כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה עח
שלומים מרובים, כטל וכרביבים, עד אין מספר, לנותן אמרי שפר, ה"ה מע"כ תלמידי בן עירי חביבי הרב המאוה"ג מלא עתיק בעל פיפיות כש"ת מו"ה וואלף סופר ני' מאיר בתורתו ודורש טוב לעמו בבהמ"ד דש"ס חברא בעיר פעסט יע"א:
יומים לפני י"ט של עצרת קבלתי מכתבו ולהיות אז באמצע לימוד הלו"ת ברבים היו דבריו עצורים אצלי וצויתי לבני ישיבה ומופלגי לומדי תורה ללמוד לפי זמן קצר מעי"ט עד יו"ט ביצה ר"פ יו"ט דבר שבעתו ובעט סופר הענין שכתבת בו, ועיינתי בו בין הפרקים לרגעים ושמתי עיני על דבריך ותהי ראשית מלאכתי היום להשיב לך דבר הנוגע שכתבת ואגב אציע פה רוב ככל אלה הדברים אשר אמרתי אתמול ברבים ברב עם הדרת מלך עליון נותן התורה ית"ש:
הנה ראיתי דבריך נכונים מ"ש על חידושו של הצל"ח שהעלה ע"פ דבריו ביישוב הר"ש מבונבורג שבב"י דר"א אית לי' גם טעמא דרבא אלא שמוסיף והולך ונ"מ דגם בשוגג אסור לו לערב ביט"ר ובשני מותר דליכא טעמא דר"א רק טעמא דרבא, וכ' מ"מ לא מלאו להקל אבל יש נפקותא לחומרא דלא יסמוך בשוגג ביט"ש על גדול העיר כיון דלרבא יוכל לערב ביוט"ש קודם הסעודה אלו דבריו זצ"ל, וקראת תמה עליו כיון דר"א אית לי' דרבא גם ביט"ר יהי' צריך לערב ניהי דל"מ מטעמא דר"א וצריך ע"כ לסמוך על גדול העיר ולענין זה א"א לו רק לסמוך על גדול העיר, מ"מ יצא ידי טעמא דרבא דס"ל לר"א ג"כ והוא עיקר הטעם דהוא בין ביט"ר בין ביט"ש יהי' צריך להניח ביט"ר כדי לצאת טעמא דכדי שיברור וכיון שלהאי טעמא אפשר להניח פושע הוא אם לא יניח ויסמוך על גדול העיר, ועיי' פ"י שכ' לטעמא דרבא ל"מ מה שגדול העיר מערב עכ"ב העיר, אלא לרבא אם לא עירב דיעבד מותר לבשל בלא עירוב ור"א בא להוסיף אפי' בדיעבד אסור לבשל מטעמא דידי' ולזה מהני מה שגדול העיר מערב עיי' בו, לפ"ז לפי שיטת הר"ש דלטעמא דרבא יוכל לערב בשוגג ביו"ט קודם הסעודה אסור לו לסמוך על ערובו של גה"ע דהא לרבא ל"מ זה, אלא דבדיעבד משום טעמא דרבא מותר בשוגג עכ"פ וכיון דיוכל לערב לטעם זה ביו"ט הו"ל כלכתחלה בין ביט"ר בין ביט"ש ולא צ"ל כמ"ש הצל"ח דצריך לערב דאל"ה הו"ל פושע כיון דיוכל לערב, ובאמת זה רחוק שיהי' מקרי פושע, וגם תלי' בשיטות רש"י ורא"ש אם מתכוין המערב גם לפושעים אם מהני, ולמ"ש ע"פ דברי פ"י לא"צל משום דפושע, אלא משום דלטעמא דרבא א"י בערובו של גדול העיר ועיי':
ועשיתי סמוכים למ"ש פ"י דלרבא ל"מ ערובו של גדול העיר והוא ע"פ קוש' הט"ז סי' קכ"ז על ל"א בפירושא דאין נכון לו מי שלא הי' לו אבל מי שהי' יוכל לערב פושע הוא, והקשה הא ודאי עזרא עירב לכל בני מתי' ולמה אמר שלחו מנות לאין נכון לו כיון דשוגגי' היו יצאו בעירוב שלו והניח בצ"ע, ונ"ל לשיטת רש"י דס"ל דאם רוצה יוכל לערב גם בשביל הפושע ל"ק לר"ח דאמר מי שיש לו ולא הניח למה אמר שלחו הא יצאו בעירוב דידי' י"ל דלא התכוין לפושעים הגם דר"ח ס"ל דאמר שלחו הגם דפושעים היו שלא הניחו היינו שישלחו להם משלהם כדי לקיים מצות יו"ט מ"מ קנס הוא להם שא"י לאכול משל עצמם לאפות ולבשל כרצונם נסמכי' על שולחן של אחרים, אבל ללישנא אחרינא קשה בין לרא"ש בין לרש"י, ונ"ל דאידך לישנא סבירא לי' כטעמא דרבא ול"מ עירוב של גדול, ולפמ"ש הרז"ה פסחים סוגי' דהואיל דרב אשי ס"ל צרכי שבת נעשין ביו"ט ול"ל הואיל ואיכא בחול איסור דאוריית' גזרו שבת אטו חול עיי"ש, א"ש טפי דר"ח לשיטתו דל"ל הואיל וצרכי שבת נעשי' ביו"ט ע"כ ס"ל כטעמא דר"א הוצרך לפרש לאין נכון לו מי שלא הניח במזיד, דאי בשוגג קשי' קושי' ט"ז הא יוצאי' בעירוב הגדול דלטעמא משום שיאמרו מהני, עה"ג ול"א ס"ל כטעמא דרבא ול"מ עירוב דאחר וי"ל שפיר דאין נכון למי שהוא שוגג וא"ש:
ומצאתי בזה מקום יישוב למ"ש רש"י לכו אכלו משמנים מקרא הוא בנחמי' וצ"ל מה רצה רש"י בזה ועיי' צל"ח שעמד ע"ז וכ' דלא נטעה בר"א מדנפשי' אמר לתלמידיו לשון זה והוא הולך לדרכו, ולדרכינו י"ל בהקדם מה שנ"ל בטעמא דרבא שמא ישכח את השבת מכח שטרוד בהכנה דרבה ליו"ט זה ל"ש לר"א דס"ל דרשות נתונה או כולו לה' או כולו לכם, ומבואר בפסחים ס"ח דמודה ר"א בשבת דבעי נמי לכם דכתיב וקראת לשבת עונג לפ"ז חשש רחוק הוא שישכח להכין לסעודת שבת שהיא חובה עליו דוודאי בעי לכם משום מצות יו"ט דרשות בידו אם ירצה עושהו כולו לה', הגם אם התחיל לעשותו לכם צריך שיהי' כולו לכם מ"מ דבר המסור בידו הוא לא טריד בה כ"כ ונ"ל מה"ט מביא ר"א קרא אחרינא דאסמכוה רבנן ול"א כשמואל זכרהו אחר שבא להשכיחו כנ"ל, כי כן ר"א דאמר לתלמידיו לכו אכלו ואמר ושלחו מנות לאין נכון לו א"א לפרש דכוונתו לאין נכון מי שלא עירב בשוגג דהא לדידי' מהני עירוב הגדול ובוודאי עירב לכל בני מתא, ואיך אמר אידך לשנא מי שלא עירב בשוגג, ולכן כ' רש"י מקרא הוא ופליגי דפרושא דקרא ולהלכתא דקיי"ל דבעי חצי' לה' וחצי' לכם וס"ל לרבא דטעמא דע"ת משום כדי שיברור וכשמואל דאסמכוה' אקרא דזכור וכן ס"ל לאידך לישנא כמ"ש וא"ש עיי':
ונחזור לדברי הצל"ח מ"ש דלר"א ביט"ש מותר כיון דגם בחול הוא רק מדרבנן ושוב כ' דלפי גרס' רא"ש ור"ן רבה י"ל פרפרת במח"כ הי' נעלם ממנו לשעה כי הן דברי רז"ה בפסחים סוגי' דהואיל והוכיח מזה דר"א ל"ל הואיל וס"ל צרכי שבת נעשי' ביו"ט דרחוק בעיני הרז"ה למאן דאית לי' הואיל יתקנו תקנה כדי שלא יבשלו בחול דבחול עצמו מותר וליכא איסור רק שלא בשעת הדחק ומיו"ט לשבת איכא שעת הדחק ורמב"ן כ' דק"ייל צרכי שבת אין נעשי' ביו"ט ומיו"ט לשבת ולחול מותר משום הואיל אלא כיון דיש נדנוד איסור לחול עשו היכר ועשו חיזוק לדבריהם והי' כ"ז נעלם ג"כ מפ"י זצ"ל במחכ"ת והוא פלא על תרי גברי רברבי דכותי':
והנה לפי שיטת הרז"ה מובן הא דלא אמר רבה כוותי' דר"א דלשיטתי' אזיל, ולפי גרסא שלפנינו רבא והיא גרס' הרי"ף י"ל רבא כרבה ס"ל ור"א כר"ח, אבל לפי שיטת רמב"ן בישוב הרי"ף דר"א ס"ל הואיל ועשו חיזוק לדבריהם צ"ל מ"ט דרבה או רבא דלא ס"ל כטעמא דר"א. וכ"ש לפי שיטת הר"ש הנ"ל ביש חומרא בטעמא דר"א דאסור לערב ביו"ט אפי' בשוגג מה שאינו לטעמא כדי שיברור וכו', ונ"ל ליישב לפי הגרסא שלפנינו רבא, דנ"ל מסברא איפכא ממ"ש הרז"ה למאן דס"ל צרכי שבת נעשין ביו"ט ואפי' בה"ש מותר לבשל בשבת דכמו שהתירה התורה לבשל ליו"ט עצמו כן התירה התורה לבשל מיו"ט לשבת ועיי' רש"י פסחים בשבת ויו"ט קדושה א' היא ועיי' רמב"ן במלחמות שם, יהי' מאיזה טעם שיהי' כך התירה התורה, אין לחוש שיאמרו דכן מותר מיו"ט לחול וכי יאמרו דמלאכה מותר ביו"ט שלא לצורך יו"ט כמו דמותר ליו"ט עצמו, וכן מיו"ט לשבת לא יאמרו ה"ה לחול מותר הגם דיומא אוחרא הוא לא יטעו והגזירה רחוקה, אבל למ"ד דאין צרכי שבת נעשין ביו"ט ובה"ש אסור לבשל מיו"ט לשבת וביו"ט מותר משום הואיל וכיון שרואי' דמיו"ט לשבת ג"כ איכא איסור ולא שרי רק משום הואיל הוי כמבשל ליו"ט דלמא מקלעו אורחים וזה באמת מותר ג"כ לחול רק מדרבנן אסור הגזירה קרובה שיאמרו כמו דמיו"ט לשבת יש איסור בה"ש ושרי ביום משום הואיל כן בחול ומ"ש, לכן הוצרכו לעשות חיזוק והיכר כמ"ש רמב"ן, ועיי' כעין זה בר"ן ע"ז פ' ר"י דמשו"ה אסרו סתם יינם בהנאה מאחר שאסרו בשתי' יאמרו כמו שסת"י אסור בשתי' ומ"מ מותר בהנאה כן יי"נ גמור מותר בהנאה, לפ"ז י"ל דרבא ס"ל צרכי שבת נעשי' ביו"ט ול"ל הואיל ליכא למגזור כלל שבת אטו חול ולכן אמר טעמא דידי' הגם שיש בטעמו קולא מה שאינו לר"א, ור"א ס"ל צרכי שבת א"נ ביו"ט ואית לי' הואיל איכא למגזר אטו חול וא"ש הרמב"ן ע"פ גרסתו של הרי"ף כאן רבא אבל לפי גרס' רא"ש רז"ה ורמב"ן רבה אין לנו טעם למה רבה ל"א כר"א לפי שיטתו דס"ל צרכי שבת א"נ ביו"ט ואית לי' הואיל, וצ"ל דרחוק לי' למגזר משום איסור הואיל דרבנן ואנחנו לא נדע עדיין היטב למה ניחא לר"א ולא ניחא לדידי':
ועיינתי ביותר ומצאתי טעם נכון, בהקדם סברא א' שהעלתי בחי' בסוגי' דהואיל והארכתי בה בסוגי' שם וכאן נקיטנא בקצרה אפס קצהו, ושם נאמר הא דהואיל לכתחלה לא רצו לסמוך עלה זהו דוקא כדליכא היתר רק משום הואיל הו"ל כאלו הוא לצורך או"נ ביו"ט והשתא ליכא אורחים לפנינו לכן אמרו כל שאפשר בלא הואיל לא יעשה ע"י הואיל עיי' תוס' פסחים שם, אבל במלאכת יו"ט דשייך בהו מתוך רק דבעי צ"ק לרש"י מדרבנן ולתוס' מדאוריית' ובאופן דלדידי' ליכא אפי' צ"ק מ"מ ע"י הואיל אי מקלעו לי' אורחי' הו"ל צ"ק מיהא ודאי דאפשר דמקלעו לי' אורחים ומותר משום מתוך וא"צ להואיל רק שיהי' צ"ק והא היכא דשייך מתוך ואיכא צ"ק מותר לכתחלה אפי' שלא בשעת הדחק וכיון דע"י הואיל הוי צ"ק מותר משום מתוך גם לכתחלה ושלא בשעת הדחק כנ"ל נכון מסברא ישרה זכה וברורה ויש בזה להקשות ולפרק בסוג' דהואיל ושם בארה, ואקדים עוד דבירושלמי פליגו ר"י ור"ל דר"י ס"ל דאמרי' מתוך בכל מלאכות ור"ל ס"ל דוקא בהוצאה והבערה ומובא בפר"ח הלכ' יו"ט, והנה רבה ע"כ ס"ל כר"י דבכל מלאכות איכא מתוך למאן דס"ל מתוך דהא מתקיף לעיל י"ב על מ"ד השוחט עולת נדבה ב"ש היא דלמא בערוב והוצאה קמפלגו ודחהו ר"י א"כ לפלגו באבנים וכ' תוס' בפסחים דהדר בי' רבה משום דר"י, ואי ס"ל לאמת דב"ה ל"ל מתוך רק בהוצאה והבערה למה לא עמד באתקפתא דילי' דשוחט ע"כ גם כב"ה אתי', וע"כ דס"ל אי אמרי' מתוך בכ"מ איכא מתוך דלא כר"ל בירושלמי, והא"ש דל"א רבה כטעמא דר"א דעשו היכר משום חול דע"י הואיל הו"ל צורך קצת לדידי' דבכל מלאכות איכא מתוך וליכא באפי' ובישול לחול איסור כלל כמו דמותר לחול ע"י מתוך וכן ס"ל לתוס' ורא"ש דאפי' מכוין לחול מותר משום מתוך דלא כר"ן ביצה אליבא דרש"י, ור"א ס"ל כר"ל דל"א מתוך רק בהוצאה והבערה ומשום הואיל לחוד איכא איסור מדרבנן ועשו היכר לשבת שיאמרו וכו' כנ"ל:
ונתישב לי בדברינו קושי' א' שנתקשתי בה מאז על טעמא דרבא מברייתא דלקמן י"ז ע"א מי שלא עירב ע"ת לא יבשל לא לו ולא לאחרים ונתקשיתי תינח לטעמא דר"א שיש איסור לאפות ולבשל בלא ע"ת כדי שיאמרו בשבת אסור להתחיל מה"ט מי שלא עירב אסור לבשל למי שעירב דהא לגבי דידי' התחלת מלאכה לשבת הוא, אבל לטעמא דרבה כדי שיברור מנה יפה כיון דלמי שמבשל כבר עירב ויברור מנה יפה לשבת למה יהי' אסור לאחר שלא עירב לבשל בשבילו, ואפשר משו"ה התחכם הטור וכ' מפני אחרים הרואים שלא ידעו דשל אחר שעירב הוא כדי להסביר גם לרבא, אלא דהב"י לא נראה לו טעמו של הטור טעם לשבח וצ"ע, ועפמ"ש דרבה נאיד מטעמא דר"א דס"ל מתוך בכל מלאכות ומותר ע"י הואיל לגמרי כ"ז למאן דאית לי' מתוך אבל ר"ע פ"ק דפסחים וב"ש דל"ל מתוך ומ"מ הואיל אית להו כמ"ש תוס' בפסחים שם דב"ש ג"כ אית להו הואיל למ"ד דאמרי' הואיל הגם דל"ל מתוך וכיון דלא שרי רק משום הואיל מודה רבה לטעמא דר"א, וי"ל ברייתא דאינו מבשל לאחרים אתי או כב"ש או כר"ע דל"ל מתוך ורבה הוצרך לטעמו אליבא דב"ה וא"ש:
והגענו למקום יישוב ליישב קושי' הצל"ח על הר"ש מדקתני במתני' אכלו' או שאבד, או שאבד היינו בשוגג דאל"ה הול"ל או אבדו במזיד כמו אכלו ולרבא היינו שנאכל קודם שאכל סעודת יו"ט דאח"כ מותר כיון שכבר הי' לו בשע' שבישל ליו"ט וקתני או שאבד היינו בשוגג והו"ל לומר ג"כ תקנת' שיערב שני' ביו"ט וע"כ דלא כר"ש, ולמ"ש דלמ"ד דל"ל מתוך מודה רבה לטעמא דר"א, והא מתני' קתני תחלה פלוגתא דב"ש וב"ה בענין ע"ת ובתר הכי קתני נאכל עירובו או אבד לא אמר רק אסורא בנאכל דהוא בין לב"ש ובין לב"ה, ולא אמר תקנתא דעירב ביו"ט דזה ליתא רק לב"ה דאית לי' מתוך ולא לב"ש דל"ל מתוך וא"ש:
ונ"ל להראות פנים לשיטת ר"ש דלמאן דאמר משום שיברור מותר בשוגג לערב ביו"ט והוא מלשין ש"ס דמקשה לרבא אפי' ביו"ט ומתרץ אין ה"נ אלא משום שמא יפשע וצ"ל לשון אין ה"נ הא אסור לערב ביו"ט, והו"ל לתרץ שמא יפשע דהא סוף כ"ס אסור לערב ביו"ט ואיך אמר אין ה"נ, ויש ראי' דדווקא מזיד אסור ובשוגג מותר ולא קנסי' אטו מזיד ואי הוי אמר שמא יפשע ה"א ה"ה בשוגג אטו מזיד ולעולם א"א לערב ביו"ט, לכן אמר אה"נ היינו דבאמת יוכל לערב לרבא והא דקתני בעיו"ט ולא ביו"ט דלכתחלה אסור לערב ביו"ט משום שמא יפשע וה"ה דיעבד במזיד ובשוגג באמת מותר:
ומצאתי לו חבר לר"ש דלרבא שרי לערב ביו"ט בשוגג מראש צורים אראנו לו ראי' ממ"ש הרי"ף תרתי טעמא דרבא ור"א וצ"ל תרתי טעמי ל"ל ומסתמא הלכת' כרב אשי דבתר' הוא ורמב"ם אינו מעתיק רק טעמא דר"א והוא מלתא דבעי ישוב, ונ"ל הנה כבר כתבנו לעיל לפי גרס' רבא י"ל דרבא ל"א כר"א דס"ל צרכי שבת נעשי' ביו"ט ואין מקום לגזור אטו חול ור"א ס"ל אין נעשין איכא למגזר משום חול דאיסורא דרבנן מיהא איכא, כמ"ש רמב"ן לשיטת הרי"ף דאפשר לומר כן, ונ"ל דס"ל לרי"ף דטעמא דר"א רחוק לומר שנמנו ותקנו ענין חדש דע"ת משום שיטעו דגם בחול מותר כיון דבחול באמת ליכא רק איסור דרבנן שלא בשעת הדחק, ולכן ס"ל דר"א על דרבא קאי וס"ל טעמא דרבא ג"כ, אלא דקשי' לר"א לטעמא דרבא גם ביו"ט יהי' מותר לערב כקושי' ש"ס ומה דמתרץ שמא יפשע הא ניחא במזיד הו"ל למתני' להשמיענו התירא בשוגג כקושי' הצל"ח, ולרבא כתבנו דלב"ש מודה דאסור ביו"ט משום טעמא דר"א, ומשום זה עצמו הוצרך ר"א להוסיף טעם משום דיאמרו ולדידי' ניחא לי' ה"ט גם לב"ה כמ"ש, והא"ש דוודאי משום גזירה אטו חול לא היו מתקנין ע"ת אלא כיון שכבר תקנו ע"ת כדי שיברור, אלא מה"ט היו יכולי' לתת רשות לערב בעיו"ט או ביו"ט לכהפ"ח בשוגג, אלא כיון דאם יהי' דוקא בעיו"ט מתוקן עוד כדי שיאמרו קו"ח לחול, לכן אמרו דוקא ביו"ט הגם שמתחלה לא היו מתקנין ע"ת מלתא חדתא מה"ט וא"ש נכון בעזה"י:
ומזה ראי' דס"ל לרי"ף לטעמא דרבא לחוד מותר בשוגג לערב ביו"ט, אלא דרי"ף פסק כב' טעמי' כר"א ורבא, והלכה כר"א דהוא בתרא, והר"ש כ' דיש לסמוך דרבנן להקל על טעמא דרבא להתיר בשוגג לערב ביו"ט, וב"י דחהו בב' ידים דלא לשתמט לא' מן הראשונים ופוסקים שיאמר דבר זה, ועיי', שעה"מ הלכ' יו"ט דמביא ראי' דרא"ש ע"כ לא ס"ל הכי מדל"א נ"מ לרבא מותר לערב ביו"ט, והצל"ח דחה ראייתו של שעה"מ מדל"א עוד נ"מ בין רבא לרבה בנאכל ערובו אחר הסעודה מותר ולר"א אסור, ונדחק דרא"ש לא כ' רק נפקותא דלכתחלת מותר לר"א, ובמח"כ ראי' זו דחוי' מעיקרא דרא"ש כ' נ"מ להקל לר"א דהלכתא כר"א שהוא בתרא ויש בו נ"מ להלכתא דמותר לערב מעיו"ט לשני, אבל נ"מ של הר"ש דלרבא מותר לערב בשוגג ביו"ט ואסור לר"א, והא דאסור לר"א לא צ"ל דהא מפורש בש"ס, וחידוש דינו של הר"ש דלרבא מותר בשוגג אין בו נפקותא לדינא דקיי"ל כר"א ולחומרא הגם דדרבנן הוא לא אזלי' להקל כיון דר"א בתרא הוא וכן אזלי' להקל לערב מיוט"ר לשני כר"א, ואין הכרח דרא"ש לא ס"ל כר"ש אליבא דרבא עצמו:
והנה הרא"ש ס"ל לרבא אסור לערב מעי"ר לשני, אלא דל"ח לרבא דקיי"ל כר"א, והגהמי' ומובא בב"י כ' דוקא מעיו"טר לשני מותר אבל מעיו"ט א' לי"ט הרבה לא ולא דמי לע"ח וע"ת דהכא טעמא כדרבא שלא ישכח ולימים הרבה יש לחוש שישכח, הנה פליג בתרתי על הרא"ש, לרא"ש לרבא אפי' מיט"ר לשני לא ועוד הרא"ש לא חייש לדרבא כלל והגהמיי' כ' דמעיו"ט לשארי יו"ט אסור משום דרבא, וצ"ע על הגהמיי' איך חש להחמיר לדרבא בדרבנן דהוי לנו למיזל לקולא בדרבנן ועוד הא ר"א בתרא הוא וקיי"ל כוותי' אפי' להחמיר בדרבנן כ"ש להקל וצ"ע לכאורה, ונ"ל דאחז בשיטת הרי"ף דמביא תרתי דרבא ודר"א וס"ל דר"א ס"ל גם טעמא דרבא שמא ישכח אלא דס"ל לזמן מועט ל"ח שמא ישכח כנ"ל:
ולדינא נראה כיון דלרי"ף והגה"מ ר"א תרתי אית להו ואסור לערב לזמן הרבה, אבל מעיו"טר לשני אפשר גם הרי"ף ס"ל כהגה"ם דגם לרבא מותר ואין לנו אלא הרא"ש דס"ל הלכה כר"א ור"א ל"ל דרבא והרמב"ם הגם דס"ל ג"כ טעמא דר"א לחוד, מ"מ אפשר דס"ל דאפי' לר"א אסור לערב רק בעיו"ט הסמוך דמתני' קתני עיו"ט משמע דווקא עיו"ט וטעמא כמ"ש הב"י בשם הכל בו דאין זה כבודו של שבת בתבשיל שכבר עבר צורתו ועוד גם לב' טעמי' עיו"ט דווקא, ולא נמצא מי שכ' להתיר משום דקיי"ל כר"א רק הרא"ש ולהגה"מיי ורי"ף אסור לכהפ"ח לימים הרבה די לנו להתיר נגד הכל בו ודעימי' מעיו"טר ליוט"ש דגם להגהמיי' מותר ואפשר גם לרי"ף כן הוא ולא יותר, וכ"ז אחר שכבר אכל סעודת יו"ט אבל כשעדיין לא אכל יערב ביו"ט דהא כל עצמנו אנו מחמירי' שלא לערב לימים הרבה משום שיטת הריף והגהמיי' דס"ל דר"א תרתי אית לי' ולטעמא דרבא ל"מ לו מה שעירב לימים הרבה לרבא יוכל לערב ביו"ט עצמו עכ"פ בשוגג כשיטת ר"ש אליבא דרבא וכבר סלקנו כל הקושי' והראי' שנגד הר"ש ועשינו לו סמוכי' מן הרי"ף והראנו לו פנים מלשון ש"ס דאמר אין ה"נ לפ"ז ממי שהניח ע"ת לימים הרבה וסבור הי' דמהני לו ושוב נודע לו דל"מ הו"ל אומר מותר דשוגג או אנוס הוא מותר לו לערב ביו"ט עצמו ממ"נ לטעמא דר"א יוצא במה שעירב לימים הרבה ולטעמא דרבא יוכל לערב עכשיו וכ"ז קודם שאכל סעודה יו"ט אבל אח"כ אסור כן הי' נראה לעניות דעתנו, אבל מי יבוא אחרי הב"י שהכריע כיון דדרבנן הוא יש לסמוך בדיעבד אפי' עירב לימים הרבה וכבר עשהו להלכה בש"ע הגם דאפשר אם הי' מדייק הב"י ברי"ף והגה"מ כמו שדייקנו דס"ל כב' טעמים אפשר לא הי' מקיל, כיון דמלתא דרבנן הוא א"א אחראין לדייק כ"כ האי להחמיר, מ"מ נ"ל אם נזכר קודם שאכל סעודת יו"ט דלרבא אפשר לו לערב יערב ביו"ט ויצא ממ"נ כדכתיבנא, וכן מי ששכח לערב ונזכר קודם הסעודה לא יסמוך על גדול העיר כיון שבידו לערב הו"ל כפושע אם לא יערב כמ"ש הצל"ח, או מטעמא שכתבתי עפמ"ש הפ"י דלטעמא דרבא ל"מ באפשר עירוב של גדול העיר, לכן יערב ביו"ט ואין חילוק בכ"ז בין יט"ר ליט"ש דלא כצל"ח וכאשר כתבנו בתחלת דברינו כנלפע"ד לדינא:
ולהיות כי נפשי יודעת מאוד כי ערבים עליך דברינו מאז יצקת מים ע"י כן עתה כאשר היית לנו לעינים בהיותי במקומך שנה אשתקד שעוד זכור תזכור כמה וכמה דברים אשר שמעת מאז בפרט דברי אגדה ימלא פיך מאשר שמעת מאתנו כן עוד אחזה לך מה שאמרתי אתמול ע"ד אגדה בענין זה בישוב קושי' תוס' על ר"א דאמר לתלמידיו לכו אכלו משמנים והא ס"ל או כולו לה' ונדחק, ואמרתי ליישב בהקדם דבר הצריך יישוב והרגיש בו הפ"י דתי' ש"ס על הקושי' מדאמר ר"א מניחי' ח"ע ועוסקין בחיי שעה והא מצוה הוא אינו מעלה ארוכה דעדיין קשה איך קרו לי' ח"ש דהא כתיב נמי עצרת לכם ושניהם שקולים או כולו לה' וכו' ונ"ל בשנבין ג"כ מה דאמר ר"א לא לכם אני אומר אלא לאלו וכו' מה נשתנו אלו התלמידים מאלו שיצאו למה חרה לו על אלו וקרא להם לכל כת וכת שמות, והנה הא דנתן עיניו בתלמידים ונשתנו פניהם צריך ביאור למה נתן עיניו בהם ולמה נשתנו פניהם ורש"י נדחק שסבורים היו שלבו עליהם מפני שאחרו לצאת, ומהרש"א כ' שסבורי' היו שנותן עיניו בהם מפני שהבין שרוצים לצאת וכ"ז דוחק, ונ"ל כי התלמידים הי' להם לחם חוקם אצל הבעלי בתים כיששכר וזבולון ואוכלים על שולחניהם בשבתות וי"ט כנהוג עתה, וב"ב סוחרי הארץ המחזיקים יצאו לאכול סעודת יו"ט, והיו התלמידים במבוכה מה לעשות אם לא יצאו עכשיו לא יהי' להם מה לאכול כי כבר אכלו המחזיקים סעודת יו"ט. ואם יצאו יתרעם ר"א עליהם וגם מעצמם לא רצו להסיר אזנם מד"ת ור"א הבין שהם במבוכה נתן עיניו בהם וראה שפניהם משתני' כי לא ידעו מה לעשות ואמר להם לא לכם אני אומר כי אתם אנוסי ע"פ היוצאים ותלוי' בהם אלא לאלו שמניחי' חיי עולם שהניחו בידים אבל אתם אנוסים לצאת ויצאתם ידי שמים כנ"ל, וליישב הא דאמר שעוסקים בחיי שעה הגם דמצוה היא, נ"ל בשנסבור הא דאמר ר"א אין לו לאדם אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה נ"ל להמתיק ע"פ הירושלמי שבב"י או"ח סי' פר"ח ר"ח אמר לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ושתי' ר' ברכי' אמר לא ניתנו אלא לעסוק בהם בדברי תורה ובתנחומא מפרש לא פליגו מה דאמר ר' ברכי' לת"ת אלו הפועלים שהם עסוקי' במלאכתם כ"י השבוע ובשבת ויו"ט הם באים ומתעסקים בד"ת, ומה דאמר ר' חגי להתענג אלו ת"ח שהם יגעים בתורה כ"י השבוע בשבת מתענגים עכ"ל:
ומאז הוספתי דברים להסביר יותר עפמ"ש ז"ל כ"י עני רעים אלו בעלי גמרא כ"י רעים אוריית' הוא דארתחא לי' והוא מצטער ע"י שמעיין חוקר ודורש להבין כ"ד לאישורו, וטוב לב משתה תמיד אלו בעל משנה בלי פלפול ועיון היטב הדק, ומרגלא בפומי ע"ד הלצה פקודי ה' ישרים שאין לו בהם קושי' ותמיה אז משמחי' לב, ולהיות כן כל מי שלומד כ"י השבוע ויגע בעיון התורה גם בש"ק ילמוד עד"ז ולא יהי' מעונג בשבת וגם אכילה ושתי' לא יונעם לו, לכן ימעט בלמודו ועיקר היום באכילה ושתי' ועונג אבל הפועלים וסוחרי ארץ שאין להם פנאי ללמוד תורה רק בשבת ויו"ט ואופן למודו ביום א' בלי עיון כלל רק לומד הלכ' שוי"ט חג בחג וכדומה למען ידע המעשה אשר יעשה זה הוא מטוב לב משתה תמיד אלו בעלי משנה ילמוד כה"י, ואחר הוצעה זו אומר אני כי מה שאמר ר"א או אוכל ושותה כה"י או שונה כה"י היינו מי שהוא מסוחרי ארץ או פועל עוסק במלאכתו כ"י השבוע ביו"ט עצרת לה' אותו היום יהי' מקודש ומיוחד לה' לבדו ומי שתורתו אומנתו ועוסק ויגע בתורה כ"י השבוע יהי' ביו"ט אוכל ושותה כה"י לקיים תהי' לכם ולכהפ"ח רוב ככל היום יהי' כן כנ"ל, וי"ל עפ"ז הא דאמר ר"א לתלמידיו לא לכם אני אומר אלא לאלו, ושאלנו מה נשתנו אלו מאלו, למ"ש שני ושני, אלו התלמידים שעוסקים בתורה כ"י השבוע על אלו נאמר עצרת תהי' לכם, אבל אמר לאלו שיצאו שכל השבוע עוסקים בחיי שעה במו"מ לפרנס עצמם ולהוסיף הון ועושר אין עושי' חיל בתורה על אלו הקפיד דעליהם כתיב עצרת לה' אלקיך וזהו שאמר ר"א אלא לאלו שמניחי' חיי עולם היינו שמניחי' כ"הי חיי עולם ועוסקים בכ"י בחיי שעה, וש"ס מקשה וכי ח"ש הוא הא מצוה הוא עד דלא הביא הא דאמר ר"א לא ידע לפרש שעוסקים בח"ש ומניחי' חיי עולם רק על שיצאו ואכלו והניחו הדרשה ומקשה והא סעודת יו"ט מצוה היא, ומתרץ לטעמי' ויפורש כוונתו שאמר מניחי' ח"ע ועוסקין בחיי שעה על מעשיהם באינך ימי' של חול כמ"ש, וי"ל ע"ד צחות היינו דאמר לא לכם אני אומר שהי' דורש כה"י לזכות רבים שקולה מכל המצות ועיי' מהרש"א, אבל לתלמידים שלכ"א מצוה יחידי' מצוה ביותר לענג ביו"ט כמ"ש ולהם לא אמר ולא דרש ביו"ט כה"י, והיינו לא לכם אני אומר הדרשה אלא לאלו, ומיושב קושי' התוס' מדאמר לתלמידיו לכו אכלו משמנים לדדהו שפיר אמר כמ"ש כנ"ל יישוב נכון:
ועוד לנו יישוב עכ"ז מאז והוספתי עתה תוספת מרובה, בהקדם מה שאמרתי' לפרש פירושו דהאי מדרשא ומובא ברש"י בקרא דכתיב גבי שבועות ושמחת לפני ה"א אתה וכו' ועבדך ואמתך וכו' ובמדרש אם אתה משמח את שלי אני משמח שלך, ונ"ל ע"פ הרמב"ם בהלכ' יו"ט דמצוה להזמין ולתת לעני ואביון לגר וכו' וזו היא מצות שמחת יו"ט, אבל מי שאוכל ושותה ומענג נפשו ונועל דלת אין זו שמחה של מצוה אלא מילוי כרס ועליו נאמר וכו' ויש לכוין זה בכוונת המדרש אם אתה משמח שלי שאתה נותן לשלי אז אני משמח שלך שלשמי אתה משמח ביום טובה בטוב לב משתה תמיד, אבל כשאין אתה משמח שלי רק שלך אז ידוע כי אין אני משמח את שלך לא לשמי ולכבודי אתה משמח א"ע וב"ב אלא שמחה של רשות ומילוי כרס הוא, ונ"ל לפרש בזה מקרא דעזרא דאמר לכו אכלו משמנים וכו' ושלחו מנות לאין נכון לו כי כן מצות היום ושמחת אתה וכו' והגר והיתום וכו' ועי"ז נראה לעין כי מקדש יום זה באכילה ושתי' לשם שמים וזהו שאמר כי קדוש היום לאדונינו ולא לעונג הגופני וע"י שאתם שולחים מנות לא"נ לו תקדשו היום לאדונינו, ואמר אל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם ואמר ר"י מאי כי חדות ה' וכו' אמר הקב"ה לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע, וצ"ל מאי והאמינו בי המאמין מאמין ומי שאין אומן בלבו ואינו בוטח בדבר ה' גם אם אמור יאמר ה' והאמינו בי לא יאמין, ונ"ל כי בהבטחה זו ואני פורע לא יצא לגמרי מעצבון רוח דיחסר לו מכל טוב האמיתי בעה"ב לאשר יקבל שכרו בעה"ז שה' יפרע מה שלוה, לכן אמר והאמינו בי ואני פורע, נ"ל כוונתו ע"פ שפירשתי כוונת המדרש כ"מ שישראל אוכלי' בעה"ז בזכות האמונה, נ"ל כוונתו כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא היום לעשותם, ומה שאוכלים בעה"ז בשביל שמאמין באמונה שלימה כי יש שכר לפעולתו בעה"ב הגם כי עין לא ראתה וא"א להשיגו מ"מ מאמין באמונה שלימה ובטוח לבו, והיינו עין לא ראתה וכו' יעשה למחכה לו בשביל שמחכה לו, וכדכתיב והאמין בה' ויחשביה לו צדקה, וזהו כוונת המדרש מה שאוכלים בעה"ז הוא בשכר האמונה שמאמינים באמונה שלימה כי ה' נותן לאיש חסד כמפעלו, והיינו שכר מצוה מצוה, ויש להאריך, וזהו שאמר ר"י שאמר ה' לוו עלי וכיון שאמר לוו עלי אצ"ל ואני פורע פשיטא שיפרע כי כל לוה או ערב צריך לפרוע, אלא דה"א שינוכה לו משכרו בעה"ב לכן אמר והאמינו בי כי אני פורע ועל אמונה זו ואני פורע שכר האמונה ולא שכר המצוה עצמה וא"ש:
וע"פ דברים הדברים אלו נבוא להבין מה שאמר ר"א או אוכל ושותה או יושב ושונה כ"הי בוודאי מי שיוכל לעצור ברוחו שיהי' אוכל ושותה ביו"ט רק לש"ש בוודאי טוב מיושב ולומד כי יש עבודה ומדריגה יותר בשעה שעוסק בהנא' גופני' שיהי' לש"ש ממי ששונה לש"ש ומרגלא בפומי' דאבא מאוה"ג זצ"ל לומר אכילה לש"ש קשה ומצוה יותר ממתענה לש"ש וי"ל ויחזו את האלקי' ויאכלו וישתו בשעה שאכלו ושתו היו מכווני' לש"ש והי' זה עצמה עבוד' לה' כמ"ש הרמב"ם ההולך בדרך זה שכל מעשיו לש"ש עובד ה' כ"י, ולכן נתנה התורה רשות או עצרת לה"א מי שאין יוכל לעצור בעצמו שיהי' כוונתו לאכול ולשתות ביו"ט לש"ש לבד עצרת תהי' לה"א היינו שיעצור עצמו מלהנות הנאה הגופני יהי' עצור לפני ה' ויושב ושונה, וכתיב עצרת תהי' לכם למי שאפשר להזהר ולעמוד על נפשו תהי' הנא' הגופני דאכילה ושתי' לש"ש ומה דיש בו לכם הנאה הגופני יהי' תכליתה לש"ש בוודאי אשריו וטוב לו ומתקיימו ב' המקראות בב' כיתי ב"א כנ"ל, ויש לכוין זה במה דאמר ר"א לתלמידיו לא לכם אני אומר שהי' יודע צדיק ר"א נפש תלמידיו כי הם במדריגה זו שמכווני' לש"ש ועליהם נאמר עצרת תהי' לכם, ולהם ל"א אלא לאלו שמניחי' ח"ע ועוסקים בחיי שעה היינו בשעה שאוכלים ושותים ביו"ט ואם הוא לש"ש ישיגו בזה חיי עולם, אבל מניחין חיי עולם ועוסקים בשעת אכילה ושתי' של יו"ט בחיי שעה ככל הנא' גופני' שהיא לשעה, עליהם כעס דעליהם נאמר עצרת לה"א, ועד דלא ידע ש"ס לדר"א הקשה והא מצוה הוא ומתרץ דר"א לטעמי' ומתפרש מניחים ח"ע ועוסקין בח"ש כמ"ש ומיושב קושי' פ"י וממילא מיושב קושית תוס' ממה דאמר לתלמידיו לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים כי ידע נפש תלמידיו שכל כוונתם לש"ש עליהם אמר קרא בוודאי עצרת תהי' לכם, והוא בעצמו משום מצות תלמוד תורה דרבים ומצוה דיומא לכל אלו דעליהם נאמר עצרת לה"א הגם שהוא מאלו שעליהם נאמר עצרת תהי' לכם, מ"מ מצוה דרבים שאני שקולה יותר ויותר וא"ש הכל ומיושב הכל ע"ד צח וישר, בעזרת תם וישר פעלו ית"ש:
והנה בפסחים ס"ח ע"ב אר"א כ"ע מודים בעצרת דבעי נמי לכם דבו ניתנה תורה והוא תמוה לכאורה נהפוך הוא מן המושכל דביום שניתנה תורה שנתקדשו ישראל וקדשנו במצותיו נהי' קדושי' לקדש עצמינו במותר לנו, ולמה אזיל ר"א בתר איפכא דבעצרת לכ"ע בעי לכם ואמר הטעם המנגדתו משום שבו ניתנה תורה, ונ"ל בהקדם מה שאמרתי לפרש מקרא קודש בפ' משפטים ואל אצילי ב"י לא שלח ידו ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו וכ' רש"י מדכתיב לא שלח ידו שהיו ראוי' להענש מפני שאכלו אכילה גסה, והענין תמוה על אצילי ב"י שיעשו כדבר הזה, ורמב"ן הפך לטובה שששו ושמחו בקבלת התורה ואכלו ושתו והקריבו קרבנות, וצ"ל מה דאמר קרא לא שלח ידו למה ישלח בהם יד והם למצוה נתכוונו ומעשיהם רצוי' לה', ונ"ל ע"פ שאמרו ז"ל ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית אם יקבלו את התורה מוטב ואם לאו וכו' והנה מי שיש לו צער בלבו לא יערב עליו אכול ושתות וכן מי שהוא אנוס לקבל עליו ולעשות דברים בע"כ דילי' וכ"ש אם הוא ענין שהוא לו ולזרעו לדורותיו, וישראל שנאנסו לקבל עול התורה להם ולזרעם אחריהם לא ערב לנפשם לאכול ולשתות כה"י כי עגמה נפשם עליהם וכל לבב דוי, כ"ז להמונים, אבל איצלי ב"י קבלו התורה בשמחה ועמדו בדבריהם שאמרו בתחלה נעשה ונשמע ולא חזרו ע"י האש וקול גדול, הם הראו שמחתם וטוב לבם ע"י שאכלו ושתו ביותר מהרגיל כדי להראות לעיני כל שמחתם בקבלת התורה ומהם ילמדו וכן יעשו, והיינו ואל אצילי ב"י לא שלח ידו כוונתו דלא הי' צריך לשליחות יד להתרות בהם ע"י מראה ושליחות יד שאם לא יקבלו שם תהי' קבורתם כי היו מקבלים בשמחה ויחזו את אלקי' ויאכלו וישתו להראות כי ששים ושמחים על כי זכו לחזות אלקי' וא"ש נכון, ואומר מעתה מה"ט אמר ר"א בעצרת נמי בעינן לכם יותר מכל יו"ט משום שבו ניתנה תורה ואפשר לחשוב כי מי שעושה כולו לה' משום שנפשו עגומה עליו ביום זה ולא יערב לנפשו אכול ושתות מפני שקבלו בו עול תורה ומי יבוא לפרוק ע"ת אחר שכבר קבלו עליהם אבל נפשו עליו תאבל על מעשה אבות שכך עשו מחמת אונס, וכדי להראות שאינו כן מצוה שיהי' נמי לכם, משא"כ בשארי יו"ט דמי שהוא עושה כולו לה' אין לו טעם אחר רק לשם ה' שיודע בנפשו שא"א לו לכוין דעתו לש"ש עושהו כולו לה' כמ"ש, וכן י"ל הא דאמר רבה בפסחים שם בשבת כ"ע מודים דכתיב וקראת לשבת עונג, וצ"ל ניהי דכתיב קרא אבל מה היום דשבת מיומים דיו"ט וקדושת שבת לעילא ולעילא מקדושת יו"ט, ונ"ל ג"כ ע"ד הנ"ל במה שאני רגיל לומר זכור ושמור בדבור א' נאמרו כי מי שמשמר השבת כהלכתו שבת וינפש מכל מלאכה לפעמים הרבה הזיקו רב לשעה ואינו מעונג בשבת ונפשו ולבו עליו יכאב לכן כתיב זכור קדשהו על היין ישמח לבב אנוש ובדבור א' נאמרו כי מי שאינו מקיים שמור שהיא הל"ת שוא"ת בקל לו לקיים זכור ורגיל אני לומר בתוכחת מוסר ע"ד הלצה זה שאינו מקיים שמור מעשה רשע מצליח דרך רשע' צלחה ומרוויח בשבת יותר מבחול בטבע מאחר כי שומרי שבת רבים המה והוא ממילא יותר מוכר וקונה ביותר מכ"י השבוע ואחר כלות השוק רץ לבהכ"נ בבגדי שבת ומתפלל בה מודה לה' על הטוב וחסד שהצליחו בדרך הרשע שהלך כמה טוב כפולה ואומר עוד זאת אני מבקש ראה וינוחו בו ישראל מק"ש דלא ילמדו ממנו לעשות כמעשיהו ואז לא ירוויח כל כך בשבת קודש אבל מי שמקיים שמור קשה עליו לקיים זכור שיהי' שמח וטוב לב והוא נגד הטבע ב"א לכן בדבור א' נאמרו להורות שא"א לזה בלא זה ושניהם אגודי' אחוזים יחד בל ינתקו וזהו שאמרו אלמלא שמרו ב"י ב' שבתות היינו זכור ושמור, ואמרו כל המענג שבת כהלכתו כהלכתו דייקא דיש שמעונג בשבת ביתר שאת אחר שלא קיים שמור ועשה כל מלאכתו מעונג בשבת וקל הוא לו כי הצליח ועשה פרי בש"ק ולכן דייקו כל המענג שבת כהלכתו שקיים שמור ומ"מ קיים וקראת לשבת עונג רב בטחונו בה' שימלא חסרונו ואין מעצור לה' וכו' נותני' לו נחלה בלי מצרים, והא"ש דאמר רבה בשבת בעינן לכ"ע לכם דכתיב וקראת לשבת עונג היינו שיהי' מראה בנפשו כי השביתה עונג הוא לו ואם יעשהו כולו לה' אולי משום שיום השביתה צער הוא לו לכן לכ"ע בעינן לכם, ויש להאריך עוד בדברי אגדה, בעזרת אגודתו עלי ארץ יסדה, ולהיות כי כבר נתארך המכתב בכותבת הגסה המייתבת דעתך הנני מקצר כעת, הכ"ד אוה"נ דש"ת חפץ ושש ביקרך חותם בברכת אהבה. פ"ב כאור בוקר ליום א' אה"ח דשבועות תרל"א לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל