיכא דפוחתת, דאם הוי הטעם דצריכה לשבע משום דתידוק, אז גם בפוחתת יש להשביעה מטעם דדלמא מערמא ואם יהיה עלה שבועה לא תערמה, משא"כ אי הטעם דצריכה לישבע הוא משום מודה במקצת, לא שייך להשביעה בפוחתת, דעתה אינה מודה במקצת דהא טוענת דכתובתה הי' פחות ממה שכתוב בה, ואי משום דניחוש לערמה, משום זה לא תקנו רבנן כלל לישבע:
ומעתה אפשר לפרש הגמ' שפיר דבעל האיבעיא היה מסופק איזה הטעם נאמר מב' טעמים הנ"ל, דהכי בעי' בגמ' פוחתת היינו פוגמת, כלומר דגם בפוגמת תקנו רבנן לישבע כי היכי דתידוק וע"כ שפיר יש להשביעה בפוחתת שלא תערמה, או דלמא פוגמת מודה במקצת, כלומר הטעם דצריכה לישבע בפוגמת משום דהוי מודה במקצת וזה הטעם לא שייך בפוחתת כדאמרינן לעיל ופשיט ליה מברייתא דפוחתת נאמנת שלא בשבועה דבאמת הטעם דצריכה לשבע בפוגמת משום דהוי מודה במקצת וזה ל"ש בפוחתת כנ"ל: ובזה נתיישב ג"כ קושי' התוס' שהקשו דא"כ אתי לאערומה לפחות, ופי' המהרש"א דבריהם דכוונתם דמ"ש בפוחתת פשיט לי' טפי שלא מערמת מפוגמת פחות משו"פ דמסלקינן לעיל בתיקו. אולם לפי הנ"ל לק"מ, דבפוחתת פשיט לי' טפי דנאמנת בלא שבועה מאחר דמסיק דהטעם דצריכה לישבע בפוגמת הוי משום מודה במקצת, אולם בפוחתת לא הוה מודה במקצת, ואי משום דערמה משום זה לא תקנו רבנן שבועה, משא"כ בפוגמת פחות משו"פ דהוי בלא"ה מודה במקצת מספקי' לי' שפיר אם היא מחוייבת לישבע משום ערומי. ובזה יתיישב הרי"ף לעיל דתירוץ הפ"י דחוק מאד לומר דרבא בעי טעם דפרע דייק שלא יהיה לה מגו, דמנ"ל לומר כן ולהמציא מזה דין חדש דרבנן לא תקנו שבועה רק משום מב"מ. אולם להנ"ל א"ש. מאחר דפשיט ליה מברייתא דבפוחתת לא בעי אשתבועי ולא חיישינן לשמא תערמה, ובפוגמת פחות משו"פ מספקי' לי', מוכח בפירוש דמה דצריכה לישבע הוא רק משום מודה במקצת ודו"ק: ט. הנה הכ"מ עמד בשטתו דהא דחייבו התורה לישבע בעד אחד מעידה, היינו דוקא היכא דטעין הלה ברי שפרע, משא"כ בטוען שמא, אינו יכול להשביעה, ויש חולקים דגם בשמא יכול להשביעה, אולם בשבועה דרבנן כמו הני במתני' אפשר דגם לשיטת הסוברים דגם בשמא יכול להשביעה יודה בזה דאינו יכול להשביעה אלא בטענת ברי. אולם בש"ך כתב דאין חילוק, דלאותם המשביעים בע"א בטענת שמא ה"ה בדרבנן כמו במתני' יכול להשביעה בטענת שמא, ונ"ל להביא ראי' לשיטת הש"ך מגמ' דידן, מדמהדר רבא לרמב"ח בהא דע"א דהוי דרבנן כדי להפיס דעתו, ולא פירש החילוק בין דרבנן לדאורייתא, ואי אמרת דבדרבנן אינו יכול להשביעה אלא בטענת ברי, היה לו לפרש זה בדבריו, דבשלמא לעיל גבי פוגמת לא קשה דלא מחלק רבא בין דאורייתא לדרבנן, דהא כבר ידעינן כל החילוקים שיש ביניהם מהגמרא דשבועות, ולא איצטריך רבא לאשמעי', משא"כ בהא דע"א היה לו לפרש החילוק בין דאורייתא לדרבנן מאחר שאינו מפורש בשום מקום, אלא ודאי דאין חילוק ביניהם כלל כדברי הש"ך: ובזה מיושב ג"כ הרי"ף דהביא בהלכותיו הא דסבר רמב"ח למימר שבועה דאורייתא גבי ע"א, והקשה הגד"ת בדבריו דל"ל להביא זאת, יאמר סתם אלא אמר רבא מדרבנן ותו לא, ואף כי לא הביא דברי רמב"ח לעיל בפוגמת, אולם לפי הנ"ל א"ש, דגבי פוגמת לא הוצרך להביא מאחר דלא נפ"מ לדינא, אולם בע"א הביאה לאשמעינן דין חדש דאמרינן לעיל דמהא דמהדר לי' רבא כן משמע דבע"א יכול להשביעה בטענת שמא כמו בדאורייתא כהנ"ל: אלא דלפ"ז יקשה לנו לשיטת הש"ך דלמה לא אשמעינן במתניתין רבותא טפי בע"א דיכול להשביעה אפילו בשמא, ולמה נקיט דוקא במתני' בטען פרעתי דהיינו ברי, וגם ההפלאה שקיל וטרי בה. ואפ"ל דטפי הפייס דעת איכא בטענת שמא מבטענת ברי, דבשלמא בשמא מאחר דהוא עצמו מסופק אם הוא חייב לו או לא חושב בעצמו מדאסהיד ע"א שכבר פרע מסתמא אמת הוא ויודע בבירור דמאי נפקא לן בה הא לא נוגע הוא בדבר, ואם נפטרנו בלא שבועה ירע הדבר בעיניו מאד ע"כ תקנו רבנן להשביע להפיס דעתו, משא"כ אם הוא ג"כ טוען ברי בלא העד אפשר דפטרינן לי' בלא שבועה דמאי הרווחנו בשבועתו, ממ"נ, אם משקר בטענתו למה ירע לו הדבר, ואם טוען האמת לא נועיל ג"כ בשבועתה דגם אם היא נשבעת סוף סוף ירע לו הדבר מאחר שידע שצדקו דבריו, והיה אפשר לומר בסברא דנפטרנה אף בלא שבועה אלא דמ"מ תקנו רבנן להשביע אף בטוען ברי, ולא שייך הפייס דעתו, משום דנראה כחוכא וטלולא דבטענת שמא צריכה לישבע ולא בטענת ברי, א"ו משום דאף דידע האמת ולא נועיל בשבועתו כהנ"ל מ"מ אם ישביענה יקל וירוח לו. וא"כ שפיר איצטריך לאשמועינן במתני' בגוונא דטעין גם הוא ברי וע"א מעיד ג"כ דצריכה לישבע, דהו"א דבהכי יהי' פטורה בלא כלום משום דלא שייך כ"כ הפייס דעתו בברי כמו בשמא, קמ"ל דאפ"ה צריכה לישבע: ומעתה נבוא לבאר ג"כ דברי רמב"ח דסבר דהוי דאוריי', ופליג על רבא, דאפשר דמה דהכריחו לומר כן מאחר שלא נקט במתני' בגוונא דאיהו טעין שמא דשייך טפי הפייס דעתו כדאמרי' לעיל, ודייק מזה דמסתמא הוי דאורייתא, ואי תימא אף דהוי דאורייתא, ישמיענו בטענת שמא מאחר דיכול להשביעה, בזה י"ל דמשו"ה לא נקט בשמא דאז נטעה לומר דהוי דרבנן ובאמת סבר דהוי דאורייתא, וע"ז השיב לו רבא דמ"מ הוי דרבנן, והא דנקט במתני' בטענת ברי, י"ל לרבותא כדברינו לעיל. ובזה מתורץ ג"כ הא דמסיק בגמ' דשבועת ע"א הוי כדי להפיס דעתו, הא בלא"ה היו יכולין רבנן לתקן שבועה מאחר דהעד היה מסייע לו, אולם להנ"ל א"ש דבטוען ברי הוי הסברא דלא נתקן לה רבנן מאחר דלא הוי מפייס דעתו בה כדברינו לעיל, אם לא שתיקנו כן דאם נפטרנה בלא כלום ירע לו הדבר למה השביעו חכמים בטענת שמא ולא בברי ודו"ק: י. והרמב"ם פי"ד מהל' מלוה הל' א' מביא דבתוך זמנו פוגם ל"צ לישבע, אבל לאח"ז צריך לישבע ויל"ד דהוי כיתר דמסתמא אם התחיל בדבריו דפוגם וע"א והנשארים צריכים לישבע, נשמע ג"כ דבעבר זמנו מיירי. וי"ל דטובא אשמעינן בה דהו"א אם טען פעם א' בתוך זמנו דפרעו והדר טעין לאחר זמנו כמו כן דתטול ג"כ בלא שבועה מאחר שכבר הוחזק כפרן וטען פרעתי בתוך זמנו קמ"ל דפטור, או דהרבותא הוא דהו"א היכא דטען פרעתי בתוך זמנו וחזר וטוען גם לאחר זמנו דתטול בלא שבועה, דחזקה דשטרך בידי מאי בעי אלים בהכי מאוד ועדיף מבלא טען פרעתי בתוך זמנו, דבשלמא בדלא טען כן בתוך זמנו א"ל עוד דעזב השטר אצלה והאמינה אף דפרע לה, משא"כ בדטעין פעם בתוך זמנו דפרעה למה הניח אצלה השטר הא ידעית מעתה שמשקרת לו כמו שעשאה בראשונה, א"ו דלא פרע לה ותטול בלא שבועה קמ"ל ודו"ק: יא. הנה הה"מ השיג על הרמב"ם בהא דפוגם שטרו בתוך זמנו דצריך לישבע מאחר דאיתרע החזקה, וגם הטור הביא שיטה זו בשם רבינו האי גאון, והקשה הלח"מ דא"כ מאי פריך הגמ' מה בין זה לפוגם שטרו, נימא דנפ"מ דבפוגם אפילו תוך זמנו דצריך לישבע משא"כ בלא פוגם. והתומים תירץ דלק"מ, דהגמ' אזיל שם אליבא דר"פ דאית לי' אדם פורע תוך זמנו, וא"כ צריך לישבע אף בלא פוגם אפילו בתוך זמנו לדידי', אלא דסתר זאת דאף דסבר ר' פפא דאדם פורע תוך זמנו היינו בחוב ברור משא"כ בחוב שאינו ברור כמו בכתובה דלמא תמות היא קודם גם הוא מודה דאין אדם פורע תוך זמנו, וא"כ הדרא קושיא לדוכתי'. ונ"ל לקיים סתירתו ולהביא ראיה מזה להיפוך לסברת הרב האי, דהנה בגמ' דשבועות יל"ד למה לא הקשה שם מה בין זה לפוגם כתובתה מאחר דקאי על המתני' דשם מיירי בפוגמת כתובתה ולמה עדיף ליה להקשות מברייתא דפוגם שטרו, אולם דאפשר לומר באמת דמטעם זה לא הקשה ממתני' דפוגמת כתובתה דבפוגמת כתובתה גם ר' פפא מודה דא"א פורע תוך זמנו, ובזה ודאי יש חילוק בין פוגם ללא, דבאינה פוגמת נוטל בלא שבועה מטעם חזקה דא"א פורע תוך זמנו משא"כ בפוגמת, אולם בפוגם שטרו פריך שפיר דבהא אית לי' לר' פפא דאדם פורע תוך זמנו דהוי חוב ברור וליכא לחלק בה חילוק הנ"ל לדילי', וא"כ הוי שפיר ראי' מגמרא זו לשיטה דרב האי גאון: אלא דלפי"ז יקשה לנו על שיטת הרמב"ם דאית ליה בפוגם בתוך זמנו דאין צריך לישבע, לפרוך הגמ' מה בין זה לפוגמת כתובתה, דלדידיה לא שייך לחלק בהא דלעיל בין פוגמת ללא. ויש ליישב גם אליבא דרמב"ם, דלכאורה נראה מ"ט דרמב"ם, דבאמת השגת הרה"מ ניתן להיאמר, אלא אפשר להסבירו בהא, דהנה איתא בתשו' הרא"ש דהא דאמרינן אין אדם פורע תוך זמנו היינו היכא דקבע זמן לפרעון, משא"כ היכא דלא קבע אף דסתם מלוה ל' יום אם טען ואמר פרעתי תוך ל' יום לא הוי כבתוך זמנו, ונ"ל להסביר דבשלמא אם קבע זמן לפרעון גלי דעתי' אז דלא יוכל לשלם לו חובו עד שיגיע זמן קביעותו, וע"כ אם טען ואמר פרעתי תוך זמנו לא מהימן בי' דיש לנו הוכחה דלא פרעו, משא"כ אם לא קבע זמן לפרעונו אף דסתם מלוה לל' יום מ"מ לא גלי דעתי' שלא יהיה בידו לשלם חובו בתוך ל' יום, וע"כ אם טען פרעתי תוך ל' יום נוכל להאמינו, וא"כ לפ"ז היה מן הסברא לומר דאם טען ואמר שפרע מקצת חובו תוך הזמן דנהימן לי', דע"ז לית לנו הוכחה דלא פרעו, דהא דקבע הזמן היינו משום דידע מקודם שלא יהיה לו יכולת לשלם כל חובו עד יום הנקבע, אבל המקצת חשב לפרוע תוך זמן הזה, מ"מ אין הדין כן, דאף אם טען פרעתי מקצת בתוך הזמן אינו נאמן כל עיקר, דאמרי' מדלא קבע עוד זמן אחר בתוך הזמן לפרעון המקצת, גלי דעתו מעיקרא שלא יהיה בידו לשלם חובו אפילו מקצתו עד יום הנקבע: ומעתה נבין שפיר שיטת הרמב"ם דאף בפוגם בתוך זמנו צריך לישבע אף דאתרע החזקה כדברי הה"מ, מ"מ מאחר דגלי דעתי' וקבע זמן לפרעונו יש לנו הוכחה דכבר ידע מתחלה שלא יהיה בידו לשלם כולו עד יום הנקבע ואף מקצתה תוך זמנו דעל המקצת לא גלי, אולם הה"מ השיג עליו ואמר מאחר דפרע מקצת כבר איתרע ההוכחה, דהא גם עלי' גלי שלא יהיה לו לפרוע, מדלא קבע לו עוד זמן אחר בתוך הזמן הזה, ומ"מ הזדמן לו שיהיה בידו בתוך הזמן, כך יכול להיות שפורע ג"כ כולה אף דקבע זמן לפרעונו, וכל זה הוא דוקא בשאר חובות דיש לקבוע בו זמן, משא"כ בכתובה דאין לה זמן קבוע לפרעונה דמי יודע מתי ימות או יגרשנה, ובה גם הרמב"ם מודה דאם פוגמת בתוך זמנה דבעי אישתבועי, דמאחר דלא שייך בה קביעת זמן ולא גלי דעתו דלא יהיה לפרוע אמרינן בה מדפרעה מקצתה מסתמה פרע כולה. וא"כ מתורץ גם לפי שיטת הרמב"ם דלא תקשה בגמ' מפוגמת כתובתה, דמכתובה לק"מ דחילוק גדול יש בה בין פוגם ללא, דבפוגם בעי אישתבועי אפילו תוך זמנו משא"כ באינו פוגמת, אולם מפוגם שטרו הקשה שפיר דאין לחלק בה בין פוגם תוך זמנו ללא, דאף בפוגם תוך זמנו בעי אישתבועי:
ומעתה נבוא ליישב דברי המחבר דפסק ג"כ כהרמב"ם, והוסיף עליו בדבריו דבתוך זמנו אם פוגם א"צ לישבע ואם אמר השבע לי בעי אישתבועי, והקשה עליו הסמ"ע דמנ"ל לומר כן וגם ברמב"ם ליתא, וכתב עוד שם דבשלמא בפוגם יכול להשביע בשבועת השבע אף בתוך זמנו מאחר שהודה שפרע לו המקצת איתרע השטר ובעי שבועה, אולם בע"א קשה דלמה יכול להשביע בתוך זמנו. ונראה דדייק ליה מגמרא דשבועות מדלא הקשה הגמרא שם מה בין זה לע"א, דבשלמא מכתובה לא פריך כדאמרינן לעיל, אולם מע"א הי"ל להקשות כן, ובזה לא היינו יכולין לחלק ולומר דבע"א בעי אשתבועי אפילו בתוך זמנו משא"כ בלא ע"א, דזה שייך לומר דוקא בכתובה מאחר דהודת דפרע לה המקצת וגלה לנו שאינו משגיח על הא דלמא תמות מסתמא פרע לה כולה, משא"כ בע"א דאמרה דלא נפרעה כלום הוי החזקה דא"א פורע תוך זמנו חזקה מעולה, דגם רב פפא מודה בה, ומסתמא לא בעית אשתבועי בתוך זמנו, והו"ל להקשות מיניה כמו שהקשה מפוגם שטרו, אלא ודאי משו"ה לא הקשה כן דיש לחלק ביניהם, דבע"א אם אמר השבע לי יכול להשביע תוך זמנו, משא"כ בלא ע"א, ואי תימא א"כ מאי מקשה מפוגם שטרו נחלק שם ג"כ הכי, דזה הוא כבר מתורץ דהגמ' אליבי' דרב פפא אזיל שם דא"ל דאדם פורע תוך זמנו וא"כ יכול להשביע בכ"מ אפילו בתוך זמנו וליכא חילוק כלל: אלא נראה מעתה הסברא מאי דנאמר כן דהסמ"ע הק' כמו כן דהוי נגד הסברא, ואפשר דהסברא היא, דהנה הקצה"ח שקיל וטרי על דין דע"א האומר פרוע הוא נגד השטר בתוך זמנו דמתנגד ליה ב' חזקות, הא' דא"א פורע תוך זמנו, וב' דחזקה דשטרא בידי מאי בעי משו"ה אינו נאמן לחייבו שבועה, אולם הא אמת דע"א נאמן אפילו במקום חזקה, וא"כ אם טען פרוע תוך זמנו נגד השטר, אף דאינו נאמן נגד ב' חזקות, מ"מ מהני עדותו לגרע חזקה אחת ומ"מ חזקה אחת חלפה בסהדותי', דהיינו דא"א פורע תוך זמנו, ונשאר לנו רק חזקה שטרא בידי מאי בעי, ולנגד חזקה זו בלחוד יכול הוא לטעון וישבע לו ומובן היטב. ומעתה יבא על הנכון מה שהק' הסמ"ע דתימה דלא נזכר דין זה בהרמב"ם כלל, דאפשר דשפיר מרומז הוא בדברי הרמב"ם מאחר שכ' שם בלשונו דפוגם וע"א וכו' צריכים לישבע ואומר לו השבע וטול, ואם פוגם בתו"ז לא בעי לישבע כלל ועבר זמנו לא יפרע אלא בשבועה, דהוה כיתר, דהא כבר ידעינן לה דבעבר זמנו בעי אשתבועי, א"ו דהא אתי לאשמועינן דדוקא בעבר זמנו הוא דלא יפרע אלא בשבועה אבל בתו"ז אפשר להפרע אפי' שלא בשבועה, מיהו אם טען השבע צריך לישבע באמת וא"כ מפורש דין זה שפיר ברמב"ם ודו"ק היטב כי נכון. [עיין תשו' כת"ס חו"מ סימן ו']: יב. בחוה"מ רסי' ע"ח איתא וז"ל הקובע זמן לחבירו וכו' נאמן בשבועת היסת במגו. יש להסתפק בתובע אח"ז ואמר פרעתיך ביום הלוואה אם נאמן, ואופן הספק למה דאיתא בב"מ דף י"ז ע"א אר"א אר"י המוצא שט"ח בשוק דלא שכיחי אינשי דפרעו ביומי קמא וכו' ע"ש, הרי דלרב אסי אף בשטר שנפל חיישינן לפרעון תוך זמנו מכח ריעותא דנפילה, מ"מ בנמצא ביום שנכתב לא חיישינן לפרעון דפרעון בת יום יותר לא שכיח מפריעה תוך זמנו, וכ"ה בש"ע סי' ס"ה ס"ז בשם יש מי שאומר, ואף להפוסקים כשינויא דרב כהנא דגם בכה"ג חיישינן היינו מכח הריעותא דנפילה חיישינן גם לזה, אבל מ"מ נשאר הסברא דפרעון בת יומא יותר לא שכיח מפריעה תו"ז, וא"כ יש להסתפק דדלמא ע"כ לא קמיבעי אי אמרינן מגו במקום חזקה רק לפרעון תו"ז אבל בפרעון בו ביום דהחזקה אלימא טובא י"ל דלא אמרינן מגו: ונ"ל לפשוט הך ספק בהקדם ליישב מה שהקשה העולם על מ"ש הה"מ פי"ז מהל' מלוה דמסתבר כדעת רבינו האי דבפוגם תוך זמנו צריך לישבע דאבטלה החזקה דא"א פורע תו"ז גבי האי דפרע מקצתו תו"ז ע"ש, א"כ מאי פרכינן בשבועות וכי מה בין זה לפוגם שטרו הא נפ"מ בתוך זמנו, דבעלמא א"צ לישבע ובפוגם צריך לישבע. והאחרונים כתבו ליישב דפירכת הש"ס התם לר"פ לשיטתי' דאמרינן בפ"ק דב"ב ר"פ ור"ה ברי' דר"י עבדי כאביי ורבא דס"ל דעבד אינש דפרע בגו זמני', ולכאורה דבריהם נכונים, ומרווחנא בזה לישנא דקאמר ומה בין זה לפוגם שטרו, ואמאי פריך מברייתא דשבועות ולא פריך ממתני' דפוגמת כתובתה, ורש"י נזהר מזה וכתב דהקושי' ממתני' דהפוגמת כתובתה, אבל לפ"ז הו"ל למנקט וכי מה בין זה לפוגם כתובתה. ולפי הנ"ל ניחא דממתני' ליכא למיפרך די"ל דנפ"מ תוך זמנו, דאף לר"פ דס"ל אדם פורע תו"ז, מ"מ בכתובה מודה דאפשר דלעולם לא יבוא לידי חיוב, כמ"ש תוס' ב"ב לענין פדיון הבן ושכירות הבית, והיינו להפוסקים דגם כתובה דהוא תנאי ב"ד אינו פורע תו"ז ומה דאלמנה צריכה לשבע היינו משום דשעת מיתה זמנו], ולזה נקט הפירכא מברייתא דפוגם שטרו דבשטר בעלמא ס"ל לר"פ דאדם פורע תו"ז: אולם עדיין אינו מחוור כ"כ דהא י"ל דאף ר"פ דס"ל אדם פורע תוך זמנו מ"מ מודה דאין אדם פורע בו ביום, דלפריעה בו ביום לא חיישינן וכנ"ל, וא"כ עדיין יש נפ"מ בפוגם ביומו, דבעלמא א"צ לישבע אבל פוגם ביומו צריך לישבע דגם בזה שייך סברת הה"מ דהא אבטליה החזקה לגבי' דחזינן דכבר פרע מקצת ביומו. ויש להביא ראיה לסברא זו דבו ביום לכ"ע אמרינן אין אדם פורע בו ביום, ממ"ש הרא"ש פ"ק דב"ב בשם רבינו יונה להוכיח דמיתומים קטנים אין גובין תו"ז, דמדאמרינן הטעם דא"נ לנכסים יתומים משום צררי, ולא נקט משום פרעון אע"כ משום תו"ז דלפרעון ליכא למיחש ולצררי חיישינן ע"ש. ולכאורה תמוה דהא מרא דשמעתא דאמר משום צררי הוא ר"ה בר"י, והרי איהו לשיטתי' דס"ל כאביי ורבא דאדם פורע תו"ז הו"מ למנקט משום פרעון, אע"כ דנקט צררי משום מת ביום הלוואה דבזה לכ"ע לא חיישינן לפרעון ולצררי חיישינן, ולמד מזה רבינו יונה במכ"ש דתו"ז חיישינן לצררי ודו"ק, וא"כ הדרה קושי' לדוכתי' הא נפ"מ בפוגם ביומו: ונראה בהקדם לבאר סוגי' דפוגמת מה דיש לתמוה מאד דאיך רצה רמב"ח לומר שבועה דאורייתא, ואיך מצא ידיו ורגליו במשנה ערוכה דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמים וכדהקשה רבא באמת, ועיין בפ"י. ויעויין בר"ן דלקושי' דשיעבוד קרקעות לא חש רמי ב"ח ע"ש. ונראה עפ"י תוס' בב"מ דף ג' ד"ה ובכולהו בעי דלודי, שהקשו על פרש"י דרבה בא לתרץ דלא תקשה דנימא מגו דחשיד אממונא חשיד וכו', הא באמת קיי"ל דלא אמרינן מגו דחשיד וכו' ואין לומר דזהו רק דרבנן לפי שראו שהי' שבועה חמורה עליהן אבל מדאורייתא מגו שחשיד אמרינן, א"כ קשה מנסכא דר' אבא, דמשמע דאם אמר לא חטפתי היה חייב שבועה דאורייתא מדאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם ע"ש. ולכאורה תמוה דהא י"ל דבאומר לא חטפתי כיון דמדאורייתא יש שבועה להכחיש העד אלא דלא היה אפשר לשבע משום מגו דחשיד, ממילא בדור הזה דראו דחמורה שבועה עליהם חוזר וניעור עליו השבועה מדאורייתא ויש לו כל חומר שבועה דאורייתא, ומה"ט קשה ג"כ על דברי תוס' בסוגי' דפוגמת דהקשו דאכתי איכא תשובה שלישית מדאמר רבה וכו' והכא ל"ש אישתמוטי, עיין במהרש"ל דכוונתם לפי' רש"י דצריכה לאשתמוטי לאחזוקי דלא תימא מגו דחשיד א"כ הכא בנוטל נימא מגו דחשיד, ועיין בפ"י דכתב דכוונת מהרש"ל דתוס' לשיטתייהו דמפרשי בדרבה צריך לאישתמוטי דלא נימא כיון דגם השתא מעיז אמרינן שפיר מגו דכופר הכל ליכא קושי' מפוגמת, די"ל דכבר ידע רמב"ח מסברא דפרע דייק וכו' וליכא מגו, וי"ל דאומר בדדמי, ע"ש בדבריו. ודבריו מרפסן איגרא, דא"כ גם לשיטת רש"י ליכא קושיא דהא ל"ש מגו דחשיד כיון דאמרינן מפרע לא דייק וכו' דמסופק בפרעון, ולא פריש מספק ממון כיון דאפשר בחזרה נפריש מספק שבועה דליכא בחזרה, וההכרח לומר דכוונת מהרש"ל דודאי סבירא להו לתוס' דלמאן דאמר דרמי בר חמא לא נחת לסברת דמפרע לא דייק, אבל מ"מ היינו רק לענין דאנן לא חיישינן דלא דייק, אבל מ"מ יש סברא דהנתבע יכול לתלות בדעת התובע כיון דמפרע לא דייק, ומשו"ה תוס' לשיטתייהו לא ק' קושי' הרשב"א דנימא מגו, די"ל דהוי מגו דהעזה דלא רצתה לכפור הכל דלא נפרעת כלום דהוי העזה, דליכא מידי לבעל לתלות ולזכות אותה, ולזה פוגמת כתובתה דסוברת דהבעל יתלה בה טעות דלא דייקה וכעין סברת תוס' והר"ן גבי שכיר ע"ש, משא"כ לשיטת רש"י שפיר קשה קושי' רשב"א דמ"מ נימא מגו דחשיד, כיון דבאמת אנן לא תלינן דלא דייקי לס"ד דהמקשן: אמנם לפי הנ"ל יקשה דגם לרש"י לא קשה, דהא י"ל דמה דקאמר רמב"ח שבועה דאורייתא, היינו כיון דפוגמת הוא בכלל מודה במקצת ויש מקום חלות השבועה דאורייתא אלא דא"א להשביע מכח מגו דחשיד, ממילא לבתר דראו חז"ל דבדור הזה חמיר להו שבועה הדרה הדבר לדינא וחזרה השבועה למקומה להיות שבועה דאורייתא, דכל שנסתלק סברת מגו דחשיד יהיה מאיזה טעם שיהיה ממילא איכא שבועה דאורייתא, והוא לכאורה סברא נכונה, ולכאורה תמוה על התוס' שמיאנו בזה: ונראה דתוס' הוכרחו דלשיטת רש"י ליכא למימר הכי, והיינו דא"כ מאי פריך רבא ממתני' דכל הנשבעין שבתורה, הא י"ל דמתני' קאמר רק דשבועה דקרא מיירי מענין דלא משלמין משום דליטול לא משכחת שום שבועה, והיינו לא משום דליכא דררא דממונא דשבועה בנוטל, אלא משום דאמרינן מגו דחשיד, ומשו"ה שבועה דקרא לא איירי בנוטל, וא"כ ממילא לבתר דראו חז"ל דעכשיו שבועה חמיר להו ולא אמרינן מגו דחשיד, שפיר איכא שבועה דאורייתא בנוטל, אע"כ דאין זה סברא לאמר דלבתר תקחז"ל יתעורר מזה שבועה דאורייתא, וא"כ שפיר הקשו תוס' מדרך ממנ"פ, או דיש ב' תשובות דהא בנוטל לא שייך אישתמוטי ונימא מגו דחשיד, או דאם נימא דאין זה קושי' דאמרינן דהתורה לא הטילה עליו שבועה משום מגו דחשיד, מ"מ בדור הזה דשבועה חמורה ממילא הדרה לשבועה דאורייתא, א"כ ממילא גם ב' קושיות ליכא, דאין כאן קושי' ממתני' דכל הנשבעין וכו', דזהו באמת דשבועה הנזכרת בתורה אינו בנוטל והיינו משום מגו דחשיד, ועתה דשבועה חמורה ממילא איכא שבועה דאורייתא וכנ"ל וק"ל: ננקוט מזה לראיה דא"ל מצינו גוונא דשבועה דקרא לא מיירי בנוטל ומשום דח"א לאשתמוטי, ולבתר תקחז"ל שייך השבועה בנוטל, לא היה קושי' ממתני' דכל הנשבעין וכנ"ל, ועל יסוד זה נבאר דברינו אלו בעזה"י למ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' עדות וכ"כ המחבר בש"ע סי' כ"ח סעיף י"ב חותכין דיני ממונות בעדות שבשטר כדי שלא תנעול דלת וכו', הרי דס"ל להרמביים דמדאורייתא עדות שבשטר לא מהני דהוי מפי כתבם, ולכאורה תמוה מסוגי' דקציצה דאפקיד בשטר והא להרמב"ם עדות שבשטר לא מהני, ואין לפרש דמיירי בכת"י יכול לטעון פרעתי ולומר דמיירי בכת"י בנאמנות, א"כ האיך אמרינן עלה מכלל דתרווייהו ס"ל המפקיד את חבירו בשטר צריך להחזיר בעדים, דלמא בשטר דעלמא ס"ל דנאמן החזרתי במגו דנאנסו ורק בנאמנות לא מהני מגו וכדס"ל לדידן דמגו נגד שטר מהני ומגו נגד נאמנות לא מהני, [עי' ש"ע ח"מ רסי' ע"א בהג"ה בשם רשב"א]. ולגודל התמיה צריכים לדחוק דבאמת קרא מיירי בכת"י בנאמנות, אבל לישנא דאמוראי דאפקיד בשטר היינו שטר סתמא, ונקטו כן משום דבאמת לבתר תקחז"ל דעדות שבשטר מהני משכחת הדין באפקיד בשטר וממילא נדע דהקרא מיירי בכת"י בנאמנות ושפיר אמרי' מכלל וכו' ודו"ק וצ"ע. ולפ"ז י"ל דס"ל לרמב"ח דמה דקתני במתני' דכל הנשבעין שבתורה וכו', היינו דשבועה דקרא לא משכחת רק בנשבע ונפטר, דהא בתביעה דבע"פ שאינו יכול להוציא ממון בשבועה ונאמן הנתבע בשבועה, ופוגם שטרו לא משכחת לה דהא מה"ת עדות שבשטר ל"מ, אבל לבתר תקחז"ל דעדות שבשטר מהני ממילא בפוגם שטרו איכא שבועה דאורייתא כמו במודה במקצת דעלמא כנ"ל: אמנם לכאורה עדיין משכחת להשבועה דקרא בנוטל, דהיינו דהלווה לחברו בעדים, למ"ד צריך לפרעו בעדים, וכן לדידן, והתנה אל תפרעני אלא בעדים, ופגם המלוה והודה שפרעו מקצתו בינו לבין עצמו, והלוה טוען פרעתי הכל, דיהיה הדין דנשבע שבועה דאורייתא ונוטל, וגם אין לומר דבכה"ג אף בשבועה אינו גובה, דהא כל הטעם דצריך לפרוע בעדים היינו משום דאנן סהדי כמ"ש הר"ן בשבועות, וא"כ י"ל דלהאי גברא בטל דאנן סהדי כיון דחזינן דפרע מקצתו בינו לבינו וכסברת הה"מ, דזה אינו דמ"מ נאמן לטול במגו לא נפרעתי כלום, ואי דהוי העזה הא קיי"ל דאמרינן מגו דהעזה בממון, ואי דליכא מגו דאמרינן מפרע לא דייק ואומר בדדמי, הא לרמב"ח לא אמרינן האי סברא לקושטא דמלתא, אלא דהמלוה יכול לתלות בו הטעות ומשום זה הוי מגו דהעזה וכנ"ל, ממילא לענין ממון מהימן במגו, אבל לגבי שבועה לא אמרינן מגו דהעזה, ומשו"ה מחויב לשבע מה"ת, ולהפוסקים דלא אמרינן מגו להוציא י"ל דאינו נאמן ליטול, וכן י"ל לדינא דסברת רבינו האי דפוגם שטרו תו"ז צריך לשבע, י"ל דבאמת במלוה ע"פ בעדים תו"ז והמלוה פגם י"ל דאינו נוטל כלל כיון דחזקה אבטל לה לגבי האי נאמן הלוה פרעתי ומגו דהמלוה לא מהני להוציא וצ"ע לדינא: והנה לפימ"ש הר"ן בשבועות דהא דצריך לפרעו בעדים וא"נ במגו דהלכו וכו' משום דהוי מגו במקום אנן סהדי, י"ל דבכה"ג בפוגם אין המלוה נאמן ליטול בשבועה, דכיון דעתה דפגם איבטל לה אנן סהדי דהא חזינן דפרע מקצתו בלא עדים, ממילא אין להאמין על השאר רק במגו דלא נפרעתי כלל כנ"ל, ולעומת זה יש להאמין במגו דפרעתי הכל בפני פלוני ופלוני והלכו וכו' דהא השתא דפגם מקצתו ליכא אנן סהדי ומהני מגו דהלוה, אבל לשיטת הרא"ש לא מהני מגו דאין זה טענה דיאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדותו, א"כ ליכא מגו אצל הלוה, והדרינן לדינא דמלוה נאמן במגו דלא נפרעתי כלל, ומ"מ צריך שבועה כדין כל מודה במקצת דלא אמרינן מגו דכופר הכל דהוי מגו דהעזה לפטורי משבועה, וא"כ משכחת שבועה דקרא בנוטל. ונראה דגם זה לק"מ דלכאורה יש לעיין במה דנקטו תוס' דהו"ל ג' בדבר דהא הכא לא שייך אישתמוטי, אמאי הקשו מסוף דברי רבה ולא מתחלת דברי רבה דאמר חזקה אין אדם מעיז והכא דמסייע לי' שטרא דיכול להעיז, וא"כ יהא נאמן במגו דלא היה פוגם, ובהכרח לומר דאף דמצינו בגט אשה כיון דהגט מסייעה לה מעיזה ומעיזה, מ"מ אין לדמות כל הענינים דאפשר דעומד לפרעון לא הוי מסייע כ"כ ואינו יכול להעיז, ולפ"ז י"ל באמר לי' אל תפרעני יכול להעיז ולומר לא נפרעתי כלל, דמסייע לי' אנן סהדי דלא פרע, דזהו עדיף מסיועת חזקה דשטרך בידי מאי בעי, דהא חזינן דחזקה דא"א פורע תוך זמנו עדיף מחזקה דשטרך בידי מאי בעי דהא בשטר יכול לומר אשתבע לי דלא פרעתיך, ובתו"ז אינו יכול להשביעו, וגם מצינו דבאמר לי' אל תפרעני חזקה דלא פרע לי' בלא סהדי עדיף מחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, דהרי במגו במקום חזקה דתו"ז מספקא לן ולקולא לנתבע, ואלו באמר לי' אל תפרעני כ' הר"ן דלא מהני מגו משום דהוי מגו במקום סהדי, וא"כ מכ"ש דאלים יותר מחזקה דשטרך בידי מאי בעי, וא"כ י"ל אף דע"י סיועת חזקה דשטרך בידי מאי בעי אינו יכול להעיז, מ"מ ע"י סיועת דאנן סהדי דלא פרע בלא עדים כיון דאמר לי' אל תפרעני יכול להעיז, ולפ"ז ליכא כאן שבועה דאורייתא דנאמן במגו דלא נפרעתי, ואי דמשכחת שפוגם מקצתו בעדים דליכא מגו, ז"א דבכה"ג לא אבטל חזקה דאנן סהדי דהא באמת מה דפרע פרע בסהדי וממילא נוטל בלא שבועה, דאף דהוי מודה במקצת דאורייתא מ"מ י"ל החזקה זו דאנן סהדי פטרו משבועה כיון דמסייעו שטרא, דמצינו גבי סלעים דינרים דהוי מודה במקצת ואעפ"כ פטור משבועה כיון דמסייע ליה שטרא ודוק: אמנם לכאורה הא עדיין משכחת שבועה דקרא בנוטל כגון באמר לי' אל תפרעני, ויש ללוה ע"א דמעיד שפרע. ונראה לומר דין חדש דבא"ל אל תפרעני א"צ לשבע להכחיש העד, דחזקה דאנן סהדי אלים טובא לפטרו משבועת ע"א, אף דכללא כיילינן כל מקום שב' מחייבין ממון ע"א מחייבו שבועה, י"ל היינו היכא דב' מחייבין ממון מועילין לסלק החזקה דאנן סהדי דפרע בעדים] כגון תוך זמנו, גם ע"א מחייב שבועה נגד החזקה, אבל הכא באמר לי' אל תפרעני, דב' מחייבין ממון אין מועילין לסלק החזקה דאנן סהדי דבפרע בעדים ליכא אנן סהדי, בזה אין ע"א מחייבו שבועה:
ולכאורה ראי' לדין זה, דהא לפימ"ש הה"מ בטעמא דצריך לפרעו בעדים ולא מהני מגו דהא הודה שלא קיים תנאו ואיהו אחייב נפשי' בקיום התנאי ע"ש, הובא בש"ך סי' ע' ס"ק י"א, והיינו דהוי כעין נאמנות דקיבל עליו להאמין המלוה כ"ז שלא יפרע בעדים, וכמו דס"ל להפוסקים באמר לי' אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני דאף אם הביא עדים אחרים שפרע אינו נאמן דפסלוהו לכולי סהדי, והרי להנך פוסקים פשיטא דאין ע"א מחייב שבועה כיון דהימנוהו, כדקיי"ל בנאמנות סתם דאינו חייב שבועה נגד ע"א, ממילא אין רחוק לומר דגם לטעמא דהר"ן דאנן סהדי אין ע"א מחייב שבועה דלא מצינו פלוגתת הפוסקים אם ע"א בזה מחייב שבועה, ולא אשתמיט לחד מן האחרונים לומר נפקותא בין הטעמים וצ"ע לדינא: אולם עדיין [לא] יתיישב דהרי משכחת שבועה דקרא בנוטל, דהיינו דאמר ליה אל תפרעני אלא בעדים והמלוה פגם והודה דנפרע קצתו, והלוה מביא ע"א דפרע הכל, דבזה כיון דעתה ליכא אנן סהדי דהא איבטל לגבי האי וכנ"ל, ממילא ע"א מחייב שבועה, דאף דיש למלוה מגו דלא נפרעתי דאז לא היה צריך לישבע נגד העד מכח אנן וכו' וכנ"ל, וגם ל"ה מגו דהעזה כיון דמסייע לי' אנן סהדי, מ"מ הא כ' הר"ן פ' הנשבעין דמגו אינו פוטר משבועת ע"א כי היכי דלא אמרינן מגו להכחיש העדים ה"נ לא אמרינן ולא מהני מגו להכחיש ע"א דלענין שבועה ע"א כמו ב' לממון ע"ש:
אמנם דסברת הר"ן רק לדידן דקיי"ל בנסכא דר"א כמו שפירשו תוס' הא דאינו נאמן בשבועה דידי חטפתי במגו דלא חטפתי, דע"א בשבועה הוי כמו ב' עדים דכל זמן דלא נשבע להכחישו הוי כשנים, וכאלו הי' ב' עדים דחטף, משו"ה ה"נ לא מהני מגו להכחיש העד, דכ"ז שלא נשבע הוי כמו ב' דהתורה אמרה או השבע או טול, וא"כ י"ל דרמב"ח ס"ל דלא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ולא אמרינן או השבע או שלם ומהני מגו להכחיש העד, ולפ"ז י"ל דבזה פליגי רמב"ח ורבא, דרמב"ח לא חש לי' לקושי' ממתני' דכל הנשבעין, היינו משום די"ל דפירושא דמתניתין דשבועה דקרא לא משכחת בנוטל דפוגם שטרו לא משכחת בדאורייתא דהוי מפי כתבם, ועל ידי אל תפרעני משכחת כנ"ל, אבל רבא לשיטת' דס"ל בב"ב דף קל"ה מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי פטור, ממילא צ"ל דמתני' דשאולה ושכורה דמיירי בעסק שבועה שביניהם, וא"כ מוכח דאמרינן מתוך שא"י לישבע משלם, וממילא לא מהני מגו להכחיש העד, ולזה שפיר הק' ממתני' דהא משכחת שבועה דקרא באמר לי' אל תפרעני ופגם המלוה והלוה טוען שפרע הכל ויש לו ע"א דפרע וכנ"ל, דגזה"כ הוא דליכא שבועה בנוטל, ושפיר הקשה:
גם י"ל בדרך קצרה על אופן הנ"ל, דהא איכא סברת הר"ן הנ"ל דכמו דלא אמרי' מגו במקום עדים ה"נ ל"א מגו במקום ע"א והרי במגו במקום עדים ג"כ מצינו פלוגתא בב"ב דף ל"ב ע"ב זה אומר של אבותי וכו' אביי ורבא, ולא ס"ל הא דר"ח דמגו במקום עדים לא אמרינן, הרי דר"ח ס"ל מגו במק"ע וליכא שבועה דאורייתא ורבא לשיטתי' דאמר לא אמרינן מגו במקום עדים, א"כ לא אמרינן מגו במקום ע"א, ומשכחת שבועה דאורייתא בנוטל כפי' הנ"ל, ולזה שפיר הק' ממתני' דכל הנשבעין ודו"ק: ועתה נבא לבאר דברי תוס' ד"ה דפרע דייק וכו', ולכאורה קשה דלמאי הוצרכו לזה הא י"ל דבלא פוגם החזקה דשטרך בידי מאי בעי בתוקפו, מש"ה ליכא שבועה, אבל בפוגם דאתרע חזקה בזה צריך שבועה. ונראה דהוכיחו זה ממה דאסקי' דפוגמת בעדים צריך ג"כ שבועה דאורייתא דאמרינן אתרמוי אתרמי לי', ואם נימא דהשבועה דוקא היכא דאתרע החזקה דשטרך בידי מאי בעי, הא בפוגמת בעדים אף דליכא הוכחה מדלא פרע גם אידך די"ל דסמך אעדים, אע"כ דבלא אתרע ג"כ צריך שבועה, לזה הוצרכו לבאר הא דבלא פוגמת א"צ שבועה משום דבזה לא שייך מפרע לא דייק:
אמנם עדיין קשה על רבא גופי' למאי איצטריך להמציא דהטילו שבועה משום דמפרע לא דייק, ואמאי לא אמר כפשוטו משום דאתרע חזקה דשטרך בידי מאי בעי, [ועי' במל"מ פי"ד מהל' מלוה דהקשה בפוגם שטרו אמאי נאמן ליטול הא איבטל חזקה דשטרך בידי מאי בעי דהא חזינן דפרע מקצתו ע"ש דנדחק לתרץ], עכ"פ י"ל דמשו"ה הטילו חז"ל שבועה, ואי דרבא הוצרך לזה משום פוגמת בעדים, הא באמת לא נמצא מפורש דפוגמת בעדים דצריך לשבע, דלמא באמת פוגמת בעדים א"צ לשבע, וגם א"ל דרבא הוצרך לטעמי' דפרע דייק בכדי שלא יקשה דיהיה לי' מגו דלא פגם ולזה אמר דפרע דייק והוי מגו בדדמי כמ"ש תוס', דהא רבא לא הקשה על רמב"ח דליהמן במגו, וע"כ משום דהוי מגו דהעזה, ואי דעדיין מעיז י"ל דהמלוה יתלה בו דלא דייק, יהיה מאיזה טעם שיהיה כיון דרבא לא הקשה מדין מגו ממילא מה דנתרץ לרמב"ח לענין דאורייתא ה"נ נתרץ לרבא לטעמא דרבנן, וא"כ ל"ל לרבא לחדש כלל סברה דמפרע לא דייק. ולזה נראה מה דמבואר בר"ן שבועות דהא דפריך רבא שבועת שומרים דחייבי' רחמנא היכי משכחת לה, היינו דרוצה להוכיח מזה דלא אמרינן מגו דהעזה לפטור משבועה וה"נ בשכיר דהוי מגו דהעזה יהיה הדין דישבע בעה"ב, והנה לכאורה י"ל ביסוד מגו דהעזה דלא אמרינן לאפטורי משבועה, היינו היכא דשבועה זו יש לה מקום לחול בעלמא, בזה אף דלפעמים איכא מגו אין המגו פוטרו, אבל היכא דתמיד איכא מגו מהראוי דלא יהיה השבועה חלה כלל וכמדומה לי ראיתי סברא זו בתומים], ומה דאמר רבה מודה במקצת חזקה א"א מעיז, היינו דהוי מגו דהעזה לפטורי משבועה, י"ל ג"כ כיון דשבועת מודה במקצת משכחת היכא דליכא מגו כגון הודאת עדים דר"ח, ואף למאן דל"ל לדר"ח מ"מ משכחת בהודה במקצת ויש ג"כ עדים על אותו מקצת דאיכא הודאת פיו, וליכא מגו כיון דאיכא עדים, מש"ה אף בליכא עדים אין המגו פוטרו משבועה, וכן מה דהקשה רבא משבועת שומרין, די"ל דודאי ידע רבא דיש מציאות שבועות שומרין דהיינו באפקיד בשטר, אלא דדחיק לי' לאוקמי' קרא בכה"ג מש"ה הוכיח דהטעם כיון דשבועת שומרין תלה באפקיד בשטרא ממילא גם בלא אפקיד בשטר הוי מגו לאפטורי משבועה דהעזה דלא אמרינן, והקשה מזה דגם בשכיר כיון דבשכרו בעדים א"כ שבועה על בעה"ב כדאמרינן עקרוה רבנן מבעה"ב, א"כ אף בשכרו שלא בעדים לא ליהני מגו לפטורי משבועה. וכיון שכן י"ל דמה דלא הקשה רבא על רמב"ח מדין מגו, היינו כנ"ל דהוי מגו דהעזה לפטורי משבועה דלא אמרינן כיון דשבועת מודה במקצת איכא בעלמא גם פוגם בכלל שם מב"מ, וביותר דגם בפוגם עצמו משכחת שבועה דאורייתא בפוגם בעדים דהוי מב"מ הודאת עדים דר"ח או בהודאת פיו לפגום, ויש גם כן עדים ע"ז דליכא מגו, משו"ה אף בפוגם שלא בעדים הוי מגו לפטורי משבועה, וכ"ז לרמב"ח, אבל לרבא דהמציא דהוי שבועה דרבנן, שפיר הי' ק' דהוי מגו, ואי דהוי מגו לפטורי משבועה הא אתינן על עיקר השבועה דלא לחוש כלל דלעולם איכא מגו, ואי דמשכחת בפוגם בעדים הא ממילא בפוגם בעדים דלא אתרע חזקה דשטרך בידי מאי בעי אמאי צריך שבועה, אלא ע"כ דמפרע לא דייק, וא"כ בממנ"פ צריכים לסברת לא דייק, דאם פוגם בעדים א"צ שבועה א"כ לעולם הוי מגו, וע"כ דמפרע לא דייק והוי בדדמי, ואי בפוגם בעדים ג"כ צריך שבועה ממילא ליכא טעם אחר רק משום דפרע דייק ודו"ק: ולפ"ז מיושב קושי' שהתחלנו דמה פריך וכי מה בין זה לפוגם הא איכא נפ'"מ בפוגם ביומו וכנ"ל, די"ל דהש"ס הכריחו דמאן דס"ל אדם פורע תו"ז ס"ל דאפילו ביומו פורע, והיינו דאל"כ יקשה איך יפרנס רמב"ח מתני' דכל הנשבעין, ומה שתרצנו בארוכה דשבועה דקרא לא משכחת בנוטל, הא משכחת כפשוטו בהלוה בעדים לזמן והלוה טען פרעתי תוך זמני, ויש עד א', דודאי חזקה דאין אדם פורע תו"ז אינו מועיל לפטור שבועת ע"א, דהא בזה קיים הכלל דכל מקום שב' מחייבין אותו ממון ע"א מחייבו שבועה, וצ"ל דסבירא לי' לרמב"ח אדם פורע תו"ז ונאמן הלוה שפרע, ועדיין קשה הא משכחת שבועה דקרא בנוטל בטוען שפרע ביום ההלואה [דהיינו דאיכא עדים מיום שלאחר הלואה] וע"א מעיד שפרע ביומו, אע"כ דגם בכה"ג נאמן הלוה, דבכל ענין אמרינן דאדם פורע תו"ז אפילו ביומו, וא"כ שפיר פריך וכי מה בין זה לפוגם: אמנם עדיין אינו מספיק דמנ"ל למיפרך, דלמא רמב""ח ס"ל כר' כהנא בב"מ [דף י"ז ע"א] דבנפל חיישינן גם לפריעה בת יומא, והיינו דבת יומא לא גרע מתוך זמנו ומשו"ה ס"ל רמב"ח כאביי ורבא דאדם פורע תו"ז אפילו ביומו, אבל ר"פ י"ל דס"ל כשינויא דר' אסי דפריעה בת יומא לא שכיח כלל, וא"כ עדיין י"ל דאף דס"ל לר' פפא אדם פורע תו"ז מ"מ מודה דבו ביומו לא פרע, ואם כן נפ"מ בפוגם ביומו. ולזה י"ל בד"א דבפוגם ביומו והלוה טוען דפרע הכל ביומו יהא נאמן המלוה בלא שבועה במגו, ואי דהוי מגו דהעזה י"ל כיון דמסייע לי' החזקה דפריעה ביומא לא שכיח דאלים טובא בכה"ג יכול להעיז, וכמש"ל לענין אל תפרעני, ואי דלפי האמת אמרינן מפרע לא דייק ממילא ליכא מגו דהוי בדדמי, י"ל למ"ש תוס' בב"ב גבי יומא דמשלם זימנא דלא חצוף לומר פרעתיך היום, אבל רגיל לומר פרעתיך אתמול ושכחת, הרי דבו ביום אין דרך לשכוח, א"כ י"ל דבזה ל"ש דמפרע לא דייק, ומכח חזקה דשטרך בידי מאי בעי דאתרע ג"כ ליכא שבועה כיון דיש להמלוה מגו, ואף בתבעו אח"ז הרבה והלוה אמר פרעתיך בו ביום אף באיכא עדים דלא פרעו אחר יום ההלואה, י"ל דעתה שכח ושייך דמפרע לא דייק, מ"מ י"ל דכל דפרעו כולו ביומו עדיין לא נשתקע עליו שם הלואה ותיכף סילק עצמו מהלואה, אין דרך לשכוח ולומר דלא דייק דדמי כאלו לא הלווה כלל, כיון דתיכף בו ביום נפרע ולא נתחזק שם הלואה והוא נכון מאד: ואולם עדיין קשה הא נפ"מ בתובע תו"ז, והיינו לר"פ דס"ל אדם פורע תו"ז, או אפילו אי אמרינן אין אדם פורע תו"ז, נפ"מ בתובע אח"ז, דיש ללוה שפיר מגו, והלוה אומר פרעתיך בו ביום והמלוה פגם במקצת, דבזה אף יש להמלוה דלא נפרעתי כלל, וליכא העזה כיון דמסייע לי' חזקה דפריעה בת יומא ל"ש, מ"מ הא גם ללוה איכא מגו דפרעתיך אח"כ ולהטיל עליו שבועה, ואף דכ' הב"ש סי' צ"ו בשם הרי"ף דמגו לחייב שבועה לא אמרינן, מ"מ הכא השבועה בעצמותה על המלוה מכח פוגם אלא דבאנו לפטרו מכח מגו, כיון דיש ללוה מגו נסתלק זכות מגו דמלוה, וממילא חייב שבועה, ומעתה נפשוט ספיקתנו הנ"ל דבפריעה בת יומא ודאי לא אמרינן מגו במקום חזקה, וא"כ מגו דלוה כמאן דליתא וממילא נאמן המלוה במגו, ושפיר פריך וכי מה בין זה לפוגם: ועדיין צריכים אנו להטעים דברינו, דלכאורה איכא פרכא כיון דהמלוה פגם ואיבטל לי' לגבי האי אנן סהדי דלא פרע ביומו דהרי פרע ביומו, וא"כ נאמין ללוה להשביעו דפרע כולו ביומו במגו דפרעתיך אח"כ דלא הוי מגו במקום חזקה כיון דאיבטל חזקה: אמנם דברינו נכונים, דנראה היכא דיש לזה ולזה מגו חזינן אם לכל א' יש מגו בפני עצמו, בזה הם שקולים בשווה, אבל אם מגו דא' יוצא מכח טענת חברו, ואלו רצה חברו לטעון שקר לא הי' נשאר לזה מגו, וממילא מגו דהך עדיפא. ונבאר דברינו, דאם גם טען המלוה לא נפרעתי כלל הי' ללוה מגו להשביע במגו דפרעתיך תו"ז, בזה שפיר הי' הסברא דמגו דלוה נגד מגו דמלוה מסלקי' תרווייהו ומחויב המלוה לשבע, ולזה אמרנו דאלו טען המלוה לא נפרעתי כלל לא הי' ללוה מגו להשביע במגו דפרעתיך תו"ז במקום חזקה אלימתא דהיינו פריעה בו ביום לא אמרינן, ואנו צריכין לדון אחרי שפגם המלוה והודה דנפרע מקצתו ביומו ואיבטל ליה חזקה דפריעה ביומו, אזי אית לי' ללוה מגו, ממילא כיון דמגו דלוה הוא רק מכח טענת המלוה, א"כ תיכף כשאמר לו פרעתיך בו ביום יש להמלוה מגו לטעון לא נפרעתי כלל, והי' מספיק לדחות מגו דהלוה ולפטור עצמו מהשבועה, והדין נותן דנאמן המלוה בלא שבועה ושפיר פרכי' וכי מה בין זה לפוגם, ודו"ק היטב כי נכון הוא: