כתב סופר גיטין חלק א· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
גיטין · דף מ.
יצא לחירות גרס' רא"ש ורי"ף וצריך ג"ש וכ' רא"ש דמותר באשתו מיד ואחר ג"כ וג"ש ל"ב רק מדרבנן דחזקה זו אלימתא ורמ"ה ס"ל דווקא לענין ממון מאומדנא אמרי' דכבר שחרר' ולענין קידושי' לא סמכי' לקולא ויש מן הקושי' מאי מקשה מבריי' מפלוגת' דר"מ ורבנן דלמא רבנן דאמרו א"מ היינו וודאי א"מ וכן מתרץ מתני' במק"א מאי אינה מקודש' לשמואל דחייש שמא ש"פ במדי י"ל משו' דר"מ אמר מקוד' וס"ל דליכא ה"א דמקודשת מודאי לר"מ וע"כ רבנן דאמרו א"מ היינו וודאי א"מ כצ"ל: אלא דשיטת רמ"א צ"ע לכאורה מ"ש לענין ממון דאזלי' להקל הא בכ"מ ספק ממונא לקולא למוחזק ואפי' ע"פ רוב א"מ להלכתא כשמואל וכ"ש דלא קילא מאיסור. וצ"ל דס"ל דעבד מוחזק בעצמו וכן שיטת מהרי"ק שורש צ"ד ובקצה"ח סי' רמ"א אות ג' דחה ראי' שלו מתוס' לעיל י"ז דשם לראשון וודאי אינו דמכרו ובשני הספק מעיקרא ולא הי' מוחזק בו מעולם ודבריו נכוני' בדחי' זו אבל יש ראי' משיטת רמ"ה ודעימי' דס"ל עבד מוחזק בעצמו. אלא דקצה"ח צווח מסברא הלא הוא ק"כ של האדון וידו כיד רבו ואיך נאמר שהוא מוחזק בעצמו עיי"ש:
ולכן נ"ל דרמ"ה לא אמר למלתא משו' דלא אלימא אומדנא זו למשווה לוודאי אלא לענין קדושין לא אזלי' לקולא דאיכא ב' חזקות מתנגדו' לאומדנא חזקת עבד וחזקת פנוי' ובעבד שנשאו רבו אשה ב"ח יש מצד עבד חזקת עבר ולאשה חזק' פנוי' ואם מקדש שפחתו לב"ח יש ב' חזקו' בשפחה חזקת עבדות וחזקת פנוי' והיתר לעלמא דלא תפסו בה קדושין הגם דתלי' חזקות זו בזו הלא כך ס"ל לריב"ש דבעגונא איכא ב' חזקות חזק' א"א וחזק' חי. ולענין ממון ליכא רק חזק' עבד נגד חזק' א' משווה אומדנא זו לוודאי שאינו עבדו אבל לענין קדושי' לא וא"ש. לפ"ז דווקא לענין קדושין אמר הרמ"ה למלתי' אבל לענין שארי מלתא דאסורה וחיוב מצות דליכא חזקי לא כן י"ל אלא דקשה לפ"ז ל"מ מבריי' מפלוגת' דר"מ ורבנן י"ל דווקא לענין קדושין ס"ל לרבנן דא"מ דאיכא ב' חזקות מתנגדו' אבל ר"א בשם רבו לענין ממון לחוד קאי דליכא אלא חד חזקה ותן לחכם ויחכם עוד מה שיש לדבר בזה:
ומי איכא מידי דלעבד ל"ע איסורא ולדידי' עביד וכו', צל"ע בוודאי אמרינן כן לדידי' יצרו תוקפו עביד איסור אבל לעבד ל"ע דא"א חוטא ולא לו כבש"ס קדושין ס"ה ע"ב באמר אני קדשתי' דס"ל לרב דנאמן לגרש משו' אא"ח ולא לו ולקיימה א"נ דיצרו תוקפו ור"א דס"ל דנאמן משו' דמירתת עיי"ש. ואין לומר דאמרי' בוודאי שחרר דלא שביק התירא כדלעיל ל"ז ע"ב דהא משחרר עבדו עובר וליכא התירא דנימא לא שביק התירא ובאמת צ"ב איך אמרינן מסתמא שחרר דלא למיעבד לעבדא אסורא לסייע ידי ע"ע וע"כ שחררו מקוד' הא משחרר עובר ומה לי איסור זה או זה אדרבא עושה איסור בנפשי' נ"ל עפמ"ש הרשב"א לעיל בעשו לה קור' רוח דאמרי' מסתמא לא יעשה איסור וגמול חייב לו הו"ל כמוכרו לו והה"נ אמרי' הכא לולי ששחרר אותו תחלה לא הי' מקדש לו אשה לסייע לעבירה וע"כ שנזדמן לו שחייב לו גמול ושחרר אותו בהיתר ואם לא נזדמן לו בהיתר לא הי' משחרר ולא קדש לו אשה א"כ קשה תינח במקדש לאחר דא"א חוטא ולא לו ע"כ שנזדמן לו ששחרר אותו בהיתר אבל בקדש לעצמו אולי יצרו תוקפו ולא שחרר שלא נזדמן לו דרך היתר לשחרר אותו ומנ"ל דעבר איסור שחרור דלמא עובר איסור זה דלא ישא שפחה וי"ל דניחא לי' יותר לשחרר באיסור משישא שפחה דבשחרור עושה איסור פ"א ואם ישא שפחה יהי' עובר כ"פ כן י"ל ועי' רא"ש שלהי נדרי' ואפי' לשיטת הרמב"ם דשפחה לב"ח רק מדרבנן מ"מ חמירא לי' להיות באיסור אתה עמה כ"י מלעשו' איסור דאוריי' פ"א. אלא דעדיין לא הונח לנו גם בזה נהי דלאמת יש לסמוך גם בשקדשה לעצמו ע"כ זה מ"מ לא דמי לגמרי להא דר"א אמר רבי כשקדשה לאחר י"ל דמוקמי אחזק' דלא יעשה איסור ושחרר בהיתר גמור כמ"ש אבל כשקדש' לעצמו ע"כ דיצא מחזקתו שעשה איסור או בשחררו או בנשיא' שפחה הגם דמסתבר דיותר עשה איסור שחרור כמ"ש מ"מ לא דמי' להדדי ומנ"ל להקשו' בפשיטו' ולדחות דר"א בשם רבי עד דנדחק כ"כ בבריי' ומוקי באוקימת אומוצא מפשטו' דבריי' וצלע"ג: ויש מזה סיוע לשיטתו של רמב"ן שברשב"א ור"ן לעיל בשם י"מ ואחז בזה בחי' ר"ן דכל איסור דל"ב תעבודו משו' לא תחנם וכל שעושה לתועלת והנא' עצמו ליכא משו' ל"ת לפ"ז א"ש דמקשה אהדדי דהא כשמקדשה לעצמו לטובתו והנאתו כל דיצרו תוקפו טפי איכא משו' הנא' עצמו ליכא משו' איסור בשחרור ובמקדשה לאחר להנא' העבד אמרי' מסתמא אקרה לו דרך היתר כדכתיבנא וא"ש אבל לרשב"א צ"ע:
ומצאנו בדברינו אלו מקום ישוב מקום תורה ליישב לשון הרמב"ם פ"ו מהלכו' עבדי' הלכה ח' שכ' אפי' אמר צאי בו והתקדשי בו אינה מקודש' ואינה משוחרר' ותמה הלח"מ מאי אפי' דקאמר משמע כ"ש כשמקדשה סתם ולא אמר צאי בו הא נהפוך הוא בקדשה סתם יוצא' לחירו' ומקודשת ונדחק מאוד ועיי' כ"מ שכ' אבל קדשה ולא אמר מקודש' כדלעיל רבו הניחו תפילי' או קדשה לאחר ולפע"ד נראה עפמ"ש די"ל בקדשה לאחר עדיף משקדשה לעצמו אולי יצרו תוקפו ולא מצא דרך לשחרר בהיתר וע"כ יצא מחזקתו משא"כ בקדשה לאחר וש"ס דמקשה ומדמה להדדי דס"ל איסור שחרור משו' ל"ת וכשקדשה לעצמו ליכא איסור וכל זה לפי סוגי' ש"ס דגיטין דמשני לעיל מצוה שאני ולא מקשה מהב"ע היא וסוגי' דכאן סובב והולך ע"פ סוגי' דלעיל אבל לפי סוגי' ש"ס בברכו' מ"ח דמקשה מהב"ע ע"כ דס"ל דלאו משו' ל"ת הוא וכבר הארכנו בישוב סתיר' הסוגי' דלעיל בדרכי' שוני' וחד מינייהו דתלי' בפלוגתא דר"ש ור"מ אי דרשי' טעמא דקרא להקל וסוגי' דברכות רצה לתרץ דר"א להלכתא דלא דרשי' טעמא דקרא להקל וכן פסק הרמב"ם כסוגי' דברכות דווקא משו' מצוה דרבים ולפי סוגי' דברכות דהיא כהלכה יש חילוק רב בין מקדשה לעצמו או לאחרי' ס"ל לרמב"ם באמת דווקא קדשה לאחרי' ובאמת בפ"מ שם הלכה י"ז לא כ' מה דינו בקדשה לעצמו ומשו' שלא מפורש רק הא מוכח כן מסוגי' ש"ס ולמ"ש א"ש דס"ל: באמת אינה מקודש' ומשוחרר' בשקדשה לעצמה והא דלא כ' דאינה מקודש' שזה אין מפורש בגמ' אדרבא דמוכח מתוכו דמקודש' רק לא קיי"ל הכי ורמז הרמב"ם דלא מהני מלשון אפי' דכ' דאפי' אמר מפורש צאי והתקדשי ה"א כר"מ דיש בלשון זה קמ"ל ול"מ לענין איסור אפי' לענין ממון ל"מ וכ"ש בשקדשה לעצמו ול"א צאי דל"מ וא"ש וזה ישוב נכון ע"ד פלפלא טובא חריפתא שישבחוהו רבנן בעזרת החונן דעת:
כשרבו הניח לו תפילין כ' תוס' דלא משו' דמיעבד לי' אסורא דברכה לבטלה דהא נשי' מברכו' אלא משו' דאין עבדי' רגילי' בתפילי' זו שיטת תוס' דנשי' מברכ' על מ"ע שהז"ג ושיטת הרמב"ם דא"מ. נ"ל משו"ת כתב הרמב"ם הניח לו רבו תפילין של ראש דתפילי' של יד שמברך עליו ליכא רבותא כ"כ דאי אין מברך הרי מגלה דלאו משו' חיוב אלא כאשה מנח להו ואי מברך עדיין י"ל בהניחו של ראש לדסוברי' ורמב"ם בתוכ' דא"מ ב' ברכות דליכא איסור ולא הוכחה מנ"ל לכן כ' הרמב"ם הניחו של ראש ונפקא לי' מסתימ' ריב"ל וגם מקראו לתורה:
והנה מה שכתב תוס' דעבד מברך על מ"ע שהז"ג כמו נשי' דמברכות לכאורה יש לחלק דאשה איתא בערבו' מברכ' הגם שאינה מצו' במצוה זו כיון דאיתא במצוה זו ויש לה שייכו' בה ותוס' חולין ור"ה כ' דמברכ' וציונו דאנשי' מצוי' בה והיא כאינה מצווה ועושה ויש להוסי' משו' דהיא בערבו' אבל עבד דוודאי אינו בערבו' עיי' פמ"ג סי' מ"ג לכן אינו מברך ומדמה תוס' עבד לנשי' ש"מ דס"ל כרא"ש פ"ג דברכות דנשי' אינו בערבות. ואפשר דס"ל דווקא במצוה שא"מ בה ועיי' דג"מ סי' רע"ה ותוספ' רע"א מגלה פ"ג מ"ד ובמק"א הארכתי ואכ"מ יותר:
ויש להקשו' על קושי' ש"ס לריב"ל מבריי' י"ל בריי' ס"ל נשי' סומכו' רשות ואין קפידא לכן הניח תפילי' לפני רבו א"י לחירו' וריב"ל ס"ל כמ"ד אין סומכו' רשות ויש קפידא דאסורא לכן ס"ל יוצא לחירו' וצ"ל דלא רצה לתרץ דריב"ל דלא כהלכתא ויש מכאן ראי' דהלכתא כמ"ד ס"ר ועיי' תוס' עירובין ר"פ המוצא תפילי' ובר"ה גבי אין מעכבי' התינוקת לתקוע:
אמר רנב"י הכא במ"ע כו' בטור א"ע סי' ד' כ' בשנשא לפניו ב"ח ג"כ אמרי' מסתמא שחררו ועיי' ב"י ודרישה ופרישה וב"ש דס"ל לטור לאמת לא צריך לומר כשהשיאו וצ"ב הא דבתפילי' דווקא הניחו רבו משו' דליכא איסור אבל בנשא איכא איסור הי' מוחה ע"י עיי' ט"ז שם. ונ"ל דחילוק זה תלי' בשיטו' ראשוני' לשיטת תוס' דנשי' מברכו' על מ"ע שהז"ג וליכא שם נדנוד איסור בהנח' תפילי' בברכה יש לומר שפיר וגם נצבה חילוק בין הנח' תפילי' לנושא ב"ח אבל לרמב"ם דס"ל דנשי' אסורו' לברך על מ"ע שהז"ג א"כ גם בתפילי' איכא איסור ואי בריי' דהניח תפילי' בלא ברכה א"א דנ"ל דלרמב"ם אם הניחומ דלא מברך כמנהג וכמצות חכמי' ש"מ דלאו ב"ח הוא ואין רבו נוהג בו מנהג ב"ח כשמניחו תפילי' וצ"ל בריי' במניח בברכה ואיכא איסור ומ"מ הניחו בעצמו לא וה"ה בנשא בעצמו אלא דטור אזיל בשיטת אביי דנשי' מותרו' לברך כ' שפיר מ"ש אבל לרמב"ם ודכוותי' ס"ל ליתא כנ"ל ברור ועיי' ויש לדחות דבריי' קמ"ל הניח לפניו של ראש דליכא ברכה:
וי"ל עד"פ לשיטת הטור קשה דלא אמר ר"כ ב"י אלא כיון דל"צ עוד לומר בשהשיאו וכבר נתקשו בזה וי"ל דלמ"ד דנשי' א"ס רשו' א"כ אסור לעבד להניח תפילי' כאשה ומ"מ קתני בבריי' הניח תפילי' לא הגם דאיכא איסור וה"ה בנושא אשה מעצמו לא אלא די"ל דבריי' כר' יוסי דסומכו' רשות עיי' עירובין ר"פ המוציא וי"ל דר"נ ב"י ס"ל להלכתא כר"מ ור"י דאינן סומכו' רשו' ולא רצה לאוקמי הבריי' שלא כהלכתא ולכן ל"א אלא. והא דמקשה לריב"ל מבריי' ולא מתרץ כמ"ד רשו' וריב"ל כמ"ד חוב' או דידע דריב"ל ס"ל רשו' או דלא רצה לומר ריב"ל דלא כהלכתא דאנן קיי"ל רשו' כמ"ש תוס' עירובין שם אבל ר"כ ב"י לעצמו ס"ל להלכתא כמ"ד חובה או לא ברירא לי' הלכתא כמאן לכן סתם תירוצו ול"א אלא אבל לאמת לפי דקיי"ל הלכ' רווח' נשי' סומכ' רשות בריי' כהלכתא וליכא איסור משא"כ בנושא ב"ח וא"ש הטור עיי' וק"ל:
מה"ב ונ"ל ראי' לטור מדלא קתני בבריי' רבותא בשקדש לפניו דאין יוצא לחירו' ש"מ דבאמת כל דעביד איסור בפניו יוצא לחירו' ואין לדחות דנקיט הניחו תפילין לדיוקא הא הניחו יוצא לחירות גם דלא עביד איסור וזה לא הוי ידענו אי הוי נקיט נשא אשה בפניו ה"א אבל השיאו משו' שעושה איסור אבל הניחו תפילי' דליכא איסור משו' דאין רגילי' א"י לחירו' דהא בריי' נקיט כמה דברי' הו"ל למנקט גם נשא אשה וגם הניח תפילי' בפניו ותרתי נשמע וע"כ נשא אשה יוצא לחירו' ועכ"פ חוששי' לענין קדושי' ובריי' מונה והולך אלו שא"י לחירו' ואין חוששי' כלל לשום דבר כנ"ל:
ובתחלה רציתי לדחות ראי' שלי דאפשר לומר ברייתא כמאן דאמר נשי' א"ס רשות ונשמע מהניח תפילי' בפני רבו הא הניחו יוצא תרתי דהניח הגם דאיכא איסור אינו יוצא אבל הניחו יוצא וממילא נשמע בנשא ובהשיאו ואחר עיון מעט ראיתי דדחי' או דחוי' מעיקרא מאן ס"ל נשי' א"ס רשות ר"מ ור"י כמבואר כש"ס עירובין ר"פ המוציא וס"ל נמי ע"כ נשי' מחוי' בתפילי' עיי"ש היטיב והא בריי' א' ס"ל ע"כ דנשי' פטורו' מתפילי' דהו"ל מ"ע שהז"ג דאי חייבו' פשיטא בשהניח תפילי' דא"י לחירו' דהא גם נשי' מניחי' תפילי' וע"כ בבריי' דלא כר"מ וכר"י אתי' וס"ל נשי' סומכו' רשות דתלי' הא בהא חוץ כשנדחק דבריי' ס"ל בחדא כר"מ ור"י דאין סומכי' וס"ל כמ"ד נשי' חייבו' בתפילי' ולא מצינו תנא דס"ל הכי ועיי':
כופי' את היורשי' ועושי' לה ק"ר דמצוה לקיי'. תוס' כתוב' פ"ו ע"א הקשה לרש"י שם צ"א ע"ב דאין על מצוה דרבנן מהכא דכופי' משו' מצוה לקיים עיי"ש ונ"ל דרש"י לחלק יצא בין הכא לדהתם התם הוסיפו חכמי' על מצוה שבתורה מצות כיבוד והיא משל אב והוסיפו דמצוה על היתומי' לפרוע חוב אביהן מירושה שירשו כיון שמשלו הוא באה להם עיי' הג"א שם וכיון דעיקר המצוה דאוריי' וכשלא יקיים הוספה דדהו עיקר מצות כיבוד לא יבטל עד"ז לכן לא חזקו כ"כ לכוף לקיי' מצות הוספה דדהו אבל כאן מצוה לקיי' דברי המת מחודש' היא משלהם חזקו אותה שכיפי' עליה' שלא תתבטל לגמרי עוד י"ל כעין זה מצות כיבוד שהיא דאוריי' וחמירא ממילא יקיימו גם הוספה משלהם ול"ש שיקילו בה ועיי' ריש חולין במצות שהחזיקו בה וכרשב"א שם כל שמקיימי' הדאוריי' גם דרבנן מקיימי' אבל מצוה זו יקילו בה רבי' דשורשה ועיקר' דאוריי' חזקו דברי' לכוף למי שלא מקיימה ועיי' כעין זה בר"ן פסחי' ר"פ מקום שנהגו לענין עונש דמשמטי' העובר דמחלק כחילוק הראשון שחלקנו:
ועושי' לה ק"ר רש"י מפרש ק"ר שחרור ורי"ף ורמב"ם מפרשי' להקל מעליה':
עיי' רשב"א לעיל שהקשה לרי"ף דמפרש עשו לה קיר להקל מעלי' איך כופין משו' מצוה לקיי' הא ל"א מצוה לקיי' רק בשהושלש לכך מתחלה ולפי' רש"י ניחא דמשמי' זכו לה אבל לרי"ף קשה והי' זה נעלם מקצה"ח סי' רנ"ב אות ד'. ומ"ש שם דצ"ל דעבד זוכה בעצמו הגם דיד עבד כיד הוא דוחק קצת. והי' נ"ל כיון שאמר פלוני' שפחתי עשתה לי ק"ר עשו לה הוי כהודא' שחייב לה גמול לשחרר' וכ' רשב"א משו"ת כופין דמסתמא יש לה עליו גמול דליכא איסור לשחרר ונ"ל כה"ג הגם שאין לה עליו תביע' מ"מ הוא חייב לה גמול וכיון שאמר עשתה לי ק"ר עשו לה ק"ר מצוה לקיי' דברי המת אפי' לא הושלש לכך מצוה לקיי' דברי המת לשלם גמול שהוא חייב ונ"ל מסברא ישרה ונכונה לדינא וא"ש שיטת הרי"ף וסרה קושי' הרשב"א: וי"ל משו"ה לא מפרש הרי"ף כרש"י עשו לה ק"ר לשחרר אותה משו דקשי' לי' למה לי' למימר מי שאמר פלוני' שפחתה עשתה לי כו' עשו לה גם כשלא אמר שעשתה לי כופין משו' מצוה לקיי' וזה דקדוק עצום ולשיטה הרי"ף א"ש דלולי שעשתה לו ק"ר לא הי' כופין היורשי' משו' מצוה לקיי' כיון דלא הושלש לכך ולכן הוצרך שאמר שעשתה לו ק"ר יש בזה משו' מצוה לקיי' כמ"ש. והוכיח הרי"ף אם עשו לה ק"ר שאמר היינו שישחררו אותה לא צ"ל שאמר שעשתה לו ק"ר גם אם לא אמר הוי כאמר דמסתמא לא יעשה איסור אם לא שעשתה לו ק"ר ואיכא משו' מצוה לקיי' וע"כ דעשו לה ק"ר לא שישחררו אותה אלא להקל מעלי' ולכן צריך שיקדי' שעשתה לו ק"ר וא"ש. ורש"י דמפרש שישחררו אותה או משו' דס"ל דלולי כן ליכא מצוה לקיי' דלא כסברתו והא דהקדים עשתה לי ק"ר דאל"ה לא הי' כופין משו' שיש איסור ומעצמינו לא היינו אומרי' שעשתה לו ק"ר לולי שמפרש שכן הוא. ועיי' רמב"ם פ"ו מה"ע הלכה ד' דהעתיק דין זה ולא כ' שאמר שעשתה לו ק"ר אלא שיעשו לו ק"ר נראה דלא הי' הגרסא כמו שהי' לפנינו או דלא מצינו קפידא בזה ומפרש כפי' הרי"ף דלא יעבדו בה עבודה קשה ולרמב"ם קשה הא ל"א מצוה לקיי' רק כשהושלש ולדידי' אין לומר כמ"ש לרי"ף דהא לא אמר עשתה לי ק"ר והא לא ציוה לשחרר אותה וליכא איסור בזה כלל ומנ"ל דעשתה לו ק"ר דחייב לה גמול דלמא מתנה בעלמא היא וצ"ל ע"כ כמ"ש קצה"ח דזוכה בעצמו ועיי' בכ"ז:
אותו העבד אין לו תקנה הקשה תוס' על רש"י לעיל דמעוכב ג"ש אסור בשפחה וב"ח מאי רבותא דר"י בעבד שברח דכופין רבו פשיטא מתני' היא ועיין פ"י שכתב דממתני' י"ל דווקא בששחרר האדון חצי' דהוא גרם לו וקמ"ל ר"י אפי' לא הוא גרם לו מידי ועיין רש"י לקמן במתני' מי שחציה עבד וכו' כגון של ב' אחי' או שותפין היינו בתר דקמ"ל ר"י אפי' בלא גרם לו מידי וכן מוכח לקמן שם דרבינא מתרץ מתני' לרב יוסף בעבד של ב' שותפין קמ"ל רש"י רבותא זו במתני' אפי' בשל ב' שותפין ואחי' כופין. עוד י"ל דקמ"ל ר"י עבד שברח כל עבד אפי' סריס דאין מקום לכופו משו' מצות פ"ו או כשהי' לו בני' קודם שנמכר לעבד בגיותו ולר"י לשיטתו דא"צ לקיי' אח"כ פ"ו דיצא במה שהי' לו בקטנותו והא דבעבד אין זרעו מתיחס אחריו אבל כשהי' לו כשהי' נכרי גמור מתיחס אחריו ואין כופין עיין כ"ז בטורי אבן ריש חגיגה כנ"ל:
עוד נ"ל בישוב קושי' תוס' כשנבין דכד מקשה לעיל ל"ח על ר"י דס"ל הלכה כרשב"ג ובעבד שברח ס"ל דיצא לחירות מביא ג"כ דאמר ר"י ולא עוד שכופין רבו אין זה צורך לקושי' שהקשה עליו ולא הו"ל להביא רק תחלת דינו דיצא לחירות נ"ל בדיוק מביא כל דברי ר"ל:
להקשות בתוקף יותר דאם אין כופין רבו לשחררו אין חשש כ"כ שיפיל עצמו לגייסות ויברח לו שיהי' אסור אז בשפחה ובב"ח ושמא לא ירצה רבו לשחררו ולכן מביא דאמר ר"י ולא עוד שכופין רבו בוודאי חשש קרוב שיפיל עצמו ובטוח לבו כשיברח ישחרר אותו בע"כ וא"ש. והא"ש דקמ"ל ר"י טובא הגם דמסיק דאטו לקטלא מסר נפשי' וליכא חשש כ"כ מ"מ ה"א הגם משו' מצות פ"ו כופין רבו אבל בעבד שברח לא תיקנו לכופו כדי לצאת יותר מחשש שלא יפיל עצמו לגייסות והניחו על הדין קמ"ל ר"י דכופים אותו דליכא למיחש כלל שיפיל עצמו לגייסות וימסור נפשו לקטלא ומיושב קושי' תוס':
וי"ל בזה מה שעמדנו שם בקושי' על הרי"ף דמביא תי' ש"ש אטו לקטלא והא קיי"ל כרבנן דרשב"ג דל"ח לדחזקי' שמא יפיל עצמו כדי שיפדנו ועי"ש לעיל מ"ש בישובו. וכעת יאמר דלולי דאטו לקטלא מסר נפשי' אפשר גם רבנן מודו ניהו דלא ס"ל משו' חשש זה להכניס העבד לעבדו' שלא כדין אחר יאוש מ"מ תקנתא לא עבדינן לי' לכוף רבו לשחררו ור"י דאמר כופין רבו כ' הרי"ף משו' דס"ל דליכא חשש כלל שמא יפיל עצמו כדי לברוח דלקטלא מסר נפשי' וכו' ולדינא יש לעיין בעבד שנשבה ופדאוהו אם כופי' רבו לרבנן ולא מצינו דכופי' כה"ג רק דאמר ר"י כופי' כשברח דוקא וצ"ע לדינא:
עוד הקשה תוס' מירושלמי למה צ"ל משו' מ"ל דברי המת תיפוק לי' כיון דאסור בשפחה ופ"י תמה לולי דמצוה לקיי' הי' הבנים רשאי לשעבד ודבריו תמוהים דתוס' אזיל לשיטתו לרשב"ג לעיל ע"א בלשון זה שאומר הוא לשין הפקר ומ"ש תוס' שלפנינו כיון דאין היורשים רשאי' להשתעבד בה משו' מצוה לקיים דה"מ תמוה כיון שיש בזה איסור איך אומרי' מצוה לקיים ועיין טורי אבן ריש חגיגה שנדחק והדר הקשה והאמת כמ"ש מהריב"ל שתיבו' אלו משו' מצוה לקיי' טעות הוא אלא דס"ל לתוס' דיש בזה לשון שחרור כמ"ש הרשב"א ע"ש תוס' וא"ש דהקשה כאן מירושלמי דל"צ משו' מצוה לקיי' כיון דכבר הפקיע בעצמו שעבודו מחיים וממילא מובן לרש"י ל"ק די"ל דס"ל כרשב"א שם דהוא לא הפקירו אלא שמצוה ליורשי' כן ואמדינן דמסתמא בהיתר עושה וא"ש:
אלא דבלא"ה לא אבין קושי' תוס' הא ירושלמי צ"ל טעם זה משום שפחה דאינה בפ"ו וי"ל קצת עפמ"ש תוס' לקמן בשם ריצב"א דאשה ועבד מצווה בלשבת והקשה תוס' מה"ט יכופו לרבה לשחררה ולמה אמר רנב"י משו' דעבדו בה איסורא ותי' כיון דאין ודאי שתנשא ותקיי' לשבת אין כופי' וי"ל דווקא התם דאיכא איסור דשחרור א"ח חטא רק כשוודאי יקיי' אבל באמר שחררו דס"ל לתוס' דכבר מופקר ועומד תו ליכא איסור דשחרור כיפין משו' לשבת הגם דאין וודאי שתקיי' וא"ש קושי' תוס' כן י"ל:
אלא דיש עוד נ"מ כגון עבד סריס או שהי' לו בני' בגיותו דיצא כבר פ"ו משו"ה הוצרך ירושלמי לטעם זה דמצוה לקיי' דברי המת דשוה בכל עבדים ובכל גווני:
עוד הקשה תוס' מש"ס כריתות דס"ל לת"ק דרשב"ג דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה וה"ה דמותר בשפחה ונלפע"ד ליישב עפמ"ש לעיל ל"ח ע"ב דרבי דאמר אין לו תקנה משמע לרש"י דאין לו תקנה כלל וגרע ממה שהי' ע"י שהפקירו וס"ל דאסורה בשפחה וכתבנו מנ"ל לרבי דמהני הפקר להחמיר לאוסרו בשפחה ולא להתיר בב"ח משו' דדרש קרא דעבד איש ואית לי' ג"ש דלה לה דל"מ הפקר ועשה פשר דבר דלא נקרא עבד לגמרי שיהי' מותר בשפחה ואסור בב"ח מגז"ש דלה לה כמי באשה אין הפקר מתיר כמו כן אין הפקר מתיר בעבד בב"ח ולרשב"א ביבמות דמפקא לי' להאי קרא דעבד איש אתה מל בע"כ ליכא קרא דנלמוד ממנו דהפקר עושה מחצה לאוסרו בשפחה ולרבי דאמר אין לו תקנה מוכח דס"ל דאסור בשפחה ודרש קרא דעבד איש דאין קרוי עבד ול"ק מת"ק דרשב"ג בכריתות הוא דרש להאי קרא כרשב"א ביבמות וס"ל דהפקר אינו פועל כלום ומותר בשפחה ובתרומה ומיושב קושי' תוס' ע"ד נכון מאוד:
וי"ל בזה קושי' תוס' ראשונה מאי רבותא דר"י דכופין רבו פשיטא כיון דלישא שפחה א"י י"ל דלר"י באמת מותר בשפחה דדרש האי קרא דעבד איש כרשב"א והא דאמר אמימר אין לו תקנה ולר"י רבו ע"כ צ"ל דמותר בשפחה נ"ל דלשון אין לו תקנה דאמר רבי קשי' לרש"י דקאמר אין לו תקנה אלא בשחרור והא יש לו תקנה בשחרור ש"מ דכוונתו דאין לו תקנה עד שישתחרר והיינו משו' דאסור בשפחה ובב"ח ומגרע גרע ממה שהי' קודם הפקר ואמר רבי אין לו תקנה עד שישחרר אותו. אבל אמימר דאמר המפקיר עבדו אין לו תקנה כוונתו דאין לו תקנה לעולם להיות בן חורין גמור דגם שחרור ל"מ לי' שפיר שייך אין לו תקנה הגם דמותר עכשיו בשפחה אבל אין לו תקנה להיות משוחרר לעולם לישא ב"ח ולהיות ישראל וא"ש נכון בדיוק הלשון ומיושב קושי' תוס' ועיי' היטיב:
והלכתא כרבינא עיין רא"ש שחולק מסברא וגמרא מסברא דאיפכא מסתברא השתא עבדי הגר דהי' עליו בשעת מיתה איסור וממון כ"ש במפקיר עבדו ומגמרא מדמקשה לאמימר לעיל ואסיק בקושי' וראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל להסביר שיטת הרי"ף בגר שמת ל"צ לשום דבר אחר אלא מיתה לבד מתרת ודמי' לאשה דמיתת הבעל מתיר משא"כ במפקיר עבדו לולי שהפקירו בחייו לא הי' המיתה מתרת דוהתנחלתם אותם לבניכם כתיב וצריך שיקדי' הפקרו קודם מיתה לא דמי' לאשה דמיתה לבד מתרת אלו דבריו הקדושי' זצ"ל וש"י. ואני הוספתי על דבריו די"ל בזה הא דהקשה הרא"ש מגמרא מדאסיק בקושי' על אמימר ולא מצא מענה לחלק בין גר למפקיר עבדו כחילוק הנ"ל היינו עד דלא מביא גז"ש לה לה מאשה למעט כחא דשחרור משו' דבעי' דומי' דאשה הגם דלא גמרינן הפקר מאשה ל"מ משו' דכל דליכא באשה ליכא בעבד כ"ש ולרבי כ"ש מיתה דילפינן מאשה דבעי' דומי' דאשה דוקא שתהי' מיתה לבד מתרת ועד דלא אסיק הך גז"ש דרבי מקשה על אמימר ומסיק בקושי' וכל קושי' יש לה תי' והיינו בתר דמייתי לדרבי יש לחלק בין גר שמת למפקיר עבדו כנ"ל נכון:
וכותב לו שטר שחרור על שמי' תוס' הקשה על רש"י שאין מעשה קטן כלום ומביא ראי' מקטן שקנה יבמתו מה"ת ועפ"י שדחה ראי' זו לשיטת תוס' ביבמות דאינו קונה אלא מדרבנן וכ' דרשב"א אזיל בשיטת הרמב"ם דס"ל דקונה מדאוריי' והו"ל לפי לומר טפי דמקשה לשיטת רש"י דס"ל בקדושין י"ט דקטן קונה מדאוריי' אלא דבכ"ז לק"מ דהא דאינו מגרש מדרבנן הוא ומנ"ל דאין מעשה קטן כלום מדאוריי' ורשב"א כ' משו' שאינו בר כוונה לכתוב י"ל רש"י ס"ל דלא בעי שליחו' לכתוב גט ושחרור ואפשר לכתוב ע"י אחר לפ"ז לרש"י קטן איתא בגט מדאוריי' דקונה יבמתו ומגרשה מדאוריי' ועיי' פ"י לעיל כ"ד ע"ב דכתב לרש"י דס"ל דבעי ב"כ לכתיבה צ"ל כתי' תוס' דלהכי ל"א דקטן פסול משו' דלאו ב"כ הוא משו' דאתי' לכלל כריתו' לכשיגדל. ולפמ"ש ל"צ לזה דלרש"י לשיטתו ב"כ הוא ביבמה ותוס' לשיטתו דקדושי' דקטן אינו קונה מדאוריי' קטן ליתא בגירושין והוצרך לומר דב"כ הוא לכשיגדל ועיי':
והנה מ"ש רש"י ותינוק זה מקחו מקח וממכרו ממכר הקשה תוס' דאין זה אלא מדרבנן ונ"ל ליישב בהקדם הנה רשב"א בקדושין מ"ב ע"א הקשה לרש"י דאין זכי' לקטן מדאוריי' אפי' בדע' אחרת מקנה אותו מכאן דהקנה לבנו קטן הא מדאוריי' הוא לאב דאין זכי' לקטן מדאוריי' הו"ל לכוף לאב לשחרר ואתי דאוריי' ומפיק לדרבנן והניח בצ"ע הנה קושיתו אינה קושי' כ"כ כיון דקני' לקטן מדרבנן ל"מ שחרורו דאב למפקי' לחירות מדרבנן כיון דיש לו לקטן קנין מדרבנן ביותר הו"ל להקשו' מה מהני שחרור דקטן הא אינו שלו רק מדרבנן וכי אתי שחרור דרבנן למפקע קנין דאוריי' דאב והא משמע דלא כופין לאב כלל לשחרר אותו וצ"ע:
וי"ל דס"ל לרש"י דקנין דרבנן מהני מדאוריי' משו' דהפקר ב"ד הפקר ונפקע מרשות הנותן ומקבל זכה מן ההפקר וכיון דתיקנו רבנן דקטן זכה יוצא מן הנותן מדאוריי' דהפקר ב"ד הפקר אלא דקטן אינו זכה מן ההפקר שאין לו זכי' מדאוריי' לרש"י אפי' דעת אחרת מקנה כ"ש מן ההפקר ואינו שלו רק מדרבנן וי"ל דר"פ דאמר כאשר עשה כן יעשה לו ס"ל כשמואל המפקיר עבדו יצא לחירו' וא"צ ג"ש וכיון שהקנה האב לקטן כבר מופקר הוא מכח הפקר ב"ד וא"צ ג"ש מדאוריי' אלא כיון דקני' לי' קטן מדרבנן צריך ג"ש מדרבנן וא"ש שכתב רש"י דקטן בר מקח וממכר הוא מדרבנן ולכן מהני שחרורו וסגי בהכי כיון שאין קנוי לו וא"צ ג"ש רק מדרבנן ומיושב קושיתי על רש"י וקושי' תוס' ע"ד נכון ופלפול נאה בעזה"י:
ע"ב. וחכמי' אומרי' לא קנה ואמר ר"י וכולן בשטר וכ' רש"י דאין זה אלא הבטחה שיתן וישחרר ועיי' הה"מ בפ"ט מהלכ' זכי' ומתנה בשם שנחלקו בקנין אתן אם מהני והקשה עליו איך אפשר דמהני הא מבואר כאן דבשטר ל"ק וכ' ואפשר לדעתם דעדיף קנין משטר ולא כ' טעם לחלק ואני אפרש דשטר ל"ק אלא שמקנה לו מידי בשטר אבל כשכותב בשטר בלא קנין שיתן לעתיד אין בשטר זה כח להקנו' ולחייבו שלא מצינו שטר כזה רק להקנו' ולקנו' חפץ פלוני או מחייב עצמו בשטר היינו שכותב שחייב לו אבל לא להתחייב שיתן לו לעתיד אבל קנין עדיף דמחייב עצמו בפה ומקבל קנין עליו כן י"ל:
ועיי' קצה"ח סי' רמ"ה אות א' שכ' לפמ"ש הר"י ולפי פי' הב"ש די"ל דקנין אתן מהני שמתחייב ליתן וכופי' אותו שיקיי' מה שהתחייב עצמו אבל לא קנה אותו דבר ואם מת אין היורשי' מחייבי' ליתן י"ל בשטר ג"כ מהני לכל זה והא דפליגו ר"מ וחכמי' אי קנה היינו מיד לר"מ קונה מיד ולרבנן ל"ק מיד אבל מתחייב ליתן כשהוא חי וכ' עוד שם דבעבד לא מתחייב לשחררו ע"י שטר דהא יד עבד כיד רבו אלא דשחרורו וידו באי' כאחד והיינו כשמשחררו ע"י שטר אבל להקט' לו שישחררו לעתיד זה ל"ק בעבד דאין לו לזכות זה עיי"ש. ויש להוכיח לפי דבריו דבשטר ל"ק כלל אפי' לחייב עצמו דהא קתני תרתי בעבד ובשדה וכוללם בחדא ובלשון א' נאמרו משמע כמו דפליגו בעבד כן בשדה ובעבד ל"ק כלל כן בשדה ש"מ בשדה ל"ק כלל ועכצ"ל כמ"ש הה"מ דיש לחלק בין שטר לקנין:
חיישי' שמה זיכה לו ע"י אחר לעיל י"ג הקשה הר"ן על הרי"ף בזיכה לו ע"י אחר לא מהני אלא לזה דאדון לא יוכל לחזור בו וכאן משמע דחיישי' ומשוחרר לגמרי ונ"ל עפמ"ש פי' בטעמא דרי"ף דחוב הוא לו שיהי' משוחרר לגמרי בלא ידיעתו שיכשל וישא שפחה:
עיי"ש וא"ש הכא דנודע לעבד שרבו אומר ששחרר אותו והוא אומר לא וחיישינן שזיכה לו עי"א ובאותו רגע שיש לו ידיע' משוחרר לגמרי דליכא מכשול עוד וא"ש ולשיטת הרמב"ם דמחלק בין זכה לתנה דבזכה זוכה לגמרי א"ש ג"כ דאמרי' שמא זכה לו עי"א ואמר לשון זכה דאלו אמר תנה הי' נותן לו בוודאי דהרי תלי' גמר השחרור כשיתן לידו דעבד ומדלא נתן לו מסתמא אמר לו זכה וא"צ שיבוא לידו כלל כיון שנגמר השחרור:
כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתבת ולא נתת צ"ל מנא ידע שלא כתב לו דלמא כתב וחזר בו צ"ל דלא זזה ידו מתוך ידו אלא דצ"ב למה נקיט דהוא אומר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כ' הו"ל לומר רק דהוא אומר נתתי לו והוא אומר לא נתן וכיון שאמר נתתי לו ליכא למימר שמא זיכה לו דהרי אמר נתתי לו לידו וכ"ל דרבותא קמ"ל הגם שאמר כתבתי ונתתי לו והוא מכחישו שיודע שלא כתב ה"א דלא אמרי' הודא' המקבל כמא' עדי' והנותן טעה וסבור הוא שכ' ונתן וכתבו הראשוני' שהי' במחשבתו ליתן וסבור שנתן דהא המקבל אומר שיודע שלא כ' ורחוק שיטעה כ"כ שסבור שכ' ולא כ' קמ"ל גם כה"ג אמרי' שחישב לכתוב וליתן סבור הוא שכ' ונתן ורבותא רבתא איכא בזה ועיי' טור סי' רמ"ה ובש"ע דטור שינה לשונו בזה וצריך ישוב לרמב"ם מעתיק כמו דאיתא לפנינו הוא אומר כתבתי ונתתי והוא אומר לא כ' כו' וצ"ע:
הודאת בע"ד כו' מי אוכל פירות עיי' ריטב"א בשם רבינו פנחס פי' נאה מחודש ודיני' הרבה יוצאי' מפירושו וקיימתי מעצמי בעזה"י:
מתני' עבד שעשאו רבו אפותקי כ' רש"י שכ' אם לא אפרע לך כו' עיי' אריכת פ"י והי' נעלם ממנו במח"כ לפי שעה שהרגיש הב"י בזה סי' קי"ז ומפרש כוונת רש"י באפותקי מפורש א"א למוקמי מתני' דאינו יוכל לסלקו בזוזי לפי שיטתו ובסתם אפותקי א"א איך ס"ל רבנן דמזיק פטור הא חייב לשלם לא ועשה רש"י פשר דבר דעשאו אפותקי מפורש קצת והתנה שיהי' יוכל לסלקו בזוזי ואם מת או נאבד א"צ לשלם לו דבר אחר עיי"ש וא"ש הכל: הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שיעבוד כ' רש"י דווקא קדושת הגוף אבל קדוש' דמי' לא מפקיע מידי שיעבוד כדתנן בעירוכין כו' וכ' תוס' חילוק שיש בין קה"ג לק"ד דשני' חלים מיד וקדה"ג לא פקעי וקדוש' דמים פקעי כשהגיע הזמן ויש להקשו' מנ"ל לרש"י מעירוכין דקדוש' דמי' פקעה אחר שחל דלמא התם כשכבר הגיע זמן פרעון לא חל כיון דהגיע זמנו ועומד לגבות ואין לו ממה לשלם חוץ מזה והי' עליו כתוב' אשה אחר שגרשה ע"כ איירי וכן הי' עליו בע"ח כה"ג הוא ולא חל הקדוש' מעיקרא ומנ"ל בשלא הגיע הזמן רחל ובכה"ג אמר רבא הקדש מפקיע וה"ה קדושת הגוף והי' נראה דאי לא חל כלל לא הי' צריך פדי' משו' דר"א שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון כיון שלא חל כלל לא יבואו לומר כן וע"כ דחל ואם יופקע יאמרו כו' אלא דהא ליתא דא"כ תיקשי לאביי דלמפרע גובה דלא חל כלל כמ"ש תוס' מה יענה למתני' דעירוכין דקתני הפוד' פודה ומפורש ג"כ בש"ס פסחי' הקדיש לוה כ"ע ל"פ דאתי מלוה ופריק חזינן גם לאביי צריך פדי' הגם דלא חל כלל וכ"כ תוס' לקמן דההוא דפ' המניח אפי' בראוי' למזבח וצריך פדי' משום דר"א הגם דלא חל כלל ועיי' רש"י עירוכין שם וצ"ע כן הקשני ידי"נ הרב הגדול מהו' יודא פראנקפורט ני' מנטורא קרתא דפה: ועיי' פ"י שהקשה דהו"ל לש"ס בפסחי' לומר איכא ביניי' בין רבא לאביי באקדיש לוה קדוש' הגוף לאביי אינו מפקיע מידי שעבור דלמפרע גובה ולרבא מפקיע ונדחק ולפע"ד נראה דלק"מ לפי המבואר בנדרים ל"ו בסוגי' דבר פדא דאביי ל"ל לחלק בין קה"ג לק"ד ולדידי' גם קדה"ג פקע' בכדי וגם אם הי' ס"ל לאביי מכאן ולהבא הוא גובה לא הי' קדה"ג מפקיע מידי שעבוד לכן ל"א א"ב במקדיש קה"ג דלאביי ליכא אי למפרע או להבא גובה דלעולם אינו מפקיע ורצה לומר מ"ב בין לאביי בין לרבא וא"ש נכון: ועיי' רמב"ם פ"ו מהלכ' עירוכין הלכה י"ד דנראה מדבריו דס"ל דקדושת דמים ג"כ מפקיע מידי שעבוד והקשו עליו מדמקשה בעירוכין למה להו למימר הפוד' פודה ונלאו כל חכמי לב ליישבו על נכון. והנלפע"ד עפמ"ש ב"י ח"מ סי' קי"ז הא דלא האלימו לשעבוד ב"ח באצטלא דפרסוה משו' מלתא דלא שכיח ומשו' כבוד המת לא האלימו וכתב בקצה"ח דצ"ל בקדוש' הגוף למזבח לא האלימו משו' כבוד מזבח עיי"ש וי"ל דזהו קושי' ש"ס למה אמרו הפודה כו' הגם דמן הדין הקדש מפקיע מ"ש הו"ל לאלומי שעבוד ב"ח דיצא בלא פדיון דלא שייך משו' כבוד מזבח ומתרץ כדר"א דאפי' לא חל צריך לפדותו שלא יאמרו הקדש כו' וכיון דסו' כ"ס גם כשאינו חל צריך לפדות מה להו לאלומי כח ב"ח דסו' כ"ס צריך לפדותו והניחו על הדין דהקדש מפקיע וא"ש דכ' הרמב"ם דכ"ז שהוא ביד הקדש מפקיע יד"ש ויש לו דין הקד' בה"ב עד שיפדהו וא"ש נכון מאוד:
עוד נ"ל ליישב להבין ג"כ מ"ש הרמב"ם הרי זה דומה לכותב כו' מה רצה בדמיון זה נ"ל דס"ל כיון שע"כ שלא יצא בלא פדיון אנן סהדי דניחא גם כשיגיע הזמן שיהי' מוקדש כמו קודם שהגיע זמנו דמוקדש לרבא אלא כשמגיע הזמן כח קדושת דמים מופקע כמו שיוכל לפדו' בדמי' וכיון גם כשיופקע צריך לפדותו שלא יאמרו ניחא לי' דלא תפקע הקדושה שאין כו בו תועלת והן הן דברי רמב"ם דהקדש מפקיע היי' כאן כיון דצריך לפדותו וזהו קושי' ש"ס בה"א למה אמרו הפוד' כיון דקדושת בה"ב אין מפקיע מידי שיעבור ומתרץ כדר"א במקו' אחר שלא יאמרו וכיון שע"כ א"א בלא פדיון ניחא לי' שיהי' הקדש ולא יופקע על ידו וא"ש שיטת הרמב"ם ומביא דמיון לזה לכתב ראשון לשני דו"ד כו' כן הדבר הזה דניחא לי' שיהי' הקדש כ"ז שהוא ביד ההקדש ויופקע כשיבוא ליד אחר ע"י פדיון וא"ש גם זה נכון והראשון נ"ל יותר ועיי':
ויש לעיין במ"ש תוס' בשם ירושלמי בשחרור דל"מ עבד משתחרר חוזר ומשתעבד לקמן פ' המגרש איבעי' היום אי את אשתי ולמחר את אשתי כיון דפסק' פסק' ורמב"ם פסק דאינה מגורשת כלל וכן הוא בירושלמי ריש קדושין דכן בקדושין היום את אשתי ל"מ כלל. ולפ"ז ה"ה בשחרור לירושלמי כמו בהיום אי את אשתי אינה מגורשת כלל ה"ה בשחרור דדמי' לגט בכל מילי דאם אמר היום אי את עבדי ולמחר את עבדי ל"מ כלל השחרור וא"כ איך שחרור מפקיע מידי שעבוד מדחל השתא שוב לא ישתעבד איפכא הוא דאינה משוחרר כלל ולש"ס דילן ניחא דפשיט בפ' המגרש כיון דפסק' פסקה וה"ה בשחרור אבל לירושלמי קשה וכן הרמב"ם דפסק כירושלמי בגט ומשו' דתיקון רבא מיומא דנן ש"מ דל"ל כדפשיט לי' ר"נ ועיין ר"ן ר"פ המגרש א"כ בשחרור נמי נימא הכי וצ"ע לכאורה. ונ"ל באמת לירושלמי ורמב"ם באמר לעבד היום א"א עבדי ליכא שחרור כלל ובעשה עבדו אפותקי שאני כיון שהוא משחררו לרצונו לגמרי ועכשיו שלו היא דמכאן ולהבא גובה אלא כשמגיע הזמן פקע רשותו של בעלי' ראשונים כיון שכבר שעבדו לאותו זמן אבל הוא הלוה שחרר אותו ברצונו לעולם אמרי' כיון דעכשיו חל שוב לא פקע השחרור ומפקיע מידי שיעבוד כצ"ל ועיי'. וכעין זה כ' קצה"ח סי' קי"ז לרמב"ם דס"ל דקדושת דמים הגם דס"ל דקדושת דמי' פקע בכדי דהכא שאני שהוא מקדשו לעולם עיין בו:
ועיין קצה"ח סי' קי"ז שנתקשה בשיטת הראב"ד דס"ל כרש"י ותוס' והוא ס"ל דקדושת דמי' לא פקעה בכדי להחמיר ונדחק דשיעבוד' הוי כפרו' ולפמ"ש הוא בעצמו אח"כ בשם הריב"ש בשיטת רש"י דקדושת דמי' לא חל אפי' לרבא משו' דאיש כי יקדיש ביתו מה ביתו ברשותו ושאני קדושת מזבח ל"צ דומי' דיקדיש ביתו וי"ל גם הראב"ד ס"ל כן כרש"י דקדושת דמי' לא חל מהשתא דאינו ברשותו ולא מטעם דפקעה אח"כ ולק"מ קושי' קצה"ח וא"ש: והנה מ"ש מש"ס ב"ק משו' דאינו יוכל לסלוקי בזוזי העיקר כמ"ש מהרש"ל דמזיק עצמו אינו יוכל לסלק בזוזי וכמ"ש פ"י. וכן מצאתי שיטה זו בש"ס ב"ק ובש"מ שם הקשה על דאמר תחלה הקדישו מוקדש כר"י הא כיון דאין יוכל לסלק בזוזי גם לר"י אינו קדוש דלמפרע הוא גובה לכ"ע ותי' דאפשר לאוקמי כשניזק רוצה שיסלקו בזוזי ולר"י הוי קדוש משא"כ לר"ע כיון דשל מזיק ממש הוא וכצ"ל לתוס' כאן וצ"ל הא דכ' תוס' דלר"י משו' דר"א משו' שאינו יוכל לסלק היינו דלאמת לא רצה ש"ס לאוקמי כשניזק רוצה שיסלקו בזוזי ולכן אמר משו' דר"א כצ"ל ועיין:
ומ"ש תוס' לאביי איך יפרש מתני' דאי שחררו רבו שני משוחרר באמת ואמאי אינו מחויב במצות יש לעיין לפי ספיקו' המל"מ בהלכ' גירושין פ"ג במקדש אשה מעכשיו כלשיתקיים התנאי אי יוכל לגרש קודם קיום התנאי עיי"ש באורך ולהך צד דלא מהני כן בשחרור ל"מ שחרור עתה גם שלמפרע הוא גובה ונראה מקושי' תוס' דס"ל דה"ה בגירושין מהני כה"ג וצל"ע: מ"א ע"א. עולא אמר מי שחררו רבו שני וכו' הקשה תוס' לאביי היכא מתוקמא שפיר לא אוקימתא דרב ולא אוקימתא דעולא ועיי' מהרש"א והקשה פ"י די"ל דמפרש מתני' כרב שורת הדין אינו חייב במצות אלא שכופי' שני לשחררו הואיל ויצא עליו שם ב"ח ופליגו במזיק שעבודו של חבירו עיין בו שהניח בצ"ע. ולפע"ד נראה דוודאי אין שורת הדין להפסיד זה ולכופו לשחרר משו' שיצא עליו שם ב"ח אלא לעולא דשחררו רבו שני ואין שחרורו שחרור כופין הראשון דהא עשאו אפותקי לשני והגיע זמן ואין רוצה או יוכל לפדותו ושני עושה בשלו כופין הראשון לשחרר דהא עשאו אפותקי לשני ואין נוח לו בעבד ושני הוא גרם שיצא עליו קול ב"ח ואפסיד לנפשי' אבל לאביי לומר דשחררו ראשון ושור' הדין דל"מ מידי אין לכוף לשני שאין עול בידו מפני שישחרר והוא לא עשה עול ויוצא עבדו לחירות על לא דבר ולקחה אותו מה"ד כנ"ל והבן:
עוד נ"ל עד"ז ע"פ קושי' ט"א חגיגה כיון דמשחרר עבדו עובר בעשה איך כופין רבו ראשון לשחרר ולפע"ד לק"מ כיון שעשאו אפותקי ולא פדאו אין עליו עשהדל"ב תעבודו ושני ששחרר אותו הגם דל"מ מ"מ מחל לו שעבוד שיש לו עליו דהרי מחל לו כשיגיע לידו ממילא ליכא משו' צד ברבו ראשין משו' לב"ת. והא"ש כ"ז לעולא אבל לאביי צ"ל דכופי' שני לשחרר אותו ושני עובר משו' ל"ב תעבודו איך משו' שיצא עליו שם ב"ח נאמר לו לעבור באיסור שחרור וא"ש נכון:
עולא מ"ט לא אמר כרב יש להקשות לפמ"ש תוס' דלאביי א"א לומר כרב י"ל עולא ס"ל כאביי לכן לא אפשר לו לומר כרב ועיין שלהי ב"ב דעולא ס"ל שע"ד י"ל שפיר ס"ל כאביי למפרע גובה עיין פ"י ר"פ הניזקין לקמן. וי"ל דאי ס"ל כאביי קשי' ג"כ איך אמר שה"ד אין חייב כלום במצות הא מהני שחרורו וצ"ל כמ"ש תוס' באופן שרוצה לסלק ובוודאי אם הי' כוונ' עולא כך הי' לו לפרש דבהכי איירי דבסתמא לאו בהכי איירי ותוס' לא כ' רק די"ל דאביי יש לו אוקימתא שלישית אבל בעולא בוודאי אין להעמיס כן וע"כ דס"ל מכאן ולהבא גובה הגם דס"ל שע"ד מ"מ לא ס"ל איגלאי מלתא כיון דמצי לסלוקי בזוזי ומקשה שפיר מ"ט ל"א כרב כנ"ל וק"ל: עיין ראב"ד הלכת חובל ומזיק פ"ז הלכה י"א דכ' ולא דמי לשורף שטרו ש"ח דהתם בחברי' קעביד מעשה נ"ל לפרש כוונתו משו' קנס ודיני דגרמי לא דמי האי מלתא דשחררו רבו ראשון דהתם בחברי' ע"מ משא"כ בזה בדידי' עביד לשיטתו אזיל שם רפ"ז דס"ל בהיזק שאינו ניכר דקנסו דווקא כשאינו נהנה אבל כשעשה לטובת עצמו לא עיי"ש וכן ה"נ משחרר עבדו מסתמא אינו עושה להפסיד לחבירו דלא יעבור באיסור דל"ב תעבודו אם לא שעשה לו טובה שחייב לו גמול כמ"ש רשב"א לקמן וכל שעושה להנאתו לא קנסו דליכא משו' שלא יהי' כ"א הולך ומפסיד כנ"ל:
מתני' מי שהי' ח"ע וחב"ח כ' רש"י של ב' אחים או שותפי' כ' כן דלא נימא דווקא כשהוא שחרר חציו כופין אותו אבל בשני שותפין לא כופין אותו דהוא לא עביד מידי קמ"ל ונפקא לרש"י מדלקמן דמתרץ ר"י מתני' בשל ב' שותפין ויש לעיין ריש חגיגה הא יוכל לתרץ כולה מתני' למשנה ראשונה ובשל עצמו גם למ"ר כופין רישא בשל ב' שותפין וסיפא בשל א': אלא מפני ת"ע כופין את רבו וצ"ב מתחיל את עצמו לא תקנתם ומסיים מפני תק"ע נ"ל עפמ"ש תוס' דאלו הי' אפשר לו לקיים שבת כ"ד לא הי' כופין דאנוס הוא וצ"ל גם שלא אפשר לקיים שבת אנוס הוא ואונס רחמנא פטרי' וצ"ל דשבת לא משו' מצוה וחיוב דידי' הוא אלא שיתקיים רצון ד' לשבת יצרה והיינו דאמר מפני תק"ע עוד י"ל עפמ"ש תוס' דאפשר בממזרת ומתרץ דלא ירבו ממזרים בישראל וא"ש דקאמר מפני תק"ע שלא ירבו ממזרים בישראל וק"ל:
והקשה תוס' ישא שפחה ואתי עשה ודחי לל"ת דלא יהי' קדש עיין מהרמ"ל דקושי' תוס' כך דידחה לאו דידי' דלא יהי' קדש וראיתי בחי' אבא מאוה"ג זצ"ל דתוס' עד דתי' תי' ג' ס"ל דגבי שפחה ליכא איסור להנשא לישראל ולכן הקשה תוס' דידחה לאו דלא יהי' קדש. וצ"ב הא עדיין לא יקיים מצות פ"ו וצריך לומר משו' מצות פ"ו לחוד אין כופין וא"ש תי' תוס' כיון דאפשר לכופו והקשה מהרש"א למה יעבור באיסור דלב"ת כיון שאפשר לישא שפחה וידחה לל"ת ולמ"ש א"ש כיון דסוף כיס לא יקיי' פ"ו ויעבור בלאו דל"י קדש ולא יקיי' מצות עשה דפ"ו טוב לכופו ויעבור הוא באיסור דלב"ת ויקיי' המשוחרר מצות פ"ו ולא יעבור על לאו דל"י קדש ומיושב קושי' מהרש"א וא"ש:
עוד תי' תוס' דאינו בעידנא והקשה הט"א הא גם השחרור אינו בעידנא וצ"ל דפ"ו חמירא ול"ב בעידנא כמ"ש תוס' פסחים גבי עשה דהשלמה. וצ"ל עוד דווקא פ"ו ולשבת חמירא כ"כ דל"ב בעידנא אבל לשבת לחוד לא חמירא ולפי שהקשה תוס' דישא שפחה וידחה לאו דל"י קדש אבל בת ישראל ידע תוס' דא"א משו' איסור דידה וס"ל עכצ"ל דשפחה אינה מצווה כמ"ש לעיל א"ש דמתרץ דשבת לחוד לא דחי אלא בעידנא כנ"ל ועיין:
ויש לישב בזה קושי' תוס' לקמן על הריב"ם דאשה מצווה על לשבת למה לא כפו ח"ש וחב"ח משו' לשבת וס"ל דא"א לכופו דלשבת אינו דוחה שלא בעידנא ובחצי' עבד איכא תרתי לשבת ופ"ו דאולים ומשו"ה לא הי' יכולין למוסרה לעבד דמנטרא לדידי' דלא אתי שבת ודחי לאו דלא יהי' קדש שלא בעידנא אלא משו' דעבדו בה איסורא מכשול רבים ל"ב בעידנא וק"ל: עוד תי' תוס' בתי' ג' משו' איסור דידה וצ"ב נימא לה חטא כמו בכהן דאומרי' לו חטא בשביל חבירו י"ל דהא הוא עובר בלאו והיא בלאו כ"כ האי ל"א שתדחה עשה ב' לאוי' והיא ל"ל שייכות בגווה כה"ג ל"א חטא ועיין. וי"ל עד"ז קושי' פ"י ישא ח"ש וחב"ח ומ"ש תוס' לקמן דאתי חירות ומשמש בצד עבדות יבוא עשה וידחה ל"ת בכ"א אי איכא שבת באשה ונ"ל דלק"מ דהא בכל א' איכא ב' לאוי דצד חירו' משמש בצד עבדו' שלה וצד עבדו' שבו בצד חירות שלה וכן הוא לגבי דידה ואיכא לכל א' ב' לאווי וחדא מצוה ובדין הוא שאינו דוחה וא"ש נכון:
וכ' תוס' דלא אפשר שימכור עצמו לע"ע וישא שפחה דושב אל משפחתו כתיב והקשה בט"א חגיגה מיבמות צ"ט בכהנ' שנתערב ולדה בוולד שפחתה דאמר רבא הגדילו כופי' זא"ז והא אפשר שימכור עצמו לע"ע ושב קרינן בי' וכ' כיון דא"א לקיי' פ"ו ע"י שפחה וצ"ע הא כ' תוס' דאין כופי' לכל שאפשר לקיי' שבת כ"ד ונ"ל להוסיף הא דאין כופי' כשאפשר לקיי' שבת כ"ד משו' שעושה איסור וא"א לו חטא רק כשא"א לקיי' אפי' שבת כ"ד אבל התם א"א לכל א' מהם לשעבד בחבירו משו' ספק ואפי' תימא דספק שחרור מקרי האדון מוחזק אבל באלו שנתערבו מעיקרא לא הי' חזק' לשום א' מהם בחבירו בוודאי אין א' מהם יוכל לשעבד בו ולקמן מ"ב ע"ב קאמר דקנין כספו הוא אם יבוא אלי' היינו דקמי שמיא גלי' ואם יבוא ישעבד בו אבל עד שיבוא א"א לשעבד זה בזה וכיון דא"א לשעבד בו ממילא ליכא איסור דלב"ת וכופי' לכ"א לשחרר כדי לקיי' פ"ו ולא סגי מה דאפשר לו לישא שפחה ולקיי' שבת וא"ש נכון ופשוט ועיי' צל"ח פסחי' פ"ח ע"ב דמביא קושי' הט"א בשמו ומ"ש עליו:
ויש לעיי' למה לא כופי' שם בלא"ה משו' מדת סדו' כמו בעבד שברח שכופי' רבו הגם דאפשר בשפח' לשיטת תוס' מ"מ כופי' משו' מדת סדו' ואין לומר דנפקא לי לענין אכילת תרומה דהא ראשון שכופי' לשחרר עדיין אוכל בתרומה ממ"נ אי אדון הוא אוכל ואי עבד הוא הא עדיין עבד כהן הוא וכופי' אותו שפיר על מדת סדום ושוב כופי' גם השני לשחרר דהא הוא בלא"ה אסור לו לאכול תרומה מספק דלמא זה ששחרר אותו הוא האדון וקבל שחרורו וז"ל דהראשון א"א לו לכופו דע"י שישחרר הוא שוב נוכל לכופו על מדת סדו' גם השני כיין שאינו מפסיד דבלא"ה מספק אינו אוכל מצד שחרורו שוב גם הוא יאס' בתרומה מצד ששחרר השני ויאס' מספק אבל כשלא ישחרר הוא גם האחר לא נוכל לכו' מה"ט ולכן הוצרך רבא לומר משו' לישא שפח' אין יוכל ועיי' היטיב:
ע"ב. לא תהו ברא' לשבת יצרה כ' תוס' בשם ריב"ם דעבד אינו מצוה על פ"ו רק לשב' ומייתי ירושלמי דהוכיח ממתני' דידן וכ' תוס' אבל על פ"ו לא נ"ל דראי' ירושלמי מדקתני לא לתוה' ברא' ולא נקיט משו' פ"ו ואי עבד אינו מצוה על לשבת רק משו' צד חירו' כופי' הא נקיט מצות פ"ו וע"כ דנקיט לשב' משו' צד עבדו' דלשב' איכא גם בצד עבדו' וממילא מוכח דירושלמי ס"ל דפ"ו ליכא לאמת כיון דראי' ירושלמי ממתני' אינה ראי' דבצד עבדו' איכא חיובא רק מדנקיט לשבת ואי גם פ"ו איכא צ"ל דלאו דוקא נקיט שבת או משו' דחמור' היא כמ"ש תוס' תחלה א"כ ליכא ראי' כלל ממתני' דאיכא חיובא בצד עבדו' וע"כ דס"ל לירושלמי לאמת דפ"ו ליכא ושב' איכא ומשו"ה נקיט שבת דשייך גם בצד עבדות ומוכח מירושלמי דשב' איכא ופ"ו ליכא בעבד כנ"ל אבל תוס' בחגיגה כ' מירושלמי מוכח דפ"ו איכא מלשון ירושלמי דאמר כל שהוא מצווה על פ"ו משמע מצות פ"ו ממש וכאן נדחק תוס' בלשון ירושלמי וצ"ב מנ"ל לירושלמי כלל דאיכא מצוה בעבד דכיון דע"כ ירושלמי לא דייק מדנקיט מתני' לשב' דהא ס"ל גם פ"ו איכא בעבד עכצ"ל דלשב' משו' דהוא העיקר נקיט כמ"ש תוס' תחלה כ"כ מנ"ל להוכיח ממתני' כלל דיש חיוב פ"ו בעבד ונ"ל דצ"ל דהי' פשיטא לירושלמי דבעבד איכא שבת כמו באשה והוכיח ממתני' דפ"ו ג"כ איכא דהא מתחיל בפ"ו ומסיים בלשבת משמע כמו דאיכא שבת בחצי' עבדו' כן פ"ו וקאי תרוויי' על חצי' עבד ג"כ ועיי"ש בתוס' חגיגה מש"כ לבסו' דמשמע דתרוויי' בחצי עבד שייכי' והיינו כמ"ש כמו שב' שייך כן פ"ו ולפ"ז גם לתוס' חגיגה שבת גם באשה איכא כנ"ל ועיי':
עב כופי' את רבו כו' מ"ש תוס' וכי אומרי' לאדם חטא כו' בענין זה כתבתי קונטרס מיוחד לדינא באריכת באר רחובו' כל הדינין וכתוב בתשובת שחנני הי"ת משם תדרשנו ושום עיניך עליו לטובה (עיי' בתשו' או"ח סי' ס"ב. המגיה):
אמר רבה מחלוק' בשטר כו' עי' פ"י שהקשה הא אין לו יד לקבל ואי ע"י שליח תפשוט הא דמבעי' בקדושין מהכא דאפי' ל"ל יד לקבל מ"מ יוכל לעשו' שליח כיון דאפשר לקבל עבור אחר עיי' בו ולדידי לק"מ מהכא לא נפשט מידי כיון דיש לו יד לקבל שחרור בעצמו כמשחררו לגמרי דשחרור וידו באים באחד לכן גם אם משחררו רק חציו יוכל לקבל ע"י שליח כיון דאיתא בדנפשי' כשמשחרו לגמרי והתם בקדושין מבעי' לי לרשב"א דאין העבד יוכל לקבל ע"י עצמו כלל ול"ש שחרור וידו באי' כאחד ופשוט לי' כיון דאפשר באחר מקרי איתא בשחרור ופשוט וק"ל:
אלא דא"א צריכי' לכ"ז דש"ס ערוך הוא בתמורה כ"ה ע"ב בהרי את שפחה ולדך ב"ח דבח"ע וחב"ח אמרי' גיטו וידו באי' כאחד כמו במשחרר כולו והי' נעלם זה אפ"י במח"כ ועיי' לעיל כ"ג ע"ב ובתוס' שם ויש להטעי' טעם אחר תק"ח שתקנו דכופי' אותו לעשותו ב"ח מיד נפקע שעבודו וכשנותן לו שחרורו על חציו שחרורו וידו באי' כאחד אלא דקודם התקנה דכופי' אותו יש לעיי' ויש להאריך והארכתי עוד ומילי' מיני אזדו שלא כתבתי בשעתו:
כחא דהתירא עדיף עי' בחי' אבא מאוה"ג זצ"ל קושי' בשם זקיני מאוה"ג מהרע"א זצ"ל הא איכא כחא דהתירא דרבנן דמותר בשפחה ולרבי איסורא הוא ובתשובה בארתי כללא דהאי מלתא דכחא דהתירא עדיפא ופלפלתי בקושי' זו והעליתי לה ישוב משם תדרשנו לטובה (עיין בתשו' המחבר או"ח סי' ס"ג. המגיה):
ודע דלשיטת הרמב"ם דמותר בשפח' מדאוריי' צ"ל הא דכופי' ישא שפחה שאסור' לו מדרבנן ואל יעבור האדון בדאורייתא צ"ל דס"ל כרשב"א שב' דליכא עשה כלל בחצי' עבד וחציו ב"ח. או כיון דפ"ו אינו מקיי' בשפח' כמ"ש תוס' לכן כופי' והא דאמר לישא שפח' אינו יוכל דאי הוי מותר בשפח' גם שאינו מקיי' פ"ו מ"מ לא הי' כופי' כיון דמקיי':
שבת כ"ד כמ"ש תוס' אבל כיון שאסור מדרבנן וגם פ"ו לא מקיי' כשנתיר לו הדרבנן לכן כופי' וק"ל: