כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה צד
לריח שמניך טובים, ריח תלמידי כבני כריח שדה אשר ברכו ה', ה"ה י"נ הרב המופלג מלא וגדוש מורג חרוץ בע"פ צדיק וישר נגיד נגידות מדבר כש"ת מו"ה עמרם גרינוואלד נ"י בשבת תחכמוני בק"ק טשארנא יע"א:
ני"ה קבלתי בטטי שלא בעתו כי לע"ע איכא דוחקא דפרקא דכלה ואני שאול לתלמידים ולעסקי וצרכי הרבים ביותר בכ"ז אהבה אל מעכ"ת דוחקת אותי לשום עין על דבריו ולהשיב בתשובה מאהבה כיד ה' הטובה עלי, והנה נפשך לשאול הגיע והוא באחת אם מותר ללוש במ"פ שנתערב בהם מעט מים קודם הלישה אם יש לסמוך על הח"י ס"ק ו' וס"ק יו"ד שכ' דנראה לו פשוט דמ"ש המחבר סעיף ג' דבמעט מים מותר ללוש היינו שאינו ממהר להחמיץ ומ"ש בסעיף ו' בלבד שלא נתערב בהם מים היינו דאז מחמיץ ככל עסה שנלוש במים אבל אינו ממהר, או נחוש לדעת מג"א ביישוב סתירת המחבר דאין חילוק בין רב למעט אלא בשינוי ע"י תסיסה או בישול, ובלא"ה דין מים מעוטי' כמרובי' דמחמיצי' וממהרי' להחמיץ אלו דבריך, ואני מוסיף די"ל גם לח"י אין לשין לכתחלה לפי מנהגינו דאין לשין במ"פ לבד דחוששין לדעת רש"י דמ"פ לבד מחמיצין וממהרי' להחמיץ, י"ל גם לח"י דאין לשין דלא עדיף תערובות מעט מים ממ"פ לבד דמשום מעט מים לא נחלש כח מ"מ דמחמיצי' וממהרי' דעד כאן לא קאמר הח"י דבמעט מים אינו ממהר אלא לעיקר הדין דמ"פ אין מחמיצין והחימוץ בא רק מכח תערובת מים שבו ומים אין בטבען למהר החימוץ, אבל לפי דחיישי' לכתחלה לשיטת רש"י דמ"פ לבד גורמין החימוץ מעט מים אין מעכב מיהור חימוץ של מ"פ, אבל יש מקום ספק בדיעבד כשלש כה"ג ולא אפה מיד אם יש לסמוך על הח"י דמ"פ עם מעט מים אינו ממהר, ועוד בה שלישי' אם מותר ללוש לחולה וזקן שצריכים לכך שכ' הרמ"א דלשין להם במ"פ לבד וכ' האלי' רבה דוקא בלא מים אבל עם מים לא דלכ"ע מחמיץ וקיי"ל דממהרי' להחמיץ, וי"ל בתערובות מים מעוטי' מותר ללוש דיש לסמוך או לצרף עכ"פ שיטת הח"י דבתערובות מים מעוטי' אין ממהרי' להחמיץ:
והנה טרם אני אענה בדין מ"פ עם תערובות מעט מים, אני אומר כי מנהגן של ישראל שאין לשי' במ"פ לבד וחוששי' לשיטת רש"י דמ"פ לבד נוקשה מיהא הוי וגם חוששי' לשיטות הסוברים דמ"פ ממהרים להחמיץ תורה הוא, הנה הפר"ח הראה כאן כחו כי עז לחלוק על הראשונים ואחרונים קמאי בתשובותיהם דשיטת רש"י לדינא דמ"פ לבד מחמיץ באומרו דרש"י לא כ"כ רק לר"ל מכח דיוקא דאמר אין חייבי' ע"ח כרת הא איסורא איכא וע"כ דס"ל כאביי בתרי שבולא ובחצבא דאבשונא, אבל להלכתא בוודאי ס"ל לרש"י הלכת' כרבא דמ"פ לבד אין מחמיצין דלא כאביי ור"ל וירושלמי ואין מקום לחוש כלל שלא ללוש במ"פ בלא מים, ואני מוסיף עוד אפי' תימא דרש"י להלכת' אמר דמ"פ לבד מחמיץ היינו דבעי שימור ככל עיסה, אבל מנ"ל דס"ל לרש"י דקיי"ל דמ"פ ממהרי' להחמיץ דלמא כרי"ף ורמב"ם ס"ל דקיי"ל דאין ממהר להחמיץ ואם לשין במ"פ לחוד בשימור כראוי' לכל עיסה שנילוש במים אפשר כבר יצא ידי שיטת רש"י ומנ"ל לגבב ב' חומרות להדדי דמחמיץ וממהר להחמיץ ומכ"ש לפי דקיי"ל דנוקשה דרבנן אין להפריז על המדה להחמיר כ"כ דהא גם לרש"י אינו רק נוקשה כל זה יש להעיר על המנהג שאין לשין במ"פ לבד:
ואחר התבוננות נ"ל דכתורה הוא, דמ"ש הפר"ח דרש"י לא כ"כ רק לר"ל מדדייק ואמר א"ח ע"ח כרת משמע הא אסורא איכא, למעיין בצדק בלשון רש"י יראה דלא כן הוא דהא כ' וז"ל ולר"י דאמר לעיל מ"פ אין מחמיצין ל"ק הך דאיהו אין חייבין ע"ח כרת קאמר ולא הוי חמץ גמור אלא נוקשה וכו' כל הרואה יראה כי לולי דקשה מבריית' לא הוי ס"ל מדיוק מדברי ר"י דכרת הוא דליכא אבל איסורא איכא אלא כדי דלא תקשי עליו מבריית' כ' דלא אמר רק דכרת ליכא וכיון דמכח קושי' מברייתא העלה דא"ח כרת דוקא קאמר ממילא נשמע דע"כ כן הוא לדינא דאסורא איכא:
אלא דקשה על רש"י כיון דמכח קושי' מברייתא אתי' עלי' דר"י והוכיח דא"ח דוקא קאמר מה יענה לרבא דאמר מ"פ אין מחמיצין בתרי שבולא, וצ"ל דס"ל כמ"ש תוס' במנחות נ"ג ע"א דס"ל לרבא כיון שאין בו אלא איסור בעלמא ל"ח דבלע האי גיסא, אלא דתוס' עצמו כ' דעדיין קשה מותיקא וה"ה דקשה מחצבא דאבשונא ועיי' נב"י קמא חאו"ח סי' כ"א שהרגיש והוסיף מה שלא כ' תוס' והוא מדילי' וצ"ע:
וליישב כ"ז נ"ל בשנבאר פלוגתא דאביי ורבא, דשניהם ס"ל הלכה כרבי' נגד ר"ע דאמר לשתי להם, אלא דבהא פליגו אביי מפרש ברייתא דאין לשין ביין שו"ד בלא מים וכן משמע פשטות לשון הברייתא אין לשין ביישו"ד דאין בו רק משקין אלו וקיי"ל כרבנן דמחמיץ, ורבא מפרש הברייתא במ"פ ע"מ, אבל במ"פ לחוד כ"ע מודים דאינו מחמיץ, ודס"ל מסברא דנפשי' דמ"פ לבד בוודאי אינו מחמיץ כלל לכן דחוק קצת בברייתא דאין לשין היינו עם מים, ולהבין יותר פלוגתא דאביי ורבא, אומר דס"ל לשני' דר"ע דחולק רחוק לומר דטעמא משום דס"ל דמ"פ אין ממהרי' להחמיץ דא"כ אנו עושין ג' פלוגת' בדבר ר"ג ורבנן פליגו בדיעבד ור"ע מתיר אפי' לכתחלה, וגם רחוק שיפלגו במציאות וטבע אם ממהר או לא, לכן ס"ל בפשיטות דטעמא דר"ע דס"ל דמ"פ אין מחמיץ וכבר אפלגי בדבר זה תנאי רחב"ג ורבנן במחמיצי' בתפוח, ואומר מעתה כי דבר זה אם בריית' דאין לשין בישו"ד ופלוגתא דר"ע אם במ"פ בלבד או במ"פ ע"מ איירי תלי' בגרסא במנחות נ"ז ע"ב לפי גרס' ר"ל ריה"ג אומר לרבות מנחת נסכים לחימוץ ומפרש ר"ל דס"ל מגבלה במים י"ל ר"ע דלא מוקי לה למנחת נסכים ס"ל מ"פ ע"מ ג"כ אינו מחמיץ וי"ל ברייתא דאין לשין במ"פ ע"מ וס"ל לר"ע דגם מ"פ ע"מ אינו מחמיץ, אבל לגרסת ר"י שם דר"ע אומר לרבות מנחת נסכים לחימוץ ומוכח דס"ל עכ"פ דמגבלה במים ומ"פ ע"מ מחמיצין לכהפ"ח חמץ נוקשה וקשי' דר"ע אדר"ע ועכצ"ל דברייתא דאין לשין במ"פ לחוד, והא"ש די"ל רבא גרס כר"ל ריה"ג אומר לרבות מנחת נסכים לחימוץ שפיר מוקי הפלוגתא דברייתא במ"פ ע"מ והלכה כרבנן אבל בלא מים ר"ע ס"ל דאין מחמיץ ואביי גרס כר"י ר"ע אמר לרבות מ"נ לחמוץ ע"כ ברייתא במ"פ לחוד וקמ"ל כרבנן דמחמיץ זהו הנ"ל לבאר פלוגתא דאביי רבא:
ואחר הוצעת דברים אלו נבוא ליישוב דברי רש"י ואקדים דברש"י שלפנינו ולר"י ל"ק וכן כ' בסמ"ג כשהעתיק לשון רש"י וכן הוא בב"ח ככתבו וכלשונו לפנינו נראה שנוסחא אמיתי' היא וכ"כ תוס' והשתא לר"ל ור"י נראה דגרס ג"כ ר"י, ונ"ל או דהי' לרש"י גרס' ר"ל ור"י כתוס' או ר"י לחוד, וכ' דלר"י דאמר לעיל א"ח ל"ק כ' לר"י דלר"י לשיטתו דאמר במנחות ר"ע אומר לרבות מ"נ לחימוץ לדידי' ע"כ בריית' במ"פ בלא מים, והלכה כרבא וקשי' לר"י, אבל לרבא ל"ק דאפשר דגרס כר"ל ריה"ג אומר לרבות מ"נ לחימוץ, ואם כגרס' תוס' ר"ל ור"י ולר"ל לשיטתו לפי גרסתו במנחות ל"ק, אלא לר"י לשיטתו קשה, והוצרך לתרץ ולדייק דר"י א"ח ע"ח כרת דוקא אמר אבל אסורא איכא ומיושבי' קושי' תוס' מרבא דתרי שבולי ומותיקא, ואי גרס רש"י ר"י לבד ל"ק מידי קושי' תוס' מר"ל מנחות כמובן:
ויש להוכיח דלא גרס רש"י רק אמר ר"י דאי גרס ר"ל ור"י עיסה שנלושה וכו' א"ח, ולר"י ע"כ צ"ל דא"ח ע"ח כרת דוקא הוא כרת הוא דליכא וכו' בוודאי אין לומר דר"ל לאו דוקא אמר א"ח ה"ה דאסורא ליכא כיון דלר"י דוקא הוא בוודאי אין להפריד בין הדבקים שבמאמר אחד אמרו ומביאים בלשון אחד שר"י דוקא ור"ל לאו דוקא קאמר, וקשה לר"ל לשיטתו די"ל כרבא דברייתא במ"פ ע"מ, מנ"ל דמ"פ בלא מים אסורא הוא דאיכא וע"כ דלא גרס רש"י אלא ר"י דלא כתוס':
ויש אתנו מקום ליישב גרס' תוס' אליבא דרש"י עד"פ, די"ל דר"ל אית לי' הוכח' אחרית' דבריית' במ"פ בלא מים קאי דס"ל כל שאין בו משקה שאפשר להחמיץ א"י בו ידי מצה לכ"ע משום הקישא דל"ת עליו חמץ כל שישנו כמ"ש רמב"ן דהא ר"פ רצה לומר משו"ה א"ח משום שהוא מין שאין ראוי' לצאת בו הגם דנדחה מברייתא דהקפה דלא מקשינן חמץ למצה אבל מסברא זו לא נדחה דמקשינן מצה לחמץ דכל שנלוש במה שאין ראוי' להחמיץ א"י י"ח מצה, לפ"ז אם ברייתא דאין לשון במים וס"ל לר"ע דאינו מחמיץ ל"ל ל"ע דא"י במ"ע תיפוק לי' דא"י משום שאין בא לידי חימוץ וע"כ דבריית' בלי מים ובמים מודה ר"ע ועיי' פר"ח סי' תס"ב, ורבא דס"ל דברייתא במ"פ ע"מ לא ס"ל הא מלתא דכל שאין נלוש במשקין שמביאי' לידי חימוץ דא"י משום הקישא דכל שישנו דתלי' רק בקמח שראוי' להחמיץ כמ"ש לח"מ ופר"ח דיש לחלק ורמב"ן הוציא כן מס"ד ולאמת לא חזר מסברתו וי"ל כן ס"ל לר"ל אבל לרבא לא ס"ד לומר כן, ואפשר ס"ל שזהו בעצמו טעמא דברייתא דהקפה וכו' לא משום דלא מקשינן חמץ למצה אלא כיון שהי' ראוי' שיהי' מצה אלא שהמחהו זה לא ממועט מכח היקש, וה"ה דלא מקשינן כה"ג מצה לחמץ ועיי':
והרוחנו בזה ליישב מה שצ"ל על הנהו אמוראי דהקשו מ"ט דר"ל ור"פ חידש מדילי' היקש חדש ולא ידעו לומר דטעמו משום דמ"פ א"מ וכבר עמד הפ"י בזה, והצל"ח הקשה על ר"פ דאמר טעמא דר"ל משום הקישא דחמץ למצה ולטעם זה מותר ג"כ ולמה אמר א" וצ"ל לאו דוקא אין חייבין קאמר ה"ה דמותר, וכן י"ל למסקנא ולמ"ש י"ל קושי' הפ"י וצל"ח כ"א בירך חברת' י"ל הא דלא רצו לומר טעמא דר"ל משום דמ"פ א"מ דקשי' להו דאמר א"ח ע"ח כרת הא אסורא איכא הגם שי"ל א"ח לאו דוקא ה"ה איסורא ליכא הא ר"ל ור"י אמרו תרוייהו כן ולר"י לשיטתו עכצ"ל א"ח דוקא הוא וכן לר"ל דוקא הוא ולר"ל לשיטתו מנ"ל דאסורא איכא הלא י"ל ברייתא דאין לשין במ"פ ע"מ לפי גרסתו במנחות ולכן הקשו מ"ט דר"ל דוקא לר"ל קשה, ומתרץ ר"פ משום הקישא ובין לר"ל בין לר"י מה"ט הוא וא"ח ומותר קאמרו תרוייהו וא"ח לאו דוקא, והדר דחי דר"פ מברייתא, אבל נשאר בסברא זו דמקשינן מצה לחמץ דכל שאין המשקין ממין הראוי' להחמיץ א"י בו מסיק שפיר טעמא דר"ל משום דמ"פ א"מ וא"ח כרת דוקא כמו לר"י וטעמא דר"ל דלא מוקי ברייתא במ"פ עם מים דא"א לומר דר"ע ס"ל דעם מים אינו מחמיץ א"כ ל"ל קרא למעט עיסה שנלושה ביין שו"ד משום מ"ע, וכ"ז בתר דאמר ר"פ למלת' וסברתי' דיש קפידא גם במשקין שנלוש בו ומיושב קושי' פ"י וצל"ח עד"פ טבא ועיי':
והנה הגם דרבא לא ס"ל הך סברא דיש קפידא לענין לצאת ידי מצה במשקין שמביאים לידי חימוץ ונקטי' כוותי' דרבא נגד ר"ל ומשום הא י"ל ברייתא דאין לשין במים כרבא, אבל כ"ז לגרס' במנחות ריה"ג אבל לגרס' ר"י והיא האמת ע"פ הוכח' וקושי' ש"ס שם עכצ"ל דברייתא במ"פ בלי מים כאביי ור"י דא"ח כרת אבל אסורא איכא וכן הלכתא, ויפה כ' הר"ן ובתשובה סי' נ"ט וטור דשיטת רש"י להלכתא דמ"פ לבד מחמיצין וכוונו האמת בשיטתו דלא כפר"ח כנלפע"ד ועיי':
מתוך דברינו למדנו ג"כ דס"ל לרש"י להלכתא דמ"פ ממהרים להחמיץ דלא כרי"ף ורמב"ם דס"ל דקיי"ל כר"ע וריב"ל דאין ממהר להחמיץ, דאי הי' עולה ע"ד רש"י די"ל דטעמא דר"ע משום דס"ל דאין ממהר להחמיץ לא ה' קשה לי' מידי על ר"י די"ל דמפרש ברייתא במ"פ ע"מ כרבא ול"ק דר"ע אדר"ע לשיטתו דס"ל דמחמיץ אלא שאינו ממהר להחמיץ ע"כ דלא עלה ע"ד רש"י לומר דר"ע חולק משום דפליג במציאות ובטבע מ"פ אם ממהרים להחמיץ או לא, והוכיח רש"י כן מפלוגתא דאביי ורבא ע"פ שבארנו הפלוגתא ועוד אי ס"ל לרש"י דטעמא דר"ע משום שאין ממהר וקיי"ל כר"ע נגד רבים לא הי' מקשה על ר"י די"ל דר"י כר"ע ס"ל וכריב"ל, וע"כ דס"ל דוודאי לכ"ע אין הלכה כר"ע נגד חבריו, וריב"ל ג"כ במ"פ בלא מים ומייתי לדריב"ל דאמר יומא קמא ל"ת לי לענין מ"ע כמ"ש הרז"ה:
ויש לנו הוכחה עוד דרש"י ס"ל דמ"פ ממהרים להחמיץ דקשה על רש"י דס"ל דנוקשה מיהא הוי ממ"ש על שמו דהי' מסופק אם מי ביצים דין מ"פ או דין מים יש להם למאי נ"מ הא ס"ל מ"פ לבד ג"כ וקשה הוא ועי' פר"ח ועיי' נוב"י קמא סי' כ"א שהמציא נ"מ רחוקה ותולה דחוקות לומר דרש"י ותוס' להכי אתכונו, ולפע"ד הפשוט דנ"מ אם יש להם דין מ"פ אין ללוש בהם בשימור דממהרים להחמיץ, ואם דין מים אין ממהרים להחמיץ והמיהור שבו אינו אלא נפוח בעלמא וחמץ בא אחר זמן שיהוי דנלוש במים כנ"ל, ומינה דס"ל דקיי"ל דמ"פ ממהרי' להחמיץ:
ודע דיש לומר לרש"י דברייתא במ"פ בלא מים י"ל דמ"פ ע"מ אין ממהרים להחמיץ דמים מחלישין כח מ"פ ואין גורמין מיהור החימוץ ויש להסביר יותר עפמ"ש בס' מנוח דמ"פ ממהרים משום שהם רותחי' בטבעם, וי"ל אם נתערב בהם מים נתקרר חמימות המ"פ, ומהא דס"ל לרבנן כל שאין לשין אין מקטפי' אין ראי' דשאני קיטוף דהוא בחוץ ואינו מתערב עם מים שבפנים ולא נתקררו המ"פ שבחוץ ע"י מים שבפנים, אבל כשמתערבי' בפנים נ"ל שמחלישי' כח המ"פ כן י"ל, אלא מדס"ל לרבא דברייתא במ"פ ע"מ איירי צ"ל דמ"פ בתערובות מים ג"כ ממהרי' להחמיץ הגם דמברייתא אין הוכחה מ"מ לא מצינו חולק על רבא בהא דמ"פ ע"מ ג"כ ממהרים ומנ"ל להקל כנ"ל:
סוף דבר הכל נשמע כי מנהגן של ישראל שלא ללוש במ"פ וחוששי' לשיטת רש"י תורה היא דזהו שיטת רש"י בוודאי להלכתא דמ"פ לבד מחמיצין, וממהרי' להחמיץ דלשיטתו ע"כ דלהלכת' דממהרי' דאין במהיר שום פלוגתא כמו שכתבנו ובארנו באר רחובות:
והנה מ"ש הרמ"א אפי' לקטף, והקשה המג"א מאי אפי' נהפוך הוא דהו"ל מ"פ ע"מ, וכ' דקמ"ל אפי' שהמ"פ מעט כמ"ש במק"א ושם כ' כמסתפק אם לאסור בדיעבד בנפלו מעט מ"פ במים והראה מקום לחילוק זה ממ"ש הרא"ש דקיטוף שאני דהוא דבר מועט, ורבים ראו דברי המג"א וכן תמהו ה"ה האלי' רבה וחמד משה ובספר אשל אברהם מובא במק"ח, הרא"ש לא כ"כ רק לת"ק אבל אנן הא קיי"ל כרבנן דאת שאין לשין אין מקטפין בו, ומק"ח כ' דכוונתו הגם דקיי"ל כרבנן דאין מקטפין בו היינו לכתחלה דלא לעשות פלוגתא רחוקה כ"כ בין רבנן לת"ק דמתיר קיטוף לכתחלה רבנן ג"כ לא אמרי רק דאין מקטפי' לכתחלה אבל בדיעבד שלא אפה מיד מותר אלו דבריו ז"ל, לפ"ז הא דאין מקטפין הוא מדינא דרבנן דברייתא דלכתחלה אסור, וקשה על מ"ש רמ"א שאין נוהגין ללוש ואפי' לקטף הא לקטף מדינא אסור לכתחלה ובמ"פ לחוד רק חומרא הוא לחוש לרש"י וגם למה יהי' שרי לחולה לקטף דהא במ"פ ע"מ אסור ללוש לחולה כמ"ש הא"ר וכן דייק לשון הרמ"א א"כ למה מותר לקטף במ"פ הא למאן דס"ל דמ"פ ע"מ ממהרים ה"ה דאסור לקטף לכתחלה, וצ"ל כיון שאינו אסור רק לכתחלה מתירין לחולה הצריך, אבל קושי' ראשונה קשה מאי אפי' כ"ש הוא ממ"פ לבד וצ"ע:
ומ"ש בסק"א דמ"פ מעט שנפלו לעיסה, ומדמה למ"ש הרא"ש לענין קיטוף לת"ק נ"ל לדינא דיש לחלק בין קיטוף שהוא מבחוץ ואינו מתערב עם המים גורם מיהר יותר גם דבר מועט מאם מערב מעט מ"פ בפנים דמים שבפנים מחלישין כח של מעט מ"פ וכבר כתבנו מסברא זו לעיל לשיטת רש"י ושם נאמר לענין תערובת מ"פ ומים שוה בשוה, וכאן אזלינן בשיטת הראשונים דנקיט המחבר להלכה דמ"פ ע"מ ממהרים י"ל דוקא בשוה, אבל מעט מ"פ אין ממהרים וכמו דס"ל לת"ק בקיטוף דשרי הגם דלא קיי"ל כוותי' דוקא בקיטוף, אבל בשנתערבו בפנים אפשר גם רבנן מודו לו, ואפשר גם המג"א להכי אתכוון ולכן כ' אם נפלו מעט מ"פ לתוך העיסה היינו שנתערבו עם המים שבפנים לעיסה ועיי', ועיי' מהרש"א ל"ח ע"ב שכ' בחד תי' דמעט מ"פ אין ממהר, וקשה הלא פליגו בזה ת"ק ורבנן לענין קיטוף ודוחק דקיטוף הוא יותר משמן דרקיקי נזיר ולחמי תודה, ולמ"ש א"ש דקיטוף שאני שהוא למעלה בזה פליגו ומהרש"א חידש מדנפשי' דאם נתערב מעט בפנים אבדו כחם ובטל כח המיעוט ברוב מים ואינו ממהר להחמיץ כנ"ל ועיין:
ונ"ל להביא ראי' דמעט מ"פ בפנים אינו ממהר לכ"ע מדמקשה ר"ע אדר"ע מדאמר ולשתי להם ואם הא דאין לשין ביישו"ד היינו אפ' במעט מ"פ דלמא הא דאמר ר"ע ולשתי להם הי' במעט מ"פ ול"א לו דבר וקמ"ל כת"ק דמעט מ"פ אינו ממהר להחמיץ דלא כרבנן דאמרו את שאין לשין אין מקטפין דמעט ג"כ מחמיץ, והא במעט מ"פ ליכא מ"ע כמבואר בש"ס ל"ח ע"ב, וע"כ דס"ל למקשן דמעט מ"פ בפנים לר"ע אינו מחמיץ ורבנן ל"א אלא שאין מקטפין דאינו מתערב יפה ברוב מים, אבל מעט מ"פ בפנים לכ"ע אינו ממהר ומאי קמ"ל ר"ע וע"כ דלש במ"פ הרבה בשיעור מים ומקשה שפיר, ומיושב בזה דקדוק עצום שיש להרגיש בו למאי הביא המקשן סיפא דברייתא פלוגתא דקיטוף אחר שהביא הא דאמר ר"ע ולשתי להם קשה דר"ע אדר"ע, ולמ"ש א"ש דבלא"ה הי' מקום לומר דר"ע לש במעט מ"פ וקמ"ל דמעט מ"פ אין ממהר, ולכן מביא פלוגתא דת"ק ורבנן בקיטוף דמוכח דמעט מ"פ בפנים לכ"ע אינו מחמיץ ולא קמ"ל ר"ע חדשות במעשה שהי' וע"כ דלש עם מ"פ טובא וא"ש ועיי':
היוצא לנו מדברינו כי מעט מ"פ מעורב עם המים אין ממהרין להחמיץ והיינו מעט דמעט דליכא משום מ"ע כמ"ש המג"א סי' תע"א ועיי' ח"י סי' תס"ב ושיעור כזה מוכח דאינו ממהר מדמקשה ר"ע אדר"ע כמ"ש אבל יותר משיעור זה שיש בו משום מ"ע לא מוכח דאינו ממהר מכח קושי' המקשן כמובן ושיעור מעט מ"פ דליכא משום מ"ע ג"כ ליכא חשש שימהר כנ"ל, לפ"ז יש ג' חלוקי דינים לענין לישה לכתחלה, א) במ"פ לבד נוהגין שאין לשין אלא לחולה, אבל לברי לא וכ"ש שאין לקטף לכתחלה במ"פ ובמ"פ עם מים אסור אפי' לחולה ובמעט דמעט מ"פ יש להתיר אפי' לברי, וכ"ש לחולה עפמ"ש בצירוף דאיכא נמי שיטת רי"ף רמב"ם ורמב"ן דקיי"ל דמ"פ אין ממהרין להחמיץ כנלפע"ד:
ודע דנ"ל דאם צריך ללוש לחולה וזקן מותר לו גם לברי לאכול ממנו, ל"מ מה שכבר לש בעד החולה והי' נזהר ואפה מיד, אפי' לכתחל' מותר להרבות בלישה עד שיעור עיסה שלשין בפסח דהא הא דאין לשין לכתחלה כדי לאפות מיד דחששו חכמים שמא לא יהי' נזהר יפה ויחמיץ קודם שיאפה, ואנו חוששין לשיטת רש"י דמ"פ לבד מחמיצין ואין אנו מכניסי' עצמנו ללוש לכתחלה שמא לא יהי' זריז יפה. אבל מאחר שע"כ צריך ללוש לחולה ויסמוך שיהי' נזהר הגם שאין מקילין רק משום דהעיקר לדינא דלא כרש"י מ"מ אם הקרה שלא נזהר כ"צ ונתפח חוששין לדעת רש"י ואסור לחולה לאכול ממנו, וכל ההיתר וקולא לחולה שסומכי' בזה שיהי' נזהר מותר להרבות ג"כ בשביל ברי בלישה ואפי' זו עד שיעור שלשין עיסה במים בפסח מ"ש עיסה פחות מכשיעור או כשיעור והואיל דכל זה רק חומרא ומנהגא נ"ל לצדד ולהקל והמקיל לא הפסיד:
והנה לכאורה כמו דמעט מ"פ בטל כחם ברוב מים שאין ממהר להחמיץ, כן מעט מים בטל ברוב כח חמיץ שבמים ברוב מ"פ ואינו מחמיץ לדסוברים דמ"פ לבד אינו מחמיץ, ולרש"י דמ"פ לבד מחמיץ חמץ נוקשה וע"מ חמץ גמור מעט מים רק נוקשה הוא דבטל כח המים כן נראה לכאורה:
אלא דרמב"ם פ"ב מחו"מ הלכ' ב' כ' וז"ל חמשת מיני דגן אלו אם לשין במ"פ לבד בלי שום מים לעולם אין באי' לידי חימוץ שאין מ"פ מחמיצין אלא מסריחין ומ"פ הן כגון יין חלב ודבש וכו' והוא שלא יתערב בהם שום מים בעולם ואם נתערב בהם מים כ"ש הרי אלו מחמיצין עכ"ל, הנה מבואר מדברי הרמב"ם דמעט מים מחמיצין ומדכ' בלי שום מים, וכ' עוד אח"כ ואם נתערב בהם מים כ"ש, נראה דאפי' מעט דמעט מים מחמיץ, והנה כפל תנאו תחלה כ' בלי שום מים ולבסוף והוא שלא יתערב בהם שום מים, נ"ל דתרתי קאמר תחלה כ' אם לשין במ"פ לבד בלי שום מים היינו שאינו מערב בעיסה בשעת לישה שום מים, ואח"כ כ' מה בכלל מ"פ והוא שלא יתערב בהם שום מים שבעולם היינו שלא יהי' כבר מעורבים כ"ש מים במ"פ הגם שכבר נתערבו מ"מ לא בטלי' ולא פסק כח חמוץ של המים, ומסיים ואם נתערב בהם מים כ"ש הרי אלו מחמיצין, נ"ל דלא תימא דלא יתערב בהם שום מים בעולם דאם נתערב אין לשין לכתחלה או אפי' דיעבד אסור, איסור נוקשה בעלמא, לכן סיים וכ' הרי אלו מחמיצין חמץ גמור כמו שנתערב מים הרבה עם מ"פ ונ"ל הא דפשיטא לרמב"ם דכ"ש מים מחמיץ הוא מדקתני בברייתא אין לשין ביין שו"ד ומוקמי' הברייתא מ"פ ע"מ דמ"פ לחוד אין מחמיץ ובוודאי פשטות לשון הברייתא משמע דאין לשין בישו"ד לחוד, ורבא ס"ל דמ"פ לחוד אין מחמיצין וצ"ל ברייתא אין לשין ביישו"ד עם תערובת מים, אבל בוודאי רחוק להעמיס בבריית' דיש במים כמו מ"פ, אלא דעיקר מ"פ ומערב בהם מעט מים בשעת לישה או שמעורבים כבר קודם לישה וא"ש יותר אין לשין ביישו"ד דבשעה שלש אין ניכר ונראה שיש בתוך מ"פ מעט מים מעורבים ונקרא הלישה על מ"פ כנ"ל, ויש להוכיח דדיוק זה שדייקנו מלשון אין לשין בישו"ד דמשמע דרוב מ"פ אמיתי הוא דיש להקשות מנ"ל למקשן להקשות בפשיטות ר"ע אדר"ע דס"ד דלש ביט"ר דלמא הא דאמר ר"ע דא"י במ"ע היינו במ"פ לבד או מעט מים והא דלש הי' במחצה מים ומחצה מ"פ ומנ"ל בפשיטות דגם כה"ג מקרי מ"ע ועיי' מג"א סי' תע"א בשם גבורת השם וב"ח דמ"פ ע"מ לאו מ"ע היא ועיי' ח"י שהקשה מדמקשה ר"ע אדר"ע הא ברייתא לר"פ במ"פ ע"מ וע"כ דגם זה מ"ע, ומג"א ופר"ח כ' דאי דוקא בלא מים קרא דלחם עוני ל"ל תיפוק לי' דאינו בא לי"ח, וקושי' מג"א ופר"ח דחיתי במק"א די"ל דקרא צריך ברוב מ"פ ומעט מים דמחמיץ והוא מ"ע אבל מחצה מים מנ"ל, וקושי' ח"י אלימא, אלא דצ"ל מנ"ל למקשן בפשיטות דגם זה מחשב לר"ע מ"ע ובתשובה העלתי דרמב"ם באמת ס"ל דמ"פ ע"מ ל"מ מ"ע ומ"ש בפ"ה במים בלבד הוא לכתחלה מדרבנן ונפקא לי' מירושלמי א"כ קשה מקושי' המקשין ר"ע אדר"ע, מזה יש לחזק דקדוק לשון ברייתא מדייקנו דאין לשין ביישו"ד היינו שרוב הוא מ"פ ומיעוט מים, ור"ע דאמר לשתי להם ביישו"ד ג"כ הכי הוא שהי' מ"פ מרובים ומיעוט מים וזה ודאי מ"ע שא"י בה והכי מוכח מדצריך קרא דלחם עוני כמ"ש ומקשה שפיר ומכ"ז סיוע לשיטת הרמב"ם דכ"ש מים גורם החימוץ וחמץ גמור הוא ועי':
וצ"ל הגם דמעט מ"פ עם מים אין ממהר להחמיץ כמו שהוכחנו לעיל מ"מ מעט מים גורם חימוץ גמור, דטבע כך הוא, ויש להסביר ע"פ ספר המנוח שהבאנו לעיל דמ"פ רותחי' הם לכן גורמי' מיהר הנפוח וסרחון, ואם מ"פ מועטי' מתקררי' ואבדו כח החימום והמיהור, אבל מעט מים במ"פ הרבה לא נתבטל טבעם החימוץ שיש בהם דלא תלי' בחמימות וקרירות כנ"ל:
וראיתי באלי' רבה שרצה להשיא כוונת הרמב"ם מ"ש ובלבד שלא יהי' כ"ש מים ר"ל איזהו מים שיהי' בין קרים בין טל וכדומה מלבד שרחוקים דבריו לפרש לשון הרמב"ם עד"ז מה יענה לתחלת דברי הרמב"ם שכ' במ"פ בלבד בלא שום מים ואם אמור יאמר שגם בזה יש לדחוק דכוונתו שום מים איזה מין מים שיהי', למה כפל הרמב"ם תנאו פעמים תחלה וסוף, אבל אם נפרש דבריו כפשיטות וכאשר פירשוהו כל הגאונים דכוונתו אפי' מעט מים דבריו מזוקקים וצריכים למ"ש תחלה ולמ"ש בסוף כמ"ש לעיל ואמת נכון הדבר כאשר פרשוהו:
והנה פסקי הש"ע סתרו אהדדי דבסעיף ג' כ' מותר ללוש ביין אע"פ שא"א בלא טיפת מים שנופלת בשעת הבציר והוא מהגהמיי' בשם ריב"א וסמ"ג, וזה דלא כרמב"ם, ובסעיף ו' כ' ובלבד שלא נתערב בהם מים משמע אפי' מים מועטים, וכנה"ג עמד בקושי' ד, ומ"ש הגאון חתן המג"א אין בו די ישוב דסוף כ"ש קשה הא הרמב"ם כ' דאפי' מעט מחמיץ, וצריך לצרף דבריו עם מ"ש האלי' רבה בכוונת הרמב"ם וכבר כתבנו דדברי אלי' רבה אין זכורי' לטוב בדבר זה במח"כ:
והנה הח"י קרא תמה על תמיהת הגאונים זצ"ל דנ"ל פשוט דמ"ש המחבר בסעיף ו' היינו דמעט מים מחמיץ במקום שהוא ובעי שימור אבל אינו ממהר להחמיץ וזהו דכ' המחבר בסעיף ג' דמותר ללוש היינו בשמירה מעולה ככל עיסה שנלושה במים אלו דבריו ז"ל, הנה כבר כתבנו בתחלת דברינו דדבריו אמורים שפיר בכוונת המחבר דלא חש כלל לשיטת רש"י, אבל לפי מנהגינו אסור ללוש ברוב מ"פ ומעט מים דלא עדיף לרש' רוב מ"פ ומעט מים ממ"פ לבד, אבל באמת דברי חק יעקב לא מסתברו כלל, דנהפוך הוא כל שיש מ"פ יותר ביותר גורם המיהור, וכל שיש מים ביותר מחלישין המ"פ שלא יפעלו מיהור הנפוח והחמוץ כ"כ, והי' מקום לומר דגם הרי"ף ורמב"ם דס"ל להלכתא דמ"פ א"מ דאם מעט מים נתערבו דמחמיצי' וממהרי' יותר ממ"פ עם מים שוה בשוה, אלא דמסתימת דבריהם לא משמע, ולפמ"ש סיוע לרמב"ם דמעט מים ורוב מ"פ מחמיץ דברייתא בהכי איירי מוכח דר"ע ס"ל דאפי' מעט מים ורוב מ"פ אין ממהר להחמיץ, אבל הא ודאי נגד השכל והסברא לומר דרוב מ"פ ומעט מים דאינו ממהר ומחצה מים ומחצה מ"פ ממהר יותר, שוב ראיתי דבאלי' רבה דחה דברי גיסו הח"י בב' ידים ולא מטעמי' דידי' אלא דאתי עליו מכח ממ"נ אם נתבטלו המים אינם מחמיצין ואם לא נתבטל ממהר להחמיץ עיי' בו:
ולרוחא דמלתא אביא לי ראי' דלא כא' והוא ממ"ש הרמב"ן במלחמו' ליישב קושי' הרז"ה על הרי"ף מנ"ל דריב"ל ס"ל דמ"פ אין ממהרין להחמיץ דלמא ריב"ל בלא מים אמר יומא קמא ל"ת מכאן ואילך לושו משו' דאינו מחמיץ והא דמייתי ש"ס לדריב"ל לענין מ"ע והשיב רמב"ן אי בלא מים לא מוכח מריב"ל דמשו' מ"ע אמר ז"ק לא תלושו לי דבלא"ה א"י כיון שאינו מחמיץ וע"כ דש"ס ידע דריב"ל עם מים קאמר, ואי כדברי ר"י דמעט מים מחמיץ אבל אינו ממהר לכ"ע עדיין קשה דלמא ריב"ל אמר י"ק ל"ת בדובשא הרבה ומעט מים דמחמיץ ואינו ממהר ומוכח דמשום מ"ע אמר ל"ת לי דהא מחמיץ, וע"כ דמעט מים אינו מחמיץ או דמחמיץ ממהר להחמיץ למאן דס"ל דמ"פ עם מים מחמיצין ה"ה במעט מים ומוכח מרי"ף ורמב"ן דלא כח"י וגם מרז"ה דלא הקשה דלמא במ"פ ומעט מים ש"מ דס"ל או דאינו מחמיץ או דממהר להחמיץ ג"כ וזו ראי' חזקה מהימנא ועיי':
ואחר שדחינו כל היישובים שנאמרו בסתירת הש"ע אנו אין לנו אלא מ"ש המג"א בשם כנה"ג דאין חילוק בין רב למעט מים דאין מעצור למים להחמיץ בתערובות מ"פ בין רב למעט מים וממהר להחמיץ, אבל לחלק יצא בין שנתערב ביין קודם תסיסה ותוסס אח"כ, או נתערב בדבר וכיוצא בו ונתבשל אח"כ עד שנשתנו המים ונהפכו להיות טבעו כטבע מ"פ, ומ"ש הגה"מ דמותר ללוש ביין הגם שא"א שלא נכנס בו מעט מים בשעת הבציר היינו לאחר שתוסס ולזה כיוון המחבר בסעיף ג', ומ"ש בסעיף ו' ובלבד שלא יערב אפי' מעט כיון דלא נשתנה וכן הסכים בנ"צ ובפר"ח בסי' תס"ב ובאורך יותר בס' תס"ז:
והנה כבר הבאנו ראי' דמעט מים עם מ"פ הרבה ג"כ מחמיץ וממהר להחמיץ, אבל להך דינא דכל שנשתנה ע"י תסיסה וכיוצא בו דדין מ"פ יש למים על המשתנה עלינו להביא ראי' דאינו מחמיץ ומצאתי ראי' לשני דינים להחמיר בלא שינוי ולהקל ולהתיר ע"י שינוי הנ"ל מב' סוגיות א' מדשאלו כולהו אמוראי מ"ט דר"ל ולא ידעו לפרושי טעמא דר"ל משום דמ"פ א"מ ופ"י מוסיף תמיה דתלמידי דרבא היו וכי לא ידעו דס"ל לרבא בתרי שבולי ובחצבא דאבישנא דמ"פ א"מ, גם צ"ל לשון ש"ש אלא טעמא דר"ל משום דהו"ל מ"פ ומ"פ א"מ, ל"ל למימר דהי"ל מ"פ והלא ידע דיין שו"ד מ"פ נינהו ולא הו"ל לומר אלא טעמא דר"ל דמ"פ א"מ, ב' כה"ג יש לדייק בלשון רבא גבי תרי שבולא אלא דמ"פ נינהו ומ"פ א"מ והלא ידע אביי דמ"פ נינהו אלא דס"ל דמחמיצין והו"ל לרבא לומר אלא מ"פ אין מחמיצין, גם צ"ל פלוגת' דאביי ורבא דאביי פשיטא לי' דמחמיצין ורבא אמר בפשיטות דא"מ, ונ"ל עפמ"ש המג"א עוד דראי' דכל שנשתנה הו"ל כמ"פ מתרי שבולי דבולעי' חיטי' ממי גשמים שיורדים בשע' שהם מחוברים וכן שיורד על הענבים כשעודם מחוברים בקרקע וע"כ כיון שנשתנה דין מ"פ יש להם, ונ"ל דוודאי אין לדמות מלתא דיין שנתערב בו מים בשעת הבציר ותוסס אח"כ למלת' דחיטי' וענבי' שבולעי' בשעת שמחוברים וצומחי' וגדלים עמו, דבשעת חבור וצמיחה משתנה בוודאי ומתהפכי' לחלב חיטה ויין שאגור בקליפי ענבים, ועיי' מג"א סי' שי"ח ס"ק ח' בסופו, ועיי' נדרים ל"ו בחלופי' וגדולים ועי' חילוק זה בח"צ סי' ק"ס מ"מ גם ביין שתוסס ודבש שנתבשל י"ל לעצמינו דע' שינוי והיפוך כזה דין מ"פ יש לו ולקמן נביא ראי' דכן הוא ואחר הוצעה זו אומר אני דאביי ג"כ ס"ל במ"פ לבד א"מ אלא דס"ל דחיטי' שבולעים ממי גשמים שיורדים בשעת שהם מחוברים ולא ימלט שלא נכנס מעט מים בתוכם הו"ל מ"פ ע"מ דמחמיץ, ורבא אמר אם תחוש לך חדא נמי אלא דמ"פ נינהו היינו דחיטי' שבלעו בשעה שמחוברים נתהפך בתוכם ומ"פ נינהו דמ"פ יחשבו אף הם וליכא תערובות מים כלל, ומוכח דמעט מים ג"כ מחמיץ דה"ט דאביי ורבא ג"כ לא פליגו רק משום שנשתנה ומוכח דע"י שינוי נתהפך למ"פ, אלא דעדיין לא ידענו דמהני היפוך ושינוי בתלוש כמו מים מעט לתוך יין בשעת בציר' ותסיס' וי"ל ראי' לזה מסוגי' ל"ה דלא ידעי לפרש טעמא דר"ל משום דמ"פ א"מ נ"ל משום דקשה להו מיין דאמר ר"ל ויין א"א שלא יהי' בו תערובות מים בשעת הבציר והו"ל מ"פ עם מעט מים דמחמיץ, הגם דידעו דאמר רבא בתרי שבולי דהו"ל מ"פ משום דנשתנו התם בלעו בשעת חבור וגדל עמם, משא"כ יין זה שנתערב בו בשעת הבציר ומסיק לבסוף אלא משום דהו"ל מ"פ היינו גם יין זה שנתערב מים בשעת הבציר ונשתנה ע' תסיסה ג"כ מ"פ נינהו ומ"פ כאלו ג"כ אין מחמיצין הגם שהי' תחלה מים עכשיו מ"פ נינהו שא"מ, וא"ש נמי הא אמר ר"ל במנחות מגבלה במים הרי דס"ל דמ"פ א"מ, ולמ"ש א"ש התם נלושו בשמן הו"ל מ"פ לחוד אבל הכא קשה להו מ"ט דיין שא"א שלא נתערב בו מעט מים בשעת הבציר וא"ש, ויצא לנו מדברינו ג' דינים, א) דמ"פ עם מעט מים מחמיצי' מדלא ידעו לפרושי תחלה טעמא דר"ל משום דמ"פ א"מ ש"מ דס"ל דמים מעוטי' שביין מחמיצין, ב) וש"מ נמי דס"ל דמ"פ ע"מ ואפי' במעט מים חמץ גמור שיש בו כרת הוא, דאלת"ה אלא דמ"פ ע"מ נוקשה הוא או אם מ"פ ע"מ חמץ גמור מ"פ עם מעט מים אינו אלא נוקשה מאי קשי' להו מ"ט דר"ל ביין הא אמר א"ח כ"ח כרת אבל איסור איכא וגם אם בשמן ודבש דחסרו אפי' מים מעוטי' מותר לגמרי מ"מ לק"מ די"ל דביין כרת הוא דליכא ואסורא איכא ומשו"ה לא אמר דמותר משום יין דכלל עמהם, וע"כ דמ"פ עם מעט מים חמץ גמור שיש בו כרת הוא, ג) לפי המסקנא דטעמא דר"ל משום מ"פ מוכח דכל שנתערב מים קודם תסיסה ונתוסס גם למים דין מ"פ יש להם וכאלו כולו מ"פ שא"מ, והנה אמת חלוקו וסברתו של הכנה"ג והנה נכון, לאשר עשינו לו מכון לשבתו ביישוב הסוגי' בעזרת החונן דעת, דעת תורה מכרעת, ממקור התבונה נובעת, הנלפע"ד כתבתי בכותב' הגסה להשביע ולהשפיע למע"כ תלמידי י"נ ני', וה' יזרוק עלינו מים טהורים מים פרות ורבות יוצאין ממעין קדשו, ימהר לבער שאור שבעיסה, ויבוא כל בשר להשתחות לפניו מידי שבת בשבתו ומדי חודש בחדשו, כאות נפשך ונפש רבך אוה"נ חותם בברכת שמחת חג המצות, ברב שמחות. פ"ב ג' ח' ניסן תרכ"ח לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל