אור ברסלב

כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה צב

תשובה צא

בימי חפזון, יצילהו ה' מכל צר ואסון, ישביעהו שובע שמחות, בחג המצות, ה"ה מעכ"ת י"נ הרב המופלג אשר ידיו לו רב בחוקי חורב המאוה"ג, חרוץ בע"פ כש"ת מו"ה ישעי' ני' אבדק"ק פאטאק יע"א:

יקרת מכתבך קבלתי ונפשך יודעת מאוד כי בעתים הללו רבו הטרדות לכל מרא דאתר' כאתרי' מ"מ לא בעינא להשיב פניך ריקם דחקתי עצמי לאשר השעה דוחקת להלכה ולמעשה קדמו עיני אשמורות לעיין בעינא פקיחא על שאלתך והוא באחד זקן וחולה שהרופאים מוחי' בו שלא יאכל שום מצה אם לא שנלושה לכה"פ במי פירות מאיזהו מין מי פירות שיהי' עם מים, וכבר ראו עיניך מ"ש המג"א בשם ספר גבורת השם וב"ח בסי' תע"א ס"ק ה' ומ"ש בפרמ"ג שם דמי שאין לו אלא מצה שנלוש' במ"פ עם מים שיאכל ולא יברך דספיקא הוא וחשבת דאפשר בשארי מ"פ חוץ מיין שמן ודבש וחלב יש לסמוך על הרמב"ם דס"ל דוקא בד' דברים אלו לא יצא משום מ"ע ובשארי מינים יוצא הגם דלא קיי"ל כוותי' דרמב"ם, מ"מ חזי לצרפו עם שיטת גבורת השם וב"ח דס"ל דליכא משום מ"ע רק כשנלושה בלא מים, ויוכל לברך ע"י צירוף שיטות אלו לפי דס"ל לתוס' ר"ה דליכא במברך לבטלה דרך ברכה משום ל"ת רק איסור דרבנן, ובדרבנן אולי יש לסמוך עכ"ז ויאכל בברכה, אלו דבריך בהוספת נופך משלי, והנני למבוקשך לערוך מערכה מול מערכה, להוציאך מבית הספק אחר העיון לפי מסת הפנאי היטב הדק:

פתח דברינו יאירו לפתוח פתח תקוה לשיטת הרמב"ם דקשו בה טובא מנ"ל דר"ע דאמר עני לאפוקי עיסה שנלושה ביין שו"ד דוקא הוא אי משום דל"א עיסה שנלושה במי פירות או במשקי' ע"כ דוקא קאמר מה יענה לבריית' דאין לשון עיסה בישו"ד, למה נקיט ג' משקין אלו דוקא והא דין דברייתא בכל מ"פ ומשקי' הוא וע"כ דג' אלו לאו דוקא, וכן קשה מר"ל דאמר עיסה שנלושה בישו"ד ולא אמר שנלושה במי פירות, וצ"ל משום דרגילים ללוש בג' אלו וכן י"ל בהא דאמר ר"ע עיסה שנלושה בישו"ד דלאו דוקא הוא, ונלפע"ד ממקום שהקשו עליו משם אנו עושין סמוכי' לשיטתו, מדנקיט הברייתא ישו"ד וכן ר"ל מזה הוכיח דלענין מ"ע ג' אלו דוקא, הנה צ"ל על ר"פ דלא ידע לומר טעמא דר"ל משום דס"ל מ"פ אין מחמיצין וכי לא ידעו כל הנהו אמוראי דאיכא מ"ד דאין מחמיצין ופ"י הוסיף עוד הא תלמידי דרבא היו, ונ"ל דהי' קשה להו אי טעמא דר"ל משום דס"ל דמ"פ א"מ למה נקיט שנלושה בישו"ד ול"א סתם שנלושה במ"פ ע"כ דס"ל מ"פ מחמיץ ובג' אלו איכא טעם אחר ושאלו לר"פ ואמר להו משום דהו"ל מ"ע וכל שא"י אין חייבים וכו' ומשום מ"ע ליכא רק בג' משקי' אלו לכן נקיט ג' משקי' אלו דוקא, ולא תקשי מדדייקו הכי לר"ל מה יענה לבריית' דאין לשין למה נקטה ג' משקין אלו דוקא, דפלוגתא דרבנן ור"ע דוקא בג' משקי' דר"ע ג"כ ס"ל אחמיץ וממהר, אלא דאזיל לשיטתו דא"י במצה שנלושה בישו"ד וממילא ליכא איסור חמץ מכח הקישא משו"ה לש ור"א ור"י ל"א לו דבר דג"כ כותי' ס"ל ור"ג ורבנן ס"ל כריה"ג דיוצאים במ"ע ממילא איכא איסור חמץ בג' משקין אלו, ובשאר מ"פ גם ר"ע מודה דאסור ללוש ואפשר אפי' דיעבד כר"ג לכן נקטה הברייתא ישו"ד דוקא משום ר"ע ורבותא לר"ג ורבנן וא"ש:

והרוחנו בזה ליישב קושי' הצל"ח לר"פ למה אמר ר"ל אין חייבין ע"ק כרת הא מותר ג"כ מכח הקישא עיי' בו שהלך עד"פ, ולמ"ש א"ש דר"ל תרתי קמ"ל מתוך דבריו דנלושה בישו ר אין חייבים ודוקא ג' אלו אבל שנלושה בשארי מ"פ חמץ גמור הוא וחייבי', ואי הוי אומר שנלושה בישו"ד מותר הי' הדיוק הא בשארי מ"פ אסור אבל אין בו כרת דאינו רק נוקשה, לכן אמר א"ח כרת וה"ה דמותר אבל שאר מ"פ אפי' כרת אית בי' ומיושב קושי' הצל"ח, ולמסקנ' דטעמא דר"ל משום דמ"פ אין מחמיצין ואמר א"ח ע"ח כרת אבל איסור איכא דנוקשה מיהא הוי וס"ל כאביי דמ"פ בלא מים מחמיצין, ומ"ש הה"מ דלרמב"ם הא דאמר ר"ל אין חייבי' לאו דוקא, לא הבנתי מה צריך לדוחק הזה י"ל ר"ל כאביי ורמב"ם פסק להלכתא כרבא, אלא דצ"ל למה נקיט ג' משקי' אלו דוקא, י"ל ניהי דהי' קשו להו מתחלה אי משום דמ"פ אין מחמיצין למה נקיט לג' אלו דוקא, לבתר דאמר ר"פ משום דכל שאין יוצאין בו אינן חייבים וכו', הגם דנדחו דבריו מסתמא דברייתא דהקפה ולולי הברייתא הי' מקום לומר כן לכן נקיט ר"ל ג' אלו דאלו הוי אמר סתם שנלושה במ"פ א"ח וכו' הי' מקום לטעות דבג' משקין אלו מותר לגמרי משום היקש דבמ"ע אין יוצאין, ודוקא בשאר מ"פ א"ח אבל אסור, ומג' משקין אלו לא איירי דהן ענין בפ"ע דגם אם היו מחמיצין חמוץ גמור הי' מותר כיון דא"י בהם י"ח מצה, לכן פרט ג' אלו דא"ח אבל איסור איכא לאורוי לן דלא מקשי' חמץ למצה או דס"ל מדנפשי' כן או מכח האי ברייתא דהקפה, והא"ש נמי בריית' דנקט' ג' משקין אלו דאי הוי נקיט שאין לשין במ"פ משום דממהר, ה"א חוץ מג' משקי' דדינא אחרית' אית להו דאפי' מחמיצין חמצן מותר משום היקש חמץ למצה קמ"ל מפורש דאין לשין אפי' בג' אלו דלא מקשינן חמץ למצה לענין זה ומיושב הקושי' שהקשו על הרמב"ם ולא לבד דלא קשי' עליו אלא שמשם ראי' לדינו מדנקטה הברייתא ור"ל ג' אלו, ודיוק זה עצמו דלא נדחק דלאו דוקא ג' אלו נתחזק מכח קושי' פ"י מדלא ניחא להו לפרש טעמא דר"ל משום מ"פ א"מ, וגם מכח קושי' הצל"ח וא"ש נכון, עיי' והבן:

והנה הב"י סי' תס"ב כ' דלא מצא לו חבר לרמב"ם בדין זה ואני מצאתי לו חבר והוא הרי"ף רבו דרבו ז"ל שהעלה להלכה כר"ע מדריב"ל ס"ל כוותי' והקשה הרז"ה דלמא ריב"ל בלא מים איירי דאינו מחמיץ כלל וש"ס מביא דריב"ל לענין מ"ע ורמב"ן השיב עליו דאי ריב"ל בלא מים אמר למלת' מנ"ל דס"ל דבמ"ע א"י הא בלא"ה א"י משום שאינו בא לידי חימוץ וע"כ דריב"ל עם מים איירי, והנה סוף כ"ס קשה דעיקר חסר דהא בדברי ריב"ל לא נזכר א' עם מים או בלא מים אמר יומא קמא וכו' מכאן ואילך ואי דש"ס ידע דהכי הוי דעם מים אמר הו"ל לפרש דהכי אמר, ונ"ל דמובן מדברי ריב"ל עצמו דעם מים קאמר מדפרט יומא קמא ל"ת לי בדובשא למה פרט בדובשא דיש מקום לטעות משום דמ"ע היא, אבל בשארי משקי' יצא דלאו מ"ע היא, ובאמת לא יצא כיון שאינו בא לידי חימוץ, וע"כ דעם מים קאמר דיומא קמא ל"ת ומשום מ"ע ובשאר משקי' באמת יצא דלאו מ"ע היא, ואמר ל"ת לי בדובשא דה"ה ביין ושמן דכחדא נינהו דמ"ע הם וזה ידוע לבניו דכולהו תלתא מ"ע הם ולמדם דא"י במ"ע ומהו מ"ע ידעו, והא דפרט דובשא משום דאמר מכאן ואילך לושו לי בדובשא כי ערב לו הנלוש בדבש, אבל אם בלא מים איירי וגם בשאר משקי' א"י לא הו"ל לומר יומא קמא ל"ת לי בדובשא משום דרצה לומר מכאן ואילך לושו לי בדובשא במקום שיש מקום לטעות בדין יומא קמא יוצאי' בשארי משקין בלי מים, ומוכח מדברי ריב"ל עצמו דבדובשא עם מים אמר יומא קמא ל"ת מכאן ואילך לושו, ומייתי ש"ס כדאמר ריב"ל דמוכח מתוך דבריו דבמים קאמר ומוכח דבמ"ע א"י וגם דאינו ממהר להחמיץ ורוחא הסוגי' בלי דוחק ומינה סיוע לשיטת הרמב"ם ורי"ף כוותי' ס"ל דבחד שיטה אזלו דקיי' כר"ע מדריב"ל ועיי':

והנה הרמב"ם כ' דנלוש' בחלב ג"כ ל"י משום מ"ע ונפקא לי' משום ה דבחד לישנא אמר ריב"ל ל"ת לי בחלבא וצ"ל הא דנקיט ר"ע רק יין שו"ד וכן בברייתא דאין לשין וכו' משום דלא שכיח ללוש בחלב דשרי דוקא כעין תורא, והנה הרי"ף מביא ב' לשונות וכ' ולשנא בתרא דאמר ל"ת לי בדובשא עיקר, וצ"ל כיון דאין נ"מ לדינא בין ל"ק לל"ב לענין אי קיי"ל כר"ע למה דייק הרי"ף כ"כ ומביא ב' לשונות וכ' לשנא בתרא ל"ת לי בדובשא, ונראה דהרגיש במ"ש הרז"ה די"ל דחלב אינו ממהר בטבע להחמיץ ולכן כ' ל"ב ל"ת לי בדובשא ונקטי' כל"ב, ורז"ה ס"ל כיון דמתרץ לבסוף ל"ק דל"ת לי בחלבא הך לשנא עיקר, ורי"ף ס"ל דלשנא דל"ת לי בדובשא עיקר ורמב"ן ור"ן דחו חילוקו של הרז"ה בין חלב לשארי מ"פ, ומסתבר כוותי', ולכן נ"ל דס"ל לרי"ף דמ"ע ליכא רק בג' דברים דהזכיר ר"ע יין שו"ד ותו לא, וחלב לענין חמוץ בטבעו כמו כל מ"פ אבל מ"ע לא הוי, לפ"ז להך לשנא דאמר יומא קמא ל"ת לי בחלבא לא מוכח דעם מים קאמר י"ל בלא מים ואמר בחלבא לא משום דאינו מחמיץ ממילא ה"ה בשארי מ"פ לא ואין מקום לטעות ופרט חלב משום דרצה לצוות מכאן ואילך לושו לי בחלבא דערב לו או דרצה לומר היתר דכעין תורא שרי בשארי יומי, ומוכח דע"כ בלא מים איירי דאי עם מים למה יומא קמא לא הא נילוש בחלב ליכא משום מ"ע וע"כ בלא מים ולא מוכח מדריב"ל דס"ל הלכה כר"ע לא לענין מ"ע ולא לענין דאינו ממהר להחמיץ וש"ס דמייתי דריב"ל משום דעיקר כל"ב דל"ת לי בדובשא וכו' והא"ש דכ' הרי"ף דל"ב הוא דל"ת לי בדובשא והוא העיקר וא"ש נכון ועיין:

והנה הרמב"ם פ"ה כ' דיומא קמא אסור ללוש אלא עם מים בלבד מדכ' אלא עם מים בלבד משמע דחוץ ממים לא ילוש ביומא קמא ובפ"ו כ' דבשארי מ"פ יוצא מלבד יין שו"ד וחלב וכבר נתקשה הב"י בסתיר' זו, ונלפע"ד דרמב"ם דייק מדנקיט ר"ע ג' דברים דוקא הם ונוסף עליהם חלב מדריב"ל וצ"ל דר"ע שביק חלב דלא שכיח ללוש בו, והראנו פנים מסבירות מן הסוגי' כוותי' דדוקא אלו, אלא דבירושלמי איתא וז"ל אמר ריב"ל אותו כזית שאדם יוצא בו צריך שלא יהי' בו משקי' והקשו על הרמב"ם מירושלמי הנ"ל דמפורש אמר ריב"ל שלא יהי' בו משקי' וכוללם יחד דכל משקי' לא יהי' בו, ונ"ל דס"ל לרמב"ם לפי מסקנת ירושלמי שם דריב"ל אמר צריך למצוה ולא לעכובא ועי' מפרש למצוה מדרבנן ויבואר לפנינו אי"ה כוונ' סוגי' ירושלמי, עכ"פ ריב"ל לא איירי רק לענין לכתחלה ומדרבנן וס"ל לרמב"ם לכתחלה גם בשארי משקי' אסור ללוש ביומא קמא ובדיעבד יצא, ור"ע דמפיק מכתיב דקרא עני שיה' לחם עני לאפוקי שנלושה ביין שו"ד בדיעבד לא יצא ודוקא במשקי' אלו אבל בשארי משקי' יוצא והא"ש פסק הרמב"ם דבפ"ה כ' דאסור ללוש היינו לכתחלה ולא איירי שם מדיעבד וכ' דאסור ללוש רק במים לבד והוא מדריב"ל בירושלמי, ובפ"ו כ' דאם לש בשארי משקי' יצא כ' אם לש לכתחלה לא אבל בדיעבד יצא חוץ מיין שו"ד וחלב דבאלו אפי' בדיעבד לא יצא, דיין שו"ד ממעט ר"ע מלחם עני וחלב נפקא מדריב"ל לחד לשנא, דאין לומר דחלב כשאר משקין לכתחילה דלא למה אמר ל"ת לי בחלבא הו"לל לא תלושו לי במשקי' כדאמר בירושלמי ש"מ דחלב אפי' בדיעבד לא יצא וא"ש:

והנה מלשון הרמב"ם וסתימת דבריו שבפ"ו שכ' מצה שלשה במ"פ יוצאי' בה י"ח משמע דאפי' לא עירב מים כלל יצא י"ח וכן נראה לו להה"מ בשיטת הרמב"ם ומביא דעת הי"א והיא דעת רמב"ן במלחמות דכל דליכא תערוב' מים דקיי"ל דאינו מחמיץ א"י מתרי טעמי חדא דכל דאינו בא לידי חימוץ א"י בו מהקישא דל"ת עליו חמץ ועוד משום דלא אפשר לקיים ושמרתם לשם מצוה כיון שאינו בא לידי חימוץ והנה מטעם ראשון דכל שא"ב לידי חימוץ א"י הרגיש הרמב"ן דיש לחלק בין אם הקמח הוא ממין שאינו בא לידי חימוץ בין נילושה במ"פ שהי' אפשר לבוא לידי חימוץ כשלש אות' במים, ועיי' לח"מ שכ' חילוק זה ועי' פר"ח, ומ"ש רמב"ן דבעי שיהי' שימור לשם מצוה ומביא ראי' מירושלמי דמצה רבוכה א"י כיון דל"ב שימור לשם מצוה דבעי דוקא שיהי' דבר דצריך שמירה לשם מצוה ויעשה בה שימור לשם מצוה, ומן הירושלמי בוודאי קשה על הרמב"ם ורז"ה, והפר"ח נדחק משו"ה דכוונת הרמב"ם מ"פ עם מים והוא רחוק מאוד בכוונת הרמב"ם וכ"כ האי הו"ל לפרושי ולא למסתם לתת מקום לטעות, וגם מדלא כ' הרמב"ם הך דינא דירושלמ' דא"י במצה רבוכה משום דל"ב שימור ש"מ דלא פסק כהא דירושלמי הגם דהא דירושלמי בריית' היא ובאמת קשה למה לא מביא הרמב"ם הך דינא דברייתא דירושלמי, עכ"פ מוכח דלא פסק הרמב"ם דבעי מצה דבעי שמירה לשם מצוה דוקא אלא כל שצריך שמירה צריך שיהי' לשם מצוה, ומ"ש הפר"ח מדאמר מצוה ללתות הא לא קיי"ל כרבא בהא, ורמב"ם דפסק דבעי שימור משעת קצירה לעכובא היינו דבעי שימור לשם מצוה מקצירה ואילך שלא יבוא עליו מים, אבל ל"צ שיעשה עיסה דוקא בדבר שבא לי"ח כדי שיהי' יוכל לעשות בו שימור לשם מצוה, וגם רבא דאמר מצוה ללתות הוא רק למצוה בעלמא קאמר ולא לעכב, ואנו אין לנו וגם רמב"ן אינו מביא ראי' לדבריו רק מירושלמי דס"ל דבמצה רבוכה א"י משום דלא עביד בה שימור למצוה, ונ"ל דרמב"ם הוכיח דש"ס דילן לא ס"ל כוותי' דברייתא הנ"ל ובש"ס דילן לא נשנית בריית' זו ואין זכר למו, ומוכח דלא ס"ל כוותי' מדאמר ר"ל וכן תנא דבי ר"י וכן תנא דבי ר"א ב"י דאין יוצאי' אלא בה' מינים מקרא ל"ת עליו חמץ וכו' דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בו ידי מצה, ובאמת היקש זה אינו מופנה ועיי' מהרש"א, ול"א משום דא"א לקיים בו ושמרתם את המצות כיון שאין באים לידי חימוץ ש"מ דל"צ לעשות שימור לשם מצוה אלא כשצריך שימור וזה דלא כבריית' דירושלמי ועיי' ירושלמי שם קודם לזה דממעט מינים אלו שאינן באים לידי חימוץ מחלה דיליף לחם לחם ממצה מה מצה צריך שיה' לחם הבא לידי חמץ ומצה וכ' המפרש דלמצה א"י משום כל שישנו בב"ת חמץ ונו' עיי"ש:

ולמ"ש לירושלמי א"צ להיקש אלא משום דא"א לקיים בי' ושמרתם, ויפה עשה הרמב"ם דהשמיט הך בריית' דירושלמי דמצה מרובכ' א"י בה דש"ס דילן ל"ל כוותי', ועוד י"ל לפי דס"ל לרמב"ם דבעי שמירה משעת קצירה לעכוב' א"כ גם במצה רבוכה כבר קיים ושמרתם משעת קצירה לשם מצוה ול"צ עוד בשעת לישה שתהי' ראוי' שיחמיץ כדי לקיים בה מצות שמירה לשם מצוה אלא כשאפשר שתחמיץ צריך שמירה לשם מצוה ומצה רבוכה דא"ב לידי חימוץ יוצא בה הגם שא"צ שמירה בשעת לישה, והה"נ בלש במי פירות לבד שאינה מחמיץ דכשירה מה"ט, וירושלמי ס"ל דל"ב שימור משעת קצירה רק בשעת לישה וע"ז נאמר בתורה ושמרתם לכן ס"ל דמצה רבוכה א"י בה דלא נתקיים בה ושמרתם לשם מצוה, אבל לפי דקיי"ל כרבא דושמרתם קאי אקצירה כבר נעשה שמירה מעולה שנתקיים בה ושמרתם לשם מצוה, ותו לא צריך לעשות העיס' מאפשר להחמיץ כדי לקיים מצות שימור לשם מצוה כן י"ל ביישוב הרמב"ם, אלא דנראה לי יותר מ"ש תחלה דמש"ס דילן מר"ל ותנאי דמייתי מוכח דלא ס"ל דבעי שיהי' מצה הצריכה שימור כדי לשמרה לשם מצוה מדמפקו הנהו מיני דלא מחמצו מהיקש ולא משום דא"א לקיומי בי' ושמרתם לשם מצוה, והוא טעם דכולל גם מצה רבוכה, וגם שנלושה במ"פ לחוד בלא מים דמשום מ"ע ליכא לרמב"ם ומשום דלא בעי שימור לשם מצוה איכא וע"כ דל"ל, ורמב"ן דנקיט להלכתא הא דירושלמי צ"ע, וי"ל באפשר דרמב"ן ס"ל דהא דאמרו משום הקישא ה"ה משום דל"ב שימור וס"ל לש"ס דילן דמצה רבוכה כשיר' משום שזה עצמו השימור למצוה שיהיו המים רותחין גמורים שלא יחמיץ, ומשום מ"פ בלי מים ג"כ א"י מכח הקישא דכל שאין חייבים על חמוצן וכו', ועוד י"ל דס"ל דבשארי מ"פ א"י בלא"ה משום מצה עשירה וליכא נפקותא אם יאמרו שא"י במינים שאין מחמיצי' משום הקישא או משום דל"ב שימור למצוה דטעם דבעי שימור למצוה אינו כולל יותר מטעם משום כל שישנו, כן י"ל ליישב שיטת רמב"ן, אבל אנן הא אזלינן לשיטת הרמב"ם דס"ל דלא ממעטי' מהקישא רק דבעי שיהי' הקמח ראו' לבוא לידי חימוץ וס"ל נמי דבשארי מ"פ ליכא משום מ"ע ואם באמת א"י כשנלוש במ"פ משום דבעי שימור לשמה, הו"ל לומר דא"י במינים אלו משום ושמרתם המצות דכולל יותר גם אם הקמח ראוי' להחמיץ אלא שנלוש במ"פ שאין ראוי' להחמיץ, דא"י משום דל"ב שימור למצוה וע"כ דסוגי' דילן ל"ל הך דירושלמי כנ"ל והיא ראי' חזקה לשיטת רמב"ם לשיטתו, וכבר כתבנו כי גם הרי"ף ס"ל כשיטתו דליכא משום מ"ע בשארי מ"פ ממילא קמה וגם נצבה ראי' זו ג"כ לשיטת רי"ף וס"ל נמי דיוצא במ"פ בלי מים הגם שאינן מחמיצין כלל ועיי' היטב:

ונקיטנא בקצרה, היוצא לנו מתוך דברינו בשיטת הרמב"ם, א) דהראנו לו פנים מאירות מסוגי' ש"ס דליכא משום מ"ע בשארי מ"פ חוץ מאלו שמפורשי' בברייתא ומוסיף חלב מדריב"ל בחד לשנא, ב) הרי"ף ג"כ אזיל בשיטתו אלא דס"ל דבחלב ג"כ ליכא משום מ"ע, ג) כ"ז בדיעבד, אבל לכתחלה לא ילוש למצות מצה בשום משקין, חוץ ממים, ובדיעבד יצא, וי"ל הא דלכתחלה לא או דמדרבנן אמרו דצריך שלא יהי' בו משקי' כלל דבעי לחם עני זכרון ללחם עוני ביותר, ואם אכל מצה שנלושה במ"פ ואח"כ נזדמנה לו מצה שנלושה בלא מ"פ צריך לחזור ולאכול כדי לצאת מדרבנן וחוזר ומברך הגם שכבר יצא י"ח מדאורייתא, או אפשר הא דאמרו במ"פ חוץ מד' משקין לכתחילה לא הוא משום הרחק' בעלמא שלא יביא ללוש במ"פ דא"י בו מדאורייתא ולכן אמרו דלכתחלה לא ילוש למצוה במ"פ כלל, ואם לש ואכל או שלא הי' לו אחרית' ואכל כבר יצא ידי לחם עוני גם מדרבנן, ואם שוב נזדמנה לו נלושה בלא מ"פ, הגם דראוי' שיאכל שנית, אבל לא יברך לאחר שאכל והשביע נפשו באכילת מצה של מצוה ויצא בין מדאוריית' בין מדרבנן איך יברך שנית כנ"ל, וצד הראשון נ"ל יותר מלשון ירושלמי דר"י אמר למצוה אתאמרת וחד אמר לעכובא משמע מ"ד למצוה היינו דיש מצוה יותר בלי שום משקה והוא מדבריהם שיהי' זכרון לחם עני ביותר, ולא משום הרחקה, ולמ"ד לעכובא דאינו יוצא כלל מדאורייתא, וכן נ"ל ממ"ש הרמב"ם בפ"ה וז"ל וביום הראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים לבד לא משום חמץ אלא כדי שיהי' לחם עוני וביום ראשון בלבד צריך שיהי' זכרון לחם עוני עכ"ל, ודבריו צריכים ביאור מ"ש לא משום חמץ תמוה הוא ואיך יעלה על הדעת משום חמץ הרי כ' תחלה דמותר ללוש במים ומ"פ ואיך ס"ד לומר דבי"ר אסור משום חמץ מ"ש י"ר מיום שני, ונ"ל דהי' מקום לומר דבשארי ימים אין חוששין שימהר להחמיץ דאם יחמיץ ישרוף אח"כ מיד ולכן לא חש ר"ע שימהר דע"פ הרוב יוכל לשמרו, ואם ימהר ויחמיץ יבערו מיד וכ"ז במועד, אבל ביט"ר שא"י לשרפו, וזו שיטת הרמב"ם במוצא חמץ ביו"ט, וגם אם יוכל לשרפו הרי לש שלא לצורך י"ט וה"א משו"ה ביט"ר לא, לכן כ' הרמב"ם לא משום חמץ נשתנ' דינו של יט"ר משארי ימים, אלא כדי שיהי' לחם עוני, דמשום חמץ ל"ח כלל אפי' ביוט"ר אלא משום לחם עוני וכ' עוד וביו"ט בלבד הוא דבעי שיהי' זכרון לחם עוני, דברים האחרונים שפת יתר, וגם לא סיפא רישא, מתחיל דבעי לחם עוני ומסיים דביו"ט ראשון בלבד בעי שיהי' זכרון לחם עוני, ובפ"ו לא כ' רק דבעי לחם עוני ולא כ' זכרון לחם עוני, מכ"ז נ"ל דכוונת הרמב"ם בפ"ה לפי שכ' דאסור ללוש רק במים לבד לאפוקי כל משקין ולכתחלה הוא דלא אבל בדיעבד יצא בשארי משקין, וכ' דלא נטעה כיון דבשארי משקין יצא למה לכתחלה לא ונטעה דמשום חמץ הוא שמא ימהר להחמיץ וביט"ר דוקא לא כמ"ש, כ' לא משום חמץ אלא משום דבעי לחם עוני ולכתתל' בכל מ"פ לא הגם דלחם עוני שבתורה מקרי אבל לכתחלה מדרבנן לא יצא בו דהוסיפו משלהם דבעי יותר זכרון ללחם עוני ממש שאכלו במצרים כהא לחמא עניא ממש, וזהו שכ' וביום א' בעינן שיהי' זכרון לחם עוני לכן אמרו דאין לשין רק במים לבד, ולקמן בפ"ו כ' דלא יצא בדיעבד כשנילש ביין שו"ד וחלב, מביא רק משום דכתיב לחם עני דזה עיקר הדרש מה"ת כנ"ל ביאור דברי הרמב"ם מדויקים ומזוקקים, ומינה דס"ל דלאו משום הרחקה אמרו דאין לשין בשום משקה, אלא דהם אמרו לעשות יותר זכרון ללחם עוני, ואם אכל מצה שנלושה בשום משקה לא יצא י"ח מדרבנן, ומ"מ כשאין לו אחרית' מברך ויוצא, וכשנזדמן לו אח"כ מצה בלי משקי' יברך שנית לצאת י"ח מדרבנן כנלפע"ד, ומ"מ למעשה עדיין יש לעיין, וטוב שיתנה שאם יזדמן לו אח"כ בלי מ"ע שלא יצא באכילה זו ועיי' מג"א סי' תפ"ט לענין ס"ע, ד) העלנו דס"ל לרמב"ם דמ"פ בלי מים יוצא בדיעבד דלא כרמב"ן וי"א שבהה"מ וכן הוא שיטת הרי"ף:

והנה הב"י ס' תס"ב כ' דרמב"ם יחידאי הוא דלא נמצא לא' מן הפוסקים שמחלק בכך וכ"כ הטור דכל משקין בכלל מ"פ, והנה מ"ש מדכ' הטור וכל משקי' בכלל מ"פ תמוה לי דהטור לא כ' אלא דלענין חמוץ וממהר להחמיץ שארי משקי' בכלל מ"פ וכ' ולכן חטה וכו' אבל דלכל משקין דין יין שו"ד אית להו לענין מצה עשירה אין רמז ורמיזא בטור, אלא מדסתמו כל הפוסקים ולא יצאו לחלק לענין מ"ע בין שארי משקי' לד' משקי' שהזכיר הרמב"ם ש"מ דלא נחתו לחלק בהכי וכבר מצאתי לו חבר לרמב"ם הרי"ף ז"ל שע"פ הרוב שיטתם עולה בקנה א' והם עמודי ההוראה ומ"מ מי יבוא אחר המחבר שקבע להלכה בש"ע דא"י בעיסה שנלושה במ"פ ולא חילק בין מ"פ למ"פ דלעולם א"י וכ' מפורש משום שהיא מצה עשירה וקרא כתיב לחם עוני, ונראה דמדאורייתא א"י דמקרא נפקא דכתוב לחם עוני וזו עשירה היא, ונראה דס"ל למחבר דלולי משום מצה עשירה הי' יוצא הגם שהוא בלא מים דהא קאי דבלא מים אינו בא לידי חימוץ אבל א"י משום מ"ע לולי כן הי' יוצא הגם דאינו מחמיץ ול"ל כרמב"ן וי"א שבהה"מ הגם שמביאו בב"י, לא נראה לו עיקר שלא יצא מה"ט, וגם לא מטעם דלא צריך שמירה לשם מצוה כרמב"ן מירושלמי, ואפשר משום דרמב"ם ורז"ה לא ס"ל הכי לכן לא חש לי"א שבהה"מ שהיא היא דעת רמב"ן, ולכן כ' דל"י י"ח משום דהיא מ"ע וקרא כתיב לחם עוני, וי"ל עוד דמחבר לשיטתו דנוקשה דרבנן וס"ל דמ"פ עם מים רק נוקשה ואם כל דבר שנלוש במ"פ בלי מים א"י משום כל שישנו וכו' או משום דא"א לקיים בי' ושמרתם קשה לחם עוני למעט מ"ע ל"ל תיפוק לי' דאינו יוצא משום שאינו בא לידי חימוץ והיא קושי' פר"ח, וע"כ דמשקי' לא צריכי' שיהי' מדברי' המחמיצים וגם ל"ב לקיים בי' ושמרתם לשם מצוה דלא כירושלמי וברייתא דירושלמי דא"י ברבוכה י"ל דלא ס"ל כר"ע דעוני למעט מ"ע, או דירושלמי לשיטתו דס"ל מ"פ בלא מים מחמיצי' ומ"פ ע"מ חמץ גמור, ובעי קרא למ"פ ע"מ, או דס"ל נוקשה דאורייתא אבל להלכת' ע"כ לית' להך דינא דירושלמי ועיי':

ופשוט לי מי שאין לו רק מצה שנלושה במ"פ חוץ מיין שו"ד וחלב דיאכל כזית מזו כיון דלרמב"ם יוצא בה אבל לא יברך כיון דקבע המחבר כסתימת הראשונים ופוסקים דלא יצאו לחלק בין ד' משקין אלו לשארי משקי' לענין מ"ע, וכ"ש אם נלוש בלא מים כלל דאיכא עוד דעת רמב"ן וי"א שבהה"מ דקלסי' הה"מ דס"ל דמשום שא"ב לי"ח ל"י, לכן יאכל בלא ברכה, ואם נזדמן לו מצה בלי מ"פ אח"כ יאכל שנית ויברך הגם דאפשר דכבר יצא י"ח מדאורייתא באכילה ראשונה הרי המחבר נקיט להלכה ברורה דלא יצא י"ח מדאורייתא במצה כזו שאכל בראשונה ועוד הרי כבר כתבנו דגם לרמב"ם מדרבנן א"י בנלוש' בכל משקי' ויוכל לברך באכילה שני' ככל מצות דרבנן שמברכי' עליהם, ומ"מ טוב מזה שיתכוין באכילה ראשונה שאם יזדמן לו מצה כשירה לכ"ע שלא יצא באכילה ראשונה וכמ"ש לעיל ועיי':

ואחר שבארנו די באר באיזה מן המשקין א"י משום מ"ע או משום שאין בא לידי חימוץ נשית פנינו אם דוקא במ"פ בלא מים מקרי מ"ע או גם בתערוב' מים יקרא מ"ע, הנה ממ"ש המחבר רסי' תס"ב דמ"פ לבד א"מ אבל א"י משום דהיא מ"ע וקרא כתיב לחם עוני משמע דוקא בלי מים מקרי מ"ע אבל מ"פ עם מים ל"מ מ"ע, והיא שיטת מהרי"ל בס' גבורת ה' דמביא הב"ח ומובא במג"א סי' תע"א ס"ק ה', דבשעת הדחק יאכל מצה שנלושה במ"פ עם מים, נראה דס"ל דלכתחל' לא יאכל לצאת רק שנלושה במים לבד ובשעת הדחק יוצא במ"פ עם מים ובלי מים לא יצא כלל ואינו צריך לאכול דאין בה מצוה כלל, ומג"א הקשה עליו מקושי' ש"ס מרקיקי נזיר דהורו מ"פ עם מים וע"כ דוקא במעט דמעט ליכא משום מ"ע, וקושי' זו יש לדחות בקל וכבר דחאוהו די"ל באמת הי' יוכל לתרץ מתני' דיעבד כשאין לו אלא דרצה לתרץ האמת כיון דמעט דמעט הוא גם לכתחלה יוצא בה, ועוד ויותר נ"ל דמקשה מדקתני במתני' דעשא' למכור בשוק יוצא בה וטעמא מבואר שם כל לשוק אמלוכי ממלך אמר אי מזדבין אזדבין ואי לא אזדבין איפוק בהו אנא וכיון דלכתחלה אינה ראוי' לצאת בה משום מ"ע איך ימלך בלבו דאי לא מזדבין יצא בהו דבר שאין ראוי' לצאת לכתחלה רק דיעבד וכי יעלה ע"ד מתחלה שלא לעשות המצוה כתקונה והוצרך לתרץ דכאן דאין בה אלא מעט דמעט יוצא לכתחלה כנ"ל נכון:

עוד הקשה המג"א מדאצטריך קרא למעט מ"ע ואי בלא מים תיפוק לי' שאינו בא לידי חימוץ, הנה מלבד שאין מזה תפיסה על גבורת ה' אם ס"ל כרמב"ם ורז"ה דלא אתי' הקישא כל שישנו רק שיהי' הקמח ממין שבא לי"ח וכ"כ הפר"ח מדנפשי' וכ"כ הלח"מ, גם י"ל אפי' לשיטת רמב"ן והיא י"א שבהה"מ י"ל דצריך קרא היכא דיש מעט מים ורוב מ' פירות בוודאי כ"ע מודים דאיכא משום מ"ע, ולפי שהעלה המג"א דמעט מים ורוב מ"פ ג"כ מחמיץ צריך קרא להכי, ונסתלקה ג"כ קושי' פר"ח ל"ל קרא כיון שאינו מחמיץ אינו צריך שימור ול"י מה"ט ול"ל מיעוט דלחם עוני, ולמ"ש לק"מ, גם י"ל דס"ל כשיטת הרמב"ם דגם בלי מים כלל דאינו מחמיץ כלל יוצא דל"ל דא"י משום הקישא ולא משום דל"ב שימור דסוגי' דידן דלא כירושלמי, ולא נשאר לנו רק ראי' הח"י לפי שיטת רוב ראשונים דברייתא דאין לשין וכו' עם מים קאי והקשה דר"ע אדר"ע ש"מ דגם עם מים איכא משום מצה עשירה, גם קושי' זו י"ל בקל דעכ"פ לכתחלה לא יצא בה והיינו אם יש מ"ע שא"י מדאורייתא כגון בנלושה במ"פ בלא מים יש לאסור לכתחלה גם עם מים, והמקשה דס"ד דר"ע לש לצאת י"מ ולא אמרו לו דבר משמע דלכתחלה יוצאים בה ש"מ דס"ל דליכא מ"ע דא"י בה מדאורייתא אפי' נלושה בלא מים, ועוד י"ל דמקשן ס"ל כירושלמי דכל שאין בא לי"ח ואין צריך שמירה לשם מצוה א"י בה בלא"ה וע"כ דממעט ר"ע מלחם עוני שנלושה עם מים דהוא מ"ע והקשה שפיר, אבל אנן להלכת' אין הכרח דעם מים מקרי מ"ע, רק לכתחלה לא כדמוכח מכח קושי' ש"ס מרקיקי נזיר כמ"ש ועיי':

וראיתי באלי' רבה בתר דמביא קושי' הנ"ל על גבורת ה' שכ' שנראה לו בכוונתו דמ"פ עם מים ניהי דלא יצא משום לחם עוני דהיא מצה עשירה מ"מ מצוה קעביד שאכל מצה למצוה, אבל בלי מים יצא מכלל מצה דאינה ראוי' להחמיץ וא"צ לאכול דלא עביד מצוה כלל, ועיי' פרמ"ג שמביאו דכוונתו דיצא ידי מצה וידי לחם עוני לא יצא, ולכאורה הדבר רחוק מן הדעת כיון דכתיב עוני דלא תהי' עשירה מי הגיד לנו כי יוצא ידי מצה אלא שלא קיים לחם עוני מי חלקה למצוה ל"ב מצות אכילת לחם מצה ואכילת לחם עוני, ונ"ל להוסיף דברים ולומר מילתא בטעמא דבמצות אכילת מצה יש ב' הזכרות, זכרון לגאולה כדכתיב כי בחפזון יצאת ממצרים וכדאמר ר"ג במשנה מצה זו שאנו אוכלים ע"ש שלא הספיק וכתיב עני זכר ללחם עוני שאכלו במצרים בשעת שיעבוד שלא הניחו' להחמיץ עיסתם ואנו עושין זכר לשיעבוד כהא לחמא עני' וכבר האריכו המפורשים בזה ועיי' אברבנאל עה"ג, ואמרתי לפרש בדרוש אגדה דקרי הוא עוני דצריך לר"ע כדשמואל לחם שעונין עליו דברים הרבה יוצא מן הכתיב לחם עני זכר לעניות ושיעבוד דמה שפי' רש"י לחם שעונין עליו דברים הרבה הגדה והלל קשה הא גם על אכילת פסח עונין דברים הרבה הלל והגדה ומה מעליותא דמצה מפסח ונ"ל דפסח זכר לגאולה מספרים עליו דבר א' ומשבחים לה' ומרור מרמז על דבר א' ע"ש וימררו חייהם, ומספרים עליו דבר השיעבוד אבל מצה מרמז על ב' דברים על הגאולה ועל העינוי ועונין עליו דברים הרבה דבר והפוכו שיעבוד וגאולה, ולולי דכתיב עני דממעט מ"ע לא היתה המצה זכר רק לגאולה כי בחפזון יצאת ולא הי' עונין עליו רק ד"א ומדכתיב עני זכר ללחם עני יוצא הקרי עוני שעונין עליו דברים הרבה כנ"ל והוא ענין נכון, וי"ל לפ"ז דב' ענינים הם לאכול מצה זכר לגאולה סגי במצה עשירה ולדבר זה טוב יותר מ"ע זכר לחירות ועושר שהוציאו ממצרים אבל לא עשה זכר לעינוי ולחמא עני' דיאכלו וכו' וכשאין לו אלא מ"ע יאכלנה ויוצא עכ"פ שעשה זכר לגאולה כן נ"ל להסביר ולהמתיק לבאר דברי האלי' רבה זכור לטוב ומ"מ לדינא לא נ"ל לאמת כן בכוונת גבורת ה' דשייר דרך לעצמו, ויצא לחלק מצות ה' לשנים, איה גבורותיו לעשות מחלוקת בין הדבוקים:

ולכן נ"ל דאין המקרא יוצא מידי פשוט דכתיב לחם עוני לעכובא דא"י כלל י"ח ולא עשה מצוה רק כשאכל לחם עני, אלא דס"ל לגבורת ה' דליכא מ"ע דא"י בה מדאורייתא רק בלא מים כלל, ובמים לכתחלה לא מדרבנן, וכבר סלקנו כל חצי קושיות שירו עליו בעלי חצים, ובכ"ז צריכים אנו לבקש לו מנ"ל לומר כן, ונ"ל דנפקא לו כן מירושלמי דאמר ריב"ל מצה שיוצא בה י"ח בפסח צריך שלא יהי' בה משקין, וצ"ל וכי לא ידע דר"ע הכי ס"ל, וגם ריב"ל לא גילה לנו מהיכן יצא לו כן, ור"ע יליף מקרא, ונ"ל דמדר"ע לא נשמע רק עיסה שנלושה ביין שו"ד שלש העיסה במשקין אלו לבד וזה ממועט מלחם עוני, וריב"ל אמר כזית שאדם יוצא בה י"ח בפסח צריך שלא יהי' בו משקין לא אמר צריך שלא יהי' נלוש במ"פ אלא צריך שלא יהי' בו מדיוק לשונו נראה כי כוונתו שבאותו כזית צריך שלא יהי' בו אפי' תערובות משקין והיינו שלא יהי' בו, בעיסה שנלושה במים לא יהי' בו משקין, וזהו דקמ"ל יותר ממה שנשמע מר"ע דאמר למעט עיסה שנלושה וכו' ופליגו אמוראי אליבי' אם אמר ריב"ל רק למצוה לכתחלה מדרבנן ולא לעכובא דמקרא לא ילפי' רק שנלושה בלי מים ומוסיף ריב"ל על ר"ע דלמצוה לכתחלה אפי' עם מים לא, וחד אמר לעכובא דקמ"ל ריב"ל דמ"פ עם מים ג"כ מ"ע היא והא גופה קמ"ל יותר מר"ע דגם זה מ"ע דלא יצא בה מדאורייתא, ומביא הירושלמי שם ראיות מלחמי תודה ורקיקי נזיר דהם מ"פ עם מים דיוצא בדיעבד והיינו בוודאי במ"פ לחוד א"י אפי' בדיעבד אבל במ"פ ע"מ יוצא בדיעבד ודחי שאני חלת תודה דמעט מ"פ יש בהו ולכן לולי דכתיב שבעת ימים הי' יוצא בה בדיעבד מיהת, ושוב מביא ראי' מברייתא דמצה רבוכה אינו יוצא משום דא"א לקיים בה ושמרתם לשם מצוה הא לא"ה יצא, הגם שרבוכה במחבת בשמן הרבה ואי לאו מושמרתם הי' יוצא ש"מ דיוצא בדיעבד וכן מסקנת הירושלמי למצוה לכתחלה ולא לעכובא היינו במ"פ ע"מ אבל בלא מים ל"י מדאורייתא, והן הן דברי גבורת השם, והוא הנכון בכוונתו:

ומצאתי לו חבר בדבר זה ממ"ש הרמב"ם בפ"ה וז"ל וביום הראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד נראה דדייק וכ' במים בלבד לאפוקי מ"פ ע"מ משום דבעי לחם עוני וזה לכאורה דלא כמהרי"ל ובפ"ו סתם וכ' דנלושה בישו"ד וחלב אינו יוצא ולא כ' דאפי' ע"מ א"י ושם הוא עיקר הדין אם יצא או לא, מזה נ"ל דס"ל לרמב"ם דלכתחלה אפי' מ"פ ע"מ לא ויוצא לו מירושלמי הנ"ל ולכן בפ"ה דכ' דאסור ללוש ביומא קמא משום לחם עוני והיינו לכתחלה אלא במים בלבד דכל שיש תערובות מ"פ מדרבנן לא ילוש בו ולכתחלה גם בכל מ"פ לא ילוש ואפי' במים כדמוכח מירושלמי דאמר ריב"ל צריך שלא יהי' בו משקין כל המשקין בכלל ואפי' עם תערובות מים וכ"ז לכתחלה, ובפ"ו כ' אם לש במ"פ יצא בדיעבד ואפי' בלא תערובת מים אבל בד' משקין לא יצא י"ח והיינו בלי מים, וא"ש כל דברי הרמב"ם מדוייקים, שבעתים מזוקקים:

וזאת תורת העולה היא העולה, במסילה העולה בית אל בד' אמות של הלכה, א) מי שאין לו אלא מצה שנלושה בשאר מ"פ חוץ מד' משקין יין שחו"ד יאכל ממנה בלי ברכה, וכשנמצאה לו מצה בלי מ"פ אח"כ יאכל שנית כזית בברכה, ובארנו כללותי' ופרטותי' טעמי ונמוקי לעיל, וכן בליל ב', וגם אם אכל הכריכה והאפיקומן ונזדמן לו אח"כ כ"כ זיתים בלי מ"פ יאכל כל הזיתים כמה שאכל בתחלה לאפוקי נפשי' מפלוגתא, וכ"ז לפמ"ש דלרמב"ם ג"כ מדרבנן לא יצא, ב) כשאין לו אלא שנלושה בד' משקין אלו דלכ"ע מ"ע היא נ"ל דיאכל זו למצוה לחוש למ"ש האלי' רבה בכוונת גבורת השם וב"ח דיוצא עכ"פ מקצת מצוה וע"פ שהמתקנו דבריו וקבענו לו מקום מתוך קרי וכתיב, יש לו לאכול לקיים עכ"פ מצות מצה זכר לגאולה, וגם בלא מים כלל נ"ל דיאכל דמ"ש האלי' רבה באין בו תערובת מים לאו מצה הראויה לצאת אפי' מקצת מצוה, זהו לפי שיטת רמב"ן משום שאין בא לי"ח וגם ל"צ שמירה לש"מ לאו מצה הראוי' לצאת היא, וכבר בארנו דרמב"ם ורז"ה ולדעתי גם הרי"ף לא ס"ל כוותי', וגם לשיטת רש"י דמ"פ בלא מים ג"כ מחמיץ א"כ יוצא י"ח לולי משום מ"ע ויוצא עכ"פ מקצת מצוה זכר לגאולה ומהיות טוב לאכול אולי יוצא לחד דעה מקצת המצוה, לא יקרא רע אלא ריע ואהוב למקום, ג) כ"ז בשנלושה במ"פ או בד' משקין בלי תערובת מים אבל בתערובות מים לא מבעי בשארי משקין חוץ מד' משקין דיוכל לברך דהרי לרמב"ם יוצא בשארי משקי' בלי תערוב' מים י"ח מדאורייתא דחזי לצרופי שיטתו עם שיטת גבורת השם וב"ח דמ"פ ע"מ יוצא בדיעבד אלא אפי' ד' משקי' דכ"ע ס"ל דהוא מ"ע היינו בלי מים אבל ע"מ נ"ל דיש לסמוך על שיטת הרמב"ם וגבורת השם וב"ח וכן משמעות המחבר ושתיקתו של הרמ"א והראנו פנים לדעת כי מקור דין זה מירושלמי לברך על מצה כזו שנלושה בד' משקי' עם תערובות מים היינו שלא יהי' פחות ממחצה ע"מ, דלא מצאתי החולק ע"ז אלא רמב"ן במלחמות דס"ל דבלא מים א"י משום שאינו מחמיץ וע"כ דממעט ר"ע מ"ע שנלושה עם מים והוא לשיטתו אזיל דנקיט כירושלמי דבעי שיהי' צריך וראוי' לשימור של מצוה וכבר כתבנו דרמב"ם וכן המחבר ל"ל כרמב"ן, זהו הנלפע"ד אחר העיון היטב בעזה"י, הכ"ד אוה"נ חותם בברכה מרובה ואהבה רבה. פ"ב כאור בוקר ליום א' ט' ניסן תר"ל לפ"ק:

הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל

תוכן העניינים

כתב סופר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה