כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה קד
שנה טובה ומבורכה, מאלקי המערכה, טובה ומתוקה ששון ושמחה, לתלמידי י"נ הרבני המופלג בתורה ויראה קדומה, מימים ימימה בן אחותי כש"ת מו"ה משה קארניטצער יחי' לאי"ט:
הנה ברך לקחתי וברך אשיב לך מקרב הלב, ימלא ה' כל משאלותיך לטובה, ובאו הברכות האלה עליך והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלקיך בלי ביטול ופזור הנפש כי היא חיינו ואורך ימינו שבתנו בבית ה' כל ימי חיינו אמן:
וע"ד שהוקשה לך בשינוי' הסוגי' בר"פ ד' דר"ה אמר רבה הכל חייבין ואין הכל בקיאי' וכו' וכן הוא בפ"ק דמגלה, ובר"פ לולב וערבה מקצר ועולה ולא אמר הכל חייבי', כבר עמד ע"ז בס' טור אבן במגלה והאריך למעניתו ליישב זה ובכל דבריו במח"כ לא העלה מקום יישוב המיישב דעת:
ואני בעני הכינותי מקום יישוב, בשנבין הא דהקדים רבה הכל חייבי' מה רצה בזה פשיטא והכל חייבי' לא הו"ל למימר אלא אין הכל בקיאי' ורש"י במגלה כ' וז"ל הכל חייבי', מתוך שהוא מחוייב בדבר הוא בהול לצאת י"ח, הנה יצא לפרש מה שאמר רבה הכל ועיקר חסר דהא פשיטא דהכל חייבי' וחשש שמשו"ה יהי' בהול חסר, והנה במגלה שם הי' נ"ל דהוצרך להקדמה זו משום דמגלה דרבנן לא בהול כ"כ כמו במצוה דאורייתא ועיי' זה בטורי אבן שם, ובפ"י ביצה סוגי' דט"כ, אלא נגד זה י"ל במצות מגלה כיון שהכל חייבי' אפי' נשים דלא מחייבו במ"ע שהז"ג מ"מ מחוייבי' במגלה שאף הן היו באותו נס שקולה וחמירא וזריזי' יותר במצוה זו שהכל חייבי' בה והיינו דאמר הכל חייבי' לכן יש למיחש שיהי' בהול הגם שהיא מצוה דרבנן, ובר"פ לולב וערבה לולב מצוה דאורייתא לא הי' צריך להקדמה זו, וי"ל קצת בזה הא דאמר ר"י מפני שעיניה' של עניי' והקשה תוס' הא בשופר (ולולב מודה ע"כ לחששא דרבה, ולמ"ש דבמגלה לא חייש רבה רק משו' דהכל אפי' נשים חייבי' והא מלתא ריב"ל הוא דאמר כן מדנפשי' מסברתו שם ד' ע"א ועיי' תוס' שם, אפשר דר"י ל"ל כריב"ל, ולכן נאיד מטעמא דרבה במגלה, אבל בשופר ולולב דמדאורייתא מודה:
אלא הא דאמר רבה בשופר ר"פ י"ט דהכל חייבי' ולא אמר כן בר"פ לולב וערבה עדיין צריך יישוב וגם מה דצריך להקדמה זו דהכל חייבי' בשופר, נ"ל עפמ"ש הר"ן דבמילה בשבת ל"ג משום ש"י דלאו כ"ע טרוד' אלא האב ואחרי' יזכירוהו, משא"כ בשופר ואינך כ"ע טרודים במצוה דיומא, וי"ל להשמר מקושי' זו דל"ג במילה בשבת לש"י הקדים רבה הכל חייבי' והכל טרודי' ואין מי שיזכירוהו משא"כ במילה והוא פשוט ובמגלה דבלא"ה ל"ק מ"ש מילה ממגלה דזה דאורייתא וזה דרבנן, אלא במגלה דכיון דמצוה דרבנן היא לא בהול כ"כ כמו בוולד טומאה דרבנן לכן הקדים הכל חייבי' כוונתו שם דאפי' נשים חייבות ובהול טפי כי היא מצוה ששקולה בכל כמ"ש:
ועפ"ז יתיישב לן הא דר"פ לולב וערבה ל"א הכל חייבי', בשנקדים מ"ש הרמב"ם בהלכ' שופר שמא ילך אצל בקי שיתקע לו, ובהלכ' מגלה כ' שיקרא לו, ולא כ' שילך אצל הבקי שילמדנו לתקוע ושילמדנו לקרות, נ"ל דזה ודאי רחוק שימתין עד זמן מצוה וילך שילמדהו לתקוע דלא בקל ילמד לתקוע וכן לקרות וגם רגילו' דאחד מוציא לכן כ' שילך לתקוע לו ולקרות לו בזמנו, אבל בלולב כ' רש"י בסוכה דילך אצל הבקי שילמדהו הנענועים וברכה דמסתמא כ"ע יודעים ליטול הלולב דרך גדילתן אבל סדר הנענועים לאו כ"א יודע וכן הברכות וחיישי' שילך אצל הבקי שילמדנו דרך הנענועים והברכות וזה בקל שילמדנו וא"א רק שיעשה בעצמו כנ"ל, והנה בשופר ומגלה שהולך אצל הבקי לתקוע ולקרוא לו בוודאי ילך בזמן קיום המצוה ובזמן שכבר האיר היום ורבי' שכיחי כמו במילה בזמנה שהולך לבקי שימהלנו בזמן דרבי' שכיחי ויזכירו אותו כן בשופר ומגלה לכן הוצרך לומר הכל חייבי' ויהיו גם הם טרודי' ולא יזכירוהו ולא ישגיחו בו, משא"כ במילה, אבל בלולב דחיישי' שילך אצל בקי ללמדו נענועים וברכות קרוב יותר שילך קודם שהגיע זמן המצוה שילמדנו כדי שיקיים המצוה בזמנה כתקנה ואז בעוד לא שכיחי רבים בשוק ואין מי שיזכירוהו ולכן לא הוצרך רבה להקדים הכל חייבי' וא"ש הכל בעזרת החונן דעת:
ודבר בעתו מה טוב, אין טוב אלא תורה מדי עברי במרוצה בענין זה נפל מלתא בדעתי במה שנתקשתי מאז בסוגי' ש"ס ר"ה ר"פ יו"ט דמקשה תחלה תרי קראי אהדדי כתוב א' אומר יום תרועה וכא"א זכרון תרועה כאן ביו"ט שחל בחול וכאן ביו"ט שחל להיות בשבת, ורבא דחה זה הא תק"ש חכמה ואינה מלאכה אלא מדאורייתא משרי שרי ורבנן הוא דגזרו בי' ושם ובשום מקום בש"ס דילן לא נמצא יישוב לסתירת המקראות, והי' לי' לרבא לתרוצי קראי, ואמרתי כמה יישובי' בסתירת המקראות על דרך אגדה ומוסר, וכ"ז לא יועיל לנו ליישב סוגי' ש"ס דלא מתרץ ע"ז כלום, והיום חנני הש"י ביישוב נכון, דיש ליישב המקראו' דכתיב יום תרועה יהי' לכם דצריך שיתקע כ"א ואחד וא"י בתקיעת ב"ד, והי' צריך כ"א לתקוע בעצמו, ולא סגי בשליחות דהא הוא מצוה שבגוף דל"מ שליחות כמ"ש תוס' רי"ד קדושי' ועיי' בית מאיר סי' ה', אלא דלא בעי כ"א מעשה תקיעה דוקא אלא שיוצא גם בשמיעה והיא העיקר ועיי' רמב"ם ריש הלכ' שופר ועיי' ס' יום תרועה ר"ה כ"ט ע"ב ד"ה חש"ו, ונראה לי דנפקא לן דסגי בשמיעה מקרא דזכרון תרועה יהי' לכם שא"צ לעשות מעשה תקיעה אלא בזכרון סגי והיינו ע"י שמיעה מאחר ותרתי בעי מעשה תקיעה מאחד ואחרי' ישמעו קול יוצא מזה המחוייב בשמיעה ומתכווני' לשמוע ויוצאי' כנ"ל ועיי' ר"ה כ"ח ע"ב אבל הכא זכרון תרועה כתיב ומסתבר יותר דצריך כוונה ועיי' לח"מ שכ' בשופר דבשמיע' בלי מעשה תלי', ביותר צריך כוונה ממצה וכדומה שיש בה מעשה ודמי' יותר לברכה דתלי' בכוונת הלב דכ' ר"י דלכ"ע בעי כוונה ויש להאריך, והא"ש יישוב המקראות יום תרועה וזכרון תרועה:
ויש להוסיף דמסתבר דלא צותה תורה שכ"א יתקע ויעשה מעשה תקיעה בעצמו דהוא חכמה ואינה מלאכה, וכמה ב"א בכל יגיעות לא יוכלו לתקוע והנסיון ילמדנו ולא העמיס התורה מצות שבגוף מה שא"א לכ"א שיעשה, וזכר לדבר מ"ש הרא"ש בגיטין פ"ב דוכתב לאו אבעל קאי דלאו כ"א יוכל לכתוב, ומסתבר לפרש קרא יום תרועה שישמע ומפורש במקום אחר זכרון תרועה כהנ"ל, ומרומז ליישוב להמקראות במה שאמר הכל חייבי' ואין הכל בקיאים ובא קרא זה דזכרון תרועה ומפרש קרא דיום תרועה כמ"ש דסגי בשמיע' כנ"ל והוא דבר יקר בעזה"י, ולרוב טרדת הזמן והמלאכה מרובה אקצר, וה' יאריך ימינו ושנותינו בטוב ויעלה זכרונינו לפניו לטובה בכל מכל כל כאות נפשך ונפש דודך אוה"נ חותם באהבה. פ"ב ה' ה' דסליחות קץ גלותא לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל