כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה מט
שומר הברית, ישים לנו שם ושארית, וישפות שלום למע"כ ידי"נ הרב הגאון מעוז ומגדול חריף ובקי כש"ת מו"ה ישראל דוד מרגליות נ"י אבדק"ק פעזינג יע"א:
ני"ה קבלתי ע"כ שבוע שעברה ופניתי בשבוע זאת להשיבו תשובה שלימה אחר העיון כיד ה' הטובה עלי והוא ע"ד מוהל א' ב"ת שהי' איזמל שלו פגום מכבר ותיקנו ע"י נכרי בשבת וסמך עצמו עמ"ש המג"א סי' של"א סס"ק ה' וז"ל ונ"ל דבמילה יש לסמוך עלייהו כשא"א בענין אחר, ופר"מ נ"י אמר לו שטעה בכוונת המג"א ולא דייק בלשונו דכ' ובמילה היינו דוקא במילה סומכים על בה"ג דמילה דוחה שבת ולכן ס"ל לכמה ראשונים דלא ילפינן מפ' הדר דף ס"ח לשארי מצות דשאני מצות מילה דדוחה שבת, והכריע המג"א דבמילה יש לסמוך על שיטת בה"ג דאפי' מלאכה דאורייתא עי"נ מותר, אבל בשאר המצות הגם דהמחבר סי' ש"ז ס"ה וסי' תקפ"ו נקיט להלכה דשבות דשבות מותר גם בשאר מצות אבל מלאכה דאורייתא לא, ובמילה דעת המג"א דיש לסמוך להקל ואפי' ברה"ר דאורייתא מותר להביא האיזמל עי"נ כשא"א בענין אחר וכן לתקן האיזמל, אבל במקומו דאיכא עוד מוהלים אחרים שיש להם איזמל מתוקן הגם שאין רוצים להשאילו, ימול אחר ולא ימול הוא כיון דמילה לא נדחית, משום מצוה דידיה לא נתיר לו מלאכה דאורייתא עי"נ דלא עדיפא מצוה דילי' משאר מצות אלו דבריו בהוספת דברים משלנו ואני מוסיף והולך אפי' לשיטות הסוברים דלכל מצוה שרי עי"נ אפי' מלאכה דאורייתא, בנדון זה אסור ואפי' שבות דשבות דפסק המחבר דמותר בכל מצוה הכא אסור דדוקא מצוה המוטלת עליו וא"א לעשותה בלא"ה פליגי הראשונים אי מותר שבות א' או שבות דשבות או לא אבל מצוה זו שאפשר לקיימה ע"י אחר כמוהו ואין זו מצוה המוטלת על קרקפתא דילי' ביחוד, הגם שהאב כיבדו במצוה זו, ובוודאי המוהל עושה מצוה, מ"מ אין לה דמיון לשאר מצות דמונחים אקרקפתא דידי' שאם אינו מקיימה בטלה המצוה ועבר בשוא"ת, ועוד הא אפשר למוהל זה לכבד למוהל אחר והוא הראשון שלוחו דאב והשני שכיבד הוא אותו, הוא שלוחו, והראשון שלוחו דאב והשני שלוחו ושלוחו דאב, ועיי' זה גיטין כ"ט ע"ב ובטושו"ע א"ע סי' קמ"א סעיף מ"א, ומבואר בראשונים דראשון יכול לחזור לשליחותו, ובטו"ז שם דיוכל לבטל שליח שעשה ועיי' מל"מ הלכות גירושין פ"ז, והיינו משום דעדיין לא פסקה שליחותו, והא דאמר מר בר רב אשי הא דאבא דקטנותא היא, היינו שלא נפסק כח דבעל דכולי שלוחי דבעל ג"כ הוי, מ"מ שני שלוחו דשליח הראשון ג"כ הוא, וכאן נמי מוהל שני שיכבדו הראשון שלוחו דאב ודידיה הוא ויצא האב מצוה דהטילה עליו התורה, וגם מוהל ראשון עשה מצוה ע"י שלוחו שעשה במקומו, אבל צריך להודיע לאב שמכבד לאחר דברצונו תליא מלתא דיש קפידא בדבר בפרט בענין זה כידוע, ועי' ר"פ השולח דוקא חלה, וי"ל הכא כחלה דמי כיון שא"א לו למוהלו מחסרון איזמל ואחרים אינם רוצים להשאיל לו ואין מחוייבים להשאיל לו, מסתמא ניחא ליה לאב שעשה שליח אחר במקומו, ואם אין רוצה כופין אותו, וזה בדליכא רק עוד מוהל אחד, אבל כשיש עוד ב' או יותר מוהלים צריך להודיעו לבחור למי מהם רוצה כנ"ל:
ועוד יש לעיי' אפי' ליכא מוהל אחר אלא הוא אם מותר לתקן האיזמל עי"נ דסמיכת המג"א על הבה"ג שברי"ף שבת פ' ראד"מ דס"ל דמלאכה דאורייתא ג"כ מותר עי"נ ושם נאמר וז"ל והיכי דמייתי איזמל במעלי דשבתא לשבתא ואגניב או אפגים מקמי מילה שרי ליה למימר לכותי לצבותי' או להביא איזמל אחרינא כההיא דאשתפיך חמימא וכו' ויש להבין מה לו לבה"ג לאריכות זה שכ' והיכי דאייתי איזמל במעלי דשבתא וכו' ואגניב קודם המילה הול"ל בקיצור דמותר לתקן האיזמל אם נפגם או להביא אחר' אם נאבד ונ"ל דס"ל דוקא כשהי' הסכין מתוקן והביאו למקום הראו' ובמקרה נגנב או נפגם מקמי מילה מותר לתקן או להביא עי"נ, אבל אם בפשיעה, שהי' פגום מאתמול או לא הביאו למקום שמותר לטלטל האיזמל לא שרו ליה עי"נ, דומה למכשירין ביו"ט ולר"א מכשירי מצוה בשבת היכא דאפשר מאתמול דלא דחי, וכל דינו של הבה"ג יצא לו מהאי ינוקא דאשתפך חמימא ושם מעשה שהי' כך הי' דהיו מים מוכנים מאתמול והכינו את אשר יביאו למחר למקום הראוי ונשתפכו במקרה בשבת והתיר רבה להביא ברה"ר עי"נ, אבל כשלא הי' להם חמין מוכנים, אפשר לא הי' רבה מתיר אפי' עי"נ ומה שלא ערבו ולא השתתפו אין זה פשיעה הואיל דאלו ערבו והשתתפו לא הי' צריך להביא עי"נ, מאחר דהי' להם מים מוכנים במקום שאין צריך להוציא מרשות לרשות אין זה פשיעה מה שלא ערבו דלא הו"ל לחוש שמא ישתפכו המים כנ"ל בכונת הבה"ג ברור:
האמת דהרמב"ם לא ס"ל כן דכ' בהלכות מילה פ"ב הלכה ט' וז"ל שכחו ולא הביאו סכין מע"ש אומר לגו' להביא בשבת ובלבד שלא יביא אותו דרך רה"ר, הרי מפורש כ' שכחו להביא, ונרא' במכוין כ' שכחו ולא כ' מותר להביא סכין בשבת עי"נ, דקמ"ל רבותא אפי' שכחו להביא מע"ש מותר וכן המחבר סי' של"ד כ' אם לא הביאו מע"ש אסור להביאו בשבת וכ' ועי"נ מותר כשאין בו רק איסור דרבנן, הגם שמע"ש לא הביא האיזמל בפשיעה מ"מ מותר עי"נ בדליכא רק מלאכה דרבנן מ"מ מדברי בה"ג מוכח דדייק וכ' והיכי דאייתי איזמל מע"ש וכו' דס"ל דוקא בהביאו מע"ש מותר כמ"ש, וכיון דקולא זו להתיר עי"נ מלאכה דאורייתא מבה"ג נפקא והוא כ' דוקא בדלא פשע, אין להקל יותר ממה שהוא מתיר ואפשר במלאכה דרבנן ס"ל דמותר אפי' כשפשע, אבל במלאכה דאורייתא בוודאי ס"ל דאסור כשפשע, וכן בעל העיטור שבר"ן שבת דמתיר להדליק נרות לצורך סעודת שבת סתמא דמלתא היא כשא"א להדליק מע"ש, וכ' רמ"א דנוהגים להקל בסעודת מצוה היינו כשא"א קודם השבת, ואין לנו סמיכת חכמים להתיר במילה מלאכה דאורייתא כשהי' אפשר מע"ש ובאמת ממ"ש המג"א לא משמע כן דהא דבריו סובבים על המחבר והמחבר כ' כשלא הביאו מע"ש, המג"א לא דייק שפיר בה"ג ואנן דעיינינן והאיר ה' לנו בדקדוק עצום נ"ל ברור דאין להתיר כשפשע ולא הכינו מבע"י, ובנדון שלפנינו דכבר הי' פגום מקודם שבת ופשע המוהל ולא תיקנו אע"ג שידע שיהי' מוהל בשבת כה"ג לא שרי ליה לתקן עי"נ, ואפשר משום פשיעותא דמוהל לא נדחה מצוה דאב למולו ביום השמיני ואם המוהל פשע האב לא פשע כי לא ידע שסכינו פגום וסמך עליו, ובה"ג כ' היכי דאייתו איזמל היינו מי שעליו מוטל, האב או ב"ד בדליכא אב, אבל משום פשיעת המוהל לא דחינן המצוה ע"ד טובי' חטא וכו' וכ"ז בדליכא מוהל אחר, אבל בנדון שלנו דאיכא מוהל אחר, משום מצוה של המוהל מלבד הטעם שכתבנו לעיל לא שרינן ליה לתקן סכינו כדי שיזכה הוא במצוה זו כיון דהוא לעצמו גרם דלא תיקנו מע"ש ודוקא מלאכה דאורייתא, אבל אם אין תקונו איסור דאורייתא ואיכא שבות דשבות, לפי מה דקיי"ל דשבות מותר במקום מצוה עי"נ הה"נ דשרי לתקנו הגם שפשע דהרי הרמב"ם ומחבר ס"ל דשבות דשבות מותר בכל מצוה והם ס"ל דאפי' פשע כמ"ש, אלא דלפמ"ש לעיל דאפשר שיכבד הוא לאחר אין מקום להתיר לו לתקן סכינו שלא לצורך ועיי' בכ"ז:
כ"ז כתבתי לפי הכרעת המג"א דבמילה יש לסמוך עלייהו והסומך על המג"א בזה אין מזחיחים אותו הגם דהאלי' רבה מקשה על המג"א מדידי' אדידי', עיי' במחצ' השקל יישוב לזה, אבל כשאני לעצמי הי' נ"ל לחלק בין הפרקים ובין הענינים, בין תיקון להבאת איזמל ובין חמום להבאת מים מרשות לרשות, ולבאר דבר זה צריך אני להאריך בתכלית האריכות בביאור שיטות ראשונים לענין מילה בבאר רחובות, וירחיב לנו לבאר כל חמירא מכ"א מהשיטות בעזרת החונן דעת ובינה, נותן התורה אלקי שוכן מעונה וית"ש:
א') שיטת בה"ג הלכות מילה ומובא ברי"ף דאפי' מלאכה דאורייתא לתקן האיזמל או להביא דרך רה"ר מותר עי"נ ומביא לו ראי' מערובין פ' הדר בהאי ינוקא דאשתפיך חמימא ואמר רבה לייתי מגו ביתאי וכו', והנה מ"ש הרי"ף עד ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה עד כאן לשונו של הבה"ג, ואידך שכ' הרי"ף מי אמר לי זיל אחים דהוא מעשה מדאורייתא אלא זיל אייתי לי דלית ביה מעשה בידים אלא אמירה בעלמא ושתיק ולא מצא תשובה כ"ז ליתא בבה"ג שלפנינו, אלא עד ולא שני לך בין שבות דלית ביה מעשה, ואידך פירושא מן הרי"ף שמפרש סוגי' הש"ס כן עפ"י שיטתו של הבה"ג דמחלק בין שבות דאית ביה מעשה ע"י ישראל ללית ביה מעשה אלא דבורא בעלמא, והקשה עליו מסוגיא עצמה דאמר מ' אמר ליה זיל אחים, וגם פי' לשיטתו לא עשה בה"ג, והנה הרי"ף דחה שיטתו משום שצריך לשבש הסוגיא ולמחוק מי אמר לי' זיל אחים, ורבינו יהונתן נקיט כשיטת בה"ג ופירושו של הרי"ף בשיטתו של בה"ג והקשה חדושי אנשי שם על הגליון שם הא הרי"ף שם מביא הסוגיא בנוסחא הכתובה לפנינו מי אמרו לי' זיל אחים ואיך אפשר לפרש שבות דאית ביה מעשה ע"י ישראל ולית ביה מעשה דליכא רק דבור עיי"ש ונלפע"ד דאפשר לקיים שיטת הבה"ג ופירושו בסוגי' לפי הגירסא שלפנינו אבל לא מטעמו של רבינו יהונתן, שכ' טעם החילוק שבין אית ביה מעשה ע"י ישראל אפי' שבות לא התירו לו משום דאפשר שיבוא לידי דאורייתא שיעביר ד"א ברה"ר משא"כ עי"נ א"א בשום פעם שיבוא לידי דאורייתא ולפי שטיחות דבריו נראה לכאורה דוקא בהבאה דאיכא משום מעביר שיש לחוש אם נתיר לו לצורך מילה יבוא להעביר במעשה זה לא התירו, אבל שבות אחר שא"א לו לבוא עכשיו במעשה זה לידי דאורייתא אלא שגזרו הא אטו הא כגון דרך גגות וכרמלית דאסרו משום רה"ר דעלמא ואין חשש שיבוא עתה לידי כך גם לישראל עצמו מותר, וזה ליתא דהא אסרו להביא איזמל אפי' בכרמלית ודרך גגים וחצרות שאין מעורבים, וצ"ל דר"י כ' מ"ש משום דקאי בהזאה, וה"ה איזמל דרך כרמלית וכו' כיון שאפשר שישראל יבוא בשום פעם לדאורייתא חששו שאם יתירו לצורך מצוה, מלאכה והוצאה דרבנן יתירו גם מלאכה והעברה דאורייתא, אבל עי"נ א"א בשום פעם שיבוא ע"י לידי דאורייתא להכי התירו אפי' מלאכה דאורייתא:
ולולי דבריו ה' נ"ל לתת טעם לחלק בין שבות ע"י ישראל ובין מלאכה דאורייתא עי"נ, הנה מלאכה עי"נ שבות ואסמכוהו אקרא דלא יעשה ע"י אחרים כ"כ סמ"ג ומובא בב"י סס"י רמ"ג וכ' הטו"ז שרצונו דאסמכוהו אקרא, ונ"ל כיון שלא מצאו סמך מקרא רק לאיסור מלאכה ע"י אחרים דכתיב לא יעשה, אבל לעשה דשבות שלא מצאו סמך לא אמרו חכמים מלאכה עי"נ שיהי' מדבריהם בעשה ול"ת אלא בל"ת לחוד מדבריהם, אבל מלאכה דרבנן ע"י ישראל שאסרו עשו אותה כעין דאוריית' שהיא בעשה ול"ת, וכן מוכח ממתני' דר"ה פ' יו"ט דשופר של ר"ה אין עולין באילן וכו' וגמרא משום דיו"ט עשה ול"ת וכו' וכ' הרמב"ם הלכו' שופר דחכמים העמידו דבריהם שיהי' בעשה ול"ת כמו דמצות שופר אינה דוחה לעשה ול"ת דיו"ט במלאכה דאורייתא כן חזקו שבות דדהו שהוא בעשה ול"ת מדבריהם, אבל עי"נ אפי' מלאכה דאורייתא לא אמרו רק שיהי' בל"ת ולא בעשה כמ"ש כנ"ל נכון וברור. ועפ"י הוצעה זו יצא לנו חילוק רב בין שבות הנעשה ע"י ישראל ובין מלאכה דאורייתא עי"נ דשבות ע"י ישראל אית ביה עשה ול"ת מדבריהם והעמידו דבריהם כדאורייתא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה כמ"ש הרמב"ם בהלכות שופר אבל מלאכה דאורייתא ע"י נכרי ליכא רק ל"ת מדבריהם לכן התירו במקום מצוה דבדאורייתא ג"כ עשה דוחה ל"ת ומשום בעידנא לא החמירו כ"כ בדבריהם, ועוד למ"ש תוס' פסחים נ"ב דעשה דחמירא ל"ב בעידנא ואין לך קל נגד חמור כמו דרבנן נגד דאורייתא:
וקודם שנבוא למטרת כוונתנו ביישוב הגירסא שלפנינו אקדים עוד הקדמה אחת מ"ש הפ"י בביצה ח' ע"ב שהתעורר אם עשה דוחה תרי לאוי דמכלאים בציצית לא נוכל למילף רק דעשה דוחה חד לאו עיי"ש, ועיי' בספר שושנת העמקים ובעל פרמ"ג שהאריך בכלל זה וגם אני בעניי הארכתי בזה במק"א ואכ"מ. ואומר אני אם אין עשה דוחה ב' לאוים בדאורייתא ה"ה מלאכה דאורייתא עי"נ דליכא רק ל"ת מדבריהם ונדחית מפני עשה דאורייתא דוקא לעשות מלאכה אחת על ידו, אבל ב' מלאכות לא, דהו"ל כב' לאוים דאורייתא דלא נדחה מפני עשה דאורייתא דחזקו דבריהם כדאורייתא, והא"ש דאמר ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה ע"י ישראל דאיכא עשה ול"ת משבות דלית ביה מעשה רק אמירה לנכרי דליכא רק איסור ל"ת, מי אמרי ליה זיל חיימא, היינו אם הי' מצוה לנכרי להחם ולהביא היו ב' איסורי ל"ת מדבריהם והיה דומה להזאה דאיכא עשה ול"ת וה"ה ב' לאוי ע"י נכרי דלא, אבל לא אמרי רק דלייתי מגו ביתאי וליכא רק חד איסור נ"ת כנ"ל ע"ד פלפלא טבא דמחלי' לשבח אשר ישבחוהו רבנן בעזה"ית:
עוד הקשו תוס' וראשונים מהאי מעשה שני בפ' הדר האי ינוקא דאשתפיך חמימא דאמר רבא נשיילי' לאימי' אם אמרה צריכה נחיימיה אגב אמו ע"י נכרי ואי בכ"הג למה לי אגב אמו וע"כ דמלאכה דאורייתא אסורה עי"נ ומתרצים דבה"ג לא גריס עי"נ ותוך מעת לעת הוי ותמיה לי על הרי"ף דהיה לו הגירסא עי"נ שכ"כ בערובין ולא הקשה קושי' אלימתא זאת על בה"ג וצ"ע:
ונלפע"ד ביישוב קושי' זו בהקדים מה דקשה לי טובא ממה שהקשה אביי על רבה מ"ש מהזאה לרבה לשיטתו פסחים ס"ט ע"א דאמר לר"א כמו דאין הזאה דוחה משום דגברא לא חזי כן אין מחמין לתינוק החולה כדי שיהיה חזי למול דהשתא מיהא לא חזי אבל לבריא מחיימי' דחזי, ורבא אמר גם לבריא לא דהכל חולין אצל המילה עיי"ש, וכמו דלר"א דמכשירים דוחים אפי' מלאכה דאורייתא ע"י ישראל, היכא דגברא לא חזי אפי' הזאה דרבנן אסור, כן י"ל לדידן דהזאה אסור משום דגברא לא חזי, וכ"ש הוא אם לר"א לא דחי כ"ש לדידן, ורבה התיר להביא חמין עי"נ דרך רה"ר משום דגברא חזי ולא קשה מידי ודוחק לומר דתינוק חולה היה דלא חזי' ועל אביי דהקשה ל"ק לי דלא נחית לחלק בכך כמו דלא ידע לחלק בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה, אבל כדדחי ליה התרצן ולא שני לך וכו' הול"ל טפי לרבה לשיטתו דיש חילוק בין הזאה להבאת מים דגברא לא חזי וצל"ע:
ואחר שימת עיון מעט בקושייתי מצאתי יישוב, בשנבין עוד למה הקשה לו מהזאה ולא הקשה טפי מאיזמל דמילה עצמה דאין מוציאים האיזמל אפי' הוצאה והעברה דרבנן, ומצאתי קושי' זו במרדכי פראד"מ ונדחק מאוד עיי"ש. ונ"ל דרצה להקשות טפי מפסח דמצוה דרבים היא היינו שכל ישראל מחוייבים בה ביומא דאלימא כמבואר ברא"ש מ"ק דיו"ט חמור מאבילות, ועיי' טו"ז או"ח סי' תרנ"ה והקושי' אלימא יותר מפסח ממאיזמל דמילה, הגם דקשי' מילה אמילה, מ"מ עדיפא להקשות ביותר מפסח בק"וח. והא"ש התרצן לא השיב לו לרבה לשיטתו דבהזאה גברא לא חזי, ותינוק חזי דעדיי' יקשה מאיזמל דמילה דתינוק חזי ומ"מ אין מוציאים אפי' הוצאה דרבנן ולכן הוצרך לומר ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה וא"ש עיי':
והיגענו למקום יישוב קושי' ראשונים על הבה"ג מדאמר רבא נחיימי' אגב אמו עי"נ ולא התיר לחיים לו לבדו, דרבא לשיטתו אזיל דס"ל כל תינוק חולה הוא אצל המילה ולא חזי ומודה ליה לרבה בהא דכל דחזי מותר עי"נ אפי' להביא איזמל דרך רה"ר, אלא שחולק עם רבה בהא מלתא להביא או להחם חמים, רבה לשיטתו אזיל דס"ל דתינוק ברי חזי והוא הולך לשיטתו דאינו חזי, וא"ש, והוא יישוב המיישב דעת, בעזרת חונן דעת:
וכד דייקת במלתי' דבה"ג תשכח שכנים דברינו ונתכווין למ"ש, והוא מדכ' דינו באיזמל שנפגם או שנאבד דמותר לתקנו ולהביאו עי"נ, ומביא ראי' מההיא ינוקא וכו' למה החליף איזמל שהכינו מאתמול ואגניב או נתקלקל, באשתפיך חמימא דאיתא בש"ס, ולא כ' הך דין עצמו בינוקא דהכינו לו חמין ונשתפכו בשבת דמביאים עי"נ מה לי לתקוני איזמל או הבאת מים מרשות הרבים עי"נ והוא דבר המתמיה ובעי יישוב, אלא הן הן הדברים שכתבנו ביישוב הקושי' חזקה שעליו מדלא התיר רבא להחים לינוקא רק ע"י אמו ש"מ דס"ל דאסור עי"נ מטעם שכתבנו דרבא לשיטתו אזיל דתינוק ברי ג"כ לא חזי ומשו"ה אסר להחם לו עי"נ, ולכן לא כ' הבה"ג דינו באשתפכו המים דלהלכתא אסור להביא או להחם עי"נ, לכן החליפו בדין אחר לתקן איזמל או להעבירו אחר הרחיצה שכבר חזי למולו, ולמד זה מאשתפיך חמימא, דהתיר רבה עי"נ והוא לשיטתו דס"ל דתינוק ברי חזי, ולהלכתא הגם דקיי"ל כרבא דאסור להחם או להביא חמין עי"נ אבל להביא או לתקן איזמל ליכא פלוגתא ודברינו מבוארים ומוכרחים מתוכו של בה"ג:
והלא כה דברינו בשיטת בה"ג ופתח עיניך וראה מ"ש הרמב"ם פ"ב מהלכות מילה הלכה ט' שכחו ולא הביאו סכין מע"ש אומר לנכרי להביא ובלבד שלא יביא אותו דרך רה"ר וכו', וצ"ל למה לא העתיק הך דינא דרבה בהאי ינוקא דאשתפיך חמימי למה לו להחליף מלתא דרבה שהתיר להביא חמין במלתא דסכין להביאו עי"נ וצ"ע. ולמ"ש א"ש נכון דס"ל דקיי"ל כרבא דתינוק לא חזי ואסור להביא חמין עי"נ הגם דלרמב"ם דס"ל דוקא שבות דשבות מותר ליכא ראי' מדלא התיר רבא להחם עי"נ דס"ל משום דתינוק לא חזי לא התירו שבות דשבות דמלאכה דאורייתא אפי' חזי אסור, הגם דליכא ראיה מ"מ הרמב"ם מסברת עצמו הכי ס"ל כיון דהלכה כרבא דתינוק לא חזי אסור להחם לו:
אחר כתבי כ"ז שהרמב"ם יש לו פ' אחר במעשה דפ' הדר כמבואר בהה"מ פ"ו מהלכות שבת הלכה ט' דרמב"ם מפרש דהמעשה היה שלא ביום המילה אלא קודם או אחריה ומשום צערא דינוקא התירו עיי"ש וא"כ נסתר לכאורה מ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם. אבל לאחר העיון דברינו שרירין וקיימין, כ' לכאורה היא גופא קשיא מנ"ל לרמב"ם להתיר שבות דשבות במקום מקצת חולי משום דמפרש מעשה דפ' הדר שלא ביום המילה, דלמא מיירי ביום המילה ומשום מצוה אבל עדיי' מנ"ל להתיר במקום צערא דינוקא, אלא ודאי דס"ל לרמב"ם דמעשה דרבא שהתיר להחם לו עי"נ אגב אמי' א"א לפרש משום מצוה דהא אכתי לא חזי וע"כ דמשום צערא התיר רבא והוכיח שפיר דינו, ומוכרח לפ"ז בדעת הרמב"ם דלפי דקיי"ל כרבא דאכתי לא חזי בתינוק דהכל חולין אצל מילה אפי' שבות דשבות ג"כ אין מתירין אם לא משום צערא דינוקא:
ויש לי לעשות סמוכים לדברינו מדברי הראב"ד בהשגות דמביא הה"מ בפ"ב מהלכו' שבת הלכה י"ד ד"ה מרחיצין וז"ל ונ"ל שאין מחממין לו חמין חוץ ע"י עכו"ם וכו' ובהדיא גרסינן בפסחים בין בריא בין חולה אין מחממין לו חמין להברותו למילה עכ"ל, ודבריו תמוהים לי מאוד לפי דס"ל להה"מ בכוונתו דע"י ישראל קאמר דאסור לחמם לו לזה לא הי' צריך להביא ראיה דאסור ע"י ישראל דהא אפי' שבות אסור לישראל לעשותו, ושם קאי לר"א דמכשירין דוחין, דאסור לחמם משום דתינוק לא חזי, ולדידן פשיטא דאפי' חזי אסור דהא מכשירים אינם דוחין את השבת ואפי' שבות ע"י ישראל אסור וראיה זו תמוה. והלח"מ שם כ' דמצא כתוב בגליון ספר א' דמ"ש הראב"ד עי"נ היינו שחכם לעצמו והלח"מ דחה פי' זה ויבואר לפנינו אי"ה כי מ"ש הגליון נכון הוא:
ולדברי הגליון ג"כ קשה מה ראי' מביא מפסחים דאיירי ע"י ישראל ומנ"ל דאסור לחמם עי"נ, ונ"ל דכוונתו דגם עי"נ אסור הגם דרבה ס"ל דמותר להביא אפי' מרה"ר, אנן לא קיי"ל כוותי' משום דתינוק לא חזי ומביא ע"ז ראי' מפסחים דשם מבואר דרבא הכי ס"ל רבה לשיטתו ורבא לשיטתו וכדכתיבנא, והיינו לפמ"ש הלח"מ שם דראב"ד ס"ל כב"הג והשגה שבהלכו' מילה משבשתא היא עפי"ז יתכנו דברינו בכוונת הראב"ד שבהה"מ ויש לנו סמוכי' לכל מ"ש והבן:
ב') שיטת תוס' רי"ף ורמב"ם דלא שרי עי"נ אלא מלאכה דרבנן והאי דאמר רבה גבי האי ינוקא נייתי ליה חמימא מגו ביתאי דרך כרמלית היה והרי"ף מפרש סוגית הש"ס לפי שיטתו ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה מלאכה דאורייתא קרי ליה מעשה דכתיב לא תעשה כל מלאכה ובין דלית ביה מעשה מלאכה דאורייתא אלא איסור דרבנן, ורשב"א שבת גמגם על פירוש זה דהול"ל לשון ברור ולא שני לך בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן, וריטב"א ערובין הוסיף להקשות דהול"ל מי אמרי ליה זיל הביא דרך רה"ר שהוא דאורייתא, וליישב כ"ז נ"ל דבלא"ה צ"ל לכל הפירושים הרי אביי ידע דלא אמר ליה זיל חיים מה לו לומר לו מי אמרי ליה זיל חיים, ונ"ל עפ"י המבואר בשו"ע או"ח סי' תקפ"ה ויוצא ממרדכי פ' הדר דנכרי שהביא אתרוג ולולב מחוץ לתחום מותר לצאת בו דליכא למגזר שמא יצוה להביא לו דלא יעשה מצוה הבאה בעבירה דהא חפץ ורוצה לעשות מצוה, ונ"ל להוסיף עוד דמותר לרמוז לנכרי שצריך לכך כדי שיביא לו או לעשות לו מעצמו ועיי' רמ"א סי' ש"ז שאסור לרמז לנכרי וכ' מג"א דהא אפילו הנכרי עושה מעצמו לצורך ישראל אסור, נראה הא דאסור לרמוז לו אינו עיקר איסור שבות דאסרו חכמים אלא משום גזירה שיצוה לו בפה מלא שיעשה לו, וכמו דלא חיישינן שמא יצוה לו באיסור ומותר כשמביא בעצמו משום דליכא למגזר שיעשה מצוה הבאה בעבירה ויצוה, כן מותר ג"כ לרמז לו כשצריך לדבר מצוה כנ"ל:
ואומר מעתה דמעשה כך היה דרבה אמר לימא לנכרי וליתי וגם רמז לו שיחם מעצמו, והנה להביא המים מרשות לרשות צוה לו בפה מלא, אבל חמום המים לא צוה לו רק רמז לו שצריך ועשה הנכרי מדעתו לצורך ישראל. והא"ש דהשיב לו לאביי שאני שבות דאית ביה מעשה כוונתו מלאכה דאורייתא כמ"ש הרי"ף דיש לפרש כן, והא דל"א אמר מפורש שאני מלאכה דאורייתא ממלאכה דרבנן משום דבאמת עשה הנכרי מלאכה דאורייתא דחימם מים לצורך ישראל ע"י רמיזותיו והבין מעצמו, לכן אמר בהאי לישנא ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה מלאכה דאורייתא בין שבות דלית ביה מעשה אלא מלאכה דרבנן ובכלל זה דוקא דאית ביה מעשה ועקימת שפתיו ג"כ מעשה הוא שמצוהו על מלאכה דאורייתא, אבל לרמז שיבין מעצמו אין זה מעשה דליכא עקימת שפתיו ואמר בלשון זה שנכלל בו תרתי. והא"ש נמי דאמר דלא אמר לנכרי זיל אחים היינו דלא אמר ליה זיל חיים אלא שהבין מתוך דבריו בלי אמירה, וזה שרי לדבר מצוה גם במלאכה דאורייתא וא"ש נכון:
ויפתחו לנו בדברינו שערי בינה לבנות הסתור והם השגותיו של הראב"ד דסותרים זה את זה דבהלכו' מילה כ' דאסור לחיים ע"י נכרי, ובהשגה שמביא הה"מ בהלכ' שבת נראה דוקא ע"י ישראל אסור אבל ע"י נכרי שרי ועמד הלח"מ על סתירה זו ומביא בשם גליון דמ"ש בהלכו' שבת ע"י עכו"ם היינו לחמם לעצמו, ויפה השיג הלח"מ שאין זה במשמעות לשונו דע"י נכרי משמע שעל ידינו חימם, והלח"מ הכריע דבהלכ' מילה משבשתא ולא היתה לפני הה"מ, ולא נ"ל דא"כ ע"כ ס"ל לראב"ד דמלאכה דאורייתא ג"כ מותר עי"נ דלא כרמב"ם שכ' בהלכות מילה דלהעביר ברה"ר אסור עי"נ ומדשתיק ליה הראב"ד שם משמע דמודה לו וסתר שיטתו בהשגה שבהלכות שבת ובוודאי רחוק ודחיק לומר שסמך הראב"ד בהלכו' מילה שנדע שיטתו מהשגתו בהלכו' שבת המאוחרת להלכות מילה:
ואחזה אני ליישב כ"ז בשנדייק לשון הראב"ד בהשגתו להלכות מילה אשר ז"ל שחמם עכו"ם וכו' אבל לפני המילה לא משכחת ליה אלא שחממם מעצמו ואין אומר לו שחממם מעצמו עכ"ל וצ"ל מ"ש לבסוף שחממם מעצמו ולא כ' שחממם לעצמו גם מה דהדר וכ' ואין אומר לו שחממם מעצמו, שפת יתר היא, וגם מה צ"ל ואין אומר לו הא כבר כתב שחממם מעצמו, ונ"ל דכוונתו דנכרי חממם לדעת ישראל לצרכו ואפ' רמז לו מותר ובלבד שלא יאמר לו לחמם, ודייק בלישנא תחלה כ' שחממם עכו"ם וה"א דוקא כשחממם לעצמו פירש שיחתו וכ' לבסוף ואין אומרים לו היינו שאסור לומר לו מפורש שיחמם, שחממם מעצמו היינו שחממם מעצמו לצורך ישראל בלי אמירת פיו אבל הבין מעצמו שצריך וחפץ בו כנ"ל ברור בכוונתו:
וכן יש לכוין כוונתו בהשגה שבהה"מ בהלכות שבת שז"ל שאין מחממין לו חמין אלא ע"י עכו"ם היינו שמותר לרמוז לו שיבין שצריכים לחמין וחפץ בהם והיינו ע"י עכו"ם שמחמם לצרכינו, אבל לא ע"י עקימת פיו ובהלכו' מילה פירש דבריו יותר וקיצר בהלכות שבת וסמך על מ"ש באורך יותר בהלכות מילה ואמת נכון הדבר לפע"ד. לפ"ז שיטתו כשיטת הרמב"ם דמלאכה דאורייתא אסור לצוות לנכרי, וגם הרמב"ם ס"ל דמותר לרמז לו להביא מרה"ר או לחמם, ומה שאין מפורש בגמרא אין דרכו לכתוב ויפה שתיקתו של הראב"ד בהלכו' מילה במ"ש הרמב"ם דדרך רה"ר לא יביא עי"נ, ועיי' היטב:
ג) שיטת רבינו יונה שברשב"א שבת פראד"מ ובריטב"א ערובין דמפרשי ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה הניכר ונשתנה גוף הדבר ממה שהיה כגון תיקון כלי וה"ה מבשל, לשבות דלית ביה מעשה הניכר ולא נשתנה גוף הדבר דליכא רק טלטול בעלמא והדבר שהוציא נשאר כמות שהיה ולא החמירו בו עי"נ אפי' ברה"ר, ואמר מי אמר מר זיל אחים דאסור משום דנשתנה הדבר מכמות שהיה מתחלה. ועיי' חולין קט"ו ע"א ובתוס' בד"ה חורש בשור וחמור דמעשה שבת אינו ניכר שנעשה בשבת, צ"ל התם לא ניכר כמו בב"ח, והכא נגד טלטול בעלמא מבשל ניכר ונשתנה יותר. ונראה דלרשב"א נראה עיקר כשיטת מורו ר"י, וכן נראה דלריטב"א נראה לו עיקר שיטה זו דפירושו בסוגיא מחוור יותר ולא מצאו בה קושי' ודקדוק שהקשו ופקפקו על פי' בה"ג ורי"ף ז"ל. והנה ברשב"א אינו מבואר אם מעשה הניכר גם שבות אסור או דוקא מלאכה דאורייתא, אמנם הריטב"א כ' מפורש דכל מלאכה שיש היכר ושנוי אפי' מלאכה דרבנן אסור. וצ"ל הא דאמר רבא נחיימי אגב אמו הא בישול וחימום מלאכה שיש בה שינוי והיכר היא, הטעם משום דלהרבות בשבילו קיל בעצמותו כמ"ש תוס' וראשונים לכן הקילו עי"נ הגם דניכר או כיון דאין מחממין לתינוק בפ"ע אין נראה לעין שבשביל תינוק מרבה בחימום דאולי צריכה האם כ"כ:
ואלו הן פירות הנושרים מביאורנו כי הרחיב ה' לנו לבאר השיטות ולבער כל חמירא, ופרינו בדינים חדשים היוצאים מתוך דברינו יש בהם לקולא ויש בהם לחומרא, ונקיטנא בקצרה, א') שיטת בה"ג דמותר להקל איזמל או להביאו דרך רה"ר עי"נ, ונמצא לו חברים רבינו יהונתן בערובין ובעל העיטור שבר"ן פראד"מ, ובעה"ע ס"ל גם להדליק נר לסעודת שבת שרי, וזה לא נמצא בבה"ג, ואפשר גם בעה"ע ס"ל כן דוקא לצורך שבת אבל מצוה אחרת לא, והארכתי בזה בתשובה א' ואכ"מ, דאנו עוסקים ובאים פה רק במה דשייך לדין מילה בשבת, והעלתי מתוך דברי בה"ג דבעי דוקא שהכין מאתמול איזמל דלא נפגם והביאו למקום הראוי להביאו, אבל אם לא הכין בפשיעה או שכח לא שרו ליה, וכן נראה שהיא שיטת הבעל העיטור להדליק נר לסעודת שבת דלא היה אפשר להדליק מע"ש. ב') עוד העליתי בשיטתו דוקא חד איסור שרי ליה אבל ב' איסורים כגון להביא חמין ולחמם עי"נ, או לתקן איזמל ולהביאו דרך רה"ר לא, ג') דוקא לתקן איזמל ולהביאו דרך רה"ר מותר אבל להחם מים או להביאם דרך רה"ר לא קיי"ל כרבה דהתיר אלא כרבא דאמר נחיימי אגב אמו דתינוק לא חזי, וכל דלא חזי מקודם לא שרי ליה רבנן ומינה דגם לתקן או להביא איזמל לא שרי רק אחר שכבר רחצו אותו במים והוא חזי למולו, וכן יש לדייק מלשון בה"ג דכ' דנגנב או נפגם מקמא מילה רצה לומר סמוך למילה דלא חסר כלום רק מעשה המילה אז מותר לתקן או להביא אחרת עי"נ. ד') שיטת תוס' רי"ף ורמב"ם דוקא שבות מותר עי"נ אבל מלאכה דאורייתא לא וכן שיטת רמב"ן ור"ן ומרדכי, ולפי מה שישבנו השגותיו של הראב"ד גם הוא ס"ל כשיטת הרי"ף ורמב"ם ה') הרמב"ם כ' מפורש אם שכח וכן הוא לשון המחבר אם לא הביא ס"ל אפי' לא הכין מאתמול ופשע בדבר הזה מ"מ שרי ליה שבות עי"נ, ו') אפשר גם ב' שבותים מותרים עי"נ דלשיטה זו אין לנו ראיה מסוגי' ש"ס דב' שבותי' אסורים עי"נ ועיי' בהגהות מרדכי שבת פראד"מ. ז') העליתי מתוך דברי הרמב"ם דנקטינן להלכה כרבא בפסחים דתינוק לא חזי וגם לדידן עי"נ לא שרי להביא מים דרך כרמלית כיון דתינוק לא חזי, וכן העליתי מתוך דברי הראב"ד שבהה"מ הלכות שבת, ח') עוד העליתי מתוך השגותיו של הראב"ד דמותר לרמז לנכרי כדי שיבין שצריכים לחמין הגם דעושה מלאכה דאורייתא וגם תינוק לא חזי, וכן יצא לנו מפירושנו הסוגיא על מכונה לשיטות אלו, וכן משמע מלשון אגודה שבמג"א סי' של"א וע"פי דברינו מדוקדק אריכת לשונו עיי"ש. ט') שיטת רבינו יונה כל מלאכה שאינה ניכרת ולא יש בה שינוי והוא לטלטל עי"נ שרי אפי' דרך רה"ר דאורייתא ומחמיר מן הצד כל מלאכה הניכרת אפילו היא מלאכה מדרבנן, אסור חוץ להרבות אגב חולה דשרי:
וזאת תורת העולה לדינא מתוך דברינו היא העולה, א') לתקן איזמל עי"נ רובא דמנכר ועמודי הוראה ס"ל דאסור, ומג"א כ' דיש לסמוך במילה על שיטת בה"ג הגם שלא ידענו טעמו ונמוקו מ"מ מאן דמורה ובא כמותו אין מזחיחים אותו כיון שכבר הורה זקן ומגן הוא לכל החוסים בו, ב') אבל בתנאי שיהי' לו סכין מתוקן מאתמול דבה"ג עצמו לא התיר אם לא היה מתוקן מאתמול, ג') להעביר סכין דרך רה"ר יש לנו רבינו יונה ורשב"א וריטב"א דס"ל כיון דליכא אלא טלטול בעלמא שרי אפי' ברה"ר דאורייתא וחזי שיטה זו לצרפה לשיטת בה"ג ורבינו יהונתן ובה"ע ויש לסמוך בטח עלייהו וסמוך לבי לא אירא וכ"ז דוקא לתקן או להביא איזמל, אבל להחם מים או להביאם אפילו דרך כרמלית אסור כיון דתינוק לא חזי, וגם לתקן סכין או להעביר אפילו בכרמלית אסור עד בתר דרחצו התינוק ומתוקן למילה, ד') להביא איזמל דרך כרמלית אפי' הוא פושע שלא הביאו מאתמול למקום הראוי שרי עי"נ לכ"ע ה') הא דשרי להביא איזמל דרך רה"ר או אפי' דרך כרמלית דוקא דליכא מוהל אחר שיש לו סכין שא"צ להביאו מרשות לרשות וכן למג"א לתקן הסכין דשרי היינו בדליכא מוהל אחר, אבל בדאיכא אחר שיש לו סכין מתוקן או שהוא במקום שא"צ לטלטלו, בשביל מצוה דיליה לא נתיר לתקן או להביא מרשות לרשות אפי' דרך כרמלית. ובנדון שלנו אם לא היה מוהל אחר במקומו וסמך על המג"א הגם דברינו דוקא כשלא היה ליה לתקוני מאתמול משו"ה אין לתפוס עליו, אבל להיות כי מוהלים אחרים במקומו, ועוד שהיה יכול להעמיד אחר במקומו, הוראתו שהורה מוהל זה שלא בקדושה היתה, ופר"מ נ"י מורה כהלכה, אשריו שלו ככה, וקדוש יאמר לו, ישראל אשר בך אתפאר. הנלפע"ד כתבתי ופר"מ הג' נ"י ישים עינו ולבו על דברינו אולי ימצא מרגליות, וה' יראנו נפלאות, ויעשה עמנו לטובה אות, הכ"ד אוה"נ דש"ת. יום ה' ד' דחנוכה תרכ"א לפ"ק פ"ב יע"א:
ה' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל