כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה לג
יוסף ה' תת ברכה והצלחה לאחי י"נ הרבני המופלג בתו"י בנש"ק, אילי תרשישים הנגיד נגידות מדבר כש"ת מו"ה יוזפא סופר יחי' לאי"ט:
מכתבך הנעים קבלתי לנכון, ובו הודעתני כי שלום בחילך והכל על מכון, חסד יסובב לבעל בטחון, והנה עשית עמנו אות לטובה אין טוב אלא תורה, עיני' מאירה, מדרכת האדם להתנהג כשורה, לכן נקראת תורה שהיא תורה לאדם דרך ישרה זו תורה וזו שכרה, והלום ראית במג"א סי' קע"א סק"א דאסור להאכיל לבהמה מה שראוי' לאדם, וכאשר ראית כן תמהת בתמיה' קיימת למה אין העולם נזהרים בזה ונותנים פת ומאכלים אחרים לכלבים בהמות ותרנגולים וכן מעשים בכ"י בביתך, ולא שמעת מעולם פוצה פה ומצפצף על זה אלו דבריך, היטבת לראות ולבך מהסס אם יפה אתה עושה אשריך, והנני להפיס דעתך ונבאר הענין כולו בעזה"י:
הנה איסור זה יוצא מש"ס תענית כ' ע"ב קסבר מאכל אדם אין מאכילין לבהמה וכ' רש"י משום ביזוי אוכלים דמחזי כבועט בטובה שהשפיע הקב"ה בעולם, ונראה לי דאפי' דבר האסור באכילה לישראל ואפשר להאכילו לנכרי או למכור לו אסור להאכיל לבהמה דכיון דראוי' לאדם מחזי כמבזה בהשפעת ה' לאדם וכן משמע לשון ש"ס קסבר ראוי' לאדם וכו' משמע כל אדם אפי' לנכרי, ולא תקשי מהא דתנן מחתכין הנבילה לפני הכלבים אלמא כל דאסור לישראל מותר לתת לכלבים, י"ל לכלבים שאני דתורה צותה לכלב תשליכון אותו ועיי' רש"י פסחים כ"ב ע"א קרא למצותו איצטריך שאין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' ונאמר במצרים ולכל ב"י לא יחרץ כלב לשונו לפיכך הקפידה תורה ליתן שכרם וכו' עיי"ש, וכיון דמצוה לתת טריפה לכלב ליכא כמבזה אוכלים, וי"ל דהה"נ נבילה וכל האסור לנו הגם שראוי' לנכרי ליכא משום כמבזה אוכלים שמאכילו מה שראוי' לאדם דהא כלב תורה הקדימו כמ"ש רש"י, והגם דדוקא טרפה איכא מצוה להאכיל לכלב, ונבילה ושארי איסורים לא ודי לו שכרו שמאכילים אותו טריפה, מ"מ מכיון שמצינן שהתורה זכתה לו טריפה לשכרו ממילא עכ"פ ליכא ביזוי כשמקדים ליתן לכלב בכל מאכל האסור והא"ש דמחתכין נבילה לפני הכלבים דוקא ולא לפני שארי בהמות, ויש למשמע קצת מדאמר מחתכין נבילה לפני הכלבים ואת הדלועין לפני בהמה בדיוק אמר לפני כלבים:
והנה הפוסקים השמיטו דין זה לגמרי והרגיש בהשמטה זו האלי' רבה וכ' משום דקאמר ש"ס קסבר משמע ר"ה הכי ס"ל ואנן לא ס"ל כוותי' זהו כוונתו ונדפס בשבוש וטעות דמוכח הוא, ומצאתי ראיתי מאז ברשב"א תה"ב דפוס וויען נו"ן ע"א שהי' לו גרסא בש"ס חולין קי"ב ע"א דמקשה ש"ס ולשדי' לכלבים קסבר מאכל אדם הוא ואין מאכילין לכלבי', הנה הא דקאמר דקסבר דאסור לשדי' לכלבים הגם שכתבנו דכלבים שאני מכל בהמה היינו בדבר האסור לישראל אבל דבר המותר כמו התם דנתן לשמעי' גם לכלב אסור, ולפי גרסא זו לכאורה משמע דהלכתא הוא, י"ל דשם ג"כ ר"ה הוא ואזיל לשיטתו בתענית דס"ל דאסור, ולגרסת רשב"א דמשני קסבר ראוי' לאדם וכו' קסבר ג"כ פירושו כבש"ס תענית הוא קסבר דאסור ואנן לא קיי"ל כוותי' הגם דלשון קסבר מאכל אדם הוא משמע דקאמר קסבר שהוא מאכל אדם ואין מאכילין אותו לכלבים ולא קאי קסבר על גוף הדין כן משמע לכאורה, אבל אין לפרש כן דמאי קסבר דקאמר פשיטא שראוי' לאדם דהא נתן לשמעי' וע"כ לפרש קסבר מאכל אדם הוא קסבר קאי על שלאחריו דקסבר כל שהוא מאכל אדם אין מאכילין לכלבים, ומדקאמר קסבר דאין מאכילין יש לדייק כמו שדייק האלי' רבה בש"ס תענית ובב' מקומות ר"ה הוא דקסבר כן ולא קיי"ל כוותי':
ואיידי דאיירי בגרסת הרשב"א תה"ב אודיע כי גרסה נפשי על גרסא הנ"ל מה זו שאלה ולשדי' לכלבא למה לו לשדי' לכלבא כיון דיוכל לתתו לשמעי' למה יתן לכלבו גם אם מותר לתתו לכלבו ועוד דרצה להודיע דס"ל דמותר דאי הוי נותן לכלב ה"א דס"ל דאסור לאדם כדס"ל לשמואל לכן נתן לשמעי' להורות היתר לאדם והוא דאנינא דעתי' לא אכל כדמסיק שם וצל"ע:
נחזור למאי דקמן דישוב של האלי' רבה על השמטת הפוסקים לא מיישב דעת כיון דלא מצינו חולק על ר"ה מכח הך דקדוק לשון ש"ס דקאמר קסבר לא הי' להם להשמיט דינו דר"ה:
ועלה במחשבה לפני דיש ב' ראיות מסוגיות דעלמא דלא ס"ל כר"ה, חדא מש"ס ביצה ו' ע"ב דעשה אביי קו"ח השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם, ואי ס"ל כר"ה דאסור להאכיל לבהמה מה שראוי' לאדם ודבר המותר לישראל אפי' לכלב אסור ומה קו"ח הוא זה בוודאי מוכן לאדם א"מ לכלבים משום דאסור להאכיל לכלבים משא"כ מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם דשרי, ש"מ דס"ל לאביי דמותר לישראל מותר לכלבים וה"ה לכל בהמה ול"ל דר"ה, ואין לומר דבאמת זהו דדחי ש"ס לא מה שמוכן לאדם א"מ וכו' היינו מה"ט משום דאסור להאכיל לכלב, דהא ל"א משום דאסור אלא אמר מאי דחזי לאינש לא שדי לכלבי' דאין עושין כן להאכיל לכלב מה שאדם יוכל לאכול אבל איסורא ליכא וזו ראי' ברורה דאביי ל"ל כר"ה וגם סתמא דש"ס דלא השיב לו משום דאיכא אסורא ש"מ דסתמא דש"ס דלא ס"ל כר"ה:
עוד לנו ראי' מחולין קי"ב ע"א דשמואל שדי' לכלבא, והנה הא ל"ק הא ראוי' לנכרי ואיך שדי לכלבא דכבר כתבנו לכלב שרי ליתן מה שראוי' לנכרי והא שמואל ס"ל דלישראל אסור, אבל קשה לפי שיטת רשב"א דאם בדאורייתא אין ב"ד מצווין להפרישו בדרבנן שרי לספות לקטן, והא מה דאסר שמואל לכל היותר הוא רק איסור דרבנן ור"פ ס"ל דליכא רק משום מ"ע, והא ראוי' לספות בידים לקטן ישראל ומבואר בנדה מ"ו ע"ב דשמואל ס"ל דקטן או"נ אב"ד מצווין להפרישו ובדרבנן מותר לספות בידים לרשב"א ואיך שדי שמואל לכלבא מה דמותר לישראל קטן, וגם לרמב"ם דס"ל גם דרבנן אסור למספי' נ"ל דמודה בדבר אין אסור רק משום מ"ע דמותר לספות דהא בקטן ליכא מ"ע מי שרואה שאוכלו דהא הוא בעצמו לאו בר איסור הוא ורחוק למגזר משום הרואה דספו לי' וא"כ גם לרמב"ם קשה כהנ"ל וע"כ דשמואל ל"ל דר"ה וגם זו ראי' נכונה כראי מוצקת לכאורה:
אלא דצל"ע טובא על ר"ה ממתני' דחלה פי"א מ"ח עיסת הכלבים כ"ז שהרועים אוכלים ממנה מערבי' וכו' ומזמני' ואדם יוצא י"ח בפסח והרי עיסה זו ראוי' לכל אדם דמערבי' ומזמני' ויוצאים בה ואיך שרי ליתן ממנה לכלבים, ורחוק לומר כ"ז שלא נאפה אינה ראוי' לאדם דהא כדרך אכילת אדם ראוי' לאדם והוי כמבעט בהשפעת ה', וגם מש"ס תענית משמע אפי' ירקא דבעי בשולא ולא נאכל חי אסור להאכיל לבהמה וצלע"ג:
ולא ידעתי פתר לקושי' זו אם לא שנכנס לחלק בין בהמ' דידי' לדאחרינ' בהמ' דידי' דמזונותה עליו ויש לו ריוח כשמאכיל אותה דברים הראוי' לאדם שעי"ז תתרבה כחה ותשמן ועיי' מג"א סק"א א' כל שיש בו לטובת והנאת אדם ליכא משום ביזוי אוכלי' ומותר לזלף יין עג"ק כל שלהנאתו ונראה לי הה"נ להאכיל לבהמתו כשיש לו יתרון עי"ז הגם שאין גופו נהנה מיד והנאה הבאה לו לאח"כ היא, והא"ש מתני' דחלה עיסת כלבים שלו, והא דר"ה היינו בבהמת אחרים שאין מזונותיהם עליו וש"ס דמקשה יאכול לבהמה ומתרץ קסבר אסור היינו דר"ה לא הי' לו בהמת עצמו ולהאכיל לבהמת אחרים אסור והיינו דקאמר קסבר מאכל לאדם א"מ לבהמה ולא אמר לבהמתו אלא לבהמה דעלמא וכן המקשן לא הקשה ולשדי' לבהמתו דידע דלית לי' או אפשר דלית לי' אבל בהמת אחרים טובא באתרי' ובשוקא וא"ש:
וממילא אזדו להו ראיות שלנו מש"ס ביצה דקאמר השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים היינו אפי' לכלבים שלו אין ראוי' דליכא איסור וסתמא דש"ס לא דחי משום דאיכא איסור דבשלו ליכא איסור, וגם מהא דשמואל קי"ב אין ראי' דחולק על ר"ה דשמואל שדי' לכלבא דידי' והדרא הקושי' על השמטת הפוסקים ויפה עשה המג"א שמביא הא דר"ה:
אבל היוצא לנו מדברינו דוקא לבהמת אחרים ס"ל לר"ה דאסור אבל לדידי שרי, והריני לך לאחיעזר, להניח דעתך על העבר ולחזק לבבך על העתיד לתת לבהמות ותרנגולים שבביתך ומזונותיהם עליך ויש בו תועלת להנאתך ולטובתך אבל לבהמת אחרים לא:
ואלו הן פירות הנושרים מתוך דברינו, א') יצא לנו קולא בעיקר הדין דליכא איסור רק לתת לבהמות של אחרים דלית לי' הנאה אבל לפני בהמתו ותרנגולים שלו כשיש לו ריוח ותועלת במה שמאכילם מאכלים שראוי' למאכל אדם מותר, ב) העלינו דבר האסור לישראל ואפשר למכור לנכרי או לתת לו במתנה באופן דליכא משום לא תחנם כמ"ש תוס' חולין כגון שהוא שכנו ומכירו אסור לתת לבהמה ותרנגולים אבל נאמר חוץ לכלבים אפי' של אחרים כמו שבארנו לעיל, ה') דבר שאינו אסור רק מדרבנן לרשב"א דס"ל דאיסור דרבנן מותר לספות לקטן אסור לתתו אפי' לכלבים כיון שאפשר לספותו לישראל קטן וגם לרמב"ם דאיסור דרבנן אסור לספות לקטן מ"מ מה שאינו אסור רק משום מ"ע כבש"ס חולין קי"ב וכיוצא בו גם לרמב"ם מותר לספות לקטן ממילא אסור לתתו לכלב זהו שהעלתה מצודתי בעזרת צור ישועתי:
אמנם כן ראיתי אחרי רואי במחצית השקל שכ' דהעולם סומכים על פי' שני של רש"י בתענית דליכא איסור כלל עיי' בו, והרוצה לסמוך יבוא ויסמוך וחזי מה עמא דבר, ואין פוצה פה ודובר דבר, הכ"ד אחיך אוה"נ חותם בברכה. פ"ב כאור בוקר ליום ב' ט"ז כסליו תרכ"ו לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל