כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה מז
למבשר טוב משמיע ישועה על ההרים, נזכה בין המצרים, ובתוכם י"נ הרב המאוה"ג ותיק מלא עתיק מורג חרוץ בע"פ מופלג בתורה ויראה כש"ת מו"ה נטע קאלמאן נ"י רב בק"ק טשארנא יע"א:
יקרתו קבלתי בעידנא דטרידנא טובא בהכנה דרבה לחתונת בני נ"י ואח"כ מיד פקודת הרופאים דע"מ וויען עבר עלי לילך למרחקים לעסוק ברפואות במרחצאות פה, ולא מצאתי שעת הכושר לשום עין אפי' דרך העברה על שאלתו וקודם נסיעתי מקהלתי עוררני והפציר בי תלמידי חביבי הב"ח חו"ש כ' איצק הרץ שפיעגעל נ"י שאקח מועד פה להשיב למע"כ מפני כבודו בל יאמר המעורר ומחרחר ריב כי השלכתי דבריו אחרי גוי ח"ו ואינו חשוב בעיני להשיבו דבר, ונעתרתי לדבריו הגם שקשה עלי מאוד לשום עין עיוני פה להלכה כי הרופאים צוו עלי למנוע עצמי מדברים עיונים גם אין אתי רק איזה מסכתות ובאר היטב, ובכ"ז לחביבותי למע"כ תלמידי ומשום יקרא דאורייתא עברתי בשבוע זו בין בתרי דבריו הנעימים בעיון נמרץ ואשיב כפי האפשר עפ"י מה שעולה בזכרוני להראות פנים מסבירות בדין אשר הביא לפנינו:
והנה נפשו היפה בשאלתו אם יפה הורה בדנפשיה שהי' חולה בשבת קודש ולא הי' יכול לילך לביהכ"נ לשמוע קה"ת וצוה לקטן להביא ס"ת מבהכנ"ס לביתו, שחצירו סמוך לבהכנ"ס וכותל א' מחצירו לא נבנית עדיי' וב"ת א' לבש בגדי נקם ואמר ברבים כי להביא ס"ת ע"י קטן הוא איסור גמור ועשה מעשה ונעל דלתי אה"ק והראה בקיאותו שמבואר באו"ח סי' שמ"ג שאסור לעשות מלאכה ע"י קטן שלא להרגילו בחילול שבת, ומע"כ עשה סנגורי' להוראתו, והראה לפנינו פנים יפות פנים מסבירות להלכה ופלפל בחכמה בשיטת הרמב"ם ורשב"א אם בדרבנן מותר לספות בידים ונפשו בשאלתו לחוות לו דעתי בכ"ז:
פתח דברינו יאירו לבאר דין זה דקטן אוכל נבלות בקצרה, ומתוך דברינו ימצא תשובה לקושייתו הנה הלכה פסוקה מכל הראשוני' ופוסקים דאין ב"ד מצווין להפרישו ולספות ליה בידים אסור כפשיטותו של ר"פ וכ' הב"י סי' שמ"ג אע"ג דר"י ספוקי מספקא ליה לא שבקינן פשיטותו של ר"פ מפני ספיקו של ר"י ובאמת צע"ג מנ"ל לר"פ בפשיטות דאין ב"ד מ"ל בלי ראי' ממשנה וברייתא, ונ"ל עפמ"ש הרשב"א הא דקתני בברייתא לא יאמר לתינוק הבא לי מפתח וכו' אבל מניחו זורק וכו' פתח במפתח וסיים במניחו זורק מניחו תולש, והוא דקדוק עצום ותי' דקמ"ל הגם דספק הוא שמא יביא פחות פחות מד"א מ"מ אסור וסיפא קמ"ל דמניחו תולש וזורק הגם דעושה ודאי איסור וצ"ל לפי דתירץ אביי תולש בעציץ שאינו נקוב זורק בכרמלית דרבנן ומסתמא רישא ג"כ בהכי איירי בכרמלית דרבנן למה אסור לצוות לו הא ספק הוא שמא יטלטלנו פחות פחות מד"א, ויש להוכיח דרישא ג"כ בכרמלית איירי דהא לפי מה שתירץ אביי דסיפא בדרבנן מוכח דלספות בידים גם בדרבנן אסור מדקתני אבל מניחו דוקא ואי רישא בדאורייתא קשה למה נקט בדאורייתא דבל יאמר הא גם בדרבנן אסור, ואי דקמ"ל דאע"ג דליכא אלא ספק בדאורייתא שמא יטלטל בפחות מד"א הא איכא מ"מ רבותא טפי בכרמלית דרבנן דלא יבוא בוודאי לידי איסור דאורייתא ומ"מ אסור, וע"כ באמת רישא בכרמלית איירי דומיא דסיפא א"כ תקשי למה יהי' אסור משום דספי ליה הא אפשר שלא יעשה איסור וכ"ש דקשה לפמ"ש הריטב"א שם דדרכו של קטן לטלטל פחות פחות מד"א ובס"ד דרצה למפשט דאין ב"ד מ"ל ובדאורייתא איירי לק"מ די"ל דלא שרי אלא מניחו אבל לא במצוה כיון דאיכא ודאי דרבנן וספק שמא יעשה ע"ד שאסור מדאורייתא אבל לפ"מ דמוקי אביי צ"ע:
וליישב זה נ"ל דהנה רמ"א סי' שמ"ט כ' דאסור לטלטל בכרמלית פחות פחו' מד"א, ועיי' באבן עוזר שם שחילק עליו משום דהוי גזיר' לגזיר' ונ"ל דאביי לשיטתו דס"ל בשבת מ"ג דגזרינן בהוצאה גזירה לגזירה דחי שפיר דברייתא בכרמלית דרבנן, ולא יאמר לו משום דאיכא ודאי דרבנן דגם בכרמלית אסור פחות פחות מד"א, אבל לפי מה דקיי"ל כרבא שם דלא גזרינן גזירה לגזירה א"א לאוקמי הברייתא בכרמלית דרבנן ומוכח ע"כ מברייתא דבדאורייתא ג"כ אין ב"ד מצווין להפרישו ויפה פסקו הפוסקים כפשיטותו של ר"פ ור"פ גופי' מברייתא זו הוכיח כהנ"ל כנ"ל נכון:
והנה בירושלמי ומובא ברשב"א בשבת מתרץ מתני' דאומרים לו אל תכבה וברייתא דקתני מניחו חולש, מתני' בשעושה לצרכינו אסור וברייתא בעושה לצורך עצמו, וכ' הרשב"א דש"ס דילן חולק ע"ז דהא מתרץ מתני' דשבת בעושה ע"ד אביו, נראה דלולי שעושה ע"ד אביו, אפ' עושה לצרכו של אב מותר, ולפע"ד נראה דליכא פלוגתא בין התלמודים ע"ד דמתרץ הש"ס ר"י אדר"י ספוקי מספקא ליה וזיל הכא קמדחי ליה וכו' י"ל גם כן הא דמוקי ר"י בעושה ע"ד אביו דחוי' הוא דקמדחי ליה דאי אפשר לפשוט ממתני' כלל אפי' בעושה לצרכנו די"ל מתני' בעושה ע"ד אביו והדר קמדחי בדמאי הקילו ובתרומה דרבנן די"ל בדאורייתא אפי' עושה לצורך עצמו אסור וכ"ז דרך זיל הכא קמדחי ליה וכו' וירושלמי מתרץ האמת מתני' בעושה לצרכינו מצווים להפרישו וברייתא בעושה לצורך עצמו אין מצווים להפרישו ולספות בידים אפי' לצרכו אסור כנ"ל פשוט:
וזה נ"ל שיטתו של הרי"ף דלא העתיק תי' ש"ס בעושה ע"ד אביו וב"י סי' שמ"ג נדחק, ונ"ל דס"ל לרי"ף לאמת כתירוץ ירושלמי דבעושה לצרכינו מצווים להפרישו, ובכבוי הוא עושה לצורך אביו, וש"ס דילן אינו חולק ע"ז לאמת כמ"ש הגם דר"י מספקא ליה בזה גופא ומדחה ליה בעושה ע"ד אביו אנן להלכתא דאין מ"ל משום דלר"פ פשיטא ליה ולא מוכח מר"פ רק באינו עושה לצרכנו, דר"פ הורה לטיילו התם וכ' רש"י ולא ידעו שנאבדו לו מפתחותיו וכשימצאם לא יגביהם לצרכנו רק לצרכו וכי משכחן מייתי להו היינו שיביאום לצורך עצמם כתינוק המוציא דבר ואח"כ נקח מידם כנלפע"ד בשיטת הרי"ף מ"מ הרמב"ם וטוש"ע שהעתיקו הא דעושה ע"ד אביו נראה דל"ל כירושלמי מטעמא שכ' הרשב"א דסוגיא דילן חולק ול"ל כן:
ונבוא לבאר שיטות הרמב"ם ורשב"א דרמב"ם ס"ל דאב"ד מ"ל אפי' בדאורייתא ולספות בידים אפי' בדרבנן אסור, ורשב"א הקשה מנ"ל הא, הא בדרבנן נחית חד דרגא מדאורייתא כדדחי אביי לעולם ב"ד מ"ל ובכרמלית דרבנן והיינו דבדרבנן אב"ד מ"ל אבל לספות בידים אסור ולפי מה דקיי"ל אב"ד מ"ל בדאורייתא בדרבנן נחית חד דרגא דאפ' לספות בידים מותר:
ונלפע"ד בהקדם מה שנלפע"ד ביישוב קוש' חמורה דמביא במל"מ הלכות מאכלות אסורות בשם הרשב"א נדה על רש"י שם דף מ"ו ע"ב ד"ה לאותן שמוזהרים עליו למ"ד מופלא סמוך לאו דאורייתא ובקושי' ש"ס ש"מ ב"ד מ"ל פירש רש"י פלוגתא היא ביבמות פ' חרש והקשה רשב"א הא בדרבנן לכ"ע אב"ד מ"ל, ונ"ל עפ"י ספיקת התה"ד סי' כ' אי איכא איסור קצת בקטן אלא שאינו בעונשין או לאו, והעלה דליכא איסור כלל בקטן, והא דאסור לספות בידים או דב"ד מ"ל משום שלא להרגילו בעבירה, וצ"ל בדרבנן לא חששו שלא להרגילו בעבירה דאם גם יורגל לא יעשה רק איסור דרבנן, ולא עשו הרחקה כ"כ לדבריהם, וי"ל לפ"ז מופלא סמוך לאיש דרבנן שאני מכל איסורי דרבנן דהא כשיורגל לעבור על נדרו ויעבור בגדלותו אז יעבור על דאורייתא בדין הוא שאסור להרגילו בקטנותו, אע"ג שעכשיו נדרו דרבנן מיהו לכשיגדל יהי' דאורייתא ויפה כ' רש"י פלוגתא היא אי ב"ד מ"ל דלמ"ד בדאורייתא מצווים ה"ה בדרבנן כזה דכשיגדל יעבור על דאורייתא כנ"ל והבן:
ויש לעיי' לפי שיטת הרמב"ם דכל דרבנן דאורייתא הוא מלא תסור, והקשה הרמב"ן למה מקילין בספיקא דרבנן ויפה תירץ התשב"ץ דהם אמרו להקל בספיקא דידהו ומעיקרא הכי תקנו אבל כל שאסרו יש בכח איסורים איסור דאורייתא מלאו דלא תסור, ולפ"ז ק"ל איך אפשר להקל באיסור דרבנן דאין מצווים להפרישו, הא כשיגדל יעבור איסור דאורייתא דלא תסור כי יעשה כרגילתו שהי' מורגל בו בקטנותו והבן וצ"ע, ונ"ל ליישב קושי' זו ע"פ מה שהוכיח התה"ד דליכא איסור קצת בקטן דאל"ה למה אין ב"ד מ"ל, מ"ש מגדול דמצווין להפרישו מן האסורים כל האפשר וע"כ דליכא איסור לקטן רק שלא להרגילו באיסורא ודוקא בידים אסור שעי"כ יהי' מורגל בעבירות, אבל אם עושה בעצמו א"צ להפרישו אלו דבריו ז"ל וי"ל מאן דס"ל ב"ד מ"ל סובר דיש איסור קצת בקטן משו"ה מצווין להפרישו, והא"ש דדחי אביי לעולם בדמ"ל ומשום דאיכא איסור גבי קטן, וברייתא בכרמלית דרבנן, ול"ק קושי' דידי דכשיגדיל יעבור בדאורייתא משום ל"ת, דטעמא דב"ד מ"ל אינו משום שיורגל בגדלותו אלא משום דיש בקטן איסור קצת, ודוקא בדאורייתא אבל רבנן לא הטילו איסורא כלל על קטן ולכן אין מצווין להפרישו, ועיי' רש"י נדה מ"ו ע"ב, וכ"ז אם בדמ"ל אבל לפי מה דקיי"ל אין ב"ד מ"ל ולספות בידים אסור ע"כ הטעם משום שלא להרגילו בעבירה כשיגדל הדרינן לסברתינו דאין כח ביד חכמים להקל בדבריהם כיון שסוף כל סוף כשיגדל יעשה איסור דאורייתא, כנ"ל נכון מסברא ישרה, וא"ש שיטת הרמב"ם לשיטתו בספר המצות שלו ועיי':
ועיי' ר"ן שבת פ' כ"כ קכ"א שכ' דקטן ע"ד אביו אפי' שיטת הרשב"א דמותר למספי לקטן איסור דרבנן וקיי"ל נמי דמלאכה שאצ"ל פטור מ"מ כל שעושה לצרכנו אסור ומחינן על ידו כדמוכח בשמעתין, והי' נ"ל מתחלה דס"ל לר"ן דלצרכנו אסור מעיקר הדין כעין דמחלק הירושלמי שהבאנו לעיל לענין ב"ד מ"ל בין עושה לצרכנו ובין עושה לצורך עצמו, וש"ס דילן לא ס"ל הכי ואפי' בעושה לצרכנו אמ"ל, אבל לצוות לו אסור אפי' בדרבנן כל שהוא לצרכנו דלא הקילו רבנן כ"כ בדבריהם לספות לו לצרכנו, ומ"ש אבל לצרכנו מחינן ע"י כדמוכח בשמעתין זה לפי פ' רש"י בשבת שם שעושה ע"ד אביו קטן שיודע להבחין מה כבוי זה הנאה לאביו ועושה בשבילו לפירוש זה מוכח כל שאנו יודעים שעושה נצרכנו צריך למחות על ידו, אבל לפי' רש"י יבמות קי"ד דקטן צופה ומביט בפני אביו ורואה שאביו נוח לו בכך ועומד עליו, לפירוש זה הו"ל כמצוהו בפה דמראה לו פנים ועומד עליו כדי שיעשה מה לי דובר בפה מלא או מראה לו פנים שיבין ויעשה, אבל כשעושה מדעת עצמו לצורך אביו אפשר דאין צריך למחות על ידו הגם דעושה לצרכנו:
והנה לכאורה קשה על הר"ן מש"ס שבת קל"ט דמקשה וליתן ליה לתינוק, והא לצרכנו הוא ומצוה לו, וצ"ל דאיסור דהתם קיל, וכ"כ הריטב"א ביבמות קי"ד ודחי ראית רשב"א שמביא מהתם דמותר לספות בידים איסור דרבנן, דהתם שאני דקיל טובא, וכן ס"ל לר"ן אע"ג דאזיל בשיטת הרשב"א, אלא דקשה על הרשב"א דמביא ראי' משם לשיטתו ע"כ דלא נראה לו לומר דאיסור זה קיל יותר, קשה הא התם לצרכנו הוא ואסור גם בדרבנן כדמוכח משמעתין דפ' כ"כ, וצ"ל דמתני' כר"י דמלאכה שאצ"ל חייב וכ"כ הרשב"א בלא"ה בשבת שם וביבמות דאתי' מתני' וסוגיא שם כר"י ועיי' בו:
לפ"ז בשיטת הרשב"א עצמו איכא פלוגתא, הר"ן ס"ל דלצרכנו אסור לצוות לו, ולא עוד אלא כשעושה לצרכנו צריכים למחות ע"י, ורשב"א בעצמו ס"ל כל לצרכנו ג"כ מותר לצוות חוץ כשיש לחוש משום דאתי למסרך כבש"ס עירובין מ' ע"א ושבת קל"ט, ודוקא היכא דשכיח דיש לחוש דאתי למסרך ועי' תוס' שבת קל"ט ד"ה ליתן ליה לתינוק ועוד נראה משום אתי למסרך אסור לצוות לו שעי"ז יורגל בכך, אבל כשעושה לנו לצרכנו מדעת עצמו לא שייך דאתי למסרך כנ"ל, כן עלה במחשבה לפני והיה נ"ל כי צדקו דברי בכ"ז:
אמנם כן ראיתי אחרי רואי מ"ש הר"ן שבת ר"פ מי שהחשיך, מביא דברי הרשב"א דמשם איכא ראי' לדינו דמותר לספות לקטן איסור דרבנן, אע"ג דכל לצרכנו אפי' בדרבנן אסור דהא כבוי דרבנן הוא לר"ש ואפ"ה אין שומעין לו שאני הכא דאיכא למיחש דאם לא שרית ליה יבוא לאיסור דאורייתא עיי' בו, והנה גלה דעתו ודעת רשב"א דבא לכבות אין שומעין לו משום דאתי למסרך הוא ולא מעיקר הדין, וכל דלא שייך דאתי למסרך שרי לצוות לו, והיכא דשייך אתי למסרך אפי' עושה רק ע"ד אביו צריך למחות בידו, וכל זה מוכח מסוגיא דשבת קכ"א, ונ"ל משו"ה כ' הר"ן בב' מקומות בדף קכ"א ובר"פ מי שהחשיך דלצרכנו אסור דיצא לו כן משבת קכ"א וקשה הלא דבר זה מפורש יותר בשבת קכ"ט ובעירובין מ' ע"א גזירה דילמא אתי למסרך וצ"ע לכאורה, ונ"ל דמב' מקומות אלו לא מוכח רק דאסור לצוות לו אבל כשאינו מצוהו אלא דיודעים שעושה על דעתינו הו"א דליכא משום אתי למסרך כמו שכתבנו מסברתנו כיון דלא שכיח שיעשה קטן מעצמו לכן מביא מסוגיא דשבת דמתרץ בעושה ע"ד אביו מוכח דצריך למחות ע"י כשעושה על דעתנו, ועוד היה מקום לומר דמלאכה לא דמיא להא דעירובין דשם כוס של יוה"כ קבוע בכל שנה וכן בשבת קל"ט הענין שכיח תדיר אבל מלאכה בשבת כמו דליקה או מי שהחשיך לו, לא שכיח, לכן מביא ממה דמתרץ בעושה ע"ד אביו כנ"ל:
וא"ש מה שמביא הרשב"א ראיה משבת קל"ט מדמקשה וליתן לתינוק ישראל ש"מ דמותר לספות אע"ג דלצרכנו אסור, הוא משום דאתי למסרך וזה מחדש התרצן שם דאתי למסרך וא"ש, ולא תקשה על המקשן דלא ידע חשש דאתי למסרך הא חשש זה מוכח מקטן שבא לכבות, י"ל דמשם אינו מוכח כ"כ די"ל דמתני' כר"י דמשאצ"ל חייב ולבתר דחדש לן חשש דאתי למסרך אתי' מתני' גם כהלכתא ומשום חשש דאתי למסרך וכן נקטינן להלכתא ועיי':
המורם מדברינו אלו, דלשיטת הרשב"א אע"ג דמותר לספות איסור דרבנן אבל לצרכנו היכא דשייך חשש דאתי למסרך אסור וגם במלאכה דלא קביעי ולא שכיחי כ"כ חיישינן חשש זה דאתי למסרך ועיי' רשב"א שבת קכ"א שדבריו סתומים שלא כ' טעם למה לצרכני אסור, אבל דבריו מפורשים יותר ר"פ מי שהחשיך, אלא דמ"ש הר"ן דצריך למחות ע"י כדמוכח מהא דעושה ע"ד אביו דבר זה לא מצאתי מפורש ברשב"א אלא דהר"ן ר"פ מי שהחשיך כ' כן משמו דלדעתנו אסור משום דאתי למסרך אבל בחידושי רשב"א שלפנינו לא כ' רק דכל לצרכנו אסור לצוות לו, ומהא דמשני בעושה ע"ד אביו דהוכיח הר"ן דכל שעושה לדעתנו בלי צווי אסור, כבר כתבנו דזה תליא בפירש"י בשבת ויבמות לפירוש רש"י בשבת מוכח שפיר דאפי' בעושה לדעתנו אסור וצריך למחות ע"י, ולפי' רש"י יבמות לא מוכח משם רק כשמראה לו פנים ועושה על ידו, אבל בעושה מעצמו לא נשמע משם, ועיי' בכ"ז כי קצרתי ויש להאריך עוד:
ויש לעיי' למה בקשו ראשונים אלו טעם דאסור כשמצוה לצרכנו משום דאתי למסרך והוא חשש בעלמא, ולא ניחא להו לומר דאסרו דבר זה כמו אמירה לנכרי וחמיר קטן מנכרי דהוא בר ישראל ויבוא לידי חיוב עי' ר"פ מי שהחשיך וכן אסור נמי כשעושה קטן לדעתו והנאתו של ישראל כמו בנכרי שעושה ע"ד ישראל וכ"ש שלא לרמז לו שיעשה ולצורך עצמו מותר לצוות לו כמו שמותר לומר לנכרי בשל לך עיי' תוס' ב"מ צ' ע"א. ועיי' מג"א סי' תקצ"ו ס"ק ג' שהקשה הא א"א לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו ואיך עובר באמירה בשביל חנוך הקטן ותי' דהוא עושה מצוה דעליו מוטל לחנוכי יתיה, נראה דס"ל דאיכא איסור אמירה לקטן כמו לנכרי דאי משום דספו ליה הא לצרכו של קטן הוא להרגילו במצות מותר, וליכא חטא גבי' האב וע"כ דכוונתו דעושה האב איסור דאמירה לקטן ומביא כן משם מהר"ם, אלא דקושייתו בלא"ה תמוה גם משום איסור אמירה כל שמצוה לו להנאת הקטן מותר כמו מי שמצוה לנכרי שיעשה מלאכה בשלו להנאתו עיי' סי' ש"ז ונ"ל דנפקא לרשב"א ור"ן דלא אסרו אמירה לקטן אלא היכא דשייך חשש דילמא אתי למסרך מש"ס ר"פ מי שהחשיך דמביא רשב"א ראי' משם דמותר לספות לקטן איסור דרבנן מדמותר לתתו לקטן ומשום אתי למסרך לא אסרו כדי שלא יבוא לאיסור דאורייתא, הרי דס"ל דאיסור דרבנן ממש לא היו מתירין רק בחשש אתי למסרך הקילו, ואלו אסרו אמירה לקטן כמו אמירה לנכרי לא היו מתירין ליתן לחשו"ק וע"כ דליכא איסור אמירה רק משום אתי למסרך, ועוד ראי' מש"ס שבת קל"ט דמקשה וליתן לקטן ישראל משם מביא רשב"א ראי' דמותר לספות איסור דרבנן ואי לצרכנו אסור משום איסור אמירה לנכרי וה"ה לקטן לא הי' מקשה מידי דהא מסקינין בב"מ צ' ע"א דבכל איסורים אסרו ע"י נכרי כמו בשבת ויו"ט עיי' א"ע סי' ה' ובחו"מ סי' של"ח וע"כ דלא אסרו אמירה לקטן, גם מברייתא אל יאמר אדם לקטן הבא לי מפתח הבא לי חותם הבא לי היינו לצורך עצמו נראה דליכא איסור משום אמירה אלא משום דאסור למספי ליה בידים:
אלא דטעמא בעי למה אסרו אמירה לנכרי ולא אסרו אמירה לישראל קטן ומצד השכל יותר הי' להם לעשות הרחקה אצל ישראל קטן מגבי נכרי, ונ"ל דעיקר מה שאסרו אמירה לנכרי אסמכוה אקרא דלא יעשה עיי' ב"י סס"י רמ"ד וטו"ז שם והוא גזירה שלא יצוה לנכרי לעשות מלאכה דאורייתא כדי שלא יבוא בעצמו לעשות מלאכה דאורייתא וכיון שנמנו לאסור עי"נ מלאכה דאורייתא לא חלקו בין דאורייתא לדרבנן ואסרו הכל והכניסו גם בכלל זה לאסור נכרי דעביד אדעתי' דישראל, אבל לעשות ע"י קטן מלאכה דאורייתא לא היו צריכים לאסור דבלא"ה אסור מה"ת לספות לי' ולצוות לו לעשות, ומשום דרבנן דמותר לשיטת הרשב"א ודעימי' לא נמנו לחדש איסור אמירה לקטן כנ"ל נכון מאוד:
עוד י"ל עפ"י מ"ש רש"י ר"פ מי שהחשיך דנכרי כשלוחו ועיי' תשובות פ"י ובית מאיר סי' ה' ובתוס' שבת בכלל גדול שלו דיש קצת שליחות לנכרי או דמחזי כשלוחו וכ"ז ל"ש בקטן דאין שליחות לקטן אפי' להחמיר ועיי' אחרי הוצעת דברים אלו נבוא לנדון שלפנינו הנה המחבר סי' שמ"ג קבע להלכה דאפי' איסור דרבנן אסור לספות בידים וכן דרכו של המחבר לפסוק בכ"מ הלכה כרמב"ם, ורמ"א שתק לו והודה ולא מביא שיטת רשב"א בשם י"א משום דרשב"א עצמו בתשובה ומובא כב"י כ' כ"ז אמר להלכה ולא למעשה, ונ"ל דיש להתיר טלטול פחות פחות מד"א בכרמלית ע"י קטן לצורך הקטן דהא דאסר המחבר סי' שמ"ט לגדול לטלטל פחות פחות מד"א בכרמלית האבן עוזר חולק עליו עיי"ש ובסי' שנ"ב, ויש לסמוך בקטן מיהת דהא לר"ן ורשב"א מותר לספות לו בדרבנן וחזי לצרופי בקטן להקל בכה"ג, ועוד י"ל דקטן דרגיל לילך פחות פחות מד"א כמ"ש הריטב"א ביבמות קי"ד ליכא איסור כלל דהא הטו"ז כתב דלא הוי גזירה לגזירה משום דבקל יבוא לטלטל ד"א בב"א, אבל בקטן דרגיל לטלטל פחות מד"א היא גזירה רחוקה, וכ"ז לצרכו אבל לצרכנו לכ"ע גם לרשב"א אסור משום דאתי למסרך ויהי' רגיל לטלטל פחות מד"א בשבת כשיגדל והבן:
כ"ז לטלטל ברחוב שהוא כרמלית וכן רובא דרובא רה"ר שלנו כרמלית הם, אבל להוציא מרשות היחיד לכרמלית אפי' לצרכו אסור כשיטת הרמב"ם, וכ"ש לצרכנו דאסור לכ"ע אלא דלצרכנו לצורך מצוה יש לעיי' לא מיבעי לרשב"א דס"ל דמותר לספות איסור דרבנן ולצרכנו אסור משום דאתי למסרך אפשר דבמקום מצוה לא אסרו משו"ה, כמו שהתירו במי שהחשיך לו מחשש שמא יבוא לידי איסור דאורייתא, הגם שיש לחלק מ"מ אפשר דכן הוא, והא דעירובין מ' דלא קבעו שהחיינו על הכוס משום דאסור ליתנו לתינוק משום חשש דאתי למסרך התם מעיקרא משו"ה לא תקנו לברך על הכוס דאפשר דאתי לידי קלקולא של התינוק, אבל לא מבטלים מצוה שמחוייבים בה משום חשש זה דאתי למסרך, ועיי' תוס' שבת קל"ט בשם ר"ת דמילה ביוה"כ נותנין לתינוק דליכא למיחש דאתי למסרך משמע דאי איכא חשש זה לא היו נותנים, ומשמע דגם במקום מצוה חוששין לאתי למסרך, ועיי' מג"א סי' תקנ"ט דאין מבדילין בת"ב במ"ש משום דא"א לתת לתינוק לשתות משום דאתי למסרך כיון דתליא בקביעת השנים משם אין ראיה דדוחין מצוה משום חשש דאתי למסרך, דשאני התם דמבדילין אחר ת"ב ולא נדחה המצוה לגמרי רק שלא נתקיימה בזמנה, וגם מר"ת שבתוס' אין ראי' כ"כ כיון דעיקרו של מצוה נעשית שמברכין על הכוס אלא שאין מטעימין לקטן:
וכ"ז מחשש אתי למסרך י"ל דבמקום מצוה לא אסרו אבל לרמב"ם דאסור למספי בידים בוודאי גם במקום מצוה אסור, ל"מ לשיטות הסוברים דשבות עי"נ אסור אפי' במקום מצוה ה"ה דאסור ע"י קטן, אפי' לשיטת בה"ג ובה"ע ויתר ראשונים דס"ל דשבות בכל מצוה מותר היינו דוקא ע"י נכרי אבל ע"י ישראל עצמו אסור ומפרשים סוגית הש"ס פ' הדר שאני שבות דאית בה מעשה ע"י ישראל אפי' מלאכה דרבנן שהוא אסור משבות דלית ביה מעשה ע"י ישראל אלא ע"י נכרי אפי' מלאכה דאורייתא מותר, וכ' ר' יונה שם טעמא דמלתא משום דמה שעושה עי"נ א"א לבוא לאיסור דאורייתא משא"כ ישראל עצמו העושה אפשר שיבוא לידי מלאכה שהיא אסורה מדאורייתא, הואיל וכן כשמצוה לקטן שיעשה מלאכה או הוצאה דרבנן שאפשר שיבוא על ידו לידי איסור דאורייתא כשיצוה לו לעשות מלאכה או הוצאה דאורייתא דספי ליה בידים במלאכה דאורייתא שהוא אסור מה"ת, וכמו שאסור לישראל לעשות מלאכה דרבנן במקום מצוה כן אסור לצוות לקטן, גם לשיטת ר' יונה שבריטב"א ערובין וברשב"א שבת פ' ראד"מ דבהוצאה הקילו דלא ניכר שנוי בגוף הדבר עיי"ש היינו דע"י נכרי הקילו להוציא אפי' ברה"ר אבל ישראל עצמו אסור להוציא אפי' בכרמלית משום דאפשר שיבוא לידי הוצאה דאורייתא מרה"י לרה"ר או שיטלטל ברה"ר וכה"ג כשמצוה לקטן עושה איסור דאורייתא ממילא גם בדרבנן לא התירו לו במקום מצוה ועיי':
והנה בתחלה עלה במחשבה לפני דיש להתיר לטלטל ס"ת מרה"י לכרמלית כדי לקרות בו עפמ"ש המג"א סי' ש"ו ס"ק ח' בהקשותו על שיטות הסוברים דאפי' שבות דשבות אסור במקום מצוה מש"ס ערובין צ"א ע"א דבשעת הסכנ' היו מעלין ס"ת מגג לחצר לקרות בו משמע דשרי לטלטל ס"ת לקרות בו, וכ' דצ"ל דאין מדמי' בשבותי' זה לזה, והנה קושית מג"א קשה גם להסוברים דשבות דשבות מותר ושבות א' אסור, דהא העלו הס"ת שלא עי"נ דכן משמע הלשון והעלינו ס"ת, ועוד אם העלו עי"נ איך ס"ד דמקשן להוכיח מזה דליכא איסור כלל להעלות מחצר לגג, א"כ למה העלו עי"נ דרך בזיון ולא העלו בעצמם, וע"כ דבאמת בעצמם העלוה וקשה גם להמתירים שבות דשבות הא שם הי' רק שבות א', וגם לשיטת בה"ג דגם שבות א' מותר היינו מלאכה דאורייתא עי"נ, אבל ע"י ישראל אסור אפי' איסור דרבנן וקשה משם דהתירו ע"י ישראל, ותמיה לי על המג"א שהעמיד קושיתו על שיטות המחמירים ביותר דאפי' שבות דשבות אסור הא לכל השיטות ואפי' לבה"ג המקיל ביותר קשה וצ"ע:
וצריכים אנו ע"כ למ"ש המג"א דאין מדמין בשבותים לכל השיטות וצ"ל דהקילו כ"כ משום קריאת ס"ת אפי' שבות ע"י ישראל והרי לנו מה שרצינו בנדון שלנו דמותר לצוות לקטן לטלטל ס"ת מרה"י לכרמלית דמצוה זו דקריאת ס"ת הקילו בה והתירו אפי' לישראל עצמו לעשות מעשה דלית בה רק איסור דרבנן:
אלא דראיתי באליה רבה דהקשה על המג"א מתוס' גיטין ח' ע"ב דכ' דאין למדין ממילה להביא ספר עי"נ, הרי דס"ל דגם ס"ת לקרות אסור אפי' עי"נ וכ' אפשר דכוונת התוס' ללמוד בו וש"ס דערובין מיירי לקרות בו בצבור, אלא דבהגה"מ וברשב"א גיטין כתב ס"ת לקרות בו אלו דבריו ז"ל, ואני מוסיף והולך דגם התוס' ע"כ לס"ת לקרות בו נתכוונו דאי ללמוד בו לא הוצרכו לחלק בין מילה דדוחה שבת לספר ללמוד בו, דבלא"ה לא דמיא כלל דמילה דאורייתא וזמנה בו ביום משא"כ ספר ללמוד בו בוודאי מצוה איכא אבל אינה בערך מצות מילה אפי' במקצתה, וע"כ צ"ל דכונת התוס' ספר לקרות בו ברבים ובאמת עדיי' לא ניחא דהא קריאת ס"ת ברבים לאו מצוה דאורייתא היא ועי' ראש ברכות פ"ג שאכלו מ"ז גבי ר"א דשחרר עבדו דליכא מ"ע דאורייתא בקריאת ס"ת רק בפ' זכור ועיי' שו"ע או"ח סי' שפ"א ולא דמיא כלל למילה, מיהו י"ל או משום דמצוה דרבים היא הוצרכו תוס' ורשב"א לחלק בין מילה דעצמה דוחה שבת, או דרצו לומר דאפי' בפ' זכור אין מביאין ס"ת עי"נ דלא דמי למילה אע"ג דשניהם דאורייתא דמילה דוחה שבת כנ"ל וקשה על תוס' ורשב"א מש"ס עירובין הנ"ל, ואפי' נדחק דהיו מעלים ס"ת לקרות פ' זכור הא הוכחנו דאפי' בפ' זכור ס"ל לתוס' ורשב"א דלא שרי אפי' עי"נ וכ"ש ע"י ישראל וצ"ע:
וליישב קושי' זו צריכים אנו למ"ש המחצית השקל שעת הסכנה דוקא שאני דאלו לא היו מתירין הי' הקריאה בצבור בטילה לגמרי לכן התירו, אבל תוס' ורשב"א מיירי דבמקרה שכחו להביא ס"ת לבהכנ"ס משום פעם א' לא התירו, וי"ל עוד דהא דאסרו ז"ל להוציא בכרמלית מגג לחצר הכל משום גזירה שמא יביא ויוציא מרה"י לרה"ר דאורייתא, ובשעת הגזירה דלא הי' אפשר לטלטל ס"ת ברשות הרבים מפני הסכנה רק מגג לחצר, ליכא למיחש כולי האי שמא יביא ברה"ר דאורייתא לכן התירו להעלות מגג לחצר ס"ת והבן:
וכן משמע דדוקא בשעת הסכנה התירו דלא כמג"א דלמצות קריאת ס"ת התירו יותר מבכל המצות דהו"ל מצוה שאני, או מצות קריאת ס"ת שאני ולמה אמר שעת הסכנה שאני ש"מ דוקא בשעת הסכנה התירו או מטעמא דמחצית השקל או מטעמא דידי, ועל שיטות הסוברים דאפי' שבות א' התירו במקום מצוה לא קשה למה אמרו שעת הסכנה שאני ולא אמרו דבמקום מצוה מותר, משום דהתירו לעשות ע"י ישראל ולכן הוצרכו לומר שעת הסכנה שאני והא דבאמת לא העלו עי"נ דחששו שמא יתפרסם הדבר, או משום דבזיון הוא לטלטל ס"ת עי"נ ועיי' טו"ז סי' שמ"ט שכ' לטלטל ס"ת עי"נ מהב"ע היא, והא דלא העלוהו ע"י קטן דקיל עכ"פ יותר מע"י ישראל גדול משום דחששו שיתגלה ע"י שלא יהי' שומר פיו ולשונו לשמור מצרות נפשם והנה המחבר סי' תקפ"ו קבע להלכה דמותר להביא שופר עי"נ מחוץ לתחום, ונ"ל להביא ס"ת עי"נ לקרות בו תליא בפלוגתת מהרש"ל וטו"ז סי' תרנ"ה דהמרש"ל סובר דלא התירו שבות דשבות רק למצוה דאורייתא והטו"ז חולק דה"ה למצוה דרבנן, לשיטת מהרש"ל אסור להביא ס"ת עי"נ לקרות בו דקריאת התורה בצבור דרבנן היא, חוץ מפ' זכור דשרי, ולטו"ז מותר ועי' מג"א דעתו כטו"ז, ואפשר דגם מהרש"ל מודה דשרי להביא ס"ת עי"נ לקרות בו בצבור דמצוה דרבים היא היינו שיצאו רבים בקריאה זו אבל לולב הגם דרבים חייבים במצוה כ"א לעצמו לא חמירא כ"כ שתדחה איסור דרבנן דרבים, ואפשר אם רבים צריכים לצאת בלולב זה מודה מהרש"ל דמותר להביאו עי"נ, וגם אפ' אם ס"ל דגם אם רבים צריכים ללולב זה לצאת בו אסור, שאני ס"ת לקרות בו דיחיד מוציא רבים שחמירא יותר עיי' מג"א סי' תמ"ו מצוה דרבים היינו שמוציא רבים:
וכ"ז בשבות דשבות דפסק המחבר דמותר עי"נ אבל מלאכה דאורייתא עי"נ אסור אפי' בשופר דהיא מצוה דאורייתא דרבים ואפי' רבים צריכים לו וא' מוציא רבים ס"ל למחבר לאסור אפי' ביום ראשון הה"נ שאין להביא ס"ת עי"נ מחוץ לתחום דאורייתא אפי' לקרות פ' זכור דאורייתא וכ"ש וקו"ח בנדון שלפנינו לקרות פ' השבוע שהוא מדרבנן, וע"י קטן איכא רק חד דרבנן כרמלית דרבנן, דבמלאכה דאורייתא אסור לספות ליה מדאורייתא, בכ"ז אפשר יש לצדד אצדודי לצרף צרופים כמצרף כסף להתיר דבר זה דהא רשב"א ור"ן ס"ל דבדרבנן מותר לספות וגם מ"ש דלספות בכל האיסורים הוא מדאורייתא אין ברור כ"כ ועיי' נוב"י תנינא חאו"ח סי' א' דיש מקום לומר דלספות לקטן איסור דאורייתא אינו אסור רק מדרבנן, לפ"ז איכא בכרמלית תרתי דרבנן ועוד הרי המג"א ס"ל דמצות קריאת ס"ת שאני, אע"ג דבנדון שלנו ליכא צורך מצוה דרבים, דהרבים היו יכולים לילך לבהכנ"ס וליכא רק צורך מצוה דידיה דיחיד פר"מ נ"י שלא הי' אפשר לו לילך לבהכנ"ס, מ"מ י"ל אפשר לדעת מג"א גם כה"ג שרי כיון דקיום מצוה זו נעשית ברבים ויחיד מוציא רבים, וגם אלו עצמם שהי' אפשר להם לילך לבהכנ"ס יש מצוה במה שמוציאים ס"ת מבהכנ"ס למק"א שיעלו לס"ת ויברכו ברבים שלא היו עולים כשהיו שומעים הקריאה בבהכנ"ס מן כל דין הגם שאין להורות כן לכתחילה, מ"מ מי שהורה כן אין מזחיחין ואין מזניחין אותו, וכ"ש שלא לבוא בקול רעש במקום שיש חה"ש וחלול כבוד הרב מרא דאתרא ועבירה זו גדולה הרבה מאוד יותר מעיקר הדבר וחוששני להם מחטאת, ויבקשו מטותא, וה' יכפר בעד, ואשוריהם לא ימעד הכ"ד אוה"נ דש"ת. פה פראנצענסבאד ג' ב' מ"א תרכ"ה לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל