כתב סופר גיטין חלק א· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
גיטין · דף יז.
אמר רחמנא או בטולך כו' ראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכ' שהי' מצטער על העיון והלימוד כי כל שאין כר אין שלום בית ומתבטל מן לימוד התורה והאריך עוד ונ"ל לפרש הא דאמר אדהכי אתא חברא כו' מה המשך יש לזה עם הענין דעסקו בי' נרא' דמשמים הראוהו דהוא ס"ל דשני' אצ"ל וס"ל כרבה אלא לאחר שלמדו אצ"ל דל"ג שמא יחזור לקלקולא ותשתכח התורה והראו לו מענין זה דאתו חברא ונטל שרגא ונצטער על בטול התורה ע"י הגלו' וגזירו' שמשכחו' התורה בעו"ה ויש לחוש שיחזור הדבר לקלקולו ברוב הימים ד' יצילנו ויהי עוזר לנו:
אמר לי' יתד הוא שלא תמוט והכי נקטי' דשני' א"צ שיאמרו כו' ושיטות רוב פוסקי' אפי' א' שליח וא' מעיד על השליחו'. והרמ"א בסי' קמ"ב דוקא שניה' שלוחי' כמשמעו' רש"י ורמב"ם ועיי' בריב"ש סי' שי"ח דשליח מסתמא מכיר חתימ' עדי' משא"כ זה שמעיד על שליחותו והוא לפי שיטת רש"י דשלוחי' אצ"ל משום דמצוי' לקיימו ועיי'. ובטור בשם רמ"ה דבא' שליח וא' מעיד על שליחותו צריך דוקא שתהי' המסיר' בפניה' דאל"ה הוי חצי דבר וב"ש בסי' קמ"ב סעי' י"ב כ' דתלי' בפלוגתת רי"ף ותוס' בב"ק ע' ע"ב וכ' ולקושי' תוס' לקמן סוגי' דשליש צריך לדחק. אבל עיי' בריב"ש סי' שי"ח שהביא שיטת הרא"ה באריכ' וביאר שם דלא דמי לדלקמן עדי קבלה ועדי ראי' שהם שני עניני' משא"כ ע"מ ועידי שליחו' הבעל עיי"ש ותבין. ובפ"י כאן הקשה לרמ"ה השליח אומר בפנ"כ ושני' בפנינו נחתם למ"ד משום לשמה הא הוי חצי דבר ואי תימ' ל"א דבר ול"ח דבר א"כ גם לרמ"ה הא דבעי עידי שליחו' משום דלא זייפו הוא רק מדרבנן ומ"מ ס"ל דהוי ח"ד וכ' וצריך לחלק וצ"ע. ונ"ל דהחילוק הוא דבדין של רמ"ה ע"מ בעי מדאוריי' וכיון דחכמים אמרו דלא סגי בע"מ רק בעדי שליחו' שמא זייפו ולא עשאו כלל שליח הוי חצי דבר ע"פ תיקון חכמי' בעדו' דאוריי' דע"מ הוי חצי דבר ע"פ תיקון חכמים. אבל בא' אומר בפנ"כ וא' או שני' בפנ"ח כל העדו' דרבנן וכל שהעדו' דרבנן לא בעי דבר ולא חצי דבר כנ"ל ועיי':
בעזה"י סוגי' דזמן שלמדנו בישיבה בעיון מעט תחלת זמן הקיץ תריז"ל פ"ב יע"א:
מתני' נכתב ביום ונחתם ביום בלילה כו' כשר כו' כ' ריטב"א דאשמועי' דל"ח ליומא גופא אי מצפרא אי מפניא כדלקמן ועיי' בו:
ביום ונחתם בלילה פסול. כ' תוס' לר"י משום שמא יחפה עב"א. לכאורה במוקדם כה"ג ל"ח שיחפה הוא דהא לא כתב גט משו"ה אלא שאנו חוששי' שתזנה בין כתיבה לחתימה והיא תחפה על עצמה ולצ"ב שיחפה הוא על ב"א נרא' דתוס' לטעמי' שכ' לקמן דכל שנתאחר הנתינה איכא קול וליכא משום פירי רק משום שיחפה ויתן לה בצנע' בלא ע"מ ולכן דוקא בב"א איכא פסול במוקדם משום שהוא יחפה ויתן במכוון בלא ע"מ ומדוקדקי' דברי תוס' ועיי'. וכ' ולר"ל משום פירי שסבורי' הדייני' כו' נרא' דרצה תוס' באריכ' זה להבינינו דלר"ל ל"ש לומר דכל שאין המסירה ביום הכתיבה קלא אית לי' דקול ל"מ רק למסירה אבל בכ"ז לא יתוודע שהי' החתימה מאוחר' והגם שיהי' קול שנתאחר' הנתינה מ"מ לא יעלה ע"ד ב"ד שהי' החתימה מאוחר' מכתיבה ויאמרו מסתמא החתימה היתה ביום הכתיבה כנ"ל וא"ש יעיי' אבני מלואי' סי' קכ"ז אות ז':
ר"ש מכשיר שהי' ר"ש אומר כו' לשון זה צ"ע מה למתני' להביא ראי' שהי' ר"ש אומר ולא נמצא כן במק"א דמתני' מייתי מנ"ל דכך ס"ל. ונ"ל דרצה בזה דלא נימא דטעמא דר"ש דס"ל כל מוקד' כשר ואפי' בשאר שטרו' ועיי' ב"מ ע"ב ע"א פלוגתא דר"מ ורבנן בשטר שיש בו ריבית ור"ל ס"ל דלרבנן גם שטר מוקדם כשר לגבות מזמן שני וא"כ גם גט מוקדם כשר ועיי' ב"מ סי' קכ"ז סעי' ב' ואם ר"ש כרבנן ס"ל גם בהקדי' זמן הגט כשר קמ"ל שהי' ר"ש אומר כל הגיטי' וכו' פסולי' חוץ מג"נ וע"כ הטעם בג"כ משום דס"ל כיון שנתן עיניו לגרשה ודווקא נכתב ביום ונחתם בלילה כשר אבל הקדי' הזמן פסול כנ"ל:
אלא דכ"ז א"ש לר"ל בב"מ שם אבל לר"י דאמר כ"ע ס"ל שטר מוקדם פסול א"כ ליכא מקו' למטעי לר"ש דס"ל דכשר משום אוקד' כשר דליכא דאמר. ויש לדחוק וביותר י"ל דהי' מקו' לטעות דר"ש דוקא בנכתב ביום ונחתם בלילה מכשיר משום דלזמן קצר כזה שבין יום ולילה מכר ותפסיד הלקוחו' ל"ח אבל בנתאחר הרבה פוסל כעין שכ' פי' המשניות לר"ש לענין זנו' והוא כ' לזנו' דלא שכיח בין יום ולילה דל"ש בלא"ה. והי' מקום לומר כן גם לענין פירו' דל"ח למכיר' בזמן קצר אבל אם נתאחר יותר חיישי' לכן מייתי שהי' ר"ש אומר כל הגיטין שנכתבו ביום כו' פסול חוץ מג"נ מוכח דג"נ שאני ומשום דבדין מפסיד משע' שנתן עיניו כנ"ל:
ולפ"ז מוכח דר"ש מכשיר לאו דוקא בנכתב ביום וכו' אלא אפי' לימי' הרבה דלר"ש לקמן דחיישי' שמא פייס ובירושלמי לאו דווקא עד עשרה ימים אפי' ליומא אוחרא. וא"כ לא הי' מקו' לטעות דר"ש מכשיר משום שהוא זמן קצר קמ"ל אפי' לזמן יותר מנכתב ביום ונחתם בלילה הא כזה בלא"ה פסול משום שמא פייס ולכ"כ כר"י דר"ש באמת מכשיר יותר והא"ש דר"י לשיטתו בב"מ שם מוכח ע"כ מדאמר שהי' ר"ש אומר דלר"ש לאו דוקא נכתב ביום ונחתם בלילה מכשיר אבל לר"ש לשיטתו לא מוכח מידי וא"ש פלוגתא דר"י ור"ל לקמן לשיטתי' כן י"ל ע"ד פלפול:
מפני מה ת"ז בגיטין כ' תוס' דמשום מזונו' ל"צ דבלא"ה תוכל להטמין גיטה ונאמנ' ע"כ במגו דתטמין גיטה. לא כ' תוס' בפשוט דתוכל להטמין גיטה דוודאי הי' לנו לתקן שלא תצטרך להטמין גיטה ולטעון שקר. ולכן כ' תוס' גם כשתראה גיטה תהי' נאמנ' במגו וצ"ל דאין זה מגו להוציא דהוה מגו דשתקה ול"א כלל שנתגרשה וכה"ג אמרי' מגו ועיי' תוס' כתוב' ט' ע"ב ד"ה לא דקטעין טענת דמים ובאחרוני' שם בהפלאה ובבני אהובה דכל מגו דשתקה ול"א כלום מהימנא במגו דשתק' וכן נמי הכא דאם שתקה ולא הוציאה גט לא הי' בעל נאמן לומר גרשתי אשתי בלא דיבורה כלל כנ"ל:
ובזה י"ל קושי' תוס' ב"ב קל"ו שהקשה למאן דס"ל דר"י דאמר בעל שאמר גרשתי אשתי אינו נאמן דווקא למפרע ובלהבא נאמן בכה"ג פשיטא דאינו נאמן דאל"כ מה הועילו חכמים בזמן עדיין יחפה בלא גט ויאמר גרשתי עיי"ש. ולפמ"ש י"ל דה"א דבעל שאמר גרשתי נאמן ותיקנו זמן משום מזונות דמה תאמר היא תאומן במגו דלא גרשתני הא הוא נאמן אלא דלכאורה לפמ"ש תוס' דאף מכאן ולהבא כל שהיא מכחשת אינו נאמן א"כ אית לה מגו אלא דא"ש דכיון דצריך להכחשה דידה וכל שאינה מכחשת נאמן שוב הוי מגו להוציא וה"א דצריך זמן משום ואונו' קמ"ל ר"י דאינו נאמן וממילא צ"ל זמן משום שמא יחפה על ב"א כנ"ל ועיי' וק"ל:
והנה המהרש"א כ' דל"צ לזמן משום הפסד דידי' שלא תאמר שלא גרשה דגם עתה תטמין גיטה ע"כ. ודבריו אינו מובנים לי דהא תצטרך להוציא גיטה כשתרצה להנשא כמ"ש תוס' ואז יתברר ע"י הזמן ששקר ענתה בו שכבר גרשה מזמן הכתוב בגט. ואם כי אפשר שלא תרצה להנשא כלל או תראה גיטה בב"ד בלי ידיעתו עכ"פ אפשר שהצילו מן ההפסד:
ע"י הזמן שבגט ולכן תיקנו' אלא לפע"ד בפשוט לק"מ לפמ"ש דאפשר לה ליקח כתב מב"ד אלא דשוב דחה אולי לא ירצו עדי' לילך לב"ד וגם לא ירצו לכתוב לה וכ"ז לגבי דידה שנותן לה בע"כ ואולי לא יתרצו עדי' ואפשר הוא יברר עדי' שלא ירצו לכתוב לה או לבוא לב"ד כדי להפסיד' אבל הוא להציל עצמו מן ההפסד יוכל ליקח עדי' במסירה שיתנו לו כתב עדו' על הגירושין כנ"ל פשוט. ולכאורה לא יצדק זה לרש"י דל"ל דכל שאפשר בכתב מב"ד שלא הי' צורך לתיקון זמן וא"כ תהדר קושי' מהרש"א דאפשר דתיקנו זמן משום פסיד' דידי' ונ"ל דגם לרש"י א"ש דהא דלא ניחא לרש"י במ"ש תוס' דאפשר בכתב מב"ד דמה לנו לטורח הזה של ב"ד ושלה וכמ"ש פ"י ונתקשה בשיטת תוס' כיון שאפשר בזמן בגט עצמו ויועיל לה כמו כתב מב"ד אבל לבעל זה להציל עצמו מפסיד' דמזונו' בוודאי טוב לו יותר שיקח כ' מעדי' משיסמוך על זמן שבגט אולי לא תנשא או לא יתוודע לו שהראת' גיטה בב"ד ולכן טוב לו שיקח כ' מעדים ותמיד יעשה ככה ומה לנו לתקן זמן אם לא יחוש לעצמו כנ"ל והדברי' פשוטי' וברורים: בתוס' ד"ה הנ"ל דנתקשה למה תיקנו זמן בשיחרור. נ"ל דיש בו צורך כשמשחרר ומזכה השחרור ע"י שליח ושליח לא איכפת לי' שילך לב"ד ליקח כ' מתי נשתחרר ויפסיד העבד הגם דלא שכיח כ"כ שיחרור בזיכוי אחר מ"מ תיקנו דהא גם בנשתחרר ע"י עצמו ג"כ יש תועלת בזמן אלא דאפשר בתקנת שיקח כ' מב"ד וכיון שע"י זמן מתוקן הכל יותר טוב לתקן זמן דמילתא דשווי' בכל אופן אלא דכ"ז לרבנן דס"ל זכו' הוא לעבד אבל לר"מ דחוב הוא וא"א בזוכי' עי"א קשה אלא דאם קושי' תוס' לר"מ אין צריך תוס' למ"ש דאף למ"ד עדיו בחתומיו זכי' לו היינו כשיש בו זמן וכו' הא ל"ש עידיו בחתומיו זכין לו רק כשהוא זכות לעבד כמפורש בש"ס ב"מ שם ולרבנן דזכו' הוא בלא"ה א"ש דצריך זמן ולר"מ ל"ש עידיו בחתומיו זכי' לו וצ"ע:
ובאמת נ"ל לר"מ באמת לא תקנו זמן בשיחרור ובריי' דקתני דזמן בשחרור כרבנן דר"ע וכהלכתא וא"ש:
והנה מ"ש תוס' בתירוצו כגון שמכרו לאחר ושוב ישחרר אותו ועבד מוחזק בעצמו יש לעיי' דנוקמי לעבד בחזק' עבדו' ול"ל הרי שיחרור לפנינו דע"ז אנו דנים אם נתן שטר שחרור אחר שכבר מכרו ל"מ שחרורו וה"ה עבד לפנינו וצ"ל דמוחזק בעצמו וטוען ברי ואדון השני שמא עדיף טפי מחזק' עבדו' הגם בעל שאמר גרשתי אינו נאמן להפסיד מזונו' דאוקמי בחזק' א"א ומוציא' מזונו' ממנו משום חזק' א"א צ"ל משום שטוענ' ברי וחזק' א"א שלה נאמנ' נגד ברי של הבעל אבל בעבד שאדון שני טוען שמא והעבד מוחזק א"א להוציא ממנו משום חזק' עבדו' בשמא כנ"ל ועיי'. אלא דצ"ל א"כ בלא שיחרור יהי' נאמן לומר ששחרר אדונו הראשון וגם האדון יאמר כן דשטר שחרור אינו מועיל כלל כיון שאינו מוכח מתוכו אם נשתחרר כלל אולי עכשיו נתן לו והוא בחזק' עבד כדמעיקר' אלא משום ברי שלו וחזק' שבגופו נאמן כן יאומן בלא שטר כלל וצל"ע:
ובגוף הדבר שכ' תוס' דעבד מוחזק בעצמו עיי' אריכ' קצה"ח סי' רמ"א ג' דוקא נגד רבו שני מוחזק הוא דליכא חזק' מרא קמא אבל נגד רבו ראשון לא עיי"ש. ומה שמקשי' העולם מב"מ כו' כבר נתעורר בש"מ שם ב"מ במקומו עיי"ש:
ר"י אמר משום ב"א כתב תוס' דל"א אוקמי אחזק' א"א דה"ה גרושה לפנינו ועוד אדרבא אוקמי בח"כ. הפ"י נתקשה מאוד בשני תי' תוס' דהא חזק' דמעיקרא עדיף ונאמר השתא נתגרשה ועל תי' שני קשה דא"כ בלא גט תאומן שנתגרשה משו' ח"כ שלה ולכן הכריח דשני תי' תוס' א' הם וכמ"ש הר"ן. והנלפע"ד בזה דהנה הפ"י בכתוב' סוגי' דתרי ותרי החזיק בעד סברת רשב"א בקדושין דל"א בתר חזק' רק במקו' דאיכא ספק לנו אבל כל שהבידונים אמרי' ברי נגד החזק' ל"א אוקמי אחזק' ולכן בתרי ותרי ונשא' ושניהם אומרי' ברי אין הורגי' אותם ולא תצא עיי"ש באריכ' שכ' דכל שקבל התרא' ל"מ ברי כיון שקבל התרא' איכא הוכחה נגד הברי ועיי' בק"א שם ביתר ביאור. ולפי"ז לק"מ קושי' תוס' דכל שאומר' ברי שנתגרשה קוד' הזנו' א"א להורגה משום חזק' אלא בלא גט כיון שקבלה ל"מ ברי שלה דהא איכא הוכח' מדל"א אז גרושה אני אבל כל שיש גט בידה תוכל לומר דסמכה על הגט שבידה כמ"ש פ"י בעצמו סברא זו וא"ש. אלא דתוס' בכתוב' שם ל"ל דרשב"א ולכן הקשה כאן. ונ"ל דתוס' מודה לרשב"א במקצת היינו כשחזק' זו איתרע קצת הגם שלעצמינו אזלי' בתר' אבל בצירוף ברי של הנדון ל"א תו בתר' ונ"ל שזה כוונת תוס' בכתוב' שם דמתרץ דאתרע החזק' דדייקי ועיי' פ"י ואחרוני' שם ונ"ל כוונת תוס' דוודאי לא נסתלק חזק' א"א לגמרי ע"י דייקי קצת דלא דייקי כ"כ כיון דאיכא שני' אומרי' מת אלא דאתרע החזק' של א"א ולא אלימא כ"כ ולכן מהני ברי שלה ושלו כנ"ל ויש להאריך שם. והא"ש ג"כ תי' תוס' כאן דהרי גרושה לפנינו ואתרע החזקה ולכן מועיל ברי שלה. וכן י"ל בתי' שני שכ' תוס' אדרבא איכא חזק' כשרו' לא דחזק' כשרו' לבד מסלק חזק' א"א אלא שנחלש חזק' א"א ושוב מהני ברי שלה והא דל"מ בלא גט כלל בידה משום שקבלה התרא' ואיכא הוכחה דע"כ משקר' אבל באיכא גט בידה דליכא הוכחה נגדה מהני ברי כיון שאתרע ונחלשה חזק' א"א ע"י חזק' כשרו' כנ"ל ועיי':
אלא דקשה לפ"ז לפמ"ש תוס' לקמן דבזה"ז הזמן משום שירצה שתשאר תחתיו קשה לפי תי' שני גם בלא גט יוכל לחפו' משום ברי שלהם וחזק' א"א אתרע ע"י חזק' כשרו' והא קבלת התרא' ליכא בזה"ז. וגם לפמ"ש חוץ לדברי תוס' לבד דלרשב"א נירא בלא"ה דמצלת עצמה ע"י ברי ובלא גט ל"מ ברי משום שקבלה התרא' א"כ קשה בזה"ז לא הועלנו כלו' בזמן שבלא גט יוכל לחפו' ולתי' א' משום בני' ל"ק דלטהר הבני' ל"מ ברי שלהם דאוקמי אחזק'. אלא דקשה לפי"ז לא תי' תוס' כלום דיחפה על בני' איך יחפה הא נוקמי על חזק' א"א ולבנים להתיר' בישראל ל"מ מידי הברי. וליישב כ"ז אומר אני דתי' שני דירצה שתשאר אצלו א"ש דע"י ברי שלהם לא מצינו דמהני רק שלא תצא אבל להנשא בדיעבד וא"כ בלא גט לא יוכל לחפו' כלל לישאנה שני' לכתחלה והא דחששו שיחפה ע"י הגט הגם דל"מ ברי שלהו, י"ל דתוס' כ' שם בצירוף דגרושה לפנינו וחזק' כשרו' ול"צ לברי דדהו כלל ולא רצינו ליישב רק מ"ש תוס' לר"י ועוד דמשמע שהם שני תירוצי' ולטעמא דיחפה על ב"א שלא תהרג שהוא עיקר התקנה שפיר כ' תוס' שני תי' דכ"א מהני או גרושה לפנינו או חזק' כשרו' וע"ד שכתבתי ובזה"ז שיחפה לישאנה שני' צ"ל שני תי' יחד וא"ש ועיי'. וא"ש נמי מ"ש תוס' שיחפה על בני' שכ' בשני תי' יחד כהנ"ל. והא"ש ג"כ דל"ק לשיטת רשב"א דל"צ כלל לתירוצי תוס' היינו נגד חשש לחפו' שלא תהרג אבל לחשש כדי שתשאר תחתיו או לחפו' עם בני' ל"מ ברי דדהו אם לא משום שגרושה לפנינו וחזק' כשרו' אבל בלא גט לא יוכל לחפו' עלי' כלל וא"ש ועיי': ובהכי אתי לן שפיר מה דקשיא לן על הר"ן דכ' משום גרושה לפנינו וא"כ יוכל לחפו' והר"ן בכתוב' ס"ל כרשב"א כמ"ש פ"י שם ולא הי' צריכ' לכ"ז וצ"ע. ולפמ"ש א"ש דצריכי וצריך משום בזה"ז כמ"ש עיי' היטיב: שמא יחפה על ב"א. בתומים סי' ל"ד סס"ק ט' נתקשה במ"ש הנמ"י ד"מ בסנהדרין דגט בל"ז ל"מ מדאוריי' דבעי דו"ח לעדו' שאתה י"ל אלא רבנן שווי' כד"מ ובטלו א"ש ומהני משום דאפקעינהו רבנן לק"מ והקשה בתומי' א"כ מה חיפוי שייך הא כשנתן גט אחר הזמ' מופקעי' הקדושי' מעיקר' ובדין יחפה ולהא ל"ח כמ"ש תוס' לקמן פ' השולח גבי בטלו מבוטל עיי"ש ונדחק. ולדידי לק"מ דס"ל לנמ"י כתי' שני שם בתוס' דכל שמכווין להפקיע קדושין כדי לחפו' לא הפקיעו רבנן לקידושי' וכן נמי בלא זמן לא הפקיעו רבנן כל שרוצה לחפו' עלי' וכותב במכווין גט בלא זמן אבל היא תאמר שגרשה קוד' הזנו' בלא זמן ושפיר יחפה עלי' כנ"ל באמת שיש לחלק דמ"ש תוס' שם היינו כיון שאמרו שלא יבטל שלא בפני שליח והוא ביטל ואמרו דל"מ כל שמכוון כדי להפקיע ועשה משו' זה שלא כדין וביטל שלא בפני שליח לא הפקיעו שלא יהי' חוטא נשכר. אבל בגט בלא זמן כל גט הכי הוא שהפקיעו חכמי' הקדושי' וא"א בלא"ה גם כשמכוון כדי לפטרה ממיתה משום זה ל"א שלא יהי' הגט מועיל והפקיעו כבכ"מ כן נ"ל אלא דמ"מ אין לתפוס על הנמ"י די"ל דס"ל גם בזה דלא הפקיעו כל שרוצה לפוטר' ממיתה או לחפו' על בני' כנ"ל ועיי':
אלא דיש לעיי' בנכתב ביום ונחתם בלילה דפסול דשמא זנתה בנתיי' ותחפה על עצמה והוא בלא מכוון כ' הגט ביום ונתאחר עד הלילה ולא לכך התכוון כמובן א"כ כיון שמעיקר' לא התכוין לרמי' לפוטר' ממיתה א"כ בדין פטורה כיון דאפקינהו לקדושין ככל גט בל"ז וכיון שאין הכתיבה ונתינה בי"א ליכא עדו' שאתה י"ל וצריך לאפקעינהו וקשה למה יופסל ולמ"ש תוס' לקמן דלא סמכי' אקלא דשמא יתן בצינע' בלא ע"מ והוא במכוון נותן לה גט זה לחפו' עלי'. וא"ש עפ"ז דכל שנותן בלא ע"מ הגט פסול בוודאי יחפה שלא כדין כמובן ועיי'. והיותר נרא' דמתני' כר"א דע"מ כרתי ול"צ כלל לאפקעינהו דע"מ ישנו בדו"ח ובהזמה ונמק"י כ' כן לר"מ דע"ח כרתי ומ"מ צריכי' אנו לדברינו דלא נצטרך לומר דלר"מ לא תקנו זמן דלית דפליג על תקנות זמן ומתני' לקמן פ"ו משמע כר"מ אתי' אבל פסול דנכתב ביום כו' י"ל כר"א אתי' כמ"ש תוס' דר"ש ורבנן דמתני' כר"א י"ל כנ"ל וזהו מה שרצינו לבאר עתה ונדבר עוד מזה לקמן אי"ה ועיי' הטיב: מ"ש פ"י דלמ"ד דאשה שאמרה גרשני בעלי נאמנ' גם שלא בפניו א"כ תטמין גיטה ותאמ' גרשני לק"מ דוודאי כשזינתה ורוצה לחפו' על עצמה אינה נאמנ' ועיי' בטור א"ע סי' קמ"ב בזינתה דאינה נאמנ' ובב"ש רסי' י"ז ומצאתי שכ"כ בב"מ והוא פשוט:
ר"ל אמר משום פירי. הקשה תוס' מאוחר יפסול מהם נרא' דל"ק לתוס' רק לר"ל ולא לר"י והפשט המובחר בזה מ"ש המהרמשיף דלר"י תוכל ליקח כ' מב"ד משעת נתינה אם נותן מיד בשעת כתיב' או אח"כ אבל לר"ל גם כשנותן ביום הכתיבה ל"מ כיון שאפשר לו לאחר הנתינה ואז תפסיד משעת כתיבה ונחתם בפסול דאולי יאחר ותבוא לידי הפסד לכן כשנותן מיד ביום הכתיבה ותקח כ' ל"מ מידי אלו דבריו והוא נכון מאוד בכוונת תוס'. והרא"ש הקשה גם לר"י שתפסיד משע' נתינה נרא' דס"ל דלא תוכל ליקח כ' בכה"ג ועיי' מהרמשי"ף בטעמו אלא דצ"ע מ"ש אח"כ בקיומו דברי הראב"ד דאם כ' איחור הזמן שלא מדעתה תלך לב"ד ויכתבו לה מתי נותן הגט לזה ודברי' אלו מתמיהי' דאם נבוא ונסמוך על שתלך לב"ד א"כ מעיקר' לא ק"מ לר"י ואין תועלת בדברי הראב"ד:
כלל ותמה אני שלא הרגישו גאוני מפרשי קמאי בסתיר' וסתימ' דברי הרא"ש הנ"ל שצריכי' עיונא רבא:
ולחומר הנושא נלפע"ד ליישב דתחלת קושי' הרא"ש לר"י דא"א בכתב ב"ד שהב"ד יחושו שמא לא גרשה רק מזמן הכתוב בגט דמסתמא מאחר שכ' איחר הזמן אין רצונו בגירושין רק עד זמן ההוא וסתמא כפירושו הגם שיש קצת הוכח' מדנתן לה עכשיו בידה שרוצה בגירושין מיד מ"מ יותר נרא' וזמנו של שטר מוכיח דאין רוצה בגמר גירושין רק מזמן שכתוב ולכן כשתבוא לב"ד לא ירצו לכתוב לה מידי וע"ז חידש הרא"ש דליכא למיחש לפסידא דידה כי א"א לו לגרש רק מזמן הכתב גם כשמפורש אומר שרוצה בגירושין ל"מ מידי כיון שמפורש כ' בגט זמן מאוחר ולא גרע מתנאי הכתוב בגט דא"א במחילה, ושוב מביא שיטת הראב"ד די"ל דגירושין חלי' מיד גם כשנותן סתם לידה ולא אמר מזמן ההוא שכ' בו סתמא כפירושו מיד יחולו הגירושי' וכ"כ הראב"ד בהשגה שנתן לפני ב"ד או לידי' ולא הזכיר הזמן עיי"ש והא דאיחר הזמן רצונו שיהי' לו הפירו' עד זמן ההוא אבל משו' עיקר הגירושי' אין הוכחה כלל אדרבא מדנתן לה עכשיו ש"מ שרוצה בגירושין מיד ואין לה פירו' עד זמן ההוא והרא"ש חולק ע"ז אם כי כוונתו כך מ"מ היא לא תפסיד בשביל רצונו אם לא מדעתה איחר, ושוב מיישב שיטת הראב"ד דאם שלא מדעתה נכתב תלך לב"ד ויכתבו לה היינו לפי דס"ל לראב"ד דסתמא מגרשה מיד וזמן משו' פירו' אלא דס"ל לרא"ש דאין רצונו מתקיים שלא מדעתה ועכ"פ הוא לכך נתכוון והגירושין מסתמא חפץ מיד ואין מן הזמן ראי' לאחר גוף הגירושין שפיר יכתבו לה ב"ד שראו הגט בידה וגרושה היא ולא תפסיד משו' רצונו לעכב הפירו' לעצמו כיון דשלא מדעתה נתאחר הזמן כנ"ל בכוונת הר"אש נכון מאוד בעזה"י: ועדיין חל עלינו חובת ביאור דעדיין קשה לר"ל מה יועיל שתביא כ' מב"ד הא תפסיד משעת כתיב' וגם אם יתן לה מיד בשעת כתיב' מ"מ לר"ל פסול כיון דאפשר לו לאחר שהזמן מאוחר כמ"ש מהרמשי"ף לתוס' כיון דאפשר שתופסד ושוב ל"מ שיכתבו לה ב"ד גם כשנותן מיד בשעת כתיבה וצ"ע. ונ"ל בשנבין עוד דרא"ש בתחלת הקושי' לר"ל הקשה במאוחר תפסד משעת נתינה ולא הקשה שתפסד משעת כתיב' גם זה צ"ע. ונ"ל לחדש די"ל דלר"ל כל שנתן עיניו לגרשה מפסיד היינו משום שעושה מעשה גט ומוכן לגרש בו מיד הגם שנתאחר הנתינה או חתימ' מ"מ מיד אין לו פירו' אבל כשזמן בגט מאוחר ונרא' וניכר מחשבתו שאין רוצה בגירושין עכשיו רק עד זמן ההוא אין מעשה כתיב' הגט מפסידו הפירו' כיון שכתוב בו מפורש עד זמן מאוחר מכתיב' אלא כשחזר בו ונתן קודם הזמן וחלו' הגירושי' מיד בוודאי לכ"ע ולכן לא הקשה לר"ל רק שתפסיד מנתינה ושוב הקשה דגם לר"י תפסיד מנתינה ואילך כנ"ל. והא"ש מ"ש לבסוף לראב"ד דתלך לב"ד וכן לר"ל א"ש דאינה מפסד' רק משע' נתינה כנ"ל הגם דכתבנו דלראב"ד אין מהזמן ראי' שרוצה באיחור הגירושין רק משום פירו' היינו אחר שנתן עכשיו אמרי' שרוצה בגוף הגירושין עכשיו מסתמא אבל כ"ז שלא נתן לזה גם הראב"ד מודה כיון שרוצה בפירו' עד זמן ההוא גם בגירושין אינו רוצה בשע' כתיב' עד זמן שכותב בו כנ"ל נכון ועיי':
ובדברינו אלו מצאנו מקום ישוב להשג' הראב"ד על הרמב"ם דמאוחר פסול מפ' ג"פ דלא הקשה רבי לרחב"ג מגט נשי' דמאוחר פסול. ולפמ"ש י"ל לפי הנרא' מראב"ד בכוונ' הרמב"ם וכן ס"ל לריב"ש וכ"ה מסקנ' ב"ש דמשום פירו' פסול דתפסיד הפירו' משע' נתינה וצ"ל דס"ל דא"א בכתב מב"ד דלא נכתבו לה שמא לא גרשה מעכשיו אלא מזמן הכתיב' וי"ל דרמב"ם ס"ל לר"ל משנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירו' אפשר בכתב וס"ל ג"כ כמ"ש בסמוך דמשע' כתיב' אינו מפסיד כיון שכ' מפורש זמן מאוחר וסתמא כפירושו שמזמן ההוא נותן עיניו בגירושין וכעין שכ' תוס' לרש"י באם תפייס' תפייס אבל ס"ל לרמב"ם כשנותן לה הגט בידה הגם שאין מגרשה היינו שאין גמר הגירושי' רק מזמן הכתוב מ"מ כיון שכבר התחיל במעשה גירושין וכשיגיע הזמן תהי' מגורשת ע"י מעשה זה מידו לידה מקרי נתן עיניו ומפסיד הפירו'. ולכן יוכל לכתוב ב"ד לה ולא יחושו שמא לא גרש' אלא עד הזמן הכתוב דמ"מ כיון שנתן בידה לגירושין מפסיד הפירו' כנ"ל ומעתה מיושב קושי' הראב"ד דרבי לא יוכל להקשו' על רחב"ג אלו סובר כר"ל דגם לר"י ר"ש ס"ל מכיון שנתן עיניו לגרשה כו' ולכן מאוחר כשר אבל רמב"ם להלכתא פסק שפיר דמאוחר פסול כנלפע"ד:
והנה הה"מ כ' דבמאוחר אין כאן חשש שמא יחפה על ב"א ומ"מ פסול דגזרי' מאוחר אטו מוקדם ודבריו אינם מובני' דמה מקום גזיר' ולמה בשטרו' ל"ג מאוחר אטו מוקדם וראיתי שעמד עליו בספר בני אהובה עיי"ש. והנלפע"ד בשניישב במה דנתקשו כולם על תוס' דלא הקשה על ר"י משום חיפוי דמאוחר כאין בו זמן וכן קשה על הראב"ד באמת והב"ש נדחק דכיון דאין הזמן מבורר א"א לו לחפו' והאחרוני' המתיקו קצת דבריו ומ"מ לא יצאו י"ח ביאור. והנ"ל לפ"מ שהעיר הפ"י דכיון דקבלה התרא' איכא הוכחה דלא נתגרשה מאז וכ' דתוכל לומר מחייב, היתה בהם לידע שהגט בידה ונ"ל לפ"ז בגט מאוחר שזמן הכתוב בו מרא' מפורש שלא נתגרשה עכשיו ואם כי אפשר לו לגרשה מעכשיו מ"מ היא בוודאי לא הי' לה לסמוך על גט כזה ולקבל התרא' וכשתאמר כן קטלינן לה כנ"ל להסביר יותר נכון ממה שראיתי בו:
אלא לפמ"ש תוס' בזה"ז דתקנו זמן משום שירצה לשאנה שני' או משום בני' גם המאוחר שייך חיפוי זה דל"ש מ"ש כמובן אלא משום חששו' אלו תיקנו רק הניחו על תקנה קדומה ולכן ס"ל לראב"ד ותוס' דמשום חיפוי ל"ש במאוחר ומעתה נ"ל בכוונת הראב"ד דוודאי במאוחר ל"ש חשש דיחפה על ב"א היינו דאמור בגמרא בעיקר תקנה דל"ש רק בב"א דוקא כמ"ש הרא"ש אלא משום דירצה לשאנו או משום בני' שייך וזה גם בכל נשי' שייך כמ"ש הרא"ש ומשו"ה לא תיקנו. אבל מקו' לגזור מאוחר אטו מוקדם שיאמרו גם מוקדם כשר דיאמרו גם במאוחר איכא למיחש לחיפוי ולא ידעו לחלק. כנ"ל ועיי':
והנה לפי מ"ש בכוונת הה"מ דמשום חיפוי גזרו במאוחר יהי' איך שיהי' עכ"פ קשה על הרמב"ם ממתני' דג"פ אלא די"ל דרבי לא יוכל להקשו' על רחב"ג אולי ס"ל כר"ל דל"ח לשמא יחפה אלא דלפי דנרא' מפי' משניות דר"ל ג"כ ס"ל חיפוי רק לזמן קצר ל"ח ולית דפליג על חשש דחיפוי קשה ועיי':
וליישב נ"ל עפמ"ש כבר לעיל להנמק"י סנהדרין פאד"מ הא דחששו לחיפוי דכל שכוונתו לחפו' לא הפקיעו הקדושין וכתבנו דא"כ בנכתב ביום דלא התכוון לחפו' אלא דממילא אתי' לא נפסל לר"מ רק לר"א דע"מ כרתי ל"צ לאפקעינהו לקדושין ומתני' כר"א. ואקדי' עוד דפ"י כ' דליכא חשש חיפוי במאוחר דלרמאי ל"ח שיכתוב מאוחר כדי לחפו'. ודברי' תמוהי' מ"מ כשנותן לפנינו גט מאוחר יופסל שמא זנתה ותחפה על עצמה בגט זה. ואומר מעתה דלר"מ דנכתב ביום דכשר כיון שלא התכון לכך מעיקר' ה"ה במאוחר דנתכוון לכך ל"ח לרמאי רק שאקר' מקרה שכן הי' שזכתה ותחפה על עצמה ליכא בית מיחש לר"מ דכדין תחפה על עצמה וכ"ז לר"מ אבל לר"א דלא צריך לאפקעינהו כלל א"כ במאוחר ג"כ שייך חיפוי כמובן והא"ש דרבי לא הקשה לרחב"ג מגט מאוחר דאולי כר"מ ס"ל וליכא חשש חיפוי במאוחר כיון שאין בו זמן דאפשר בו בהזמה ודו"ח וע"כ אפקעינהו לקדושין אבל רמב"ם להלכתא פסק שפיר דמאוחר פסול הגם דס"ל גם ע"ח כרתי מ"מ כיון שאפשר בע"מ לחוד ובע"מ יש חשש חיפוי שוב פסלו כל מאוחר גם בע"ח לחוד ורובן בע"מ כנ"ל ע"ד פלפול ועיי':
ר"ל מ"ט לא אמר כר"י זנות ל"ש כ' תוס' זנו' בעדים והתרא' ל"ש ומסתבר דטפי איכא למיחש לשמא תזנה כו' ביאור כוונת תוס' עיי' באבני מלואי' רסי' קכ"ז ובהפלאה ריש כתוב' בשם המפרשי' דשם איכא שמא תזנה בין חופ' לבעילה וכאן שמא זינתה ובהגה' אבני מלואי' הקשה מש"ס יבמו' ל"א דלר"ל ניחא דלא תיקנו זמן בקדושי' הא לשמא תזנה גם ר"ל חייש. והנלפע"ד בביאור תירוצי תוס' דתחלה כ' דוקא זבו' בעדי' והתרא' ל"ש וכ"ע מודי' דאינו שכיח במציאות ובדרכי העולם כ"ז בסתר מכ"ש בהתרא' לא אלא ר"י משום ל"ש ג"כ תיקנו וכ' תוס' עוד דגם בלא עדי' והתרא' ל"ש והיינו משום חזק' כשרו' ל"ש זנו' כ"ש בא"א אלא די"ל דשם בכתיב' שמא תזנה שאני כמו דאמרי' לשמא מת ל"ח לשמא ימות חיישי' ומזה למד תוס' בקידושין דף ע"א דבכ"מ ל"א חזק' לעתיד כמו שהי' כן יהי' אלא כמו שהי' כן הוא עתה לפנינו אבל לא שיהי' כן לעתיד לבוא וכן לאוקמי אחזק' כשרו' שלא זנתה אמרי' אבל שלא תזנה ל"א וכ"כ מהרש"ל כמו שמא מת לימות ובמהרמשי"ף פקפק על הדמיון והנכון כמ"ש. אבל בוודאי זנו' בעדי' והתרא' גם לשמא תזנה בעדי' והתרא' ל"ח דלא תלי' זה בחזק' אלא דלא שכיח במציאו' זנו' בעדי' במציאו' וטבע העולם ואין לו מקום ודמיון לשמא מת וימות ותוס' לא נפסד במ"ש ומסתבר ממ"ש תחלה דזנו' בעדי' והתרא' ל"ש אלא שהוסיף לומר דבאמת אפי' בלא עדי' לא שכיח זנו' משום חזק' כשרו' בבנו' ישראל אבל נגד זה לשמא תזנה חיישי' והא"ש ולק"מ קושי' הנ"ל מש"ס יבמו' דאמר לר"ל ניחא דס"ל ללא שכיח לא תיקנו לכן בקדושין הגם שהוא שמא תזנה מ"מ לא שייך בוודאי הוא שתזנה בעדי' והתרא' ל"ח כנ"ל נכון ופשוט:
ובש"מ ריש כתוב' בשם תוס' הרא"ש תי' דזנו' דאשה תחת בעלה ל"ש דבעלה משמרתה' אבל זנו' דארוסה שכיח ומקשי' העולם א"כ מה מקשה לקמן כו' מגט ארוסה לר"ל הא בארוס' ר"ל מודה. ובחי' ריש כתוב' כתבתי ליישב בהקדם מ"ש תוס' לקמן ר"פ השולח דכיון דאפקעינהו רבנן לקדושין א"כ מה הועילו בתקנתם עדיין יחפה ותי' כדין יחפה וצ"ל למה להו לתקן זמן מהיכי תיתי יחפה שלא כדין כיון שיוכל לחפות כדין ונ"ל דראו דביותר הי' מחפה שלא כדין מלעשו' עד"ז לבטל שליח שלא בפניו ויפקעו הקדושין ויהי' בעילתו בזנו' ואם דתוס' ס"ל דכדי להצילה מ"מ יחפה ויעשה בעילותיו בזנו' עד דקשי' לתוס' מה הועילו חכמים בתקנתם מ"מ בתי' אתי לתוס' שפיר כדין יחפה ומ"מ מצאו לתקן זמן דע"פ הרוב יחפה שלא כדין שלא לעשו' ב"ז כנ"ל נכון:
אלא דקשה עדיין בארוסה דל"ש שלא יעשה ב"ז גם לר"י לא צריך לתיקון זמן דע"פ הרוב כדין יחפה ונ"ל כיון שכבר הוצרכו לתקן זמן משום נשוא' וגם בארוס' שייך חיפוי הגם שמשו"ה לא הי' צריכי' לתקן זמן כיון שיש בידו לחפו' כדין מ"מ מאחר שכבר נמנו לתקן בהכרח בנשוא' עשו כן בארוס' דעכ"פ שייך חיפוי שלא כדין ג"כ והא"ש דמקשה לר"ל:
דעיקר התקנה בנשוא' משום פירי דזמ' דנשוא' ל"ש ומשום דשכיח בארוס' לא הי' צריכי' לתקן דכיון שיוכל לחפו' שלא כדין ואין צורך לתקן תקנה משום זה כנ"ל וא"ש:
ודע דדברי' אלו א"ש לפי מ"ש תוס' שם דהא דקודם התקנה הי' צריך לבטל בפני שנים או ג' לכל מר כדאי' לי' ג"כ מפני התקנה הוא ועיי' פ"י דלזה גם לרבי דפליג על רשב"ג מ"מ צ"ל אפקעינהו עיי"ש. אבל לפמ"ש הפ"י ולפי דפסקי' כרבא לא א"ש מ"ש ויש להאריך ע"ד פלפול והקצרתי': ובחי' רמב"ן תי' דס"ל לר"ל דמשום לא שכיח לא הי' פוסלי' בדיעבד משא"כ בריש כתוב' לא אמרו רק דלכתחלה לא תנשא אלא ביום רביעי. וצל"ע ממה דאמר בש"ס יבמות ל"א בשלמא למ"ד משום פירי ניחא מ"מ הי' להם לתקן לכתחלה לכתוב בו זמן דלכתחלה גם משום ל"ש תיקנו וצ"ע ויש לדחוק:
וי"ל לדברי רמב"ן דר"י ור"ל לא פליגו אי תיקנו משום ל"ש אלא דר"ל ל"א כר"י היינו שתקנו משום שמא יחפה דזנו' לא שכיח ולא הי' פוסלי' בדיעבד ולכן אמר משום פירי ור"י לא יוכל לומר משום פירי דס"ל יש לבעל פירו' עש"נ ותוכל שתטול כתב מב"ד כמ"ש תוס' ולכן הוכרח לומר משום שמא יחפה והיינו דתיקנו זמן לכתחלה משום שמא יחפה ומשום זה לא הי' אומר גט שאין בו זמן פסול דלכתחלה לא תנשא אלא מאחר שכבר אמרו לכתחלה צריך זמן שוב איכא חשש פירי דלא תזהר ליקח כתב דתסמוך על הזמן כמ"ש פ"י ומהרמשי"ף דאחר שתיקנו זמן נתעורר חשש פירי שסבור' שיש בו זמן ולכן פסלו דיעבד משום חשש פירי ולר"ל כיון דסגי לי' בטעמא דפירי לחוד ובטעמא דחיפוי לחוד לא סגי לי' על דיעבד לכן אמר רק משום פירי כנ"ל ועיי'. והא דנכתב ביום ונחתם בלילה פסול דיעבד י"ל או כיון שנכתב בפסול פסלו בדיעבד דגרע טובא או באמת משום פירי משום פסיד' דלקוחו':
אלא דיש לעיי' לקמן כ"ו דאמר משום שמא יחפה א"ש בין בארוסה כו' הא בארוס' ליכא משום פירי ולמה יפסל בדיעבד וצ"ל דבאמת בדיעבד כשר ובמתני' לא קתני רק הסופר צריך שיניח מקום הזמן לכתחלה וא"ש למ"ד משום ש"י אבל למ"ד משום פירי קשה הגם די"ל לכתחלה מודה דחששו לחיפוי אלא לדידי' משמע דלא תיקנו כלל משום שמא יחפה אלא משום פירי ועוד נ"ל דסבר דקפסיק ותני משמע כמו בנשוא' פסול דיעבד כן בארוסה ולמ"ד משום שמא יחפה ניחא י"ל משו"ה גם דיעבד פסלו אבל למ"ד משום פירי קשי'. והא"ש ליישב בזה קושי' בעה"ע מדאמר עולא משום תקנת וולד נרא' דכר"ל ס"ל ולפמ"ש י"ל דס"ל כר"י אלא דס"ל משום חיפוי לא תיקנ' רק לכתחלה ופסול בדיעבד משו' פירי כמ"ש משא"כ בארוסה קשי' דיעבד למה יופסל ומשמע דומי' דנשוא' דיעבד ג"כ פסול ולכן אמר משום תקנ' וולד ולאמת גם ר"י הכי ס"ל לכתחלה משו' חיפוי ודיעבד משום פירי ובתחלה אמר למ"ד משום שמא יחפה ניחא היינו די"ל משום חיפוי דיעבד אסרו ואין להקשו' עליו ולכן אמר בלשון בשלמא וכללא הוא כל דאמר בשלמא גם להך לא ניחא כולי האי ולפמ"ש א"ש ומיושב ראי' בעל העיטור כנ"ל ועיי': ע"ב. ר"י מ"ט לא אמר כר"ל דקסבר יש לבעל פירות עד ש"נ. פירו' שיטו' תוס' עיי' מהרש"א וביאור לדבריו והוספ' דברים באבני מלואי' שדבריו כנים ואמיתים. ונ"ל לקיים פירושו של רש"י דקאמר דר"י ל"א כר"ל משום פירי מלומר שחששו ללא שכיח דס"ל יש לבעל פירו' עש"נ והיינו אי נימא דל"ח לתקן משום לא שכיח אלא משום פירי וצ"ל נכתב ביום ונחתם בלילה ג"כ משום פסיד' דלקוחו' ואי נימא דכל שנתאחר הנתינה קלא אית לי' ואז יאמרו הלקוחו' אייתי ראי' כמ"ש תוס' לפי פי' המרש"א למה יהי' נכתב ביום פסול ועכצ"ל דל"ל קלא דהא לחשש שמא ימסור בצנע' ליכא חשש לענין פירו' כדמוכח בתוס' ופי' באבני מלואי' דמשו' פירו' לא יקלקל אותה ליתן בלא ע"מ וע"כ דל"ל קול וא"כ קשה מה הועילו בזמן דע"כ צריכי' ליקח כ' מב"ד דאל"ה יאמרו אייתי ראי' דלמא נתאחר' הנתינה וקלא ל"ל ולכן הוכרח לומר משו' שחששו בלא שכיח וכולה מתני' תקנ' זמן ופסול דמוקדם משום חיפוי ומאחר דאמרי' משום חיפוי שוב י"ל דכל דנתאחר' הנתינה קלא אית לי' ונכתב ביום כו' פסול משום חיפוי דיתן בנצע' וא"ש לאמת סוגי' דב"מ דבכל גט לא יוכלו לומר אייתי ראי' דקלא אית לי' ואי נתאחר' הנתינה הי' לו קול כנ"ל עיי' וק"ל:
והא איפכא שמעי' כו' איפוך הנה ש"ס מסתם קסתם לן ולא פי' אי איפוך קמייתא או בתריית' וכ' רמב"ן דנשאר בספק ובעה"ע ס"ל איפוך קמייתא והראשוני' כתבו בתריי' דאדסמוך קאי ולבעל העיטור אין משמעו' דקאי על קמייתא. ונלפע"ד לומר דש"ס סמך דנדע דעל קמיית' קאי ע"כ. הנה תוס' נדחק דר"ל אמר משע' כתיבה היינו חתימה ועיי' רשב"א. ונלפע"ד ליישב לפי דאמר ר"י אמר משע' כתיבה א"ש. דלכאורה יש לומר בטעמא דרבנן לר"ל דפסלו מוקד' ומסיק דס"ל יש לבעל כו' עש"ח לולי הסוגי' הי' נ"ל עפמ"ש תוספ' הרא"ש נ"ל דס"ל לר"ל זנו' לא שכיח היינו זנו' דא"א תחת בעלה דבעלה משמרתה נ"ל מסברא כל שעוסק ובא בגירושין נכתב הגט בוודאי אינו משמרת' תו ומה איכפת לי' בה וא"כ זנו' שכיח יותר מכל נשוא' וי"ל ר"ל לא רצה לומר לרבנן משום חיפוי דזנו' דנשוא' לא שכיח כלל אבל בנכתב ביום כו' ס"ל לרבנן דפוסלי' מכיון שכותב הגט שוב אינו מדקדק אחרי' שכיח יותר ופסלו משום חיפוי' בזנות שבנתיי' לכתיב' וחתימ' ור"ש גם בכה"ג לא ס"ל לחוש אלא דש"ס לא רצה לומר כן כיון דבין יום ולילה לא שכיח כלל שיתחדש כמו זה והוי לא שכיח כמו כל זנו' שלא רצה ר"ל לומר דתיקנו זמן משו"ה הגם שמצד א' שכיח בכה"ג יותר מ"מ מצד א' לא שכיח כלל שיתחדש בזמן קצר כזה כנ"ל:
אלא דלמ"ד דל"ח לשמא פייס ואיכא נפקותא בתקנתא זו אפי' לזמן ארוך וכיון דזנו' בין כתיב' לנתינה שכיח והוצרכו לתקן לפסול נתאחר' החתימ' מכתיב' לזמן ארוך שוב לא חלקו גם בנכתב ביום ונחתם בלילה ולא חלקו וש"ס לר"ל דס"ל לקמן דחיישי' לשמא פייס ואם נתאחר' טובא לא הי' צריכי' לתקן משום חיפוי לכן לא יוכל לומר לר"ל טעמא דרבנן דפסלו משום חיפוי והוצרכו לחדש פירו' משע' כתיב' כו' איכא בינייהו דמשום זמן קצר ל"ש זכו' לא תיקנו ומשום שנתאחר נתינ' אחר חתימה דל"ש שמא פייס כמו שכתבו תוס' לקמן ג"כ לא תיקנו כשיטת רמב"ן בחי' דלא תיקנו כלל בנתאחר' הנתינה דלא שכיח רק בנכתב ביום שנכתב בפסול פסלו וא"ש: ומעתה א"ש מאן דאמר ר"י אמר משע' כתיבה ל"ק הא רבנן ס"ל עד שע"נ דלר"י שפיר י"ל דרבנן ס"ל משע' כתיבה ופסלו מוקדם משום חיפוי דזכו' כה"ג שכיח והוצרכו לתקן משום שמא יתאחר בין כתיב' לחתימ' הרבה ומיושב קושי' תוס' והא"ש דאמר סתם איפוך סתמא כפירושו איפוך קמיית' דא"א לומר בתריית' דקשי' איך יאמר ר"ל משע' כתיב' דלא כרבנן אבל אי ר"י אמר משע' כתיב' א"ש ואיכא ראי' לבעל העיטור כנ"ל ועיי': ומצאנו מקו' ישוב בזה שיטת הרשב"ם בב"ב קמ"ו ע"ב שמביא ראי' מכאן מכיון שנתן עיניו לגרשה אין לו פירו' ותוס' הקשה עליו גם אם נימא איפוך קמיית' ור"י ס"ל משום פירו' מ"מ עכ"פ יש לו עד שע"ח כרבנן. ולפמ"ש נ"ל רשב"ם ס"ל איפוך קמיית' ור"י אמר משע' כתיב' דוקא דרבנן ג"כ הכי ס"ל כמ"ש וא"ש עיי':
ובזה נתיישב לנו המשך דברי תוס' שכ' איפוך ר"ל אמר משע' כתיב' פי' משע' חתימ' ויש לתמוה מה שפי' משע' כתיבה משע' חתימה גם אי איפוך קמיית' ור"י אמר משע' כתיב' ג"כ צ"ל פי' משע' חתימה ולמה הקדי' תוס' איפוך ר"ל אמר משע' כתיבה ומפרש פי' משע"ח ולפמ"ש א"ש דאי איפוך קמיית' ור"י אמר משע' כתיב' נ"ל משע' כתיב' ממש וכמש"ל אבל מדס"ל לתוס' דאיפוך בתריי' ור"ל משע' כתיב' עכצ"ל פי' משע' חתימה ועיי': והנה בעה"ע מביא ראי' מירושלמי דאמר ר"י משום פירי ומ"ש הרא"ש דבירושלמי לא נזכר רק טעם דפירי קשה להרי"ף עכ"פ מבואר דר"י אמר משום פירי והיותר קשה דרי"ף מביא ירושלמי במעשה א' ועיקר טעמא דחיפוי בירושלמי. ולכן נלפע"ד ליישב הא דירושלמי בסוגי' דלמעיין בצדק יראה דבירושלמי ל"א ר"י בטעמא דתיקון זמן משום פירי אלא הכי קתני ר"י אמר פסול משום פירי נראה לעין כי אמר על מתני' דנכתב ביום ונחתם בלילה דפסול משום פירי ונ"ל דס"ל דעיקר זמן משום שמא יחפה כמבואר לקמן בירושלמי ממעשה שהי' אלא דס"ל לר"י דמשו"ה לא פסלו נכתב ביום כו' לחוש שמא במקרה תזנה בין כתיבה לחתימה בזמן מועט כזה בין יום ולילה כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה ולכן אמר ר"י פסול דמתני' משום פירי שיפסידו הלקוחות ובהא פליגו ירושלמי על ש"ס דילן דנראה דס"ל לר"י גם מוקדם פסול משום חיפוי ובירושלמי אמר ר"י משום פירי אבל בעיקר הזמן שווי' התלמודי' לר"י משום חיפוי ויש לבעל פירות עד שעת נתינה כנ"ל:
ובזה ארויח לן לפרש פלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי שם דר"י אמר לא הכשיר ר"ש ליומא אוחרא ור"ל אמר אפילו ליו"א ובמפרש אונה טעמא דר"י משום שמא פייס כבש"ס דילן ולא נ"ל דלא הזכיר כלל בירושלמי טעמא דפייס ולכן נ"ל דר"י דס"ל טעמא דתיקון זמן משום חיפוי אלא דלזמן קצר ל"ח ופסול נכתב ביום כו' משום פירות ס"ל דר"ל ג"כ מודה בעיקר תיקון זמן משום חיפוי ולא פליגו בזה כלל אלא במוקדם פליגו דרבנן ס"ל משום פירי דס"ל יש לבעל עש"נ וממילא איכא פסידא דלקוחות אבל ר"ש ס"ל כיון שנתן עיניו לגרשה כו' ולכן מכשיר נכתב ביום כו' אבל ליומא אוחר' דאינו זמן קצר כ"כ גם ר"ש מודה דפסול משו' חשש חיפוי דהא ס"ל טעמא דחיפוי בתיקון זמן ור"ל פליג אפילו ביומא אוחרא מכשיר דלטעמי' דס"ל תיקון זמן משום פירי ול"ח לחיפוי ופליגו במוקדם אי יש לבעל פירות עד ש"ח ולכן גם לזמן מרובה מכשיר ר"ש כנ"ל סוגי' וסוגי' ירושלמי ע"ד נכון מאד ועיין:
והנה בכ"ז עדיין לא יצאנו מפלוגתא התלמודים דש"ס דידן ס"ל דטעמא דמוקדם לר"י משום חיפוי מדמקשה מ"ט דר"ש דמכשיר ואמר לר"ש לא קאמינא משמע דלרבנן נכתב ביום פסול משום חיפוי. אבל נלפע"ד דיש להשוות התלמודים גם בזה ולא פליגו. הנה מהרמשי"ף ופ"י תמהו מאד מנ"ל לר"י דרבנן ס"ל עד שעת נתינה כיון דר"ש ע"כ ס"ל משנתן עיניו דלמא לא פליגו רק בחשש חיפוי ולרבנן מוקדם פסול ולר"ש:
כשר אבל בעיקר תקנת הזמן גם לרבנן צריך משום פירי ג"כ ולא העלו דבר נכון בזה:
ולפע"ד י"ל בוודאי בס"ד עד דלא חידש דר"ש ע"כ ס"ל משנתן עיניו מתרץ ר"י ס"ל עד שעת נתינה מסברא אבל אחר שמסיק דר"ש ע"כ ס"ל כיון שנתן עיניו ול"ל חיפוי במוקדם י"ל דר"י הוכיח דרבנן ע"כ ס"ל עד שעת נתינה מדפסלו מוקדם וס"ל דמשום חיפוי לא חששו שיקרה מקרה שבין כתיבה לחתימה תזנה והבעל הא לא התכון לכן שכתב קודם להא לא חששו ואפי' לעשרה ימים דל"ש כלל והוא רחוק במציאות וע"כ דחולקין על ר"ש ול"ל מכיון שנתן עיניו ועד ש"ח ל"ל לר"י או עד שעת נתינה או כיון שנתן עיניו וכן הי' קושי' פ"י ומהרמשי"ף עיין והוכיח ר"י דע"כ ס"ל לרבנן עד שעת נתינה ואיכא פסידא ללקוחות בנכתב ביום כו' וכי כן א"א לו לומר עיקר תקנ' זמן משום פירי כיון שיש לו עד שעת נתינה וע"כ עיקר הזמן משום חיפוי ומיושב קושי' מהרמשי"ף ופ"י וא"ש ועיין. וש"ס מקשה מ"ט דר"ש דמכשיר דס"ל בקושי' דר"י גם לר"ש אמר משום חיפוי דווקא וע"כ דס"ל לר"ש ג"כ הטעם משום חיפוי לבד דמשו' פירי ליכא כיון שנתן עיניו לגרשה וליכא משום פירי וע"ז מקשה מ"ט דמכשיר הא איכא פסול מוקדם משו' פירי ומתרץ לר"ש לא קאמינא היינו ר"ל דמכשיר מוקדם ע"כ ס"ל דמשנתן עיניו לגרשה וליכא במוקדם משו' פירי ומכיון דס"ל ע"כ מכיון שנתן עיניו שוב אצ"ל לדידי' משו' חיפוי בעיקר תקנת זמן די"ל ג"כ משו' פירי והיינו לר"ש לא קאמינא לא צריכא לומר משו' חיפוי וי"ל משי' פירי אבל לרבנן מוכרח לומר משו' חיפוי כיון שפסלו מוקדם וע"כ דס"ל יש לבעל פירות עש"נ כנ"ל ולפ"ז לא פליגו התלמודא דידן ודירושלמי שלשניהם עיקר הזמן משו' חיפוי ומוקדם משו' פירי כנ"ל ועיין:
ויש מקום ליישב בזה פי' המשניו' דנראה דס"ל לר"ש ג"כ הטע' משו' שמא יחפה ובש"ס אמר לר"ש לא קאמינא ולפמ"ש י"ל דש"ס לא קאמר רק לא קאמינא לא צריכנא לר"ש לומר משו' חיפוי אלא לרבנן אבל כיון דלרבנן הי' תיקון זמן משו' חיפוי גם לר"ש כן הוא והא דכ' הרמב"ם דבין יום ולילה לא מתחדש דבר זה לא אמר דר"ש ס"ל כן ורבנן פליגו וחששו לו אלא לכ"ע ס"ל דאינו במציאו' ואין חוששין אלא דלרבנן פסול משו' פירי ולר"ש ליכא משום פירי דס"ל כיון שנתן עיניו וסמך על המבואר בש"ס ולא רצה להודיע לנו רק בחשש דחיפוי טעמא דר"ש כנ"ל ועיין. ומ"ש בין יום ולילה י"ל לאו דוקא יום ולילה ה"ה לזמן ארוך אלא כיון דבמתני' איירי בין יום ולילה נקיט בדאיירי מתני' ואמת אפילו לזמן ארוך יותר בנתי' לא חששו שיתחדש דבר זה דוקא בין כתיבה לחתימה וכמ"ש כנ"ל ועיין בכ"ז:
והנה הרי"ף כ' דהלכתא יש לבעל פירו' עש"נ דפרקנותא תחת פירי וקיי"ל דחייב בפרקנותי' עש"נ אית לי' פירי נמי עש"נ והר"ן תמה מנ"ל דחייב בפרקונה עש"נ היכן מצא דבר זה דלמא גם פרקון ל"ל משנתן עיניו וכן הקשה רמב"ן בחי' גם צ"ל הא ר"ש ס"ל מכיון שנתן או ש"ח איך הכריע הרי"ף מסברא דילי' דהלכתא כר"י משו' דתלי' בפרקונה ונ"ל תחלה אמר בכוונ' דכ' כיון שחייב בפרקונה עד ש"נ ה"ה פירי סברתו דוודאי מה שהוא לטובתה שחייב בפרקונה לא תפסיד ע"י שנתן עיניו לגרשה כ"ז שלא נתגרשה ממנו מחויב הוא לתת לה מה שחייבוהו חכמי' כאיש לאשה וכי משו' שהוא שונא' ורוצה לגרשה תפסיד ולקתה מדה"ד אבל פירו' שלטובתו וזכותו הוא יש מקו' לומר מכיון שרוצה לגרשה ודירתו רחוק ממנה והתחיל מעשה כתיבת הגט פסקה זכותו אלא כיון דפירו' ופורקן תלי' זה בזה וכיון שחייב בפרקונה עד שע"נ ראוי' שיהי' לו כנגד זה פירו' מאחר שתיקנו ואמרו כ"ז שפרקונה יהי' לו פירו' וזה בזה תלי' כנ"ל. אלא דזה תלי' מה הי' עיקר התקנה אם עיקר הי' הפרקן לטובתה וזה ראוי' עד ש"נ שוב ממילא יש לו פירי תחת הפורקן עד ש"נ אבל אי עיקר התקנה לטובתו שיהי' לו פירו' ושוב תיקנו תחת זה שיחייב בפורקן א"כ י"ל מכיון שנתן עיניו לגרשה נפסק זכו' שלו שהוא העיקר ואין לו פירו' וממילא גם זכו' שלה נפסק שאינו חייב בפורקן דכל עצם הפורקן הי' תחת פירו' והבן. והנה בבריית' דכתוב' מ"ז תיקנו פרקונה תחת פירו' משמע דפירי עיקר אלא דתוס' כ' שם דלאו תיקנו אלא פורקן עיקר עיי"ש ונ"ל דרי"ף ס"ל דתלי בפלוגת' דרב ור"ל בפ' אע"פ בסוגי' דמקדיש מי"א דס"ל דיכולה לומר אינו ניזונ' כו' דמזונות עיקר ובבריי' דקתני מזוני תחת מע"י לאו דווקא ור"ל ס"ל דווקא ומע"י עיקר ומזונו' תחת מע"י וס"ל לרב כל שתקנו עיקר חששו לטובתה במזונות חששו לה ותקנו מע"י תחת מזונו' וה"ה בפורקן ופירי לטובתה עיקר התקנה ותקנו פירי תחת פורקן ובריי' לאו דווקא פירי תחת פרקן אבל לר"ל כמו במזונו' ס"ל מע"י עיקר ותקנו לטובתו ומזונו' טפל כן עיקר כמו דקתני בבריי' פירי עיקר ופרקן תחת פירי והא"ש דט"ל לר"ל דמשעת שנתן עיניו או משעת חתימ' ל"ל פירי וממילא היא מאבד' פרקן כיון דכשל עוזר נפל עזור דפירי עיקר והוא איבד זכותו וממילא נפסק זכותה אבל לפי דקי"ל כרב שם ממילא קיי"ל דיש לה פרקן עד שעת נתינה דעיקר לזכותה נתקן ולא נעקר ע"י שנתן עיניו לגרש וממילא אית לי' פירי וא"כ דברי הרי"ף דכ' דקיי"ל פרקן עש"נ כיון דקיי"ל כרב ודבריו כראי מוצקים וזהו הנלפע"ד נכון בעזהי"ת: תנן ג' גיטי' פסולי' ואם מסי הולד כשר מה הועיל כו' צ"ל משמע דאם הי' הולד פסול הי' ניחא הא מ"מ אינו פסול רק מדרבנן ומדאורית' כשר ויוכל לחפו' עלי' ומצאתי שכן הקשה במהרמשי"ף והנ"ל עפמ"ש הנמק"י בסנהדרין פאד"מ והארכנו בו לעיל דמד"ת גט בלא זמן פסול משו' עדו' שאא"י להזימו אלא מדרבנן כשר בל"ז והפקיעו הקדושין והקשה בתומי' סי' ל"ד א"כ אחר שתיקנו זמן למה אם ניס' הולד כשר כיון שתיקנו זמן חזר הדין לכמות שהוא וכ' דצ"ל מאחר שכבר עקרו ד"ת ובטלו דוח"ק ועדי' שאאי"ל גם לאחר שתיקנו זמן לא חזר הדין רק כפי שתיקנו ופסולו דחסרון זמן רק משו' תיקנן דרבנן וי"ל דאי לא הי' קתני במתני' ואם ניס' הולד כשר לא הי' קשה מה הועילו דהי' מקו' לומר אחר שתקנו זמן ובדיעבד פסול חזר הדין לקדמותו והעמידו בו זמן על ד"ת דבלא זמן פסול מדאוריי' וא"א שוב לחפו' עלי' ולכן מייתי מתני' דאם ניס' הולד כשר וע"כ שלא חזר הדין לד"ת רק פסול מדרבנן מקשה שפיר מה הועיל כנ"ל עיין וק"ל:
אהני דלכתחלה לא תנשא גזי' לזמן דידי' כו' לרמאי ל"ח קושי' תוס' מבואר' על רש"י ביבמות דכל דליכא זמן אחר שתקנו' קטלינין לה וכאן מתרץ לרמאי ל"ח משמע אבל לא קטלינן לה והי' נ"ל ליישב בשנאמר בטעמא דרש"י ביבמו' דקטליני' לה בוודאי על האי רעותא לחוד דחסר הזמן לא קטלינין לה אלא דכבר התעורר פ"י איך תאמר כבר נתגרשה הא קבלה התראה והודי' שאינה מגורשת ותי' שתאמר מחייכ' הייתי בך שידעתי בעצמי שיש גט בידי ונ"ל לבאר דגם בלא גט תאמר שהי' לה אז בשע' התראה ועכשיו אבדה דזה וודאי אינה אם קבלה התרא' וסמכה על גט זה בוודאי הית' משמרת את הגט בשמיר' מעולה מאד שחיו' נפשה תלוי' בו בגט. וי"ל כ"ז עד שלא תיקנו זמן תוכל לומר שסמכה על הגט הגם שאין בו זמן הא כל גיטין הכי הם אבל מאחר שתיקנו זמן וגט שבידה אין בו זמן ונראה כרמאו' אם תראהו אח"כ לב"ד שבמכוון לא נכתב בו זמן שזנתה קודם הגם שעל הוכחה זו א"א להורגה מ"מ נאמר לה איך קבלת התראה על גט כזה הי' לך לומר מיד מגורשת אני ולהראו' הגט ע"כ שלא הי' לך גט אז וזו הוכחה גמורה והורגין אותה כנ"ל בשיטת רש"י יבמו':
ומעתה אומר אני כ"ז א"ש בעיקר התקנה דאזל התם ביבמו' לחלק בתקנ' זמן בגט ולא בקידושין אבל כאן אזל הסוגי' ליישב בזה"ז דלא נשאר בו רק משו' שירצה להחזיר' אח"כ ובזה ל"ל הוכחה שקבלה התראה ס"ל לש"ס משו' הוכח' מועטו' דחסר הזמן א"א לאוסרה עליו כיון ששניה' טועני' ברי שגרשה מעיקרא ומקשה מה הועילו בזמן הזה ומתרץ דלכתחלה לא תנשא ובגזיי' לזמן דלרמאי ל"ח כדי ליישב גם בזה כנ"ל. והי' אפשר ליישב בזה מ"ש הטור דאם אמר עכשיו כן צריכה להביא ראי' ומקשי' למה לא מתרץ ש"ס דהורגין אותה וי"ל בזה לשון ש"ס אהני דלכתחלה ל"ת ופי' רש"י דעדי' לא יחתמו וצ"ל גם אם לכתחלה תנשא רק לא יגרש לכתחלה אהני וי"ל לפמ"ש דקאי לתרץ בזה"ז דירצה להחזיר' וכ"ל דכיון דגט פסול מדרבנן רק דל"ת אם זנתה אחר גירושין כאלו אסור' לבעל ראשון דמדרבנן כמו שזנתה תחתיו והיינו דמתרץ לכתחלה ל"ת וליכא חשש שיחפה ועיין:
ולפמ"ש י"ל הטור כ' על עיקר התקנה וש"ס רצה ליישב גם בזה"ז אלא דמ"מ דוחק דשביק הטור ברי טעמא דזה"ז ונקיט וכ' מעיקר התקנה וגם ישוב רש"י אם כי נכון בעצמותו אבל מלשון רש"י כאן משמע דש"ס קאי לענין קטלא:
ולכן נלפע"ד ליישב קושי' תוס' על רש"י בדרך אחר דצ"ע לתירוץ ש"ס לרמאי ל"ח היא תעשה בוודאי רמאות להציל נפשה וכן הקשה פ"י וכה"ג יש להקשו' קצת דהוא ג"כ יעשה רמאות להציל נפשה ממות. ונ"ל ע"פ שיטו' רש"י כל שחסר הזמן אחר שתקנו איכא רגלי' לדבר כדי לחפות עשו כן או הוא חתך הזמן או היא אלא דאפשר שעשה כן משו' פירו' כדי להפסיד' משעת נתינה הגם דכ' תוס' דתוכל ליקח כ' מב"ד אולי תשכח ולא תקח ולפמ"ש פ"י דעכשיו שכותבי' זמן לא יעלה על דעתה ליקח כ' מב"ד ויש לתלות שעשה משו' פירי ומי יגיד לנו שמשו' חיפוי נחסר הזמן וא"א להורגה אלא כיון דל"ח לרמאי שיעשה רמאות הניכר משו' ממון ותלינן ביותר משו' חי כדי לחפות חסר הזמן או הוא או היא חתך הזמן לחפו' ועשו א' מהם רמאו' להצלת נפש וכיון שיש רגלי' לדבר כ"כ הורגי' אותה והא"ש דלא יוכל לתרץ בגזיי' דהורגי' אותה עד דחידש לרמאי ל"ח שוב ממילא הורגי' אותה בנחתך הזמן ומיושב קושי' פ"י וקושי' תוס' על רש"י על נכון ועיין: ומעתה עלה בידינו ליישב הטור דמקשי' דל"ק ש"ס רק דלכתחלה לא תנשא ולא מתרץ דהורגין אותה מהוכח' דחסר הזמן ע"כ שעשה רמאות כדי לחפו' ולפמ"ש א"ש דבתחלה עד דלא הקשה מגזיי' ולא חידש לרמאי ל"ח בוודאי א"א להרוג משו' הוכחה דאולי משו' פירי עשה רמאו' ושכר עדי' שיחתמו בלא זמן ולכן מתרץ אהני עכ"פ דלכתחלה לא תנשא ושוב הקשה מגזיי' לזמן והוצרך לחדש לרמאי ל"ח ומשו' שהיא תעשה רמאו' עכצ"ל דהורגין על הוכחה זו כיון דלרמאי משו' ממון ל"ח ממילא גם בלא גזיי' רק שעידי' חתמו בלא זמן הורגין אותה דאיכא רגלי' לדבר:
דמשו' פירי לא הי' עושה רמאו' שנראה לעיני' שעשה לרמאו' וע"כ משו' חיפוי עשה כן וממילא הורגי' אותה אם לא תביא ראי' וא"ש דברי הטור עיין היטיב:
ומצאנו מקום ישוב בזה שיטו' הרמב"ם דגזיי' לזמן תנשא לכתחלה ומקשי' מנ"ל הא מקושי' הש"ס לא מוכח מידי. ונ"ל דמוכרח הוא. אחר שהוכחנו לפי שמתרץ לרמאי ל"ח ול"ח שהיא גזיי' ע"כ שהורגי' אות' משו' הוכחה דגזיי' זמן דאי משום פירי עשה הוא כן לרמאי ל"ח ועדיין י"ל שיוכלו לומר שהוא במכוון גזיי' לזמן כדי שלא תנשא לכתחלה והוא רוצה לפוטרו מעצמו ולנקום בה שלא תנשא בו ואין זה רמאו' דל"ש רמאו' רק כשרוצה להפסיד' ממון שלא כדין או לחפו' שלא כדין אבל בזה שלא תוכל להנשא אין רמאו' כיון שבע"כ מגרשה כרצונו כמובן ומזה הוכיח הרמב"ם דגזיי' תנשא לכתחלה וע"כ לאו משום גזיי' רק משום חיפוי כנ"ל ועיי': אלא לפ"ז הדר קשה על הטור דמנ"ל הוכחה דגזיי' משום חיפוי דלמא משום שלא תנשא בו דהא פסק כהרא"ש דגזיי' ל"ת לכתחלה וגם אם לא גזיי' רק חתמו בלא עדי' בוודאי לכ"ע י"ל משום שלא תנשא עשה כן:
והנלע"ד בכוונת הטור דלא בא לומר אחר שתקנו זמן אם תאמר כן היינו שלא יהי' בו זמן דל"ש דעדי' ל"ח כבש"ס אלא כוונתו שיהי' בו זמן אלא דפ"י התעורר אם מאוחר כשר ומגורש' מיד א"כ תאמר שהוא מאוחר וכ' דאינה נאמנת דמאוחר ל"ש וזהו כוונת הטור שאחר שתקנו זמן אם תאמר כן קאי אמ"ש תחלה שתאמר נתגרשה קודם הזמן בלא זמן ולכן תקנו זמן ואם תאמר כן שכבר נתגרשה והזמן מאוחר צריכ' להביא ראי' דע"ז אינה נאמנת דל"ש הגם דטור ס"ל כרא"ש דמאוחר אינה מגורשת רק מזמן הכתו' מ"מ הא מביא שיטו' הראב"ד ורמב"ם דס"ל מגורשת מיד ולכן כ' כדברי' האלו להקדמ' דא"ש תקנת חכמים לכל השיטות כנ"ל נכון וברור בעזהי"ת: