כתב סופר גיטין חלק א· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
גיטין · דף לח.
ברח שאני השתא לקטלא מסר נפשי' כו' הרי"ף העתיק קושי' ותי' ש"ס ברח שאני והקשה אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל הא הרי"ף פוסק דכרבנן דרשב"ג כמ"ש רמב"ן ומה לו להעתיק תי' ש"ס לר"י ברח שאני וקושי' זו צ"ע ליישבה ונ"ל כשנבין מ"ש הרמב"ן דלא מסתבר טעמא דרשב"ג ולאו בכ"מ נקטי' הלכה כרשב"ג רק היכא דמסתבר טעמא וצ"ל למה לא מתרץ לר' יוחנן כן דהכא לא מסתבר טעמא דרשב"ג וצ"ע:
ונ"ל הא דלא מסתבר הכא טעמי' דרשב"ג דרחוק שיפיל עצמו לגייסות משו' שיפדוהו דלמא לא יפדו אותו שיהי' נשאר ביד נכרי ובס"ד דבברח ג"כ שייך שמא יפיל עצמו מסתבר טעמי' דרשב"ג שיסמוך שיפדוהו דמצוה לפדותו ואם יראה שאין פודי' אותו יברח לו ויצא לחירות אבל לפי דמסיק ברח שאני אטו לקטלא מסר נפשי' כו' וליכא רק שמא יפדוהו לחוד לא מסתבר טעמא דרשב"ג דעל סמך שיפדוהו לחוד יפיל עצמו והא"ש דהוצרך לתרץ לר"י ברח שאני ולא מתרץ דלא מסתבר טעמא דרשב"ג בס"ד דגם בברח שייך שמא יפיל מסתבר טעמא וכד מסיק דברח שאני באמת י"ל דל"ל לר"י דרשב"ג אפי' בפדאוהו לשם ב"ח והא"ש דמביא הרי"ף תי' ש"ס ברח שאני כדי לתת טעם למה לא פסק כרשב"ג ולא מסתבר לי' טעמא דרשב"ג משו' דברח שאני וא"ש נכון ועיי':
ואינהו סבר לפני יאוש הוי נתקשה תוס' דלמא ס"ל כרבא כ"ל עפמ"ש רשב"א בשם רמב"ן דאי מתני' בלפני יאוש ורשב"ג דינא קאמר ורבנן תקנתא קיי"ל כרשב"ג ולרבא רבנן דינא לרשב"ג תקנתא קיי"ל כרבנן ולפ"ז א"ש דקאמר ש"ס והם סברו לפני יאוש דאי לאחר יאוש וכרבא איך אמרו בפשיטו' אנן כרשב"ג ס"ל הא רבנן דינא קאמרו וראוי לפסוק כרבי' וע"כ דס"ל כאביי כמ"ש כנ"ל וי"ל מזה הוציא הרי"ף וגאון דלרבא הלכה כרבנן וק"ל: אמר אביי אי לאו דאמר ר"י א"ש כל המשחרר כו' צ"ב מה רצה אביי בזה אי לאו דאמר הול"ל דאין כופי' דאמר ר"י א"ש כו' גם צ"ב מה דאמר רבינא ומודה שמואל למי מודה הא פליגו תנאי אי לעולם ב"ת רשות או חובה ובמלתא דאסורא מלתא אחרינא הוא. ונ"ל עפמ"ש מהרמשי"ף הא דלא הקשה ר"א אדר"א דהי' מקום לומר דווקא מפקיר אסור אבל משחרר לגמרי מותר כדי שיהי' ישראל גמור אבל משמואל דאמר אסור לשחרר מקשה שפיר וכ"כ פ"י ונ"ל דזהו שאמר אביי אי לאו דאמר שמואל כו' הוי ס"ל דמ"ד חובה היינו לשעבד בו ואסור להפקירו אבל לשחרר מותר והי' כופה לשחרר והשתא דאמר שמואל אסור לשחרר אין כופי' ורבינא אמר מודה שמואל היינו הגם דשמואל חידש לן מסברא דילי' דמה שלא הי' סברת חוץ של אביי דגם לשחרר שיהי' ישראל גמור אסור היינו כדי שיתחייב במצות מה שאינו מצווה עכשיו משו"ה לא התירה תורה לשחרר דהא אין חיוב לגייר נכרי ולשחרר עבד כדי שיתחייב אבל מודה דמותר לשחרר משו' מלתא דאיסורא שעושה מעשה ע"י שיש בה מלתא דאסורא מיד וכן משו' מצוה שמחויב בה עתה וא"ש לשון מודה ועיי':
כל המשחרר עבדו עובר בעשה כ' תוס' דמלקמן שחררו שפחתי ל"ק כיון דאסור להם לשעבד משו' מצוה לקיי' דברי המת שוב ליכא איסור בשטר שחרור ורשב"א כ' בשם תוס' דשאני התם כשאמר שחררו כבר הוא מופקר שיש בלשון לשון הפקר וכיון שמופקר ועומד שוב ליכא איסור בשחרור ועיי' הגה' מהרמשי"ף בשם מהר"י ב"ל דמ"ש בתוס' דאין היורשים רשאי' לשעבד הוא כמ"ש רשב"א על שמם דהוא מפקירו במה שאמר שחררו ומ"ש משו' מצוה לקיי' זה טעות הדפוס עיי"ש והנה הרשב"א הקשה מעשו לה ק"ר עושי' לה ק"ר והא עשו לה ק"ר ע"כ לאו לשון הפקר שהפקירו הוא א"כ עדיין קשה על אמימר כמו לרב דמי משחרר וע"כ עשו לה ק"ר לאו לשון הפקר אלא שהם יעשו לה וכופי' משו' מצוה לקיי' ולפע"ד נראה דמעשו לה ק"ר לא הי' קשה לתוס' מעיקרא ולא הזכיר מזה בקושי' אלא משחררו דבעשו לה ק"ר שאמר פלונית שפחתי עשתה לי ק"ר עשו לה ק"ר הרי מפרש שעשתה לה ק"ר והוא חייב לה גמול והוי כמוכר' לה כמ"ש רשב"א ולכן לא הקשה תוס' מהא דעשו לה ק"ר אלא משחררה ומ"ש רשב"א דאחזוקי אינשי ברשיעי ל"מ ואמרי' מסתמא חייב לה גמול זה לא ס"ל ותוס' מדילי' אמר כך שחייב לה מסתמא ל"א שחייב לה ולזה מתרץ תוס' שפיר כיון דאמר שחררו כבר מופקרת וכן מוכח מדמקשה לאמימר מדיוק הא אמר שחררו דיש בלשון זה לשון הפקר וא"ש נכון ופשוט. אבל לפמ"ש תוס' לפנינו לא כיוון לכך אלא שע"י אמירתו אסור ליתומי' לשעבד בה משו' מצוה לקיי' דבה"מ אלא דדבריהם צריכי' ביאור איך משום מצוה לקיים אסור לשעבד הא עיקר האיסור תלי' בעבודה ושיעבוד ואיך משו' מצו' לקיי' יעשו איסור וראיתי לטורי אבן ריש חגיגה שכ' בפשיטו' דכוונ' תוס' דיש כח ביד חכמי' לעקור בשוא"ת ואסרו לשעבד בעבד משו' מצוה לקיי' דה"מ זה שוא"ת וכיון דאסורי' לעבוד בו ממילא מותרי' לשחרר אלא דשוב הקשה מה צריך תוס' לדחוק בחצי עבד משו' מד"ר הול"ל כיון דמיחו חכמי' ע"י לשעבד בו שוב ליכא איסור לתת שטר שחרור עיי' בו ודבריו בכוו' תוס' לא נראי' לי מהיכי תיתי יעמידו דברי' לעקור דבר מה"ת משו' מצוה דידהו לקיי' דברי המת מה תיקון מצאו בזה והא הך מצוה לקיי' לא ע"ז לבד אמרו ומה גדר וסיג מצאו לעקור דבר מה"ת לבטל איסור לעולם בהם תעבודו ולכן נ"ל דכוונ' תוס' דוודאי אין חיוב מוטל על האדון לעבוד בעבדו תמיד ואם רוצה לא ישעבד בו אלא שאסרה התורה שלא יעשו הפקר שיהי' ברשו' עצמו ואין רשות רבו עליו על גופו לשעבדו ולעבדו כשירצה ולכן זה שמצוו' לבני' שלא יעבדו עמו לאו איסור עושי' כשלא יעבדו בו אלא ממילא כיון שמצווי' ועושי' מפי אביהם שלא לעבוד בו ומצוה וחיובא לקיי' דבריו ממילא בשום פע' לא יעבדו בו ממילא מותרי' לשחררו כיון שאין רשות להם לעבדו כנ"ל כוונ' תוס' נכון. ומ"מ לא הצלנו תוס' מקושי' ט"א דל"צ תוס' לומר דמצוה רבה שאני וצ"ע:
ועיי' תוס' ריש חגיגה ג' ע"ב בד"ה כופי' רבו שכ' גם לשמואל דמפקיר עבדו א"צ ג"ש מ"מ דטבא לי' עבדו לי' צ"ב מה הי' קשה לתוס' הא לשמואל יש איסור במפקירו כמו בנותן ג"ש ואי קשי' לתוס' ל"ל ג"ש יפקיר' הא במתני' לא קתני אלא כופי' רבו או לשמואל באמ' כופי' להפקירו ונ"ל כוונ' תוס' דכיון דמפקיר א"צ ג"ש למה להו לתקן לכוף רבו הו"ל לחכמי' להפקירו והפקר ב"ד הפקר וממילא יוצא לחירו' וא"צ כפי' ותי' תוס' דטבא לי' דעדיף לי' שיהי' שטר שחרור בידו ושוב הקשה תוס' הא אין אומרי' חטא ותי' משו' מצוה רבה הגם שיש אפשר ע"י הפקר חכמי' היינו אם הי' מפקירי' אבל כאן דרצו לתקן לכופו דטבא לי' לעבד ממילא לא ירדו להפקיר וא"א לעבד לישא אשה רק ע"י שחרור אדונו מותר לו לשחררו לזכותו במצוה רבה כנ"ל פשוט וראיתי מזדנזי' בו לכן כתבתיו: ע"ב. וכפו את רבה ועשה אותה ב"ח הקשה במהרמשי"ף דלמא ס"ל כמ"ד רשות ונדחק דהא הלכה משחרר עובר כו' ולדידי' נראה דמוכח ע"כ דאזלו למ"ד חובה ע"פ קושי' תוס' לקמן נ"א ע"ב ד"ה לא לתוהו כו' בסופו לר"י דאשה מצווה על שבת הא דאמר רנב"י משו' דמנהג הפקר נהגו בו דמשו' שבת לא הי' כופי' אפשר לא תקיי' אח"כ עיי"ש ונ"ל להסביר דהא האדון עושה איסור ואומרי' לו חטא איסור בשביל מצוה רבה דלתוהו כ"ז אי בוודאי תתקיי' מצוה רבה אבל אשה אפשר דלא תקיי' אח"כ מצוה דלשבת לא כייפי' לרבה לעשו' וודאי איסור. משו' ספק מצוה רבה דידה כנ"ל והא"ש אי ס"ל הנהו דכפו בהאי מעשה רשות למה אמר רנב"י משו' מנהג הפקר נהגו בה ול"א משו' שבת שמא וקרוב לוודאי שתקיי' כמצוה עלי' והא האדון אינו עושה איסור וע"כ דס"ל חובה וא"ש:
וכ' תוס' הא דחצי' עבד דכופי' רבו משו' מצוה רבה דלשבת יצרה וברשב"א פ"ק דשבת כ' בחצי' עבד ליכא משו' לעולם בהם תעבודו כיון דחציו ב"ח והקשו העולם ממתני' דהכא דמקשה לאביי מהאי אמתא ח"ש וחב"ח הא בחצי' שפחה ליכא איסור כלל וראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג ז"ל שני תירוצי' נכוני' ע"ז. דלכאורה צ"ל טעמא דרשב"א דליכא בחצי' ב"ח לעולם בהם תעבודו בחציו שלו צריך לקיי' לעולם בהם תעבודו וכי בעבד של ב' שותפי' שעובד לזה י"א ולזה י"א לא יהי' לכ"א משו' לעולם בהם תעבודו ונראה דטעמו כיון שחצי' ב"ח גם ביום שעובד אותו מ"מ חציו ב"ח ממילא אסור לעבוד בו עבודת פרך כמו בישראל דהא חציו ב"ח עובד ג"כ וכיון שא"א לעבוד בו כמו בעבד גמור פקע לגמרי לעולם בהם תעבודו שא"א לקיימו. ולפ"ז דווקא באינשי דמעלו אבל באינשי דלא מעלו דרשי' בפ' איזהו נשך דמותר לעבוד בישראל עבוד' פרך הדר גם בחצי' עבד לעול' בהם תעבודו והא"ש בהאי דעבדו אינשי אסור' והיא מאינשי דלא מעלו מותר לעבוד בפרך גם בצד חירות שבה שפיר הקשה ש"ס לאביי הא חדא. ועוד קאמר לפרש לשון ב"ש לקמן במתני' תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם צ"ב מה לכל אריכת הזה וגם מה תקנה תקנו בזה הא דינא היא שיעבדו י"א ונ"ל דלהיותו חצי' ב"ח מפסיד הרב שלא יוכל לעבוד בו בפרך ולכן תיקנו שיעבוד רבו יום א' ויש כח בידם לעשות אותו יום כאלו גופו קנוי לו ויחשב ביום זה כמו עבד גמור ולעבוד בו בפרך וזה תיקונו של רבו ואמר ב"ש רבו תקנתם ואת עצמו לא תקנת' עי"ז שהתרתם לעבוד בו בפרך אסור לשחררו ולולי זה הי' תלוי ברצון הרב:
לשחררו כשירצה ולכן אמר ב"ש כופי' רבו היינו שסתרו תקנה ראשונה וחוזר לדינא דאסור לעבוד בו בפרך ומותר לשחררו ותיקנו עוד לכופו על כך וא"ש מתני'. ולפ"ז באשה דאינה מצווה על פ"ו ולשב' כמ"ש תוס' התקנה על מקומ' עומד' שמותר לעבוד בפוך שפיר מקשה ש"ס כאן לאביי אלו דבריו זצ"ל ומה מתקו לחיך וש"י. וגוף הסברא להטעי' טעמא דרשב"א מצאתי בקצה"ח סי' קע"ה:
ואני בעניי הכינותי ישוב נכון בשנקדי' מ"ש מהרמשי' ופ"י די"ל דלא אסרה תורה לשחרר כדי שיהי' ישראל גמור לילי דאמר שמואל המשחרר עובר ופ"י כ' דשמואל לשיטתו דמפקיר עבדו יוצא לחירו' מוכח דגם במשחרר לגמרי איכא איסור אבל להלכתא מנ"ל והניח בצ"ע ונ"ל דמקרא מוכח בשנאמר דסבר' מהרמ"ש ופ"י לא שייך רק בעבד עכשיו אינו מקיי' רק מצות כאשה ואחר השחרור יקיי' כל מצות כאיש אבל בשפחה ליכא נפקותא גם אח"כ לא תקיי' מצות ביותר ועיי' מנחות מ"ג ע"ב דמקשה דמברכי' שלא עשני עבד ואח"כ שלא עשני אשה ועיי' רש"י שם הא עבד ג"כ מחויב במצות כאשה ומשני זילי ונדחק רש"י דאיכא מ"מ זלזול טפי בעבד ולדידי נראה דאשה בת אברהם היא משא"כ עבד היוצא לנו דמדמה עבד לאשה רק משו' זלזול בין לפי' רש"י בוודאי ליכא משו' זה מצוה לשחרר ודוחה לעשה דלעולם ב"ת ובין לפי' דידי כ"ז רק בין עבד לאשה בת אברהם אבל בין שפחה מחויב' במצות לאחר שנשתחרר' ליכא חילוק בענין חיוב מצות והיא לאו ב"א נעשי' אח"כ כנ"ל נכון וברור ואומר מעתה דמקרא מוכח דאסור לשחרר עבד דהא כתוב מהם תיקנו עבד ואמה וכתיב בתרי' לעולם בהם תעבודו קאי אתרווייהו על עבד ועל אמה וכמו דבאמה לעולם בהם תעבודו דאסור לשחרר לגמרי דאין בו יתרון כן קאי לעולם בהם תעבודו על שחרור בעבד ש"מ דאסרה תורה אפי' לשחרר כנ"ל נכון מאוד:
ואחר הוצע' זו אומר אני שמ"ש רשב"א דבחצי עבד ליכא משו' ל"ב תעבודו דהי' מקו' לומר דמותר לשחרר כדי שיתחייב במצות אח"כ לולי דגלי לן קרא כמ"ש וזהו דקמ"ל שמואל המשחרר ולא אמר הלכה כר"ע דקמ"ל אפי' לשחרר אסור ונפק' מקרא אבל מודה שמואל משו' מלתא דאסורא כמ"ש דעושה עכשיו איסור מותר דלא אמרה תורה תעבודו במקו' שעי"ז יכשל באיסור וכן כשמעוכב עי"ז מלעשו' מצוה המוטל עליו או על חציו וזהו טעמו של רשב"א דבח"ע דא"א לקיי' מצות פ"ו המוטל על חצי' ב"ח שבו כה"ג ל"א תורה שאסור לשחרר כנ"ל ועיי'. וממילא דל"ק מחצי' שפחה דאינה מצווה בפיו וליכא עיכוב מצוה ע"י עבדו' הדר איכא משו' ל"ב תעבודו ול"א רשב"א רק בעבד דקתני במתני' חציי' עבד דווקא כנ"ל נכון בעזה"י:
וממקום שהקשו על הרשב"א יש לעשו' לו סמוכי' דיש להבין לענין מאי מביא דרנב"י משו' דנהגו וכו' אם הי' הטע' משו' דאשה מצווה על פ"ו כריב"ב הי' קשה משו' מצוה סופי' ה"ה משו' מכשול רבי' וכ"ש הוא ועיי' מהרמשי"ף שכ' הא דהי' קשה לתוס' מחצי' עבד וכ' משו' מ"ר דפ"ו ולא הוקשה לו מחצי' שפחה שכפו דפשיטא לתוס' משו' איסור בידי' דכופי' אבל לקיי' לא חוץ משו' מ"ר חמירא וא"כ קשה דבלא רנב"י קשה על אביי ולפמ"ש א"ש דאי אשה מצווה בפ"ו הי' קשה דליכא כלל ל"ב תעבודו כמ"ש רשב"א ולכן הקדי' דרנב"י וא"ש עיי':
ע"ב. מצוה שאני הקשו ראשוני' וכי משו' מצוה דרבנן מותר לעבור בעשה וכ' ברשב"א בשם רמב"ן וכ"כ בחי' ר"ן מדנפשי' דהטע' שאסרה התורה לשחרר משו' לא תחנם וכל שעושה לטובת עצמו לאפרושי מאיסור' או לעשות מצוה כר"א ליכא לא תחנ' ורשב"א תמה וכי מגרע גרע מגר תושב דמותר לתת לו מתנת חנם. ולדידי קשה עוד תינח למ"ד דאסור ליתן לנכרי ולמ"ד דאפי' לנכרי מותר ליתן עכצ"ל דגזה"כ הוא וכי נעשה בזה פלוגתא ועוד קש' לי לפמ"ש רמב"ן יהי' אסור לתת לעבד שום מתנה כגוי ולעיל י"ב ס"ל לרבנן דמאן דרחי' ע"ב חורין אעבד נמי מרחם ורשב"ג ג"כ מודה דמותר רק דאין מרחמי' כ"כ עליו עיי"ש ולרמב"ן הא אסור ליתן לו חוץ משנאמר דרבנן ורשב"ג ס"ל דמותר לתת לנכרי מתנת חנם ולדדהו גזה"כ הוא וכ"ז דוחק וצ"ע:
ולכן כ"ל דוודאי עבד אינו גרוע מגר תושב ומותר לתת לו נבילה וכיוצא בו ולא אסרה תורה להנותו אלא הנא' בחנם כל כי האי להוציאו מעבדות לחירות משעבוד לגאולה והוא אדון לעצמו ועיי' תוס' ע"ז כ' ע"א ד"ה ר"י שכתב דלר"מ מותר לנכרי דווקא אם בלא"ה הי' יוכל לחיות אבל להחיותו אסור ורמב"ן כ' ודייק בלשונו כעין לא תחנם היינו כמו שמצינו שאסרה תורה לר"י לנכרי משו' לא תחנם כן אסרה תורה לעבד חוננו כ"כ לשחררו ולעשותו חפשי ואם הי' שייך הנא' כמו גבי גר תושב ג"כ הי' אסור וא"ש דגם לר"מ דמתנ' חנם לנכרי שרי יודה הכא וא"ש גם רבנן ורשב"ג לעיל י"ב ולא צ"ל דס"ל מותר לשחררו כנ"ל נכון בכוונת רמב"ן: וחזיתי' לאאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שהקשה קושי' עצומה על הרמב"ן ונדפסה בספר דברי הברית במכתבו הארוך מש"ס ע"ז ס"ד דמקשה מדר"י דמשו' למעוטי תיפלה שרי מתנת חנם נשמע לר"ע עיי"ש ולרמב"ן כיון דמכוין למעוטי תפלה ואין כוונתו להמתו לנכרי אין כאן איסור מתנת חנם ואיך נשמע לר"ע דמותר לקיי' כלאי' לעשות איסור משו' למ"ת ע"כ והיא קושי' חמורה ועצומה מאוד. והוא מותב והוא מפרק לה דע"כ לא אמר רמב"ן רק דמצוה שעושה היא גדולה כמו פ"ו או לאפרושי רבים מאיסור' דמרוויח והוי כמוכרו לו אבל בשווה לא דלמה יעשה האחר' ויעבור על לא תחנם אלו דבריו בקיצור. ובמח"כ לא זכיתי להבין כיון דמתכוון לטובת עצמו יהי' אפי' רשות ודבר מועט סוף כ"ס אינו מחוכך בלבו ואינו חפץ בטובת הנכרי ועבד ליכא חנינה כלל ומ"ש רמב"ן דהוי כמוכרו היינו לדינא מותר כה"ג כמו שמותר למכור לו כן דבר זה דומה מצד א' למכיר' שאינו מוותר נגדו כיון שלטובת עצמו מכוון והקושי' במקומה בחמורתה עומדת וצריכא עיונא רבא:
ומה שחנני הי"ת בישוב קושי' זה הוא בשנבין דברי רמב"ן שמטעי' טעם איסור דשחרו' משום לא תחנם הא שחרורו וידו באי' כא' ומי נהנה בשחרור והפקע' השיעבוד ישראל דמיד ברגע א' מתהפך כחומר חותם מעבד לישראל ואיך שייך לומר לא תחנם לנכרי דאסרה תורה גבי נכרי שנהנה ממתני חנם. ונ"ל דס"ל לרמב"ן דהקפד' שלא ירחם ויחונן נכרי או עבד ולא יהי' לבו להטיב לו ולכן גם בשחרור איתא להאי טעמא אם משחררו להטיב עמו להוציאו מעבדות הגם כשנהנה ממתנתו כבר הוא ישראל מ"מ הוא המשחרר חונן העבד וריחמו לעשותו חפשי מעבודתו הרי הוא חונן לעבד וזה אסרה תורה אבל כל שלהנאת עצמו הגם שסוף כ"ס נהנה ליכא משו' לא תחנם כנ"ל כיון שלא מצד רחמנות באו לידו כנ"ל. אלא מש"ס ע"ז ס"ד מוכח אפי' הישראל עושה להנאתו מתכוון למצוה ולא משו' רחמנותו על הנכרי מ"מ איכא לא תחנם וע"כ צ"ל דהקפיד' תורה שלא יבוא ליד נכרי דבר בחנם שנהנה בו בחנם על ידו ודלא כרמב"ן ונ"ל לפמ"ש דבאמת תרתי אית בי' דאמרה תורה לגר תתן ולא לנכרי וגם כתוב לא תחנם שלא לחונן ולרחם אותו ואפי' לומר מה נא' נכרי זה אסור שלא ימצא חן בעיני' וכ"ש שאסור ליתן לו דבר משו' שמצא חן בעינו ולבו אליו ועיי' תוס' ע"ז כ' ע"א למה צריך תרתי ולהנ"ל א"ש ומעתה בעבד דל"ש לאסור משו' שע"י מרוויח ויש בידו מתנ' חנם דהא כשנהנה הוא כבר ישראל וליכא רק משו' שמחונן ומרחם העבד בעודו עבד לפניו לעשותו חפשי ע"ז שפיר כ' רמב"ן כיון שאינו עושה מרחמנותו על העבד מותר הגם שסו' כ"ס נהנה במתנ' חנם הא נהנה כשכבר נשתנה ונעשה ישראל אבל לתת לנכרי גם שאינו מכוון להנאת הנכרי ואינו מרחמו מ"מ אסור דסו' כ' נהנה הנכרי בנתינה זו וקרא אמר לגר בנתינה ולנכרי במכיר' דווקא אבל לא יהי' לו מתנה ע"י כלל ולא תלי' בכוונתו וא"ש ש"ס דע"ז ס"ד כנ"ל נכון וברור בעזה"י:
ועיי' תוס' ע"ז כ' ע"א ד"ה ור"י שהקשה וכי ל"ל לר"י מפרנסי' עניי נכרי' מפני דרכי שלום ותי' דדרכי שלום אין זו מתנ' חנם עיי"ש נרא' דכוונ' תוס' כמ"ש רמב"ן כיון דאינו מכוון להטיב לנכרי רק מפני דרכי שלום מותר אלא דתסוב הקושי' על תוס' מע"ז ס"ד דהא תוס' גם בנכרי ס"ל דמותר כל שאינו מכווין להנאתו וצ"ע ואפשר כוונת תוס' דווקא מה שנותן מפני דרכי שלום הוי כמוכרו לו שנותן לו לפייסו שלא יצערו הוא או חביריו אם ימנע הטוב ממנו ופודה ישראל נפשו משחת ע"י מתנה זו שנותן לו אבל משו' הנא' אחר' שנהנה ישראל כגון לעשו' מצוה א' כיוצא בו דליכא שייכו' לנכרי לא כנ"ל ועיי':
ודע דנ"ל לרמב"ן הנ"ל בחצי' עבד מותר לשחרר דכל עיקר הטע' משו' שמרחם על העבד לעשותו חפשי וזה אסרה תורה אבל כל שחצי ב"ח רחמנותו על חלק וצד ישראל שבו ומצוה קעביד שמרחמו וברשב"א שבת א"א להעמיס זה דהא דוחה כאן דברי רמב"ן בשתי ידים אבל אנן לעצמינו בשיט' רמב"ן נ"ל נכון ופשוט שבחצי'. עבד אפי' אין שום טעם והנא' לישראל מותר וה"ה חצי' שפחה וחצי' ב"ח ומ"ש אלא דקש' עלינו לכאורה מדמקשה ש"ס לאביי מחצי' שפחה כעין שהקשו על רשב"א אבל לדידן לק"מ דש"ס מקשה לאביי ומשו' אסורא לא היינו דס"ל אפי' במקו' להציל מאיסור אסור וע"כ דלא ס"ל דאסור משו' לא תחנם דאי ס"ל טעמא דאסור' משו"ה בוודאי כל שמתכוון להציל מאיסור ליכא ל"ת ומותר וע"כ דל"ל ה"ט מ"ש מחצי' שפחה כיון דל"ל טעמא דאסורה משו' ל"ת ממילא גם בחצי' שפחה וחב"ח אסור ומשני דאביי ג"כ א"ל ה"ט אלא דאפשר בעבדא דמנטרי' ואם משחרר נראה דלאו להציל מאיסור אתי דאפשר לו באופן אחר אלא משו' דמרחמא וזה אסור ולאמת דמשו' אסור' מותר ומשו' דזיל בתר טעמא משו' לא תחנם כמ"ש רמב"ן ממילא בחצי' שפחה מותר בלא"ה והא דאמר רי"צ משו' דעבדו בה איסור היינו משו"ה כפו אותו לשחרר ובלא"ה הגם דמותר למה לנו לכופו לשחרר בלי טעם כנ"ל נכון ועיי':
ויש לי לעשו' סמוכי' לדברינו בכוונת רמב"ן מדמקשה משמואל על ר"א ולא הקשה ר"א אדר"א וכן הקשה במהרמשי' ובפ"י ונ"ל דלולי דשמואל ה"א דמותר לשחרר ודווקא להפקיר אסור משו' דנהנה במתנ' חנם בעודו עבד אבל משחרר מותר דכשנהנה כבר ישראל הוא ומשו' שמרחמו כשהוא עבד ומשחררו על זה לא קפד' תורה כן י"ל ולכן מקשה משמואל דאמר אסור לשחרר דגם זה אסרה תורה ול"ל לחלק וא"ש:
והנה המג"א סי' צ' הקשה על הרמב"ן מש"ס ברכו' דהקשה מהב"ע: הוא ומשני מצוה דרבי' שאני ולרמב"ן כיון שלטובתו והנאתו מכוון יהי' מצוה כ"ד דרבנן ואפי' רשות מותר והיא קושי' חמורה תה רבות בשני' יצאתי ליישב קושי' זו הנה כבר עמדו האחרוני' בדקדוק חמור בסוגי' דברכות דתחלה מקשה לריב"ל והדר מקשה הא המשחרר עבדו כו' קושי' זו אין לה שייכו' לדריב"ל כלל ועיי' צל"ח שם. ונ"ל דרשב"א דחה סבר' רמב"ן דהא בגר תושב מותר ועבד ל"ג מג"ת וכבר ישבנו זה לעיל דמתנה כזו אסרה תורה ומ"מ עכ"פ צ"ל דעבד לאו בכלל ישראל נכנס שאסרה תורה לחוננו ויש סתיר' לזה מדריב"ל דאמר אשה ועבד מצטרפי' וכ' רא"ש שם הגם דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל כיון דעבד מחויב במצות כאשה כישראל יחשב ושכינה שורה עליו עיי"ש וכי כן בוודאי אין המוח סובל ושום שכל יקבל לומר דאסרה תורה לחוננו כיון דנחשב כישראל ושכינתא שרי' ע"י בתוך עשרה וע"כ דגזה"כ הוא שלא לשחררו ודלא כטעמא דרמב"ן ומעתה א"ש סגנון ש"ס דברכות דבלא"ה לא הי' קשה מדשחרר ר"א ועובר בעשה דידע די"ל כיון דלהנאתו מכוון מותר דלא אסרה תורה אלא משו' לא תחנם אבל לריב"ל דס"ל דעבד מצטר' ע"כ דס"ל דכישראל חשיבא וחזי לצטרופי שהשכינה שרי' ע"י ע"כ דאין זה טעמא דאסרה תורה לשחרר משו' ל"ת וגזה"כ הוא שפיר מקשה ודאי התי' דמצוה הוא הא מהב"ע הוא דאסור לו לעשו' כן משו' מצוה דרבנן ומסיק מצוה ע"כ מצוה דרבים שאני וכ"ז לריב"ל אבל לפי דלא קיי"ל כריב"ל מתרץ הכא שפיר בסתמא מצוה שאני וכמו שפי' רמב"ן דעיקר טעמא משו' ל"ת וכל שיש לו הנא' כ"ד מותר כנלפע"ד:
ועכשיו הוספתי מיא וקמחא דסבר' רמב"ן אם אפשר לומר דאסרה תורה לחונן לעבד תלי' בפלוגתא דרבנן ורשב"ג דלרבנן דס"ל לפי אוקימתת אביי לעיל ל"ז ע"ב דליכא מצוה לפדו' עבדי' מן הנכרי ע"כ דס"ל דבישראל לא יתחשב משו' שמחויב במצות כאשה ואין מצות פדיון שבוי' בו י"ל ג"כ דמשו"ה אסרה תורה לתת לו מתנת חנם ולשחררו דכנכרי יחשב או כגר תושב וגם לו הי' אסור מתנה גדולה ולחוננו כ"כ כמ"ש אבל לרשב"ג דאמר כשם שמצוה לפדו' ב"ח כו' לשון זה נרא' דליכא חילוק דס"ל דכישראל חשוב הוא והאשה דמחויב במצות במותה לדידי' רחוק לומר דאסור לחוננו וע"כ איסור שחרור גזה"כ בלי טעם הנ"ל. ומעתה י"ל דש"ס אזיל ובא הכא ליישב לשמואל הא דר"א ושמואל לשיטתו דע"כ ס"ל כאביי כמ"ש תוס' ל"ח ע"א ופליגו רבנן ורשב"ג אי איכא מצוה בפדי' עבדי' והלכה כרבנן דרבי' נינהו או עכ"פ י"ל ר"א כרבנן שפיר מתרץ מצוה שאני דכל עיקר איסור משום ל"ת דכנכרי חשוב הוא כמו דלרבנן ליכא מצות פדיון שבוי' גבי' אבל ש"ס ברכו' אזיל לריב"ל דאשה ועבד מצטרפי' ע"כ ס"ל דבישראל חשוב הוא ולא ס"ל כרבנן או דס"ל כרבא וגם רבנן לא ס"ל דאין מצוה לפדו' עבדי' דכישראל חשוב הוא שפיר מקשה והולך על ר"א והוצרך לאסוקי מצוה דרבי' שאני כנ"ל ע"ד פלפול וחידוד ועיי'. ומיושב ג"כ דקדוק צל"ח דמישך שייכא שקלא וטרי' ש"ס לריב"ל עיי' וק"ל:
עוד נ"ל בישוב קושי' מג"א דלר"מ דס"ל מותר לתת מת"ח לנכרי כ"ש וקו"ח לעבד ורמב"ן לא אמר רק לפי דקיי"ל כר"י דאסור לתת מת"ח לנכרי י"ל טעמא דקרא דל"ב תעבודו משו' מת"ח כעין דנכרי וא"ש סוגי' דהכא להלכתא וסוגי' דברכות רצה ליישב לרווחא דמלתא דר"א אפי' אי ס"ל כר"מ עוד י"ל עד"ז דמ"ש רמב"ן דאמרי' טעמא דקרא כעין ל"ת ולהנאת עצמו מותר זהו לר"ש דדריש טעמא דקרא להקל אבל לפי דקיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא להקל א"א לנו להתיר לשחרר להנאת עצמו משו' דאמרי' טעמא דקרא משו' ל"ת מנ"ל לומר כן כדי להקל וא"ש סוגי' דברכו' להלכתא מקשה מהב"ע הוא וכאן מקצר ועולה די"ל דר"א ס"ל כר"ש דדרש טעמא דקרא וי"ל עוד לכן מקשה כאן דלמא ר"א ס"ל רשות ולא כן מקשה ומתרץ בברכו' משו' דכאן מתרץ ר"א אליבא דחד תנא ושלא כהלכתא כר"ש דדריש טעמא דקרא מקשה ודלמא ס"ל גם בהא דלא כהלכתא כמ"ד רשות ושם דמתרץ דר"א כהלכתא ולכן מקשה מהב"ע היא לא מקשה אח"כ דלמא ר"א כמ"ד רשות וא"ש וק"ל: עוד נפל מלתא בדעתי ליישב סתיר' הסוגי' דברכות ודכאן דלא מסיק שמעתתא הכא מצוה דרבי' כמו התם בברכות. וגם ליישב המשך סוגי' ש"ס דברכות דמקשה מר"א אחר דריב"ל. הנה הרא"ש בברכות שם כ' נגד בה"ג דהא ר"א שחרר עבדו ולא משמע דאיירי בפרשת זכור שהוא דאוריי' ש"מ מצוה דרבי' דרבנן דוחה לעשה דאוריי' עיי"ש. והנה אין כל כך תפיסה על בה"ג די"ל דמעשה שהי' בפרשת זכור. ונ"ל לחזק ראי' רא"ש ותוס' דלכאורה י"ל דריב"ל ל"א רק בתפלה דרבנן ובבהמ"ז זימון דרבנן (ועיי' פמ"ג או"ח סי' א' זימון דרבנן) בזה נ"ל ס"ל לריב"ל דעבד מצטרף אבל בדאוריי' כגון פ' זכור לא ועיי' בש"ס וברא"ש שם דנחית לחלק בין בהמ"ז לתפלה לענין צירוף קטן איזהו חמיר ונ"ל דריב"ל בזכור דאוריי' לא אמר וא"כ לק"מ מר"א דבזכור הי' והוצרך לשחררו אלא דלק"מ באמת הי' יוכל לומר דבפ' זכור הי' ורצה לומר אוקימתא אחר' אפי' תימא שהי' בתפלה דרבנן מ"מ ניחא דתרי הוי ושחרר חד וכו' ואגב קמ"ל בתירוצו דתרי לא מצטרפי וכן סגנון ש"ס בכ"מ. ולפ"ז ממילא מוכח דלא כבה"ג דהא אזיל ע"כ אי ר"א בתפלה דרבנן קאי ומסיק מצוה דרבי' שאני מוכח דאפי' מצוה דרבי' דרבנן דוחה דאוריי' וא"ש:
ואחר הוצעה זו אומר דקושי' ש"ס מהב"ע הוא היינו משו' דתפלה דרבנן איך ידחה דאוריי' אבל אי בדאוריי' הי' ל"ק דאתי עשה חמורה דאוריי' ודוחה איסור עשה הקל וכ"ש לפמ"ש הר"ן דעשה זו לאו עשה גמורה היא כ"כ ומ"מ אי בתפלה דרבנן איירי קשה למה ידחה דרבנן דאוריי' שעכ"פ חמירה ממצוה דרבנן ולכן בגיטין משני מצוה שאני וי"ל דהי' בפ' זכור ודחי מ"ע חמור' דאוריי' איסור קל דלעולם בהם תעבודו אבל בברכות כד שקיל וטרי לריב"ל ומשני תרי הוי רצה לומר לרווחא דבתפלה דרבנן הוי ותרי הוי כמ"ש שפיר מקשה איך אפשר לומר דבתפלה דרבנן הי' מעשה הא עובר בעשה ומתרץ מצוה שאני הדר מקשה מהב"ע היא דאיך ידחה דרבנן לדאוריי' והוצרך לאסוקי מצוה דרבי' שאני ומיושב סגנון סוגי' דברכות וסתיר' הסוגי' ע"ד סלולה לפע"ד:
ועיי' תוס' פסחים נ"ט ע"א דמביא ראי' דעשה דחמירא דוחה שלא בעידנא מדשחרר ר"א ושלא בעידנא הוא. ולא הבנתי הא אפשר בעידנא לתת לו שחרור שיחול בשע' שמצרפו וכ"ז שלא צרפו לא חל ויוכל לחזור בו והוא בעידנא ממש ואי דלא ניחא לתוס' דהכי הוי מסתימ' ש"ס דלא מפרשי דהכי הוי הא עכצ"ל דהכי הוי כיון שאפשר בעידנא צריך לעשות בעידנא גם במצוה דרבי' ועכצ"ל דבאמת שחרר עד"ז בעידנא וא"כ אזדא ראי' תוס' מעיקרא דהא הי' בעידנא וצלע"ג:
ועיי' בנב"י קמא בסופו בשם חתנו פלפל שם בענין מהב"ע ודא טעותא במח"כ דפלוגתת מצוה הב"ע היינו אם עבר ועשה אם יצא או לא וכל שעשה דוחה ל"ת לא עשה עבירה כלל ומותר לכתחלה וש"ס ברכות אזיל אי מותר לשחררו בשביל צירוף עשרה מקשה מהב"ע היא היינו איך שרי לי' לעשות כך לדחות זה מפני זה ולשון מהב"ע אשגיר' לישנא ומושאל הוא וכל הנאמר שם לא נכון דיבר הגם דקלס' חמיו הנב"י מחמת אהבה מקלקלת השורה וגורם שבושי' לאחרי':
עיי' רמב"ם פ"ט מזכי' הלכה יו"ד שכופין היורשי' לשחרר לעבד שני בקצת מצות כוונתו על מ"ש בהלכה שלפני' בש"מ שמצוה לתת לנכרי אין שומעין לו דה"ה כמצוה לעשות איסור בנכסיו וע"ז כ' דעבד ישנו בקצת מצות וליכא איסור דלא תחנם ודלא כרמב"ן. אלא שצ"ע מה רצה רמב"ן בזה הא בלא"ה קשה הא איכא איסור בשחרור וכ' הה"מ שם בשם רשב"א דאחזוקי ברשיעי לא מחזקי' מסתמא עשה עמו טובה שמוצא עצמו מחויב לשחררו והוי כמוכרו לו וא"כ תו ל"א הרמב"ם משו' דחייב בקצת מצות וליכא לא תחנם הא הוא כמוכרו לו דאל"ה אסור לשחרר ולכן נ"ל דרמב"ם ל"ל דרשב"א אלא כמ"ש תוס' דכיון דאסור ליתמי לשעבד בו משו' מצוה לקיי' שוב מותר לתת ג"ש וע"פ שהסברתי לעיל אלא משו' לא תחנם איכא וזה גופא אסור להרוויח נגדו שלא יעבוד לכן כ' הרמב"ם דמחייב בקצת מצות כנ"ל בכוונ' ושיטת הרמב"ם. אבל הה"מ דמייתי עלה דרמב"ם דברי רשב"א צל"ע. ועיי' בהגה' הה"מ פי"א הלכה ב' עיי"ש:
ונראה דכ' כן לאפוקי סוגי' דגיטין דמשמע כרמב"ן אבל הרמב"ם פסק כסוגי' דברכות דס"ל דאם הטעם משו' ל"ת ולפמ"ש לעיל דתלי' בפלוגתא דר"י ור"ש אי דרשי' טעמא דקרא תן לחכם ויחכם עוד:
ודלמא סבר ר"א רשות לא ס"ד וכו' הקשה פ"י למה לא מקשה דר"א אדר"א ולמה לש"ס להקשות משמואל. ונ"ל ליישב הנה צ"ב למה לי' לשמואל לומר המשחרר עבדו וכו' הול"ל הלכה כר"ע חובה, ונ"ל הנה כבר הרחבנו הדבור במ"ש רמב"ן דטעמא דלעול' בהם תעבודו משו' לא תחנם ונ"ל לפ"ז הי' לאו באיסור זה דלא תחנ' דהא דהצריכה התורה לאסור כאן דה"א דאין לא תחנם בעבד כמ"ש רשב"א בח"ל וגילה לנו גם בעבד שייך ונכנס בגדר וכלל לא תחנ' וממילא הדרא לאיסור לאו גמור וכה"ג ס"ל לכמה פוסקי' באיסור טע"כ לוקי' דהדר לאיסור נבילה אחר שגלתה תורה דטע"כ וכן בדוכתא טובא ולפ"ז נראה משמואל דלא כרמב"ן דאיך אמר שמואל עובר בעשה היינו באיסור עשה הא חמירא לי' איסורו דעובר בלאו וע"כ דל"ל לשמואל למטע' טעמא דקרא משו' לא תחנ' אלא גזה"כ הוא ואין בו רק איסור עשה והא"ש דזה חידש שמואל דאמר עובר בעשה דאי הוי אמר הלכה כר"ע ה"א לא ידענו מה יש בו משו' עשה או לאו דלא תחנ' לכן התחכם ואמר עובר בעשה שזהו איסורו לר"ע ור"א דאמרו חובה כנ"ל. ומעתה אומר אני דלרמב"ן קשי' קצת למה לש"ס לתרץ מצוה שאני משמע דמצוה דוחה הא אפי' לדבר רשות מותר כל שלהנאתו עושה וגם מה ס"ד דמקשן הא רואה ששחררו לצורכו לצרף לעשרה וכל כי האי ליכא איסור ונראה דלא כרמב"ן והא"ש דבלא שמואל לא הי' יוכל להקשות ר"א אדר"א די"ל דס"ל משו' לא תחנם וכל לצורכו ליכא ל"ת ולא צ"ל דמצוה דוחה אבל מדשמואל דאמר עובר בעשה ולא לאו ע"כ דל"ש משו' לא תחנם והא פשיטא דלא נאמר דר"א ס"ל חובה משו' ל"ת ושמואל פליג עליו דכמאן ס"ל כמובן ומקשה שפיר מדשמואל לר"א כנ"ל והוא ישוב נכון וק"ל:
ודלמא ר"א כמ"ד רשות קשה לי קצת א"כ הוי לי' ר"ע חד במקום תרי ר"א ור"י והלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו ועיי' רי"ף שכ' דהלכה חובה משו' דהלכה כר"ע מחבירו ושפיר מקשה מר"א דאי ס"ל:
רשות אין הלכה מחביריו וי"ל דלמא מסתבר לי' כר"ע והכא ס"ל אפי' מחביריו עיי' פסחים סוגי' דזוז"ג ויש להאריך עד"פ:
ראיתי בחידושי אבא מאוה"ג זצ"ל משמי' דהגאון מהר"א ברודא זצ"ל בישוב קושי' תוס' לר' ישמעאל חסר לי' ג' מצות מתרי"ג מצות ואי ג' אלו לא נמנו בתרי"ג פשו להו ג' לר"ע דר"י לשיטתו פ' התכלת מצות ציצי' ד' מצות הם פשו להו ג' מצות דציצי' ומשלימי' לג' רשות אלו דברי קדשו זצ"ל והקשה לו לאבא הרב הגאון מו"ה דוד דייטש זצ"ל לשמואל דס"ל כר"י דד' מצות הם וס"ל לעולם ב"ת חובה פשו לה חדא והשיב לו קדושת אבא זצ"ל שמואל לשיטתו דס"ל ק"ש דרבנן חסר לי' חדא ונכנס ל"ב תעבודו תחתי' אלו דברי קדשו זצ"ל זכות הנהו גאוני קמאי זצ"ל שכתבנו בשם אומרם יעמוד לנו ועיי' ש"א סי' א' דמבואר מדבריו לשמואל צריך ללמוד בתורה בכ"י אלא דליכא קפידא דיקרא דוקא פרשת ק"ש אלא מדרבנן עיי"ש לפ"ז ליתא לתי' הנ"ל:
מ"ט גופא לא קדוש לדמי לא קאמר כו' הקשה תוס' על פי' רש"י הי' לו לומר ג"כ למכור ל"ק דמלתא אחריתא הוא ונ"ל דזו ואצ"ל הוא דלדמי ה"א דנפרש דבריו הגם דלא קאמר משו' דאי לדמי העבד שלו כמו שהי' בחזק' מרא קמא ולא חייב עצמו רק דמי' אבל אי עם קדוש קאמר יוצא מרשותו ואינו שלו ולכן הוצרך לפרש לדמי לא קאמר כיון שלא מפרש לדמי לא מפרשינן דבריו רך אבל לומר קדוש למכור הגם שיש להעמיס יותר בכוונת דבריו שיהי' קדוש למכור כל שלא פירש לא מפרשינן כן כיון דסו' כ"ס מוציאי' אותו מחזק' בעלים ראשוני' מפרשי' דבריו פשוטי' יותר להיות עם קדוש קאמר ורוצה לעשות מצוה שיהי' עם קדוש כנ"ל:
איבעי' להו צריך ג"ש או א"צ ומסיק דצריך והקשה פ"י לר"י דאמר רב המפקיר עבדו יצא לחירו' מאי קמ"ל פשיטא דמהני הפקר מ"ש משארי עניינא דממון והאריך ולבסו' נדחק מאוד וקושיתו איכא גם אם הי' ס"ל לרב דל"צ ג"ש דהא לא אמר רב דא"צ ג"ש אלא דיוצא לחירו' ואין בזה שום רבותא. ונלפע"ד דטובא קמ"ל ע"פ מה שהתעורר אבא מאוה"ג זצ"ל בחדושיו לעיל גבי המשחרר עבדו עובר כו' אם עבר ושחרר למ"ד כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ לא תהני השחרור כיון דעבר אמימרא דרחמנא וכ' דה"ט דמהני משו' דילפי' ג"ש לה לה מאשה וכמו באשה גלתה לן התורה באונס שגרש א"ע מהני כן בשחרור אלו דברי קדשו זצ"ל. והנה דבריו א"ש במשחרר בשטר אבל המפקיר עבדו למה יועיל הפקירו דהא עובר בזה על מימרא דרחמנא דלעולם ב"ת ועיקר האיסור הוא ההפקר ובין למ"ד דא"צ ג"ש ובין למ"ד המפקיר צריך ג"ש קשה למה יועיל הפקר לחוד דאינו משועבד עוד ולא נימא א"ע ל"מ, והנה מדאמר שמואל המפקיר עבדו כו' וא"צ ג"ש ל"ק די"ל דינא קמ"ל דא"צ ג"ש ובאופן שהפקירו בהיתר שעשה לו טובה וחייב לו גמול כמ"ש רשב"א לעיל ל"ח ע"א אבל היכא דמפקירו באיסור מנ"ל והא הפקר לא נפקא מלה לה אדרבא רבי לקמן ל"ט ע"ב ממעט הפקר דל"מ מלה לה וכ"ש לדקיי"ל דצריך ג"ש מנ"ל דהפקר באיסור מהני ואין לנו אלא באיסור עשה א"ע מהני ועיי' זה בפ"י שלהי גיטין גבי עבר וגירש. ואומר מעתה זהו דקמ"ל רב המפקיר עבדו יוצא לחירות דס"ל דאסור לשחרר וס"ל נמי א"ע ל"מ בכ"מ וקמ"ל כאן א"ע מהני משו' דליכא רק איסור בעלמא ואי הוי אמר המשחרר עבדו מהני ה"א משו' דילפינן לה לה מאשה כמו אונס שגרש וכדברי קדשו של אאמ"ו זצ"ל קמ"ל אפי' מפקיר לחוד מהני וטובא קמ"ל כנ"ל נכון:
ותא חזי ברמב"ם פ"ט מהלכ' עבדי' הלכה ו' שכתב ואסור לשחרר עבד כנעני וכל המשחרר עובר כו' ואם שחררו ה"ה משוחרר וכופי' אותו לכתוב ג"ש כו' וצ"ב מאי קמ"ל במ"ש ואם שחררו פשיטא ונ"ל דקמ"ל הא דאמר רב לר' יוסף המפקיר עבדו יוצא לחירו' דקמ"ל דל"א א"ע ל"מ אפילו במפקיר לחוד כמו שכתבתי והרמב"ם כתב ואם שחררו היינו הפקר דהא כתיב אח"כ וצריך ג"ש וקמ"ל הא דרב דהא הרמב"ם פסק בהלכ' עירוכין כרב יוסף משמי' דרב כמ"ש הכ"מ שם ולרב יוסף צ"ל דקמ"ל רב הך רבותא דס"ל בכ"מ א"ע ל"מ והכא מהני וא"ש ועיי':
אמר רבה ומותבינן אשמעתי' כו' פ"י הקשה דלמא רב ס"ל דליכא איסור במשחרר עבדו כיון שנעשה עי"ז ישראל וליכא איסור רק במפקירו ולכן מפרשינן שפיר להוי עם קדוש קאמר אבל בריי' ס"ל גם במשחרר איכא איסור דס"ל מפקיר עבדו א"צ ג"ש ומוכח מקרא דגם במשחרר איכא איסור לב"ת וכ' דקשי' מרבי בבריי' דס"ל לקמן נתיאשתי מפלוני עבדי אין לו תקנה אלא בשטר וס"ל בבריי' דאין מפרשי' דלהוי ע"ק קאמר ויש לי ליישב בדבריו הא דמייתי בריי' כולה מה דאמר רבי והי' סגי בת"ק דרבי להקשו' על רב ולדברי פ"י א"ש דעיקר הקושי' מרבי. וי"ל ג"כ קצת הא דקאמר גזברי' מ"ע ועוד מוכרי' לאחרי' ואחרי' מוציאי' מה עבידתי' ועוד הא אמר רבי והרגיש הרשב"א למה לי' להקשו' ולחזור ולהקשו' וכ' דר"ל דמכולן קשה ולהנ"ל דעיקר הקושי' מרבי ולכן מהדר על חכמי' גזברי' מ"ע אלא דמחכמי' לחוד בלא"ה ל"ק די"ל דלכן ל"מ דלהוי ע"ק משו' דאיכא איסור הגם דלשון אין הגבאי' רשאי' משמע בלא"ה מותר לשחרר מ"מ י"ל כן לכן אמרו ועוד אבל אחרי' רשאי' משמע דרשאי' וליכא איסור כלל בשחרור קשה ועוד גם כשתמצא לומר גם מזה ליכא ראי' די"ל מוציאי' היינו דאין מעכב מצד הקדש והאדון אבל יש איסור כמו בכל משחרר הא רבי אמר כו' ולרבי בוודאי ליכא איסור דהא ס"ל בנתיאשתי וצריך ג"ש וק"ל:
אלא דבאמת קושי' פ"י בלא"ה א"צ ישוב כ"כ דהא פסקי' מפקיר צריך ג"ש ומ"מ ס"ל דאיכא איסור ש"מ דליכא חילוק בין מפקיר למשחרר לדידן וכבר הרגיש בעצמו בזה לעיל אבל אי קשי' הא קשי' בפשיטא דלמא רב ס"ל כמ"ד רשות לכן מפרשי' דלהוי ע"ק קאמר ובריי' כמ"ד חובה וי"ל דרבה לשיטתו דאמר בסמוך בהנהו תלת מילי ירדו ב"ב מנכסייהו וחדא מיניהו דמפקו עבדייהו לחירותא וכ' רש"י ועברו בעשה והוא אמר משמי' דרב המקדיש עבדו והקשה לנפשי' דא"א לתרווייהו דקשי' מבריי' וצ"ל דרב ס"ל רשות ובריי' חובה והיינו דאמר רבה ומותבינן אשמעתי' וכ' רש"י אשמוע' עצמי' וקשה הא לא מדנפשי' אמר אלא משמי' דרב רבו ולמ"ש ניחא לרב עצמו ל"ק רק אשמעתי' דהוא אמר משמי' דרב והוא ס"ל ל"ב תעבודו חובה ודחי מתני' קא רמי' כו' רב תנא ופליג ולק"מ על רב מבריי' וי"ל רב ס"ל לב"ת חובה וא"ש:
רב תנא הוא ופליג כו' הרמב"ם פ"ו מהלכ' עירוכין פסק כבריי' וכ' הכ"מ דס"ל כר' יוסף דאמר רב המפקיר דלרבה צ"ל רב תנא ופליג וכ"כ הרא"ש עיי' בו ועיי' פ"י מה שפקפק. ולדידי צ"ע הא אמר ר"ח ב"א אמר רב א' זה וא' זה היינו בין מקדיש בין מפקיר צריך ג"ש והא אמר ר"ח דרב שניה' אמר מקדיש ומפקיר ועכצ"ל רב תנא ופליג ואיך נניח דרבה ודר"ח ונקיט כר' יוסף וצל"ע:
וכשאני לעצמי נ"ל ליישב פסקא של הרמב"ם ע"פ שהקשיתי בסמוך דלק"מ מבריי' דלמא רב ס"ל לב"ת רשות ובריי' ס"ל חובה ואי דרבה הקשה לנפשי' מ"מ מנ"ל לומר דרבה פליג לעשו' פלוגתא ללא צורך ונ"ל דקושי' הכי הוי כיון דהלכה כר"ע מחבירו והכא ר"א כוותי' ס"ל ובריי' ג"כ הכי ס"ל דהוא חובה אם נימא דרב ל"ק מבריי' אלא דתלי' בתנאי אי לב"ת רשו' או חובה וכיון דרבו החולקי' ר' על ישמעאל ויחידאי הוא וכיון דאמורא א"א לו לחלק על תנא ורבו התנאי' דל"ל כר"י למה ס"ל לרב כר"י רשות והא גופא קשי' למה ס"ל רשות ודחי רב תנא הוא ופליג וי"ל דפליג על דין דבריי' הגם דס"ל חובה מ"מ פליג בהך דינא אם מפרשי' שיהי' ע"ק או לדמי או י"ל דלא פליג בהך מלתא אלא משו' דס"ל רשות ובריי' ס"ל חובה הגם דר"י יחיד נגד רבים רב בעצמו תנא הוא וכמו דר"י חולק עם רבים החולקי' עליו כן הוא כר"י דס"ל רשות וחולק על רבים והוא נימנה עמהם וכיון דפלוגתא זו דרשות או חובה פלוגתא ישנה היא ביותר לנו לומר דבזה תלי' פלוגתא דרב ובריי' שם דמפרש להיו' עם קדוש או לדמי מלומר דס"ל לרב חובה ופליג מסברא ומשמעו' לשון הבריי' דלא מצינו בו פלוגתא מפורשת ופסק הרמב"ם כבריי' ורב תנא ופליג דס"ל רשות ואנן דקיי"ל ככמה אמוראי והלכה רווחת לב"ת חובה ממילא קיי"ל נמי כבריי' דלדמי קאמר ולרמב"ם קדושת הגוף למכור קאמר כשיטת תוס' ואתי שפיר ועיי' בכ"ז:
עוד נ"ל ליישב ונקיטנא מדרך זה קצת ואקדים לפרש מה שגמגם ונתקשה הפ"י דש"ס קאמר מ"ד מקדיש כ"ש מקפיד משמע לדידי' ל"א רב כלל מפקיר ומ"ד מפקיר אבל מקדיש לא משמע מאן דאמר משמי' דרב מקדיש שקר ענה ונ"ל דשניה' אמר מאן דאמר מקדיש כ"ש מפקיר ורב אמר מפקיר מכבר ואח"כ אמר דין אחר דמקדיש עבדו יוצא לחירו' וחידש דל"א לדמי קאמר ולרבה שניה' אמר ומאן דאמר מפקיר אבל מקדיש לא היינו לא נשמע מזה אבל אפשר שאמר גם מקדיש אח"כ אלא דצ"ב אם אמר מקדיש ג"כ וכ"ש מפקיר למה אמר ר"י משמי' דרב מפקיר הא אמר אח"כ יותר מקדיש וכ"ש מפקיר ובכללו דמקדיש הוא וי"ל דלא שמע ר"י מקדיש ולא שמע אינו ראי' דלא אמרה וי"ל במרווח יותר לפמ"ש לעיל למ"ד מפקיר דרבותא קמ"ל רב דל"א א"ע ל"מ אפי' במפקירו באיסור וזה לא נשמע מדאמר רב מקדיש די"ל באופן דמשחררו בהיתר או דס"ל לרב לב"ת רשות או ס"ל בכ"מ א"ע מהני ומ"מ קמ"ל טובא דמפרשי' להוי עם קדוש קאמר אבל מדאמר רב מפקיר יוצא לחירו' ול"א מה דינו אם צריך ג"ש גם אי ס"ל דל"צ לא נשמע מזה שאמר יוצא לחירו' אולי צריך גם ג"ש כדמספקא לש"ס באמת ועכצ"ל דרב ס"ל לב"ת חובה וס"ל בכ"מ א"ע ל"מ וקמ"ל המפקיר עבדו בסתם עבד דאיכא איסור מ"מ מהני והא"ש דס"ל לר"י תרתי אמר מקדיש וגם מפקיר וממפקיר לחוד לא ידענו מקדיש די"ל לדמי וצ"ל מקדיש ואמר ג"כ מפקיר וכן אמר ר"י משמי' דקמ"ל דאע"מ וזה לא ידענו ממקדיש דאמר רב לכן הוצרך ר"י לומר כן משמי' וא"ש דשניה' קאמר כמו דאמר רבינא א' זה וא' זה נראה מפורש דשניה' אמר: והא"ש דל"ק מה שהקשיתי על רבה דאמר ומותבינן אולי רב ס"ל לב"ת רשות לפמ"ש דרבה ג"כ ס"ל דרב אמר ג"כ מפקיר וש"ס קאמר כ"ש מפקיר ואמר מפקיר תחלה ומדאמר מפקיר דליכא רבותא כלל עכצ"ל דקמ"ל אע"מ ומוכח דס"ל לב"ת חובה וקשה שפיר מבריי' וא"ש. וכ"ז לפי מה דאמר רבה משמי'. דרב ור"י משמי' ולא שמעו סיומא דמלתא דרב דצריך:
ג"ש עכצ"ל דרב קמ"ל דאי עביד מהני וע"כ דס"ל לב"ת חובה אבל לפי דאמר ר"ח משמי' דרב א' זה וא' זה יוצא לחירות וצריך ג"ש וצריך ג"ש סיומא דדבריו הם ועיי' לקמן ל"ט לא סיימוהו קמי' וכ' רש"י כר"י עיי"ש ולמי ששמע ויודע סיו' דבריו ל"מ מידי מדאמר מפקיר דס"ל לב"ת חובה די"ל רשות וקמ"ל מפקיר עבדו יוצא לחירות דמ"מ בעי ג"ש לאפוקי דשמואל ורבה שפיר קאמר ומותבינן אשמעתי' לשיטתו דלא שמע סיומא דמלתא דרב ושמע ג"כ דאמר מפקיר הוכיח דרב ס"ל לב"ת חובה ודחי ש"ס לשיטתו לק"מ ג"כ דרב תנא ופליג ולאמת דידענו הא דר"ח סיומא דרב ל"מ דס"ל חובה ולצ"ל רב תנא ופליג בדבר זה במשמעות דורשי' אי להיות ע"ק או לדמי אלא דפליג משו' דס"ל רשות שפיר פסק הרמב"ם הלכתא כברייתא לפי דקיי"ל לב"ת חובה וא"ש ע"ד פלפלא טבא חריפתא ועיי':