כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה קיח
שובע שמחות ורב ברכות, לב"א חביבי תלמידי הרב הותיק מלא עתיק המאוה"ג לממשלת התורה, פניו תאירה, כש"ת מו"ה שמואל עהרענפעלד נ"י אבדק"ק סיקס יע"א:
הנני אוסר החג בעבותות אהבה וחיבה יתירה הנודעת אשר לי אליך פניתי היום להשיב על דבריך אשר הגיעו לידי בעתו ובזמנו דבר בעתו מה טוב בערב סוכות בענינא דיומא, ויומא קגרים שלא עיינתי בהם עד החג עברתי בין הפרקים בין בתרי דבריך, ואציע לפניך אשר שוטטו רעיוני בענין שכתבת, והוא על דינו של הרמ"א בסי' תרל"א בשם מהרי"ל דבערב סוכות לא יאכל מחצות ואילך ובסי' תע"א שתק הרמ"א למחבר דאסור משעה עשירית והעלה המג"א דבע"פ דאסור לאכול רק מצה עשירה דאינה משביע' כ"כ וסגי להפסיק משעה עשירית משא"כ בע"ס, והחו"י הקש' על חילוק של המג"א מדמקשה ר"פ ע"פ מאי אריא ע"פ אפי' שבתות וי"ט נמי, ולהנ"ל י"ל דקמ"ל רבותא אפי' ע"פ דאינו אוכל רק מ"ע מ"מ אסור ממנחה ולמעלה, והבאת מה ששמעת מאביך גיסי הרבני החרוץ מו"ה דוד צבי זצ"ל משמי' דזקניך אבא מאו"הג זצ"ל יישוב ע"ז לפמ"ש תוס' ודייק לשון ערבי פסחים היינו עיו"ט ראשון של פסח ועיו"ט שני של פסח, ע"ז מקשה ש"ס מאי אריא עיו"ט שני ש"פ אפי' עשויו"ט נמי דהא בעיו"ט פ"ש מותר בפת כמו במשויו"ט דעלמא אלו דברי קדשו זצ"ל דבר זה כבר אמור בצל"ח שם, ואני לא אבין סוף כ"ס קשה הא מתרץ מתני' כר' יוסי ומודה בע"פ משום חיובא דמצה, או לר' יודא אסור בע"פ יותר מחצי שעה קודם ולסברת מג"א יש להקל יותר בע"פ, ואם נאמר דמ"מ מצה חמירא משום דחייובו יותר ומפורש בקרא ועי' צל"ח שם, קשה למה נחייב יותר בע"ס מע"פ דהא בחייובא דמצה גם ר' יוסי מודה, ויש לדחוק בדוחק שאינו מתקבל, ולולי דבריהם ז"ל הי' נ"ל לפום רהיטא, דבאמת בש"ס דילן לא נזכר מדבר זה האמור בירושלמי דכל האוכל מצה בע"פ כאלו בועל וכו', אלא כיון דלא מצינו מפורש בש"ס דילן דחולק על הירושלמי נקטי' כוותי' דירושלמי, וי"ל ש"ס דילן לא ס"ל איסור זה דאכילת מצה בע"פ ומקשה שפיר אפי' ע"ש ועיו"ט נמי, ולר' יוסי חמיר ע"פ וכן מאן דמתרץ מתנ' לר' יודא דמחמיר בע"פ ומ"מ נקטי' כירושלמי כיון דלא מפורש בש"ס דילן דל"ל כירושלמי, ולירושלמי באמת י"ל דנקיט ע"פ לרבותא הגם דאסור לאכול מצה מ"מ אסור מן המנחה ולא צ"ל דר' יוסי מודה בע"פ דמצד א' יש להקל בע"פ יותר משויו"ט, וכיון דמחמירים כירושלמי ואין אוכלין רק מצה עשירה, לכן עשה רמ"א פשר דבר ונקיט לדינא כחומרת מהרי"ל דבע"ס אסור מחצות ואילך משא"כ בע"פ כיון דאנן אין אוכלין מצה עשירה, כן יש לקיים דברי מג"א:
ועיי' ח"י דמביא תשובת מהרי"ל סי' צ"ט ומעתיק לשונו, ולפי העתקתו נראה דמחלק בע"פ ממהרים משום תינוקות ומשום אפיקומן משא"כ בשארי עיו"ט ושבת ממתיני' הרבה היינו כל שבת ויו"ט ממתיני' הרבה אחר שחשיכה, ועיינתי במהרי"ל אחר שכ' דבע"פ התירו לסמוך מעט פת או לצאת במיני תרגימי אבל בשארי עיו"ט נראה דפת עדיף ועוד דרגילים להמתין הרבה ממ"ש ליו"ט אחר חשיכה קודם שיאכלו כי אין מוכן כל דבר משא"כ בליל פסח שצריך למהר בשביל התינוקות והאפיקומן עכ"ל, והנך רואה דלא מחלק בין ליל פסח ובין שארי עיו"ט, אלא בין שארי עיו"ט שחל בשבת דממתינים הרבה כדי להכין, ובע"ס דעלמא דאינו דומה לעיו"ט בשבת, אלא הגם דלא אמרה ראויה לומר ואוסיף מיא וקימחא, דליל פסח ראויה להקדים מפני התינוק' שלא ישנו כדאית' בש"ס פסחי' ק"ט דר"ע לא אמר מימיו הגיע העת לעמוד מב"המד חוץ מע"פ וכו' ועיי' תוס' שם דהיו רגילים בב"המד בליל יו"ט כבש"ס ביצה ובע"פ הי' מקדים לצאת כדי שלא ישנו התינוקות הרי החילוק מבואר בין ליל פסח לשארי יו"ט, ועוד נ"ל דבלילה מצוה להקדים דזריזים מקדימין למצות מצה מיד כשחשיכה, משא"כ בשארי יו"ט הגם דמצוה לאכול סעודה בלילה משום ושמחת וכן בשבת משום וקראת וכו' אין חיובו רק שיהיה לו תענוג ושמחה ע"י אכילה ושתיה ותלי' ברצונו והנאתו אימת שרוצה לאכול כדרכו בכל השנה ואין בזה כ"כ זריזים מקדימין ובלבד שיאכל בלילה סעודת הלילה וביום סעודת יום ואפשר להשלים ביום כמבואר מ"מ מצוה בשעתה בזמן סעודה ברצונו תלי' אבל בפסח מצוה המוטלת עליו ושלא להנאת אדם ותענוגו נהנה בוודאי איכא משום זריזין מקדימין וכזית ליל ראשון דסוכות נמי נראה שיש בו משום זריזין כמצה דלאו לתענוג ושמחה היא רק גזה"כ ט"ו ט"ו מחג המצות כנ"ל:
ויש להעמיס זה בכוונת ר"ה ר"פ ע"פ דמתרץ מתני' כר' יוסי דה"מ ערבי שבתות וי"ט אבל בע"פ משום חיובא דמצה מודה, וצריך הסבר הא בשויו"ט ג"כ מצוה דאוריית' איכא לרוב שיטות ובעי פת וצל"ח הרגיש ונדחק דמפורש יותר, ולמ"ש י"ל דבע"פ מודה משום דצריך להקדים עם חשיכה משום חיובא דמצה שאינה לעונג ושמחה וחיובא הוא אפי' למי שקשה עליו האכילה וצריכה זריזות כמו כל מצוה, משא"כ בשויו"ט דמצותה לתענוג ושמחה נתנה ויש בידו לאחר לא חייש ר' יוסי כ"כ דאם לא יהיה תאב או לא יוכל לאכול מפני שבעו מאכילת עיו"ט יוכל לאחר אכילתו, אלא לפמ"ש דבסוכה ג"כ הכי הוא דצריך להקדים למה קתני ע"פ דוקא, י"ל כיון דסוכה ממצה ילפי' נקיט ע"פ וממילא נדע דגם בסוכה כן לר' יוסי וליכא למטעי דוקא בע"פ משום חיובא דמצה ועיי' תוס' ד"ה מה ארי' בתי' שני ולתי' קמא של תוס' משום דבפסח קאי לא הו"ל להניח ערבי שבתות דתדירי בכל שבוע, וכיון דאינו מודה ר"י רק בפסח וה"ה בסוכה י"ל משום דבפסח קאי נקיט פסח ושביק לסוכה וא"ש:
וי"ל עוד בע"ס ליכא רבותא כ"כ מע"פ לפמ"ש משום דמצוה להקדים כל האפשר מצות אכילת מצה וכזית בסוכה י"ל בע"פ דאיכא אמירת הגדה על הסדר והלל דהוא דאוריית' ולא סמוך כ"כ אכילה דעיו"ט כמו כזית בסוכה ואיכא רבותא טפי בע"פ מבע"ס, ומיושב בזה קושי' מג"א על הרמ"א דמחמיר בסוכה יותר מבע"פ דסמוך לה יותר ויש סמך לחילוק זה דביותר יש לחוש בע"ס מבע"פ מדלא קתני במתני' ע"ס לר' יוסי, ועשה רמ"א פשר דבר עפ"ז לחוש בע"ס למחמירים מחצות משא"כ בע"פ וא"ש נכון לפי הענין:
והנה בסוגיא ש"ס אין מפורש אם מודה ר"י בע"ס או דוקא בע"פ משום חיובא דמצה אבל בע"ס לא וכן משמע מדל"א ג"כ דמודה ר"י בע"ס, וצ"ל דמצה חיובו מפורש טפי מכזית דסוכה דלא אתי רק מהקישא ומפורש חמיר טפי ועיי' רא"ש ביצה גבי מוטב שיהיו שוגגים דבמפורש צריך להפריש יותר ועי' צל"ח שם, ועי' זה בשבועות פ' שבועות שתים בתרא ור"ן בסוגיא דח"ש כצ"ל ודוחק, וגם לחלק בין שבת ויו"ט דאיכא מצוה דאורייתא לחיוב דמצה ג"כ קשה להבין וטרח הצל"ח לפרש, ולפע"ד נראה לדסוברים דליכא חיוב פת בשבת ויו"ט ויוצא בבשר ופירות וכדומה יש לחלק בין ע"פ לשויו"ט, עפמ"ש רשב"ם פסחים ק"ט ע"ב ד"ה או דלמא דלהכי נקיט דלמא אתי למיכל למצה אכילה גסה ושביק לפסח דלגבי לחם הוי אכילה גסה באכילה מועטת נקיט מצה, וי"ל דזהו החילוק לר' יוסי בין ע"פ לעשויו"ט, דבשבת ויו"ט יוצא בבשר ופירות וליכא למיחש כ"כ שלא יהיה תאב לאכול כשיאכל פת בעשויו"ט דאפשר לו לצאת בבשר ופירות משא"כ בע"פ דבעו לאכול מצה ומשום אכילת פסח לא חייש ר"י גם בע"פ רק משום אכילת מצה, וא"ש דנקיט לקמן ק"ז משום שלא יאכל מצה לתאבון, ויש להעמיס זה בכוונת ר"ה ר"פ ע"פ דמודה ר' יוסי בע"פ משום חיובא דמצה דבעי למיכל מצה דוקא, וגם רצה לומר דלא כר"י דאסור לאכול ע"פ משום חיוב דפסח כמו בעשויו"ט, ולר' יוסי בע"פ מודה משום חיובא דמצה דוקא, אלא לפ"ז בע"ס מודה ג"כ ר"י כיון דבעי למיכל לילה ראשונה פת דוקא מט"ו ט"ו, וי"ל עוד דוקא בע"פ מודה משום דחיוב לאכול מצה לחם עוני, משא"כ בסוכה יוכל לאכול פת נלוש ביין ושמן ורווחא לבסומא שכיחי משא"כ בפסח דבעי למיכל לחם עוני דלא תאב לו וכ"ש כשאכל בע"פ קודם רק מצה עשירה לא יערב לו אכול לחם עוני בלילה, ודוקא בע"פ מודה ר"י:
ומיושב בזה מה שנתקשה הצל"ח בקושי' ש"ס ותרצן וכי לא ידע דר' יוסי ל"ל כר"י והא המקשן ידע ע"כ דיש לחלק בין ע"פ לערבי שבתות וי"ט דהא מקשה מאי ארי' אפי' שויו"ט נמי, וגם ר"ה דמתרץ לא נצרכה אלא לר' יוסי מה לו לומר מ"ט דמודה בע"פ הא המקשן ג"כ הקשה אפי' עשויו"ט דיש רבותא בעשויו"ט הי' מאיזה טעם שיהיה וזהו בעצמו טעמא דר' יוסי דמודה בע"פ, והדקדוקי' עצומים, ולמ"ש י"ל כ"ז די"ל דהמקשה ידע שיש לחלק בין ע"פ לעשויו"ט דבשויו"ט יוצא במיני תרגימא, משא"כ בפסח דצריך לאכול מצה דאיכא חשש יותר שלא יאכל לתיאבון כמ"ש רשב"ם והיינו דקאמר אפי' עשויו"ט נמי דא"צ פת ג"כ ס"ל לר"י דאסור לאכול, ולא ניחא לי' דמתני' ר' יוסי ומודה בע"פ מהאי טעמא, תינח שארי שבתות וי"ט, אבל עדיין קשה ע"ס נמי ומתני' דוקא ע"פ קתני דגם בסוכה מחוייב בפת כמו בפסח, ע"ז בא ר"א ומחדש חילוק אחר שאני ע"פ משום חיוב מצה דהוא לחם עוני משא"כ ע"ס דחיובא דיומא יצא בפת עשיר ומתני' דוקא קתני ע"פ:
ולשיטת ר"נ ודעימי' דבעי למיכל כזית פת בכל יו"ט י"ל בכוונת המקשן אפי' ע"ש ויו"ט דאיכא רבותא בשבת ויו"ט דבפסח איכא תרתי מ"ע דיו"ט ומ"ע דאכילת מצה הגם לאמת ליכא לחלק אם חוששין שלא יהיה תאב מה ליה ב' מ"ע או חדא מ"מ שייך אפי', ולא ניחא ליה דמתני' כר"י ומודה מה"ט דבפסח איכא תרתי דלאמת א"א לומר דעשויו"ט ל"ח כיון דמ"ע איכא, או דקשה עדיין מע"ס דאיכא נמי תרתי כמו בפסח מ"ע דיו"ט ומ"ע דט"ו ט"ו, והתרצן משיב משום חיובא דמצה דוקא לחם עוני דלא תאב לי' משא"כ בע"ש ויו"ט אפי' דסוכות דיוצא בפת עשיר כמ"ש, ומיושבים הדקדוקים לכל השיטות, ע"ד אשור ופלפלא טבא, ולדינא לא מודה ר"י רק בע"פ ולא בע"ס, ובטוש"ע לא כ' בסי' תרל"ז מדין זה רק בסי' תע"א בע"פ ולדינא יש לעי' עוד:
ואשעשע קצת בדבריך שכתבת לחלק בין ע"פ לע"ס דיש להחמיר בע"ס משום דבעי לתאבון יותר דבעי למיכל כביצה וזו כשיטה אחת שבר"ן סוכה, הלא המחבר בסי' הנ"ל פסק דיוצא בכזית, ורמ"א שתיק לי', מ"ש עוד כיון ששותה ב' כוסות הו"ל כטובא דמגרר גרר, יכונו דבריך, ועיי' מג"א סי' תע"א ס"ק ד' הנלפע"ד כתבתי אחר עיון מעט, ואתה בע"מ אחת יושב באהלה של תורה אשריך וטוב לך שים עיניך על דברינו לטובה ותודיעני, הכ"ד דודך אוה"נ חפץ בשלותך. פ"ב ד' אה"ח דסוכת תרל"א לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימן ב"הג מהרמ"ס לפ"ק: