אור ברסלב

כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה סב

תשובה סא

מה שחנני הי"ת בדין חטא בשביל שיזכה חברך. מקור דין זה יוצא מש"ס פ"ק דשבת ד' וכי אומרים לו לאדם חטא וכו' וכ' תוס' והא דאמר רבי בערובין ל"ב דניחא ליה לחבר למיעבד איסורא קלילא וכו' שאני התם כדי שלא לאכול ע"ה טבל על ידו, והא דחצי עבד וכו' משום דמצות פו"ר מצוה רבה היא, וצריך להבין דלמא מתני' כשהוא האדון שחרר מדעתו בעצמו חציו והוא גרם לו דבטל מפ"ו, צ"ל דהי' קשה לתוס' מש"ס גיטין מ' ע"א דמתרץ לר"י מתני' בשל ב' שותפין ויותר י"ל משום דמתני' סתמא קתני חציו עבד בין של א' בין של שותפין, ועיי' רש"י במתני', כגון של ב' אחין או ב' שותפין נראה דרצה להשמיענו דאפי' בשל ב' שותפין כופין את רבו, ואפשר ס"ל דבעבד של א' אפי' למשנה ראשונה היו כופין ולמשנה אחרונה אפי' בשל ב' שותפין, אלא דמסוגי' ש"ס ריש חגיגה דנדחוק לתרץ לרבינא רישא כמ"א וסיפא כמשנה ראשונה ולא מתרץ רישא וסיפא כמ"ר, ורישא בעבד שלו וסיפא בשל ב' שותפין, ש"מ דס"ל לש"ס דלמ"ר גם בעבד של א' לא היו כופין וי"ל דש"ס משמע ליה כן מרבינא לשיטתו דאמר בגיטין מ' ע"א מתני' בעבד של ב' שותפין וד"ה משמע דאוקימתא הוא דמוקי מתני' לר' יוסף בב' שותפין, אבל לרב מתני' גם בשל א' דאי קמ"ל חידוש דבר זה דבב' שותפין לכ"ע מהני הל"ל בב' שותפין ד"ה, והא מתני' ע"כ בשל שותפין איירי ש"מ דלולי רב יוסף מתוקמא מתני' גם בשל א' ולמשנה ראשונה לא היו כופין אפי' בשל א', אע"ג דהוא גרם, עד שבא ב"ש ואמר תקנתם את רבו וכו' ובתחלה ב"ה כרשב"ג בערובין ס"ל דלא ניחא ליה למיעבד עבירה קלילא דרבנן אפי' הוא גרם כ"ש עבירה דל"ב תעבודו דאורייתא, ובמשנה אחרונה חזר ב"ה והודה לדברי ב"ש ואפי' בדאורייתא אמרי' חטא וכו' ומ"ש רש"י במתני' בשל שותפין לרבותא אפי' בב' שותפין הגם דקיי"ל כרב ולא צ"ל מתני' בשל שותפין מ"מ מהני' סתמא קתני משמע בין בשל א' בין בשל שותפין, ולר"י צ"ל מתני' דוקא בשל שותפין איירי:

וכתבו התוס' משום דפרו ורבו מצוה רבה היא היינו דהיא מצוה שאין כמוה בדמיון ורשב"א כד מייתי לתי' זה מוסיף דקיום העולם היא, ומדויק בזה מתני' דגיטין אלא מפני תקון העולם כופין, וצ"ל הלא אמר שנאמר לא לתוהו בראה והול"ל אלא כדי שלא יהי' בטל מן המצוה, מאי מפני תקון העולם דקאמר ולתוס' א"ש משום מצוה אחרינא לא היו אומרים חטא, אלא מפני שמצוה זו תיקון העולם וקיומה היא לכן אומרים לו חטא וכופין אותו על כך וא"ש:

ולפי תירוץ זה אין אומרים חטא רק במצות פו"ר, וכ' עוד י"ל דבכל מצות אומרים חטא באיסור זוטא כדי שיזכה חברך ברבה הימנה ושאני ברודה פת שפשע וא"ש האי דפסחים דחמירא עשה דפסח מעשה דהשלמה, א"כ בכל מקום אומרים חטא בזוטא כדי שיקיים חברך מצוה רבה כמו בעצמו שמותר לעבור בדזוטרא וכמו עשה החמורה דוחה עשה ול"ת הקלה:

והנה מ"ש תוס' דרודה שאני משום שפשע, עיי' תוס' עירובין ק' ע"א שכתבו הא דלא דחי עשה ל"ת דבל תוסיף משום דפשע דהי' יכול לקיים העשה בלא דחיית הלאו, א"כ בהרודה שפשע גם הוא עצמו אסור לו לעבור בקל כדי שיזכה וינצל מאיסור חמור כיון דע"י פשיעה בא לו, אלא משום דרדיית הפת דרבנן מספקא ליה לרבינא אם מתירים לו לעצמו, אבל ע"י אחר בוודאי לא כיון שפשע ועיי' טורי אבן ר"ה כ"ח ע"ב שהקשה על תוס' עירובין מש"ס זבחים דמוכח דאפי' בא ע"י פשיעה אמרינן עשה דוחה ל"ת עיי"ש גם לדרבנן דעשה דוחה ל"ת שהוא פשע והביא עצמו לידי כך, מ"מ לומר לאדם חטא בשביל שיזכה חברך מסתבר דלא נימא לו רק כשחברו לא פשע, אבל כשפשע מה לו לחטוא בשבילו מי יחוש חוץ ממנו, לא הי' לו להביא עצמו לידי כך והבן:

והנה צ"ל הא דבערובין ס"ל לרבי דניחא ליה לחבר וכו' הגם שע"ה פושע בעצמו דאינו מעשר, מ"מ כיון שע"י חבר בא לו ניחא ליה ושרי למיעבד איסורא זוטא ואפשר דמשו"ה ס"ל לרשב"ג דלא ניחא ליה כיון שהע"ה פושע בעצמו, אבל היכא דלא פשע כלל מודה רשב"ג דאומרים לו חטא וכו' ואפי' היכא דלא גרם הוא כלל, וכן נראה דאלת"ה פליג רשב"ג על משנה אחרונה דכופין את רבו להאי תירוצא של תוס' דלא נחית לחלק בין פ"ו לשאר מצות ולמ"ש א"ש:

והקשו התוס' לנפשייהו מהשולח ל"ח ע"ב חציה שפחה וחב"ח שכפו רבה, ותי' דהתם היתה מחזרת עליהם וממצאת עצמה לזנות ודומים לאנוסים, וראיתי לזקני מ"ו מאוה"ג מהרע"א זצ"ל בחדושי רע"א בשבת ד' שעמד בתמיה' קיימת מה קשה לי' לתוס' מהאי מעשה דהא י"ל דהאדון עצמו שחרר חציה והוא גרם לכן כפו אותה כמו בערובין כיון שע"י בא, ומשם מוכח אפי' ע"ה פושע, מ"מ כיון שע"י החבר בא אומרים חטא והה"נ בהאי מעשה, ולכאורה י"ל דאיכא הוכחה לתוס' דהמעשה לא הי' כן מדמקשה שם לאביי ומשום אסורא לא מהאי מעשה דח"ש וחב"ח ואם האי מעשה הי' דאדון עצמו שחרר חציה לק"מ על אביי דבהאי מעשה הוא גרם ששחרר חציה, אבל בהאי אמתא דאביי לא עשה האדון מידי וע"כ צ"ל דידע דהאי מעשה בשל שותפין הי' ושחרר הא' חציה וא"ש, אלא דזה דוחק דהי' ליה לפרש דהמעשה בשני שותפין הי' ועיקר חסר כדי להקשות על אביי, אבל באמת דברי זקני זצ"ל נפלא ממני ובמח"כ קדושתו אפי' ריח קושי' אין כאן בוודאי בח"ע וחב"ח והאדון שחרר אותו חצי ועי"ז מבוטל מפ"ו הוא האדון גרם, דלולי כן הי' יכול לקיים פ"ו ולשבת אם מחוייב בה וע"י השחרור מונע אותו ממצוה, ואם עבד אינו מחוייב בכ"ז, הוא גרם ע"י שחרורו שצד בן חורין שבו נתחייב ואינו יכול לקיים המחוייב עליו אבל בחציה שפחה דליכא ביטול מצוה רק דעבדו בה אינשי איסורא וכי האדון גרם מידי בזה ע"י ששחרר חציה גם אם היתה כולה שפחה הוו עבדי בה איסורא, והא"ש דמקשה על אביי וא"ש קושי' תוס' ופשוט:

והיתה לבאר בוודאי לפי דמסיק ומתרץ דס"ל דמנטרא ומסרה לעבד ובחציה שפחה א"א למנטרה דאסורה לעבד באופן שהוא האדון שחרר חציה והוא גרם לה דא"א למנטרה ע"י עבדי אלא לאמת לא צ"ל דהאי מעשה כך הי' ואפי' בשל ב' שותפין כופין משום דא"א למנטרה אומרים ותוס' הקשה שפיר לפי דס"ל לרבינא במעשה דאביי ול"ל דאפשר בעבד דמנטרה שפיר ולא גרם האדון מידי וקשה הא פושעים היו ולא אמרי' חטא כה"ג וא"ש פשוט:

ויש לנו לעשות סמוכים משם למ"ש תוס' כל דהוא גרם אומרים חטא וכו' מדהקדים הא דאמר רנ"בי דעבדו בה אינשי אסורא, בלא"ה גם אי כפו משום מצות פו"ר כריב"ב וקשה אי משום ביטול מצוה כופין האדון לעשות איסור כ"ש לאפרושי מאסורא ועיי' מהר"מ שי"ף שם במ"ש תוס' ליישב הא דחצי עבד ולא מקשה ומתרץ מדאביי ומעשה דחצי שפחה, דפשיטא דלאפרושי מאסורא מותר, וא"כ קשה למה למקשן להביא דרנב"י, ועוד דממתני' דחצי עבד הי' ליה להקשות על אביי וכבר נתקשו בזה, ולמ"ש א"ש דבלא"ה ל"ק די"ל דמעשה הי' דהאדון עצמו שחרר חציה והוא גרם שלא תוכל לקיים המצוה לכן בדין שכופין, משא"כ בעובדא דאביי בהאי אמתא לא גרם מידי, ולכן הקדים דרנב"י דמשום דעבדי בה אינשי איסורא כפו ואין הסרחון תלוי באדון כלל וא"ש נכון:

והנה בגיטין פ' השולח מ"א ע"ב אחז תוס' בתי' ב' של תוס' שבת, ושם כ' ועוד מצוה דרבים שאני נראה דמצוה דרבים אפי' רבים פשעו וגרמו בעצמם מ"מ כדי להציל רבים אומרים חטא ובשבת כ' והוי נמי כמצוה דרבים נראה קצת דהאי טעמא לחוד לא פשיטא לתוס' דאמרי' חטא, ורק בצירוף דדומה לאונסים וגם הוי כמצוה דרבים, ובגיטין ס"ל דבכל א' מהנהו טעמי סגי דהו"ל כאונס ואפ' ביחיד כה"ג אומרים חטא בשביל שיזכה הגם שפושעים בדבר בלי אונס כלל כנ"ל:

והנה הרשב"א בתשובה ומובא בב"י סי' ל"ו חולק על תוס' דל"א חטא בשום מקום אפי' במצוה גדולה וחמורה, רק כשהוא גרם כהאי דערובין, וכן ס"ל בחדושיו לשבת תחלה מביא תי' ראשון של תוס', שאני פ"ו דמצוה רבה וקיום העולם היא, וכ' ולי נראה דבחצי עבד ליכא משום ל"ב תעבודו, ומה דקשה על הרשב"א מש"ס גיטין ל"ח לדבריו לא הקשה על אביי דבחציה שפחה ליכא לעולם ב"ת יישבנו במק"א ואכ"מ, וכ' והאי אמתא משום דרבים עבדו בה איסורא ורבים נכשלים בה לכן התירו לו לשחררה וכפוהו הנך רואה דס"ל דאפי' משו' משום פ"ו דחמירא טובא מכל מצות שהיא לקיום העולם כמ"ש תחלה מ"מ לא היו אומרים חטא לולי דליכא איסור בח"ע וכו' מ"מ במצוה ומכשול רבים ס"ל דאומרים חטא:

ובתשובה אזיל לשיטתו בחדושיו משו"ה מחמיר שלא אומרים זכה להציל בתו מאיסורים הרבה כל ימיה דוודאי חמירא טובא מלחלל שבת א', מ"מ לא אמר' חטא בשביל אדם א', אבל להציל נפשות רבות מאיסורא חד חמירא טובא, ואפי' בא להם בפשיעה כמו בהאי דחציה שפחה, דהא הרשב"א לא כ' דאנוסים היו ואי ס"ל כתוס' הנ"ל הוי ליה לפרש כן דלאו מלתא דפשיטא הוא דנחשבו כאונס, וע"כ דס"ל כתי' ב' של התוס' גיטין מכשול רבים שאני ואפי' פשעו בדבר:

ובאמת מ"ש תוס' בשבת ברודה פושע הוי צ"ע דהא מקשה התם על דמתרץ דאיבעי בשוגג והתירו ע"י אחרים ע"ז מקשה וכי אומרים לאדם חטא וכו' ואיך קרי ליה תוס' פושע הא שוגג הוא, ואי ס"ל לתוס' דגם שוגג הגם דלאו פושע הוא מ"מ יש לחלק דל"א חטא כיון שע"י גרמא דיליה בא וגם בלא דעת נפש לא טוב, א"כ קשה מפסחים במחוסר כפורים שכ' רש"י שם דשכח להקריב קודם התמיד א"כ ע"י גרמא דיליה בא לו ומ"מ מותר לעבור אעשה דהשלמה וצריך לומר שאני שוגג משכח, או אפשר לא ס"ל לתוס' כפי' רש"י אלא שלא הי' אפשר להקריב קודם התמיד וא"ל שאני התם דלא עשה איסור רק הי' שוא"ת וגם בזה לא עבר עבירה לשעתה רק ששכחה זו גרמה לו שא"א לו להקריב פסח בזמנו רק ע"י העברת עשה דהשלמה, אבל ברודה עשה איסור בידים, הגם שבשוגג עשה מ"מ גם בשוגג יש בו עבירה קצת כמ"ש רש"י חולין סוגי' דהשוחט בשבת גם בשוגג איכא עבירה קצת כדי לקונסו עיי"ש:

ועיי' מג"א ס' ש"ו ס"ק כ"ט בשם הגה' הרי"ף פי"ד דשבת דמסופק אם אמרי' חטא משום מצוה דרבים, ומדר' אליעזר דשחרר עבדו משום מצוה דרבים אין ראי' דהי' בו לצורך עצמו לעשות מצוה בעשרה הנה מ"ש דאינו ראי' מר"א כן דחו תוס' בב"ב י"ג, ובשבת מדמי' מצוה דפו"ר החמורה להא דר"א, צ"ל כוונתם כמו דמצוה דרבים דחמירא דחי עשה דלב"ת כן מצוה דפו"ר דיש בה קיום העולם חמירא טובא מכל המצות דיחיד אפי' החמורה שבחמורות, ולא באו תוס' להביא רא' דאמרי' כה"ג חטא בשביל וכו' אלא דיש חילוק בין הנוגע לרבים למצוה שאינה אלא ליחיד, ובב"ב דחו דאין ראי' ממעשה דר"א דאומרי' חטא בשביל מצוה חמורה אפי' בשל רבים, דהתם לטובת עצמו לזכות במצוה כנ"ל:

ומג"א כ' דהש"ג אזיל בשיטת הרשב"א דאין אומרים חטא ומסופק אם משום מצוה דרבים אומרים חטא, ולפי מה שפסק המחבר כתוס' אין מקום לספק זה, והנה כבר הבאנו דרשב"א עצמו ס"ל דמשום איסור ומכשול רבים אומרים חטא וכן משום מצוה דרבים וכן נראה ממ"ש קודם בשם תוס' דפו"ר מצוה רבה היא כמו דשנינן דר"א שחרר עבדו משום מצוה דרבים, וכ' אח"כ דלדידי' נראה בח"ע שאני דליכא משום לב"ת ולא ניחא ליה מ"ש תוס' דפו"ר שאני מכל מצות דיחיד, אבל בהא ס"ל כתוס' דמצוה דרבים שאני, ועפ"ז כ' דבהאי אמתא משום מכשול דרבים מותר וכפאוהו ועיי':

וצ"ע ניהי דהש"ג דחה הרא' מר"א ששחרר לצורך עצמו, אבל מה יענה להאי דח"ש וחב"ח, ואי ס"ל דבחצי' עבד ליכא לב"ת כמ"ש הרשב"א שבת אכתי קשה מה יענה להאי אמתא דאביי דס"ל לרבינא דכופין ואי ס"ל כרמב"ן שברשב"א גיטין דכל שעושה להנאת עצמו או לשום תועלת חוץ לתועל' העבד ליכא משום לב"ת, וכן מביא הר"ן בשם י"מ, ובחדושי ר"ן כ' כן בפשיטות, וא"ש דל"ק מאמתא וח"ש, כיון שעוש' להציל ממכשול ולא לטובת העבד מותר, אם הכי ס"ל מאי ראי' מביא מר"א ששחרר דאומרי' חטא והדר דחי משום שגם הוא זכה, הא בלא"ה ראי' זו דחויה מעיקרא כיון שלא עשה לטובת העבד ליכא איסור וליכא בזה משום חטא דהא ליכא חטא ואשמה כלל, וע"כ דש"ג לא ס"ל כרמב"ן, אלא כרשב"א החולק בכח על הרמב"ן וכן תוס' לא ס"ל כרמב"ן מדמקשה בדוכתי טובא על מתני' וכי אומרים חטא וכו' וקשה איך יפרש הש"ג האי מעשה באמתא דאביי תפשוט מהתם דכל לאפרושי רבים מאיסורא אומרים חטא וצלע"ג:

וזאת תורת העולה מדברינו בביאור השיטות, א) שיטת תוס' שבת וגיטין דבכ"מ אומרים חטא באיסור זוטא בשביל שיזכה חברך במצוה רבה, ב) כשהוא פושע וגרם בעצמו אפי' הוא שוגג לא אמרי' חטא כיון שע"י מעשה ידו בא לו, ובשכח ולא עשה מעשה שהי' עליו לעשות ועי"ז בא יבוא לידי עבירה או לא יוכל לקיים מצוה אמרי' חטא כיון שלא עשה מעשה עבירה בפועל ג) אומרים לאדם חטא אם ע"י יבוא חבירו לידי עבירה הגם שגם הוא פושע ויעשה העבירה בפשיעה מ"מ כיון שע"י בא לו מותר לו לעבור איסור זוטא להציל עצמו שלא יבוא חבירו לעבירה ע"י גרמא דיליה כ"ז מוכח מש"ס ערובין, ד) להציל רבים ממכשול ס"ל לתוס' בפד תי' בגיטין דאפי' פשע בדבר אמרי' חטא לזכות רבים ומתוס' שבת לא משמע קצת הכי, ה) שיטת תוס' בב"ב ופסחים דלא אמרי' חטא רק במצוה כמו פו"ר ועשה דהשלמה דקילא בעצמותה דאינה רק איסור עשה, ועשה דפסח חמירא דיש בה כרת ורחוקים זה מזה דזאת קילא ביותר וזאת חמירא ביותר להכי אמרי' חטא אבל לא במקום אחר, ומ"מ צ"ל דלהציל רבים ממכשול דומה לאלו דלא תקשה מח"ש וכו', ו) שיטת הרשב"א דלא אמרי' חטא בשום מקום אפי' משום פו"ר דחמירא טובא, חוץ להציל רבים ממכשול או משום קיום מצוה דרבים, אפי' היכא דפשעו בדבר וגרמו לעצמן שיטת ש"ג שהביא מג"א ס"ל כרשב"א דנוטה להחמיר דאפי' משום מצוה דרבים לא אמרי' חטא בשביל שיזכו רבים:

והנה הב"י סי' ש"ו מביא פלוגתת תוס' שבת ורשב"א בתשובה ונקיט להלכה בשו"ע כשיטת תוס' והנה בכ"מ נקטינן כתוס' אפ' היכא דרי"ף חולק כ"ש נגד רשב"א עי' סמ"ע סי' כ"ה ומג"א סי' תמ"ז, אלא דמתוס' ב"ב דף י"ג משמע דס"ל דדוקא במצוה החמורה ביותר כמו בפ"ו ובפסחים פ"ח ע"ב מביאים ראי' כמו עשה דהשלמה דנדחה, ולא מתרץ הא דשבת דא"א חטא משום דפשע כמ"ש בשבת ש"מ דתוס' ב"ב ס"ל דחמירא פ"ו מכל מצות דקיום העולם היא, וכן עשה דפסח שיש בה נגד עשה דהשלמה דלאו עשה גמורה היא רק איסור עשה בעלמא דקיל מל"ת דעלמא, וגם אינה עשה בקום ועשה רק בל"ת ועיי' ש"מ כתובות מ' ע"א דכ' דאיסור עשה בשב וא"ת קילא דלאו עשה היא, וכ"כ בפ"י ועי' הפלאה שם שהקשה מעשה דהשלמה דקרי לה עשה מול עשה, ובמק"א יישבתי כ"ז ואכ"מ, היוצא לנו דעשה דהשלמה קיל מעשה גמורה ומל"ת דעלמא ומ"ע דפסח חמירא טובא דיש בה כרת, שקלה תוס' במשקל א' עם פ"ו, אבל חוץ מאלו וכדומה ממש לא אמרי' חטא, לכן לא הוצרך תוס' לומר דברודה פושע הוי:

היוצא לנו מזה דתוס' ב"ב ופסחים פ"ח ע"ב לא ס"ל כתי' ב' של תוס' שבת, ובגליון נקט עיקר כתי' ב' ולא כ' תי' ראשון כלל וידוע דאין להקשות תוס' על תוס' דכמה בע"ת היו, אבל למנקט להלכה כתוס' משום דבכ"מ הלכה כבע"ת, כיון שבע"ת עצמם חולקין אין לנו הכרע כמאן נקטינן, אלא דמצאתי לריטב"א שבת שהקשה מהא דערובין ומתרץ תחלה דהתם הוא גרם לו, א"נ דוקא היכא דפשע וכ' ככל מ"ש תוס' בתי' זה ומביא ג"כ מהאי דפסחים בעשה דהשלמה, וגם בחידושי הר"ן שבת שזכינו לאורו כעת הקשה מערובין ומתרץ דהתם הוא גרם, ועוד י"ל הכי שאני דממילא קאתי ולית בי' אלא חיוב חטאת לא התירו אבל התם דאיכא איסורא רבה דאוכל ע"ה טבלים התירו, מת' שני נראה דס"ל דבכ"מ כל שיש איסור גמור אומרים חטא כמו בערובין דאיכא איסור מזיד דע"ה ומ"ש דאיכא איסור רבה בזה דטבל, לאו משום דטבל חמיר טובא שהוא במיתה, אלא נגד הרודה פת בשבת דהאיסור ממילא קאתי וחיוב קרבן בעלמא, מקרי טבל איסור רבה, וה"ה בכל איסור ומצוה אמר' חטא באיסור זוטא בשביל שלא יעשה חברך איסור רבה והכל לפי הענין, והרי מצאנו לתוס' חי' ר"ן וריטב"א דס"ל כוותי' ואנו אין לנו אלא כמחבר שנקט להלכה כשיטת תוס' שבת ומצאנו לה חברים ומינה לא תזוע:

והנה הב"ח סי' ש"ו מכח סתירת הפסקים שבסי' ש"ו ובסי' שכ"ח, העלה דכל שהוא אנוס בדבר דליכא עבירה א"א חטא וזה דסי' שכ"ח שרוצים לאנסו, וההיא דסי' ש"ו הגם שתחלתה באונס מ"מ חיישי' שתשתקע בין האומות ותעבור ברצון, והמג"א חולק עליו דנהפוך הוא דכשהוא פושע ל"א חטא כמ"ש תוס':

ולע"ד הדין עם הב"ח, אב"א סברא מצד השכל הוא כך כיון שאנוס הוא ורחמנא פטרי' למה יעשה הוא איסור זוטא במכוין ופשיטא שאיסור קל שבקלים במכוין חמיר טובא מעבירה גדולה באונס ואפי' באיסור דרבנן אין ראוי שיחטא בשביל אונס דאחר, ואב"א גמרא, דקתני במתני' לישא שפחה אינו יכול והקשו התוס' משמע אם הי' אפשר בשפחה לא היו כופין הא לא מקיים פ"ו בשפחה, ומתרצים דאם הי' אפשר לקיים לשבת יצרה כ"ד בשביל פ"ו לא היו כופין דאנוס הוא, וצ"ל הא בביטול מצוה דלשבת ג"כ אנוס הוא, וצ"ל דאין כופין משום ביטול מ"ע המוטלת על גופו דכיון דאנוס היא אין עליו כלום אע"ג דאונס כמאן דעביד לא אמרי' ועיי' ש"ך ח"מ סי' כ"ח וחסר לו המצוה, אבל אין עליו עונש ביטול מצוה כיון שא"א לו ולאו בידו הוא ומה לו לעשות, אלא כיון דכתיב לא לתוהו בראה לשבת יצרה ורצון ה' שתמלא הארץ מב"א ורוצה בקיומה ומילואה וע"י שזה מעוכב מלישא שפחה וב"ח חסר מלוי זה משו"ה כייפי' לרבו שישחררו ויעבור אעשה דלב"ת שיתקיים לשבת יצרה, וגם הוא יעשה מצוה המחוייב בה כל אדם אבל משום מצות פ"ו דהיא מצוה המוטלת על כל גוף מישראל שיפרה וירבה עצמו, וכיון דאונס הוא אין עליו עונש של כלום לא היו כופין כנ"ל ברור בכוונת התוס', ויש לדייק כן מלשון מתני' דקאמר אלא מפני תקון העולם, הול"ל מפני שיקיים לשבת, ולמ"ש א"ש דמשום שיקיים המצוה לא היו כופין דאנוס הוא אלא מפני תקון העולם וכמ"ש:

נ"ל דהא דאין כופין משום שהוא אנוס היינו משום שהאדון עובר באיסור דלב"ת ולהחב"ח אין לו עבירה רק שלא קיים המצוה ל"א חטא, אבל אי ליכא איסור בשחרור בוודאי היו כופין לאדון גם משום מצות פ"ו לחוד אע"ג דאנוס הוא מ"מ סוף כ"ס מנוע הוא מלעשות מצוה זו המוטלת עליו, ויש לי ראי' מכרחת לזה מכח קושי' אחת עצומה שהקשה בטורי אבן ריש חגיגה על מ"ש תוס' דלמכור עצמו לע"ע א"א שמשוחרר א"א למכור עצמו דושב אל משפחתו כתיב, והקשה מש"ס יבמות צ"ט כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה דמסיק רבא התם דכופין לשחרר זה את זה משום לישא שפחה א"י לישא ב"ח א"י והא אפשר שימכור כ"א עצמו לע"ע ממ"נ אם הוא עבד מותר בשפחה מצד עבדות ואם הוא ב"ח הא נמכר לע"ע דשב אל משפחתו קרינן ביה, ועיי' צל"ח פסחים פ"ח ע"ב שמביא קושי' זו על שמו, ומ"ש הטו"א כיון שא' ישראל ודאי צריך לקיים פ"ו אין לו מובן הא משום פ"ו אין כופין כמ"ש תוס' והנ"ל דהא פשיטא דא"א לשום א' מהם לעבוד בחבירו מספק שמא הוא בן כהנת, ואפי' תימא בספק עבד דהאדון מוחזק וצריך לעבוד מספק עיי' קצה"ח סי' רמ"א שחולק על המהרי"ק דס"ל דעבד מוחזק בעצמו ודחה ראייתו מתוס' והיינו דתוס' איירי בשיש ספק אם הי' עבדו של שני, ושל ראשון בוודאי אינו ממ"נ עיי"ש, והכא דנפל ספק משעת לידה מי של שפחה כל א' מוחזק בעצמו וא"צ לעבוד מספק וכיון שא"א לו לעבוד מספק ליכא משום לעולם ב"ת וליכא איסור בשחרור כמ"ש תוס' גיטין ל"ח ע"א ד"ה המשחרר עבדו, ועיי' גיטין מ"ב ע"ב, הכי השתא אי אתא אליה' ואמר בחד מנייהו דעבד הוא קנין כספו קרינן ביה, היינו דמשו"ה אוכל בתרומה הגם דאינו משועבד ליה מספק מ"מ קנין כספו קרינן ביה כשיבוא אליה' ואוכל בתרומה ממנ"פ או שהוא כהן או שהוא קנין כספו של כהן, אבל משו"ה ליכא איסור לשחררו, כיון דאם יבוא אליה' ויאמר וכו' כיון דעדיי' לא בא לברר דבר זה סוף כ"ס אסור לשעבד בו וליכא משום לב"ת כלל כנ"ל פשוט:

ולק"מ קושית הטורי אבן דהא דלא כפינן משום פ"ו דאנוס הוא היינו דאין כופין שיעשה רבו עבירה כדי שיקיים העבד המצו' כיון שאנוס הוא ואין עבירה בא על ידו שלא קיים, וכדי שיהי' יכול לקיים מצות פ"ו לעשות נ"ר ליוצרו ולקבל שכר משו"ה אין כופין לעשות עבירה, אבל בהנהו ולדות שנתערבו דליכא עבירה כלל בשחרור בוודאי כופין כדי שיהי' יכול לקיים מצות פ"ו ולקבל שכר כנ"ל והוא יישוב נכון, ועוד י"ל בדרך קצרה אפשר אפי' הי' עבירה בשחרור זה מ"מ כופין כל א', כיון שכ"א מצווה בפ"ו אם עבד ג"כ מצווה או עכ"פ מספק שמא ב"ח הוא, וכשכופין כ"א יהי' כ"א יכול לקיים החיוב משום מצוה דידי' כה"ג כופין לכל א' גם משום פ"ו לחוד, ומ"ש תוס' דאין כופין משום פ"ו דאין אומרים חטא בשביל שיזכה אחר משום דאונס הוא אבל התם משום מצוה דידי' כופין אותו בוודאי והבן:

היוצא לנו מזה דמבואר מתוס' דכל שהוא אנוס שלא לעשות מצוה ל"א חטא כדי שיקיים חוץ מצוה דלשבת ולאו משום חיובא אלא משום קיום העולם כמ"ש, והרי דברים ק"ו מה בקיום מצוה דאונס לאו כעביד דמי ואין בידו מצוה כלל, רק דלא מענשי' יתי' על שעבר רצון ה' דאונס רחמנא פטריה מעונש, כ"ש וקו"ח באונס לעבור עבירה דרחמנא פטרי' וכאלו לא עבר ולא עשה כלום דלא אמרי' חטא בשביל שיזכה, ואפי' למיעבד עבירה קלה בגופו כדי שינצל מעבירה חמורה באונס לא שרינן ליה, הגם שכתבתי דבולדות שנתערבו משום מצוה דידי' כופין גם משום פ"ו אע"ג דאונס הוא, התם משום דסוף כ"ס לא קיים מצוה (וגם י"ל דלא מקרי אונס כלל כיון ששניהם ביכלתם להביא את עצמם לידי חיוב ע"י שישחררו זה את זה) אבל בעבירת איסור דאונס לאו כלום הוא נ"ל פשוט דאפי' הוא עצמו אסור לעשות איסור קל במכוין ורצון כדי להנצל מעבירה חמורה באונס ואפי' איסור דרבנן כנ"ל נכון בעזהי"ת:

ומ"ש תוס' בשבת וגיטין בח"ש וחב"ח אע"ג דהם פושעים כיון שהיתה מחזרת עליהם ומשתדלתן לזנות חשיבי כאנוסים, הגם שהראנו לדעת דמשום אונס ל"א חטא, הכא שאני דבאמת לאו אנוסים הם דמי הכריחם לכך ובוודאי יש להם עונש ואיסורא קעבדי אלא כיון שתחלתם ע"י גרוי והסתה שלה יצאו מכלל פושעים שאין אומרים בהם חטא כדי שיזכה כיון שפשעו בעצמם וגרמו רעה לעצמם, אבל בהאי שפחה דאהדרי אבתרה לכשתסיר הסבה יהיו מונעים מעבירה זו אומרים חטא וכו' ודמי' כעין דאמר רבא יצרא אלבשי' ואפי' שכרתו אח"כ, הגם דלא דמי כ"כ לדהתם תחלת ביאה ה' ועיי' ש"מ שם, והתם ליכא עבירה וכאונס ממש מחשבה ומותרת לבעלה, והכא לאו באונס גמור נחשבו עד שנאמר דלאו עבירה קעבדו, ולכלל אונס לא באו מ"מ מכלל פושע יצאו ואומרי' חטא, זהו כוונת התוס' פשוטה וברורה:

וכן הוא במי שהוציאו בתו שתמיר דתה ע"י אונס, הגם שתחלתה באונס מ"מ חיישי' שברוב הימים סופה ברצון גמור יהי' וכיון שלא פשעה מתחילה ובע"כ בא לה יצאו מכלל פושעת ולכלל אנוסה לא באה כיון שסופה ברצון, ועיי' א"ע סי' י"ז סעיף ו' ובטו"ז שם, וא"ש שיטת הב"ח והדין בעצמותו נכון הוא, ומ"ש המג"א דמשמע מרמ"א לקמן דציין על סי' ש"ו דכאן ג"כ איירי באונס, לא ידעתי שום משמעות מציון הלז דמציין לעורר אותנו דשניהם אמת מ"ש המחבר בסי' ש"ו ומ"ש הוא בהגה' בסי' שכ"ח וכ"כ הב"ח דכוונת הרמ"א בציונו בסי' ש"ו על סי' שכ"ח ולקמן על סי' ש"ו לעורר לב המעיין בב' מקומות דלא סתרו אהדדי:

ויש לעי' חולה בשבת שיש בו סכנה דכ' הר"ן פרק יוה"כ דשוחטין ואין מאכילין לו נבילה דשבת לא חמירא נגד איסור נבילה דצריך לעבור כמה פעמים ולהכי איסור נבילה חמור, וקשה הא חולה זה אנוס הוא ומצוה קעביד שאוכל מפני פקוח נפש, למה ישחוט אחר בשבילו ויעבור באיסור קל מנבילה כ"פ, בשלמא לר"מ דס"ל שבת הותרה כמו טומאה למ"ד הותרה ואפי' אפשר בטהרה מותר כן ה"נ בשבת הותרה, ל"ק הא אם יאכל נבילה אנוס הוא ואפי' הי' שבת קיל טוב שיאכל הוא נבילה שאין בידו עבירה, זה ל"ק כיון דשבת הותרה כשאפשר שישחוט לו אחר לאו אנוס הוא לאכול כיון דבמלאכת שבת לחולה ליכא איסור כלל, אבל לר"ן דס"ל דשבת דחוי' כמו דס"ל לב"י שם קשה כהנ"ל, וע"כ צ"ל דגם בחבירו אנוס אומרים חטא בדזוטרא שינצל חברו מאיסור חמור ממנו דלא כב"ח ודלא כתוס' שהבאתי ממנו ראי' לשיטת הב"ח:

ויש לחלק בחולה אם יש לפניו איסור קל ואוכל החמור עושה איסור כמו שאם הי' בריא, לכן כשיש אחר שיוכל להציל החולה מאיסור חמור ע"י שיעשה הוא איסור קל ממנו אומרים לו חטא ועשה אותה דזוטר ממנו, אבל אנוס ע"י ב"א שאין לו מנוס רק שיעשה איסור זה וא"א להנצל מאיסור חמור זה א"א לאחר חטא בקל ממנו כיון שאנוס הוא וא"א בלעדו והבן וצ"ע:

והנה הגם שכתבנו דדינו של הב"ח נכון דכל דאנוס הוא אין אומרים חטא, ואפי' באנוס על עבירות הרבה אין אומרים לזה חטא בעבירה אחת אפי' בקלה שבקלות וכן המושכל נוטה מ"מ גם חילוקו של המג"א נכון דשבת חמירא טובא ואין חמור ממנו עד שנאמר חלל שבת דקיל כדי להציל חבירו מאיסור אפי' דע"ז דשבת חמור כמוהו וכאן דאומרים חטא באיסור שבת כדי שלא תעבור היא כ"פ באיסור שבת, וה"ה בע"ז דחמורה כמו שבת ג"כ כך היא, ומשמע מדבריו דוקא שלא תעבור על איסור שבת כ"פ, אבל שלא תעבור שאר עבירות כמו איסור מאכלות אסורות אפי' כ"פ לא אמרי' חטא באיסור שבת כדי שלא תעבור שאר עבירות כ"פ, ומר"ן פרק יוה"כ הנ"ל מבואר דחמור איסור לאו כ"פ מחלול שבת פ"א דכ' טוב שאחר יחלל שבת משיאכל החולה נבלה כ"פ, ומג"א הוסיף אפי' ח"ש, דאיסור דאורייתא הוא וחמור ממלאכת שבת פ"א דיש בו סקילה, ונ"ל דגם הר"מ ורא"ש דלא מתרצים כר"ן אלא משום דשבת הותרה או דמאיס לחולה לאו משום דס"ל דשבת חמור מאכילת נבילה כ"פ אלא דרצו לומר אפי' באינו צריך רק לכזית א' בב"א, או רק לחצי זית או לאכול איסור דרבנן טוב לשחוט משום דהותרה ואפי' מאכילת איסור דרבנן טוב לחלל שבת ועי' מג"א סי' שכ"ח ס"ק ט' ור"ן דס"ל דשבת דחויה לא מצא מקום להתיר רק כשצריך לאכילה כ"פ, ובזה כולם מודים לו דחמירא עבירת לאו כ"פ ממלאכת שבת פ"א דלא כמשמעות מג"א כאן כנ"ל:

וביישוב ב' דינים דסי' ש"ו ודסי' שכ"ח נראים יותר דברי הב"ח, הגם דדינו של המג"א אמת דלחלל שבת בשביל עבירה אחרת אפי' דע"ז פ"א ל"א חטא דחמירא של שבת ושקולה כע"ז ואפי' בעצמו לא היינו אומרין חטא כדי שתזכה כה"ג, כבר הרגיש והתעורר התוס' שבת תינח מלאכה שיש בה סקילה חמירא כע"ז אבל תחומין דליכא סקילה וכיוצא בו בוודאי קילא, ומ"ש המחצית השקל דכל אביזרייהו דשבת חמיר כמוהו כמו כל אביזרייהו דע"ז יהרג ואל יעבור דבריו נפלאו בע"ז לחומרא אזלינן דגם כשאינו ע"ז ממש רק אביזרייהו מ"מ צריך למסור נפשו, אבל בוודאי ע"ז ממש חמירא טובא ממה שהוא רק משום אביזרייהו דע"ז, ובשבת ודאי כל שאין בו סקילה קל ממלאכה שיש בה סקילה וקילא טובא מע"ז, ואפשר דמלאכה שאין בה סקילה חמירא כמו אביזרייהו דע"ז דשניהם שוים וגם זה לא ברירא, דלא מצינו אביזרייהו רק בע"ז משום ע"ז עצמה, אבל בשבת חילוק מלאכות יש ויש דקילא ויש דחמירא, ואין מלאכה זאת משום זאת וכ"א מלאכה בפני עצמה והחילוק מובן:

ופמ"ג כ' די"ל בס' שכ"ח במלאכה גמורה דיש בה סקילה מיירי ובסוף סי' ש"ו בתחום דקיל וזה רחוק דבס' שכ"ח סתם משמע כל מלאכתו ולכן הנכון כתי' הב"ח ואמת נכון הדבר:

ודע דיש לי מקום עיון די"ל דהא דאמרי' חטא בשביל שיזכה חברך הוא משום דכל ישראל ערבים זה בזה, והא מה"ט בכל המצות אעפ"י שיצא מוציא כמ"ש רש"י בר"ה כ"ח ורא"ש פ"ג דברכות וכ"א יש לו חלק בחיובא של חברו בקיום מ"ע ובעברו על מצות ל"ת ולכן אומרי' חטא בזוטא כדי שיזכה חברך, ואין לומר מה לי ולחברי דהא ערב בעדו, ויש להסביר עוד דאם לא קיים זה המצוה אשר עליו או בעובר עבירה יש לו ג"כ עבירה זוטא, אומרים מה לך לחטוא עבירה קלילה וחברך ברבה, עבור אתה בקלה ויהי' חברך ניצל מחמורה כנ"ל:

ולפ"ז יצא לנו דין חדש לפמ"ש הרא"ש פ"ג דברכות דנשים אינם בכלל ערבות אין אומרים חטא בשביל אשה שלא תחטא היא בחמורה:

אלא דיש למשדי ביה נרגא דתלי' בשיטת רש"י ותוס' בקדושין ע' ע"ב דרש"י ס"ל דגרים בכלל ערבות, ותוס' ס"ל דאינם בכלל ערבות, ולשיטת תוס' מוכח דהא דאומרים חטא לאו משום ערבות הוא דהא בח"ע וחב"ח כופין רבו משום דאומרים חטא באיסור זוטא דלב"ת בשביל שיזכה חב"ח שהוא גר דאינו בכלל ערבות, וכ"ש צד עבדות שבו אפי' חייב בפ"ו או בלשבת הא מ"מ אינו בערבות וע"כ דגם היכא דליכא ערבות אומרים חטא, אבל לרש"י ודעימי' דגר איתא בכלל ערבות י"ל כמ"ש:

ויצא לנו מדברינו מקום יישוב לקושית תוס' גיטין מ' ע"א ד"ה אותו העבד אין לו תקנה שכופין רבו וכו' פשיטא הא מתני' היא בח"ע דכופין רבו עיי"ש, ולמ"ש י"ל לרש"י לשיטתו דס"ל דגר איתא בערבות י"ל הא דכופין בח"ע וחב"ח ואומרים חטא משום דאיהו איתא בערבות עם צד ב"ח של העבד, אבל בעבד שברח שהוא מופקר ויש לו דין עבד למלתא דאסורא פשיטא שאינו בערבות כמו עבדים ונשים אין לכוף את רבו ולומר לו חטא כדי שיוכל העבד לקיים פ"ו, ולא דמי למתני' וקמ"ל ר"י דכופין אותו דכיון דמופקר הוא ליכא איסור בנתינת שטר שחרור כמ"ש תוס' ל"ח ע"א, וכיון דליכא איסור כופין אותו כדי שיהי' יכול לקיים פ"ו ולא יעוכב על ידו, או משום מדת סדום כמ"ש הפ"י לשיטת התוס' וא"ש נכון:

אלא דקשה מש"ס גיטין מ"ג ע"ב דס"ד דכפו בח"ש משום דנצטוה בפ"ו כריב"ב, ולפמ"ש גם אם היא מצוה, סוף סוף אין לכופו כיון שאינו בערבות עם חצי ב"ח שבה דאשה אינה בערבות, ולאמת דאמר רנב"י משום דמנהג הפקר נהגו בה ונכשלו אנשים דאתנייהו עם האדון בערבות משו"ה כפו אותו, וכן האי אמתא דאביי דס"ל לרבינא דכופין משום דעבדו בה אינשי איסורא שהם בערבות, וא"ש נמי מה דאמר ר"י מנהג הפקר נהגו בה דתלה האיסור באחרים ולא משום דעבדה היא איסורא דמשום איסור דידה לא היו כופין דאינה בערבות אבל קשה איך ס"ד משום דריב"ב, וכי אומרים חטא בשבילה דאינה בערבות, וי"ל דבס"ד באמת הי' צ"ל דאמרי' חטא לאו משום ערבות הוא ודוחק, ויותר ע"ד מרווח נ"ל דבס"ד דמשום מצות פ"ו דידה כפו ל"ק וכי אומרים לאדם חטא וכו' דאינה בערבות, י"ל דמעשה הי' שהאדון עצמו שחרר אותה והוא גרם והביאה לביטול פ"ו לכן אומרים לו חטא הגם שאינה בערבות אינו יכול לומר מה לי ולך כיון שהוא הגורם אמרי' חטא, ולמסקנא דמנהג הפקר נהגו בה לא גרם לה הוא כלום מ"מ אמרי' חטא משום איסורא דאינשי דעבדו בה איסורא וא"ש ועיי':

והנה לשיטת התוס' דגר אינו בערבות, ע"כ צ"ל דאומרים חטא אפי' היכא דלא שייך ערבות, משו"ה הקשו תוס' מ"א ע"ב ד"ה לא לתוהו על הריב"ם מדאמר רנב"י משום דעבדו בה איסורא ולא אמר משום לשבת, ולמ"ש דהא דאומרי' חטא היא משום ערבות לק"מ דבחציה שפחה דליכא ערבות הוצרך לומר משום דמנהג הפקר נהגו בה דאיכא ערבות הגם דבכל זה קשה עדיי' על הריב"ם מש"ס מ"ג ע"ב בס"ד מהא ליה משום דריב"ב דלמא משום לשבת דהא בס"ד ע"כ ניחא ליה דכופין משום מצוה דילה וכמ"ש לעיל ודלמא משום לשבת, מ"מ תוס' דהקשה מלעיל מדאמר רנב"י קושי' זו לק"מ, ואין לומר דתוס' ס"ל דנשים אתנייהו בערבות דלא כרא"ש, דנ"ל להוכיח דהתוס' ע"כ ס"ל דנשים אינם בערבות והוא ממ"ש תוס' גיטין מ' ע"א ד"ה בשרבו וכו' הגם דליכא איסור לברך כמו נשים במ"ע שהז"ג דמברכות ועיי' תוס' חולין ור"ה דמברכות וצונו שאנשים מחוייבים והם כאינם מצווים ועושים, וי"ל ג"כ משום דנשים אתנייהו בערבו' ויש להם שייכות לזה משא"כ בעבד דאינו בערבות ואסור לו לברך ואיך מדמי' התוס' עבד לאשה, וע"כ דס"ל דגם נשים אין להם ערבות כמו עבד ועיי' היטב, אלא ע"כ דתוס' לשיטתם בקידושין אזלי דליכא ערבות בגר ומ"מ אומרים חטא וה"ה בח"ש:

ועדיי' גם לשיטת תוס' יש מקום לומר ניהי דמחצי עבד דכופין מוכח דאפ' היכא דל"ש ערבות כופין ואמרי' חטא דוקא במצוה רבה דפ"ו דחמירא מכל המצות דיש בה משום קיום העולם, אבל בשאר מצות מנ"ל, ועיקר ראי' תוס' מש"ס פסחים נ"ט דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה, ושם י"ל משום דכהן ובר חיוב כפרה אתנייהו בערבות, וכן הוא בהנהו תרי מעשה דאביי ודחצי' שפחה משום דעבדו אינשי אסורא דאתנייהו בערבות, אבל בנשים דליכא ערבות מנ"ל דאמרי' חטא:

אמנם בדג"מ סי' רע"א מסופק דאולי לא אמר הרא"ש אלא דנשים לא נכנסו בערבות עם אנשים אבל אנשים נכנסו בערבות עם הנשים עיי"ש, ולפ"ז אמרי' לאיש חטא בשביל אשה, אבל אין אומרי' לאשה חטא בשביל איש:

אלא דמסתבר יותר דליכא ערבות כלל בין אנשים לנשים בשום צד, ויש לי ראי' לזה מברכות מ"ח ע"א דאמר שמעון בן שטח איך אברך ברוך שאכלו ינאי וחביריו משלו, ויש לדקדק הא ינאי מלכא ומלכתא כרכו רפתא אהדדי ושניהם רצו שיוציאם למה אמר ינאי ולא הזכיר מלכתא, ובוודאי לא כלל אותה בכלל חביריו שאמר וזה דקדוק עצום, ונ"ל עפמ"ש הרא"ש דהעיקר דמוציא משום ערבות ואפי' לא אכל וכן ס"ל לשב"ש ור"י הוא דחידש דצריך שיאכל כזית כדי שיאמר ואכלת ולכן לא הזכיר רשב"ש מלכתא משום דאותה ודאי לא יכול להוציא עד שיאכל כזית שיעור דאורייתא כיון דליתא בערבות, אבל ינאי מלכא יוכל להוציא משום ערבות, ורשב"ש לגרמי' עביד ואמר להוציא מלכא לא יוכל רק בטעם מידי דצריך לאכול כזית פת עכ"פ וא"ש, ומינה דגם אנשים עם נשים ליתנייהו בערבות ועיי':

וחזיתי לאאזמ"ו מאוה"ג זצ"ל בתוס' ר"ע במגלה פ"ד משנה ב' דהעלה מכח קושי' דמ"ש הרא"ש דנשים אינם בערבות היינו במצוה שאין מחוייבות בה וה"ה באיש במצוה שאינו מצוה אינו בערבות עם אנשים והוכיח כן מברכות מ"ח דהוציא שב"ש למלכתא והא אינה בערבות ש"מ להך צד דנשים בבהמ"ז דאורייתא איתא בערבות, ולמ"ש ראי' זו דחויה ונהפוך הוא משם ראי' דליתי' בערבות ואפי' במחויבות בה ואפי' איש עם אשה אינו בערבות, ומ"ש עוד שם ראי' ממתני' דשם דחרש א"מ למה לא יוציא משום ערבות ש"מ משום דאינו מחוייב, אפשר י"ל כן דכל שא"מ אינו בערבות אפי' באיש, אבל משם אין ראי' דחרש אינו בקיום מצוה זו כלל, שא"א לקיימו מפני חרשותו, ואפי' הוא בערבות אינו משום שאינו בר עשיית מצוה זו בדנפשי' אפי' כאינו מצווה ועושה כי צריך להשמיע לאזניו וא"א, אבל אשה אם היתה בערבות גם מצוה שאינה מחוייבת היתה מוציאה דאפשר שתעשה מצוה זו כאיש וכאינו מצווה ועושה והחילוק רב:

והנה הרשב"א בתשובה דמייתי ב"י במי שהוציאו בתו דדן הרשב"א אי אמרי' חטא וכו' ועל הכלל כלו יצא אי אמרי' חטא בין באיש בין באשה, ואם אמרי' חטא באיש ה"ה באשה, אפשר דס"ל דאשה ג"כ בכלל ערבות, אבל לפי שיטת הרא"ש דנשים אינן בערבות ונקטו האחרונים כוותי' ועיי' אליה רבה סי' רע"א, וגם קיי"ל להלכתא כרש"י בקדושין דגרים אתנייהו בערבות עיי' סי' נ"ג דגר יכול להיות ש"צ ועי' פרמ"ג שם דהוכיח מזה דגר איתא בערבות מדמוציא אחרים במלתא דאורייתא ואעפ"י שיצא, ועיי' מהרי"ט קדושין ע' ע"ב דהרבה בראיות דגר איתא בערבות א"כ אין ראי' מחצי עבד דאמרי' חטא אפי' באשה די"ל דוקא חצי עבד ולא חצי שפחה כי כן הך דינא דשו"ע סי' ש"ו במי שהוציאו בתו צ"ע, ויש לחלק בין הוציאו בתו להוציאו בנו, וצ"ע למעשה בנדון כזה שתשקע בין האומות ועוברת על דת כל ימי' במאכלות אסורות חלול שבת וע"ז ותוליד בנים לע"ז, אפשר אמרי' לאב חטא דמלתא דשייך ביה הוא דלא יהיו לו בנים וב"ב משוקעים בין האומות ר"ל דורי דורות, וכיון שמותר כופין עליו:

ועיי' תשובות נחלת שבעה ח"ב סי' פ"ג במי שנאבד לו בנו ושמע שיצא חוץ לדת והוא לא הגיד כי בורח הוא אם מותר לחלל עליו את השבת לרכוב אחריו, וכ' למ"ש הב"י דוקא בבת שהוציאוה דלאו פושעת היא, אבל בן זה בפשיעה יצא חוץ לדת אין מחללי' עליו השבת, וצידד הוא דלא כב"י דאפי' בפשיעה מותר ובאלי' רבה כ' דבדרבנן יש להקל, ולפע"ד יש לצדד להקל דעד כאן לא החליטו התוס' דהיכא דפושע לא אמר' חטא רק כי הא דרודה דאיסור דיחיד הוא אבל באיסור דרבים הרי כ' תוס' גיטין בתי' ב' גם דפשעו אומרים חטא, וכבר בארנו דרשב"א הכי ס"ל, וי"ל כשיצא מה"ד ולעולם יהי' בהמרותו ויכעיס לפני המקום וכשינצל ויחזור לאחוריו למקום שבעלי תשובה עומדי' ושב ורפא ונסלח לו כל מה שעשה כל כי האי אפי' בפשיעה אמרי' חטא, וכ"ש לאב כי זכות הוא לו וקי"ח בבן דברא מזכא אבא ומי יחוש חוץ ממנו מצורף לזה הרי חי' ר"ן כ' דוקא ברודה ל"א חטא משום דליכא רק איסור קל להצילו מחטאת, אבל באיסור גמור אפי' פשע מותר ועי' ריטב"א ערובין דף ל"ב ע"ב שכ' ג"כ כחי' ר"ן וסיים וזה נכון מאוד:

הנלפע"ד כתבתי כאור בקר ליום ה' ח' תמוז דהאי שתא תר"ל לס' זאת חקת התורה הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל

תוכן העניינים

כתב סופר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה