אור ברסלב

כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה עד

תשובה עג

לדזיו לי' שלום, מאוהב שלום מכל טוב לא יחסר קורטב לחביבי ידיד נפשי תלמידי הרבני המופלג בתורה וביראת ה' טהורה ותיק מלא עתיק מעיין ומעמיק הנגיד הנכבד המפואר כש"ת מו"ה יונה אבעלעס מכון שבתו בעיר פעסט יע"א:

בערב פסח בשעת חפזון, לבער כל חמירא בשריפה, הגיע לידי מכתב מעכ"ת מגלה עפ"ה כתיבה נעימה ואמירה יפ"ה, ולא הי' אפשר אפילו לקרוא בו קריאה של חיבה והנחתיו מן הצד ובנתיים רבו הטרדות ויצא הדבר מלבי עד היום כאשר חפשתי חפש מחופש בין המכתבים מצאתי את שאהבה נפשי מכתב מע"כ ני', פניתי כשעה חדא לשים עין עליו ובאתי אל העיון כאור בוקר ויצאתי בתשובה מאהבה בקוצר אומר הנה תלמידי י"נ ני' קרא תמה על תמיהת הדג"מ או"ח ס' תק"ז ס"ק ג' על המג"א שהבין מתוס' פסחים ה' ע"א בחד תי' דכל שאינו יוכל להנות מיד ממלאכת ביעור וכדומה אסור לעשות ביו"ט כמו נו"נ שאין קרבין ביו"ט, ודג"מ כתב דאין זה כוונת תוס', אלא כמו שכת' תוס' בביצה, כז' משום דעיקרו לגבוה וגם אינו יכול להנות מיד והה"נ בחמץ ה"ט כיון דעיקרו למצוה ואינו יכול להנות מיד ואיכא תרתי לגריעותא, ומע"כ תמה איך אפשר דצורך מצוה כצורך גבוה הוא הא מוציאין את הקטן ואת הלולב ביו"ט אלמא צורך מצוה לא כצורך גבוה הוא, ואיך נאמר כיון דעיקרו למצוה הגם שנהנה לבסוף הנאת או"נ דע"י שתחלתו לצורך מצוה מגרע גרע מאלו לא הי' לצורך מצוה מתחל' והנאה באה אח"כ אלו תוכן דבריו בשינוי לשונו בסידור יותר נכון, והנה כן הי' יכול להקשות על תוס' ביצה וכ"כ תוס' בשבת תחלה דמה"ט אין שורפין תרומה טמאה משום דעיקר שריפה משום מצוה, ותוס' דחה זה משום דמיד בתחלת שריפה גם להנאתו היא משא"כ בנו"נ דהנאה באה לו אחר זריקה ותנופה בשתי הלחם, והא מצות שריפת תרומה ככל מצות דעלמא שאינם לצורך גבוה וקשה כהנ"ל למה יגרע משום דמכווין למצוה ועיקר להכי אתכוין, אבל קושיא מעיקרא ליתא דהא דמוציאין את הלולב וספר תורה ותינוק כולם מצות היום וצורך היום נינהו מקרי צ"ק אבל שריפת תרומה לאו צורך היום הוא דאפשר קודם או אח"כ, ועיי' זה מג"א סי' תמ"ו, ואפי' מאן דס"ל ביעור חמץ מקרי צ"ק, עיי' תוס' כתובות ז' הגם דאפשר לשרפו קודם משום דעכ"פ עכשיו שחמץ לפניו צ"ק דיומא הוא שלא יעבור בב"י בכל רגע ורגע, משא"כ מצוה דשריפות תרומה דלא שייכא ליומא כלל, ומ"ש תוס' בפסחים בחמץ הגם דבחמץ איכא צורך היום וכ"ש אי הי' מצות ביעור ביום ראשון דוקא דהוא צ"ק כמ"ש מג"א, סי' תמ"ו מ"מ כ' תוס' שפיר דהא אזיל לר"ע דל"ל מתוך וכיון דעיקרו לשם מצוה ולא להנאה אסור כמו נו"נ למ"ד דאין קרבין ביו"ט דס"ל דעיקר הוא לגבוה ולגבוה ל"א מתוך לכ"ע דממועט מלכם ועיי' תוס' ביצה סוגי' דמתוך וסרה תלונתך על הדג"מ, וכבר הרגיש במחצית השקל דתוס' ביצה ושבת לאו מה"ט דא"א להנות מיד אתי עלה בטעמא דנו"נ אלא דמשמע לי' למג"א מלשון תוס' פסחים דמשום שא"א להנות מתחלה הוא, ודג"מ מערב ומדמה ב' טעמים להדדי ונכנס לחלק בג' חלוקי דינים, ואם כי אין לתמה כ"כ על המג"א דמקצורי דברי תוס' פסחים לא משמע לי הכי, מ"מ אפשר לכוין בתוס' כמ"ש הדמ"ג מלחדש דין חדש מתוס' אשר כמעט אין לו טעם מה לי אם יוכל להנות מיד או בסופו סוף כ"ס מלאכת או"נ היא, וגם ראי' דמביא מנ"ונ יש לדחות כמ"ש תוס' שבת וביצה וכמ"ש הדג"מ:

וגם לפי הבנת המג"א בתוס' פסחים, י"ל קושי' מג"א מדמרבי' עלי' עצים הגם דאסור להנות מתחלה עד דמקלי קלי, י"ל דמ"ש תוס' כיון דתחלה א"י להנות דוקא בחמץ דאסור בהנאה מדאורייתא ואחר שנשרף ופנים חדשות בא לכאן ונעשה מצותו גחלתו מותר אבל בוודאי אסור ליקח חמץ ולשרפו כדי שיהנה ממנו אחר שישרף דנהנה ממנו בעודו בעין מיד כשלקחו לשרפו והו"ל כאי אפשר וקמכוין, והנאה אחר שנשרף ממילא בלא כוונה בשע' שריפה אתי' וכיון שא"א לו לכוין בשעת שריפה בתחלת מעשה על הנאה שבסוף לכן לא מקרי משו' הנא' שבסוף מלאכת או"נ להתיר השריפה תחלה בשביל הנאה שבסופה, וכן נו"נ אסור לשחוט אלא לצורך גבוה אבל מוקצה מדרבנן גם אם הנאת מוקצה אסור כשהוא בעין עד דמקלי מ"מ לא אסרו כ"כ שלא ידליק להנות אחר דמקלי קלי וגם נתבטל וא"ש, ומ"ש דאסור ליקח חמץ מתחלה כדי להנות אח"כ דנהנה בעודו בעין עיי' כזה ברדב"ז מובא בשעה"מ הלכ' יו"ט פי"ו דהא דאמרי' דקול מראה וריח אין בו משום מעילה היינו כשכבר נפרד אבל אסור ליקח להריח בו דהוא כנהנה ממש, ועיי' שעה"מ שהקשה עליו מהתוקע בשופר ש"ע, ועיי' ס' יום תרועה ר"ה כ"ח ובתשובה א' זה שנים רבות יישבתי קושית שעה"מ ומצאתי ע"פ דבריו יישיב לרמב"ם דכ' בהלכ' ר"ה ב' טעמים דמצות לאו להנות ניתנו וקול ומראה וריח אין בו משום מעילה ואין כאן מקום ופנאי להאריך:

עוד נ"ל לומר לפום רהיטא דמ"ש תוס' פסחים כיון דאסור להנות מתחלה אסור לעשות מלאכה בשביל הנאת מלאכת אוכל נפש הבאה אח"כ י"ל ודאי צורך קצת מיהא מקרי דעושה מלאכה כדי שיהנ' הנאת אוכל נפש אח"כ, ולא חידש תוס' אלא דלא מקרי תחלת מלאכה מלאכת או"נ ממש, ולר"ע דל"ל מתוך שפיר כ' תוס' דאסור כיון שא"א להנות בתחלה וכן הוא בנו"נ לר"ע דל"א מתוך, אבל לדידן דאית לן מתוך מותר מלאכה כה"ג שאין יוכל להנות מיד מתחלת' ומיושב קושי' מג"א:

ויש להקשות לפ"ז מדהקשה תוס' על רבא דאמר ש"מ דל"ל לר"ע מתוך הא בעי צ"ק ולמ"ש מוכח דל"ל מתוך דאל"ה קשה הא יוכל להנות מגחלתו דצורך קצת מיהא הוי, וי"ל דתוס' קיים גם בתי' הראשון ובתי' שני כ' קושטא דמלתא דלר"ע אסור להבעיר משום הנא' לבסוף כיון דל"ל מתוך, והקשה שפיר מנ"ל דל"ל מתוך דלמא אית לי' והוכחתו מקרא דקרא קאי אפי' למי שאין צריך לגחלתו:

ויש להוסיף דברים ע"ד פלפול דתוס' הוכיח דרבא ס"ל די"ל דר"ע הוכיח מקרא משום דמסתבר דקרא קאי אפי' למי שאין צריך לגחלתו, הנה השעה"מ הלכ' חמץ ומצה פ"ג הלכה י"א ד"ה ויש לגמגם הקשה לתי' ב' של תוס' הו"ל לרבא לומר עוד ש"מ דס"ל לר"ע דיש שבח עצים בפת ותי' דרבא ס"ל כמ"ד דבלוחשת פליגו ובאבוקה כנגדו לכ"ע אסור ול"א ש"מ רק היכא דפליגו, ועדיין קשה הא איכא אופן דהתירא כשיש עצים של היתר ג"כ והו"ל זוז"ג דמותר, והול"ל ש"מ דס"ל זוז"ג אסור, ולדסוברים דגם למ"ד זוז"ג מותר אם אבוקה כנגדו ל"מ זוז"ג דאבוקה מנצח, הא מבואר בתשובת הר"ן דבאבוקה של היתר ושל איסור הו"ל זוז"ג ואפשר לשרוף את החמץ בהיתר כה"ג והול"ל ש"מ דס"ל זוז"ג אסור וצ"ע, וע"כ דרבא ס"ל דאין זה מוכח מר"ע די"ל דס"ל דזוז"ג מותר ומ"מ הוכיח מקרא שפיר דמסתבר דקרא קאי אפי' למי שאין לו עצים לעשות זוז"ג, ול"ק קושי' שעה"מ ג"כ ולא מוכח דרבא ס"ל דבאבוקה כ"ע מודים, והא"ש דהקשה תוס' על רבא מנ"ל דל"ל מתוך ומנ"ל דס"ל דאסור להבעיר משום צ"ק דגחלת די"ל הוכחת ר"ע דלא רצה לומר דקרא דוקא למי שצריך לגחלתו כמו דלא הוכיח רבא דס"ל זוז"ג אסור די"ל דמסתבר לר"ע דקרא איירי גם במי דלית לי' עצים דהתירא כן לא מוכח דס"ל מתוך דמסתבר לי' דקרא גם במי שאין צריך לגחלתו, וע"כ דהוכחתו מהבערה עצמו דלא ס"ל מתוך והקשה תוס' שפיר הא ליכא צורך קצת והוצרך לחדש דמצות שריפה צורך קצת היא:

ומצאנו בזה יישוב למ"ש הכ"מ פ"ג מהלכ' חו"מ הלכה ח' ביישוב הרמב"ם דס"ל דביעור לאו צ"ק היא דאין הנאה לשום גוף עיי"ש, וקשה מפסחים ה' דאמר רבא ש"מ דל"ל מתוך ומוכרחים ע"כ לדברי תוס' דביעור הוי צ"ק, ומ"ש המג"א סי' תמ"ו דבס"ד דמצות היום היא מקרי צ"ק, רחוק להעמיס בכ"מ וקשה להסביר לפי טעמו דמצוה ל"מ צ"ק דאין בה הנאת הגוף מ"ש מצוה דיומא סוף כ"ס ליכא הנאה גופני', ולמ"ש י"ל דרבא הוכיח דל"ל לר"ע מתוך דאלת"ה קשה הא יוכל להנות לבסוף ולכהפ"ח צ"ק הוא כמ"ש וע"כ דל"ל מתוך ול"ל תי' קמא של תוס' וא"ש וכו':

אלא דדברי הכ"מ בלא"ה תמוהים לי מאז ממתני' דביצה י"ב דמבואר דצורך מצוה צ"ק הוא, ואחר זמן זמנים טובא מצאתי שכבר עמד על מבוכה זו הפלא"ה בכתובות ז' ע"א, ואפשר י"ל התם מצות היום הוא לולב וס"ת ותינוק היינו לשחק בו, אבל המוציא חמץ מקרה הוא ודוחק, וזה זמן לא כביר מצאתי מקום ליישב הכ"מ, דלכאורה הדין עמו מסברא איך יהי' מצוה צ"ק הא קיי"ל מצות לאו להנות ניתנו דאקרקפת' דגברא מונח וכיון שהוא מוכרח לעשותה לאו הנאה היא, ולמה יחשב צ"ק דשוה לכל נפש, וי"ל ע"פ מ"ש הריטב"א בע"ז הא דמלל"נ הגם דמקבל שכר עבורה פירות בעה"ז וק"ק לעוה"ב דהנאה רחוקה כזו לא אסרו באסורי הנאה דהוי כגרמא אלו דבריו ז"ל, ואומר אני הגם דבאסורי הנאה לא אסרה תורה הנאה רחוקה כזו ומשו"ה מותר לקיים מצוה באה"נ, מ"מ לא יכחיש אדם דנהנה גופו כשמאמין באמונה אומן שיקבל שכר ומשו"ה מקרי צ"ק הנא' גופני' דשוי' לכל, וכ"ז בקיום מ"ע, אבל ביעור חמץ דמוכרח הוא כדי שלא לעבור בב"י להציל נפשו מעונש, ונוח לו יותר שלא הי' ולא נמצא חמץ בביתו יפה כ' הכ"מ דקיום מצוה כזו לאו להנות הנאת הגוף היא כנ"ל נכון ועפ"ז י"ל ג"כ מפסחים ה' די"ל דוקא במוציא חמץ שעבר בשוגג מיהא עד שלא מצא הי' נוח לו יותר שלא הי' אבל לר"ע אי הי' מצות עשה דתשביתו ביוט"ר דוקא ס"ל להכ"מ דצ"ק מקרי דמקיים מצות ה' כאשר ציוה ועיי', ותן לחכם ויחכם עוד, ולהיות כי הגיע זמן תפלת שחרית הנני מקצר ועולה, ה' ישים לנו שארית ובית ה' נעלה, הכ"ד אוה"נ דש"ת חותם בברכה מרובה ואהבה רבה. פ"ב כאור בוקר ליום ו' עש"ק כ"ב למב"י תרל"א לפ"ק:

הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל

תוכן העניינים

כתב סופר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה